צעדים קטנים של אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צעדים קטנים של אהבה
מכר
מאות
עותקים
צעדים קטנים של אהבה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צעדים קטנים של אהבה

4.5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קתרין סנטר מתגוררת ביוסטון שבמדינת טקסס יחד עם בעל כיפי, שני ילדים מתוקים וכלב צמרירי אך קשוח.

    תקציר

    סיפור אהבה בלתי-נשכח על מציאת אושר ברגעים החשוכים ביותר
     
    מרגרט ג'ייקובסן עומדת על ספו של העתיד הזוהר שהשקיעה כל כך הרבה עבודה קשה על מנת להשיגו: עבודת חלומות, ארוס שהיא מעריצה והבטחה לחיים מושלמים ממש מעבר לפינה. אלא שאז, ביום שהיה אמור להיות המאושר בחייה, כל מה שהתאמצה בשבילו נלקח ממנה בפתאומיות ברגע אחד מטלטל וטראומתי.
     
    בזמן אשפוזה בבית החולים מרגרט מרגרט מנסה לעכל את ההבנה שדבר לא יחזור לקדמותו. היא מוכרחה להתמודד עם המציאות החדשה: עם ארוסה צ'יפ שמתבוסס ברחמים עצמיים ומצפה שתסלח לו על טעויותיו; עם אחותה קיט שמופיעה פתאום לאחר שלוש שנים; ועם איאן, הפיזיותרפיסט שלה, שלא מרשה לה לשקוע בתבוסתנות ורואה אותה כפי שאף אחד לא ראה אותה בעבר.
     
    אט-אט מתחוור למרגרט שלפעמים הדבר האחרון שאת רוצה הוא הדבר היחיד שאת צריכה, שלפעמים את רק זקוקה למישהו שיתפוס אותך כשאת נופלת ושלפעמים האהבה יכולה לצוץ במקומות הכי בלתי-צפויים.
     
    "צעדים קטנים של אהבה" הוא סיפור מרגש ומלא תקווה, אך גם מהנה מאוד ומצחיק עד דמעות. זהו רומן חכם ומלא כנות, רכות ואומץ.
     
    קתרין סנטר מתגוררת ביוסטון שבמדינת טקסס יחד עם בעל כיפי, שני ילדים מתוקים וכלב צמרירי אך קשוח.
     
    "קתרין סנטר כותבת על התרסקות, התבגרות ומציאת אהבה יותר טוב מכולם"
    ברנה בראון
     
    "דוגמה נפלאה לסיפור על קבלה ועל החלמה, חגיגה של משפחתיות"
    USA TODAY

    פרק ראשון

    1
     
     
    מה שהכי אירוני בנוגע לאותו לילה זה שתמיד פחדתי לטוס. תמיד. מאז הייתי מבוגרת מספיק לחשוב על זה.
     
    זה נראה כמו משהו שעומד בסתירה להיגיון. אפילו קצת יהיר. למה לעלות למעלה כשברור שכוח הכבידה רוצה שנישאר למטה?
     
    כשהייתי בתיכון, ההורים שלי לקחו פעם אותי ואת אחותי הגדולה קיטי להוואי. פחדתי מהטיסה מהרגע שהם סיפרו לנו עליה ועד הרבה אחרי שחזרנו הביתה. הביטוי "טסים להוואי" תורגם בראשי ל"טובעים באוקיינוס?" בשבוע שלפני הנסיעה מצאתי את עצמי מתכננת אסטרטגיות הישרדות. לילה אחד התגנבתי לחדרה של קיטי אחרי כיבוי אורות ונכנסתי למיטתה.
     
    אני הייתי בכיתה ט', והיא היתה בי"ב, מה שהעניק לה סמכות רבה בעיני.
     
    "מה התוכנית?" תבעתי לדעת.
     
    פניה היו קבורות למחצה בכר. "התוכנית למה?"
     
    "לרגע שהמטוס יפגע."
     
    היא פקחה עין אחת. "יפגע במה?"
     
    "באוקיינוס. בדרך להוואי."
     
    היא הישירה אלי מבט לרגע. "זה לא הולך לקרות."
     
    "יש לי הרגשה רעה," אמרתי.
     
    "עכשיו את עושה לנו מזל רע."
     
    "זה רציני. אנחנו צריכים אסטרטגיית הישרדות."
     
    היא הושיטה את ידה וליטפה את שערי. "אין אסטרטגיית הישרדות."
     
    "חייבת להיות."
     
    "לא." היא הנידה בראשה. "כי אם לא נתרסק, לא נצטרך אותה. ואם כן נתרסק..." היא השתתקה כדי שאבין את הרמז.
     
    "לא נצטרך אותה?"
     
    הנהון. "פשוט נמות." ואז היא הקישה באצבעותיה.
     
    "זה נשמע קל כשאת אומרת את זה ככה."
     
    "למות זה קל. לא למות זה מה שקשה."
     
    "יש בזה משהו."
     
    היא עצמה את עיניה. "בגלל זה אני החכמה במשפחה."
     
    "חשבתי שאני החכמה," אמרתי ודחפתי אותה.
     
    היא התגלגלה לצד השני. "את יודעת שאת היפה."
     
    כנגד כל הסיכויים, חזרנו בחיים מהטיול הזה.
     
    וכנגד כל הסיכויים באותה מידה, חזרתי בחיים מעוד טיסות רבות לאחר מכן, ומעולם לא נתקלתי בשום דבר גרוע יותר ממערבולת אוויר. קראתי את הנתונים הסטטיסטיים על כך שמטוסים הם אמצעי התחבורה הבטוח ביותר - ממכוניות דרך רכבות ועד גונדולות. אפילו עבדתי פעם כמתמחה במשרד ממש ליד נמל תעופה בינלאומי, והסתכלתי על מטוסים ממריאים ונוחתים כל היום בלי שום בעיה. הייתי אמורה להתגבר על זה מזמן.
     
    אבל מעולם לא הצלחתי להיפטר מהתחושה ש"לטוס" ו"להתרסק" זה די אותו דבר.
     
    עכשיו, כעבור שנים רבות, הייתי בקשר רציני עם בחור שהיה אמור לקבל את רישיון הטיסה שלו תוך זמן קצר. היינו בקשר רציני כל כך, למעשה, שבאותה שבת עצמה, כשיצאנו לחגוג את עבודת החלומות שעדיין־לא־קיבלתי־רשמית־אבל־היא־כמעט־בטוח־שלי, לא יכולתי להתנער מההרגשה שהוא גם עומד להציע לי נישואים. זאת אומרת, ממש בכל שנייה.
     
    ולכן לבשתי שמלת סטרפלס שחורה קצרה.
     
    לו הייתי מקדישה לזה יותר מחשבה, אולי הייתי נעצרת לשאול את עצמי איך יכול להיות שהחבר שלי, צ'רלס פיליפ דנבּאר המקסים והחתיך באופן בלתי־מתקבל על הדעת, הוא גם מושלם בשבילי במאה אחוז בכל מובן, וגם חובב טיסה נלהב כל כך. הוא מעולם לא חשב פעמיים על טיסה בכלל, או על לעשות כל דבר מפחיד, לצורך העניין, כמו צלילה או קפיצת בנג'י. היתה לו אמונה פנימית עמוקה בסדר היקום ובעקרונות הפיזיקה ובזכותה של האנושות לכופף את העקרונות האלה כרצונה.
     
    אני לעומת זאת תמיד חשדתי שתוהו ובוהו חזק יותר מסדר. במקרה של האדם נגד הטבע, אני הימרתי תמיד על הטבע.
     
    "פשוט אף פעם לא הקשבת בשיעורי מדע," אמר צ'יפ תמיד, כאילו בסך הכול חסר לי מידע.
     
    מה שנכון נכון. אבל זה לא אומר שטעיתי.
     
    צ'יפ האמין שאם הוא ילמד לטוס הוא ירפא את הפחדים שלי. הוא חשב שהוא יהיה כל כך מדהים ומעורר השראה, שלא תהיה לי ברירה אלא להירגע וליהנות מזה.
     
    על כך הסכמנו שלא להסכים.
     
    "אני לעולם, לעולם לא אטוס איתך," הכרזתי לפני השיעור הראשון שלו.
     
    "את חושבת ככה עכשיו, אבל יום אחד את תתחנני בפני שאני אקח אותך למעלה."
     
    נדתי בראשי, כאילו, אין מצב. "להתחנן זה לא הסגנון שלי."
     
    "עדיין לא."
     
    עכשיו, הוא היה כמעט טייס מורשה. הוא כבר עשה גם את טיסת הסולו שלו וגם את טיסת הסולו מחוף לחוף. הוא השלים יותר מפי שניים משעות אימוני הטיסה הנדרשות, רק כדי להיות יסודי. הדבר היחיד שנשאר לו? טיסת המבחן שלו, שבה טייס מנוסה יעלה איתו לאוויר ויעמת אותו עם "מצבים מלחיצים".
     
    "אל תגיד לי איזה מין מצבים," אמרתי.
     
    אבל הוא אמר לי בכל זאת.
     
    "למשל, הם בכוונה מכבים את המטוס, ואתה צריך להתמודד," המשיך, מרוצה מאוד מהמחשבה על ההתמודדות העצמית המרשימה שלו. "או שאתה עושה נחיתה על מסלול קצר, כשאין לך מספיק מקום. וכמובן: טיסת לילה."
     
    טיסת המבחן נקבעה לשבוע שלאחר מכן. הוא יהיה בסדר. צ'יפ הוא מסוג האנשים שהם הכי רגועים דווקא בשעת לחץ. הוא יהיה טייס מושלם. ואני אשמח מאוד שהוא יטוס כמה שרק ירצה. לבד.
     
    אבל קודם, עמדנו להתארס - או לפחות כך קיוויתי. אולי הערב. ביום האהבה.
     
    אני לא יכולה להגיד לכם איך בדיוק ידעתי. פשוט הרגשתי את זה כל היום, איכשהו, כמו שמרגישים שעומד לרדת גשם. כשחגרתי את חגורת הבטיחות לצדו בג'יפ שלו, הייתי בטוחה.
     
    הכרתי את צ'יפ זמן רב. יצאנו שלוש שנים. הכרתי כל הבעת פנים ברפרטואר שלו וכל זווית של גופו. ידעתי מתי הוא מזייף צחוק, ומתי הוא מזיין את השכל. יכולתי לדעת בתוך שניות אם הוא מחבב אדם או לא. ובהחלט ידעתי מתי הוא מסתיר משהו - בייחוד משהו שריגש אותו. אף על פי שהדייט הזה נראה בדיוק כמו כל דייט אחר שהיה לנו אי־פעם, פשוט ידעתי שמשהו גדול עומד לקרות.
     
    תיארתי לעצמי שהוא ייקח אותנו למסעדה האיטלקית עם האורות המנצנצים בתקרה, שבה בילינו את הדייט הראשון שלנו. אבל במקום לנסוע למרכז העיר, הוא פנה במחלף ויצא אל הכביש המהיר.
     
    לג'יפ היה גג נפתח. הידקתי את זרועותי על שערי. "לאן אנחנו נוסעים?" קראתי.
     
    הוא קרא בחזרה, "הפתעה!"
     
    הבטן שלי צנחה כששמעתי את זה. שוב, ידעתי מה כוונותיו של צ'יפ גם בלי שרמז עליהן. זה היה סוג של בעיה איתנו. ידעתי לקרוא אותו טוב מדי. הוא לא לקח אותי לארוחת ערב. הוא לקח אותי לשדה התעופה.
     
     
     
    כעבור עשרים דקות השארנו את העיר אוסטין הרחק מאחור. הוא משך את בלם החניה ליד האנגר מטוסים בשדה תעופה פרטי באמצע שומקום.
     
    הסתכלתי סביב. "אתה לא רציני."
     
    הוא רכן פנימה. "מופתעת?"
     
    "כן ולא."
     
    "אז תעשי כאילו את כן. רק פעם אחת, אני רוצה להפתיע אותך."
     
    "בסדר. אני בהלם. אני המומה."
     
    "טוב, אל תגזימי."
     
    הוא ניגש לצד שלי ולקח את ידי, ואז משך אותי מאחוריו, התכופף והתגנב אל הצד המרוחק של ההאנגר.
     
    עקבתי אחריו במצב של דיסוננס קוגניטיבי - ידעתי בדיוק מה הוא עושה אבל התעקשתי באותה מידה של ביטחון שלא ייתכן שהוא עושה את זה. "אתה מכניס אותי לכאן בלי אישור?" לחשתי.
     
    "זה בסדר. חבר שלי דילן עשה את זה עם החברה שלו בשבוע שעבר."
     
    משכתי לאחור את ידו. "צ'יפ. אני לא יכולה!"
     
    "בטח שאת יכולה."
     
    "זה - לא חוקי?"
     
    "אני רק רוצה להראות לך את המטוס שלי."
     
    "זה לא המטוס שלך, חבר."
     
    "מספיק קרוב."
     
    היה לי אפס עניין לראות את המטוס שלו. פחות מאפס. עניין אותי רק יין ומתאבנים ואור נרות. כמעט השגתי את עבודת החלומות שלי! רציתי לחגוג. הייתי במצב רוח להרגיש טוב, לא רע. "אנחנו לא יכולים פשוט ללכת לארוחת ערב?"
     
    הוא הציץ סביב, ואז פנה אלי. "כל אחד יכול ללכת לארוחת ערב."
     
    "אין לי בעיה להיות כל אחד."
     
    "לי יש."
     
    ואז, במשיכת כתפיים שמסמנת "השטח פנוי", הוא משך אותי על פני המדרכה ונעצר מול מטוס ססנה קטן לבן. הוא נראה כמו אחד מהמטוסים שרואים בסרטים מצוירים - כנפיים גבוהות, מתחתן גוף, ואף מדחף קטן ודק. הוא גם היה פטריוטי מאוד. פסים אדומים, לבנים וכחולים.
     
    "חמוד," אמרתי בניד ראש, כאילו, נהדר. סיימנו פה.
     
    אבל הוא אחז בכתפי והפנה אותי לעבר תא הטייס.
     
    צעדתי צעד לאחור. "מה אתה עושה?"
     
    "בואי ניקח אותו לסיבוב."
     
    "אני מפחדת לטוס. זוכר?"
     
    "הגיע הזמן להתגבר על זה."
     
    "אני אקיא. תהיה לי בחילה של נסיעות."
     
    "איתי לא תהיה לך."
     
    "זה לא קשור אליך. זה קשור לטיסה."
     
    "את רק צריכה את הטייס הנכון."
     
    הנעתי את ראשי מצד לצד - ספק באי־אמון ספק בסירוב. "עוד אין לך רישיון בכלל."
     
    "אני בדיוק כמו מישהו שיש לו רישיון. עשיתי את כל מה שצריך."
     
    "חוץ מאת המבחן."
     
    "אבל המבחן הוא רק כדי לראות מה אתה כבר יודע."
     
    "צ'יפ? לא."
     
    "מרגרט? כן. ועכשיו, לפני שיתפסו אותנו."
     
    ההתעקשות שלו היתה כמעט פיזית, כמו רוח חזקה שצריך לאמץ את הגוף כדי לעמוד מולה. הוא רצה לעשות את זה. הוא רצה שאני אעשה את זה - שאפגין בו אמון, שאאמין בו. זה לא היה ממש מבחן, אבל זה כן היה משהו שאני עלולה להיכשל בו.
     
    לא הייתי אדם שנכשל בדרך כלל.
     
    הייתי אדם שמצטיין בדרך כלל.
     
    הרגשתי שזה רגע גדול. הרגשתי שהוא ספוג במשמעות מטפורית של אומץ לב, ושל אמון, ושל הרפתקנות - הרגשתי שזה רגע שיחשוף משהו חיוני על מי שאני ועל איך שאחיה את שארית חיי. הרגשתי פתאום שלומר לא לטיסה ברגע זה, יהיה כמו לומר לא לכל האפשרויות לנצח. האם אני רוצה להיות אדם שמניח לסיכונים סטטיסטיים זעירים לערער את תחושת האומץ שלו? האם לא יכולתי להתעלות על עצמי ולעמוד באתגר הזה? האם עמדתי לתת לפחד להקטין אותי?
     
    אני לא בטוחה שבאמת היתה לי ברירה בכלל. צ'יפ היה צ'יפ. הוא היה הגבר המושלם שלי, וחשבתי כך מהיום שבו הוריו עברו לגור בשכנות להורים שלי, כשהיינו בקולג'. האמהות שלנו נהיו השכנות־החברות הכי טובות, שתו יחד יין בפטיו וריכלו, אבל אני ראיתי אותו רק בחופשות. בחודשי הקיץ אבא שלו הכריח אותו לכסח את הדשא, ואני הייתי עומדת ליד חלון ביתנו ומסתכלת. פעם אחת אמא שלי דחקה בי להוציא לו בקבוק מים, והוא גמע את כולו בבת אחת. אני עדיין זוכרת את זה בהילוך אטי.
     
    אבל בעצם לא הכרתי אותו בכלל עד ששנינו מצאנו את עצמנו בסופו של דבר יחד במקרה בבית ספר למִנהל עסקים, בבית באוסטין. אני הייתי ראש קבוצת הלמידה שלנו, והוא עבד תחתי, מה שפעל לטובתו.
     
    ככה התאהבנו.
     
    אני הייתי מוכנה להתחתן איתו בלילה הראשון שהתנשקנו, לו הציע לי. הוא היה טיפוס כזה. גבוה, מגולח למשעי, בלונדיני, נער אמריקאי מושלם, הישגי, בטוח בעצמו. וחלומי. אנשים עשו מה שהוא רצה. הרגשתי בת מזל להיות איתו, ואני מתביישת להודות כמה פעמים שרבטתי את צמד המילים "מרגרט דנבּאר". פעם חיפשתי בגוגל גזעי כלבים בשביל חיית המחמד העתידית שלנו. ולילה אחד, כשקניתי משהו אחר - נשבעת - באתר של הום דיפו, לחצתי על חלון קטן שנפתח לי למכירת גדר עץ. רק כדי לראות כמה זה עולה.
     
    עכשיו סיימנו שנינו את הלימודים וקיבלנו את התואר השני הטרי שלנו במִנהל עסקים, ועמדנו להתחיל לעבוד במשרות החדשות שלנו - צ'יפ כאנליסט פיננסי זוטר בבנק השקעות, עבודה שמצא דרך ידיד של אבא שלו, ואני כמנהלת פיתוח עסקי בחברת נפט וגז בשם סימטקס פטרולאום. העבודה שלו היתה טובה, אבל שלי היתה הרבה יותר טובה, וחשבתי שזה ספורטיבי מצדו, ואבירי למדי, להיות כל כך מאושר בשבילי.
     
    למען האמת, לא היו לי בכלל הכישורים המתאימים לעבודה החדשה שלי. הדרישות לתפקיד היו "חמש שנות ניסיון בענף", "ידע מתקדם בהגשת הצעות מחיר לחוזים מסחריים", ו"ניסיון בינלאומי" בפועל, שלא היה לי דבר מהם - אבל המורה שלי מבית הספר למנהל עסקים הסתכן בשבילי, פנה לידיד שהיה חייב לו טובה וכתב מכתב המלצה מדהים שבו כינה אותי "אשת חזון נמרצת ואנרגטית, פותרת בעיות, מעולה בתקשורת, וחברת צוות בעלת פיקחות עסקית ופיננסית".
     
    צחקתי כשהראה לי את דרישות המשרה. "אין לי אפילו חצי מהכישורים שהם דורשים."
     
    "אנשים מתקבלים כל הזמן לעבודות שאין להם כישורים מתאימים בשבילן."
     
    בהיתי בתיאור המשרה. "הם רוצים 'מעורבות אסטרטגית ברמה תפעולית גבוהה מוכחת בסביבת לוגיסטיקה'."
     
    "את בול בשביל זה."
     
    "אני בדיחה."
     
    "עכשיו את פשוט חושבת כמו בת."
     
    "אני באמת בת."
     
    "אנחנו צריכים לתקן את זה."
     
    הבטתי בו בבלבול.
     
    "כשתלכי לריאיון הזה, אני רוצה שתעמידי פנים שאת גבר."
     
    עצמתי את עיני. "להעמיד פנים שאני גבר."
     
    "גבר קשוח," אישר. "גבר שלא רק שיש לו את הכישורים המתאימים, אלא שיש לו כישורים גבוהים מדי."
     
    נדתי בראשי לעברו.
     
    "כישורים," אמר, "מחווירים מול ביטחון עצמי."
     
    "מה שתגיד," אמרתי. אף על פי שלא האמנתי בזה לשנייה. נכנסתי לריאיון באותו יום בציפייה מוחלטת שיוציאו אותי מהחדר בקול צחוק. אבל עשיתי מה שהוא אמר לי לעשות. העמדתי פנים במלוא הרצינות - ולו רק כדי להוכיח לו שהוא טועה.
     
    ואז הם הציעו לי את העבודה. או, לפחות, כשאיש משאבי האנוש ליווה אותי אל הלובי, הוא נגע בכתפי ואמר, "זה לא רשמי, אבל זה שלך."
     
    המשכורת ההתחלתית שלי עמדה להיות גבוהה בחמישים אלף מזו של צ'יפ - אבל אמא שלי אמרה לי לא לספר לו את זה. כי מה שחשוב הוא שאנחנו מתחילים את חיינו. דברים התחילו להסתדר.
     
    וכאן, בשדה התעופה הקטן, לא רציתי להיות הדבר היחיד שלא מסתדר.
     
    צ'יפ לחץ על ידַי. "את סומכת עלי, נכון?"
     
    "כן." אפשר לומר.
     
    ואז הוא משך אותי לנשיקה - גברית, נחושה, נשיקה שאומרת כל־זה־יכול־להיות־שלך, הוא דחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי באופן שאין ספק שבעיניו היה עוצמתי וארוטי, אבל אני הייתי קהת חושים מכדי להעריך אותה, בהתחשב בכך שהאימה הטהורה ממה שעמדתי לעשות הקפיאה את דמי.
     
    ואז הוא חבט על ישבני ואמר, "תיכנסי."
     
    מה אני יכולה להגיד? נכנסתי.
     
    אבל אני אומרת לכם, רעדו לי הידיים.
     
    כשהתאמצתי לחבר את חגורת הכתף, לקחתי את עצמי לשיחה, והייתי קשוחה: זה היה הדבר הנכון לעשות. אחרי הכול, האם לא זאת מהות האהבה? להגיד כן - לא רק כשקל, אלא גם כשקשה?
     
    כמובן, כל אנליסטית שהרוויחה את התואר שלה ביושר היתה יכולה בקלות לטעון בדיוק את הטיעון ההפוך: שאני צריכה לסמוך על תחושת הבטן שלי, ולא לתת לצ'יפ לדחוף אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות. שחוסר היחס שלו לאי־הנוחות המוחשית שחשתי לנוכח פנטזיות "אהבה בשחקים" שלו לא בישר טובות לסיכויי ההצלחה שלנו בטווח הארוך.
     
    אבל לא התכוונתי להיכנס לזה עכשיו.
     
    לא, אני התכוונתי להיכנס למטוס.
     
    ואז הוא היה לידי, חגר חגורת בטיחות והושיט לי זוג אוזניות שחורות. הרגשתי כמו שמרגישים ברגע שבוחרים מושב ברכבת הרים, מתיישבים בו ונחגרים.
     
    צ'יפ נכנס מיד לתפקיד הטייס. הוא החליק על אפו את משקפי הטייסים והידק את המיקרופון של האוזניות קרוב כל כך אל פיו ששפתיו התחככו בו, והחל לדבר למגדל הפיקוח בשפה כל כך מקצועית, שזה נשמע פשוט ג'יבריש: "דרום אוסטין מבקש אישור - ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי עם מידע ג'ולייט - כט"ר להורסשו ביי שיוט בגובה שלושת אלפים שלוש מאות."
     
    זה נשמע לי כאילו הוא סתם ממציא את זה. מי מדבר ככה? אבל מגדל הפיקוח לא הסכים איתי. דרך האוזניות נשמע בקול פיצוח "ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי - אישור דרום אוסטין - קוד משדר שתיים שלוש אחת ארבע, תדר יציאה יהיה אחת שתיים אפס נקודה תשע."
     
    אוי, לעזאזל. זה קורה.
     
    צ'יפ בדק מכשירים וחוגות, בחן אותם כמו מקצוען. הוא נראה נינוח. מיומן. אמין. וגם מאצ'ו. ולעזאזל, כן: סופר קוּל.
     
    "כבר עברתי על רשימת אמצעי הבטיחות שלי לפני שבאתי לקחת אותך - פעמיים," אמר. הקול שלו היה מקוטע דרך האוזניות, אבל הוא נטל את ידי ולחץ אותה. "לא רציתי שיהיה לך זמן לשנות את דעתך."
     
    חכם מצדו.
     
    אבל אני הייתי לגמרי בעניין בשלב הזה. כבר עשיתי את הבחירה שלי. לטוב או לרע, כמו שאומרים.
     
    אז צ'יפ הפנה את תשומת לבו לדברים חשובים יותר.
     
    עדיין במצב טייס סקסי, הוא דיבר אל תוך המיקרופון ומסר עוד הודעת ג'יבריש למגדל, שאישרה שאנחנו מחכים למסלול. מעולם לא הייתי בתא הטייס של מטוס עד אז, והמטוס הזה היה כולו תא הטייס. טכנית, היו שני מושבים מאחורינו, אבל הרגשתי כאילו אנחנו במכונית צעצוע.
     
    מטוס נוסף היה צריך לנחות לפני שנוכל להמריא, ואני בחנתי בינתיים את לוח המחוונים על כל הכפתורים והחוגות והמדים השונים שבו. הצבעתי על הלוח. "זה לא די גבוה?" הוא היה גבוה יותר מהראש שלי. בקושי יכולתי לראות מה יש מאחוריו.
     
    הוא הנהן. "זה לא כמו לנהוג במכונית," הסביר, "שם הכול קשור למה שאת רואה. טיסה מבוססת יותר על מכשירים."
     
    "לא מסתכלים מהשמשה הקדמית?"
     
    "מסתכלים, אבל מסתכלים בדיוק באותה מידה על המכשירים והמדים. זה חצי הסתכלות, חצי מתמטיקה."
     
    המטוס האחר נגע בקרקע, האט, והתגלגל על פנינו. רואה? אמרתי לעצמי. הם שרדו. התנענו, צ'יפ הכריז עלינו שוב בקשר, והתחיל לעבוד על הדוושות כדי להביא אותנו לעמדת המראה. להבי המדחף הסתובבו מהר כל כך עד שנעלמו. המטוס רטט וזמזם. ישבתי על ידי הקרות כדי שלא אקפוץ אותן לאגרופים.
     
    "בבקשה, אל תעשה שמיניות באוויר או משהו כזה," אמרתי.
     
    הוא העיף בי מבט. "שמיניות באוויר?"
     
    "סיבובים או התהפכויות. או כל מיני דברים כאלה. דברים שוויצריים."
     
    "אני לא צריך להשוויץ בפנייך," אמר.
     
    "באמת שאתה לא צריך."
     
    "את כבר יודעת כמה אני מהמם."
     
    הנהנתי. "כן. ואני גם עלולה להקיא."
     
    האצנו, והטלנו את עצמנו קדימה. כשהתרוממנו באוויר, החלטתי שזה לא שונה כל כך מהמראה במטוס רגיל. אולי קצת יותר קופצני. טיפה יותר מציאותי. טיפ־טיפה יותר מזכיר את "זיכרונות מאפריקה".
     
    האדמה התרחקה בריחוף מתחתינו. קל.
     
    צ'יפ היה ממוקד ורגוע, והיה כל כך מוזר לחשוב שהוא עושה את כל זה. ברגע שהיינו באוויר, הוא התחיל לקריין כל דבר שעשה, כאילו הוא מעביר לי שיעור. הוא אמר לי שהססנה 172 היה המטוס הפופולרי ביותר שנבנה אי־פעם. קלאסיקה. אנחנו נתיישר בגובה של 3,000 רגל. נטוס במהירות של מאתיים קילומטר לשעה, נאיץ כשהאוויר יהיה דליל, כדי שלא נזדקר. היה עליו לסרוק את השמים כדי לראות אם יש מטוסים אחרים, וכן להסתכל על מסך המכ"ם כדי לראות אם רואים ענני סערה.
     
    ואז משהו מטריד: הוא ציין שהדלק נמצא בתוך הכנפיים.
     
    "זה נראה כמו תכנון הנדסי גרוע," אמרתי. "מה יקרה אם הכנפיים יישברו? אתה תיספג בדלק."
     
    "הכנפיים לא נשברות," אמר צ'יפ. "אין דבר כזה."
     
    "אבל אם הן כן יישברו?"
     
    "אם הן יישברו, יהיו לך בעיות גדולות יותר מאשר נזילת דלק."
     
    שמתי את ידי בחיקי וסידרתי אותן במכוון כך שהן לא ייראו קפוצות.
     
    המטוס היה רועש - ולכן האוזניות - ורטטנו באוויר יותר מאשר על הקרקע, בייחוד כשעברנו מתחת לענן. צ'יפ הסביר שעננים יושבים למעשה על עמודות של אוויר שעולה כלפי מעלה, ושמערבולת מתרחשת כשחותכים דרך העמודות האלה. מעולם לא חשבתי על כך שעננים יושבים על משהו - רק שהם מרחפים - אבל כשהוא אמר את זה, זה נשמע הגיוני. ככל שהוא נשמע הגיוני יותר, כך הרגשתי בטוחה יותר.
     
    הוא חייך אלי. "מדהים, הא?"
     
    ככה ככה. "מדהים."
     
    "עדיין פוחדת?"
     
    כן. "לא."
     
    "שמחה שבאת?"
     
    "אני אשמח יותר כשנהיה שוב על הקרקע."
     
    "ידעתי שתיהני מזה. ידעתי שאת יכולה להיות אמיצה אם רק תנסי."
     
    כזאת מחמאה מוזרה. כאילו הוא מעולם לא ראה אותי מתנהגת באומץ קודם לכן. כאילו היכולת שלי להיות אמיצה עמדה לדיון.
     
    אבל באמת הרגשתי אמיצה יותר עכשיו, כשהתרוממנו מעל החלקות שנפרשו כמו פסיפס מתחתינו.
     
    אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהחלק הקשה ביותר מאחורינו.
     
    עד מהרה החלו הפרוורים שמתחתינו להידלדל, והבנתי שאין לי מושג לאן הוא לוקח אותי.
     
    "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
     
    "אני רק אראה לך משהו בזריזות," אמר צ'יפ, "ואז נסתובב אחורה ונחזור הביתה."
     
    ראיתי לפנינו מקווה מים כלשהו, כהה ומחורץ.
     
    "זה הורסשו ביי?" שאלתי. לסבא וסבתא שלי היה שם בית. הייתי שם מיליון פעמים, אבל מעולם לא ראיתי את המקום מהזווית הזאת.
     
    צ'יפ הנהן. "ניחשת נכון."
     
    התקרבנו לחוף המרוחק. "מה אתה רוצה להראות לי?"
     
    "חכי ותראי."
     
    צ'יפ הטה את המטוס בזווית והקיף את האגם, הנמכנו מעט והוא תמרן אותנו קרוב יותר למים. ראיתי בתים ומכוניות קטנות למטה, אבל היה קשה לזהות משהו ממעוף הציפור. ירדנו קצת יותר נמוך, קרוב מספיק לראות גלים קטנים נשברים על החוף.
     
    "אל תורידי את העיניים מהחוף," אמר והמשיך להוריד אותנו נמוך יותר.
     
    הצצתי החוצה מהחלון שלי. רצועה דקה של חול, ואנשים, ושולחנות פיקניק על הדשא הסמוך. עכשיו זיהיתי אותו. החוף הציבורי על גדת האגם המרוחקת.
     
    אחרי כמה דקות הוא אמר, "שם!" והצביע.
     
    הסתכלתי. "איפה?"
     
    "את יכולה לקרוא את זה?" שאל צ'יפ.
     
    "לקרוא את מה?"
     
    הוא הציץ למטה, מהחלון הצדדי שלו. "שיט. אנחנו גבוהים מדי."
     
    אבל כשניסה לרדת נמוך יותר, מכ"ם העננים נהיה אדום.
     
    צ'יפ פנה אלי. "משהו כתוב בחול שם למטה."
     
    לא ראיתי כלום. "מה כתוב שם?"
     
    "כתוב שם, 'הינשאי לי!'" הלב שלי קפץ לרגע, אבל שיחקתי אותה קולית. "זה מה שכתוב?" לא ראיתי שום דבר כתוב בחול.
     
    "ראיתי את זה אתמול בחדשות. בחור אחד הציע נישואים ככה, הוא כתב את המילים באותיות ענק בחול עם סלעים, ואז לקח את חברה שלו לפיקניק ליד האגם כדי להפתיע אותה."
     
    "מגניב," אמרתי, כאילו זו סתם עובדה מעניינת באופן כללי. על מה דיברנו בעצם?
     
    "ממש רציתי שתראי את המילים האלה."
     
    "באמת?"
     
    "באמת." הוא הציץ שוב לכיווני. "כי רציתי לשאול אותך את אותה שאלה."
     
    לצפות שמשהו יקרה, או לעודד אותו, או לקוות לו זה דבר אחד - ולחיות את הרגע עצמו שבו הוא קורה זה דבר אחר לגמרי. הנחתי את היד שלי על פי והצמדתי שוב את ראשי לחלון כדי להיטיב לראות.
     
    "ויש עוד משהו. תפתחי את תא הכפפות."
     
    אכן, היה תא אחסון קטן ממש מולי. בתוכו מצאתי קופסת־טבעת מצופה קטיפה בצבע ירוק־אזמרגד.
     
    שמחתי כל כך שהכרחתי את עצמי לעלות על המטוס הזה. לפעמים, סיכונים מבעיתים ומעוררי בחילה פשוט שווים את זה. פניתי אל צ'יפ. "אתה מבקש ממני להתחתן איתך?"
     
    קולו התפצח דרך האוזניות. אבל ידעתי שהתשובה היא כן.
     
    אז עניתי בעצמי. "כן!"
     
    "בכלל לא פתחת את הקופסה."
     
    "אני לא צריכה לפתוח. רק: כן!"
     
    צ'יפ פנה לעברי בחיוך גדול מלא שיניים מושלמות. ראיתי את ההשתקפות שלי במשקפי השמש שלו, והשיער שלי היה פרוע. נאבקתי בדחף ליישר אותו. נאבקתי גם בדחף להתקרב אל צ'יפ ולנשק אותו. נראה מוזר לא להתנשק ברגע כזה, אבל אין מצב שהייתי פותחת את חגורת הבטיחות שלי. לא הצלחתי אפילו להיזכר איך פותחים את חגורת הכתף.
     
    במקום זאת, סימנתי לו עם האגודלים למעלה.
     
    "זה לא רשמי עד שלא תענדי את הטבעת," אמר.
     
    פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה טבעת אירוסין מצועצעת מאוד מזהב ויהלומים.
     
    "היא היתה של סבתא שלי," אמר.
     
    הוצאתי אותה מהקופסה והחלקתי אותה על אצבעי. היא היתה קצת גדולה עלי. גדולה כל כך, למעשה, שכשהושטתי את ידי קדימה כדי להתפעל ממנה, היהלום החליק לצד ונתלה במהופך.
     
    "היא מושלמת," אמרתי.
     
    "היא מוצאת חן בעינייך?"
     
    "כן!" אמרתי. לא הסגנון שלי, אבל למי אכפת?
     
    "מופתעת?"
     
    כן ולא. הנהנתי. "כן."
     
    "את שמחה שבאת לטוס איתי?"
     
    "מאוד," אמרתי. והתשובה הזאת באמת היתה נכונה במאה אחוז.
     
    על כל פנים, לעוד זמן קצר.
     
     
     
    בסוף לא מצאנו את האותיות הכתובות בחול. אבל זה היה בסדר. לא היינו זקוקים להן.
     
    היו עוד כעשרים דקות טיסה בחזרה לשדה התעופה, ומילאנו את הדקות האלה בוויכוחים חמודים על החתונה.
     
    הסכמנו שאנחנו צריכים לקיים את הטקס על החוף הזה בדיוק, ולאחר מכן התחלנו לִמנות שושבינות ושושבינים. רוב האנשים היו מובנים מאליהם, כמו אח שלו, והחברים שלו וודי, סטטלר, מרפי והאריס מהלימודים לתואר - אבל אז, כמובן, עלתה השאלה מה לעשות בקשר לאחותי, קיטי, ונתקענו קצת.
     
    לא ראיתי את קיטי ולא דיברתי איתה שלוש שנים. בחירה שלה.
     
    "אבל את חייבת להזמין אותה," אמר צ'יפ.
     
    אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה. כשהיא נסעה לראשונה, היא הכריזה שהיא "לוקחת הפסקה" מהמשפחה שלנו. היא תהיה בקשר, אמרה. ואז היא אף פעם לא היתה בקשר.
     
    ידענו שהיא לא מתה. אבא שלנו שמר איתה על קשר מפעם לפעם, והוא אישר שהיא חיה בניו יורק, בריאה ושלמה - פשוט לא מוכנה, מסיבה כלשהי שסירבה לשתף אותנו בה, לחזור הביתה. אפילו לביקור.
     
    בהתחלה זה היה קצת קורע לב, לאבד אותה ככה - להרגיש שהיא דחתה אותנו ככה. אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, פשוט הרגשתי קרירות. היא לא חיבבה אותי? בסדר. גם אני לא אחבב אותה. היא רצתה להעמיד פנים שהמשפחה שלה לא קיימת? אין בעיה. אנחנו יכולים להעמיד פנים ככה בחזרה.
     
    צ'יפ חשב שאנחנו צריכים לפחות להזמין אותה לחתונה, אם לא למנות אותה לשושבינה ראשית. אבל אני לא הסכמתי.
     
    "קודם כול," אמרתי, "היא בכלל לא תבוא. ושנית, אם היא כן תבוא, היא תהרוס הכול."
     
    "את לא יודעת את זה בוודאות."
     
    "עצם זה שהיא תהיה שם כבר יהרוס לי. רק ההרגשה המוזרה מלראות אותה שוב תשאב לי את כל השמחה מתוך היום הזה. במקום לצפות בכיליון עיניים ליום המאושר בחיי, אני אחשוש ממנו. בגללה."
     
    "אולי תוכלו שתיכן להיפגש קודם ולסלק את המוזרות מהדרך," אמר צ'יפ.
     
    לא היה לי מצב רוח להצעות הגיוניות. "אפילו," המשכתי, "אם אצליח להתגבר על המוזרות, אם היא תהיה שם, זה עדיין אומר שהיא תהיה שם. מה שאומר שיהיה סיכוי של תשעים אחוז שהיא תשתכר ותקפוץ לתוך קערת הפונץ'. או תשתכר ותנשוך שושבין. או תשתכר ותחטוף את המיקרופון כדי לעשות חיקוי של אתל מרמן."
     
    צ'יפ הנהן. לא סתם המצאתי דברים. קיטי אכן עשתה כל אחד מהדברים האלה בעבר. הוא משך בכתפיו. "אבל היא אחותך היחידה."
     
    "זאת לא אשמתי."
     
    "זה ייראה מוזר אם היא לא תהיה שם."
     
    אני המשכתי הלאה. "וזאת גם לא אשמתי שאנחנו כבר לא קרובות."
     
    "על זה אין ויכוח."
     
    "היא יצרה את המצב הזה."
     
    "אני מסכים."
     
    "ועכשיו היא תזכה לקלקל את יום החתונה היחיד שיהיה לי אי־פעם."
     
    זה המזל שלי. תהיה לי החתונה הנפלאה ביותר בעולם, והדבר היחיד שיזכרו ממנה יהיה אחותי השיכורה, הכבשה השחורה של המשפחה, מנסה לרכוב על פסל הקרח.
     
    אם היא תואיל בטובה לבוא.
     
    למעשה, זה סיכם בדיוק את הדינמיקה בינינו. אני תמיד השתדלתי לעשות הכול בדיוק כמו שצריך, והיא תמיד היתה נחושה בדעתה לעשות הכול בדרך משובשת להרהיב.
     
     
     
    במרחק מה מאיתנו כבר נראה שדה התעופה.
     
    צ'יפ היה טוב במיוחד בנחיתות, כך הוא מצא לנכון לציין באותו רגע. פשוט היה לו כישרון לזה, בערך כמו שהיה לו כישרון לחנות חניה מקבילה.
     
    עם זאת, השמים מולנו היו שונים מאוד מהשמים שראינו בטיסה הלוך. כהים יותר, סוערים יותר. "זה לא צפוי," אמר צ'יפ וסקר אותם בקפידה.
     
    "היה אמור לרדת גשם?"
     
    "לא בפעם האחרונה שבדקתי."
     
    "אבל אתה יכול לטוס בגשם, נכון?"
     
    "לא ממש. צריך להימנע מזה. או לחכות עד שזה יעבור."
     
    "לי זה לא משנה," אמרתי. הייתי נוחה מאוד להתפשר עם הטבעת הזאת על אצבעי.
     
    "אבל העניין הוא," הוא אמר אז, "שאנחנו צריכים לנחות בהקדם."
     
    "כדי שלא נפספס את ההזמנה לארוחת הערב המפוארת שלנו?"
     
    "כדי שלא ייגמר לנו הדלק."
     
    בחנתי את האופק. השמים מאחורינו היו כחולים בהירים, אבל לפנינו הם נהיו יותר ויותר אפורים. וגם קצת סגולים. עם קמצוץ של שחור פחם.
     
    "זה בהחלט גשם - אבל הרבה מעבר לשדה התעופה. נכון?"
     
    הוא הנהן. "נכון."
     
    במרחק, באופק, היה הבזק של ברק.
     
    אולי הסערה השפיעה על האוויר סביבנו. הדרך חזרה נעשתה קצת יותר קופצנית, ועד מהרה אחזה בי בחילה.
     
    כשהתקרבנו, צ'יפ הקריא בקשר את הקואורדינטות שלנו באותו קול רשמי של טייס, שהיה קצת יותר עמוק מהקול הרגיל שלו, ואז תמרן אותנו לתבנית ההקפה לנחיתה. הסתובבנו שמאלה, אחר כך פנינו והתקדמנו לאורך המסלול, ואז עשינו פניית פרסה כדי לרדת אל הקרקע. צ'יפ היה מרוכז כל כולו. אני הרגשתי, יותר מאשר ראיתי, את הקרקע מתקרבת אלינו. בירכתי אותה בלבי.
     
    ואז קרה דבר משונה. בעודנו מתקרבים למסלול, הכנפיים עשו משהו שאני יכולה לתאר רק ככשכוש זנב - ירדו קצת הצדה ואז זינקו בחזרה למעלה - שדקר דקירת פחד פיזית בחזי.
     
    זה נגמר תוך שנייה, אבל השנייה הזאת שינתה הכול. משהו השתבש.
     
    הבטתי לעבר צ'יפ. פניו היו דוממות כאבן.
     
    "צ'יפ?" אמרתי.
     
    "הרוח השתנתה," אמר.
     
    "מה?" שאלתי. "זה רע?"
     
    "זאת רוח צדית עכשיו," היתה כל תשובתו.
     
    רוח צדית? מה זה רוח צדית? זה לא נשמע טוב. צ'יפ בדק חוגות ולחץ על הדוושות ברגליו. פניו היו חתומות.
     
    נראה שהוא מחזיק אותנו יציבים למדי. אני שתקתי והתרכזתי במאמץ להביא לנו מזל טוב בכוח רצוני.
     
    היינו אולי שישה מטרים ישירות מעל המסלול עכשיו. ואז, לפתע פתאום, מסלול האספלט פשוט החליק הצדה. הוא היה מתחתינו, ואז הוא זז ממקומו, כאילו מישהו ניסה לעשות טריק משיכת מפה משולחן - ונכשל - ובמקום זאת הניח מולנו חורשת עצים.
     
    "שיט!" אמר צ'יפ ורכן קרוב יותר להגאים.
     
    הוא תמרן אותנו בחזרה מעל המסלול.
     
    "צ'יפ?"
     
    אבל הוא דיבר אל מגדל התקשורת. "ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי. הגישה נכשלה, רוח צדית חזקה." ואז כאילו נגמר לו דיבור הטייס והוא חזר לדבר כרגיל. "מתרומם כדי לנסות לגשת שוב."
     
    פיצוץ של רעש סטטי באוזניות. "רות עבור, ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי, המשך במסלול."
     
    ואז האדמה נשמטה מתחתינו שוב. המנוע נשמע לפתע חזק במיוחד, כמו מכסחת דשא על סטרואידים. התרוממנו באוויר וחזרנו למצב הקודם כדי להתחיל מחדש את תהליך הנחיתה. מדרום, שמים כחולים. מצפון, סגולים. הבזק נוסף של ברק.
     
    "הרוח הצדית היא בגלל הסערה?" שאלתי.
     
    צ'יפ לא ענה. אגל זיעה ניגר מאחורי אוזנו ונספג בצווארון חולצת הטריקו שלו.
     
    בניסיון השני הוא התחיל רחוק יותר בתחילת המסלול, כאילו נתן לעצמו מקום לתקן את הנתיב אם יצטרך. והוא אכן הצטרך. פעמיים נע המסלול מתחתינו הצדה, ופעמיים צ'יפ החזיר בכוח את המטוס לנוע היישר מעליו.
     
    "יפה!" אמרתי, מתוך רצון לעודד אותו, וקיוויתי בכל לבי שהוא לא יתרומם שוב ויכריח אותנו להתחיל הכול מחדש. זה היה הדבר הכי פחות מדאיג בשבילי בשלב הזה, אני מניחה, אבל הייתי ממש על סף הקאה.
     
    לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לנחות על הבטון הזה.
     
    הרגשתי שזו הנחיתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הטיסה. צ'יפ חזר על תיקון המסלול, ואז ירדנו קרוב יותר ויותר. ראיתי את הבטון של המסלול מקדם את פנינו למטה. ייחלתי שניגע בו כבר.
     
    ואז הגענו לחלק של המסלול שהיה צמוד אליו האנגר מטוסים. נדמה שהגודל והרוחב של ההאנגר הזה סיפקו שובֵר רוח קטן. היינו אולי שלושה מטרים מעל המסלול כשחלפנו על פני ההאנגר - קרוב כל כך - והרגשתי את הרוח נחלשת כשנכנסנו לתוך הצל שלו. הכול נראה רגוע יותר איכשהו. אפילו המנוע נשמע שקט יותר. צ'יפ הרפה מעט מהמאבק עם ההגאים. האדמה היתה קרובה כל כך.
     
    הצלחנו, חשבתי.
     
    ואז עברנו את שובר הרוח, חלפנו מעבר לפינת ההאנגר, שוב אל האוויר הפתוח, וכשעשינו זאת פגע בנו משב רוח, כה מרוכז ועז, שהוא נאסף מתחת לכנף בצד שלי וזרק אותנו לסחרור מהסוג שאנשי התעופה קוראים לו "גלגול־ציר".
     
    אני זוכרת את זה בהילוך אטי. אני זוכרת שנחבטתי בחוזקה נגד חגורת הבטיחות שלי - חזק כל כך, שהיא הכתה בי כאילו היא מקל עץ - כשהכנף בצד שלי התרוממה באחת והמטוס הסתובב על קצה הכנף השנייה. אני זוכרת את הכנף הזאת שורטת את המסלול בחריקת מתכת־על־בטון שניקבה את עור התוף. אני זוכרת את קולו ההמום של צ'יפ צועק, "תחזיקי חזק!" אף שלא היה לי מושג במה להחזיק. אני זוכרת את עצמי צורחת חזק כל כך שלא הרגשתי דבר פרט לצרחה - וגם את צ'יפ עושה את זה - ואת שנינו מביטים זה בזה במבטים המומים, שאומרים, לא יכול להיות שזה קורה. אני זוכרת איזו קנוקנת זעירה של תודעתי נודדת לרגע פילוסופי קטן ומשונה באמצע כל זה - משתאה על חוסר הטעם שבצרחות, משום שאיש לא יכול לעזור לנו בעליל - ואז מגיעה למסקנה הגדולה והעמוקה יותר:
     
    זהו רגע מותנו.
     
    לא היה אפשר להתווכח עם מה שמתרחש, ואיש מאיתנו בוודאי לא יכול היה לעשות דבר בנוגע לזה. היינו התגלמות ההגדרה של חסרי אונים, וכשהבנתי את זה, הכתה בי גם ההבנה שכל מה שציפיתי לו נגמר עוד לפני שהתחיל. צ'יפ ואני - והחתונה על שפת האגם שלעולם לא תהיה לנו, וכלב הביגל שלעולם לא נאמץ, והתינוקות שיהיו תלמידים מצטיינים שלעולם לא נביא לעולם. אומרים שהחיים חולפים לנגד עיניך, אבל אני לא ראיתי את החיים שחייתי. אני ראיתי את החיים שציפיתי להם. אלה שלעולם לא תהיה לי הזדמנות לחיות.
     
    העתיד שלי חמק בין אצבעותי בעודי מגששת במאמץ לאחוז בו - ונכשלת.
     
    הרגשתי לפתע מצופה בכעס כאילו נטבלתי בו. לא חשבתי על ההורים שלי באותו רגע, או על החברים שלי, או על כמה קשה יהיה המוות שלי לאנשים אחרים. חשבתי רק על עצמי - ואיך אני פשוט לא מאמינה לעזאזל שזה כל הזמן שהוקצב לי.
     
    אני לא יודעת להגיד לכם כמה סיבובים מלאים השלמנו בעודנו מסתחררים על פני המסלול הזה כמו עפיפון שהלך לאיבוד, אבל לא סתם קוראים לזה גלגול־ציר. הכנפיים היו כמו חישורים של גלגל עצום, ואנחנו היינו הציר באמצעו של גלגל ענק מהגיהינום. בשלב מסוים איבדתי כל תחושה של התמצאות במרחב, וכבר לא הרגשתי שאנחנו מסתובבים - זה היה דומה יותר לנדנוד קדימה ואחורה. אני זוכרת שהשקעתי את כל האנרגיה שלי במאמץ לא להקיא כי לא היה שום דבר אחר שיכולתי אפילו לקוות לשלוט בו.
     
    הייתי על סף פליטת קיא כמו בסרט "מגרש השדים" כשכנף צד הנוסע התנתקה למרבה החסד בצליל קראק לא אנושי, שהרעיד את עצמותינו. רסס של דלק סילוני פגע בשמשה הקדמית בקול חבטה כאילו היינו במתקן שטיפת מכוניות, והמטוס קרס לבסוף לתוך תעלה, כשהצד שלי - צד הנוסע - דחוק למטה בתוכה, והצד של צ'יפ מוטה בזווית כלפי מעלה, לשמים.
     
    נעצרנו.
     
    הכול דמם.
     
    ואז הקאתי על החלון שמתחתי.

    קתרין סנטר מתגוררת ביוסטון שבמדינת טקסס יחד עם בעל כיפי, שני ילדים מתוקים וכלב צמרירי אך קשוח.

    צעדים קטנים של אהבה קתרין סנטר
    1
     
     
    מה שהכי אירוני בנוגע לאותו לילה זה שתמיד פחדתי לטוס. תמיד. מאז הייתי מבוגרת מספיק לחשוב על זה.
     
    זה נראה כמו משהו שעומד בסתירה להיגיון. אפילו קצת יהיר. למה לעלות למעלה כשברור שכוח הכבידה רוצה שנישאר למטה?
     
    כשהייתי בתיכון, ההורים שלי לקחו פעם אותי ואת אחותי הגדולה קיטי להוואי. פחדתי מהטיסה מהרגע שהם סיפרו לנו עליה ועד הרבה אחרי שחזרנו הביתה. הביטוי "טסים להוואי" תורגם בראשי ל"טובעים באוקיינוס?" בשבוע שלפני הנסיעה מצאתי את עצמי מתכננת אסטרטגיות הישרדות. לילה אחד התגנבתי לחדרה של קיטי אחרי כיבוי אורות ונכנסתי למיטתה.
     
    אני הייתי בכיתה ט', והיא היתה בי"ב, מה שהעניק לה סמכות רבה בעיני.
     
    "מה התוכנית?" תבעתי לדעת.
     
    פניה היו קבורות למחצה בכר. "התוכנית למה?"
     
    "לרגע שהמטוס יפגע."
     
    היא פקחה עין אחת. "יפגע במה?"
     
    "באוקיינוס. בדרך להוואי."
     
    היא הישירה אלי מבט לרגע. "זה לא הולך לקרות."
     
    "יש לי הרגשה רעה," אמרתי.
     
    "עכשיו את עושה לנו מזל רע."
     
    "זה רציני. אנחנו צריכים אסטרטגיית הישרדות."
     
    היא הושיטה את ידה וליטפה את שערי. "אין אסטרטגיית הישרדות."
     
    "חייבת להיות."
     
    "לא." היא הנידה בראשה. "כי אם לא נתרסק, לא נצטרך אותה. ואם כן נתרסק..." היא השתתקה כדי שאבין את הרמז.
     
    "לא נצטרך אותה?"
     
    הנהון. "פשוט נמות." ואז היא הקישה באצבעותיה.
     
    "זה נשמע קל כשאת אומרת את זה ככה."
     
    "למות זה קל. לא למות זה מה שקשה."
     
    "יש בזה משהו."
     
    היא עצמה את עיניה. "בגלל זה אני החכמה במשפחה."
     
    "חשבתי שאני החכמה," אמרתי ודחפתי אותה.
     
    היא התגלגלה לצד השני. "את יודעת שאת היפה."
     
    כנגד כל הסיכויים, חזרנו בחיים מהטיול הזה.
     
    וכנגד כל הסיכויים באותה מידה, חזרתי בחיים מעוד טיסות רבות לאחר מכן, ומעולם לא נתקלתי בשום דבר גרוע יותר ממערבולת אוויר. קראתי את הנתונים הסטטיסטיים על כך שמטוסים הם אמצעי התחבורה הבטוח ביותר - ממכוניות דרך רכבות ועד גונדולות. אפילו עבדתי פעם כמתמחה במשרד ממש ליד נמל תעופה בינלאומי, והסתכלתי על מטוסים ממריאים ונוחתים כל היום בלי שום בעיה. הייתי אמורה להתגבר על זה מזמן.
     
    אבל מעולם לא הצלחתי להיפטר מהתחושה ש"לטוס" ו"להתרסק" זה די אותו דבר.
     
    עכשיו, כעבור שנים רבות, הייתי בקשר רציני עם בחור שהיה אמור לקבל את רישיון הטיסה שלו תוך זמן קצר. היינו בקשר רציני כל כך, למעשה, שבאותה שבת עצמה, כשיצאנו לחגוג את עבודת החלומות שעדיין־לא־קיבלתי־רשמית־אבל־היא־כמעט־בטוח־שלי, לא יכולתי להתנער מההרגשה שהוא גם עומד להציע לי נישואים. זאת אומרת, ממש בכל שנייה.
     
    ולכן לבשתי שמלת סטרפלס שחורה קצרה.
     
    לו הייתי מקדישה לזה יותר מחשבה, אולי הייתי נעצרת לשאול את עצמי איך יכול להיות שהחבר שלי, צ'רלס פיליפ דנבּאר המקסים והחתיך באופן בלתי־מתקבל על הדעת, הוא גם מושלם בשבילי במאה אחוז בכל מובן, וגם חובב טיסה נלהב כל כך. הוא מעולם לא חשב פעמיים על טיסה בכלל, או על לעשות כל דבר מפחיד, לצורך העניין, כמו צלילה או קפיצת בנג'י. היתה לו אמונה פנימית עמוקה בסדר היקום ובעקרונות הפיזיקה ובזכותה של האנושות לכופף את העקרונות האלה כרצונה.
     
    אני לעומת זאת תמיד חשדתי שתוהו ובוהו חזק יותר מסדר. במקרה של האדם נגד הטבע, אני הימרתי תמיד על הטבע.
     
    "פשוט אף פעם לא הקשבת בשיעורי מדע," אמר צ'יפ תמיד, כאילו בסך הכול חסר לי מידע.
     
    מה שנכון נכון. אבל זה לא אומר שטעיתי.
     
    צ'יפ האמין שאם הוא ילמד לטוס הוא ירפא את הפחדים שלי. הוא חשב שהוא יהיה כל כך מדהים ומעורר השראה, שלא תהיה לי ברירה אלא להירגע וליהנות מזה.
     
    על כך הסכמנו שלא להסכים.
     
    "אני לעולם, לעולם לא אטוס איתך," הכרזתי לפני השיעור הראשון שלו.
     
    "את חושבת ככה עכשיו, אבל יום אחד את תתחנני בפני שאני אקח אותך למעלה."
     
    נדתי בראשי, כאילו, אין מצב. "להתחנן זה לא הסגנון שלי."
     
    "עדיין לא."
     
    עכשיו, הוא היה כמעט טייס מורשה. הוא כבר עשה גם את טיסת הסולו שלו וגם את טיסת הסולו מחוף לחוף. הוא השלים יותר מפי שניים משעות אימוני הטיסה הנדרשות, רק כדי להיות יסודי. הדבר היחיד שנשאר לו? טיסת המבחן שלו, שבה טייס מנוסה יעלה איתו לאוויר ויעמת אותו עם "מצבים מלחיצים".
     
    "אל תגיד לי איזה מין מצבים," אמרתי.
     
    אבל הוא אמר לי בכל זאת.
     
    "למשל, הם בכוונה מכבים את המטוס, ואתה צריך להתמודד," המשיך, מרוצה מאוד מהמחשבה על ההתמודדות העצמית המרשימה שלו. "או שאתה עושה נחיתה על מסלול קצר, כשאין לך מספיק מקום. וכמובן: טיסת לילה."
     
    טיסת המבחן נקבעה לשבוע שלאחר מכן. הוא יהיה בסדר. צ'יפ הוא מסוג האנשים שהם הכי רגועים דווקא בשעת לחץ. הוא יהיה טייס מושלם. ואני אשמח מאוד שהוא יטוס כמה שרק ירצה. לבד.
     
    אבל קודם, עמדנו להתארס - או לפחות כך קיוויתי. אולי הערב. ביום האהבה.
     
    אני לא יכולה להגיד לכם איך בדיוק ידעתי. פשוט הרגשתי את זה כל היום, איכשהו, כמו שמרגישים שעומד לרדת גשם. כשחגרתי את חגורת הבטיחות לצדו בג'יפ שלו, הייתי בטוחה.
     
    הכרתי את צ'יפ זמן רב. יצאנו שלוש שנים. הכרתי כל הבעת פנים ברפרטואר שלו וכל זווית של גופו. ידעתי מתי הוא מזייף צחוק, ומתי הוא מזיין את השכל. יכולתי לדעת בתוך שניות אם הוא מחבב אדם או לא. ובהחלט ידעתי מתי הוא מסתיר משהו - בייחוד משהו שריגש אותו. אף על פי שהדייט הזה נראה בדיוק כמו כל דייט אחר שהיה לנו אי־פעם, פשוט ידעתי שמשהו גדול עומד לקרות.
     
    תיארתי לעצמי שהוא ייקח אותנו למסעדה האיטלקית עם האורות המנצנצים בתקרה, שבה בילינו את הדייט הראשון שלנו. אבל במקום לנסוע למרכז העיר, הוא פנה במחלף ויצא אל הכביש המהיר.
     
    לג'יפ היה גג נפתח. הידקתי את זרועותי על שערי. "לאן אנחנו נוסעים?" קראתי.
     
    הוא קרא בחזרה, "הפתעה!"
     
    הבטן שלי צנחה כששמעתי את זה. שוב, ידעתי מה כוונותיו של צ'יפ גם בלי שרמז עליהן. זה היה סוג של בעיה איתנו. ידעתי לקרוא אותו טוב מדי. הוא לא לקח אותי לארוחת ערב. הוא לקח אותי לשדה התעופה.
     
     
     
    כעבור עשרים דקות השארנו את העיר אוסטין הרחק מאחור. הוא משך את בלם החניה ליד האנגר מטוסים בשדה תעופה פרטי באמצע שומקום.
     
    הסתכלתי סביב. "אתה לא רציני."
     
    הוא רכן פנימה. "מופתעת?"
     
    "כן ולא."
     
    "אז תעשי כאילו את כן. רק פעם אחת, אני רוצה להפתיע אותך."
     
    "בסדר. אני בהלם. אני המומה."
     
    "טוב, אל תגזימי."
     
    הוא ניגש לצד שלי ולקח את ידי, ואז משך אותי מאחוריו, התכופף והתגנב אל הצד המרוחק של ההאנגר.
     
    עקבתי אחריו במצב של דיסוננס קוגניטיבי - ידעתי בדיוק מה הוא עושה אבל התעקשתי באותה מידה של ביטחון שלא ייתכן שהוא עושה את זה. "אתה מכניס אותי לכאן בלי אישור?" לחשתי.
     
    "זה בסדר. חבר שלי דילן עשה את זה עם החברה שלו בשבוע שעבר."
     
    משכתי לאחור את ידו. "צ'יפ. אני לא יכולה!"
     
    "בטח שאת יכולה."
     
    "זה - לא חוקי?"
     
    "אני רק רוצה להראות לך את המטוס שלי."
     
    "זה לא המטוס שלך, חבר."
     
    "מספיק קרוב."
     
    היה לי אפס עניין לראות את המטוס שלו. פחות מאפס. עניין אותי רק יין ומתאבנים ואור נרות. כמעט השגתי את עבודת החלומות שלי! רציתי לחגוג. הייתי במצב רוח להרגיש טוב, לא רע. "אנחנו לא יכולים פשוט ללכת לארוחת ערב?"
     
    הוא הציץ סביב, ואז פנה אלי. "כל אחד יכול ללכת לארוחת ערב."
     
    "אין לי בעיה להיות כל אחד."
     
    "לי יש."
     
    ואז, במשיכת כתפיים שמסמנת "השטח פנוי", הוא משך אותי על פני המדרכה ונעצר מול מטוס ססנה קטן לבן. הוא נראה כמו אחד מהמטוסים שרואים בסרטים מצוירים - כנפיים גבוהות, מתחתן גוף, ואף מדחף קטן ודק. הוא גם היה פטריוטי מאוד. פסים אדומים, לבנים וכחולים.
     
    "חמוד," אמרתי בניד ראש, כאילו, נהדר. סיימנו פה.
     
    אבל הוא אחז בכתפי והפנה אותי לעבר תא הטייס.
     
    צעדתי צעד לאחור. "מה אתה עושה?"
     
    "בואי ניקח אותו לסיבוב."
     
    "אני מפחדת לטוס. זוכר?"
     
    "הגיע הזמן להתגבר על זה."
     
    "אני אקיא. תהיה לי בחילה של נסיעות."
     
    "איתי לא תהיה לך."
     
    "זה לא קשור אליך. זה קשור לטיסה."
     
    "את רק צריכה את הטייס הנכון."
     
    הנעתי את ראשי מצד לצד - ספק באי־אמון ספק בסירוב. "עוד אין לך רישיון בכלל."
     
    "אני בדיוק כמו מישהו שיש לו רישיון. עשיתי את כל מה שצריך."
     
    "חוץ מאת המבחן."
     
    "אבל המבחן הוא רק כדי לראות מה אתה כבר יודע."
     
    "צ'יפ? לא."
     
    "מרגרט? כן. ועכשיו, לפני שיתפסו אותנו."
     
    ההתעקשות שלו היתה כמעט פיזית, כמו רוח חזקה שצריך לאמץ את הגוף כדי לעמוד מולה. הוא רצה לעשות את זה. הוא רצה שאני אעשה את זה - שאפגין בו אמון, שאאמין בו. זה לא היה ממש מבחן, אבל זה כן היה משהו שאני עלולה להיכשל בו.
     
    לא הייתי אדם שנכשל בדרך כלל.
     
    הייתי אדם שמצטיין בדרך כלל.
     
    הרגשתי שזה רגע גדול. הרגשתי שהוא ספוג במשמעות מטפורית של אומץ לב, ושל אמון, ושל הרפתקנות - הרגשתי שזה רגע שיחשוף משהו חיוני על מי שאני ועל איך שאחיה את שארית חיי. הרגשתי פתאום שלומר לא לטיסה ברגע זה, יהיה כמו לומר לא לכל האפשרויות לנצח. האם אני רוצה להיות אדם שמניח לסיכונים סטטיסטיים זעירים לערער את תחושת האומץ שלו? האם לא יכולתי להתעלות על עצמי ולעמוד באתגר הזה? האם עמדתי לתת לפחד להקטין אותי?
     
    אני לא בטוחה שבאמת היתה לי ברירה בכלל. צ'יפ היה צ'יפ. הוא היה הגבר המושלם שלי, וחשבתי כך מהיום שבו הוריו עברו לגור בשכנות להורים שלי, כשהיינו בקולג'. האמהות שלנו נהיו השכנות־החברות הכי טובות, שתו יחד יין בפטיו וריכלו, אבל אני ראיתי אותו רק בחופשות. בחודשי הקיץ אבא שלו הכריח אותו לכסח את הדשא, ואני הייתי עומדת ליד חלון ביתנו ומסתכלת. פעם אחת אמא שלי דחקה בי להוציא לו בקבוק מים, והוא גמע את כולו בבת אחת. אני עדיין זוכרת את זה בהילוך אטי.
     
    אבל בעצם לא הכרתי אותו בכלל עד ששנינו מצאנו את עצמנו בסופו של דבר יחד במקרה בבית ספר למִנהל עסקים, בבית באוסטין. אני הייתי ראש קבוצת הלמידה שלנו, והוא עבד תחתי, מה שפעל לטובתו.
     
    ככה התאהבנו.
     
    אני הייתי מוכנה להתחתן איתו בלילה הראשון שהתנשקנו, לו הציע לי. הוא היה טיפוס כזה. גבוה, מגולח למשעי, בלונדיני, נער אמריקאי מושלם, הישגי, בטוח בעצמו. וחלומי. אנשים עשו מה שהוא רצה. הרגשתי בת מזל להיות איתו, ואני מתביישת להודות כמה פעמים שרבטתי את צמד המילים "מרגרט דנבּאר". פעם חיפשתי בגוגל גזעי כלבים בשביל חיית המחמד העתידית שלנו. ולילה אחד, כשקניתי משהו אחר - נשבעת - באתר של הום דיפו, לחצתי על חלון קטן שנפתח לי למכירת גדר עץ. רק כדי לראות כמה זה עולה.
     
    עכשיו סיימנו שנינו את הלימודים וקיבלנו את התואר השני הטרי שלנו במִנהל עסקים, ועמדנו להתחיל לעבוד במשרות החדשות שלנו - צ'יפ כאנליסט פיננסי זוטר בבנק השקעות, עבודה שמצא דרך ידיד של אבא שלו, ואני כמנהלת פיתוח עסקי בחברת נפט וגז בשם סימטקס פטרולאום. העבודה שלו היתה טובה, אבל שלי היתה הרבה יותר טובה, וחשבתי שזה ספורטיבי מצדו, ואבירי למדי, להיות כל כך מאושר בשבילי.
     
    למען האמת, לא היו לי בכלל הכישורים המתאימים לעבודה החדשה שלי. הדרישות לתפקיד היו "חמש שנות ניסיון בענף", "ידע מתקדם בהגשת הצעות מחיר לחוזים מסחריים", ו"ניסיון בינלאומי" בפועל, שלא היה לי דבר מהם - אבל המורה שלי מבית הספר למנהל עסקים הסתכן בשבילי, פנה לידיד שהיה חייב לו טובה וכתב מכתב המלצה מדהים שבו כינה אותי "אשת חזון נמרצת ואנרגטית, פותרת בעיות, מעולה בתקשורת, וחברת צוות בעלת פיקחות עסקית ופיננסית".
     
    צחקתי כשהראה לי את דרישות המשרה. "אין לי אפילו חצי מהכישורים שהם דורשים."
     
    "אנשים מתקבלים כל הזמן לעבודות שאין להם כישורים מתאימים בשבילן."
     
    בהיתי בתיאור המשרה. "הם רוצים 'מעורבות אסטרטגית ברמה תפעולית גבוהה מוכחת בסביבת לוגיסטיקה'."
     
    "את בול בשביל זה."
     
    "אני בדיחה."
     
    "עכשיו את פשוט חושבת כמו בת."
     
    "אני באמת בת."
     
    "אנחנו צריכים לתקן את זה."
     
    הבטתי בו בבלבול.
     
    "כשתלכי לריאיון הזה, אני רוצה שתעמידי פנים שאת גבר."
     
    עצמתי את עיני. "להעמיד פנים שאני גבר."
     
    "גבר קשוח," אישר. "גבר שלא רק שיש לו את הכישורים המתאימים, אלא שיש לו כישורים גבוהים מדי."
     
    נדתי בראשי לעברו.
     
    "כישורים," אמר, "מחווירים מול ביטחון עצמי."
     
    "מה שתגיד," אמרתי. אף על פי שלא האמנתי בזה לשנייה. נכנסתי לריאיון באותו יום בציפייה מוחלטת שיוציאו אותי מהחדר בקול צחוק. אבל עשיתי מה שהוא אמר לי לעשות. העמדתי פנים במלוא הרצינות - ולו רק כדי להוכיח לו שהוא טועה.
     
    ואז הם הציעו לי את העבודה. או, לפחות, כשאיש משאבי האנוש ליווה אותי אל הלובי, הוא נגע בכתפי ואמר, "זה לא רשמי, אבל זה שלך."
     
    המשכורת ההתחלתית שלי עמדה להיות גבוהה בחמישים אלף מזו של צ'יפ - אבל אמא שלי אמרה לי לא לספר לו את זה. כי מה שחשוב הוא שאנחנו מתחילים את חיינו. דברים התחילו להסתדר.
     
    וכאן, בשדה התעופה הקטן, לא רציתי להיות הדבר היחיד שלא מסתדר.
     
    צ'יפ לחץ על ידַי. "את סומכת עלי, נכון?"
     
    "כן." אפשר לומר.
     
    ואז הוא משך אותי לנשיקה - גברית, נחושה, נשיקה שאומרת כל־זה־יכול־להיות־שלך, הוא דחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי באופן שאין ספק שבעיניו היה עוצמתי וארוטי, אבל אני הייתי קהת חושים מכדי להעריך אותה, בהתחשב בכך שהאימה הטהורה ממה שעמדתי לעשות הקפיאה את דמי.
     
    ואז הוא חבט על ישבני ואמר, "תיכנסי."
     
    מה אני יכולה להגיד? נכנסתי.
     
    אבל אני אומרת לכם, רעדו לי הידיים.
     
    כשהתאמצתי לחבר את חגורת הכתף, לקחתי את עצמי לשיחה, והייתי קשוחה: זה היה הדבר הנכון לעשות. אחרי הכול, האם לא זאת מהות האהבה? להגיד כן - לא רק כשקל, אלא גם כשקשה?
     
    כמובן, כל אנליסטית שהרוויחה את התואר שלה ביושר היתה יכולה בקלות לטעון בדיוק את הטיעון ההפוך: שאני צריכה לסמוך על תחושת הבטן שלי, ולא לתת לצ'יפ לדחוף אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות. שחוסר היחס שלו לאי־הנוחות המוחשית שחשתי לנוכח פנטזיות "אהבה בשחקים" שלו לא בישר טובות לסיכויי ההצלחה שלנו בטווח הארוך.
     
    אבל לא התכוונתי להיכנס לזה עכשיו.
     
    לא, אני התכוונתי להיכנס למטוס.
     
    ואז הוא היה לידי, חגר חגורת בטיחות והושיט לי זוג אוזניות שחורות. הרגשתי כמו שמרגישים ברגע שבוחרים מושב ברכבת הרים, מתיישבים בו ונחגרים.
     
    צ'יפ נכנס מיד לתפקיד הטייס. הוא החליק על אפו את משקפי הטייסים והידק את המיקרופון של האוזניות קרוב כל כך אל פיו ששפתיו התחככו בו, והחל לדבר למגדל הפיקוח בשפה כל כך מקצועית, שזה נשמע פשוט ג'יבריש: "דרום אוסטין מבקש אישור - ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי עם מידע ג'ולייט - כט"ר להורסשו ביי שיוט בגובה שלושת אלפים שלוש מאות."
     
    זה נשמע לי כאילו הוא סתם ממציא את זה. מי מדבר ככה? אבל מגדל הפיקוח לא הסכים איתי. דרך האוזניות נשמע בקול פיצוח "ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי - אישור דרום אוסטין - קוד משדר שתיים שלוש אחת ארבע, תדר יציאה יהיה אחת שתיים אפס נקודה תשע."
     
    אוי, לעזאזל. זה קורה.
     
    צ'יפ בדק מכשירים וחוגות, בחן אותם כמו מקצוען. הוא נראה נינוח. מיומן. אמין. וגם מאצ'ו. ולעזאזל, כן: סופר קוּל.
     
    "כבר עברתי על רשימת אמצעי הבטיחות שלי לפני שבאתי לקחת אותך - פעמיים," אמר. הקול שלו היה מקוטע דרך האוזניות, אבל הוא נטל את ידי ולחץ אותה. "לא רציתי שיהיה לך זמן לשנות את דעתך."
     
    חכם מצדו.
     
    אבל אני הייתי לגמרי בעניין בשלב הזה. כבר עשיתי את הבחירה שלי. לטוב או לרע, כמו שאומרים.
     
    אז צ'יפ הפנה את תשומת לבו לדברים חשובים יותר.
     
    עדיין במצב טייס סקסי, הוא דיבר אל תוך המיקרופון ומסר עוד הודעת ג'יבריש למגדל, שאישרה שאנחנו מחכים למסלול. מעולם לא הייתי בתא הטייס של מטוס עד אז, והמטוס הזה היה כולו תא הטייס. טכנית, היו שני מושבים מאחורינו, אבל הרגשתי כאילו אנחנו במכונית צעצוע.
     
    מטוס נוסף היה צריך לנחות לפני שנוכל להמריא, ואני בחנתי בינתיים את לוח המחוונים על כל הכפתורים והחוגות והמדים השונים שבו. הצבעתי על הלוח. "זה לא די גבוה?" הוא היה גבוה יותר מהראש שלי. בקושי יכולתי לראות מה יש מאחוריו.
     
    הוא הנהן. "זה לא כמו לנהוג במכונית," הסביר, "שם הכול קשור למה שאת רואה. טיסה מבוססת יותר על מכשירים."
     
    "לא מסתכלים מהשמשה הקדמית?"
     
    "מסתכלים, אבל מסתכלים בדיוק באותה מידה על המכשירים והמדים. זה חצי הסתכלות, חצי מתמטיקה."
     
    המטוס האחר נגע בקרקע, האט, והתגלגל על פנינו. רואה? אמרתי לעצמי. הם שרדו. התנענו, צ'יפ הכריז עלינו שוב בקשר, והתחיל לעבוד על הדוושות כדי להביא אותנו לעמדת המראה. להבי המדחף הסתובבו מהר כל כך עד שנעלמו. המטוס רטט וזמזם. ישבתי על ידי הקרות כדי שלא אקפוץ אותן לאגרופים.
     
    "בבקשה, אל תעשה שמיניות באוויר או משהו כזה," אמרתי.
     
    הוא העיף בי מבט. "שמיניות באוויר?"
     
    "סיבובים או התהפכויות. או כל מיני דברים כאלה. דברים שוויצריים."
     
    "אני לא צריך להשוויץ בפנייך," אמר.
     
    "באמת שאתה לא צריך."
     
    "את כבר יודעת כמה אני מהמם."
     
    הנהנתי. "כן. ואני גם עלולה להקיא."
     
    האצנו, והטלנו את עצמנו קדימה. כשהתרוממנו באוויר, החלטתי שזה לא שונה כל כך מהמראה במטוס רגיל. אולי קצת יותר קופצני. טיפה יותר מציאותי. טיפ־טיפה יותר מזכיר את "זיכרונות מאפריקה".
     
    האדמה התרחקה בריחוף מתחתינו. קל.
     
    צ'יפ היה ממוקד ורגוע, והיה כל כך מוזר לחשוב שהוא עושה את כל זה. ברגע שהיינו באוויר, הוא התחיל לקריין כל דבר שעשה, כאילו הוא מעביר לי שיעור. הוא אמר לי שהססנה 172 היה המטוס הפופולרי ביותר שנבנה אי־פעם. קלאסיקה. אנחנו נתיישר בגובה של 3,000 רגל. נטוס במהירות של מאתיים קילומטר לשעה, נאיץ כשהאוויר יהיה דליל, כדי שלא נזדקר. היה עליו לסרוק את השמים כדי לראות אם יש מטוסים אחרים, וכן להסתכל על מסך המכ"ם כדי לראות אם רואים ענני סערה.
     
    ואז משהו מטריד: הוא ציין שהדלק נמצא בתוך הכנפיים.
     
    "זה נראה כמו תכנון הנדסי גרוע," אמרתי. "מה יקרה אם הכנפיים יישברו? אתה תיספג בדלק."
     
    "הכנפיים לא נשברות," אמר צ'יפ. "אין דבר כזה."
     
    "אבל אם הן כן יישברו?"
     
    "אם הן יישברו, יהיו לך בעיות גדולות יותר מאשר נזילת דלק."
     
    שמתי את ידי בחיקי וסידרתי אותן במכוון כך שהן לא ייראו קפוצות.
     
    המטוס היה רועש - ולכן האוזניות - ורטטנו באוויר יותר מאשר על הקרקע, בייחוד כשעברנו מתחת לענן. צ'יפ הסביר שעננים יושבים למעשה על עמודות של אוויר שעולה כלפי מעלה, ושמערבולת מתרחשת כשחותכים דרך העמודות האלה. מעולם לא חשבתי על כך שעננים יושבים על משהו - רק שהם מרחפים - אבל כשהוא אמר את זה, זה נשמע הגיוני. ככל שהוא נשמע הגיוני יותר, כך הרגשתי בטוחה יותר.
     
    הוא חייך אלי. "מדהים, הא?"
     
    ככה ככה. "מדהים."
     
    "עדיין פוחדת?"
     
    כן. "לא."
     
    "שמחה שבאת?"
     
    "אני אשמח יותר כשנהיה שוב על הקרקע."
     
    "ידעתי שתיהני מזה. ידעתי שאת יכולה להיות אמיצה אם רק תנסי."
     
    כזאת מחמאה מוזרה. כאילו הוא מעולם לא ראה אותי מתנהגת באומץ קודם לכן. כאילו היכולת שלי להיות אמיצה עמדה לדיון.
     
    אבל באמת הרגשתי אמיצה יותר עכשיו, כשהתרוממנו מעל החלקות שנפרשו כמו פסיפס מתחתינו.
     
    אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהחלק הקשה ביותר מאחורינו.
     
    עד מהרה החלו הפרוורים שמתחתינו להידלדל, והבנתי שאין לי מושג לאן הוא לוקח אותי.
     
    "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.
     
    "אני רק אראה לך משהו בזריזות," אמר צ'יפ, "ואז נסתובב אחורה ונחזור הביתה."
     
    ראיתי לפנינו מקווה מים כלשהו, כהה ומחורץ.
     
    "זה הורסשו ביי?" שאלתי. לסבא וסבתא שלי היה שם בית. הייתי שם מיליון פעמים, אבל מעולם לא ראיתי את המקום מהזווית הזאת.
     
    צ'יפ הנהן. "ניחשת נכון."
     
    התקרבנו לחוף המרוחק. "מה אתה רוצה להראות לי?"
     
    "חכי ותראי."
     
    צ'יפ הטה את המטוס בזווית והקיף את האגם, הנמכנו מעט והוא תמרן אותנו קרוב יותר למים. ראיתי בתים ומכוניות קטנות למטה, אבל היה קשה לזהות משהו ממעוף הציפור. ירדנו קצת יותר נמוך, קרוב מספיק לראות גלים קטנים נשברים על החוף.
     
    "אל תורידי את העיניים מהחוף," אמר והמשיך להוריד אותנו נמוך יותר.
     
    הצצתי החוצה מהחלון שלי. רצועה דקה של חול, ואנשים, ושולחנות פיקניק על הדשא הסמוך. עכשיו זיהיתי אותו. החוף הציבורי על גדת האגם המרוחקת.
     
    אחרי כמה דקות הוא אמר, "שם!" והצביע.
     
    הסתכלתי. "איפה?"
     
    "את יכולה לקרוא את זה?" שאל צ'יפ.
     
    "לקרוא את מה?"
     
    הוא הציץ למטה, מהחלון הצדדי שלו. "שיט. אנחנו גבוהים מדי."
     
    אבל כשניסה לרדת נמוך יותר, מכ"ם העננים נהיה אדום.
     
    צ'יפ פנה אלי. "משהו כתוב בחול שם למטה."
     
    לא ראיתי כלום. "מה כתוב שם?"
     
    "כתוב שם, 'הינשאי לי!'" הלב שלי קפץ לרגע, אבל שיחקתי אותה קולית. "זה מה שכתוב?" לא ראיתי שום דבר כתוב בחול.
     
    "ראיתי את זה אתמול בחדשות. בחור אחד הציע נישואים ככה, הוא כתב את המילים באותיות ענק בחול עם סלעים, ואז לקח את חברה שלו לפיקניק ליד האגם כדי להפתיע אותה."
     
    "מגניב," אמרתי, כאילו זו סתם עובדה מעניינת באופן כללי. על מה דיברנו בעצם?
     
    "ממש רציתי שתראי את המילים האלה."
     
    "באמת?"
     
    "באמת." הוא הציץ שוב לכיווני. "כי רציתי לשאול אותך את אותה שאלה."
     
    לצפות שמשהו יקרה, או לעודד אותו, או לקוות לו זה דבר אחד - ולחיות את הרגע עצמו שבו הוא קורה זה דבר אחר לגמרי. הנחתי את היד שלי על פי והצמדתי שוב את ראשי לחלון כדי להיטיב לראות.
     
    "ויש עוד משהו. תפתחי את תא הכפפות."
     
    אכן, היה תא אחסון קטן ממש מולי. בתוכו מצאתי קופסת־טבעת מצופה קטיפה בצבע ירוק־אזמרגד.
     
    שמחתי כל כך שהכרחתי את עצמי לעלות על המטוס הזה. לפעמים, סיכונים מבעיתים ומעוררי בחילה פשוט שווים את זה. פניתי אל צ'יפ. "אתה מבקש ממני להתחתן איתך?"
     
    קולו התפצח דרך האוזניות. אבל ידעתי שהתשובה היא כן.
     
    אז עניתי בעצמי. "כן!"
     
    "בכלל לא פתחת את הקופסה."
     
    "אני לא צריכה לפתוח. רק: כן!"
     
    צ'יפ פנה לעברי בחיוך גדול מלא שיניים מושלמות. ראיתי את ההשתקפות שלי במשקפי השמש שלו, והשיער שלי היה פרוע. נאבקתי בדחף ליישר אותו. נאבקתי גם בדחף להתקרב אל צ'יפ ולנשק אותו. נראה מוזר לא להתנשק ברגע כזה, אבל אין מצב שהייתי פותחת את חגורת הבטיחות שלי. לא הצלחתי אפילו להיזכר איך פותחים את חגורת הכתף.
     
    במקום זאת, סימנתי לו עם האגודלים למעלה.
     
    "זה לא רשמי עד שלא תענדי את הטבעת," אמר.
     
    פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה טבעת אירוסין מצועצעת מאוד מזהב ויהלומים.
     
    "היא היתה של סבתא שלי," אמר.
     
    הוצאתי אותה מהקופסה והחלקתי אותה על אצבעי. היא היתה קצת גדולה עלי. גדולה כל כך, למעשה, שכשהושטתי את ידי קדימה כדי להתפעל ממנה, היהלום החליק לצד ונתלה במהופך.
     
    "היא מושלמת," אמרתי.
     
    "היא מוצאת חן בעינייך?"
     
    "כן!" אמרתי. לא הסגנון שלי, אבל למי אכפת?
     
    "מופתעת?"
     
    כן ולא. הנהנתי. "כן."
     
    "את שמחה שבאת לטוס איתי?"
     
    "מאוד," אמרתי. והתשובה הזאת באמת היתה נכונה במאה אחוז.
     
    על כל פנים, לעוד זמן קצר.
     
     
     
    בסוף לא מצאנו את האותיות הכתובות בחול. אבל זה היה בסדר. לא היינו זקוקים להן.
     
    היו עוד כעשרים דקות טיסה בחזרה לשדה התעופה, ומילאנו את הדקות האלה בוויכוחים חמודים על החתונה.
     
    הסכמנו שאנחנו צריכים לקיים את הטקס על החוף הזה בדיוק, ולאחר מכן התחלנו לִמנות שושבינות ושושבינים. רוב האנשים היו מובנים מאליהם, כמו אח שלו, והחברים שלו וודי, סטטלר, מרפי והאריס מהלימודים לתואר - אבל אז, כמובן, עלתה השאלה מה לעשות בקשר לאחותי, קיטי, ונתקענו קצת.
     
    לא ראיתי את קיטי ולא דיברתי איתה שלוש שנים. בחירה שלה.
     
    "אבל את חייבת להזמין אותה," אמר צ'יפ.
     
    אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה. כשהיא נסעה לראשונה, היא הכריזה שהיא "לוקחת הפסקה" מהמשפחה שלנו. היא תהיה בקשר, אמרה. ואז היא אף פעם לא היתה בקשר.
     
    ידענו שהיא לא מתה. אבא שלנו שמר איתה על קשר מפעם לפעם, והוא אישר שהיא חיה בניו יורק, בריאה ושלמה - פשוט לא מוכנה, מסיבה כלשהי שסירבה לשתף אותנו בה, לחזור הביתה. אפילו לביקור.
     
    בהתחלה זה היה קצת קורע לב, לאבד אותה ככה - להרגיש שהיא דחתה אותנו ככה. אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, פשוט הרגשתי קרירות. היא לא חיבבה אותי? בסדר. גם אני לא אחבב אותה. היא רצתה להעמיד פנים שהמשפחה שלה לא קיימת? אין בעיה. אנחנו יכולים להעמיד פנים ככה בחזרה.
     
    צ'יפ חשב שאנחנו צריכים לפחות להזמין אותה לחתונה, אם לא למנות אותה לשושבינה ראשית. אבל אני לא הסכמתי.
     
    "קודם כול," אמרתי, "היא בכלל לא תבוא. ושנית, אם היא כן תבוא, היא תהרוס הכול."
     
    "את לא יודעת את זה בוודאות."
     
    "עצם זה שהיא תהיה שם כבר יהרוס לי. רק ההרגשה המוזרה מלראות אותה שוב תשאב לי את כל השמחה מתוך היום הזה. במקום לצפות בכיליון עיניים ליום המאושר בחיי, אני אחשוש ממנו. בגללה."
     
    "אולי תוכלו שתיכן להיפגש קודם ולסלק את המוזרות מהדרך," אמר צ'יפ.
     
    לא היה לי מצב רוח להצעות הגיוניות. "אפילו," המשכתי, "אם אצליח להתגבר על המוזרות, אם היא תהיה שם, זה עדיין אומר שהיא תהיה שם. מה שאומר שיהיה סיכוי של תשעים אחוז שהיא תשתכר ותקפוץ לתוך קערת הפונץ'. או תשתכר ותנשוך שושבין. או תשתכר ותחטוף את המיקרופון כדי לעשות חיקוי של אתל מרמן."
     
    צ'יפ הנהן. לא סתם המצאתי דברים. קיטי אכן עשתה כל אחד מהדברים האלה בעבר. הוא משך בכתפיו. "אבל היא אחותך היחידה."
     
    "זאת לא אשמתי."
     
    "זה ייראה מוזר אם היא לא תהיה שם."
     
    אני המשכתי הלאה. "וזאת גם לא אשמתי שאנחנו כבר לא קרובות."
     
    "על זה אין ויכוח."
     
    "היא יצרה את המצב הזה."
     
    "אני מסכים."
     
    "ועכשיו היא תזכה לקלקל את יום החתונה היחיד שיהיה לי אי־פעם."
     
    זה המזל שלי. תהיה לי החתונה הנפלאה ביותר בעולם, והדבר היחיד שיזכרו ממנה יהיה אחותי השיכורה, הכבשה השחורה של המשפחה, מנסה לרכוב על פסל הקרח.
     
    אם היא תואיל בטובה לבוא.
     
    למעשה, זה סיכם בדיוק את הדינמיקה בינינו. אני תמיד השתדלתי לעשות הכול בדיוק כמו שצריך, והיא תמיד היתה נחושה בדעתה לעשות הכול בדרך משובשת להרהיב.
     
     
     
    במרחק מה מאיתנו כבר נראה שדה התעופה.
     
    צ'יפ היה טוב במיוחד בנחיתות, כך הוא מצא לנכון לציין באותו רגע. פשוט היה לו כישרון לזה, בערך כמו שהיה לו כישרון לחנות חניה מקבילה.
     
    עם זאת, השמים מולנו היו שונים מאוד מהשמים שראינו בטיסה הלוך. כהים יותר, סוערים יותר. "זה לא צפוי," אמר צ'יפ וסקר אותם בקפידה.
     
    "היה אמור לרדת גשם?"
     
    "לא בפעם האחרונה שבדקתי."
     
    "אבל אתה יכול לטוס בגשם, נכון?"
     
    "לא ממש. צריך להימנע מזה. או לחכות עד שזה יעבור."
     
    "לי זה לא משנה," אמרתי. הייתי נוחה מאוד להתפשר עם הטבעת הזאת על אצבעי.
     
    "אבל העניין הוא," הוא אמר אז, "שאנחנו צריכים לנחות בהקדם."
     
    "כדי שלא נפספס את ההזמנה לארוחת הערב המפוארת שלנו?"
     
    "כדי שלא ייגמר לנו הדלק."
     
    בחנתי את האופק. השמים מאחורינו היו כחולים בהירים, אבל לפנינו הם נהיו יותר ויותר אפורים. וגם קצת סגולים. עם קמצוץ של שחור פחם.
     
    "זה בהחלט גשם - אבל הרבה מעבר לשדה התעופה. נכון?"
     
    הוא הנהן. "נכון."
     
    במרחק, באופק, היה הבזק של ברק.
     
    אולי הסערה השפיעה על האוויר סביבנו. הדרך חזרה נעשתה קצת יותר קופצנית, ועד מהרה אחזה בי בחילה.
     
    כשהתקרבנו, צ'יפ הקריא בקשר את הקואורדינטות שלנו באותו קול רשמי של טייס, שהיה קצת יותר עמוק מהקול הרגיל שלו, ואז תמרן אותנו לתבנית ההקפה לנחיתה. הסתובבנו שמאלה, אחר כך פנינו והתקדמנו לאורך המסלול, ואז עשינו פניית פרסה כדי לרדת אל הקרקע. צ'יפ היה מרוכז כל כולו. אני הרגשתי, יותר מאשר ראיתי, את הקרקע מתקרבת אלינו. בירכתי אותה בלבי.
     
    ואז קרה דבר משונה. בעודנו מתקרבים למסלול, הכנפיים עשו משהו שאני יכולה לתאר רק ככשכוש זנב - ירדו קצת הצדה ואז זינקו בחזרה למעלה - שדקר דקירת פחד פיזית בחזי.
     
    זה נגמר תוך שנייה, אבל השנייה הזאת שינתה הכול. משהו השתבש.
     
    הבטתי לעבר צ'יפ. פניו היו דוממות כאבן.
     
    "צ'יפ?" אמרתי.
     
    "הרוח השתנתה," אמר.
     
    "מה?" שאלתי. "זה רע?"
     
    "זאת רוח צדית עכשיו," היתה כל תשובתו.
     
    רוח צדית? מה זה רוח צדית? זה לא נשמע טוב. צ'יפ בדק חוגות ולחץ על הדוושות ברגליו. פניו היו חתומות.
     
    נראה שהוא מחזיק אותנו יציבים למדי. אני שתקתי והתרכזתי במאמץ להביא לנו מזל טוב בכוח רצוני.
     
    היינו אולי שישה מטרים ישירות מעל המסלול עכשיו. ואז, לפתע פתאום, מסלול האספלט פשוט החליק הצדה. הוא היה מתחתינו, ואז הוא זז ממקומו, כאילו מישהו ניסה לעשות טריק משיכת מפה משולחן - ונכשל - ובמקום זאת הניח מולנו חורשת עצים.
     
    "שיט!" אמר צ'יפ ורכן קרוב יותר להגאים.
     
    הוא תמרן אותנו בחזרה מעל המסלול.
     
    "צ'יפ?"
     
    אבל הוא דיבר אל מגדל התקשורת. "ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי. הגישה נכשלה, רוח צדית חזקה." ואז כאילו נגמר לו דיבור הטייס והוא חזר לדבר כרגיל. "מתרומם כדי לנסות לגשת שוב."
     
    פיצוץ של רעש סטטי באוזניות. "רות עבור, ססנה שלוש שתיים שש טנגו דלתא צ'רלי, המשך במסלול."
     
    ואז האדמה נשמטה מתחתינו שוב. המנוע נשמע לפתע חזק במיוחד, כמו מכסחת דשא על סטרואידים. התרוממנו באוויר וחזרנו למצב הקודם כדי להתחיל מחדש את תהליך הנחיתה. מדרום, שמים כחולים. מצפון, סגולים. הבזק נוסף של ברק.
     
    "הרוח הצדית היא בגלל הסערה?" שאלתי.
     
    צ'יפ לא ענה. אגל זיעה ניגר מאחורי אוזנו ונספג בצווארון חולצת הטריקו שלו.
     
    בניסיון השני הוא התחיל רחוק יותר בתחילת המסלול, כאילו נתן לעצמו מקום לתקן את הנתיב אם יצטרך. והוא אכן הצטרך. פעמיים נע המסלול מתחתינו הצדה, ופעמיים צ'יפ החזיר בכוח את המטוס לנוע היישר מעליו.
     
    "יפה!" אמרתי, מתוך רצון לעודד אותו, וקיוויתי בכל לבי שהוא לא יתרומם שוב ויכריח אותנו להתחיל הכול מחדש. זה היה הדבר הכי פחות מדאיג בשבילי בשלב הזה, אני מניחה, אבל הייתי ממש על סף הקאה.
     
    לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לנחות על הבטון הזה.
     
    הרגשתי שזו הנחיתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הטיסה. צ'יפ חזר על תיקון המסלול, ואז ירדנו קרוב יותר ויותר. ראיתי את הבטון של המסלול מקדם את פנינו למטה. ייחלתי שניגע בו כבר.
     
    ואז הגענו לחלק של המסלול שהיה צמוד אליו האנגר מטוסים. נדמה שהגודל והרוחב של ההאנגר הזה סיפקו שובֵר רוח קטן. היינו אולי שלושה מטרים מעל המסלול כשחלפנו על פני ההאנגר - קרוב כל כך - והרגשתי את הרוח נחלשת כשנכנסנו לתוך הצל שלו. הכול נראה רגוע יותר איכשהו. אפילו המנוע נשמע שקט יותר. צ'יפ הרפה מעט מהמאבק עם ההגאים. האדמה היתה קרובה כל כך.
     
    הצלחנו, חשבתי.
     
    ואז עברנו את שובר הרוח, חלפנו מעבר לפינת ההאנגר, שוב אל האוויר הפתוח, וכשעשינו זאת פגע בנו משב רוח, כה מרוכז ועז, שהוא נאסף מתחת לכנף בצד שלי וזרק אותנו לסחרור מהסוג שאנשי התעופה קוראים לו "גלגול־ציר".
     
    אני זוכרת את זה בהילוך אטי. אני זוכרת שנחבטתי בחוזקה נגד חגורת הבטיחות שלי - חזק כל כך, שהיא הכתה בי כאילו היא מקל עץ - כשהכנף בצד שלי התרוממה באחת והמטוס הסתובב על קצה הכנף השנייה. אני זוכרת את הכנף הזאת שורטת את המסלול בחריקת מתכת־על־בטון שניקבה את עור התוף. אני זוכרת את קולו ההמום של צ'יפ צועק, "תחזיקי חזק!" אף שלא היה לי מושג במה להחזיק. אני זוכרת את עצמי צורחת חזק כל כך שלא הרגשתי דבר פרט לצרחה - וגם את צ'יפ עושה את זה - ואת שנינו מביטים זה בזה במבטים המומים, שאומרים, לא יכול להיות שזה קורה. אני זוכרת איזו קנוקנת זעירה של תודעתי נודדת לרגע פילוסופי קטן ומשונה באמצע כל זה - משתאה על חוסר הטעם שבצרחות, משום שאיש לא יכול לעזור לנו בעליל - ואז מגיעה למסקנה הגדולה והעמוקה יותר:
     
    זהו רגע מותנו.
     
    לא היה אפשר להתווכח עם מה שמתרחש, ואיש מאיתנו בוודאי לא יכול היה לעשות דבר בנוגע לזה. היינו התגלמות ההגדרה של חסרי אונים, וכשהבנתי את זה, הכתה בי גם ההבנה שכל מה שציפיתי לו נגמר עוד לפני שהתחיל. צ'יפ ואני - והחתונה על שפת האגם שלעולם לא תהיה לנו, וכלב הביגל שלעולם לא נאמץ, והתינוקות שיהיו תלמידים מצטיינים שלעולם לא נביא לעולם. אומרים שהחיים חולפים לנגד עיניך, אבל אני לא ראיתי את החיים שחייתי. אני ראיתי את החיים שציפיתי להם. אלה שלעולם לא תהיה לי הזדמנות לחיות.
     
    העתיד שלי חמק בין אצבעותי בעודי מגששת במאמץ לאחוז בו - ונכשלת.
     
    הרגשתי לפתע מצופה בכעס כאילו נטבלתי בו. לא חשבתי על ההורים שלי באותו רגע, או על החברים שלי, או על כמה קשה יהיה המוות שלי לאנשים אחרים. חשבתי רק על עצמי - ואיך אני פשוט לא מאמינה לעזאזל שזה כל הזמן שהוקצב לי.
     
    אני לא יודעת להגיד לכם כמה סיבובים מלאים השלמנו בעודנו מסתחררים על פני המסלול הזה כמו עפיפון שהלך לאיבוד, אבל לא סתם קוראים לזה גלגול־ציר. הכנפיים היו כמו חישורים של גלגל עצום, ואנחנו היינו הציר באמצעו של גלגל ענק מהגיהינום. בשלב מסוים איבדתי כל תחושה של התמצאות במרחב, וכבר לא הרגשתי שאנחנו מסתובבים - זה היה דומה יותר לנדנוד קדימה ואחורה. אני זוכרת שהשקעתי את כל האנרגיה שלי במאמץ לא להקיא כי לא היה שום דבר אחר שיכולתי אפילו לקוות לשלוט בו.
     
    הייתי על סף פליטת קיא כמו בסרט "מגרש השדים" כשכנף צד הנוסע התנתקה למרבה החסד בצליל קראק לא אנושי, שהרעיד את עצמותינו. רסס של דלק סילוני פגע בשמשה הקדמית בקול חבטה כאילו היינו במתקן שטיפת מכוניות, והמטוס קרס לבסוף לתוך תעלה, כשהצד שלי - צד הנוסע - דחוק למטה בתוכה, והצד של צ'יפ מוטה בזווית כלפי מעלה, לשמים.
     
    נעצרנו.
     
    הכול דמם.
     
    ואז הקאתי על החלון שמתחתי.