אובססיה מטורפת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אובססיה מטורפת
מכר
מאות
עותקים
אובססיה מטורפת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אובססיה מטורפת

4.8 כוכבים (33 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

     

    היא מפחדת מהאפלה.
    הוא שולט בה.
     
    השמלות שלה צמודות מדי, נעלי העקב גבוהות מדי. היא צוחקת בקול רם, אוכלת בחוסר נימוס ומדברת בצורה משובשת. מעטים יודעים שמדובר רק בהעמדת פנים שנועדה להסוות התקפי חרדה.
    איש אינו יכול לסדוק את החזות שעוטה ג'יאנה על עצמה... עד שהוא מגיע. 
    רבים חושבים שהוא מופת למוסריות. סוכן מיוחד ששומר על החוק. אחרים מהעולם התחתון של ניו־יורק מכירים אותו כנוכל, כרוצח ובעל לב קר כקרח. כריסטיאן אליסטר תמיד פעל לפי התוכנית שהתווה לחייו בצעירותו בתא כלא קר וטחוב. הוא אוהב סדר ומעולם לא התפתה לסטות מהמסלול. עד עכשיו.
    בערב חורפי אחד חייהם משתלבים זה בזה. היא שונאת אותו – את הקרירות, את השחצנות ואת האבחנה הדקה – אבל עם השנים, גם כשהמשחקים ביניהם התעקשו לכלול העלבות על מראה ואינטליגנציה, היא מתחילה ליהנות מהמשחק איתו.
    שום דבר בתוכניותיו של כריסטיאן לא הכין אותו לקראת ג'יאנה. היא הכאוס בהתגלמותו, לא הטיפוס שלו ונשואה, אבל דבר לא מונע מעיניו לעקוב אחריה לכל מקום.
    לאורך כל הדרך היא בכלל לא יודעת שהיא שלו – התסכול שלו, המשיכה שלו.
    האובססיה המטורפת שלו.
     
    דניאל לורי כותבת על גיבורים מפוקפקים מוסרית, מערכות יחסים שהופכות משנאה לאהבה ועל גיבורות מקסימות וחצופות. היא חולה על קפה וקומדיות רומנטיות וגרה באיווה עם בעלה, בנה ויותר מדי כלבים. 

    פרק ראשון

    דבר הסופרת
     
    "אובססיה מטורפת" מתפרש על שבע שנים מהרגע שג'יאנה בת 21 ועד גיל 28. לכן חילקתי את הספר לשני חלקים: העבר וההווה. כל פרק בחלק א' מתייחס לשנה אחרת בחייה של ג'יאנה ואילו נקודת המבט של כריסטיאן מצומצמת לימים ספורים בלבד.
     
    חלק ב' מתייחס להווה. הוא מקביל ל-"אובססיה מתוקה" ולקו העלילה המתואר בו. לכן אם לא קראתם את אובססיה מתוקה ומתכננים לעשות זאת, אני ממליצה בחום לקרוא אותו קודם.
     
     
    דניאל XO
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
    כריסטיאן
    ניו־יורק סיטי
    ספטמבר 2015
     
     
    ״ספר לי עובדה אחת על עצמך."
     
    תקתוקי השעון מילאו את המרחב שהיה בינינו. החדר, שעוצב בצבעים חמים ורוהט במגוון מקומות ישיבה, היה אמור להיות נוח, אבל מצב הרוח לא תרם לכך. האוויר בחדר היה סמיך וחונק, כאילו שכל שקר שסופר כאן אי פעם נותר לכוד כאן לנצח.
     
    עיניי הוצרו כששחזרתי בזיכרוני את הקריצה של קייל שיטס מאתמול. הוא עבר את אותו תהליך כמוני, אף שבאשמה אחרת, אבל איכשהו חרטט איזה הסבר לסיבה שהיה הנטאי1 על המחשב שלו בעבודה. הייתי שקר חי ונושם, אבל הרעיון שאני נכנס לאותה קטגוריה עם הממזר הזה לא התאים לי. הוא נעל נעלי סניקרס עם החליפות שלו, למען השם.
     
    הודיתי באמת, תוך כדי שאני מעביר את ידי על לחיי בהרהור.
     
    ״יש לי אישיות מתמכרת."
     
    ד״ר סאשה טיילור לא יכלה לעצור את ניצוץ ההפתעה שניעור בעיניה, וכדי להסתיר את התגובה האנושית שלה, היא הסבה את תשומת ליבה לתיקייה שלי שהייתה מונחת על ברכיה. לבלונדינית בחליפת המכנסיים לא היה אפילו קמט אחד. היא באה ממשפחה עשירה ולמדה בייל. כל מה שחיפשתי באישה היה בבת השלושים ואחת הזאת — היא הייתה אינטליגנטית, יפה, קלאסית.
     
    ״אלכוהול?״ היא שאלה.
     
    הנדתי בראשי.
     
    ״סמים?״
     
    יכול להיות שיהיה קל יותר.
     
    ״נשים?״
     
    אישה.
     
    ניד נוסף, רק שהפעם חייכתי.
     
    עיניה נחו על שפתיי, והיא בלעה רוק והסיטה ממני את מבטה. ״נחזור לזה בעוד רגע," היא השתהתה, ״אתה מבין למה אתה כאן?״
     
    הבטתי בה במבט ריקני.
     
    מבטה רעד. ״כן, ברור שאתה מבין. האם... לתקרית יש קשר עם... האישיות המתמכרת שלך?״
     
    מיקדתי את מבטי בנעלי העקב האדומות הלוהטות שלה, ופתאום שנאתי את עצמי שלא הייתה לי התמכרות נחותה יותר, כמו להנטאי. הייתי בוחר בזה על פני הצרה האחרת בכל יום בשבוע.
     
    זה פורסם, אליסטר. כל מה שאני יכול לעשות זה לזרום עם זה.
     
    המילים שדפקו אותי.
     
    לא הייתי אדם טוב, ועבדתי בשביל הגרועים יותר. עם זאת, למדתי בגיל ממש צעיר שהעולם לא שחור או לבן. לפעמים היו אנשים שהיו כל כך אפלים, עד שהם לא יכלו לחזור לאור, ובפעמים אחרות הרגשתי שהאפלה פשוט הייתה הדבר נכון. אפילו אם היא לא הייתה תקפה לגביי, לעולם לא הייתי מסכן את מה שבניתי. עבדתי קשה מדי כדי להגיע עד כאן בשביל לוותר על הכול בגלל אישה. במיוחד לא אישה שמתלבשת כמו ילדת אהבת הנעורים של בריטני ספירס וקורט קוביין.
     
    ״לא," שיקרתי.
     
    אילו הייתי אמיתי לחלוטין, הייתי מתחייב תוך שעה, אבל היה עדיף שהסוכנות הפדרלית תגרום לסאשה טיילור להיעלם, ושלעולם לא הייתי שומע ממנה שוב.
     
    ״חלק מאמינים שזה היה בגלל אישה," היא סיפקה את המידע בהיסוס.
     
    הרמתי גבה. ״את אחת מהם, סאשה?״
     
    ״לא."
     
    ״למה לא?״
     
    ״אתה נראה יותר מדי... מיושב כדי להתנהג ככה בגלל אישה."
     
    קר. היא התכוונה להגיד קר.
     
    היא צדקה — בדרך כלל, לפחות — אבל לא היה שום דבר רגיל במצב המרגיז שהכניס אותי לכאן. היו לי יחסים קרובים עם הקור, במובן המילולי ביותר, אבל עכשיו הרגשתי הכי רחוק ממנו. אש בערה בחזי, ליחכה את הקצוות של הנשמה שעוד נותרה בי.
     
    סאשה זזה בכיסאה, משלבת רגל על רגל. ״בוא נחזור לאישיות המתמכרת הזאת שלך... אתה נכנע לעיתים קרובות למה שזה לא יהיה שאתה רוצה?״
     
    רק המחשבה שיכולתי לטעום את הממתק הכפילה את הדופק שלי וגרמה לי להרגיש חם ועצבני. שנאתי את האישה על כך שהפכה את חיי לגיהינום במשך שנים, אבל לעזאזל, רציתי לגעת בה, להוציא ממנה בזיון את הזיכרונות של כל הגברים האחרים, עד שהיא הייתה הופכת לאובססיבית כמוני, עד שהיא לעולם לא הייתה שוכחת את שמי.
     
    החלקתי את לשוני על שיניי והדחקתי את ההרגשה הזאת, אבל המתח בגוף שלי לא השתחרר. ״אף פעם."
     
    ״למה לא?״
     
    מבטי אחז בשלה. ״בגלל שאז זה ינצח."
     
    ״ואתה לא אוהב להפסיד?״ מילותיה הסתיימו בלי נשימה.
     
    יכולתי כמעט לשמוע את פעימות ליבה, כשבהינו זה בזה בשקט שהפך סמיך.
     
    היא דחפה קווצת שיער מאחורי אוזנה והביטה בניירות שלה, כשהיא ממלמלת. ״לא, אתה לא."
     
    כמו תקתוקים שקטים של פצצה שעומדת להתפוצץ, השעון וידא שאנחנו יודעים שהוא שם. סאשה בהתה בו ואמרה, ״שאלה אחת אחרונה, לפני שהזמן שלנו נגמר. איך אתה מתמודד עם ה'אישיות המתמכרת' הזאת?״
     
    קל.
     
    ״סדר."
     
    ״אתה מעדיף סדר?״ היא שאלה. ״באילו נסיבות?״
     
    ״בכולן."
     
    סומק עדין עלה במעלה צווארה, והיא כחכחה בגרונה. ״וכשאי סדר נכנס לחייך?״
     
    חיזיון של שיער עבה — לפעמים כהה, ולפעמים בלונדיני — עור חלק בגוון זית, רגליים יחפות וכל מה שאסור ריצד אל מול עיניי.
     
    האש בחזי בערה עוד יותר וגנבה את נשימתי. בכל דבר שג'יאנה רוסו — הו, סליחה, עכשיו היא מרינו — הייתה מעורבת, הרגשתי כאב בעוצמה כמו של היי מסמים. זה נדמה כמו דיכאון. מבחיל. הרגשה מרירה.
     
    התשובה שלי נאמרה דרך שיניים חשוקות. ״אני מתקן את זה." נעמדתי, כפתרתי את הז'קט שלי ופניתי לכיוון הדלת.
     
    ״אבל מה אם זה לא בר תיקון?״ היא דחקה בי, נעמדה ואחזה בתיקייה שלי בצורה רפויה לצד גופה.
     
    נעצרתי עם יד אחת על ידית הדלת ובהיתי בפרק כף ידי, בגומייה החבויה מתחת לחפת שלי.
     
    תחושה צינית התיישבה בחזי.
     
    ״זה, סאשה, קורה כשאני אובססיבי."

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    אובססיה מטורפת דניאל לורי
    דבר הסופרת
     
    "אובססיה מטורפת" מתפרש על שבע שנים מהרגע שג'יאנה בת 21 ועד גיל 28. לכן חילקתי את הספר לשני חלקים: העבר וההווה. כל פרק בחלק א' מתייחס לשנה אחרת בחייה של ג'יאנה ואילו נקודת המבט של כריסטיאן מצומצמת לימים ספורים בלבד.
     
    חלק ב' מתייחס להווה. הוא מקביל ל-"אובססיה מתוקה" ולקו העלילה המתואר בו. לכן אם לא קראתם את אובססיה מתוקה ומתכננים לעשות זאת, אני ממליצה בחום לקרוא אותו קודם.
     
     
    דניאל XO
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
    כריסטיאן
    ניו־יורק סיטי
    ספטמבר 2015
     
     
    ״ספר לי עובדה אחת על עצמך."
     
    תקתוקי השעון מילאו את המרחב שהיה בינינו. החדר, שעוצב בצבעים חמים ורוהט במגוון מקומות ישיבה, היה אמור להיות נוח, אבל מצב הרוח לא תרם לכך. האוויר בחדר היה סמיך וחונק, כאילו שכל שקר שסופר כאן אי פעם נותר לכוד כאן לנצח.
     
    עיניי הוצרו כששחזרתי בזיכרוני את הקריצה של קייל שיטס מאתמול. הוא עבר את אותו תהליך כמוני, אף שבאשמה אחרת, אבל איכשהו חרטט איזה הסבר לסיבה שהיה הנטאי1 על המחשב שלו בעבודה. הייתי שקר חי ונושם, אבל הרעיון שאני נכנס לאותה קטגוריה עם הממזר הזה לא התאים לי. הוא נעל נעלי סניקרס עם החליפות שלו, למען השם.
     
    הודיתי באמת, תוך כדי שאני מעביר את ידי על לחיי בהרהור.
     
    ״יש לי אישיות מתמכרת."
     
    ד״ר סאשה טיילור לא יכלה לעצור את ניצוץ ההפתעה שניעור בעיניה, וכדי להסתיר את התגובה האנושית שלה, היא הסבה את תשומת ליבה לתיקייה שלי שהייתה מונחת על ברכיה. לבלונדינית בחליפת המכנסיים לא היה אפילו קמט אחד. היא באה ממשפחה עשירה ולמדה בייל. כל מה שחיפשתי באישה היה בבת השלושים ואחת הזאת — היא הייתה אינטליגנטית, יפה, קלאסית.
     
    ״אלכוהול?״ היא שאלה.
     
    הנדתי בראשי.
     
    ״סמים?״
     
    יכול להיות שיהיה קל יותר.
     
    ״נשים?״
     
    אישה.
     
    ניד נוסף, רק שהפעם חייכתי.
     
    עיניה נחו על שפתיי, והיא בלעה רוק והסיטה ממני את מבטה. ״נחזור לזה בעוד רגע," היא השתהתה, ״אתה מבין למה אתה כאן?״
     
    הבטתי בה במבט ריקני.
     
    מבטה רעד. ״כן, ברור שאתה מבין. האם... לתקרית יש קשר עם... האישיות המתמכרת שלך?״
     
    מיקדתי את מבטי בנעלי העקב האדומות הלוהטות שלה, ופתאום שנאתי את עצמי שלא הייתה לי התמכרות נחותה יותר, כמו להנטאי. הייתי בוחר בזה על פני הצרה האחרת בכל יום בשבוע.
     
    זה פורסם, אליסטר. כל מה שאני יכול לעשות זה לזרום עם זה.
     
    המילים שדפקו אותי.
     
    לא הייתי אדם טוב, ועבדתי בשביל הגרועים יותר. עם זאת, למדתי בגיל ממש צעיר שהעולם לא שחור או לבן. לפעמים היו אנשים שהיו כל כך אפלים, עד שהם לא יכלו לחזור לאור, ובפעמים אחרות הרגשתי שהאפלה פשוט הייתה הדבר נכון. אפילו אם היא לא הייתה תקפה לגביי, לעולם לא הייתי מסכן את מה שבניתי. עבדתי קשה מדי כדי להגיע עד כאן בשביל לוותר על הכול בגלל אישה. במיוחד לא אישה שמתלבשת כמו ילדת אהבת הנעורים של בריטני ספירס וקורט קוביין.
     
    ״לא," שיקרתי.
     
    אילו הייתי אמיתי לחלוטין, הייתי מתחייב תוך שעה, אבל היה עדיף שהסוכנות הפדרלית תגרום לסאשה טיילור להיעלם, ושלעולם לא הייתי שומע ממנה שוב.
     
    ״חלק מאמינים שזה היה בגלל אישה," היא סיפקה את המידע בהיסוס.
     
    הרמתי גבה. ״את אחת מהם, סאשה?״
     
    ״לא."
     
    ״למה לא?״
     
    ״אתה נראה יותר מדי... מיושב כדי להתנהג ככה בגלל אישה."
     
    קר. היא התכוונה להגיד קר.
     
    היא צדקה — בדרך כלל, לפחות — אבל לא היה שום דבר רגיל במצב המרגיז שהכניס אותי לכאן. היו לי יחסים קרובים עם הקור, במובן המילולי ביותר, אבל עכשיו הרגשתי הכי רחוק ממנו. אש בערה בחזי, ליחכה את הקצוות של הנשמה שעוד נותרה בי.
     
    סאשה זזה בכיסאה, משלבת רגל על רגל. ״בוא נחזור לאישיות המתמכרת הזאת שלך... אתה נכנע לעיתים קרובות למה שזה לא יהיה שאתה רוצה?״
     
    רק המחשבה שיכולתי לטעום את הממתק הכפילה את הדופק שלי וגרמה לי להרגיש חם ועצבני. שנאתי את האישה על כך שהפכה את חיי לגיהינום במשך שנים, אבל לעזאזל, רציתי לגעת בה, להוציא ממנה בזיון את הזיכרונות של כל הגברים האחרים, עד שהיא הייתה הופכת לאובססיבית כמוני, עד שהיא לעולם לא הייתה שוכחת את שמי.
     
    החלקתי את לשוני על שיניי והדחקתי את ההרגשה הזאת, אבל המתח בגוף שלי לא השתחרר. ״אף פעם."
     
    ״למה לא?״
     
    מבטי אחז בשלה. ״בגלל שאז זה ינצח."
     
    ״ואתה לא אוהב להפסיד?״ מילותיה הסתיימו בלי נשימה.
     
    יכולתי כמעט לשמוע את פעימות ליבה, כשבהינו זה בזה בשקט שהפך סמיך.
     
    היא דחפה קווצת שיער מאחורי אוזנה והביטה בניירות שלה, כשהיא ממלמלת. ״לא, אתה לא."
     
    כמו תקתוקים שקטים של פצצה שעומדת להתפוצץ, השעון וידא שאנחנו יודעים שהוא שם. סאשה בהתה בו ואמרה, ״שאלה אחת אחרונה, לפני שהזמן שלנו נגמר. איך אתה מתמודד עם ה'אישיות המתמכרת' הזאת?״
     
    קל.
     
    ״סדר."
     
    ״אתה מעדיף סדר?״ היא שאלה. ״באילו נסיבות?״
     
    ״בכולן."
     
    סומק עדין עלה במעלה צווארה, והיא כחכחה בגרונה. ״וכשאי סדר נכנס לחייך?״
     
    חיזיון של שיער עבה — לפעמים כהה, ולפעמים בלונדיני — עור חלק בגוון זית, רגליים יחפות וכל מה שאסור ריצד אל מול עיניי.
     
    האש בחזי בערה עוד יותר וגנבה את נשימתי. בכל דבר שג'יאנה רוסו — הו, סליחה, עכשיו היא מרינו — הייתה מעורבת, הרגשתי כאב בעוצמה כמו של היי מסמים. זה נדמה כמו דיכאון. מבחיל. הרגשה מרירה.
     
    התשובה שלי נאמרה דרך שיניים חשוקות. ״אני מתקן את זה." נעמדתי, כפתרתי את הז'קט שלי ופניתי לכיוון הדלת.
     
    ״אבל מה אם זה לא בר תיקון?״ היא דחקה בי, נעמדה ואחזה בתיקייה שלי בצורה רפויה לצד גופה.
     
    נעצרתי עם יד אחת על ידית הדלת ובהיתי בפרק כף ידי, בגומייה החבויה מתחת לחפת שלי.
     
    תחושה צינית התיישבה בחזי.
     
    ״זה, סאשה, קורה כשאני אובססיבי."