מורשית חתימה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מורשית חתימה
מכר
מאות
עותקים
מורשית חתימה
מכר
מאות
עותקים

מורשית חתימה

4 כוכבים (76 דירוגים)

עוד על הספר

ליאת לב־רן

מחברת הספרים ״מורשית חתימה״ ו״בלי כיסוי״, בעלת תואר שני בכתיבה יצירתית, מנחה ומלווה כותבים, אמא לשניים פלוס כלב ומתגוררת בת״א.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

רגע לפני יום הולדתה השלושים מתחילה נטע, תל אביבית שבורת לב עם שאיפות אקדמיות וטראומת ילדות שממאנת להרפות, לעבוד כמזכירתו של איש עסקים כריזמטי. נטע היא חלומו של כל בוס: מאורגנת, מתקתקת, חרוצה, לא יודעת לשתות אלכוהול, תמיד יש לה אדוויל בתיק, והכי חשוב: אין לה חיים. היא קובעת פגישות, מתייקת מסמכים, משמיעה שקרים משכנעים בטלפון ופותרת משברים אישיים בחיי בנו ובתו המפונקים של הבוס. מה הפלא שעד מהרה היא הופכת למורשית חתימה? 
 
חמושה בבגדי מעצבים במימונו של הבוס ובשלל עצות מועילות מחברתה ריקי המהממת, נטע נשלחת לקפריסין ולפריז כדי לחתום על מסמכים ולדאוג להעברות כספים. בתוך כך נקרות על דרכה שלל ראיות לכך שמשהו מפוקפק קורה מאחורי גבו של הבוס האלגנטי. כשגבר חדש נכנס לחייה, היא מאמצת לעצמה זהות חדשה: נינה הנועזת. האם היא תפענח את המזימה שנרקחת סביבה? והאם גם תזכה סוף סוף באהבה שלה היא משתוקקת?
 
ליאת לב רן יצרה בשפה עכשווית אנטי-גיבורה שנכנסת ללב. המסע של נטע לפענוח העבר המטריד, לפתרון התעלומה העסקית ולאיחוי הלב הפגוע הוא רגיש, משעשע ומרתק.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
לאיש שדרס והרג את אבא שלי קראו יוסי, אבל אז לא ידעתי את זה. ידעתי רק שעבד כנהג משאית שהובילה מוצרי חלב. כשאבא מת, המשפחה החליטה לא לספר לסבתא. היא היתה בת תשעים, צלולה אך חלשה בגופה. סבתא התעקשה שלא להיעזר בכיסא גלגלים למרות שהיתה נכה, כך שכמעט ולא יצאה מביתה. סבתא התגוררה במרחק כמה רחובות מאיתנו. אבא הקפיד ללכת אליה מדי יום. הוא דאג לה לקניות, לאוכל, לתרופות, ופתאום נעלם.
 
היה לי ברור שסבתא יודעת שהוא מת.
 
סבתא לא דיברה עברית ואני לא דיברתי ערבית, אבל היו בינינו הבנה ואהבה שמעבר למילים. מבטה היה מחליק על פני כמו ליטוף. הרגשתי את אהבתה דרך עיניה וחיוכה. מדי שבת אבא ואני ביקרנו אצלה. אחרי מותו המשכתי לבקר בלעדיו, עד הבוקר ההוא שבו מצאתי אותה בוכה במיטתה. היא הניחה על ליבה תמונת ילדות שלו בשחור־לבן. "איפה איבני," התחננה אלי בעברית ובערבית, "פן אבוכי, פן אבא, אולי־לי, תגידי". לא עזר השקר "נסע לחוץ לארץ, לשליחות מהעבודה." סבתא ביקשה ממני את האמת.
 
עמדתי שם, ילדה בת כמעט 12, ושיקרתי כמו שביקשו ממני לשקר, לטובת החיים שלה. אחר כך יצאתי משם בפעם האחרונה. יותר לא חזרתי.
 
הפעם הבאה שראיתי אותה היתה כעבור שנתיים, יום לפני שנפטרה, במחלקה הסיעודית בבית חולים. כמה חיכיתי שתמות, שאגאל מהשקר המשפחתי הזה. בסוף נקברה לידו, אבל תחושת ההקלה לא הופיעה, גם לא בשנים הבאות.
 
היתה מעין הסכמה שבשתיקה סביב הנושא. אף אחד אף פעם לא דיבר, לא סיפר, ואולי גם לא באמת ידע מה קרה שם על הכביש, בבוקר שבו אבא נדרס.
 
התגייסתי ועזבתי את הבית, אבל הצער והכאב המשיכו לגור בתוכי. הרבה שאלות נשארו פתוחות. למה הסתירו מסבתא? מה קרה שם בתאונה? מי אשם? למה אבא חצה כביש שלא אמור היה לחצות?
 
למשטרה לא היתה תשובה חד־משמעית.
 
היתה גרסה שלפיה הנהג נסע במהירות מופרזת כי היתה תחרות בין המכולות בשכונה מי יקבל את החלב קודם. הנהג מיהר, כי הבטיח למכולת הפינתית שתהיה הראשונה בסבב.
 
היתה גרסה נוספת, שלפיה אבא אפילו לא שם לב שהחמיץ את ההסעה, וחצה את הכביש כדי לזרוק פיסת נייר או מקל לפח הזבל שממול. הוא קפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות, והפתיע את נהג המשאית המנומנם.
 
כך או אחרת הוא נדרס, עף כמה מטרים באוויר, נחת על הראש, נפגע בגזע המוח ומת למחרת.
 
הייתי קשורה לאבא שלי. הוא לימד אותי לנצח בדמקה ובשש בש, והיה שם תמיד, סבלני וחייכן, מוכן לשחק איתי ולצחוק איתי, להתלהב ממני ולאהוב אותי.
 
הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קרה.
 
השתחררתי מהצבא ולראשונה בחיי הייתי אזרחית בוגרת. הכול אפשרי עכשיו, חשבתי, ויצאתי לחפש את היחיד שיודע - זה שדרס את אבא.
 
מצאתי מודעה במדור הדרושים בעיתון. החברה שבה עבד נהג המשאית מחפשת דיילות מכירה צעירות ונמרצות להשקת מעדן חדש. העבודה דורשת ליווי בשטח של אנשי מכירות ותיקים בקווי החלוקה השונים. ידעתי שאם אתקבל, כבר אמצא את הדרך להגיע אליו. ניגשתי לראיון העבודה נחושה ומלאת מוטיבציה. התקבלתי לתפקיד ולמחרת כבר הצמידו לי את משה.
 
בשיחותינו בנסיעות המשותפות ברכבו ממכולת למכולת למדתי אותו. טיפוס שמדבר עם הידיים. מהסוג שנוגע כאילו באקראיות בברך שלך במהלך הנסיעה. העבודה לא עניינה אותי, אבל העמדתי פני מתעניינת. שאלתי שאלות, גיליתי בקיאות במוצרי המתחרים, ידעתי שאני צריכה להתיידד איתו כדי שיעזור לי.
 
משה, איש מכירות ותיק ומנוסה, עובד בחברה עשרים שנה, מלא בביטחון עצמי, מלא בעצמו, הסביר לי בלהט איך למכור למי. איך ב"קו החלוקה שלנו" יש אוכלוסייה שזקוקה, שמשתוקקת למעדני החלב הללו, ואנחנו שם, יום אחר יום, כדי לספק להם בדיוק את המעדנים שהם צריכים, פלוס מעדנים נוספים שהם כנראה צריכים פחות, כי עוד ועוד מכירות מגדילות את הבונוסים שלנו.
 
משה בן 45, נשוי לאישה מעצבנת שהוא לא סובל, יש להם שלושה ילדים צעירים ובנוסף הוא מטפל באמו הקשישה. בדיוק העביר אותה לדיור מוגן. הקשבתי לקיטורים שלו על החיים. הייתי בת עשרים, חדורת מטרה עם מבט עצוב בעיניים.
 
לבוקר השלישי הגעתי בחצאית מיני שחורה. יום קודם, כשהציץ כבדרך אגב במחשוף חולצתי, הבנתי שיש לי יתרון שאפשר לנצל. הוא ביקש ממני לקפוץ איתו רגע לביתה של אמו, לאסוף בשבילה דואר וכמה חפצים. נכנסנו לבית הריק. הוא הוציא מהתיק בושם ופיזר באוויר, אבל זכרתי את הריח הזה של הזיקנה שעמד שם. זו היתה הזדמנות טובה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הנהגים הוותיקים. משה ענה "ברווווור" ארוך. "מכיר את כולם." שאלתי אם זכור לו מקרה ישן מהעבר, לפני הרבה שנים. תאונה בשכונה, דריסה למוות, אולי מהירות מופרזת.
 
הוא לא ענה. שם דיסק של שאדיי ושאל אם אני אוהבת לרקוד. אני לא אוהבת לרקוד, אבל בקרקעית הבטן הבנתי שכדאי לי.
 
רקדנו סלואו בסלון הישן של אמא שלו, על שטיח פרסי מאובק. הוא הגיף את התריסים כדי שהשכנים לא ישמעו ואמר שכן, יוסי נהג בתאונה ההיא. ואחרי זה השתגע. חצי שנה לקח לו להשתקם, היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואז חזר לעבודה כאילו כלום.
 
הוא התקרב לצווארי ונישק קרוב לאוזן. לא הרגשתי שום דבר.
 
"אני רוצה לפגוש אותו, תוכל לסדר את זה?" תוך כדי ריקוד הרגשתי את איבר מינו מתקשה.
 
"אני מבין שאת הבת שלו," עכשיו הוא נישק את צווארי לכל האורך, עולה ויורד, מחמיא לריח גופי.
 
"את כל כך צעירה," אמר "והעיניים שלך כל כך..."
 
הדפתי אותו בעדינות. "תראה מה השעה. חייבים לחזור. נבוא לפה שוב. אפילו מחר. תקבע לי למחר פגישה עם יוסי?"
 
מחר אדע סוף סוף מה באמת היה, כך חשבתי. דו"ח המשטרה לא חשף אמת חד־משמעית, אבל אני אחשוף. יש לי את הקסם ויש לי את המזל, עובדה שדווקא מכולם את משה קיבלתי. נכון, זה עלה לי בריקוד, זה עלה לי ברוק המסריח שלו שהתייבש לי על הצוואר, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, המטרה מקדשת את הכול.
 
יוסי לא הסכים לפגוש אותי. אמר למשה שהוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. מתבייש ממני. אין לו מה לומר לי. המשיך הלאה, מבקש שאמשיך גם.
 
"אז רק תראה לי מי זה יוסי. רק תצביע מרחוק," ביקשתי ממשה והוא סירב. "בואי קודם לבית של אמא שלי, אחר כך נראה." במדרגות, לפני שעלינו, שמעתי את קולו של אבא אומר, "עזבי אותו, נטע. תחזרי הביתה."
 
"אבל מה קרה שם, אבא? למה הוא לא בכלא? איך הוא עדיין נוהג? הוא הרג אותך ולקח גם את סבתא. הוא צריך לשלם על זה."
 
"אבל תראי מה קורה," הוא השיב. "בינתיים זו את שמשלמת."

ליאת לב־רן

מחברת הספרים ״מורשית חתימה״ ו״בלי כיסוי״, בעלת תואר שני בכתיבה יצירתית, מנחה ומלווה כותבים, אמא לשניים פלוס כלב ומתגוררת בת״א.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מורשית חתימה ליאת לב־רן
פרולוג
 
 
לאיש שדרס והרג את אבא שלי קראו יוסי, אבל אז לא ידעתי את זה. ידעתי רק שעבד כנהג משאית שהובילה מוצרי חלב. כשאבא מת, המשפחה החליטה לא לספר לסבתא. היא היתה בת תשעים, צלולה אך חלשה בגופה. סבתא התעקשה שלא להיעזר בכיסא גלגלים למרות שהיתה נכה, כך שכמעט ולא יצאה מביתה. סבתא התגוררה במרחק כמה רחובות מאיתנו. אבא הקפיד ללכת אליה מדי יום. הוא דאג לה לקניות, לאוכל, לתרופות, ופתאום נעלם.
 
היה לי ברור שסבתא יודעת שהוא מת.
 
סבתא לא דיברה עברית ואני לא דיברתי ערבית, אבל היו בינינו הבנה ואהבה שמעבר למילים. מבטה היה מחליק על פני כמו ליטוף. הרגשתי את אהבתה דרך עיניה וחיוכה. מדי שבת אבא ואני ביקרנו אצלה. אחרי מותו המשכתי לבקר בלעדיו, עד הבוקר ההוא שבו מצאתי אותה בוכה במיטתה. היא הניחה על ליבה תמונת ילדות שלו בשחור־לבן. "איפה איבני," התחננה אלי בעברית ובערבית, "פן אבוכי, פן אבא, אולי־לי, תגידי". לא עזר השקר "נסע לחוץ לארץ, לשליחות מהעבודה." סבתא ביקשה ממני את האמת.
 
עמדתי שם, ילדה בת כמעט 12, ושיקרתי כמו שביקשו ממני לשקר, לטובת החיים שלה. אחר כך יצאתי משם בפעם האחרונה. יותר לא חזרתי.
 
הפעם הבאה שראיתי אותה היתה כעבור שנתיים, יום לפני שנפטרה, במחלקה הסיעודית בבית חולים. כמה חיכיתי שתמות, שאגאל מהשקר המשפחתי הזה. בסוף נקברה לידו, אבל תחושת ההקלה לא הופיעה, גם לא בשנים הבאות.
 
היתה מעין הסכמה שבשתיקה סביב הנושא. אף אחד אף פעם לא דיבר, לא סיפר, ואולי גם לא באמת ידע מה קרה שם על הכביש, בבוקר שבו אבא נדרס.
 
התגייסתי ועזבתי את הבית, אבל הצער והכאב המשיכו לגור בתוכי. הרבה שאלות נשארו פתוחות. למה הסתירו מסבתא? מה קרה שם בתאונה? מי אשם? למה אבא חצה כביש שלא אמור היה לחצות?
 
למשטרה לא היתה תשובה חד־משמעית.
 
היתה גרסה שלפיה הנהג נסע במהירות מופרזת כי היתה תחרות בין המכולות בשכונה מי יקבל את החלב קודם. הנהג מיהר, כי הבטיח למכולת הפינתית שתהיה הראשונה בסבב.
 
היתה גרסה נוספת, שלפיה אבא אפילו לא שם לב שהחמיץ את ההסעה, וחצה את הכביש כדי לזרוק פיסת נייר או מקל לפח הזבל שממול. הוא קפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות, והפתיע את נהג המשאית המנומנם.
 
כך או אחרת הוא נדרס, עף כמה מטרים באוויר, נחת על הראש, נפגע בגזע המוח ומת למחרת.
 
הייתי קשורה לאבא שלי. הוא לימד אותי לנצח בדמקה ובשש בש, והיה שם תמיד, סבלני וחייכן, מוכן לשחק איתי ולצחוק איתי, להתלהב ממני ולאהוב אותי.
 
הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קרה.
 
השתחררתי מהצבא ולראשונה בחיי הייתי אזרחית בוגרת. הכול אפשרי עכשיו, חשבתי, ויצאתי לחפש את היחיד שיודע - זה שדרס את אבא.
 
מצאתי מודעה במדור הדרושים בעיתון. החברה שבה עבד נהג המשאית מחפשת דיילות מכירה צעירות ונמרצות להשקת מעדן חדש. העבודה דורשת ליווי בשטח של אנשי מכירות ותיקים בקווי החלוקה השונים. ידעתי שאם אתקבל, כבר אמצא את הדרך להגיע אליו. ניגשתי לראיון העבודה נחושה ומלאת מוטיבציה. התקבלתי לתפקיד ולמחרת כבר הצמידו לי את משה.
 
בשיחותינו בנסיעות המשותפות ברכבו ממכולת למכולת למדתי אותו. טיפוס שמדבר עם הידיים. מהסוג שנוגע כאילו באקראיות בברך שלך במהלך הנסיעה. העבודה לא עניינה אותי, אבל העמדתי פני מתעניינת. שאלתי שאלות, גיליתי בקיאות במוצרי המתחרים, ידעתי שאני צריכה להתיידד איתו כדי שיעזור לי.
 
משה, איש מכירות ותיק ומנוסה, עובד בחברה עשרים שנה, מלא בביטחון עצמי, מלא בעצמו, הסביר לי בלהט איך למכור למי. איך ב"קו החלוקה שלנו" יש אוכלוסייה שזקוקה, שמשתוקקת למעדני החלב הללו, ואנחנו שם, יום אחר יום, כדי לספק להם בדיוק את המעדנים שהם צריכים, פלוס מעדנים נוספים שהם כנראה צריכים פחות, כי עוד ועוד מכירות מגדילות את הבונוסים שלנו.
 
משה בן 45, נשוי לאישה מעצבנת שהוא לא סובל, יש להם שלושה ילדים צעירים ובנוסף הוא מטפל באמו הקשישה. בדיוק העביר אותה לדיור מוגן. הקשבתי לקיטורים שלו על החיים. הייתי בת עשרים, חדורת מטרה עם מבט עצוב בעיניים.
 
לבוקר השלישי הגעתי בחצאית מיני שחורה. יום קודם, כשהציץ כבדרך אגב במחשוף חולצתי, הבנתי שיש לי יתרון שאפשר לנצל. הוא ביקש ממני לקפוץ איתו רגע לביתה של אמו, לאסוף בשבילה דואר וכמה חפצים. נכנסנו לבית הריק. הוא הוציא מהתיק בושם ופיזר באוויר, אבל זכרתי את הריח הזה של הזיקנה שעמד שם. זו היתה הזדמנות טובה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הנהגים הוותיקים. משה ענה "ברווווור" ארוך. "מכיר את כולם." שאלתי אם זכור לו מקרה ישן מהעבר, לפני הרבה שנים. תאונה בשכונה, דריסה למוות, אולי מהירות מופרזת.
 
הוא לא ענה. שם דיסק של שאדיי ושאל אם אני אוהבת לרקוד. אני לא אוהבת לרקוד, אבל בקרקעית הבטן הבנתי שכדאי לי.
 
רקדנו סלואו בסלון הישן של אמא שלו, על שטיח פרסי מאובק. הוא הגיף את התריסים כדי שהשכנים לא ישמעו ואמר שכן, יוסי נהג בתאונה ההיא. ואחרי זה השתגע. חצי שנה לקח לו להשתקם, היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואז חזר לעבודה כאילו כלום.
 
הוא התקרב לצווארי ונישק קרוב לאוזן. לא הרגשתי שום דבר.
 
"אני רוצה לפגוש אותו, תוכל לסדר את זה?" תוך כדי ריקוד הרגשתי את איבר מינו מתקשה.
 
"אני מבין שאת הבת שלו," עכשיו הוא נישק את צווארי לכל האורך, עולה ויורד, מחמיא לריח גופי.
 
"את כל כך צעירה," אמר "והעיניים שלך כל כך..."
 
הדפתי אותו בעדינות. "תראה מה השעה. חייבים לחזור. נבוא לפה שוב. אפילו מחר. תקבע לי למחר פגישה עם יוסי?"
 
מחר אדע סוף סוף מה באמת היה, כך חשבתי. דו"ח המשטרה לא חשף אמת חד־משמעית, אבל אני אחשוף. יש לי את הקסם ויש לי את המזל, עובדה שדווקא מכולם את משה קיבלתי. נכון, זה עלה לי בריקוד, זה עלה לי ברוק המסריח שלו שהתייבש לי על הצוואר, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, המטרה מקדשת את הכול.
 
יוסי לא הסכים לפגוש אותי. אמר למשה שהוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. מתבייש ממני. אין לו מה לומר לי. המשיך הלאה, מבקש שאמשיך גם.
 
"אז רק תראה לי מי זה יוסי. רק תצביע מרחוק," ביקשתי ממשה והוא סירב. "בואי קודם לבית של אמא שלי, אחר כך נראה." במדרגות, לפני שעלינו, שמעתי את קולו של אבא אומר, "עזבי אותו, נטע. תחזרי הביתה."
 
"אבל מה קרה שם, אבא? למה הוא לא בכלא? איך הוא עדיין נוהג? הוא הרג אותך ולקח גם את סבתא. הוא צריך לשלם על זה."
 
"אבל תראי מה קורה," הוא השיב. "בינתיים זו את שמשלמת."