הקדמה
כשבישרה אמי לי ולסבתא שאנו עומדות לעלות לישראל, בשנת 1990 הרחוקה, הלכתי לדפדף באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה והעבה שהייתה אצלנו בבית. רציתי למצוא את ישראל על המפה, אולי מתוך תקווה למצוא עוגן בים של אי־ודאות שזה עתה הציפה אותי. מפה נפרדת של ישראל לא הייתה שם, והקורא נשלח לעיין במפה של המזרח התיכון.
הנילוס הכחול חצה את מצרים הענקית, המדבריות של ערב הסעודית להטו מחום, והערים העתיקות של האימפריה הרומית עם שמות מפוארים כגון פלמירה קרצו אליי מסוריה. חלק מהשמות היו מוכרים לי מספרי היסטוריה על המזרח הקדום שבלעתי בשקיקה, מתאהבת יותר ויותר בגילגמש, ברעמסס ובתות ענח' אמון. במפה הזאת ישראל נראתה כמו פסיק קטן בתוך האוקיינוס המזרח תיכוני הגדול. הייתי בסך הכול בת ארבע־עשרה ולא ידעתי דבר על הארץ שאליה מועדות פניי, אך יכולתי למנות את כל הבירות העתיקות של האזור בעל פה.
שנים רבות לפני שנעשיתי עיתונאית וחוקרת, עוד לפני העלייה לארץ, התחלתי להתעניין במזרח התיכון. שלושה ספרי היסטוריה ומסעות עיצבו את התודעה שלי ובעצם הגדירו כבר בגיל צעיר את תחומי העניין שלי לכל החיים. המזרח הקדום של סופר הונגרי ששמו דומוקוש וארגה היה הראשון בהם. בספרו ראיתי צילום תקריב של פירמידה והתאהבתי נואשות. מאז חיפשתי בנרות כל פיסת מידע הקשורה למצרים העתיקה.
לאחר כמה שנים סבתי קנתה לי במתנה את במו עיניי — ספר שכתב איש תקשורת סובייטי ידוע, וסוולוד אובצ'יניקוב, על המסעות שעשה בעולם בתור כתב. את הפרקים על סוריה, מצרים, איראן וטורקיה קראתי עשרות פעמים עד שהדפים, שעדיין נושאים את טביעות אצבעותיי המדפדפות, הצהיבו לגמרי ונראו ישנים יותר מהפרקים האחרים שעסקו במדינות מערביות.
את הספר השלישי, מצרים הנצחית מאת המזרחן הרוסי המוכשר אולג קובטונוביץ', שעסק במצרים המודרנית, קניתי בכספי בחנות הספרים ליד הבית שלנו, והרגשתי שהנחתי את ידי על יהלום יפהפה ובעל ערך רב. עם השנים, לאחר העלייה, העניין בארצות שהיו כל כך קרובות אליי וכל כך רחוקות ממני רק הלך וגדל.
ישראל היא מדינה חריגה בנוף. היא מזרחית אך גם מערבית, עתיקה וחדשה כאחד. היא גם מדינה עם סכסוך גבול לא פתור, ישות שמתקיימת כבר למעלה משבעים שנים ללא גבולות מוכרים. פעם שלטו כאן העות'מנים ולאחר מכן הבריטים, ואפשר היה לנסוע כל סופ"ש מירושלים לביירות ומשם לדמשק. עכשיו גדרות, חומות ומחסומים אמיתיים ומדומיינים מפרידים בין ישראל לשכנותיה. המחסומים הפיזיים, המנטליים, השפתיים והתרבותיים גבוהים כל כך, עד שלעתים נדמה שישראל אינה חלק מהאזור.
בשנות התשעים, כאשר החלטתי שבניגוד להמלצתה של אמי אלמד מזרחנות ואת השפה הערבית במקום פסיכולוגיה, הפקידות באוניברסיטה העברית ניסו להניא אותי מכך בעת הרישום. הן חשבו שהן משיאות לי עצה טובה כי באמת ובתמים האמינו שאין צורך בידיעת השפה הערבית במדינה שגובלת אך ורק במדינות ערביות, שכחמישית מאוכלוסייתה הם ערבים, ועוד מחצית מהאוכלוסייה היהודית בה עלתה ארצה ממדינות ערב.
חוסר העניין בכל מה שמתרחש מעבר לגבול, וגם בתוך החברה הפלסטינית והערבית בישראל, הדהים אותי. נדמה היה שהספרות הערבית העשירה, הפילוסופיה, ההומור הנפלא, הווי החיים בבירות הערביות הגדולות — כל אלו נשארו מחוץ לתחום, מחוץ לגבולות הסקרנות שדוחפת את הישראלים לטייל בכל העולם ולהגיע לכל כפר נידח מהודו ועד גוואטמלה. החומות הללו בנויות גם מדעות קדומות וסטראוטיפים בנוגע לאזור, אך גם מפחדים אמיתיים מאוד ומחששות מפני "האחר". אני האמנתי תמיד שבין אם פנינו למלחמה ובין אם לשלום, חובה עלינו, היהודים בישראל, ללמוד את השפה של שכנינו ואת תרבותם, לא רק כדי "לדעת את האויב" אלא מתוך עניין כן ואמיתי, ובתקווה שנוכל למצוא בסופו של דבר שביל שיוביל אותנו לשלום.
בשלב מאוחר יותר בחיי, כאשר כבר הייתי עיתונאית בעלת ניסיון רב, אנשים אחרים, שאף הם רצו בטובתי, ניסו להניא אותי מלנסוע לשטחים, לכיכרות של מהפכה שצצו בערי הבירה בכל רחבי האזור, להפגנות ולמהומות, בטענה ש"בשביל אישה זה מסוכן". פעם שאלו אותי כיצד אמא לילדים נוסעת לדווח מכיכר תחריר, כאילו שאבות לילדים לא היו שם לידי ולא דיווחו מאותם המקומות. אני לא חסרת מורא. בספר אני מתארת סיטואציות מלחיצות ומפחידות למכביר, שגרמו לי לפחד ולהרגיש פגיעה ומאוימת. אינני חושבת שלו היה במקומי גבר, הוא היה פוחד או חושש לחייו פחות.
העובדה שאני אישה לא רק שלא הגבילה אותי, אלא להפך, פתחה לי צוהר לעולם הנשים, שבמקרים רבים נסתר מעיניהם של הגברים. אין ספק שהחוויה של אישה ושל גבר שנמצאים באותם המקומות במרחב הציבורי היא חוויה שונה. לאישה קל יותר לדבר עם נשים, ולא פעם נחלצתי ממצבים לא נעימים או שהצלחתי להגיע למקומות מפתיעים רק משום שכאישה נתפסתי כיצור חלש יותר שזקוק לחסות ולהגנה. מעולם לא ניסיתי לא להיות עצמי, ובתוך האירועים הכי דרמטיים, בהפגנות או בהלוויות בעזה, ידעתי לדחוס פנימה גם ביקור בחנות נעליים שהייתה בקרבת מקום או לעבור בשוק ולקנות מתנות קטנות ובגדים לבנותיי התאומות. כשעלה הצורך התעטפתי במטפחת כדי להסתיר את שער ראשי, אך מעולם לא ויתרתי על עקבים גבוהים, שהעניקו לי תחושת ביטחון, עוד כמה סנטימטרים של גובה וקלילות מסוימת, שעוזרת מאוד במצבים מאיימים ומפחידים, ומכאן שמו של הספר.
בשנות עבודתי העיתונאית המשכתי במסעות הללו לערים קרובות ורחוקות במזרח התיכון, כי הרגשתי שזה חשוב ומעניין, כי יש שם, מעבר לגבול, עולם צבעוני ומרתק שמבחינת מרבית הישראלים הוא בבחינת Terra Incognita. עלעלתי בקביעות במגזינים לנשים שיוצאים לאור בדובאי, וקראתי את הרומנים הסעודיים הטריים. התארחתי בבתיהם של אנשים, כדי לגלות מבפנים כיצד נראים בתיהם ומהם אורחות חייהם. מכל מקום חזרתי עם תובנה פשוטה ובסיסית — יש הבדלים בינינו לבינם, אך הם אינם עצומים, לא כאלה שיכולים להפריד בינינו לנצח.
בארבע־עשרה שנות עבודה עיתונאית בערוץ 9 ובכלי תקשורת אחרים יצא לי לראיין את ראשי ארגוני הטרור, את הבכירים הפלסטינים, את ראשי האחים המוסלמים ואת הדרשנים האסלאמים הקיצונים. חלקים מהראיונות הללו — עם שייח' אחמד יאסין ועם יאסר ערפאת — מובאים כאן. יש להם חשיבות גדולה, כי האנשים האלה חרצו גורלות וקיבלו החלטות שהשפיעו השפעה מכרעת על חיינו.
אך בד בבד עם סיקור הסכסוך והראיונות הפוליטיים עם הבכירים, היה לי חשוב להביא לצופה שלי בבית גם את הזוויות הלא מוכרות של האזור הגדול הזה, שישראל היא חלק בלתי נפרד ממנו. מי קונה כרטיסים לאופרה 'חליל הקסם' ברמאללה? איך מרגישים כשמתהלכים ב"פנורמה של הניצחון במלחמת אוקטובר" בשישה באוקטובר, כאשר מצרים חוגגת את ניצחונה על ישראל? כיצד נראה מחנה פליטים פלסטיני בלבנון? מי קונה ברמאללה שטיחים עם דיוקנו של יאסר ערפאת שמיוצרים בכלל בטורקיה? מה מרגישות נשים שחיות בנישואים פוליגמיים בעזה? מה הסיפור של מסגד המראות השיעי בעיר העתיקה בדמשק? רציתי להראות שאפשר להתבונן על המזרח התיכון לא רק דרך הכוונת, אלא גם בעין בלתי מזוינת וסקרנית של מישהי שחושבת שהיא ומדינתה הן חלק בלתי נפרד מהנוף המזרח תיכוני.
יש מי שיאמר שמבחינה אסטרטגית הדברים הללו אינם חשובים, וכי רק מאזן הכוחות בינינו לבין האויבים שלנו באזור הוא זה שקובע. בעיניי, מי שמפספס את הזרמים התת־קרקעיים, מי שמתעניין יותר במנהיגים, במפקדים, בעסקאות נשק ובקנוניות מאשר בבני־אדם מן השורה, מפספס את התמונה הגדולה. בלוגר מצרי אלמוני ושמו חאלד סעיד, שצילם את השוטרים המושחתים, הוא שהצית את המהפכה בכיכר התחריר שהתרחשה כמה חודשים לאחר מותו, וכך אירע גם עם הירקן התוניסאי מחמד בו־עזיזי. השליטים שנראו יציבים כמו פירמידות נפלו בבת אחת משום שלעמים שלהם נמאס מעוני, מרעב ומדיכוי. את השתלשלות האירועים שהובילה לידי כך לא צפה ולא חזה איש מהאסטרטגים הדגולים בישראל ובעולם. דווקא כתבי השטח שהסתובבו ברחובות קהיר חודשים לפני המהפכה דיווחו על ההתמרמרות הגוברת בקרב בעלי החנויות, שקיבלו הוראה לתלות בחנויותיהם את תמונותיו של גמאל מובארכ, בנו של הנשיא שהיה מיועד לרשת אותו, וגם לשלם בעדן לא מעט כסף. הכתבים הוסיפו וסיפרו על המחאות ועל השביתות שהתקיימו במפעלים, בתחנות הרכבת ובמקומות האחרים. שיחות החולין עם החיילים האמריקאים גילו את הבלבול הרב ששרר בקרב הצבא האמריקאי באשר למשימתו בעיראק, בעוד הגולים העיראקים חוששים שבעקבות המלחמה תקרוס ארצם השותתת דם אל תוך עצמה.
ספר זה מזמין את הקורא למסע בין ארצות וזמנים במזרח התיכון, שבין תחנותיו סיפונה של נושאת מטוסים אמריקאית המוצבת במפרץ הפרסי, ביתו של השייח' אחמד יאסין בשכונת צברה בעזה, מפגש עם יאסר ערפאת במוקטעה הנצורה, מטה החיזבאללה ברובע דאחיה בביירות, "מסגד המראות" השיעי בדמשק, מחנות הפליטים הפלסטיניים בעין חילווה ואל־ירמוכ שבלבנון, לוב של מועמר קדאפי, וכיכרות המהפכה בקהיר ובתוניסיה. אם היו מגלים את אוזנה של הילדה הקטנה שעוד במוסקבה חלמה על הפירמידות של קהיר לאן יוביל אותה המסע שהחל בין דפיו של ספר שעסק במזרח התיכון, היא הייתה מגיבה ודאי בספקנות מנומסת, ובסתר לבה מייחסת לדובר דמיון מזרחי מפותח במיוחד.
כולי תקווה שהקוראים של ספרי יסיימו את המסע בין דפיו עם הרבה יותר שאלות וסקרנות באשר למתרחש במזרח התיכון, ובפרט בכל הקשור ליחסי ישראל והמזרח התיכון. ישראל איננה אי, היא גם אינה "וילה בג'ונגל". לנצח נהיה שכנים של עמי האזור. ייתכן שאם נשכיל ללמוד ולהכיר זה את זה, נוכל להבין את הנרטיבים של הצד שמנגד, גם אם לא בהכרח נקבל אותם, בתקווה שאז סוף סוף נוכל לעלות על דרך המלך, שתביא את ישראל ואת האזור כולו למצב טוב והרמוני הרבה יותר.
ישראל, המזרח התיכון, 2020
