מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון
הוספה למועדפים

מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון

4.9 כוכבים (7 דירוגים)

תקציר

אישה שעוזבת את ביתה בעקבות פנטזיה מינית; צעירה המפתחת אובססיה אל הפסיכולוגית שלה; נער שחולם לצאת מגבולות המזבלה שבה גדל; סבתא שנחטפת בנסיבות משונות; היפוכונדר שמציע את עצמו לניסוי רפואי חדשני – "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון" כולל עשרה סיפורים ביזאריים, מצחיקים, עצובים, שובבים ומלאי חיים ודמיון הכתובים בעברית חיה ונושמת, עשירה וצבעונית. 
 
כפי שכתב הסופר והמבקר דוד טרבאי בטיים-אאוט: "שניידובר מפתיעה לא רק בכוח הדמיון ובעיצוב של נראטיב מהודק, אלא גם באופן המאוד נינוח שבו היא מעצבת את דמויות גיבוריה ואת עלילותיה, המתרחשות במקסיקו, בתל אביב ובאירופה. מסקרן במיוחד לראות כיצד מתחברות השפעות של פרוזה אירופית עם ה"בום הגדול" של הספרות הלטינו-אמריקאית: בסיפורים המקסיקנים שגיבוריהם דמויות יהודיות מזרח אירופיות, הקורא יכול להרגיש כאילו גיבוריו של בשביס זינגר קפצו לביקור בעולמו של ורגס יוסה."
 
רינת שניידובר היא סופרת, מתרגמת ואמנית ילידת מקסיקו סיטי. ספרה הקודם, "ממלאת מקום" (כתר, 2018), הוא רומן פסיכולוגי חד, תוסס וחצוף, שמציג גיבורה המסרבת לשחק לפי החוקים או אפילו להבין אותם, וזכה לשבחי הביקורות. "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון" ראה אור לראשונה ב-2006 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכעת יוצא מחדש בגרסה דיגיטלית עם עטיפה חדשה בעיצובה של טליה בר.

פרק ראשון

מסכת התלאות של חֵסוּס מַאגנו ונקמת הדרקון
 
 
מתוך הר זבל מרשים בגודלו שניצב בלבה של עיר אחת, פרחה לה שמועה שנישאה על גבו של יצור משונה וגדל ממדים. היצור דמה לדרקון מחליד בעל זנב פחיות מתפתל וזוג כנפיים מקרטון שלא נועדו לעוף. העיר הזאת הכילה הררי זבל למכביר, ולעתים קרובות הגיחו מהם יצורים שקשה היה לעמוד על טיבם. על פי רוב היו היצורים הללו בני אנוש מחופשים או משוגעים, ובעלי חיים שדבק בהם לכלוך רב כל כך עד שלא היה אפשר לזהותם. לרוב לא היה מדובר בהתחפשות מכוונת, והיצורים נעלמו כשם שבאו, בלי להשאיר עקבות, למעט כמה קריאות בהלה או התפעלות של עוברי אורח. אך במקרה שלנו, השמועה שנשא על גבו הדרקון המקרטע, המנסה להתקדם בחריקות לעבר המרכז, שיבשה את דעת התושבים וגרמה למהומה שכמותה לא הייתה באזור.
 
בל ייווצר הרושם כי עיר זו הייתה כל כולה אשפתות ותו לא. כלל וכלל לא. אלא שהכרך היה גדול עד מאוד, והיה בו מקום לערימות שבתוכן תססו ונרקבו פחיות, שקיות, קליפות, גרוטאות, רמשים ועוד כיוצא באלה, ובה בעת צמחו בו פארקים ושדרות, מוזיאונים, מרכזי קניות ובתים מפוארים ונקיים.
 
אף על פי שסיפורנו נפתח באשפתות, שהיו לתופעה מקובלת ולחלק מן הנוף העירוני, אפתח בתיאור של שכונות הפאר, שהתקיימו באין מפריע בתוך אותו מתחם מחיה המכונה "עיר".
 
באותה העיר היו שכונות רבות מסוג זה, והן היו רחבות ידיים ונעימות כל כך לדרים בהן, שלאדם שהתגורר בשכונת לוֹמַס, למשל, לא היה כל צורך לצאת מאזור מגוריו. לפיכך, מעטים היו המקרים שבהם יצאו התושבים המדושנים אל מחוץ לגבולות שכונתם, ואם יצאו, היה זה במכונית מדגם חדיש, שהסיעה אותם לשכונת תפנוקים אחרת. כך קרה שהם לא הכירו כלל את הכוכים החשוכים, את הפחונים האפורים, את הבורות בכבישים, ואף לא את הרכבת התחתית שחצתה, מתחת לפני השטח, חלקים נרחבים של הכרך. אי אפשר להסיק מכך כי הם לא ידעו שהעיר מאוכלסת בעיקר בעניים, אך מבחינתם את העוני סימלו המשרתים העטופים במדים מעומלנים והעובדים המוסתרים מאחורי הדלפקים, וגם הקבצנים והנגנים שחלחלו אל תוך אזורי הבילוי וצבעו את החיים הטובים בטיפה מתונה של פולקלור.
 
שאר רובעי העיר היו ברובם מצולקים ורועשים. בנייניהם עמדו טלאים־טלאים על פני הרחובות העקומים ושרתה בהם ערבוביה כזו, שרק המקומיים ידעו להתמצא בהם על פי היגיון המיוחד להם. אולם היה בהם מגוון רחב של דברים והתרחשויות שלא היו ברבעים האמידים והשלווים. נגריות המדיפות ניחוח אורנים, מחסנים גדושים בסחורות, דוכני אוכל ודוכני סמים, שווקים מקושקשים, כלבי רחוב וחתולים, זונות וסרסורים, ילדים המשחקים כדור בסיס בסמטאות, כביסה תלויה ומתנפנפת, מופעי רחוב, מכות וצעקות, צחוקים מתגלגלים, שיכורים הנאחזים בעמודים ומזייפים מלוא גרונם אל תוך הלילה, נשים עבות בשר ועבות שפם, כייסים, קרבות תרנגולים ועוד כהנה וכהנה, היו מחזות שבשגרה באזורים הללו. גם מחלונות הבתים נשקפו החיים התוססים אל הרחוב בסימפוניה של פטפוטי שכנות, מריבות זאטוטים וצרימות של מכשירי רדיו ישנים. ולצד הערבוביה של חיי הרחוב, נערמו ערימות האשפה הכבירות שבהן נפתח סיפורנו.
 
אל הערימות הללו הגיע מדי בוקר רוב הלכלוך שהצטבר בחוצות העיר, לכלוך שכלל גם את שקיות הפסולת הקשורות בקפידה אשר הונחו בתוך פחים עם מכסים, מחוץ לבתי העשירים. בעלי האמצעים ייצרו טינופת בקביעות, בלי לתהות לאן נושאת אותה משאית הזבל בבקרים, טינופת שרוכזה ונערמה במזבלות. שם התערבבה אשפתם של בעלי הממון בזו של דלת העם ללא כל הבחנה.
 
כמו התעלות, בתי הרפאים, המדרכות והגגות, גם ערימות הזבל שימשו מקום מגורים לבני אדם, והיה להן יתרון אדיר, שכן פרט למשכן קבע, כל הר כזה היה מעין כולבו ענקי שבו היה אפשר למצוא מכל הבא ליד.
 
הערימה שעליה נספר אינה נבדלת כמעט במאום מאחיותיה; זוהי מזבלה רגילה לחלוטין. שטחה כעשרה קילומטרים רבועים, ומדי יום ביומו נוספים עליה כעשרים טון של אשפה חדשה. היא יכולה לצבור גובה אינסופי ואף לנשוק לכיפת השמים, אלא שתהליך הריקבון לא מאפשר לכך לקרות. ככל שנוספות לה שכבות, כן ממהרות להצטמק השכבות תחתיהן, וכך נשמר גובהו הממוצע של ההר, שפסגתו מיתמרת מן הקרקע לגובה של עשרה מטרים בערך.
 
כמו בערימות אשפה אחרות, גם לערימה שלנו הגיעו נוודים שעזבו כשם שבאו, אך דייריה הקבועים הם שראו עצמם כבעליהם החוקיים של המקום. הר הזבל אכלס דרך קבע משורר זקן ושיכור בשם פֵבּוֹ, זונה בדימוס, להקה של חמישה־עשר כלבים, כמה חתולים מתבודדים, וגם שלוש משפחות שחיו בערבוביה מוחלטת. באופן רשמי צָ'צָ'ה הייתה נשואה לפַּנצ'וֹ, פֵּפָּה לחֶרבַסיוֹ, ומַרתיתָה הייתה אשתו של חוּליַאן, אם כי הוא נעלם ללא שוב לפני שנים. כל תינוק שנולד יוחס לבעלה של היולדת כדי לשמור על הסדר הטוב, אף על פי שפנצ'ו וחרבסיו נהגו לשכב עם שלוש הנשים. חוליאן הוסיף להיחשב לאבי התינוקות שמרתיתה ילדה, גם עשור אחרי שעזב. בחברת ילדיהן של שלוש הנשים, גדל על הר הזבל ילד נוסף שענה לשם חֵסוּס, אלא שלא כמו שאר הילדים שחורי העיניים, היו עיניו ירוקות. כשהיה לנער, הוסיף חסוס לשמו את שם התואר "מאגנו", על שם אלכסנדר מוקדון, המכונה גם אָלֵחַנדרוֹ מאגנו, והמוכר לנו בשם אלכסנדר הגדול.
 
חסוס הגיע להר הזבל יום לאחר שנולד. הוא לא ידע כי הוא יצא לאוויר העולם בין קירותיו הלבנים של בית בסגנון אר־דקו, על השטיח הפרסי של הסלון, מוקף ברהיטים בסגנון לואי השישה־עשר ובעיטורי פורצלן וכסף. הוא אמנם לא החליק החוצה מבין רגליה של בעלת הבית הכבודה, אוֹפֶליָה פּוֹנסֶה דֵה לֵאוֹן, אלא דווקא מרחמה של לוּצָ'ה, הצעירה במשרתות הבית, ואף על פי כן הוא גדל בתחושה כי אינו שייך למזבלה שלחיקה אומץ. כבר בשחר ילדותו החלה לנקר במוחו ההרגשה כי עתיד גדול מצפה לו, ואף שלא היה לו שום מושג מהו בדיוק עתיד גדול, עליונותו הייתה בעיניו אמת שאין עליה עוררין.
 
אמת אחרת, אשר נעלמה ממנו, הייתה שאמו — כפרייה שהיגרה אל העיר בחיפוש אחר פרנסה — הרתה לאחד הבנים של בעלי הבית שבו נולד, מבלי לדעת כלל כיצד באים ילדים לעולם. לוצ'ה התעלמה מבטנה, שהלכה ותפחה, וגם מהפסקת הדימום החודשי שלה, ואיש מבני הבית — ובהם אותו בן, אשר שכח מה שביצע בה בערב אחד של שכרות — לא טרח לשאול אותה דבר. אילו נתנו דעתם על הנערה, סביר להניח כי היו מפטרים אותה, שכן חדר המשרתות אינו מקום לתינוק בן יומו, והילד לבטח היה מסיח את דעתה מעבודתה. אולם בבית הזה, כל אחד היה טרוד בענייניו, והדיירים ידעו בקושי להבדיל בין המנקה למבשלת. וכך, ביום ראשון סתווי, כשלוצ'ה הייתה לבדה בבית, בקע התינוק מבין רגליה, מכתים את השטיח הנהדר. כל המשפחה נסעה לסוף שבוע בבית הקיט שלהם על חוף הים, ושאר המשרתים יצאו לבקר חברים וקרובי משפחה. רק לוצ'ה נשארה להאכיל את הכלבים ולשמור על הבית. היא לא הבינה מה פשר הזרם הפושר שפרץ מתוכה בשעה שצפתה בטלוויזיה בסלון וכרסמה טוגנים, כשלפתע פתאום היא החלה מתפתלת מרוב כאבים. לוצ'ה ניפצה בחבטת יד את פסלון הפורצלן שעמד על השולחן, צורחת ממעמקי גרונה. מיד לאחר מכן נשמעה צווחה נוספת, דקיקה. הנערה נבהלה מאוד למראה התינוק המגואל בדם שקרע אותה מבפנים ואחר כך הופיע בין רגליה, וגם למראה הכתם הדביק על השטיח, שאותו — זאת ידעה — יהיה עליה לנקות לפני שובם של האדונים. מבלי להבין דבר, היא ניסתה לקום ממקומה, אך התינוק היה קשור אליה בחבל הטבור. מסיטה את פניה בגועל, היא חתכה את החבל בעזרת אחד השברים של הפסלון ולקחה בזרועותיה את הילד. שום רגש אימהי לא התעורר בה, וגם רחמיה לא נכמרו על העיסה הקטנה שבכתה מאימה ומקור, ולאחר שהביטה בו כמה שניות מבלי לדעת מה תעשה, היא טמנה אותו עמוק בפח האשפה שעמד בחוץ וסגרה עליו את המכסה. לוצ'ה פשטה את בגדיה ופנתה לקרצף את הלכלוך שנמרח על השטיח בטרם יתייבש ויתקשה. כשסיימה, מותשת, עלתה הנערה לישון בחדרה בתקווה שאיש לא יגיע לפני יום שני בבוקר, והיא תספיק להיפטר מן המטרד. המשרתת הצעירה התעוררה ביום המחרת עם שחר והטתה אוזן לרחוב. משנשמע טרטורה של משאית הזבל, נשמה לוצ'ה לרווחה וחזרה לישון עוד שעה ארוכה.
 
עובדי העירייה שפכו את תכולת הפחים אל תוך המשאית בשבע בבוקר בדיוק, ולאחר סיבוב של שלוש שעות נסעו לרוקן אותה במזבלה. הילד המשיך לנשום, ולמזלו שום דבר לא רוצץ את עצמותיו כאשר הושלך על ההר הרוחש ונחת על ערימה רכה של שיירי כרוב.
 
בתה של צ'צ'ה, שהייתה אז בת שמונה, מצאה את התינוק במקרה. באותו בוקר קמה מארוּ ממיטה שאלתרה משמיכת צמר מחוררת ומשאר חפצים רכים שאספה, וניגשה אל סמואל, הכלב האהוב עליה, שאוזנו קרועה. מארו נחפזה מאוד, שכן היא איחרה לקום וכל שאר הילדים כבר יצאו לעבודותיהם. היא עבדה בפינת רחוב כמוכרת מסטיקים, ולעתים גם כלהטוטנית. סמואל, אשר נהג לחכות בשכיבה שמארו תבוא להאכיל אותו מקופסת שימורים, לא חיכה לה הפעם במקומו. מארו שרקה לו ונענתה בנביחה, ואז הלכה אחר הקול עד שנגלה לעיניה הכלב החום. סמואל כשכש בזנבו, חוטמו תחוב בדבר מה שמרחוק נראה לה כנתח בשר עסיסי, ומארו זינקה ממקומה לכיוונו במטרה להציל משיניו את הבשר, אשר היה מצרך יקר ערך. ככל שהתקרבה היא הריחה בדמיונה את ניחוח התבשיל שתכין אמה מן הנתח, אך בהגיעה אל המקום הבחינה כי הבשר אינו אלא תינוק אדמדם. הכלב עמד מעל לילד וליקק אותו בלשונו המחוספסת, מנקה את גופו הזעיר מהלכלוך ומשיירי השליה שדבקו בעורו.
 
חסוס לא היה התינוק הראשון שהושלך אל בין האשפתות שמארו גדלה בתוכן, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהיא מצאה תינוק בריא ושלם, והוא נשם בשלווה, מתמסר ללשונו של הכלב. הילדה הסיטה בעדינות את ראשו של סמואל ולקחה בזרועותיה את העולל, שהחל לצווח בעצבנות משנפסקו הלטיפות החמימות. מארו הייתה מיומנת בטיפול בתינוקות, שכן כמו שאר הילדות, מיום שמלאו לה ארבע שנים, היא החלה לטפל באחים החדשים שנולדו לה מאמה, וגם בילדי השכנות. היא נענעה אותו ברכות עד שנרגע, וקראה לו חסוס, על שם התינוק שנולד לאמה ומת ימים ספורים קודם לכן. חסוס דמה בעיניה לבובה חדשה ורכה, בובה שונה מאוד מהבובות קטועות האיברים שמצאה מדי פעם בסביבה. מאחר שמארו חייתה בעולם שבו הזכות על הדברים נקנית מכוח המציאה, היא הרגישה כי התינוק הזה הוא שלה בלבד. היא נותרה במקומה, חיבקה את חסוס וחככה בדעתה מה תעשה בו, כשפנצ'ו נראה מרחוק. מארו פחדה מאוד מפניו של אביה הרשמי. הילדה ידעה כי בבקרים הוא תמיד זועף ולהוט לפרוק את יצריו, וחמקה משם בזריזות. היא פנתה אל המקום שבו ישבו הנשים, משלימה עם העובדה כי מוטב שאמה תטפל בתינוק. היא מסרה אותו לצ'צ'ה בחופזה, ובלי להסביר דבר יצאה אל תחנת האוטובוסים כדי להשיג את אחיה ואת בני שכנותיה בקרן הרחוב שבה עבדו.
 
צ'צ'ה ניחנה בחריפות השכל המיוחדת לנשים שרכשו את השכלתן ברחוב, והבינה מיד במה מדובר. חזהּ כאב מן החלב שעדיין גדש אותו לאחר מותו של תינוקה, והיא חלצה את שדה לתינוק המיילל בעצבנות. מן הראוי לציין כי ילדים רבים יצאו מחלצי הנשים וגוועו זמן קצר לאחר היוולדם, וגורלו של ילד זר יכול היה לעניין אותן כקליפת השום. ואולם, נוסף על הכובד המכאיב של שדיה, נכמרו רחמיה של צ'צ'ה על חסוס, שעורו היה בהיר מזה של שאר הילדים במשפחה. מרתיתה ופֵּפָּה, אשר באותו הרגע היו שרויות בעיצומו של ויכוח קולני, עיקמו את האף.
 
"מה זה צריך להיות?" שאלה פפה, מצביעה על התינוק באצבעה השמנמנה. "מארו הזנזונת כבר הספיקה לעשות לך נכד?" היא נחרה נחרות של צחוק, מרוצה מבדיחתה.
 
"זה בטח אחד הילדים האלה שילדות יולדות וזורקות לפח," ענתה לה צ'צ'ה בשוויון נפש, מתענגת על הנוזל שהלך והתרוקן משדהּ המיוסר.
 
מרתיתה לא אמרה דבר, ואף לא הביטה לעברו של התינוק. צ'צ'ה התכוונה להמשיך בשיחה, אך לא הספיקה להוציא הגה, משום שלפתע התיז התינוק זרם חמים על פניה, פֶּרץ שכוון מיד לאחר מכן גם אל פניהן של חברותיה. לאחר ההלם הראשוני, שלושתן פרצו בצחוק והתנגבו בסינריהן, ומרתיתה הגישה לצ'צ'ה סמרטוט לעטוף בו את הילד החצוף.
 
לאחר שבועות אחדים קיבלו עיניו של חסוס את גונן הירקרק. עובדה זו עוררה הערצה בקרב האימהות והילדים, והם ראו בילד תופעה יוצאת מן הכלל הראויה ליחס מיוחד. יחס זה התבטא בצעצועים ובגרוטאות שהילדים מצאו והביאו לו, ובסלחנות הרופסת שזכה לה מצד האימהות. פנצ'ו וחרבסיו כלל לא שמו לבם אל היצור החדש שהצטרף למשפחתם. עניינים ברומו של עולם חיכו להם תמיד ברחובות, והם אף פעם לא התעניינו בגורל הזאטוטים שזרעו ללא רַחם ברחמן של שלוש הנשים.
 
עד מהרה גילו כולם כי הילד בעל העיניים הירוקות ניחן בכושר הישרדות יוצא מגדר הרגיל. חסוס היה גדול וחזק מאחיו המאמצים כשהיו בני גילו, וכאשר מלאו לו שבעה חודשים הוא מאס בשדיה של צ'צ'ה. חרף הפצרותיה של אמו המאמצת, החל הילד להכניס לפיו קליפות של פירות, קרומי לחם עבש וחרקים שהוא לעס בחניכיו ובלע בלי קושי. הוא לא חלה אפילו פעם אחת, ורק צ'צ'ה סבלה במשך שבועות אחדים מכאבים בשדיה הכבדים. חסוס לא טיפח חיבה אל הנשים שגידלו אותו. הריח החריף שנדף מבשרן והגסות שליוותה כל נשימה מנשימותיהן, עוררו בו סלידה עוד בטרם יכול היה להיחלץ מידיהן בזחילה. הילדים הגדולים שמרו עליו מדי פעם בפעם, והבנות נשאו אותו על גבן כשהוא עטוף בבד צבעוני ומבריק כאילו היה תכשיט או קמע; ואכן, כבר לפני שלמד ללכת בכוחות עצמו, הרגיש חסוס כאילו היה יהלום במכרה של פחם.
 
מארו הייתה היחידה שבחברתה הרגיש חסוס בנוח. היא ניחנה ביופי עדין, שנדיר היה למצוא כמותו בין קבצנים, ובתנועותיה הייתה גמישות אצילית כמעט, אשר השרתה עליו שלווה. כמו שאר בני משפחתה ושכניה, גם מארו לא ידעה קרוא וכתוב, אך היא ידעה להמציא סיפורים מופלאים שריתקו את חסוס אף שעדיין לא הבין את העלילות. עד מהרה פיתחה מארו רגשות מיוחדים כלפי הילד שאת חייו הצילה. היא אהבה את עיניו הירוקות, והערצתו אליה נענתה במסירות, הופכת אותו לבן טיפוחיה של נסיכת השוקולד של הר הזבל. היא סיפרה לו על יערות סוכר שבהם צומחים על העצים ממתקים ססגוניים, ועל מלך ומלכה חשוכי ילדים שלקחו ילדת רחוב לארמונם והפכוה לנסיכה; על שודדי ים ששטו בספינה נהדרת והסתירו את מטמונם על אי קסום, ועל גמד שממלא את משאלותיו של כל מי שמעז לטפס על עמוד החשמל הגבוה שהיתמר ליד ערימת האשפה. אך יותר מכול אהב חסוס את הסיפור על האביר, שהגיע רכוב על גבו של דרקון מעופף והצית בלהבות עיר שלמה שתושביה רשעים.
 
תודעתו של חסוס הלכה והתגבשה, ועימה גדל הבוז שרחש לסביבתו. הוא הרגיש כי הוא ומארו אינם שייכים לאותה ממלכה שכינים רודות בבני האנוש החיים בה. לא הייתה בו חמלה כלפי שלוש המטרוניות של מחוז האשפתות, והוא נהג בהן גסות רוח, או התעלם מהן במפגיע. הרגיז אותו לצפות בהן בעת שניסו לחלץ מתוך הטינופת דבר מה ראוי למאכל, ולפעמים הוא אף שמח לאידן על המכות שחטפו בקביעות מפנצ'ו ומחרבסיו, אף על פי שלא פעם התנפחו גם פניו ונצבעו בגוונים של סגול בעקבות אלימותם של השניים.
 
חסוס חי בתחושה של רתיעה מתמדת, ומרגע שלמד ללכת היה רוחץ את עצמו מדי בוקר במימיו הדלוחים של ברז שניצב בקרבת מקום. אך הלכלוך שב תמיד ודבק לגופו, כמו תווית שסימנה את כל ילדי המזבלה. רק הברק הירוק של עיניו הזכיר לו כל העת שתחת מסווה הרפש מסתתר לו בן אצולה.
 
חסוס ניסה לברוח לראשונה כשהיה בן חמש וחצי, כאשר גילה את אור היקרות שקרן ממכשיר טלוויזיה. באותו ערב הוא ליווה את מארו למכולת של חוּליוֹ סֵסַר כדי למסור לו, תמורת פרוטות ספורות, שקית מלאה בבקבוקי זכוכית שהיא אספה. חוליו ססר היה אדיב מאוד כלפי מארו, שהייתה אז בת שלוש־עשרה וסימני נשיות החלו מבצבצים מבעד למעטה יופייה הילדותי, ובתוספת למטבעות כיבד אותה תמיד בסוכרייה ובלטיפה על חמוקיה. באותו יום קנה בעל המכולת טלוויזיה בשחור ולבן, והוא ישב מולה, מתענג על אופרת סבון. על המסך הופיעה אישה יפה ומסוגננת, וחרף הגוונים האפורים שעל המרקע ניכר היה כי שערה בהיר. האישה התרפקה על זרועו של אדון בחליפה, שעישן מקטרת ולחש לה דברי אהבה. חסוס נתקף תדהמה בראותו את הזוג הנהדר, ולפתע נחתה עליו הידיעה כי לפניו אביו ואמו. כיוון שהיה ילד פיקח ובעל כישרון טכנולוגי מולד, הוא הבין מיד כי האדון והגברת לא נמצאים באמת בתוך המכשיר, אלא קיימים במקום אחר, והחליט למצוא אותם מהר ככל האפשר. הילד פתח בריצה לעבר הרחוב, נחוש למצוא את הוריו ויהי מה, אך מארו השיגה אותו בלי קושי.
 
"מה קרה?" שאלה, ועיניה השחורות, המחופות ריסים ארוכים ושחורים, הביעו רוגז ותמיהה.
 
חסוס פרץ בבכי ופרס בפניה את תגליתו, מפציר בה כי תבוא עימו לחפש את הוריו האמיתיים. בתחילה מארו לא הבינה, ואחר כך פרצה בצחוק.
 
"אל תהיה טיפש, אלה רק שחקנים," אמרה לו, "אתה יודע שאין לך הורים, וגם אם היו לך, הם זרקו אותך לפח. אני אמא שלך."
 
חסוס התרתח ורקע ברגלו. "את לא אמא שלי!" צעק וניסה לברוח בשנית, אולם מארו לפתה את זרועו בחוזקה וגררה אותו חזרה הביתה. בערב היא הסבירה לו שוב את עניין המציאוּת והטלוויזיה. הפעם חסוס האמין לה, אך סערת רוחו לא שככה. כעת הוא ידע בוודאות כי במקום כלשהו קיים קו ברור אשר בצדו האחד נערמות אשפתות ומעברו השני נמצא העולם האמיתי, ואת חיקויו הוא ראה על המרקע.
 
כעבור שנתיים ניסה חסוס לחצות שוב את הקו ולהגיע אל צדם הנכון של החיים, אל הצד שאליו השתייך. הוא היה אז בן שבע, ונשלח לראשונה לעבוד באזור אחר, מרחק כחצי שעה באוטובוס מביתו. סקרנות אחזה בחסוס לקראת יציאתו הראשונה אל השדרה החשובה, אשר על אודותיה שמע רבות מפי מארו והילדים.
 
כל אחד מן הילדים היה בקיא לפחות במקצוע אחד, ולפעמים אף בשניים או שלושה; אלה שקיבצו נדבות ידעו לקרוע את לבם של הנהגים במבטים עגומים־מושחזים, ומנקי השמשות התמחו במירוק השמשות הקדמיות של כלי הרכב בצומת, בטרם התחלף האור האדום בירוק. חיוכיהן של מוכרות הממתקים נטפו קרמל, והלהטוטנים הקיאו להבות של אש, שיחקו בכדורים והפכו לפירמידות אנושיות במופעים שערכו מתחת לרמזור. הזריזים מבין הילדים נהגו לכייס עוברי אורח במדרכה ממול. אילו ניתן לחסוס לבחור, הוא היה בוחר במקצוע הכייסות, אך כיוון שהיה דק גו ונחמד למראה יחסית לאחיו, לואיס החליט שהוא מתאים לקיבוץ נדבות. לואיס, בנה הבכור של פפה, היה ממונה על סידור העבודה של הילדים. הוא היה בן שמונה־עשרה, אך כבר בשנותיו הרכות הבין שגם מקבצנות אפשר להפיק רווחים נאים. הוא נטל על עצמו את מלאכת הארגון של אותם מבצעים יומיומיים, חילק את הילדים לאזורים ולמקצועות, ובסופו של כל יום עבודה הקפיד לאסוף את ההכנסות של כולם, ותחב לכיסו נתח נכבד מן הכסף. לואיס היה בחור רזה, פניו מחוטטות ועיניו הקטנות מביעות זעם תמידי, ואף שלרוב נמנע מאלימות גופנית, חזותו הטילה אימה על כל מי שהביט בו. אפילו פנצ'ו וחרבסיו חלקו לו כבוד, ומדי פעם אף כיבדו אותו במשקה, או הזמינו אותו להצטרף אליהם למסעות הכיבושים שלהם בקרב נערות הרחוב. הילדים הגדולים צייתו לו, וגם חסוס עלה על האוטובוס ונסע לעבודתו בלי להתמרד. הוא חש בדידות איומה בין הילדים שדיברו ביניהם, ירקו וזרקו קליפות מהחלון, כי מארו לא עבדה עוד בשדרה. אחותו עבדה כעת במקום אחר והיה לה לוח זמנים שונה. חסוס לא ידע דבר על אותו המקום, אך היה מלא התפעלות מכך שהייתה לה עבודה מיוחדת.
 
אגרופיו של חסוס היו קפוצים מזעם נוכח המחשבה כי עליו להפוך לקבצן, ושיניו חרקו בניסיון למנוע ממלאי הקללות שהצטבר בפיו מלהימלט ממנו. ואולם, בהגיעו אל השדרה אורו עיניו. עצים עבותים הצלו על המכוניות המבריקות שנסעו בשני כיוונים על הכבישים הרחבים, וגורדי השחקים שנראו מרחוק מביתו הזדקרו מולו כעת במלוא גודלם, חלונותיהם מנצנצים לאור השמש. גברים בחליפות נכנסו אליהם ויצאו מתוכם, ומתוך הרכבים ניבטו ראשים בהירי שיער ובעלי חזות מכובדת. בלב השדרה הפריד בין הנתיבים כר דשא רענן, ועליו ישבו קבצנים אחרים שנחו לשעה קלה ממלאכתם. אל לבו של חסוס חלחלה תקווה כי הנה, בעוד רגע תעצור מכונית, ואישה מעודנת תצעד לעברו ותאסוף אותו לחיקה. אבל זה לא קרה, וחסוס, ידו מושטת לפנים, התרוצץ בין הרכבים, ממהר לנוס בבהלה בכל פעם שהאור האדום התחלף לירוק. בתחילה הוא נעץ את עיניו מבעד לשמשות, והסתכל בכמיהה באנשים שישבו בתוך כלי הרכב. הוא הביט בנשים שבחנו את עצמן במראה בעת שמרחו שפתון על שפתותיהן, ובאנשים שדיברו ממכשירים סלולריים, וגם בפעוטות העגלגלים שישבו מאחור, רתומים לכיסאם המיוחד. אחדים פתחו לו את חלונם והושיטו לעברו מטבע, ואחרים התעלמו כליל מקיומו. חסוס התרגז מאוד משנוכח כי בעיניהם הוא לא נבדל במאום מילדי הרחוב האחרים. הוא לא הבין כיצד זה אין הם רואים שהוא בעצם אחד משלהם, ולא חתול אשפתות כמו שאר הילדים סביבו.
 
לאחר שעות ארוכות שבהן הלכה ונבלה תקוותו של חסוס, הוא החליט לעשות ניסיון אחרון ונואש להסב אליו את תשומת לבם של בעלי הרכבים, וחיכה לאור ירוק. כלי הרכב החלו לנוע, והוא רץ לעבר הכביש הסואן, מלא תקווה כי אחת המכוניות תעצור ותשאב אותו פנימה, או שאדון עם מקטרת או אישה יפה ידרסו אותו, יביאו אותו לבית חולים פרטי ויאמצו אותו לבן לאחר שיינצלו חייו. ואולם, איש לא נעצר, ושום מכונית לא דרסה את חסוס. כולם עקפו את הילד וצפרו לעברו, וחלק מהנהגים אף הוציאו את ראשם מן החלון והטיחו בו דברי כעס. האכזבה נקרשה בלבו של חסוס, והוא התיישב על כר הדשא ובכה בכי תמרורים. הנער היה שקוע כל כולו ביבבות, אשר הלכו וגברו והרעידו את כל עצמותיו, כשלואיס נעמד מעליו. הוא נתן בילד מבט נוקב ופקד עליו באצבעו לחזור מיד לעבודה. חסוס חש כי השנאה מתלקחת בקרבו, והוא נעמד מול מעבידו — גובהו היה כפליים משלו — ורקע ברגלו בחוזקה.
 
"אני לא הקבצן שלך, אז עזוב אותי, בן זונה!" אמר ללואיס בלי להניד עפעף, ולואיס, שאיש מעולם לא דיבר אליו ככה, התבלבל לשבריר שנייה, התעשת ושלח את אגרופו היישר אל פרצופו של הילד.
 
"עכשיו תחזור על מה שאמרת," אמר לחסוס בשוויון נפש.
 
הנער, שלא טרח למחות מפניו את רגבי האדמה שדבקו בהן כשנפל, לא ענה והמשיך להתייפח. לואיס בעט בו ברגלו.
 
"כדי שתלמד לא להתחצף," פלט לעברו והלך.
 
כאשר חזר חסוס מהעבודה כבר החשיך. כמדי ערב הוא התיישב על ברכיה של מארו, בכוונה ליהנות מחברתה למשך שעה ארוכה. בחודשים האחרונים התקצר הזמן שבילו יחדיו בערבים, שכן מכונית באה לאסוף את מארו לעבודתה בכל ערב, בשעה תשע. שערה הארוך, השחור, היה פזור על גבה, ואודם היה מרוח על שפתיה. היא לבשה חצאית קצרצרה וחולצה שחורה ונוצצת שהבליטה את שדיה הקטנים. חסוס תהה אם לא קר לה, ומבטו ננעץ בפיסות הבד המרופטות שהיו לו על רגליו ושימשו לו נעליים. את רגליה של מארו כיסו מגפיים יפים בצבע אדום, וחסוס קירב אליהן את אצבעו, נרתע מלגעת פן יכתים את המרקם החלק כמו מראה. הילד סיפר לאחותו הגדולה על יומו הראשון בעבודה, ומשנשמעה צפירת המכונית שקראה לה לבוא, הוא ביקש ממנה להצטרף אליה לעבודתה. מארו גיחכה.
 
"אל המקום שאני עובדת מגיעים אותם האדונים שראית במכוניות ליד הרמזור," אמרה לו. "הם משלמים הרבה כסף כדי להיות איתי, ואתה יודע מה? הם לא כל כך שונים מלואיס, פנצ'ו וחרבסיו, אז תישאר בעבודה שלך."
 
חסוס לא האמין לדבריה של מארו. ראשית, הוא לא האמין שאדונים מן הסוג שראה משלמים כסף כדי להיות בחברת אחותו; הוא גם לא הבין לאיזה צורך. שנית, ההשוואה בין לואיס ושני הבטלנים המצחינים שלא עשו דבר מלבד לשהק את שכרותם ולהשליט את טמטומם בכוח הזרוע, לבין האנשים הנחמדים שנהגו במכוניות היפות, נראתה לו מופרכת, ובעיקר מרושעת מיסודה. חסוס ראה בדבריה של מארו עלבון אישי שנועד להסית אותו נגד אותם אנשים מלוטשים שהוא כה אהב. חשד ניעור בו שמא היא מקנאה בייחוסו, ולתקופת מה הוא התעלם מקיומה. לאחר כחודש, הבדידות והגעגועים לאחותו — שקורי עצב האפילו על עיניה השחורות ועמעמו את ברקן — גרמו לו לשוב ולדבר אליה. אולם החשדנות שהתעוררה בחסוס בעקבות דבריה של מארו באותו ערב לא נמחתה כליל, ונימה חדשה של ריחוק שרתה על הקשר ביניהם. ריחוק זה התפוגג רק כעבור שלוש שנים, לאחר שגילה את טיב עיסוקה של אחותו.
 
מארו התוודעה ליופייה באופן אלים, ביום שהבחינה כי פנצ'ו וחרבסיו מתקוטטים בגללה. מבעד למהלומות ולקללות השכיחות בין שני החברים, הבינה הנערה כי הם רבים על הבעלות הבלעדית עליה, וכל אחד מהם טען כי הוא אביה האמיתי. משהבחינו בנוכחותה, זינקו השניים לעברה, ממשיכים להתקוטט מעליה, בעודה מנסה לגונן על גופה מפני המכות. משאיש לא הכריע את רעהו באגרופיו, הגיעו האבות לפשרה, וחלקו אותה זה עם זה, כל אחד בתורו.
 
בסביבה שמארו גדלה בה לא נהוג היה לשאול לרשותה של אישה בטרם יבעל אותה גבר, ופנצ'ו וחרבסיו, ולאחר מכן גם לואיס, לא היו בררנים במיוחד ולרוב עשו זאת ללא הבחנה, מתנפלים בעיוורון על הנקבה הקרובה ביותר. מארו הסיקה אפוא כי יש בה דבר מה מיוחד המבדיל אותה מיתר הילדות והנשים שהקיפו אותה. לאחר שהגלידו הפצעים ונעלמו הסימנים הכחולים, החלה מארו מהרהרת במה שגרם לשני הגברים להתקוטט ולהתנפל עליה בתאווה שכזו. מקרה דומה קרה שנתיים קודם לכן לאיסָבֵּל וריגוֹבֶּרטָה, בנותיה התאומות של מרתיתה. גם הן היו יפות, וחודשים אחדים לאחר שהפסיקו לעבוד בשדרה, הגיע בריון עם כרבולת צהובה אל הר הזבל. כולם התכנסו סביב אותו תרנגול בעת שהפך את פנצ'ו וחרבסיו לבלילת איברים ולקח עימו את התאומות במכונית שדמתה לחללית מיד עם תום המלאכה. אולם זה חודשים רבים הן לא נראו עוד בסביבה, ולמארו לא היה במי להיוועץ. היא הכירה את הזונות שעבדו בסמטה הקטנה מאחורי הר הזבל, אך רובן היו נשים מבוגרות ובלות שלא דמו לה כלל, והרווחים שהפיקו מגופן לא הצליחו לחלץ אותן מחיי ההפקר והעוני. תהיותיה של מארו לא נמשכו זמן רב. כחודש לאחר אותו מעשה פנה אליה חוליו ססר, בעל המכולת, בהצעה. הוא אמר לה שאחד מחבריו הבחין בכישוריה וכי הוא מעוניין שתעבוד בשבילו. הוא הסביר לה שהעבודה היא בלילות, שהיא תכיר אנשים נחמדים, ותרוויח כסף רב כל כך שבתוך שנתיים תוכל לקנות לעצמה בית. מארו לא התייעצה עם איש, וכבר באותו ערב הלכה להתנסות בעבודה במועדון לילה ששכן בפרוור אחר.
 
כאשר נשבר הקרח בין חסוס לאחותו, מארו כבר הייתה ותיקה בעיסוקה. אי אפשר לומר כי בשנות עבודתה היא לא הרוויחה סכומים נאים. ואולם, רוב כספה הועבר לידיו של לואיס, שעט על מכרה הזהב החדש שנפל לידיו. כיוון שהנערה ניחנה ברוחב לב, את שארית הכנסותיה היא מסרה לאמה במקום לחסוך, כפי שתכננה בתחילה. כעבור שלוש שנים החל פנצ'ו לבנות למשפחתו בית מבטון באותם כספים. הבית נבנה ברחוב שהפריד בין ערימת הזבל לבין השכונה הקרובה, על שטח אדמה שפנצ'ו החליט על דעת עצמו לנכסו בעבור משפחתו.
 
התגלית נחתה על ראשו של חסוס ימים אחדים לפני שהסתיימה הבנייה. פנצ'ו וחרבסיו, ועוד שניים מחבריהם שעזרו במלאכת הבניין, כבר היו שתויים כהוגן, ומארו פנתה לצאת לעבודתה. מאז הפכה לנכס, הגן עליה לואיס מפני אביה וחברו, ורק הוא אנס אותה מדי פעם, נזהר שלא לקלקל במגעו את האזורים החשובים של גופה ופניה. מסיבה זו התעוררה בפנצ'ו איבה, אך מאחר שעם לואיס לא היה לו כדאי להסתכסך, הוא התעמר בבתו. באותו ערב נראתה מארו יפה במיוחד, ויופייה, אשר נחשף כמעט במלואו מבעד לבגדיה, עורר בו פרץ זעם של שיכורים. חסוס ישב באותה העת על מפתן הבית החדש וניסה להרכיב מכונית צעצוע מכמה בקבוקים, ממנוע קטן של מאוורר כיס, מכדורי גומי וממסמרים. הוא המתין שמארו תבוא לתת לו נשיקת לילה טוב לפני לכתה, כאשר לפתע לפת אותה פַּנצ'וֹ בזרועה וצעק, זונה! את בושה למשפחה, בואי הנה, אני אראה לך מה זה גבר! ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה. באותו הרגע נשמע קולה של צ'צ'ה מתוך הבית. "עזוב אותה, פנצ'ו, ותגיד תודה שיש לך ילדה יפה שמוכנה לשכב עם אדונים תמורת כסף, כדי שאתה תבנה לנו בית." ופנצ'ו הרפה ממארו ונכנס אל תוך המבנה.
 
מתוך שיחתם של הוריו המאמצים התחוורו לנער שני דברים: התבהר לו פירושה המדויק של המילה "זונה", שאותה שמע, וגם פלט פעמים רבות ככינוי גנאי מבלי לדעת מה משמעותה המדויקת, והוא גילה במה עוסקת אחותו. תגליתו המרעישה הפשירה את שארית הקרירות שנותרה בו מאז שיחתם לאחר יומו הראשון בעבודה. הערצתו אליה גברה, שכן הוא הבין כי בזכות יופייה היא הרוויחה די כסף לבניית בית, ובה בעת ריחם עליה, על שהיא נושאת בעול פרנסת המשפחה כמעט לבדה. עם זאת, חסוס התקומם על שאת רווחיה מסרה להוריה במקום לחסוך כסף שישמש אותם לברוח יחד מהבית. בד בבד עם הדברים החדשים שלמד על העולם באותו ערב גורלי, צצה במוחו של הילד הפיקח תובנה שנגעה לו עצמו. לפתע הבין חסוס כי כדי לצאת מהמזבלה לא די בעיניו הירוקות, והראיה לכך היא אחותו מארו, שהייתה יפה ממנו ומצאה עבודה ששכר נאה בצדה, ונותרה לחיות עם משפחתה ליד הר הזבל. מאותו רגע החליט חסוס לחדד ולשכלל את הכלי שהסתתר מאחורי עיניו, ומוחו החל מבעבע ורוחש תוכניות לעתיד.
 
חסוס סירב לישון בבית הצפוף שאכלס כתריסר אנשים בשני חדרים ובמטבח, אשר בלילות הפך אף הוא לחדר שינה. צ'צ'ה שזה כבר התייאשה מיחסו העוין, לא הפצירה בו שיחזור הביתה לישון, וכך לן חסוס לילה אחר לילה על ערימת הקרשים המרופדת אשר שימשה בעבר את מארו. הוא לא רצה שאיש יפריע לו בשעות הפנאי שלו, שבהן בילה באיסוף ספרים שנזרקו; מתוכם הוא החל לחלץ אותיות ומילים, עד שבעזרתו של פבו המשורר — אשר נהג לשוחח עימו בכל יום, מתבל את דבריו ביין שרף ובנחירות — חסוס למד לקרוא. הוא ניסה ללמד גם את מארו, אך זו לא גילתה כל עניין בספרים, והייתה יושבת לידו ומלטפת את שערו בזמן שהקריא לה מתוך הדפים המוכתמים. רק סמואל, שכבר היה כלב בא בימים, היה תוחב את חוטמו אל תוך הספרים ומזיל עליהם ריר של קשישים. חסוס קרא כל ספר שנפל לידיו, אך בעיקר אהב ספרי היסטוריה וספרי מכונאות. בעקבות ספר שעסק בכיבושיו של אלכסנדר מוקדון הוא אימץ לעצמו את הכינוי "מאגנו", ומאז לא הרשה לאיש לקרוא לו בשמו בלי להוסיף את תואר הכבוד שנותר סתום לכולם. בהשראתם של לאונרדו דה וינצ'י וז'ול ורן, החל חסוס מאגנו לבנות מכונות מסוגים שונים. הוא הרכיב דגמים של צוללות ומטוסים, כדור פורח שנשרף בעת שניסה להפעילו, כלי נשק מסוגים שונים, וגם בעלי חיים אגדיים, שנעו בעזרת חוליות וחפצים מעוגלים — החל בגולות וכלה בגלגלים — אשר חילץ מתוך ים האשפה. המקרים שבהם הצליח הנער למצוא מנגנון שיניע את יצירותיו — ואז כמו הופחה בהן רוח חיים — האיצו בו ללמוד ולהשכיל כדי שיוכל למצוא מקום של כבוד בין הבריות של העולם האמיתי.
 
באותה תקופה המשיך חסוס לנהל את אורח החיים שקבעה הסביבה עבורו. הוא ידע כי עליו לגדול עוד כדי שיוכל לשרוד מחוץ לקן המשפחתי, והמתין למועד בסבלנות. הוא חסך את מעט הפרוטות שהצליח לחלץ מידיו של לואיס, העמיק בשיחותיו עם פבו והתענג על חברתה של מארו. הוא לא סיפר לה על תוכניתו, מתוך ידיעה ברורה כי לא תבין. ידיעה זו לא נבעה מטיפשותה של הבחורה; היא לא הייתה טיפשה כלל, אלא שחושיה הלכו וקהו עקב העבודה המפרכת בלילות, ונדמה היה כי שאיפתה הראשונית להיחלץ מן העליבות נשכחה מלבה. שכבה של אדישות עטפה את הסהרורית הדקיקה שעמדה לקרוס תחת עומס גופה הרצוץ, וחסוס, שלא ידע כיצד לעזור לה, הסתפק באהבתו הרבה אליה.
 
כשהיה בן חמש־עשרה וחצי, החליט חסוס מאגנו כי הוא בשל לצאת אל העולם הגדול ולהשתלב במשפחה עשירה, אשר לבטח — זאת ידע בוודאות — תשמח לאמץ אל חיקה נער משכיל ויפה תואר כמוהו. דמותו של פליקס קרול מתוך ספרו של תומאס מאן החדירה בו אומץ לתור אחר הרפתקאות, וחסוס מאגנו היה בטוח שכמו גיבורו של הספר, גם הוא יוכל לחיות ברווחה בלי להתאמץ יתר על המידה. זה זמן רב זנח לואיס את עסקי הקבצנות כדי להצטרף לכנופיה רצינית יותר, ועל הילדים הופקד בחור בן גילו של חסוס מאגנו בשם מַריוֹ. הם היו מיודדים, ומריו הסכים להעלים עין מהיעלמו של חברו באמצע יום עבודה בתמורה למסוק שעלה בידו של חסוס מאגנו להרכיב.
 
חסוס מאגנו לבש את הבגדים החדשים שקנה ונכנס לרכבת התחתית. הוא התכווץ במקומו בניסיון להימנע ממגע עם האספסוף אשר הצטופף בקרון וחיכה בקוצר רוח שהרכבת תגיע לתחנה האחרונה. חסוס מאגנו שם פעמיו לשכונת פּרימָוֵורָה, מרחק של שעה הליכה מהתחנה. הוא ידע בעל פה את מיקומן של שכונות הפאר על מפת העיר, אך פרט לשדרה שעבד בה והרחובות שסביב לה, כף רגלו מעולם לא דרכה באף אחת מהן. הנער לא ידע מה יעשה כאשר יגיע אל מחוז חפצו, אך קיווה כי בהגיעו לשכונת פרימוורה יהפוך בה מיד לבן בית.
 
חסוס מאגנו פסע בצעדים בוטחים אל תוך השכונה. הליכתו הייתה זקופה וגאה כשל מצביא רומי בעת כניסתו בשער ניצחון, והוא ניסה להסתיר את הפליאה שעוררו בו העציצים על אדני החלונות, הכלבים הגזעיים שנבחו לעברו, והמשרתות במדים שרחצו את המכוניות במסירות אין קץ, כאילו היו אלה פסלי קדושים. חסוס מאגנו חלף על פני אישה צעירה בבגדי ספורט שיצאה להליכת בוקר, ועל פני אדון אשר התקדם בצעדים נמרצים לעבר מכוניתו; עור חלק שכזה בלחיי גבר, חסוס לא ראה מימיו. נערה שנראתה כבת גילו טיילה עם כלב פודל. התום שניבט מעיניה והלובן של ידיה הדקיקות עוררו בחסוס מאגנו יראת כבוד שגבלה בתשוקה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחסוס השתוקק לאישה, אך בנערה צחה זו היה דבר מה מעורר הערצה אשר מנע ממנו לחשוב עליה במונחי התאווה המוכרים לו. איש מבין האנשים הללו לא שם לבו אל הנער, והנערה עם הפודל חצתה את הרחוב בטרם הספיק להביט בה מקרוב, והתרחקה משם במהירות. רק כעבור כשעה פנתה אליו מישהי בדברים. עוזרת בית ביקשה שיעזור לה לסחוב את הקניות מהסופרמרקט תמורת כמה מטבעות. פנייתה העליבה את חסוס מאגנו עד עמקי נשמתו. הוא לא הבין כיצד זה מעיזה משרתת לפנות אליו כאילו היו שווים, ומבלי לטרוח לענות לה, חצה את הכביש בהפגנתיות והתרחק משם במהירות.
 
בטנו של חסוס המתה מרעב והוא חיפש מקום לאכול בו, בתקווה למצוא מסעדה שתדמה לאחת המסעדות שראה בקרבת השדרה שעבד בה. אנשי העסקים העובדים בגורדי השחקים נהגו לסעוד בהן בצהרי היום, וחסוס חלם ליהנות משורה של מנות שיוגשו לשולחנו מידיו של מלצר מתרפס. הוא נזכר בשטרות שתחב בגרבו בעוד מועד, מנענע את בהונותיו כדי לחוש במתק מגעם, והחיש את פעמיו. חסוס לא ידע כי בדרך כלל נמצאים אזורי הבילוי של העשירים מחוץ לשכונות המגורים, וחיפושיו אחר מסעדה עלו בתוהו. רגליו כבר כאבו משיטוטים כאשר הגיע למרכז קניות קטן, והוא נכנס אליו, בלי לשים לב למבטים אשר הופנו לעברו מבעד לחלונות הראווה. הוא התהלך בין החנויות, בוחן בסקרנות את שלל המוצרים שהציעו ומנסה שלא להחמיץ דבר. חנויות הקוסמטיקה, הנעליים והצעצועים, ואף המספרה, פיתו אותו להיכנס אליהן ולשאוף לקרבו את הניחוח המיוחד הנודף מדברים חדשים, אך יותר מכול קסם לו הסופרמרקט הגדול. חסוס מעולם לא נכנס לחנות שבה אינספור מוצרי מזון וניקיון מוצגים על המדפים בסדר מופתי, ועטיפותיהם קורצות לקונים הגודשים את עגלותיהם בכל טוב. הוא טייל לאטו בין המסדרונות, מנסה לגלגל על לשונו שמות של סבונים מיובאים ומנחש את טעמו הייחודי של כל אחד מדגני הבוקר על פי הציורים שעל הקופסאות. הוא נוכח לגלות כי נוסף על מאכלים הארוזים בעטיפות צבעוניות, ישנם בסופרמרקט גם דוכני פירות וירקות, לחם טרי, וגבינות שניחוחן גירה את נחיריו. על המדפים נערמו לחמים בשלל צורות, וחסוס מאגנו לקח בידו לחמנייה טרייה, בצע אותה באצבעותיו ותחב לתוכה נתח של גבינה צהובה. טעמו של הכריך היה נפלא, אך באותו הרגע נתקל חיוכו המאושר של חסוס במבטה של המוכרת. לא עברה דקה ושני שומרים גררו אותו החוצה.
 
"שלא תעיז לחזור לפה, ילד מטונף, אחרת נקרא למשטרה!" הם צעקו לעברו בזמן שהתרחקו ממנו. חסוס מאגנו התיישב על כר דשא בקרבת מקום וכבש את פניו באדמה. פרץ של דמעות קלח מעיניו. הוא כעס על עצמו על שאין הוא מצליח להיטמע במקום שנראה לו כסביבתו הטבעית, ולא הבין מדוע דיירי השכונה אינם טובי לב כשם שהם יפים ונקיים. הבכי הממושך התיש אותו, והוא שקע בשינה עמוקה.
 
חסוס מאגנו חלם כי הוא חי בארמון. הארמון דמה במקצת למרכז הקניות שזה עתה גורש ממנו. ארמונו של חסוס מאגנו הכיל אינספור חדרים רחבי ידיים, ריקים לחלוטין, והוא נכנס אליהם ויצא מתוכם בהנאה רבה. הדלתות נפתחו מאליהן בהיכנסו ונסגרו מאחוריו בעדינות בכל פעם שיצא, ומכל עבר עלה בנחיריו ניחוח בשמים משכר. חסוס מאגנו נמלא אושר על כי הוא נמצא לבדו בבית המפואר והריק שחלונותיו פונים לגן פורח, ולא שבע משיטוטיו בין החללים הנהדרים, אשר יופיים הלך והתעצם מחדר לחדר. הוא לבש חליפה מהודרת, ובעיני רוחו ראה כיצד מבעד לחלונות צופים בו כל תושבי העיר ביראת כבוד. צעדיו היו קלים, ובעודו מתענג על ביתו החדש, עלה לפתע בנחיריו ריח מוכר. בניגוד לרצונו, נשאו אותו רגליו בכיוון של אותה צחנה, והוא פתח את אחת הדלתות, שהצבע הלבן החל מתקלף ממנה. חסוס לא הספיק להביט אל תוך החדר, כי ברגע שפתח את הדלת נשפכה מתוכו כל הטינופת שהותיר מאחוריו. קליפות רקובות, גרוטאות מחלידות, חיתולים, פגרי חתולים ותינוקות, עצמות, סוללות, פחיות, צואת כלבים ושקיות; וכל אלה הוסיפו לזרום לעברו, קוברים אותו תחתיהם למרות ניסיונותיו להיחלץ. חסוס זעק לעזרה, נשימתו נעתקת והוא טובע, כאשר לבסוף הושטה לעברו יד, משכה אותו בכוח וחילצה אותו מתוך הזוהמה. זו הייתה ידה של מארו, והיא צחקה ממנו בלעג; סביבה עמדו צ'צ'ה, פפה, מרתיתה, פנצ'ו, חרבסיו, וכל בניהם ובנותיהם, וגם הם צחקו בשמחה גלויה לאידו. מבוכתו לא נמשכה זמן רב. חסוס מאגנו מיהר להתעשת, ופקד עליהם ממרום הערימה לנקות הכול ולשוב מיד למקום שממנו באו. אולם במקום לציית לו, החלו כולם לתחוב לפיותיהם כל פיסת זבל שהייתה בנמצא, וללעוס בקול גדול. קולות הלעיסה החרישו את אוזניו ואחר התמזגו עם קולו של שוטר שהעיר את חסוס משנתו. הוא קם ממקומו בבהלה וראה שהשמים כבר זרועים כוכבים. חסוס נזכר שהוא כלל לא חשב היכן יבלה את הלילה, אולי משום שבעומק לבו קיווה כי באחד הבתים בשכונת פרימוורה מחכה לו חדר תכול ובו טיסנים וספרים ומיטה רכה. השוטר הטעים ואמר לו שזהו שטח פרטי, שאסור לו לישון שם, ושאם לא יסתלק מיד, הוא ייקח אותו לישון בבית המעצר. מתחת לכומתה הכחולה התגלה חיוך מרושע, חושף שן זהב נוצצת לאורו של פנס הרחוב שהאיר את העלטה. חסוס חכך בדעתו, ממילא לא היה לו מקום ללון בו. הוא נותר לעמוד על מקומו, מקווה שהשוטר יקיים את הבטחתו. את אותו לילה הוא בילה בתא המעצר.
 
למחרת בבוקר, לאחר ששוחרר, נעמד חסוס מחוץ לתחנת המשטרה ומתח את איבריו לאור השמש המלטפת בקרניה את האספלט של העיר. דוכן אוכל שנפתח עם שחר צד את עיניו, והוא נזכר כי לא אכל מאז התקרית בסופרמרקט; הוא שלף מגרבו שטר של כסף ושם פעמיו אל הדוכן. ריח תבשילים עלה ממנו. חסוס מאגנו כילה נזיד עדשים ופרוסת עוגה, ושתה שני בקבוקי קוקה־קולה. שבע וטוב לב הוא הסתכל סביבו, מנסה לאתר בעיניו ציון דרך מוכר, ונוכח לדעת כי אין לו מושג היכן הוא נמצא. חסוס שאל את המוכרת בדוכן כיצד מגיעים לשכונת לומס, ועלה על אוטובוס שנסע בכיוון שהיא הורתה לו.
 
הפעם הסתובב חסוס ביתר זהירות בין הבתים הגדולים, והליכתו הייתה שפופה ומהוססת, ידיו נעוצות בכיסים. אך שיטוטיו ברחובות הנאים לא העלו דבר, ושום רעיון לא עלה במוחו. צללית של ייאוש הזדחלה אל לבו של חסוס מאגנו, מאיימת להחשיכו כליל. העובדה כי לאיש מבין עשירי העיר אין כל עניין בו הצליפה על פניו כמשב רוח מקפיא, והוא נמלא בדידות ותסכול על שלשווא התאמץ וטרח לרכוש השכלה וסגנון. חסוס לא ידע מה יעשה, וביצה של דמעות עמדה להציף שוב את עיניו, כשלפתע נתקל מבטו בשלט על שערו של בית. "למכירה" נכתב בו, וחסוס מאגנו ידע מיד מהו הדבר שעליו לעשות. הוא פתח את השער בביטחון, ובראותו כי גם הדלת פתוחה, נכנס בעדה אל תוך הבית. חסוס מאגנו מצא את עצמו עומד בטרקלין גדול. נברשת בדולח ענקית השתלשלה מן התקרה, ושטיח מקיר לקיר בצבע חול עדין נפרס תחת סוליות נעליו. חסוס מאגנו נשם נשימה עמוקה, מתענג על המרחב שהשתרע בין הקירות האיתנים בצבע אפרסק, ועל אור היום הרך שחדר מבעד לחלונות. השטיח הבליע את קול פסיעותיו, והוא התהלך באטיות חתולית בתוך הבית. הנער נכנס למטבח, מביט בהערצה באותם מכשירים פלאיים אשר כמותם ראה רק בשלטי הפרסומות שהתנוססו בחוצות העיר. רצפת המטבח הייתה עשויה ריבועים־ריבועים של שָיש אפור, וחסוס מאגנו התכופף כדי לגעת במרצפות הממורקות, מופתע לגלות את בבואתו משתקפת מהן ונרתע לאחור בצווחת גיל. הנער חש כי הוא עומד להתפקע מרוב אושר. ידו כמו נטלה מאליה את הקומקום המונח על הכיריים, והוא תופף עליו בכף עץ. באותו הרגע בקע מתוך חדר אחר קולה של אישה. הקול, שנימתו הייתה גבוהה וצווחנית, קרא, "מי שם?" וחסוס מאגנו קפא במקומו. הוא סירק את שערו באצבעותיו, יישר את הקמטים במכנסיו, עטה חיוך שחשף שתי שורות שיניים שצוחצחו רק לעתים רחוקות, ופנה ללכת בכיוון שממנו נשמעה השאלה. הוא נכנס לחדר שדלתו הייתה פתוחה למחצה, אך בטרם הספיק להוציא הגה מפיו, נשמעה באוזניו טפיחה קולנית על השולחן, וזו לוותה ברקיעת עקב. האישה נעמדה מאחורי שולחן הכתיבה, לבושה חצאית ומקטורן, ושערה השחור אסוף בקפידה על עורפה. היא הביטה בבחור מבעד לזוג משקפיים שהגדילו את עיניה הכחולות, והבעתן הייתה ספק זועפת, ספק מפוחדת. הגברת הרימה את שפופרת הטלפון שהיה מונח לפניה, ובאצבעותיה הדקות — ציפורניהן היו צבועות בוורוד חיוור — חייגה מספר במהירות. "ויקטור!" צווחה בעצבנות, "נכנס גנב לבית ואני פה לבד, בוא מהר!" חסוס בחן את האישה ולא הבין על מה היא מדברת. הוא ניסה להסביר לה שהוא בא לקנות את הבית, ופנה לחלוץ את נעלו כדי להראות לה את הכסף, אולם כשראתה שהוא עומד לשלוף דבר מה לא ידוע, היא רקעה ברגלה בשנית ופרצה בייללה, "לך מפה לפני שוויקטור יגיע," ואחר כך פלטה, "בבקשה." דמעות הציפו את עיניה וסנטרה רעד. נבוך מתגובתה של האישה, ניסה חסוס להסביר לה את כוונתו פעם נוספת, אלא שאז נכנס לחדר איש גבוה, שפם עבות מעטר את שפתו העליונה. ויקטור הביט באישה בזלזול, בחן את חסוס מכף רגל ועד ראש במבט עוקצני ואמר לה, "סילביה, זה גנב? זה פרחח, הוא בטח צריך משהו." הוא פנה אל חסוס מאגנו בנימה משועשעת ושאל אותו:
 
"כן, ילד, מה אתה רוצה?"
 
חסוס השפיל את עיניו הירוקות, אוסף את שארית העוז שנותר בו, וגמגם כי ברצונו לקנות את הבית. ויקטור נתן בו מבט של רצינות מעושה והמתין שהילד יסיים להתעסק בנעליו. חסוס מאגנו שלף מגרבו את השטרות ונופף בהם בפניו של ויקטור בארשת ניצחון. הלה הביט בצדודית עינו לעבר האישה, אשר בינתיים התיישבה בכיסאה וצפתה בסקרנות במתרחש, ואחר פרץ בצחוק רועם.
 
"עוף מפה, פרחח, לפני שאני אקרא למשטרה," וצחוקו הלעגני המשיך להדהד באוזניו של חסוס גם לאחר שהתרחק מן הבית.
 
חסוס מולל באצבעותיו את שטרות הכסף ובעט בכלב פקינז שיצא לטייל לבדו. הוא רתח מזעם ומעלבון וקילל בלבו את שכונת הסבונים המלוקקת, וגם את משפחתו המאמצת ואת הר הזבל, שרדפו אותו לכל אשר פנה.
 
תקוותיו של חסוס מאגנו הפכו לבניין קלפים שנשפו בו, והוא שנא את העולם כולו. הוא הרגיש כמו צמח נדיר, אשר כל מאמציו לשרוד בלב מדבר עולים בתוהו, ונתקף געגועים למארו ולסביבתו המוכרת, שכן שם, לפחות, הוא נחשב למשהו מיוחד. אך חזרה כתבוסתן אל המקום שממנו הסתלק לא באה בחשבון מבחינתו, וחסוס מאגנו החליט לחפש עבודה. הוא נכנס למוסך, ובעל המוסך הסכים להעסיק אותו כרוחץ מכוניות. חסוס מאגנו אמנם היה מעדיף לתקן מנועים ולהחליף מצברים, תחום אשר היה בקיא בו, אך לעת עתה הסתפק בעבודה שניתנה לו. הוא קיווה כי צ'וי, בעל המוסך, יבחין בכישוריו ולאחר זמן קצר יקדם אותו בעבודה, אך חודש ימים חלף עבר לו, וחסוס מאגנו עדיין רחץ מכוניות. משכורתו הייתה זעומה, ורק לעתים רחוקות הוא קיבל תשרים, שכן לדידו היה זה מתחת לכבודו של אדם משכיל כמותו להשקיע מאמץ בשטיפת הטינופת מעל כלי רכב זרים. את כספו הוא כילה על לינה ועל אוכל, ולבסוף הואשם בגניבה ופוטר מן המוסך. חסוס לא הצטער על פיטוריו. הוא שמח על המצבר, המנוע, הציר והכבלים שהצליח לגנוב ולהסתיר בתעלת ביוב, וידע כי בקרוב יפיק מהם תועלת.
 
חסוס מאגנו חזר להר הזבל, דוחף עגלה עמוסה בחלקי הרכב שמהם תכנן לבנות את נקמתו. הוא לא הודיע לאיש על שובו, והשתכן בקצה השני של ההר, הרחק מן הבית שפנצ'ו בנה בעבור משפחתו. באותו ערב הוא יצא אל הכביש שבו הייתה המכונית הכחולה מחכה למארו, אך מארו לא הופיעה. היא לא הופיעה גם בערב שלמחרת, וגם לא בלילות הבאים, וחסוס החל לחשוש שמא קרה לה משהו. הדאגה טרדה את מנוחתו, ובמשך כמה ימים הוא רבץ על חלקי המכוניות, מהרהר באחותו ותוהה כיצד יברר היכן היא מבלי לבוא בדברים עם האספסוף. לבסוף גברה עליו החרדה, והוא קם ממקומו ופנה אל הבית הקטן. צ'צ'ה ישבה לבדה בבית באותה העת, עסוקה בקילוף בצלים. בראותה את חסוס היא פלטה קריאת גיל, נעמדה על רגליה המבוקעות מוורידים, ניגבה את ידיה בסינר ורצה לחבקו בהתרגשות. חסוס מאגנו הדף אותה מעליו ושאל איפה מארו, וצ'צ'ה הרפתה ממנו. פניה לבשו הבעה אומללה. היא משכה בכתפיה וענתה שלפני שבועיים עברה מארו לגור דרך קבע במכון, ושמאז הם לא ראו אותה. היא לא ידעה היכן נמצא אותו מכון. חסוס מאגנו הביט בביטול באמו המאמצת ויצא בלי להשיב לה דבר.
 
ארבעה חודשים ושבוע אחד נדרשו לחסוס מאגנו לבנות את הדרקון הנוקם, כשהוא שופך על מלאכת הרכבתו את כל זיעת התסכול החמוצה שלו. הוא כמעט לא אכל במשך אותם חודשים, ושקע כל כולו בליקוט קפדני של חלקים, בהרכבתם, ולאחר מכן בהתנעת המכונה אשר הסתתרה בקרבי היצור. חסוס מאגנו רצה ללמד את תושבי העיר לקח מר; כמו בסיפור ששמע מפיה של מארו בילדותו, הוא קיווה כי בעזרת היצור האימתני יצליח לזרוע ברחביה את הרפש שלתוכו צמח, כנקמה על העוול שנעשה לו.
 
תחילה בנה חסוס מאגנו תא מקרשים שהוא חיבר בעזרת מסמרים, והוסיף לו שמשה מפלסטיק שמצא בקרבת מקום. בתוך התא הוא התקין הגה ומוט הילוכים, ואותם הוא חיבר אל תיבת ההילוכים, אל המנוע, אל המצבר ואל מכלי המים והדלק שנקבעו בתיבת פח שהתקין מחוץ לתא. הוא התעכב זמן רב למדי על איסוף חלקים שיתאימו כצירים, ועל הרכבתם באופן שאכן יפעלו, ולבסוף חיבר אליהם ארבעה גלגלי מכונית שתיקן וניפח. כעבור חודש הסתיימה מלאכת הבנייה של תא הנהג, וחסוס מאגנו החל בהרכבת הדרקון, מלאכת מחשבת. שלוש שכבות של קשקשים עשויות פחיות שהוא חתך, יישר, והדביק אותן הפוכות, כיסו את תא הנהג. לתא הוא חיבר צוואר מצינורות ברזל, אף הוא מכוסה בקשקשים. צווארו של הדרקון היה קצר יחסית, כדי שהמכונה לא תאבד חלילה את שיווי המשקל, וראשו היה עשוי לוחות מתכת בצבעים שונים. העיניים היו שני פנסים שהיה אפשר להדליקם ממושבו של הנהג, ושיניו הותקנו משברים של מראה שחסוס מאגנו ניפץ. הזנב היה מורכב חוליות־חוליות של פחיות, שחוברו זו לזו בעזרת ברגים, והוא התנועע ימינה ושמאלה — כמו זנב דרקונים של ממש — לקצב קרקושיו של היצור. חסוס מאגנו ידע כי בריאת מכונה מעופפת אינה בגדר האפשר, ובכל זאת הוא הצמיד לגבו של הדרקון זוג כנפיים מקרטון, וצבע אותן בכתום צעקני. משסיים, תחב חסוס מאגנו לתא המטען את כל האשפה שהתא יכול להכיל, במטרה לפזר אותה במרכז העיר ובשכונות הפאר, מבעד לפתח מיוחד מתחת לזנב. על גבו של היצור תלה חסוס מאגנו שלט ענקי שהכריז:

עוד על הספר

מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון רינת שניידובר
מסכת התלאות של חֵסוּס מַאגנו ונקמת הדרקון
 
 
מתוך הר זבל מרשים בגודלו שניצב בלבה של עיר אחת, פרחה לה שמועה שנישאה על גבו של יצור משונה וגדל ממדים. היצור דמה לדרקון מחליד בעל זנב פחיות מתפתל וזוג כנפיים מקרטון שלא נועדו לעוף. העיר הזאת הכילה הררי זבל למכביר, ולעתים קרובות הגיחו מהם יצורים שקשה היה לעמוד על טיבם. על פי רוב היו היצורים הללו בני אנוש מחופשים או משוגעים, ובעלי חיים שדבק בהם לכלוך רב כל כך עד שלא היה אפשר לזהותם. לרוב לא היה מדובר בהתחפשות מכוונת, והיצורים נעלמו כשם שבאו, בלי להשאיר עקבות, למעט כמה קריאות בהלה או התפעלות של עוברי אורח. אך במקרה שלנו, השמועה שנשא על גבו הדרקון המקרטע, המנסה להתקדם בחריקות לעבר המרכז, שיבשה את דעת התושבים וגרמה למהומה שכמותה לא הייתה באזור.
 
בל ייווצר הרושם כי עיר זו הייתה כל כולה אשפתות ותו לא. כלל וכלל לא. אלא שהכרך היה גדול עד מאוד, והיה בו מקום לערימות שבתוכן תססו ונרקבו פחיות, שקיות, קליפות, גרוטאות, רמשים ועוד כיוצא באלה, ובה בעת צמחו בו פארקים ושדרות, מוזיאונים, מרכזי קניות ובתים מפוארים ונקיים.
 
אף על פי שסיפורנו נפתח באשפתות, שהיו לתופעה מקובלת ולחלק מן הנוף העירוני, אפתח בתיאור של שכונות הפאר, שהתקיימו באין מפריע בתוך אותו מתחם מחיה המכונה "עיר".
 
באותה העיר היו שכונות רבות מסוג זה, והן היו רחבות ידיים ונעימות כל כך לדרים בהן, שלאדם שהתגורר בשכונת לוֹמַס, למשל, לא היה כל צורך לצאת מאזור מגוריו. לפיכך, מעטים היו המקרים שבהם יצאו התושבים המדושנים אל מחוץ לגבולות שכונתם, ואם יצאו, היה זה במכונית מדגם חדיש, שהסיעה אותם לשכונת תפנוקים אחרת. כך קרה שהם לא הכירו כלל את הכוכים החשוכים, את הפחונים האפורים, את הבורות בכבישים, ואף לא את הרכבת התחתית שחצתה, מתחת לפני השטח, חלקים נרחבים של הכרך. אי אפשר להסיק מכך כי הם לא ידעו שהעיר מאוכלסת בעיקר בעניים, אך מבחינתם את העוני סימלו המשרתים העטופים במדים מעומלנים והעובדים המוסתרים מאחורי הדלפקים, וגם הקבצנים והנגנים שחלחלו אל תוך אזורי הבילוי וצבעו את החיים הטובים בטיפה מתונה של פולקלור.
 
שאר רובעי העיר היו ברובם מצולקים ורועשים. בנייניהם עמדו טלאים־טלאים על פני הרחובות העקומים ושרתה בהם ערבוביה כזו, שרק המקומיים ידעו להתמצא בהם על פי היגיון המיוחד להם. אולם היה בהם מגוון רחב של דברים והתרחשויות שלא היו ברבעים האמידים והשלווים. נגריות המדיפות ניחוח אורנים, מחסנים גדושים בסחורות, דוכני אוכל ודוכני סמים, שווקים מקושקשים, כלבי רחוב וחתולים, זונות וסרסורים, ילדים המשחקים כדור בסיס בסמטאות, כביסה תלויה ומתנפנפת, מופעי רחוב, מכות וצעקות, צחוקים מתגלגלים, שיכורים הנאחזים בעמודים ומזייפים מלוא גרונם אל תוך הלילה, נשים עבות בשר ועבות שפם, כייסים, קרבות תרנגולים ועוד כהנה וכהנה, היו מחזות שבשגרה באזורים הללו. גם מחלונות הבתים נשקפו החיים התוססים אל הרחוב בסימפוניה של פטפוטי שכנות, מריבות זאטוטים וצרימות של מכשירי רדיו ישנים. ולצד הערבוביה של חיי הרחוב, נערמו ערימות האשפה הכבירות שבהן נפתח סיפורנו.
 
אל הערימות הללו הגיע מדי בוקר רוב הלכלוך שהצטבר בחוצות העיר, לכלוך שכלל גם את שקיות הפסולת הקשורות בקפידה אשר הונחו בתוך פחים עם מכסים, מחוץ לבתי העשירים. בעלי האמצעים ייצרו טינופת בקביעות, בלי לתהות לאן נושאת אותה משאית הזבל בבקרים, טינופת שרוכזה ונערמה במזבלות. שם התערבבה אשפתם של בעלי הממון בזו של דלת העם ללא כל הבחנה.
 
כמו התעלות, בתי הרפאים, המדרכות והגגות, גם ערימות הזבל שימשו מקום מגורים לבני אדם, והיה להן יתרון אדיר, שכן פרט למשכן קבע, כל הר כזה היה מעין כולבו ענקי שבו היה אפשר למצוא מכל הבא ליד.
 
הערימה שעליה נספר אינה נבדלת כמעט במאום מאחיותיה; זוהי מזבלה רגילה לחלוטין. שטחה כעשרה קילומטרים רבועים, ומדי יום ביומו נוספים עליה כעשרים טון של אשפה חדשה. היא יכולה לצבור גובה אינסופי ואף לנשוק לכיפת השמים, אלא שתהליך הריקבון לא מאפשר לכך לקרות. ככל שנוספות לה שכבות, כן ממהרות להצטמק השכבות תחתיהן, וכך נשמר גובהו הממוצע של ההר, שפסגתו מיתמרת מן הקרקע לגובה של עשרה מטרים בערך.
 
כמו בערימות אשפה אחרות, גם לערימה שלנו הגיעו נוודים שעזבו כשם שבאו, אך דייריה הקבועים הם שראו עצמם כבעליהם החוקיים של המקום. הר הזבל אכלס דרך קבע משורר זקן ושיכור בשם פֵבּוֹ, זונה בדימוס, להקה של חמישה־עשר כלבים, כמה חתולים מתבודדים, וגם שלוש משפחות שחיו בערבוביה מוחלטת. באופן רשמי צָ'צָ'ה הייתה נשואה לפַּנצ'וֹ, פֵּפָּה לחֶרבַסיוֹ, ומַרתיתָה הייתה אשתו של חוּליַאן, אם כי הוא נעלם ללא שוב לפני שנים. כל תינוק שנולד יוחס לבעלה של היולדת כדי לשמור על הסדר הטוב, אף על פי שפנצ'ו וחרבסיו נהגו לשכב עם שלוש הנשים. חוליאן הוסיף להיחשב לאבי התינוקות שמרתיתה ילדה, גם עשור אחרי שעזב. בחברת ילדיהן של שלוש הנשים, גדל על הר הזבל ילד נוסף שענה לשם חֵסוּס, אלא שלא כמו שאר הילדים שחורי העיניים, היו עיניו ירוקות. כשהיה לנער, הוסיף חסוס לשמו את שם התואר "מאגנו", על שם אלכסנדר מוקדון, המכונה גם אָלֵחַנדרוֹ מאגנו, והמוכר לנו בשם אלכסנדר הגדול.
 
חסוס הגיע להר הזבל יום לאחר שנולד. הוא לא ידע כי הוא יצא לאוויר העולם בין קירותיו הלבנים של בית בסגנון אר־דקו, על השטיח הפרסי של הסלון, מוקף ברהיטים בסגנון לואי השישה־עשר ובעיטורי פורצלן וכסף. הוא אמנם לא החליק החוצה מבין רגליה של בעלת הבית הכבודה, אוֹפֶליָה פּוֹנסֶה דֵה לֵאוֹן, אלא דווקא מרחמה של לוּצָ'ה, הצעירה במשרתות הבית, ואף על פי כן הוא גדל בתחושה כי אינו שייך למזבלה שלחיקה אומץ. כבר בשחר ילדותו החלה לנקר במוחו ההרגשה כי עתיד גדול מצפה לו, ואף שלא היה לו שום מושג מהו בדיוק עתיד גדול, עליונותו הייתה בעיניו אמת שאין עליה עוררין.
 
אמת אחרת, אשר נעלמה ממנו, הייתה שאמו — כפרייה שהיגרה אל העיר בחיפוש אחר פרנסה — הרתה לאחד הבנים של בעלי הבית שבו נולד, מבלי לדעת כלל כיצד באים ילדים לעולם. לוצ'ה התעלמה מבטנה, שהלכה ותפחה, וגם מהפסקת הדימום החודשי שלה, ואיש מבני הבית — ובהם אותו בן, אשר שכח מה שביצע בה בערב אחד של שכרות — לא טרח לשאול אותה דבר. אילו נתנו דעתם על הנערה, סביר להניח כי היו מפטרים אותה, שכן חדר המשרתות אינו מקום לתינוק בן יומו, והילד לבטח היה מסיח את דעתה מעבודתה. אולם בבית הזה, כל אחד היה טרוד בענייניו, והדיירים ידעו בקושי להבדיל בין המנקה למבשלת. וכך, ביום ראשון סתווי, כשלוצ'ה הייתה לבדה בבית, בקע התינוק מבין רגליה, מכתים את השטיח הנהדר. כל המשפחה נסעה לסוף שבוע בבית הקיט שלהם על חוף הים, ושאר המשרתים יצאו לבקר חברים וקרובי משפחה. רק לוצ'ה נשארה להאכיל את הכלבים ולשמור על הבית. היא לא הבינה מה פשר הזרם הפושר שפרץ מתוכה בשעה שצפתה בטלוויזיה בסלון וכרסמה טוגנים, כשלפתע פתאום היא החלה מתפתלת מרוב כאבים. לוצ'ה ניפצה בחבטת יד את פסלון הפורצלן שעמד על השולחן, צורחת ממעמקי גרונה. מיד לאחר מכן נשמעה צווחה נוספת, דקיקה. הנערה נבהלה מאוד למראה התינוק המגואל בדם שקרע אותה מבפנים ואחר כך הופיע בין רגליה, וגם למראה הכתם הדביק על השטיח, שאותו — זאת ידעה — יהיה עליה לנקות לפני שובם של האדונים. מבלי להבין דבר, היא ניסתה לקום ממקומה, אך התינוק היה קשור אליה בחבל הטבור. מסיטה את פניה בגועל, היא חתכה את החבל בעזרת אחד השברים של הפסלון ולקחה בזרועותיה את הילד. שום רגש אימהי לא התעורר בה, וגם רחמיה לא נכמרו על העיסה הקטנה שבכתה מאימה ומקור, ולאחר שהביטה בו כמה שניות מבלי לדעת מה תעשה, היא טמנה אותו עמוק בפח האשפה שעמד בחוץ וסגרה עליו את המכסה. לוצ'ה פשטה את בגדיה ופנתה לקרצף את הלכלוך שנמרח על השטיח בטרם יתייבש ויתקשה. כשסיימה, מותשת, עלתה הנערה לישון בחדרה בתקווה שאיש לא יגיע לפני יום שני בבוקר, והיא תספיק להיפטר מן המטרד. המשרתת הצעירה התעוררה ביום המחרת עם שחר והטתה אוזן לרחוב. משנשמע טרטורה של משאית הזבל, נשמה לוצ'ה לרווחה וחזרה לישון עוד שעה ארוכה.
 
עובדי העירייה שפכו את תכולת הפחים אל תוך המשאית בשבע בבוקר בדיוק, ולאחר סיבוב של שלוש שעות נסעו לרוקן אותה במזבלה. הילד המשיך לנשום, ולמזלו שום דבר לא רוצץ את עצמותיו כאשר הושלך על ההר הרוחש ונחת על ערימה רכה של שיירי כרוב.
 
בתה של צ'צ'ה, שהייתה אז בת שמונה, מצאה את התינוק במקרה. באותו בוקר קמה מארוּ ממיטה שאלתרה משמיכת צמר מחוררת ומשאר חפצים רכים שאספה, וניגשה אל סמואל, הכלב האהוב עליה, שאוזנו קרועה. מארו נחפזה מאוד, שכן היא איחרה לקום וכל שאר הילדים כבר יצאו לעבודותיהם. היא עבדה בפינת רחוב כמוכרת מסטיקים, ולעתים גם כלהטוטנית. סמואל, אשר נהג לחכות בשכיבה שמארו תבוא להאכיל אותו מקופסת שימורים, לא חיכה לה הפעם במקומו. מארו שרקה לו ונענתה בנביחה, ואז הלכה אחר הקול עד שנגלה לעיניה הכלב החום. סמואל כשכש בזנבו, חוטמו תחוב בדבר מה שמרחוק נראה לה כנתח בשר עסיסי, ומארו זינקה ממקומה לכיוונו במטרה להציל משיניו את הבשר, אשר היה מצרך יקר ערך. ככל שהתקרבה היא הריחה בדמיונה את ניחוח התבשיל שתכין אמה מן הנתח, אך בהגיעה אל המקום הבחינה כי הבשר אינו אלא תינוק אדמדם. הכלב עמד מעל לילד וליקק אותו בלשונו המחוספסת, מנקה את גופו הזעיר מהלכלוך ומשיירי השליה שדבקו בעורו.
 
חסוס לא היה התינוק הראשון שהושלך אל בין האשפתות שמארו גדלה בתוכן, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהיא מצאה תינוק בריא ושלם, והוא נשם בשלווה, מתמסר ללשונו של הכלב. הילדה הסיטה בעדינות את ראשו של סמואל ולקחה בזרועותיה את העולל, שהחל לצווח בעצבנות משנפסקו הלטיפות החמימות. מארו הייתה מיומנת בטיפול בתינוקות, שכן כמו שאר הילדות, מיום שמלאו לה ארבע שנים, היא החלה לטפל באחים החדשים שנולדו לה מאמה, וגם בילדי השכנות. היא נענעה אותו ברכות עד שנרגע, וקראה לו חסוס, על שם התינוק שנולד לאמה ומת ימים ספורים קודם לכן. חסוס דמה בעיניה לבובה חדשה ורכה, בובה שונה מאוד מהבובות קטועות האיברים שמצאה מדי פעם בסביבה. מאחר שמארו חייתה בעולם שבו הזכות על הדברים נקנית מכוח המציאה, היא הרגישה כי התינוק הזה הוא שלה בלבד. היא נותרה במקומה, חיבקה את חסוס וחככה בדעתה מה תעשה בו, כשפנצ'ו נראה מרחוק. מארו פחדה מאוד מפניו של אביה הרשמי. הילדה ידעה כי בבקרים הוא תמיד זועף ולהוט לפרוק את יצריו, וחמקה משם בזריזות. היא פנתה אל המקום שבו ישבו הנשים, משלימה עם העובדה כי מוטב שאמה תטפל בתינוק. היא מסרה אותו לצ'צ'ה בחופזה, ובלי להסביר דבר יצאה אל תחנת האוטובוסים כדי להשיג את אחיה ואת בני שכנותיה בקרן הרחוב שבה עבדו.
 
צ'צ'ה ניחנה בחריפות השכל המיוחדת לנשים שרכשו את השכלתן ברחוב, והבינה מיד במה מדובר. חזהּ כאב מן החלב שעדיין גדש אותו לאחר מותו של תינוקה, והיא חלצה את שדה לתינוק המיילל בעצבנות. מן הראוי לציין כי ילדים רבים יצאו מחלצי הנשים וגוועו זמן קצר לאחר היוולדם, וגורלו של ילד זר יכול היה לעניין אותן כקליפת השום. ואולם, נוסף על הכובד המכאיב של שדיה, נכמרו רחמיה של צ'צ'ה על חסוס, שעורו היה בהיר מזה של שאר הילדים במשפחה. מרתיתה ופֵּפָּה, אשר באותו הרגע היו שרויות בעיצומו של ויכוח קולני, עיקמו את האף.
 
"מה זה צריך להיות?" שאלה פפה, מצביעה על התינוק באצבעה השמנמנה. "מארו הזנזונת כבר הספיקה לעשות לך נכד?" היא נחרה נחרות של צחוק, מרוצה מבדיחתה.
 
"זה בטח אחד הילדים האלה שילדות יולדות וזורקות לפח," ענתה לה צ'צ'ה בשוויון נפש, מתענגת על הנוזל שהלך והתרוקן משדהּ המיוסר.
 
מרתיתה לא אמרה דבר, ואף לא הביטה לעברו של התינוק. צ'צ'ה התכוונה להמשיך בשיחה, אך לא הספיקה להוציא הגה, משום שלפתע התיז התינוק זרם חמים על פניה, פֶּרץ שכוון מיד לאחר מכן גם אל פניהן של חברותיה. לאחר ההלם הראשוני, שלושתן פרצו בצחוק והתנגבו בסינריהן, ומרתיתה הגישה לצ'צ'ה סמרטוט לעטוף בו את הילד החצוף.
 
לאחר שבועות אחדים קיבלו עיניו של חסוס את גונן הירקרק. עובדה זו עוררה הערצה בקרב האימהות והילדים, והם ראו בילד תופעה יוצאת מן הכלל הראויה ליחס מיוחד. יחס זה התבטא בצעצועים ובגרוטאות שהילדים מצאו והביאו לו, ובסלחנות הרופסת שזכה לה מצד האימהות. פנצ'ו וחרבסיו כלל לא שמו לבם אל היצור החדש שהצטרף למשפחתם. עניינים ברומו של עולם חיכו להם תמיד ברחובות, והם אף פעם לא התעניינו בגורל הזאטוטים שזרעו ללא רַחם ברחמן של שלוש הנשים.
 
עד מהרה גילו כולם כי הילד בעל העיניים הירוקות ניחן בכושר הישרדות יוצא מגדר הרגיל. חסוס היה גדול וחזק מאחיו המאמצים כשהיו בני גילו, וכאשר מלאו לו שבעה חודשים הוא מאס בשדיה של צ'צ'ה. חרף הפצרותיה של אמו המאמצת, החל הילד להכניס לפיו קליפות של פירות, קרומי לחם עבש וחרקים שהוא לעס בחניכיו ובלע בלי קושי. הוא לא חלה אפילו פעם אחת, ורק צ'צ'ה סבלה במשך שבועות אחדים מכאבים בשדיה הכבדים. חסוס לא טיפח חיבה אל הנשים שגידלו אותו. הריח החריף שנדף מבשרן והגסות שליוותה כל נשימה מנשימותיהן, עוררו בו סלידה עוד בטרם יכול היה להיחלץ מידיהן בזחילה. הילדים הגדולים שמרו עליו מדי פעם בפעם, והבנות נשאו אותו על גבן כשהוא עטוף בבד צבעוני ומבריק כאילו היה תכשיט או קמע; ואכן, כבר לפני שלמד ללכת בכוחות עצמו, הרגיש חסוס כאילו היה יהלום במכרה של פחם.
 
מארו הייתה היחידה שבחברתה הרגיש חסוס בנוח. היא ניחנה ביופי עדין, שנדיר היה למצוא כמותו בין קבצנים, ובתנועותיה הייתה גמישות אצילית כמעט, אשר השרתה עליו שלווה. כמו שאר בני משפחתה ושכניה, גם מארו לא ידעה קרוא וכתוב, אך היא ידעה להמציא סיפורים מופלאים שריתקו את חסוס אף שעדיין לא הבין את העלילות. עד מהרה פיתחה מארו רגשות מיוחדים כלפי הילד שאת חייו הצילה. היא אהבה את עיניו הירוקות, והערצתו אליה נענתה במסירות, הופכת אותו לבן טיפוחיה של נסיכת השוקולד של הר הזבל. היא סיפרה לו על יערות סוכר שבהם צומחים על העצים ממתקים ססגוניים, ועל מלך ומלכה חשוכי ילדים שלקחו ילדת רחוב לארמונם והפכוה לנסיכה; על שודדי ים ששטו בספינה נהדרת והסתירו את מטמונם על אי קסום, ועל גמד שממלא את משאלותיו של כל מי שמעז לטפס על עמוד החשמל הגבוה שהיתמר ליד ערימת האשפה. אך יותר מכול אהב חסוס את הסיפור על האביר, שהגיע רכוב על גבו של דרקון מעופף והצית בלהבות עיר שלמה שתושביה רשעים.
 
תודעתו של חסוס הלכה והתגבשה, ועימה גדל הבוז שרחש לסביבתו. הוא הרגיש כי הוא ומארו אינם שייכים לאותה ממלכה שכינים רודות בבני האנוש החיים בה. לא הייתה בו חמלה כלפי שלוש המטרוניות של מחוז האשפתות, והוא נהג בהן גסות רוח, או התעלם מהן במפגיע. הרגיז אותו לצפות בהן בעת שניסו לחלץ מתוך הטינופת דבר מה ראוי למאכל, ולפעמים הוא אף שמח לאידן על המכות שחטפו בקביעות מפנצ'ו ומחרבסיו, אף על פי שלא פעם התנפחו גם פניו ונצבעו בגוונים של סגול בעקבות אלימותם של השניים.
 
חסוס חי בתחושה של רתיעה מתמדת, ומרגע שלמד ללכת היה רוחץ את עצמו מדי בוקר במימיו הדלוחים של ברז שניצב בקרבת מקום. אך הלכלוך שב תמיד ודבק לגופו, כמו תווית שסימנה את כל ילדי המזבלה. רק הברק הירוק של עיניו הזכיר לו כל העת שתחת מסווה הרפש מסתתר לו בן אצולה.
 
חסוס ניסה לברוח לראשונה כשהיה בן חמש וחצי, כאשר גילה את אור היקרות שקרן ממכשיר טלוויזיה. באותו ערב הוא ליווה את מארו למכולת של חוּליוֹ סֵסַר כדי למסור לו, תמורת פרוטות ספורות, שקית מלאה בבקבוקי זכוכית שהיא אספה. חוליו ססר היה אדיב מאוד כלפי מארו, שהייתה אז בת שלוש־עשרה וסימני נשיות החלו מבצבצים מבעד למעטה יופייה הילדותי, ובתוספת למטבעות כיבד אותה תמיד בסוכרייה ובלטיפה על חמוקיה. באותו יום קנה בעל המכולת טלוויזיה בשחור ולבן, והוא ישב מולה, מתענג על אופרת סבון. על המסך הופיעה אישה יפה ומסוגננת, וחרף הגוונים האפורים שעל המרקע ניכר היה כי שערה בהיר. האישה התרפקה על זרועו של אדון בחליפה, שעישן מקטרת ולחש לה דברי אהבה. חסוס נתקף תדהמה בראותו את הזוג הנהדר, ולפתע נחתה עליו הידיעה כי לפניו אביו ואמו. כיוון שהיה ילד פיקח ובעל כישרון טכנולוגי מולד, הוא הבין מיד כי האדון והגברת לא נמצאים באמת בתוך המכשיר, אלא קיימים במקום אחר, והחליט למצוא אותם מהר ככל האפשר. הילד פתח בריצה לעבר הרחוב, נחוש למצוא את הוריו ויהי מה, אך מארו השיגה אותו בלי קושי.
 
"מה קרה?" שאלה, ועיניה השחורות, המחופות ריסים ארוכים ושחורים, הביעו רוגז ותמיהה.
 
חסוס פרץ בבכי ופרס בפניה את תגליתו, מפציר בה כי תבוא עימו לחפש את הוריו האמיתיים. בתחילה מארו לא הבינה, ואחר כך פרצה בצחוק.
 
"אל תהיה טיפש, אלה רק שחקנים," אמרה לו, "אתה יודע שאין לך הורים, וגם אם היו לך, הם זרקו אותך לפח. אני אמא שלך."
 
חסוס התרתח ורקע ברגלו. "את לא אמא שלי!" צעק וניסה לברוח בשנית, אולם מארו לפתה את זרועו בחוזקה וגררה אותו חזרה הביתה. בערב היא הסבירה לו שוב את עניין המציאוּת והטלוויזיה. הפעם חסוס האמין לה, אך סערת רוחו לא שככה. כעת הוא ידע בוודאות כי במקום כלשהו קיים קו ברור אשר בצדו האחד נערמות אשפתות ומעברו השני נמצא העולם האמיתי, ואת חיקויו הוא ראה על המרקע.
 
כעבור שנתיים ניסה חסוס לחצות שוב את הקו ולהגיע אל צדם הנכון של החיים, אל הצד שאליו השתייך. הוא היה אז בן שבע, ונשלח לראשונה לעבוד באזור אחר, מרחק כחצי שעה באוטובוס מביתו. סקרנות אחזה בחסוס לקראת יציאתו הראשונה אל השדרה החשובה, אשר על אודותיה שמע רבות מפי מארו והילדים.
 
כל אחד מן הילדים היה בקיא לפחות במקצוע אחד, ולפעמים אף בשניים או שלושה; אלה שקיבצו נדבות ידעו לקרוע את לבם של הנהגים במבטים עגומים־מושחזים, ומנקי השמשות התמחו במירוק השמשות הקדמיות של כלי הרכב בצומת, בטרם התחלף האור האדום בירוק. חיוכיהן של מוכרות הממתקים נטפו קרמל, והלהטוטנים הקיאו להבות של אש, שיחקו בכדורים והפכו לפירמידות אנושיות במופעים שערכו מתחת לרמזור. הזריזים מבין הילדים נהגו לכייס עוברי אורח במדרכה ממול. אילו ניתן לחסוס לבחור, הוא היה בוחר במקצוע הכייסות, אך כיוון שהיה דק גו ונחמד למראה יחסית לאחיו, לואיס החליט שהוא מתאים לקיבוץ נדבות. לואיס, בנה הבכור של פפה, היה ממונה על סידור העבודה של הילדים. הוא היה בן שמונה־עשרה, אך כבר בשנותיו הרכות הבין שגם מקבצנות אפשר להפיק רווחים נאים. הוא נטל על עצמו את מלאכת הארגון של אותם מבצעים יומיומיים, חילק את הילדים לאזורים ולמקצועות, ובסופו של כל יום עבודה הקפיד לאסוף את ההכנסות של כולם, ותחב לכיסו נתח נכבד מן הכסף. לואיס היה בחור רזה, פניו מחוטטות ועיניו הקטנות מביעות זעם תמידי, ואף שלרוב נמנע מאלימות גופנית, חזותו הטילה אימה על כל מי שהביט בו. אפילו פנצ'ו וחרבסיו חלקו לו כבוד, ומדי פעם אף כיבדו אותו במשקה, או הזמינו אותו להצטרף אליהם למסעות הכיבושים שלהם בקרב נערות הרחוב. הילדים הגדולים צייתו לו, וגם חסוס עלה על האוטובוס ונסע לעבודתו בלי להתמרד. הוא חש בדידות איומה בין הילדים שדיברו ביניהם, ירקו וזרקו קליפות מהחלון, כי מארו לא עבדה עוד בשדרה. אחותו עבדה כעת במקום אחר והיה לה לוח זמנים שונה. חסוס לא ידע דבר על אותו המקום, אך היה מלא התפעלות מכך שהייתה לה עבודה מיוחדת.
 
אגרופיו של חסוס היו קפוצים מזעם נוכח המחשבה כי עליו להפוך לקבצן, ושיניו חרקו בניסיון למנוע ממלאי הקללות שהצטבר בפיו מלהימלט ממנו. ואולם, בהגיעו אל השדרה אורו עיניו. עצים עבותים הצלו על המכוניות המבריקות שנסעו בשני כיוונים על הכבישים הרחבים, וגורדי השחקים שנראו מרחוק מביתו הזדקרו מולו כעת במלוא גודלם, חלונותיהם מנצנצים לאור השמש. גברים בחליפות נכנסו אליהם ויצאו מתוכם, ומתוך הרכבים ניבטו ראשים בהירי שיער ובעלי חזות מכובדת. בלב השדרה הפריד בין הנתיבים כר דשא רענן, ועליו ישבו קבצנים אחרים שנחו לשעה קלה ממלאכתם. אל לבו של חסוס חלחלה תקווה כי הנה, בעוד רגע תעצור מכונית, ואישה מעודנת תצעד לעברו ותאסוף אותו לחיקה. אבל זה לא קרה, וחסוס, ידו מושטת לפנים, התרוצץ בין הרכבים, ממהר לנוס בבהלה בכל פעם שהאור האדום התחלף לירוק. בתחילה הוא נעץ את עיניו מבעד לשמשות, והסתכל בכמיהה באנשים שישבו בתוך כלי הרכב. הוא הביט בנשים שבחנו את עצמן במראה בעת שמרחו שפתון על שפתותיהן, ובאנשים שדיברו ממכשירים סלולריים, וגם בפעוטות העגלגלים שישבו מאחור, רתומים לכיסאם המיוחד. אחדים פתחו לו את חלונם והושיטו לעברו מטבע, ואחרים התעלמו כליל מקיומו. חסוס התרגז מאוד משנוכח כי בעיניהם הוא לא נבדל במאום מילדי הרחוב האחרים. הוא לא הבין כיצד זה אין הם רואים שהוא בעצם אחד משלהם, ולא חתול אשפתות כמו שאר הילדים סביבו.
 
לאחר שעות ארוכות שבהן הלכה ונבלה תקוותו של חסוס, הוא החליט לעשות ניסיון אחרון ונואש להסב אליו את תשומת לבם של בעלי הרכבים, וחיכה לאור ירוק. כלי הרכב החלו לנוע, והוא רץ לעבר הכביש הסואן, מלא תקווה כי אחת המכוניות תעצור ותשאב אותו פנימה, או שאדון עם מקטרת או אישה יפה ידרסו אותו, יביאו אותו לבית חולים פרטי ויאמצו אותו לבן לאחר שיינצלו חייו. ואולם, איש לא נעצר, ושום מכונית לא דרסה את חסוס. כולם עקפו את הילד וצפרו לעברו, וחלק מהנהגים אף הוציאו את ראשם מן החלון והטיחו בו דברי כעס. האכזבה נקרשה בלבו של חסוס, והוא התיישב על כר הדשא ובכה בכי תמרורים. הנער היה שקוע כל כולו ביבבות, אשר הלכו וגברו והרעידו את כל עצמותיו, כשלואיס נעמד מעליו. הוא נתן בילד מבט נוקב ופקד עליו באצבעו לחזור מיד לעבודה. חסוס חש כי השנאה מתלקחת בקרבו, והוא נעמד מול מעבידו — גובהו היה כפליים משלו — ורקע ברגלו בחוזקה.
 
"אני לא הקבצן שלך, אז עזוב אותי, בן זונה!" אמר ללואיס בלי להניד עפעף, ולואיס, שאיש מעולם לא דיבר אליו ככה, התבלבל לשבריר שנייה, התעשת ושלח את אגרופו היישר אל פרצופו של הילד.
 
"עכשיו תחזור על מה שאמרת," אמר לחסוס בשוויון נפש.
 
הנער, שלא טרח למחות מפניו את רגבי האדמה שדבקו בהן כשנפל, לא ענה והמשיך להתייפח. לואיס בעט בו ברגלו.
 
"כדי שתלמד לא להתחצף," פלט לעברו והלך.
 
כאשר חזר חסוס מהעבודה כבר החשיך. כמדי ערב הוא התיישב על ברכיה של מארו, בכוונה ליהנות מחברתה למשך שעה ארוכה. בחודשים האחרונים התקצר הזמן שבילו יחדיו בערבים, שכן מכונית באה לאסוף את מארו לעבודתה בכל ערב, בשעה תשע. שערה הארוך, השחור, היה פזור על גבה, ואודם היה מרוח על שפתיה. היא לבשה חצאית קצרצרה וחולצה שחורה ונוצצת שהבליטה את שדיה הקטנים. חסוס תהה אם לא קר לה, ומבטו ננעץ בפיסות הבד המרופטות שהיו לו על רגליו ושימשו לו נעליים. את רגליה של מארו כיסו מגפיים יפים בצבע אדום, וחסוס קירב אליהן את אצבעו, נרתע מלגעת פן יכתים את המרקם החלק כמו מראה. הילד סיפר לאחותו הגדולה על יומו הראשון בעבודה, ומשנשמעה צפירת המכונית שקראה לה לבוא, הוא ביקש ממנה להצטרף אליה לעבודתה. מארו גיחכה.
 
"אל המקום שאני עובדת מגיעים אותם האדונים שראית במכוניות ליד הרמזור," אמרה לו. "הם משלמים הרבה כסף כדי להיות איתי, ואתה יודע מה? הם לא כל כך שונים מלואיס, פנצ'ו וחרבסיו, אז תישאר בעבודה שלך."
 
חסוס לא האמין לדבריה של מארו. ראשית, הוא לא האמין שאדונים מן הסוג שראה משלמים כסף כדי להיות בחברת אחותו; הוא גם לא הבין לאיזה צורך. שנית, ההשוואה בין לואיס ושני הבטלנים המצחינים שלא עשו דבר מלבד לשהק את שכרותם ולהשליט את טמטומם בכוח הזרוע, לבין האנשים הנחמדים שנהגו במכוניות היפות, נראתה לו מופרכת, ובעיקר מרושעת מיסודה. חסוס ראה בדבריה של מארו עלבון אישי שנועד להסית אותו נגד אותם אנשים מלוטשים שהוא כה אהב. חשד ניעור בו שמא היא מקנאה בייחוסו, ולתקופת מה הוא התעלם מקיומה. לאחר כחודש, הבדידות והגעגועים לאחותו — שקורי עצב האפילו על עיניה השחורות ועמעמו את ברקן — גרמו לו לשוב ולדבר אליה. אולם החשדנות שהתעוררה בחסוס בעקבות דבריה של מארו באותו ערב לא נמחתה כליל, ונימה חדשה של ריחוק שרתה על הקשר ביניהם. ריחוק זה התפוגג רק כעבור שלוש שנים, לאחר שגילה את טיב עיסוקה של אחותו.
 
מארו התוודעה ליופייה באופן אלים, ביום שהבחינה כי פנצ'ו וחרבסיו מתקוטטים בגללה. מבעד למהלומות ולקללות השכיחות בין שני החברים, הבינה הנערה כי הם רבים על הבעלות הבלעדית עליה, וכל אחד מהם טען כי הוא אביה האמיתי. משהבחינו בנוכחותה, זינקו השניים לעברה, ממשיכים להתקוטט מעליה, בעודה מנסה לגונן על גופה מפני המכות. משאיש לא הכריע את רעהו באגרופיו, הגיעו האבות לפשרה, וחלקו אותה זה עם זה, כל אחד בתורו.
 
בסביבה שמארו גדלה בה לא נהוג היה לשאול לרשותה של אישה בטרם יבעל אותה גבר, ופנצ'ו וחרבסיו, ולאחר מכן גם לואיס, לא היו בררנים במיוחד ולרוב עשו זאת ללא הבחנה, מתנפלים בעיוורון על הנקבה הקרובה ביותר. מארו הסיקה אפוא כי יש בה דבר מה מיוחד המבדיל אותה מיתר הילדות והנשים שהקיפו אותה. לאחר שהגלידו הפצעים ונעלמו הסימנים הכחולים, החלה מארו מהרהרת במה שגרם לשני הגברים להתקוטט ולהתנפל עליה בתאווה שכזו. מקרה דומה קרה שנתיים קודם לכן לאיסָבֵּל וריגוֹבֶּרטָה, בנותיה התאומות של מרתיתה. גם הן היו יפות, וחודשים אחדים לאחר שהפסיקו לעבוד בשדרה, הגיע בריון עם כרבולת צהובה אל הר הזבל. כולם התכנסו סביב אותו תרנגול בעת שהפך את פנצ'ו וחרבסיו לבלילת איברים ולקח עימו את התאומות במכונית שדמתה לחללית מיד עם תום המלאכה. אולם זה חודשים רבים הן לא נראו עוד בסביבה, ולמארו לא היה במי להיוועץ. היא הכירה את הזונות שעבדו בסמטה הקטנה מאחורי הר הזבל, אך רובן היו נשים מבוגרות ובלות שלא דמו לה כלל, והרווחים שהפיקו מגופן לא הצליחו לחלץ אותן מחיי ההפקר והעוני. תהיותיה של מארו לא נמשכו זמן רב. כחודש לאחר אותו מעשה פנה אליה חוליו ססר, בעל המכולת, בהצעה. הוא אמר לה שאחד מחבריו הבחין בכישוריה וכי הוא מעוניין שתעבוד בשבילו. הוא הסביר לה שהעבודה היא בלילות, שהיא תכיר אנשים נחמדים, ותרוויח כסף רב כל כך שבתוך שנתיים תוכל לקנות לעצמה בית. מארו לא התייעצה עם איש, וכבר באותו ערב הלכה להתנסות בעבודה במועדון לילה ששכן בפרוור אחר.
 
כאשר נשבר הקרח בין חסוס לאחותו, מארו כבר הייתה ותיקה בעיסוקה. אי אפשר לומר כי בשנות עבודתה היא לא הרוויחה סכומים נאים. ואולם, רוב כספה הועבר לידיו של לואיס, שעט על מכרה הזהב החדש שנפל לידיו. כיוון שהנערה ניחנה ברוחב לב, את שארית הכנסותיה היא מסרה לאמה במקום לחסוך, כפי שתכננה בתחילה. כעבור שלוש שנים החל פנצ'ו לבנות למשפחתו בית מבטון באותם כספים. הבית נבנה ברחוב שהפריד בין ערימת הזבל לבין השכונה הקרובה, על שטח אדמה שפנצ'ו החליט על דעת עצמו לנכסו בעבור משפחתו.
 
התגלית נחתה על ראשו של חסוס ימים אחדים לפני שהסתיימה הבנייה. פנצ'ו וחרבסיו, ועוד שניים מחבריהם שעזרו במלאכת הבניין, כבר היו שתויים כהוגן, ומארו פנתה לצאת לעבודתה. מאז הפכה לנכס, הגן עליה לואיס מפני אביה וחברו, ורק הוא אנס אותה מדי פעם, נזהר שלא לקלקל במגעו את האזורים החשובים של גופה ופניה. מסיבה זו התעוררה בפנצ'ו איבה, אך מאחר שעם לואיס לא היה לו כדאי להסתכסך, הוא התעמר בבתו. באותו ערב נראתה מארו יפה במיוחד, ויופייה, אשר נחשף כמעט במלואו מבעד לבגדיה, עורר בו פרץ זעם של שיכורים. חסוס ישב באותה העת על מפתן הבית החדש וניסה להרכיב מכונית צעצוע מכמה בקבוקים, ממנוע קטן של מאוורר כיס, מכדורי גומי וממסמרים. הוא המתין שמארו תבוא לתת לו נשיקת לילה טוב לפני לכתה, כאשר לפתע לפת אותה פַּנצ'וֹ בזרועה וצעק, זונה! את בושה למשפחה, בואי הנה, אני אראה לך מה זה גבר! ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה. באותו הרגע נשמע קולה של צ'צ'ה מתוך הבית. "עזוב אותה, פנצ'ו, ותגיד תודה שיש לך ילדה יפה שמוכנה לשכב עם אדונים תמורת כסף, כדי שאתה תבנה לנו בית." ופנצ'ו הרפה ממארו ונכנס אל תוך המבנה.
 
מתוך שיחתם של הוריו המאמצים התחוורו לנער שני דברים: התבהר לו פירושה המדויק של המילה "זונה", שאותה שמע, וגם פלט פעמים רבות ככינוי גנאי מבלי לדעת מה משמעותה המדויקת, והוא גילה במה עוסקת אחותו. תגליתו המרעישה הפשירה את שארית הקרירות שנותרה בו מאז שיחתם לאחר יומו הראשון בעבודה. הערצתו אליה גברה, שכן הוא הבין כי בזכות יופייה היא הרוויחה די כסף לבניית בית, ובה בעת ריחם עליה, על שהיא נושאת בעול פרנסת המשפחה כמעט לבדה. עם זאת, חסוס התקומם על שאת רווחיה מסרה להוריה במקום לחסוך כסף שישמש אותם לברוח יחד מהבית. בד בבד עם הדברים החדשים שלמד על העולם באותו ערב גורלי, צצה במוחו של הילד הפיקח תובנה שנגעה לו עצמו. לפתע הבין חסוס כי כדי לצאת מהמזבלה לא די בעיניו הירוקות, והראיה לכך היא אחותו מארו, שהייתה יפה ממנו ומצאה עבודה ששכר נאה בצדה, ונותרה לחיות עם משפחתה ליד הר הזבל. מאותו רגע החליט חסוס לחדד ולשכלל את הכלי שהסתתר מאחורי עיניו, ומוחו החל מבעבע ורוחש תוכניות לעתיד.
 
חסוס סירב לישון בבית הצפוף שאכלס כתריסר אנשים בשני חדרים ובמטבח, אשר בלילות הפך אף הוא לחדר שינה. צ'צ'ה שזה כבר התייאשה מיחסו העוין, לא הפצירה בו שיחזור הביתה לישון, וכך לן חסוס לילה אחר לילה על ערימת הקרשים המרופדת אשר שימשה בעבר את מארו. הוא לא רצה שאיש יפריע לו בשעות הפנאי שלו, שבהן בילה באיסוף ספרים שנזרקו; מתוכם הוא החל לחלץ אותיות ומילים, עד שבעזרתו של פבו המשורר — אשר נהג לשוחח עימו בכל יום, מתבל את דבריו ביין שרף ובנחירות — חסוס למד לקרוא. הוא ניסה ללמד גם את מארו, אך זו לא גילתה כל עניין בספרים, והייתה יושבת לידו ומלטפת את שערו בזמן שהקריא לה מתוך הדפים המוכתמים. רק סמואל, שכבר היה כלב בא בימים, היה תוחב את חוטמו אל תוך הספרים ומזיל עליהם ריר של קשישים. חסוס קרא כל ספר שנפל לידיו, אך בעיקר אהב ספרי היסטוריה וספרי מכונאות. בעקבות ספר שעסק בכיבושיו של אלכסנדר מוקדון הוא אימץ לעצמו את הכינוי "מאגנו", ומאז לא הרשה לאיש לקרוא לו בשמו בלי להוסיף את תואר הכבוד שנותר סתום לכולם. בהשראתם של לאונרדו דה וינצ'י וז'ול ורן, החל חסוס מאגנו לבנות מכונות מסוגים שונים. הוא הרכיב דגמים של צוללות ומטוסים, כדור פורח שנשרף בעת שניסה להפעילו, כלי נשק מסוגים שונים, וגם בעלי חיים אגדיים, שנעו בעזרת חוליות וחפצים מעוגלים — החל בגולות וכלה בגלגלים — אשר חילץ מתוך ים האשפה. המקרים שבהם הצליח הנער למצוא מנגנון שיניע את יצירותיו — ואז כמו הופחה בהן רוח חיים — האיצו בו ללמוד ולהשכיל כדי שיוכל למצוא מקום של כבוד בין הבריות של העולם האמיתי.
 
באותה תקופה המשיך חסוס לנהל את אורח החיים שקבעה הסביבה עבורו. הוא ידע כי עליו לגדול עוד כדי שיוכל לשרוד מחוץ לקן המשפחתי, והמתין למועד בסבלנות. הוא חסך את מעט הפרוטות שהצליח לחלץ מידיו של לואיס, העמיק בשיחותיו עם פבו והתענג על חברתה של מארו. הוא לא סיפר לה על תוכניתו, מתוך ידיעה ברורה כי לא תבין. ידיעה זו לא נבעה מטיפשותה של הבחורה; היא לא הייתה טיפשה כלל, אלא שחושיה הלכו וקהו עקב העבודה המפרכת בלילות, ונדמה היה כי שאיפתה הראשונית להיחלץ מן העליבות נשכחה מלבה. שכבה של אדישות עטפה את הסהרורית הדקיקה שעמדה לקרוס תחת עומס גופה הרצוץ, וחסוס, שלא ידע כיצד לעזור לה, הסתפק באהבתו הרבה אליה.
 
כשהיה בן חמש־עשרה וחצי, החליט חסוס מאגנו כי הוא בשל לצאת אל העולם הגדול ולהשתלב במשפחה עשירה, אשר לבטח — זאת ידע בוודאות — תשמח לאמץ אל חיקה נער משכיל ויפה תואר כמוהו. דמותו של פליקס קרול מתוך ספרו של תומאס מאן החדירה בו אומץ לתור אחר הרפתקאות, וחסוס מאגנו היה בטוח שכמו גיבורו של הספר, גם הוא יוכל לחיות ברווחה בלי להתאמץ יתר על המידה. זה זמן רב זנח לואיס את עסקי הקבצנות כדי להצטרף לכנופיה רצינית יותר, ועל הילדים הופקד בחור בן גילו של חסוס מאגנו בשם מַריוֹ. הם היו מיודדים, ומריו הסכים להעלים עין מהיעלמו של חברו באמצע יום עבודה בתמורה למסוק שעלה בידו של חסוס מאגנו להרכיב.
 
חסוס מאגנו לבש את הבגדים החדשים שקנה ונכנס לרכבת התחתית. הוא התכווץ במקומו בניסיון להימנע ממגע עם האספסוף אשר הצטופף בקרון וחיכה בקוצר רוח שהרכבת תגיע לתחנה האחרונה. חסוס מאגנו שם פעמיו לשכונת פּרימָוֵורָה, מרחק של שעה הליכה מהתחנה. הוא ידע בעל פה את מיקומן של שכונות הפאר על מפת העיר, אך פרט לשדרה שעבד בה והרחובות שסביב לה, כף רגלו מעולם לא דרכה באף אחת מהן. הנער לא ידע מה יעשה כאשר יגיע אל מחוז חפצו, אך קיווה כי בהגיעו לשכונת פרימוורה יהפוך בה מיד לבן בית.
 
חסוס מאגנו פסע בצעדים בוטחים אל תוך השכונה. הליכתו הייתה זקופה וגאה כשל מצביא רומי בעת כניסתו בשער ניצחון, והוא ניסה להסתיר את הפליאה שעוררו בו העציצים על אדני החלונות, הכלבים הגזעיים שנבחו לעברו, והמשרתות במדים שרחצו את המכוניות במסירות אין קץ, כאילו היו אלה פסלי קדושים. חסוס מאגנו חלף על פני אישה צעירה בבגדי ספורט שיצאה להליכת בוקר, ועל פני אדון אשר התקדם בצעדים נמרצים לעבר מכוניתו; עור חלק שכזה בלחיי גבר, חסוס לא ראה מימיו. נערה שנראתה כבת גילו טיילה עם כלב פודל. התום שניבט מעיניה והלובן של ידיה הדקיקות עוררו בחסוס מאגנו יראת כבוד שגבלה בתשוקה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחסוס השתוקק לאישה, אך בנערה צחה זו היה דבר מה מעורר הערצה אשר מנע ממנו לחשוב עליה במונחי התאווה המוכרים לו. איש מבין האנשים הללו לא שם לבו אל הנער, והנערה עם הפודל חצתה את הרחוב בטרם הספיק להביט בה מקרוב, והתרחקה משם במהירות. רק כעבור כשעה פנתה אליו מישהי בדברים. עוזרת בית ביקשה שיעזור לה לסחוב את הקניות מהסופרמרקט תמורת כמה מטבעות. פנייתה העליבה את חסוס מאגנו עד עמקי נשמתו. הוא לא הבין כיצד זה מעיזה משרתת לפנות אליו כאילו היו שווים, ומבלי לטרוח לענות לה, חצה את הכביש בהפגנתיות והתרחק משם במהירות.
 
בטנו של חסוס המתה מרעב והוא חיפש מקום לאכול בו, בתקווה למצוא מסעדה שתדמה לאחת המסעדות שראה בקרבת השדרה שעבד בה. אנשי העסקים העובדים בגורדי השחקים נהגו לסעוד בהן בצהרי היום, וחסוס חלם ליהנות משורה של מנות שיוגשו לשולחנו מידיו של מלצר מתרפס. הוא נזכר בשטרות שתחב בגרבו בעוד מועד, מנענע את בהונותיו כדי לחוש במתק מגעם, והחיש את פעמיו. חסוס לא ידע כי בדרך כלל נמצאים אזורי הבילוי של העשירים מחוץ לשכונות המגורים, וחיפושיו אחר מסעדה עלו בתוהו. רגליו כבר כאבו משיטוטים כאשר הגיע למרכז קניות קטן, והוא נכנס אליו, בלי לשים לב למבטים אשר הופנו לעברו מבעד לחלונות הראווה. הוא התהלך בין החנויות, בוחן בסקרנות את שלל המוצרים שהציעו ומנסה שלא להחמיץ דבר. חנויות הקוסמטיקה, הנעליים והצעצועים, ואף המספרה, פיתו אותו להיכנס אליהן ולשאוף לקרבו את הניחוח המיוחד הנודף מדברים חדשים, אך יותר מכול קסם לו הסופרמרקט הגדול. חסוס מעולם לא נכנס לחנות שבה אינספור מוצרי מזון וניקיון מוצגים על המדפים בסדר מופתי, ועטיפותיהם קורצות לקונים הגודשים את עגלותיהם בכל טוב. הוא טייל לאטו בין המסדרונות, מנסה לגלגל על לשונו שמות של סבונים מיובאים ומנחש את טעמו הייחודי של כל אחד מדגני הבוקר על פי הציורים שעל הקופסאות. הוא נוכח לגלות כי נוסף על מאכלים הארוזים בעטיפות צבעוניות, ישנם בסופרמרקט גם דוכני פירות וירקות, לחם טרי, וגבינות שניחוחן גירה את נחיריו. על המדפים נערמו לחמים בשלל צורות, וחסוס מאגנו לקח בידו לחמנייה טרייה, בצע אותה באצבעותיו ותחב לתוכה נתח של גבינה צהובה. טעמו של הכריך היה נפלא, אך באותו הרגע נתקל חיוכו המאושר של חסוס במבטה של המוכרת. לא עברה דקה ושני שומרים גררו אותו החוצה.
 
"שלא תעיז לחזור לפה, ילד מטונף, אחרת נקרא למשטרה!" הם צעקו לעברו בזמן שהתרחקו ממנו. חסוס מאגנו התיישב על כר דשא בקרבת מקום וכבש את פניו באדמה. פרץ של דמעות קלח מעיניו. הוא כעס על עצמו על שאין הוא מצליח להיטמע במקום שנראה לו כסביבתו הטבעית, ולא הבין מדוע דיירי השכונה אינם טובי לב כשם שהם יפים ונקיים. הבכי הממושך התיש אותו, והוא שקע בשינה עמוקה.
 
חסוס מאגנו חלם כי הוא חי בארמון. הארמון דמה במקצת למרכז הקניות שזה עתה גורש ממנו. ארמונו של חסוס מאגנו הכיל אינספור חדרים רחבי ידיים, ריקים לחלוטין, והוא נכנס אליהם ויצא מתוכם בהנאה רבה. הדלתות נפתחו מאליהן בהיכנסו ונסגרו מאחוריו בעדינות בכל פעם שיצא, ומכל עבר עלה בנחיריו ניחוח בשמים משכר. חסוס מאגנו נמלא אושר על כי הוא נמצא לבדו בבית המפואר והריק שחלונותיו פונים לגן פורח, ולא שבע משיטוטיו בין החללים הנהדרים, אשר יופיים הלך והתעצם מחדר לחדר. הוא לבש חליפה מהודרת, ובעיני רוחו ראה כיצד מבעד לחלונות צופים בו כל תושבי העיר ביראת כבוד. צעדיו היו קלים, ובעודו מתענג על ביתו החדש, עלה לפתע בנחיריו ריח מוכר. בניגוד לרצונו, נשאו אותו רגליו בכיוון של אותה צחנה, והוא פתח את אחת הדלתות, שהצבע הלבן החל מתקלף ממנה. חסוס לא הספיק להביט אל תוך החדר, כי ברגע שפתח את הדלת נשפכה מתוכו כל הטינופת שהותיר מאחוריו. קליפות רקובות, גרוטאות מחלידות, חיתולים, פגרי חתולים ותינוקות, עצמות, סוללות, פחיות, צואת כלבים ושקיות; וכל אלה הוסיפו לזרום לעברו, קוברים אותו תחתיהם למרות ניסיונותיו להיחלץ. חסוס זעק לעזרה, נשימתו נעתקת והוא טובע, כאשר לבסוף הושטה לעברו יד, משכה אותו בכוח וחילצה אותו מתוך הזוהמה. זו הייתה ידה של מארו, והיא צחקה ממנו בלעג; סביבה עמדו צ'צ'ה, פפה, מרתיתה, פנצ'ו, חרבסיו, וכל בניהם ובנותיהם, וגם הם צחקו בשמחה גלויה לאידו. מבוכתו לא נמשכה זמן רב. חסוס מאגנו מיהר להתעשת, ופקד עליהם ממרום הערימה לנקות הכול ולשוב מיד למקום שממנו באו. אולם במקום לציית לו, החלו כולם לתחוב לפיותיהם כל פיסת זבל שהייתה בנמצא, וללעוס בקול גדול. קולות הלעיסה החרישו את אוזניו ואחר התמזגו עם קולו של שוטר שהעיר את חסוס משנתו. הוא קם ממקומו בבהלה וראה שהשמים כבר זרועים כוכבים. חסוס נזכר שהוא כלל לא חשב היכן יבלה את הלילה, אולי משום שבעומק לבו קיווה כי באחד הבתים בשכונת פרימוורה מחכה לו חדר תכול ובו טיסנים וספרים ומיטה רכה. השוטר הטעים ואמר לו שזהו שטח פרטי, שאסור לו לישון שם, ושאם לא יסתלק מיד, הוא ייקח אותו לישון בבית המעצר. מתחת לכומתה הכחולה התגלה חיוך מרושע, חושף שן זהב נוצצת לאורו של פנס הרחוב שהאיר את העלטה. חסוס חכך בדעתו, ממילא לא היה לו מקום ללון בו. הוא נותר לעמוד על מקומו, מקווה שהשוטר יקיים את הבטחתו. את אותו לילה הוא בילה בתא המעצר.
 
למחרת בבוקר, לאחר ששוחרר, נעמד חסוס מחוץ לתחנת המשטרה ומתח את איבריו לאור השמש המלטפת בקרניה את האספלט של העיר. דוכן אוכל שנפתח עם שחר צד את עיניו, והוא נזכר כי לא אכל מאז התקרית בסופרמרקט; הוא שלף מגרבו שטר של כסף ושם פעמיו אל הדוכן. ריח תבשילים עלה ממנו. חסוס מאגנו כילה נזיד עדשים ופרוסת עוגה, ושתה שני בקבוקי קוקה־קולה. שבע וטוב לב הוא הסתכל סביבו, מנסה לאתר בעיניו ציון דרך מוכר, ונוכח לדעת כי אין לו מושג היכן הוא נמצא. חסוס שאל את המוכרת בדוכן כיצד מגיעים לשכונת לומס, ועלה על אוטובוס שנסע בכיוון שהיא הורתה לו.
 
הפעם הסתובב חסוס ביתר זהירות בין הבתים הגדולים, והליכתו הייתה שפופה ומהוססת, ידיו נעוצות בכיסים. אך שיטוטיו ברחובות הנאים לא העלו דבר, ושום רעיון לא עלה במוחו. צללית של ייאוש הזדחלה אל לבו של חסוס מאגנו, מאיימת להחשיכו כליל. העובדה כי לאיש מבין עשירי העיר אין כל עניין בו הצליפה על פניו כמשב רוח מקפיא, והוא נמלא בדידות ותסכול על שלשווא התאמץ וטרח לרכוש השכלה וסגנון. חסוס לא ידע מה יעשה, וביצה של דמעות עמדה להציף שוב את עיניו, כשלפתע נתקל מבטו בשלט על שערו של בית. "למכירה" נכתב בו, וחסוס מאגנו ידע מיד מהו הדבר שעליו לעשות. הוא פתח את השער בביטחון, ובראותו כי גם הדלת פתוחה, נכנס בעדה אל תוך הבית. חסוס מאגנו מצא את עצמו עומד בטרקלין גדול. נברשת בדולח ענקית השתלשלה מן התקרה, ושטיח מקיר לקיר בצבע חול עדין נפרס תחת סוליות נעליו. חסוס מאגנו נשם נשימה עמוקה, מתענג על המרחב שהשתרע בין הקירות האיתנים בצבע אפרסק, ועל אור היום הרך שחדר מבעד לחלונות. השטיח הבליע את קול פסיעותיו, והוא התהלך באטיות חתולית בתוך הבית. הנער נכנס למטבח, מביט בהערצה באותם מכשירים פלאיים אשר כמותם ראה רק בשלטי הפרסומות שהתנוססו בחוצות העיר. רצפת המטבח הייתה עשויה ריבועים־ריבועים של שָיש אפור, וחסוס מאגנו התכופף כדי לגעת במרצפות הממורקות, מופתע לגלות את בבואתו משתקפת מהן ונרתע לאחור בצווחת גיל. הנער חש כי הוא עומד להתפקע מרוב אושר. ידו כמו נטלה מאליה את הקומקום המונח על הכיריים, והוא תופף עליו בכף עץ. באותו הרגע בקע מתוך חדר אחר קולה של אישה. הקול, שנימתו הייתה גבוהה וצווחנית, קרא, "מי שם?" וחסוס מאגנו קפא במקומו. הוא סירק את שערו באצבעותיו, יישר את הקמטים במכנסיו, עטה חיוך שחשף שתי שורות שיניים שצוחצחו רק לעתים רחוקות, ופנה ללכת בכיוון שממנו נשמעה השאלה. הוא נכנס לחדר שדלתו הייתה פתוחה למחצה, אך בטרם הספיק להוציא הגה מפיו, נשמעה באוזניו טפיחה קולנית על השולחן, וזו לוותה ברקיעת עקב. האישה נעמדה מאחורי שולחן הכתיבה, לבושה חצאית ומקטורן, ושערה השחור אסוף בקפידה על עורפה. היא הביטה בבחור מבעד לזוג משקפיים שהגדילו את עיניה הכחולות, והבעתן הייתה ספק זועפת, ספק מפוחדת. הגברת הרימה את שפופרת הטלפון שהיה מונח לפניה, ובאצבעותיה הדקות — ציפורניהן היו צבועות בוורוד חיוור — חייגה מספר במהירות. "ויקטור!" צווחה בעצבנות, "נכנס גנב לבית ואני פה לבד, בוא מהר!" חסוס בחן את האישה ולא הבין על מה היא מדברת. הוא ניסה להסביר לה שהוא בא לקנות את הבית, ופנה לחלוץ את נעלו כדי להראות לה את הכסף, אולם כשראתה שהוא עומד לשלוף דבר מה לא ידוע, היא רקעה ברגלה בשנית ופרצה בייללה, "לך מפה לפני שוויקטור יגיע," ואחר כך פלטה, "בבקשה." דמעות הציפו את עיניה וסנטרה רעד. נבוך מתגובתה של האישה, ניסה חסוס להסביר לה את כוונתו פעם נוספת, אלא שאז נכנס לחדר איש גבוה, שפם עבות מעטר את שפתו העליונה. ויקטור הביט באישה בזלזול, בחן את חסוס מכף רגל ועד ראש במבט עוקצני ואמר לה, "סילביה, זה גנב? זה פרחח, הוא בטח צריך משהו." הוא פנה אל חסוס מאגנו בנימה משועשעת ושאל אותו:
 
"כן, ילד, מה אתה רוצה?"
 
חסוס השפיל את עיניו הירוקות, אוסף את שארית העוז שנותר בו, וגמגם כי ברצונו לקנות את הבית. ויקטור נתן בו מבט של רצינות מעושה והמתין שהילד יסיים להתעסק בנעליו. חסוס מאגנו שלף מגרבו את השטרות ונופף בהם בפניו של ויקטור בארשת ניצחון. הלה הביט בצדודית עינו לעבר האישה, אשר בינתיים התיישבה בכיסאה וצפתה בסקרנות במתרחש, ואחר פרץ בצחוק רועם.
 
"עוף מפה, פרחח, לפני שאני אקרא למשטרה," וצחוקו הלעגני המשיך להדהד באוזניו של חסוס גם לאחר שהתרחק מן הבית.
 
חסוס מולל באצבעותיו את שטרות הכסף ובעט בכלב פקינז שיצא לטייל לבדו. הוא רתח מזעם ומעלבון וקילל בלבו את שכונת הסבונים המלוקקת, וגם את משפחתו המאמצת ואת הר הזבל, שרדפו אותו לכל אשר פנה.
 
תקוותיו של חסוס מאגנו הפכו לבניין קלפים שנשפו בו, והוא שנא את העולם כולו. הוא הרגיש כמו צמח נדיר, אשר כל מאמציו לשרוד בלב מדבר עולים בתוהו, ונתקף געגועים למארו ולסביבתו המוכרת, שכן שם, לפחות, הוא נחשב למשהו מיוחד. אך חזרה כתבוסתן אל המקום שממנו הסתלק לא באה בחשבון מבחינתו, וחסוס מאגנו החליט לחפש עבודה. הוא נכנס למוסך, ובעל המוסך הסכים להעסיק אותו כרוחץ מכוניות. חסוס מאגנו אמנם היה מעדיף לתקן מנועים ולהחליף מצברים, תחום אשר היה בקיא בו, אך לעת עתה הסתפק בעבודה שניתנה לו. הוא קיווה כי צ'וי, בעל המוסך, יבחין בכישוריו ולאחר זמן קצר יקדם אותו בעבודה, אך חודש ימים חלף עבר לו, וחסוס מאגנו עדיין רחץ מכוניות. משכורתו הייתה זעומה, ורק לעתים רחוקות הוא קיבל תשרים, שכן לדידו היה זה מתחת לכבודו של אדם משכיל כמותו להשקיע מאמץ בשטיפת הטינופת מעל כלי רכב זרים. את כספו הוא כילה על לינה ועל אוכל, ולבסוף הואשם בגניבה ופוטר מן המוסך. חסוס לא הצטער על פיטוריו. הוא שמח על המצבר, המנוע, הציר והכבלים שהצליח לגנוב ולהסתיר בתעלת ביוב, וידע כי בקרוב יפיק מהם תועלת.
 
חסוס מאגנו חזר להר הזבל, דוחף עגלה עמוסה בחלקי הרכב שמהם תכנן לבנות את נקמתו. הוא לא הודיע לאיש על שובו, והשתכן בקצה השני של ההר, הרחק מן הבית שפנצ'ו בנה בעבור משפחתו. באותו ערב הוא יצא אל הכביש שבו הייתה המכונית הכחולה מחכה למארו, אך מארו לא הופיעה. היא לא הופיעה גם בערב שלמחרת, וגם לא בלילות הבאים, וחסוס החל לחשוש שמא קרה לה משהו. הדאגה טרדה את מנוחתו, ובמשך כמה ימים הוא רבץ על חלקי המכוניות, מהרהר באחותו ותוהה כיצד יברר היכן היא מבלי לבוא בדברים עם האספסוף. לבסוף גברה עליו החרדה, והוא קם ממקומו ופנה אל הבית הקטן. צ'צ'ה ישבה לבדה בבית באותה העת, עסוקה בקילוף בצלים. בראותה את חסוס היא פלטה קריאת גיל, נעמדה על רגליה המבוקעות מוורידים, ניגבה את ידיה בסינר ורצה לחבקו בהתרגשות. חסוס מאגנו הדף אותה מעליו ושאל איפה מארו, וצ'צ'ה הרפתה ממנו. פניה לבשו הבעה אומללה. היא משכה בכתפיה וענתה שלפני שבועיים עברה מארו לגור דרך קבע במכון, ושמאז הם לא ראו אותה. היא לא ידעה היכן נמצא אותו מכון. חסוס מאגנו הביט בביטול באמו המאמצת ויצא בלי להשיב לה דבר.
 
ארבעה חודשים ושבוע אחד נדרשו לחסוס מאגנו לבנות את הדרקון הנוקם, כשהוא שופך על מלאכת הרכבתו את כל זיעת התסכול החמוצה שלו. הוא כמעט לא אכל במשך אותם חודשים, ושקע כל כולו בליקוט קפדני של חלקים, בהרכבתם, ולאחר מכן בהתנעת המכונה אשר הסתתרה בקרבי היצור. חסוס מאגנו רצה ללמד את תושבי העיר לקח מר; כמו בסיפור ששמע מפיה של מארו בילדותו, הוא קיווה כי בעזרת היצור האימתני יצליח לזרוע ברחביה את הרפש שלתוכו צמח, כנקמה על העוול שנעשה לו.
 
תחילה בנה חסוס מאגנו תא מקרשים שהוא חיבר בעזרת מסמרים, והוסיף לו שמשה מפלסטיק שמצא בקרבת מקום. בתוך התא הוא התקין הגה ומוט הילוכים, ואותם הוא חיבר אל תיבת ההילוכים, אל המנוע, אל המצבר ואל מכלי המים והדלק שנקבעו בתיבת פח שהתקין מחוץ לתא. הוא התעכב זמן רב למדי על איסוף חלקים שיתאימו כצירים, ועל הרכבתם באופן שאכן יפעלו, ולבסוף חיבר אליהם ארבעה גלגלי מכונית שתיקן וניפח. כעבור חודש הסתיימה מלאכת הבנייה של תא הנהג, וחסוס מאגנו החל בהרכבת הדרקון, מלאכת מחשבת. שלוש שכבות של קשקשים עשויות פחיות שהוא חתך, יישר, והדביק אותן הפוכות, כיסו את תא הנהג. לתא הוא חיבר צוואר מצינורות ברזל, אף הוא מכוסה בקשקשים. צווארו של הדרקון היה קצר יחסית, כדי שהמכונה לא תאבד חלילה את שיווי המשקל, וראשו היה עשוי לוחות מתכת בצבעים שונים. העיניים היו שני פנסים שהיה אפשר להדליקם ממושבו של הנהג, ושיניו הותקנו משברים של מראה שחסוס מאגנו ניפץ. הזנב היה מורכב חוליות־חוליות של פחיות, שחוברו זו לזו בעזרת ברגים, והוא התנועע ימינה ושמאלה — כמו זנב דרקונים של ממש — לקצב קרקושיו של היצור. חסוס מאגנו ידע כי בריאת מכונה מעופפת אינה בגדר האפשר, ובכל זאת הוא הצמיד לגבו של הדרקון זוג כנפיים מקרטון, וצבע אותן בכתום צעקני. משסיים, תחב חסוס מאגנו לתא המטען את כל האשפה שהתא יכול להכיל, במטרה לפזר אותה במרכז העיר ובשכונות הפאר, מבעד לפתח מיוחד מתחת לזנב. על גבו של היצור תלה חסוס מאגנו שלט ענקי שהכריז: