הבחורים של טומן 4 - לאהוב את 13
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבחורים של טומן 4 - לאהוב את 13
מכר
מאות
עותקים
הבחורים של טומן 4 - לאהוב את 13
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הבחורים של טומן 4 - לאהוב את 13

5 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

     

     

    זה יקרה.
    ג'וני יעזוב.
    בדיוק כפי שהזהיר אותי לפני כמה חודשים... 
    "אני אוהב אותך, שאנון כמו הנהר." אמר ג'וני וקטע את מחשבותיי המדכאות. "רק אותך." הוא נשען לאחור כך שלא הייתה לי ברירה אלא להרים את פניי ולהביט בו. הוא חייך, "בטירוף." 
    "גם אני אוהבת אותך," אמרתי בקול צרוד מרוב רגש והשבתי לו באותן מילים. "בטירוף." 
    ***
    שאנון אף פעם לא התקשתה להסתיר סודות. היא התמודדה עם מצבים מורכבים והחיים שאליהם נולדה דרשו ממנה בדיוק את זה. שדים ואנשים רעים לא קיימים רק באגדות ילדים, אלא גם בעולמה שלה. לאחר טראומה קשה ובמאמץ נואש להגן על אחיה הקטנים, שאנון שוב נאלצת להסתתר. היא מצליחה לשרוד בקושי רב, כאשר עתידה מאיים עליה. מוכה ושבורה, היא מתגוננת מפני כל דבר ולא מאמינה לאף אחד, מלבד לבחור אחד שעומד לעזוב לטובת קריירה מזהירה ולמוטט את חומותיה. הבחור שכבש את ליבה – מספר 13.
    ***
    "לאהוב את 13" הוא החלק הרביעי והאחרון בסדרת "הבחורים של טומן". הסיפור המפותל והמרגש של ג'וני קוואנה ושאנון לינץ' מגיע לסיומו המוחץ והמפתיע. 
    קדמו לו הספרים: "לכבוש את 13", "להתמסר ל־13", "לשמור על 13".

    פרק ראשון

    1
    ג'וני
     
     
    לא הצלחתי לישון. המוח שלי היה בכוננות גבוהה וכל שריר בגופי ננעל מרוב מתח. בכל פעם שעצמתי עיניים וניסיתי להירדם, הפציצו אותי תמונות בראש — שאנון בבית החולים, חבולה ומדממת.
     
    אבא שלה השתחרר.
     
    הוא הסתובב חופשי.
     
    בבלילגין, מכל המקומות בעולם.
     
    התהפכתי בזעם על הצד וניסיתי לרוקן את ראשי מהמחשבות, אבל ללא הצלחה. בתחושה שאני אבוד, השלכתי מעליי את השמיכה והתכווצתי כשסוקי גנחה בשנתה. ״מצטער, חמודה,״ לחשתי ודשדשתי בחדר בחשֵכה.
     
    יצאתי מהחדר, הדלקתי את האור במישורת וניגשתי אל הצד השני של הבית. עברו לפחות תשע שנים מאז שנכנסתי לחדר השינה של הוריי באמצע הלילה אבל שם מצאתי את עצמי — באחת בלילה.
     
    ״אבא?״ לחשתי ודחקתי בכתפו כשעמדתי מעליו. הרגשתי כמו סוטה. ״אבא?״
     
    ״ג'וני?״ קולו היה צרוד מרוב שינה. ״מה קרה?״
     
    ״אני צריך לדבר איתך,״ לחשתי והבטתי בגופה הישן של אימא. התפללתי שהיא תמשיך לישון. ״זה חשוב.״
     
    ״תחזור לישון, בן,״ רטן, התהפך על הצד והידק את אחיזתו באימי. ״השמיים לא נופלים, אני מבטיח.״
     
    גלגלתי עיניים כששמעתי את החלק האחרון. הסיפור על האפרוח המטורלל. ״אבא, אני ממש חייב לדבר איתך.״
     
    הוא התרומם על המרפק והביט בי בישנוניות. ״באמת?״
     
    הנהנתי. ״באמת.״
     
    הוא פיהק בקול, הוריד מעליו את השמיכות וקם. ״בסדר, בן, תדליק קומקום.״
     
    ״אדליק,״ סיננתי וכיסיתי את עיניי. ״אחרי שתלבש משהו.״
     
     
     
     
     
    שלוש שעות ושני קנקני קפה לאחר מכן, עדיין ישבנו במטבח. אבא היה רכון על הדלפק בתחתונים ושתה כוס קפה ואילו אני פסעתי בחדר כמו מכור לקוקאין. ״חייב להיות פתרון,״ סיננתי וגירדתי את בטני החשופה. ״הוא לא יכול פשוט להסתובב חופשי אחרי כל מה שעשה להם.״
     
    ״דיני משפחה הם עניין סבוך,״ ענה אבא. ״כל מקרה לגופו.״
     
    ״זה לא מספיק טוב...״ הרמתי את קנקן הקפה מהדלפק, מזגתי לעצמי כוס נוספת ורוקנתי אותה בשלוש לגימות. ״לעזאזל!״
     
    ״מספיק עם זה,״ פיהק אבא, הושיט יד ולקח ממני את הקנקן. ״אחרת אני לא אחזור לישון.״
     
    ״היית צריך לראות אותה,״ המשכתי לפסוע ולקטר. ״את הפנים של שאנון כשאחיה אמר לה שאבא שלהם השתחרר,״ נענעתי בראשי. ״היא הייתה מבועתת, אבא.״
     
    ״ג'וני,״ נאנח אבא. ״אין מה לעשות.״
     
    ״אבל אתה יכול לעשות משהו, נכון?״ עניתי והרגשתי מתוח ונלהב. ״אתה לא יכול לייצג אותם?״
     
    ״זה לא עובד ככה,״ הוא ענה בפיהוק נוסף.
     
    ״למה?״ שאלתי. ״למה זה לא עובד ככה?״
     
    אבא נשף בלאות. ״כבר הסברתי לך את זה עשרות פעמים. הפרקליטות החליטה להעמיד אותו לדין. מינו לו סניגור מהסניגוריה הציבורית. וחוץ מזה, גברת לינץ' הבהירה שאין לה צורך בשירותיי, ושהיא ממש לא מעוניינת בהם.״
     
    ״אז היא טיפשה,״ נהמתי והאצתי את צעדיי. ״אתה הכי טוב שיש.״
     
    ״נכון,״ הסכים בישנוניות. ״אבל רגשותיה מעוותים את שיקול הדעת שלה.״
     
    ״היא כישלון, אבא,״ ניגשתי לחלון והנחתי את ידיי על האדן בנהמה זועמת. ״האישה הזאת היא מכשול, והחברה שלי לא מוגנת בבית הזה.״ הסתובבתי והבטתי בו בזעם. ״אף אחד מהילדים האלה לא מוגן איתה, ובטח שלא עכשיו כשהוא מסתובב בחוץ.״
     
    ״עובדים סוציאליים מטפלים בתיק,״ הסביר אבא בנחת, ניגש לכיור ושפך את הקפה. ״זה אומר שיש ביקורי בית והשגחה צמודה.״
     
    ״זה חסר משמעות, אבא, ואתה יודע את זה,״ עניתי בתסכול. ״היא לא מוגנת בבית הזה.״
     
    ״אז מה אתה רוצה שאעשה, ג'וני?״ הוא שאל, הרים את כוסו והניח אותה על מתקן הייבוש. ״דיברו עם כל ילדי לינץ' אחרי התאונה של שאנון. הם לא היו חוזרים לטיפולה של האם בלי חקירה, וכמובן גם בלי שיתושאלו על הטיפול שהם מקבלים מאימא שלהם. העובדים הסוציאליים כנראה חושבים שגברת לינץ' מסוגלת לטפל בהם.״
     
    ״שטפו להם את המוח,״ סיננתי. ״אתה לא קולט? הם מתים מפחד שישלחו אותם לאומנה ויפרידו ביניהם, אז הם משקרים ומחפים על אימא שלהם כי הם מאמינים שככה הם מוגנים יותר!״
     
    ״מה קורה?״ שאלה אימא שעמדה בפתח המטבח בחלוק לבן. ״ארבע וחצי לפנות בוקר. למה אתם ערים?״
     
    ״הבן שלך רצה לשוחח,״ ענה אבא בנחת. ״אין סיבה לדאגה. תחזרי למיטה, מותק.״
     
    אימא זקרה גבה ושלחה אל אבא את מבט ״אתה באמת חושב שאני מאמינה לשטויות האלה?״ ולאחר מכן נכנסה למטבח וניגשה אל הקומקום. ״שאנון בסדר, חמוד?״
     
    הפסקתי לפסוע והבטתי בה בזעף. ״איך...?״
     
    ״איך אני יודעת שהשיחה הלילית הזאת עוסקת בשאנון?״ השלימה אימא בחיוך מבין. ״כי אני מכירה אותך,״ היא הכינה לעצמה כוס קפה והצטרפה אל אבי ליד האי. ״עכשיו,״ היא לגמה מהספל והביטה באבא. ״תתחיל לדבר, יקירי.״
     
    באנחה כנועה, אבא התחיל להסביר על מה דיברנו ואני השלמתי את מה שהשמיט.
     
    ״בבקשה, אימא,״ הכרזתי כשאבא סיים. ״הזוועה המוחלטת שנקראת מערכת המשפט!״ הרמתי את הספל מהדלפק, רוקנתי אותו וניגשתי לקנקן הקפה. ״מה אני אמור לעשות עכשיו? ללכת לישון במיטה החמה והנוחה שלי ולחכות לשיחת הטלפון שתודיע לי שאשפזו אותה — במקרה הטוב?״ נענעתי את הראש, מזגתי עוד קפה והתזתי מים על הדלפק תוך כדי. ״מגיע לה הרבה יותר מהחיים האלה.״
     
    ״אני מסכימה,״ אמרה אימא בעצב. ״לכולם שם מגיע.״
     
    ״אז תעשי משהו, אימא,״ התחננתי והרגשתי אבוד לחלוטין. ״כי אני אצא מדעתי אם אצטרך להביא אותה הביתה מהלימודים כל יום ולחכות עד למחרת כדי לוודא אם היא שרדה את הלילה.״
     
    דמעות מילאו את עיניה של אימא כששאלה. ״ואחיה? דארן?״
     
    לגמתי בתסכול מהקפה לפני שעניתי בכעס. ״הוא לא מבין כלום,״ אמרתי. ״הוא נעדר במשך שנים. רק האינטרסים של אימא שלו מעניינים אותו, לא הילדים. ג'ואי לא סומך עליו, וגם אני לא.״
     
    אימא ואבא הביטו זה בזה, והרגשתי שמוציאים אותי משיחה פרטית שהתנהלה ללא מילים. ״מה דעתכם?״ שאלתי בחרדה. ״אתם יכולים לעשות משהו?״
     
    אבא נאנח בכבדות. ״מה אתה רוצה שנעשה, בן?״
     
    ״אני רוצה שתמסמרו את הבן זונה לקיר,״ אמרתי. ״אני רוצה צדק בשביל הילדים האלה. אני רוצה צדק בשביל החברה שלי. לא בסדר שהוא מסתובב חופשי והם לא,״ פניתי אל אימא. ״הם נדפקו חזק, אימא. הוא הרס אותם!״
     
    שני הוריי שתקו שעה ארוכה וחשבתי שכבר לא יענו לי. ״תשכחו מזה,״ נהמתי והשלכתי את הכוס לכיור. ״לא הייתי צריך לטרוח.״
     
    ניגשתי למסדרון ועצרתי מלכת כשאימא דיברה. ״נעשה מה שאפשר, ג'וני.״
     
    הסתובבתי להביט בהם. ״מה זאת אומרת?״
     
    ״זה אומר שנעשה מה שאפשר כדי לעזור,״ הסביר אבא ברוגע והניח את ידו על ידה של אימא. ״עכשיו תעלה ותנסה לישון קצת לפני הלימודים.״
     
    עליתי בדכדוך לחדר, בכתפיים שמוטות ובבטן מתהפכת. הציפורים זימרו בחוץ כשחזרתי לחדר וישבתי על שולי המיטה כדי להביט מהחלון בשמיים הכהים. הרמתי את הטלפון מהשידה, פתחתי אותו וגללתי את ההודעות. קראתי שוב ושוב כל הודעה ששלחה לי עד שכמעט נטרפתי. ״לעזאזל,״ מלמלתי לעצמי והקשתי על ספר הטלפונים כדי להציג את הרשומה שלה. בדיוק כשהאצבע שלי עמדה ללחוץ על כפתור השיחה, הטלפון החל לרטוט בידי ואותת על שיחה נכנסת משאנון.
     
    ליבי דהר, לחצתי על קבל והצמדתי את הטלפון לאוזני. ״שאן?״
     
    ״היי, ג'וני,״ נשמע קולה המהוסה מעבר לקו. ״הערתי אותך?״
     
    ״לא, הייתי ער,״ עניתי ונשפתי ברעד. ״את בסדר?״
     
    ״אני בסדר,״ היא לחשה והרגשתי שכתפיי נשמטות בהקלה. ״אני פשוט...״
     
    ״פשוט מה, שאן?״
     
    ״רציתי לשמוע את הקול שלך,״ הודתה בצרידות. ״זה מוזר?״
     
    ״טוב, אם זה מוזר, אז גם אני מוזר,״ נשכבתי על הגב ושילבתי זרוע מאחורי הראש. ״כי בדיוק עמדתי להתקשר אלייך.״
     
    היא נשפה בכבדות לתוך הטלפון. ״באמת?״
     
    ״באמת,״ אישרתי. ״חשבתי עלייך כל הלילה.״
     
    ״גם אני,״ ענתה. ״עליך, זאת אומרת,״ מיהרה לתקן. ״חשבתי עליך כל הלילה — לא עליי.״
     
    ״אני מבין למה התכוונת,״ אמרתי לה וחייכתי לעצמי בגלל המעידה המילולית הקלה. ״את קמה עכשיו? רק...״ שרבבתי את הצוואר ובדקתי מה השעה בשעון המעורר לפני שאמרתי, ״רבע לחמש.״
     
    ״חשבתי שאולי תלך למכון הכושר,״ לחשה. ״רציתי... רציתי לשאול אותך אם אני יכולה לבוא ופשוט לחכות במכונית?״
     
    אי־נוחות חלחלה לעצמותיי. ״מה קורה מותק?״
     
    ״כלום?״
     
    ״שאן...״
     
    היא נשפה בכבדות. ״אני מפחדת.״
     
    הזדקפתי. ״את רוצה שאבוא ואאסוף אותך עכשיו?״
     
    ״לא, לא, לא,״ היא מיהרה לומר בקול מהוסה. ״לא קרה כלום. אני סתם בלחץ.״ היא נשפה שוב ואמרה, ״אתה יכול להישאר איתי בטלפון? אתה לא צריך לדבר. אני פשוט... מרגישה הרבה יותר טוב כשאני יודעת שאתה קרוב.״
     
    עצמתי את עיניי, צנחתי על המיטה וכבשתי נהמה זועמת. ״כמובן,״ הצלחתי לומר במקום זה בקול עדין. התמקמתי מתחת לשמיכה ולחשתי, ״אני כאן, מותק.״

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    הבחורים של טומן 4 - לאהוב את 13 קלואי וולש
    1
    ג'וני
     
     
    לא הצלחתי לישון. המוח שלי היה בכוננות גבוהה וכל שריר בגופי ננעל מרוב מתח. בכל פעם שעצמתי עיניים וניסיתי להירדם, הפציצו אותי תמונות בראש — שאנון בבית החולים, חבולה ומדממת.
     
    אבא שלה השתחרר.
     
    הוא הסתובב חופשי.
     
    בבלילגין, מכל המקומות בעולם.
     
    התהפכתי בזעם על הצד וניסיתי לרוקן את ראשי מהמחשבות, אבל ללא הצלחה. בתחושה שאני אבוד, השלכתי מעליי את השמיכה והתכווצתי כשסוקי גנחה בשנתה. ״מצטער, חמודה,״ לחשתי ודשדשתי בחדר בחשֵכה.
     
    יצאתי מהחדר, הדלקתי את האור במישורת וניגשתי אל הצד השני של הבית. עברו לפחות תשע שנים מאז שנכנסתי לחדר השינה של הוריי באמצע הלילה אבל שם מצאתי את עצמי — באחת בלילה.
     
    ״אבא?״ לחשתי ודחקתי בכתפו כשעמדתי מעליו. הרגשתי כמו סוטה. ״אבא?״
     
    ״ג'וני?״ קולו היה צרוד מרוב שינה. ״מה קרה?״
     
    ״אני צריך לדבר איתך,״ לחשתי והבטתי בגופה הישן של אימא. התפללתי שהיא תמשיך לישון. ״זה חשוב.״
     
    ״תחזור לישון, בן,״ רטן, התהפך על הצד והידק את אחיזתו באימי. ״השמיים לא נופלים, אני מבטיח.״
     
    גלגלתי עיניים כששמעתי את החלק האחרון. הסיפור על האפרוח המטורלל. ״אבא, אני ממש חייב לדבר איתך.״
     
    הוא התרומם על המרפק והביט בי בישנוניות. ״באמת?״
     
    הנהנתי. ״באמת.״
     
    הוא פיהק בקול, הוריד מעליו את השמיכות וקם. ״בסדר, בן, תדליק קומקום.״
     
    ״אדליק,״ סיננתי וכיסיתי את עיניי. ״אחרי שתלבש משהו.״
     
     
     
     
     
    שלוש שעות ושני קנקני קפה לאחר מכן, עדיין ישבנו במטבח. אבא היה רכון על הדלפק בתחתונים ושתה כוס קפה ואילו אני פסעתי בחדר כמו מכור לקוקאין. ״חייב להיות פתרון,״ סיננתי וגירדתי את בטני החשופה. ״הוא לא יכול פשוט להסתובב חופשי אחרי כל מה שעשה להם.״
     
    ״דיני משפחה הם עניין סבוך,״ ענה אבא. ״כל מקרה לגופו.״
     
    ״זה לא מספיק טוב...״ הרמתי את קנקן הקפה מהדלפק, מזגתי לעצמי כוס נוספת ורוקנתי אותה בשלוש לגימות. ״לעזאזל!״
     
    ״מספיק עם זה,״ פיהק אבא, הושיט יד ולקח ממני את הקנקן. ״אחרת אני לא אחזור לישון.״
     
    ״היית צריך לראות אותה,״ המשכתי לפסוע ולקטר. ״את הפנים של שאנון כשאחיה אמר לה שאבא שלהם השתחרר,״ נענעתי בראשי. ״היא הייתה מבועתת, אבא.״
     
    ״ג'וני,״ נאנח אבא. ״אין מה לעשות.״
     
    ״אבל אתה יכול לעשות משהו, נכון?״ עניתי והרגשתי מתוח ונלהב. ״אתה לא יכול לייצג אותם?״
     
    ״זה לא עובד ככה,״ הוא ענה בפיהוק נוסף.
     
    ״למה?״ שאלתי. ״למה זה לא עובד ככה?״
     
    אבא נשף בלאות. ״כבר הסברתי לך את זה עשרות פעמים. הפרקליטות החליטה להעמיד אותו לדין. מינו לו סניגור מהסניגוריה הציבורית. וחוץ מזה, גברת לינץ' הבהירה שאין לה צורך בשירותיי, ושהיא ממש לא מעוניינת בהם.״
     
    ״אז היא טיפשה,״ נהמתי והאצתי את צעדיי. ״אתה הכי טוב שיש.״
     
    ״נכון,״ הסכים בישנוניות. ״אבל רגשותיה מעוותים את שיקול הדעת שלה.״
     
    ״היא כישלון, אבא,״ ניגשתי לחלון והנחתי את ידיי על האדן בנהמה זועמת. ״האישה הזאת היא מכשול, והחברה שלי לא מוגנת בבית הזה.״ הסתובבתי והבטתי בו בזעם. ״אף אחד מהילדים האלה לא מוגן איתה, ובטח שלא עכשיו כשהוא מסתובב בחוץ.״
     
    ״עובדים סוציאליים מטפלים בתיק,״ הסביר אבא בנחת, ניגש לכיור ושפך את הקפה. ״זה אומר שיש ביקורי בית והשגחה צמודה.״
     
    ״זה חסר משמעות, אבא, ואתה יודע את זה,״ עניתי בתסכול. ״היא לא מוגנת בבית הזה.״
     
    ״אז מה אתה רוצה שאעשה, ג'וני?״ הוא שאל, הרים את כוסו והניח אותה על מתקן הייבוש. ״דיברו עם כל ילדי לינץ' אחרי התאונה של שאנון. הם לא היו חוזרים לטיפולה של האם בלי חקירה, וכמובן גם בלי שיתושאלו על הטיפול שהם מקבלים מאימא שלהם. העובדים הסוציאליים כנראה חושבים שגברת לינץ' מסוגלת לטפל בהם.״
     
    ״שטפו להם את המוח,״ סיננתי. ״אתה לא קולט? הם מתים מפחד שישלחו אותם לאומנה ויפרידו ביניהם, אז הם משקרים ומחפים על אימא שלהם כי הם מאמינים שככה הם מוגנים יותר!״
     
    ״מה קורה?״ שאלה אימא שעמדה בפתח המטבח בחלוק לבן. ״ארבע וחצי לפנות בוקר. למה אתם ערים?״
     
    ״הבן שלך רצה לשוחח,״ ענה אבא בנחת. ״אין סיבה לדאגה. תחזרי למיטה, מותק.״
     
    אימא זקרה גבה ושלחה אל אבא את מבט ״אתה באמת חושב שאני מאמינה לשטויות האלה?״ ולאחר מכן נכנסה למטבח וניגשה אל הקומקום. ״שאנון בסדר, חמוד?״
     
    הפסקתי לפסוע והבטתי בה בזעף. ״איך...?״
     
    ״איך אני יודעת שהשיחה הלילית הזאת עוסקת בשאנון?״ השלימה אימא בחיוך מבין. ״כי אני מכירה אותך,״ היא הכינה לעצמה כוס קפה והצטרפה אל אבי ליד האי. ״עכשיו,״ היא לגמה מהספל והביטה באבא. ״תתחיל לדבר, יקירי.״
     
    באנחה כנועה, אבא התחיל להסביר על מה דיברנו ואני השלמתי את מה שהשמיט.
     
    ״בבקשה, אימא,״ הכרזתי כשאבא סיים. ״הזוועה המוחלטת שנקראת מערכת המשפט!״ הרמתי את הספל מהדלפק, רוקנתי אותו וניגשתי לקנקן הקפה. ״מה אני אמור לעשות עכשיו? ללכת לישון במיטה החמה והנוחה שלי ולחכות לשיחת הטלפון שתודיע לי שאשפזו אותה — במקרה הטוב?״ נענעתי את הראש, מזגתי עוד קפה והתזתי מים על הדלפק תוך כדי. ״מגיע לה הרבה יותר מהחיים האלה.״
     
    ״אני מסכימה,״ אמרה אימא בעצב. ״לכולם שם מגיע.״
     
    ״אז תעשי משהו, אימא,״ התחננתי והרגשתי אבוד לחלוטין. ״כי אני אצא מדעתי אם אצטרך להביא אותה הביתה מהלימודים כל יום ולחכות עד למחרת כדי לוודא אם היא שרדה את הלילה.״
     
    דמעות מילאו את עיניה של אימא כששאלה. ״ואחיה? דארן?״
     
    לגמתי בתסכול מהקפה לפני שעניתי בכעס. ״הוא לא מבין כלום,״ אמרתי. ״הוא נעדר במשך שנים. רק האינטרסים של אימא שלו מעניינים אותו, לא הילדים. ג'ואי לא סומך עליו, וגם אני לא.״
     
    אימא ואבא הביטו זה בזה, והרגשתי שמוציאים אותי משיחה פרטית שהתנהלה ללא מילים. ״מה דעתכם?״ שאלתי בחרדה. ״אתם יכולים לעשות משהו?״
     
    אבא נאנח בכבדות. ״מה אתה רוצה שנעשה, בן?״
     
    ״אני רוצה שתמסמרו את הבן זונה לקיר,״ אמרתי. ״אני רוצה צדק בשביל הילדים האלה. אני רוצה צדק בשביל החברה שלי. לא בסדר שהוא מסתובב חופשי והם לא,״ פניתי אל אימא. ״הם נדפקו חזק, אימא. הוא הרס אותם!״
     
    שני הוריי שתקו שעה ארוכה וחשבתי שכבר לא יענו לי. ״תשכחו מזה,״ נהמתי והשלכתי את הכוס לכיור. ״לא הייתי צריך לטרוח.״
     
    ניגשתי למסדרון ועצרתי מלכת כשאימא דיברה. ״נעשה מה שאפשר, ג'וני.״
     
    הסתובבתי להביט בהם. ״מה זאת אומרת?״
     
    ״זה אומר שנעשה מה שאפשר כדי לעזור,״ הסביר אבא ברוגע והניח את ידו על ידה של אימא. ״עכשיו תעלה ותנסה לישון קצת לפני הלימודים.״
     
    עליתי בדכדוך לחדר, בכתפיים שמוטות ובבטן מתהפכת. הציפורים זימרו בחוץ כשחזרתי לחדר וישבתי על שולי המיטה כדי להביט מהחלון בשמיים הכהים. הרמתי את הטלפון מהשידה, פתחתי אותו וגללתי את ההודעות. קראתי שוב ושוב כל הודעה ששלחה לי עד שכמעט נטרפתי. ״לעזאזל,״ מלמלתי לעצמי והקשתי על ספר הטלפונים כדי להציג את הרשומה שלה. בדיוק כשהאצבע שלי עמדה ללחוץ על כפתור השיחה, הטלפון החל לרטוט בידי ואותת על שיחה נכנסת משאנון.
     
    ליבי דהר, לחצתי על קבל והצמדתי את הטלפון לאוזני. ״שאן?״
     
    ״היי, ג'וני,״ נשמע קולה המהוסה מעבר לקו. ״הערתי אותך?״
     
    ״לא, הייתי ער,״ עניתי ונשפתי ברעד. ״את בסדר?״
     
    ״אני בסדר,״ היא לחשה והרגשתי שכתפיי נשמטות בהקלה. ״אני פשוט...״
     
    ״פשוט מה, שאן?״
     
    ״רציתי לשמוע את הקול שלך,״ הודתה בצרידות. ״זה מוזר?״
     
    ״טוב, אם זה מוזר, אז גם אני מוזר,״ נשכבתי על הגב ושילבתי זרוע מאחורי הראש. ״כי בדיוק עמדתי להתקשר אלייך.״
     
    היא נשפה בכבדות לתוך הטלפון. ״באמת?״
     
    ״באמת,״ אישרתי. ״חשבתי עלייך כל הלילה.״
     
    ״גם אני,״ ענתה. ״עליך, זאת אומרת,״ מיהרה לתקן. ״חשבתי עליך כל הלילה — לא עליי.״
     
    ״אני מבין למה התכוונת,״ אמרתי לה וחייכתי לעצמי בגלל המעידה המילולית הקלה. ״את קמה עכשיו? רק...״ שרבבתי את הצוואר ובדקתי מה השעה בשעון המעורר לפני שאמרתי, ״רבע לחמש.״
     
    ״חשבתי שאולי תלך למכון הכושר,״ לחשה. ״רציתי... רציתי לשאול אותך אם אני יכולה לבוא ופשוט לחכות במכונית?״
     
    אי־נוחות חלחלה לעצמותיי. ״מה קורה מותק?״
     
    ״כלום?״
     
    ״שאן...״
     
    היא נשפה בכבדות. ״אני מפחדת.״
     
    הזדקפתי. ״את רוצה שאבוא ואאסוף אותך עכשיו?״
     
    ״לא, לא, לא,״ היא מיהרה לומר בקול מהוסה. ״לא קרה כלום. אני סתם בלחץ.״ היא נשפה שוב ואמרה, ״אתה יכול להישאר איתי בטלפון? אתה לא צריך לדבר. אני פשוט... מרגישה הרבה יותר טוב כשאני יודעת שאתה קרוב.״
     
    עצמתי את עיניי, צנחתי על המיטה וכבשתי נהמה זועמת. ״כמובן,״ הצלחתי לומר במקום זה בקול עדין. התמקמתי מתחת לשמיכה ולחשתי, ״אני כאן, מותק.״