הקרבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקרבה
מכר
מאות
עותקים
הקרבה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.4 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שרון זינגר
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 429 עמ' מודפסים

תקציר

ג'וליה ג'נטרי
חיי השתנו לעד בלילה שבו בעלי מת. נותרתי עם לב שבור לרסיסים, ערמה של חובות לתשלום ובת. אני לא רוצה להזדקק לעזרתם של אנשים, בייחוד לא לעזרתו של אחיו הצעיר של בעלי המת, קרו ג'נטרי, שהיה אהבתי הראשונה והגבר שאכזב אותי בכל פעם שאי פעם נזקקתי לו, אבל כאשר הטרגדיה מרחפת מעל ראשי בפעם השנייה, ייתכן שקרו הוא האדם היחיד בעולם שיכול להציל אותנו.
 
קרו ג'נטרי
חיי השתנו לעד בלילה שבו אחי מת. נותרתי עם לא הרבה יותר ממצפון מיוסר וערמה של טעויות. לקחתי על עצמי לטפל בג'וליה, אלמנתו של אחי, ובבתם המשותפת. אני יודע שהיא הייתה מעדיפה לא לראות אותי שוב אי פעם ובטח שאינה מעוניינת בעזרתי, אבל היא תקבל אותה, על אפה ועל חמתה.
כאשר אסון נוסף מכה בנו, ניתנת לי ההזדמנות לכפר על מעשיי, ולו במעט. כדי לעשות זאת אצטרך להקריב את הכול, אבל הפעם אני לא אאכזב אותה, גם אם זה יעלה לי בחיי.
 
 
הקרבה מאת סופרת רבי המכר אדריאנה לוק הוא רומן עכשווי וכובש לבבות העוסק בשאלה כמה רחוק יהיה מוכן ללכת אדם כדי להציל את היקרים לו מכול? גם בסיכון שהוא עלול לשלם בחייו. הספר נכנס לרשימות רבי המכר של עיתון USA Today.

פרק ראשון

פרק 1
קרוּ
 
 
צלילי הריסוק של הקרח נשמעים מתחת למגפיי ונשימותיי יוצרות ענני אדים המתרחקים מגופי.
 
אני מרכין את הראש, שולף את הקפוצ'ון מתחת למעיל ומכסה את פניי. אני מהדק את שקית הנייר מתחת לזרועי ומקווה ששום דבר לא יתפזר על האספלט הרטוב. שאריות השלג האחרון נערמות מתחת לעצים, בצילם של בנייני הדירות המתנשאים מעל.
 
השכונה שוקקת למרות הקור המקפיא. אנשים יושבים במרפסות הדירות שלהם, חלקם שואפים משהו שבטוח איננו סתם טבק. עשן מיתמר מארובות של כמה בתים פרטיים באזור. רובם מוזנחים, כמעט מתמוטטים אל תוך האדמה.
 
אני חורק שיניים.
 
אני שונא את זה שהן גרות פה.
 
הבית מתחיל להתגלות לעיניי. כיסא עץ ניצב מימין לדלת, מעוטר בכרית מפוספסת באדום ובצהוב. המדרגות למרפסת רעועות ועליי לדלג מעל המדרגה השנייה. אני בטוח שאם אדרוך עליה אפול פנימה. אני מעווה את פניי ומזכיר לעצמי להתקשר לבעל הבית שלה. לחרא הזה לא אכפת מהמקום הזה עכשיו, אבל הוא יעשה את מה שצריך להיעשות, ואני אוודא שזה יקרה.
 
אני הולם על הדלת באגרוף. קור מטורף, אפילו יחסית לבוסטון בסוף פברואר. היה יום סבלות ארוך במספנה. בצהריים התחמם מעט, אבל עכשיו, כשהשמש שוקעת, הקור פורץ מבעד למעיל. אני מקרב את ידיי אל פי ומשפשף אותן זו בזו תוך שאני נושף עליהן אוויר חם.
 
אני דופק שוב, בחוסר סבלנות. אני שומע מוזיקה מעברם השני של לוחות העץ. שיר של מארון 5, שאותו היא תמיד אהבה.
 
אני שומע המולה מכיוון הבית השכן, משהו שנשמע כמו חתיכת עץ שמכה במשהו ולאחר מכן צרחה.
 
קפוא ועצבני, אני מסובב את הידית במחשבה שאם היא תשמע את הצלילים היא תיכנע ותפתח את הדלת. שרירי הלסת שלי מתהדקים כשהדלת נפתחת. קילופי צבע נופלים על הרצפה.
 
מה, לעזאזל, היא חושבת לעצמה?
 
אני נכנס, מסיר את הקפוצ'ון מהראש וסורק את המטבח. המוזיקה בוקעת מהטלפון שלה, המונח על הדלפק. סיר מבעבע על הכיריים הישנות. אני שם לב שהכיור מלא בכלים וזה לא מתאים לה. היא בדרך כלל קפדנית מאוד ומטפלת בכל מה שהיא יכולה לשלוט בו. זה לפעמים מעצבן, אבל אני מתאר לעצמי שזו התגובה שלה לכל מה שקורה בחיים שלה שעליו אין לה שליטה.
 
אני מניח את השקית על השולחן וסל התפוחים שנמצא עליו רועד. כשהיא מגיחה מבעד לפינה, עיניה החומות מתרחבות והיא נאחזת במשקוף בבהלה ביד אחת ואת השנייה מניחה על לוח ליבה. "לעזאזל, קרו!" ג'וליה אומרת. בשנייה לאחר מכן כתפיה נרגעות ואנחה קלה בורחת מבין שפתיה. אני אופטימי אבל זהיר – אולי היא מרגישה הקלה כשהיא רואה אותי, אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.
 
היא זוקפת את כתפיה ומצרה את עיניה. אני לא יודע מה היא חושבת שזה אמור לעשות לי, אבל זה לא עושה לי כלום. ממש לא אכפת לי.
 
"תנעלי את הדלת המזוינת שלך," אני גוער, מחזיר לה מבט דומה. "יש לך מזל שאני לא איזה מניאק מאחת הדירות פה בשכונה."
 
"מזל שזה אתה." ציניות נוטפת מקולה בזמן שהיא מנענעת את ראשה ותלתליה הארוכים והשחורים מתנדנדים מצד לצד. היא הולכת אל עבר הכיריים ומכבה את המוזיקה.
 
אני מכה בשקית הנייר בגב ידי והיא קופצת. "הבאתי לך כמה דברים."
 
"תפסיק להביא לי דברים."
 
היא נותרת עם הגב אליי, מרימה מכסה ומניחה אותו על הסיר. אני יודע שהיא לא שמחה לראות אותי כי היא אף פעם לא שמחה לראות אותי.
 
בעיה שלה.
 
"איפה הקופיפה?" אני שואל.
 
"בסלון."
 
המילים שלה נשמעות שטוחות, אבל אני רגיל לזה. אני לא מצפה ממנה ליותר.
 
אני לא יכול.
 
"אברלי! בואי הנה, מותק!" היא קוראת.
 
זה כזה דבר טבעי, אימא שקוראת לילדה שלה לאכול ארוחת ערב. נראה כמו עניין שגרתי בחיים נורמליים, אבל אני יודע את האמת. מראה עיניים עלול להטעות, ובכל זאת אני נהנה מרגע ההונאה.
 
אני אקח כל מה שאני יכול לקבל.
 
כמה שניות מאוחר יותר, כפות רגליים קטנות רצות אל תוך המטבח. "דוד קרו!"
 
אני כורע על ברך אחת לקראתה בזמן שהיא רצה אליי, שערה השחור גולש מאחורי גבה.
 
"דוד קרו!" היא צועקת שוב ונופלת אל תוך זרועותיי, קוברת את פניה במעילי הקר. אני תופס ברוכסן ומושך כלפי מטה מחשש שהברזל הקפוא יצרוב את פניה הקטנות. שפתיי מוצאות את המצח שלה כשהיא כורכת את זרועותיה סביבי. אני אוחז בה, מלטף את שערה השחור ונושם את ריח המסטיק שמאפיין את האחיינית הקטנה שלי. "מה שלומך, קופיפה קטנה?"
 
"אני בסדר," היא מצחקקת, זזה לאחור ומביטה בי בציפייה. "הבאת לי משהו?"
 
"אברלי ניקול!" ג'וליה נוזפת בה, "איפה הנימוס?"
 
"אבל זה דוד קרו." היא ממצמצת אל אימה, שמגלגלת את עיניה בתגובה. "הבאת לי משהו, לא?" היא מביטה בי שוב בחיוך.
 
לעולם לא אצליח לומר 'לא' לילדה הזאת. היא תוכל לבקש ממני להוריד עבורה את הירח וכבר אמצא דרך לעשות זאת. "ברור שהבאתי לך משהו."
 
אברלי מצחקקת וקופצת, זרועותיה משולבות על חולצת הטינקרבל שהיא לובשת. אני מושיט יד אל השקית, מגשש בין הדברים ושולף ממנה חוברת צביעה וקופסת צבעים. אין לי מושג על מה התמונות, אבל זו החוברת היחידה שהייתה בחנות.
 
"יש!" היא צווחת ומחזיקה באוויר את מה שהבאתי לה כדי שג'וליה תוכל לראות. "תודה! אצבע משהו יפה בשבילך כדי שתוכל לתלות אותו בבית."
 
"בבקשה." אני מביט בה ומהנהן כדי שתדע שהסיכום בינינו עדיין תקף. היא מנסה לקרוץ אליי, אבל היא ממצמצת כמה פעמים. אני מתאפק שלא לצחוק. ברגע שג'וליה מסובבת את הגב אני נותן לה טופי בננה והיא מנשקת לי את הלחי. היא משתדלת להתגנב בחזרה אל הסלון כדי לא להיתפס עם ממתק לפני הארוחה.
 
אני מביט בה כשהיא הולכת. שערה, ארוך וכהה כמו של אימה, מגיע כבר כמעט עד מותניה. היא דומה לג'וליה כל־כך. גם לה יש פנים בצורת לב, עצמות לחיים גבוהות וחן.
 
למרות זאת, יש הרבה דברים באברלי שמזכירים את אחי. היא גבוהה כמו גייג', גבוהה בהרבה מחבריה בני גילה. עיניה באותו הצבע כמו שלו; כמו השמיים מעל המפרץ ביום בהיר.
 
אבל הדבר שהכי מזכיר לי את אחי הוא הנשמה של אברלי. בדיוק כמו גייג', אברלי חכמה לגילה. היא חכמה בטירוף, ככל הנראה אפילו יותר מכפי שאני הייתי בשנות העשרים שלי.
 
אחי אהב אותה כל־כך.
 
אני משחרר אנחה ונשען על המקרר החבוט.
 
ג'וליה מתעלמת ממני ומתפעלת את הכיריים. היא אספה את שערה ואני רואה את המתח בכתפיה וביציבתה המתקוממת. היא נראתה ככה בתיכון, כשהייתה באה אלינו הביתה לאחר שרבה עם הוריה החלאות. אני שונא לראות את זה עכשיו, בדיוק כפי שנאתי את זה אז. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני יכול להאשים בזה רק את עצמי.
 
"את בסדר?" אני שואל, תוהה אם היא תענה לי בכלל. לפעמים היא עונה, לפעמים לא.
 
עברו שנתיים ארוכות מאז העולמות שלנו התרסקו, אבל הגענו לסוג של הסכמה שבשתיקה. אני למדתי לחיות עם העובדה שהיא תשנא אותי עד סוף ימיה. היא למדה לחיות עם העובדה שאני לא מתכוון ללכת לשום מקום.
 
התקדמנו קצת עם הזמן. היא לא מאיימת עליי בצו מניעה יותר. אני לא מתעצבן עליה כשהיא מסרבת לשתף פעולה. אני עושה את מה שאני עושה והיא מתעצבנת, אבל מקבלת את זה.
 
זו התקדמות.
 
"ג'ולס?" אני שואל שוב, מביט בה בזהירות. בדרך כלל אני לא לוחץ, אני רק מביא את מה שיש לי להביא והולך. אבל היום, היא נראית מדוכדכת יותר. אני יודע שהשבוע היא בטח מתגעגעת אליו יותר מהרגיל, מפני שגם אני מרגיש ככה. זה גורם לי לרצות ללכת לשתות, אבל אני לא יכול לעזוב אותה בלי לדעת שהיא בסדר. אני חייב לה לפחות את זה. "את בסדר?"
 
אני רואה אותה מניחה את הכף ומרכינה את הראש. אני מכין את עצמי ללא ידוע.
 
"מעולה."
 
קולה נמוך ואני כמעט לא שומע אותה. היא תופסת בדלפק משני צידי הכיריים ולא זזה. אני נושך את השפה ומביט בה, מחכה שהיא תיתן לי איזושהי אינדיקציה על מה היא חושבת. היא לא משחררת שום רמז. "צריכה משהו?"
 
"לא, קרו." היא מסתובבת לעברי. "אני לא צריכה כלום." עיניה בוערות ברגש כלשהו שאני לא מצליח להבין מהו. "גם לא הייתי צריכה שתחליף לי את הצמיגים הבוקר."
 
"על מה את מדברת?" אני שואל בתמימות. אני יודע שהיא תקרע אותי על זה, אבל זה לא כאילו הייתה לי ברירה. אני לא יכול לתת לה להסתכן ולהסיע את אברלי במכונית בעלת צמיגים שחוקים.
 
"אז לא אתה היית זה ששלח את ויל למשרד שלי הבוקר כדי שייקח את הרכב שלי? נחמד מצידו לבקש את המפתחות שלי מול חצי מחלקה. מהלך יפה. איך הייתי אמורה להתווכח איתו מול כולם בלי לעשות סצנה?"
 
אני שומט את כתפיי.
 
"תפסיק עם זה. בבקשה. אני יכולה לדאוג לעצמי."
 
אנחנו מנהלים דו־קרב של מבטים במקום לנהל את השיחה בקול רם. שנינו לא רוצים לומר את הדברים בקול. היא אומרת לי שהיא לא הילדה הקטנה שהכרתי. אבל זה לא כאילו אני לא יודע את זה. היא אולי גדלה, אבל לחיים שלה כיום יש קשר הדוק לחלוטין להחלטות שאני החלטתי.
 
יש עוד הרבה דברים שהייתי משנה אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול.
 
"איך היא?" אני שואל בניסיון לשנות את הנושא, מהנהן לעבר הסלון.
 
ג'וליה נאנחת. העייפות ניכרת על פניה. "היא בסדר. היא לא הרגישה טוב הבוקר אז היא נשארה עם גב' בנט."
 
"אוליביה השכנה?"
 
"כן. אבל נראה שמצבה השתפר." היא נותנת לי רמז לחיוך לפני שמבטה מושפל לרצפה. "אברלי אוהבת שאתה בא, אז אני בטוחה שהיא תהיה מאושרת הלילה. היא אוהבת אותך."
 
הרמיזה חובטת חזק בליבי.
 
"היא מתגעגעת אליו הרבה בזמן האחרון."
 
השיחות שלנו בדרך כלל לא עוסקות בגייג', אלא אם כן אנחנו רבים. העובדה שהיא העלתה את זה מפתיעה אותי ולא נוח לי עם זה. אני לא יודע איך להתייחס לזה. שרירי הלסת שלי נעים בתסכול ואני מנסה בכוח לשנות שוב את הנושא. "למה קר פה כל־כך?"
 
החיוך של ג'וליה מתפוגג והיא מושכת בקוצר רוח בשולי שרוולי הסוודר שלה. "לא שמתי לב שקר."
 
"איך יכול להיות שלא שמת לב?" אני מתקדם לכיוון התרמוסטט בצד השני של החדר כשהיא מכחכחת בגרונה.
 
"החימום לא עובד כמו שצריך. ביקשתי מבעל הבית שיבוא לבדוק בתחילת השבוע."
 
"והוא עוד לא הגיע?" אני יורה בה מבט.
 
היא מנידה את ראשה לשלילה. "הוא יבוא הערב."
 
אני מוציא את הנייד מהכיס.
 
"קרו, אל תתקשר, בבקשה. בפעם האחרונה שהתקשרת לבעל הבית הוא התייחס אליי מגעיל במשך חודשיים. אני והוא בסדר שוב, סוף־סוף."
 
אני מחפש את השם שלו ברשימת אנשי הקשר שלי.
 
"קרו..."
 
אני יודע שעיניה מתחננות בפניי. אני גם יודע שאם ארים אליה את המבט, אוותר.
 
אז אני לא מתסכל עליה.

עוד על הספר

  • תרגום: שרון זינגר
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 429 עמ' מודפסים
הקרבה אדריאנה לוק
פרק 1
קרוּ
 
 
צלילי הריסוק של הקרח נשמעים מתחת למגפיי ונשימותיי יוצרות ענני אדים המתרחקים מגופי.
 
אני מרכין את הראש, שולף את הקפוצ'ון מתחת למעיל ומכסה את פניי. אני מהדק את שקית הנייר מתחת לזרועי ומקווה ששום דבר לא יתפזר על האספלט הרטוב. שאריות השלג האחרון נערמות מתחת לעצים, בצילם של בנייני הדירות המתנשאים מעל.
 
השכונה שוקקת למרות הקור המקפיא. אנשים יושבים במרפסות הדירות שלהם, חלקם שואפים משהו שבטוח איננו סתם טבק. עשן מיתמר מארובות של כמה בתים פרטיים באזור. רובם מוזנחים, כמעט מתמוטטים אל תוך האדמה.
 
אני חורק שיניים.
 
אני שונא את זה שהן גרות פה.
 
הבית מתחיל להתגלות לעיניי. כיסא עץ ניצב מימין לדלת, מעוטר בכרית מפוספסת באדום ובצהוב. המדרגות למרפסת רעועות ועליי לדלג מעל המדרגה השנייה. אני בטוח שאם אדרוך עליה אפול פנימה. אני מעווה את פניי ומזכיר לעצמי להתקשר לבעל הבית שלה. לחרא הזה לא אכפת מהמקום הזה עכשיו, אבל הוא יעשה את מה שצריך להיעשות, ואני אוודא שזה יקרה.
 
אני הולם על הדלת באגרוף. קור מטורף, אפילו יחסית לבוסטון בסוף פברואר. היה יום סבלות ארוך במספנה. בצהריים התחמם מעט, אבל עכשיו, כשהשמש שוקעת, הקור פורץ מבעד למעיל. אני מקרב את ידיי אל פי ומשפשף אותן זו בזו תוך שאני נושף עליהן אוויר חם.
 
אני דופק שוב, בחוסר סבלנות. אני שומע מוזיקה מעברם השני של לוחות העץ. שיר של מארון 5, שאותו היא תמיד אהבה.
 
אני שומע המולה מכיוון הבית השכן, משהו שנשמע כמו חתיכת עץ שמכה במשהו ולאחר מכן צרחה.
 
קפוא ועצבני, אני מסובב את הידית במחשבה שאם היא תשמע את הצלילים היא תיכנע ותפתח את הדלת. שרירי הלסת שלי מתהדקים כשהדלת נפתחת. קילופי צבע נופלים על הרצפה.
 
מה, לעזאזל, היא חושבת לעצמה?
 
אני נכנס, מסיר את הקפוצ'ון מהראש וסורק את המטבח. המוזיקה בוקעת מהטלפון שלה, המונח על הדלפק. סיר מבעבע על הכיריים הישנות. אני שם לב שהכיור מלא בכלים וזה לא מתאים לה. היא בדרך כלל קפדנית מאוד ומטפלת בכל מה שהיא יכולה לשלוט בו. זה לפעמים מעצבן, אבל אני מתאר לעצמי שזו התגובה שלה לכל מה שקורה בחיים שלה שעליו אין לה שליטה.
 
אני מניח את השקית על השולחן וסל התפוחים שנמצא עליו רועד. כשהיא מגיחה מבעד לפינה, עיניה החומות מתרחבות והיא נאחזת במשקוף בבהלה ביד אחת ואת השנייה מניחה על לוח ליבה. "לעזאזל, קרו!" ג'וליה אומרת. בשנייה לאחר מכן כתפיה נרגעות ואנחה קלה בורחת מבין שפתיה. אני אופטימי אבל זהיר – אולי היא מרגישה הקלה כשהיא רואה אותי, אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.
 
היא זוקפת את כתפיה ומצרה את עיניה. אני לא יודע מה היא חושבת שזה אמור לעשות לי, אבל זה לא עושה לי כלום. ממש לא אכפת לי.
 
"תנעלי את הדלת המזוינת שלך," אני גוער, מחזיר לה מבט דומה. "יש לך מזל שאני לא איזה מניאק מאחת הדירות פה בשכונה."
 
"מזל שזה אתה." ציניות נוטפת מקולה בזמן שהיא מנענעת את ראשה ותלתליה הארוכים והשחורים מתנדנדים מצד לצד. היא הולכת אל עבר הכיריים ומכבה את המוזיקה.
 
אני מכה בשקית הנייר בגב ידי והיא קופצת. "הבאתי לך כמה דברים."
 
"תפסיק להביא לי דברים."
 
היא נותרת עם הגב אליי, מרימה מכסה ומניחה אותו על הסיר. אני יודע שהיא לא שמחה לראות אותי כי היא אף פעם לא שמחה לראות אותי.
 
בעיה שלה.
 
"איפה הקופיפה?" אני שואל.
 
"בסלון."
 
המילים שלה נשמעות שטוחות, אבל אני רגיל לזה. אני לא מצפה ממנה ליותר.
 
אני לא יכול.
 
"אברלי! בואי הנה, מותק!" היא קוראת.
 
זה כזה דבר טבעי, אימא שקוראת לילדה שלה לאכול ארוחת ערב. נראה כמו עניין שגרתי בחיים נורמליים, אבל אני יודע את האמת. מראה עיניים עלול להטעות, ובכל זאת אני נהנה מרגע ההונאה.
 
אני אקח כל מה שאני יכול לקבל.
 
כמה שניות מאוחר יותר, כפות רגליים קטנות רצות אל תוך המטבח. "דוד קרו!"
 
אני כורע על ברך אחת לקראתה בזמן שהיא רצה אליי, שערה השחור גולש מאחורי גבה.
 
"דוד קרו!" היא צועקת שוב ונופלת אל תוך זרועותיי, קוברת את פניה במעילי הקר. אני תופס ברוכסן ומושך כלפי מטה מחשש שהברזל הקפוא יצרוב את פניה הקטנות. שפתיי מוצאות את המצח שלה כשהיא כורכת את זרועותיה סביבי. אני אוחז בה, מלטף את שערה השחור ונושם את ריח המסטיק שמאפיין את האחיינית הקטנה שלי. "מה שלומך, קופיפה קטנה?"
 
"אני בסדר," היא מצחקקת, זזה לאחור ומביטה בי בציפייה. "הבאת לי משהו?"
 
"אברלי ניקול!" ג'וליה נוזפת בה, "איפה הנימוס?"
 
"אבל זה דוד קרו." היא ממצמצת אל אימה, שמגלגלת את עיניה בתגובה. "הבאת לי משהו, לא?" היא מביטה בי שוב בחיוך.
 
לעולם לא אצליח לומר 'לא' לילדה הזאת. היא תוכל לבקש ממני להוריד עבורה את הירח וכבר אמצא דרך לעשות זאת. "ברור שהבאתי לך משהו."
 
אברלי מצחקקת וקופצת, זרועותיה משולבות על חולצת הטינקרבל שהיא לובשת. אני מושיט יד אל השקית, מגשש בין הדברים ושולף ממנה חוברת צביעה וקופסת צבעים. אין לי מושג על מה התמונות, אבל זו החוברת היחידה שהייתה בחנות.
 
"יש!" היא צווחת ומחזיקה באוויר את מה שהבאתי לה כדי שג'וליה תוכל לראות. "תודה! אצבע משהו יפה בשבילך כדי שתוכל לתלות אותו בבית."
 
"בבקשה." אני מביט בה ומהנהן כדי שתדע שהסיכום בינינו עדיין תקף. היא מנסה לקרוץ אליי, אבל היא ממצמצת כמה פעמים. אני מתאפק שלא לצחוק. ברגע שג'וליה מסובבת את הגב אני נותן לה טופי בננה והיא מנשקת לי את הלחי. היא משתדלת להתגנב בחזרה אל הסלון כדי לא להיתפס עם ממתק לפני הארוחה.
 
אני מביט בה כשהיא הולכת. שערה, ארוך וכהה כמו של אימה, מגיע כבר כמעט עד מותניה. היא דומה לג'וליה כל־כך. גם לה יש פנים בצורת לב, עצמות לחיים גבוהות וחן.
 
למרות זאת, יש הרבה דברים באברלי שמזכירים את אחי. היא גבוהה כמו גייג', גבוהה בהרבה מחבריה בני גילה. עיניה באותו הצבע כמו שלו; כמו השמיים מעל המפרץ ביום בהיר.
 
אבל הדבר שהכי מזכיר לי את אחי הוא הנשמה של אברלי. בדיוק כמו גייג', אברלי חכמה לגילה. היא חכמה בטירוף, ככל הנראה אפילו יותר מכפי שאני הייתי בשנות העשרים שלי.
 
אחי אהב אותה כל־כך.
 
אני משחרר אנחה ונשען על המקרר החבוט.
 
ג'וליה מתעלמת ממני ומתפעלת את הכיריים. היא אספה את שערה ואני רואה את המתח בכתפיה וביציבתה המתקוממת. היא נראתה ככה בתיכון, כשהייתה באה אלינו הביתה לאחר שרבה עם הוריה החלאות. אני שונא לראות את זה עכשיו, בדיוק כפי שנאתי את זה אז. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני יכול להאשים בזה רק את עצמי.
 
"את בסדר?" אני שואל, תוהה אם היא תענה לי בכלל. לפעמים היא עונה, לפעמים לא.
 
עברו שנתיים ארוכות מאז העולמות שלנו התרסקו, אבל הגענו לסוג של הסכמה שבשתיקה. אני למדתי לחיות עם העובדה שהיא תשנא אותי עד סוף ימיה. היא למדה לחיות עם העובדה שאני לא מתכוון ללכת לשום מקום.
 
התקדמנו קצת עם הזמן. היא לא מאיימת עליי בצו מניעה יותר. אני לא מתעצבן עליה כשהיא מסרבת לשתף פעולה. אני עושה את מה שאני עושה והיא מתעצבנת, אבל מקבלת את זה.
 
זו התקדמות.
 
"ג'ולס?" אני שואל שוב, מביט בה בזהירות. בדרך כלל אני לא לוחץ, אני רק מביא את מה שיש לי להביא והולך. אבל היום, היא נראית מדוכדכת יותר. אני יודע שהשבוע היא בטח מתגעגעת אליו יותר מהרגיל, מפני שגם אני מרגיש ככה. זה גורם לי לרצות ללכת לשתות, אבל אני לא יכול לעזוב אותה בלי לדעת שהיא בסדר. אני חייב לה לפחות את זה. "את בסדר?"
 
אני רואה אותה מניחה את הכף ומרכינה את הראש. אני מכין את עצמי ללא ידוע.
 
"מעולה."
 
קולה נמוך ואני כמעט לא שומע אותה. היא תופסת בדלפק משני צידי הכיריים ולא זזה. אני נושך את השפה ומביט בה, מחכה שהיא תיתן לי איזושהי אינדיקציה על מה היא חושבת. היא לא משחררת שום רמז. "צריכה משהו?"
 
"לא, קרו." היא מסתובבת לעברי. "אני לא צריכה כלום." עיניה בוערות ברגש כלשהו שאני לא מצליח להבין מהו. "גם לא הייתי צריכה שתחליף לי את הצמיגים הבוקר."
 
"על מה את מדברת?" אני שואל בתמימות. אני יודע שהיא תקרע אותי על זה, אבל זה לא כאילו הייתה לי ברירה. אני לא יכול לתת לה להסתכן ולהסיע את אברלי במכונית בעלת צמיגים שחוקים.
 
"אז לא אתה היית זה ששלח את ויל למשרד שלי הבוקר כדי שייקח את הרכב שלי? נחמד מצידו לבקש את המפתחות שלי מול חצי מחלקה. מהלך יפה. איך הייתי אמורה להתווכח איתו מול כולם בלי לעשות סצנה?"
 
אני שומט את כתפיי.
 
"תפסיק עם זה. בבקשה. אני יכולה לדאוג לעצמי."
 
אנחנו מנהלים דו־קרב של מבטים במקום לנהל את השיחה בקול רם. שנינו לא רוצים לומר את הדברים בקול. היא אומרת לי שהיא לא הילדה הקטנה שהכרתי. אבל זה לא כאילו אני לא יודע את זה. היא אולי גדלה, אבל לחיים שלה כיום יש קשר הדוק לחלוטין להחלטות שאני החלטתי.
 
יש עוד הרבה דברים שהייתי משנה אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול.
 
"איך היא?" אני שואל בניסיון לשנות את הנושא, מהנהן לעבר הסלון.
 
ג'וליה נאנחת. העייפות ניכרת על פניה. "היא בסדר. היא לא הרגישה טוב הבוקר אז היא נשארה עם גב' בנט."
 
"אוליביה השכנה?"
 
"כן. אבל נראה שמצבה השתפר." היא נותנת לי רמז לחיוך לפני שמבטה מושפל לרצפה. "אברלי אוהבת שאתה בא, אז אני בטוחה שהיא תהיה מאושרת הלילה. היא אוהבת אותך."
 
הרמיזה חובטת חזק בליבי.
 
"היא מתגעגעת אליו הרבה בזמן האחרון."
 
השיחות שלנו בדרך כלל לא עוסקות בגייג', אלא אם כן אנחנו רבים. העובדה שהיא העלתה את זה מפתיעה אותי ולא נוח לי עם זה. אני לא יודע איך להתייחס לזה. שרירי הלסת שלי נעים בתסכול ואני מנסה בכוח לשנות שוב את הנושא. "למה קר פה כל־כך?"
 
החיוך של ג'וליה מתפוגג והיא מושכת בקוצר רוח בשולי שרוולי הסוודר שלה. "לא שמתי לב שקר."
 
"איך יכול להיות שלא שמת לב?" אני מתקדם לכיוון התרמוסטט בצד השני של החדר כשהיא מכחכחת בגרונה.
 
"החימום לא עובד כמו שצריך. ביקשתי מבעל הבית שיבוא לבדוק בתחילת השבוע."
 
"והוא עוד לא הגיע?" אני יורה בה מבט.
 
היא מנידה את ראשה לשלילה. "הוא יבוא הערב."
 
אני מוציא את הנייד מהכיס.
 
"קרו, אל תתקשר, בבקשה. בפעם האחרונה שהתקשרת לבעל הבית הוא התייחס אליי מגעיל במשך חודשיים. אני והוא בסדר שוב, סוף־סוף."
 
אני מחפש את השם שלו ברשימת אנשי הקשר שלי.
 
"קרו..."
 
אני יודע שעיניה מתחננות בפניי. אני גם יודע שאם ארים אליה את המבט, אוותר.
 
אז אני לא מתסכל עליה.