האחיות

1

 

 

כולם נראים אותו הדבר. זאת הבעיה בסדרות טלוויזיה שמתרחשות בעבר הלא ידוע. עם כל הזקנים, השיער המדובלל והטוניקות המטונפות קשה להבחין בין קושר־קשר אחד למשנהו. אפילו העשירים — שקל יותר לזהות אותם בזכות אמרות הפרווה של הגלימות ותפקידי הדיבור הארוכים — זקוקים למקלחת טובה.

 

אני משתפת את ג'ואנה בהבחנה שלי, והיא נאנחת בהפגנתיות. היא שונאת שאני מדברת כשאנחנו צופות בטלוויזיה, אבל אני לא שולטת בעצמי, במיוחד כשיש חורים בעלילה. מי שקרא את הספרים שעליהם מבוססת הסדרה מפתח רכושנות כלפיהם. תמוה בעיני שג'ואנה — חברה במועדון קריאה שמתארת את עצמה באתרי היכרויות כתולעת ספרים — לא מבינה אותי.

 

אני מוזגת עוד יין לכוס שלי, וג'ואנה מלכסנת אלי מבט. אני לא אמורה לשתות, אבל מדי פעם אני חייבת, רק כדי להרגיש שוב חלק מהחברה האנושית. חוץ מזה, היא שותה. חוסר הרגישות שלה מדהים לפעמים.

 

עוד חייל מרוח בבוץ נכנס לאולם ולוחש באוזנה של גברת.

 

"מי זה?"

 

"חשבתי שאת קוראת."

 

אני זוקרת גבות וקוראת פעם נוספת את הפסקה שזה עתה קראתי. זהו סיפור אהבה מתקתק שלא מצליח לרתק אותי. אני שבה ומביטה במסך, מחכה לדרקונים, אבל החיילים עדיין מתלחשים בחדרים אפלוליים. אני לא שולטת בעצמי.

 

"מי זה?"

 

"תעשי לי טובה, שרה."

 

זאת לא אשמתי שאני לא מצליחה לעקוב. אני בסך הכול מנסה להפגין עניין, והיא מתרגזת כאילו הפרעתי לשיחה אמיתית. היא היתה מעדיפה שאעלה לחדרי ואתן לה לראות טלוויזיה בשקט, אבל זה לא הוגן, נכון? מעניין על מי מהם היא דלוקה. הלוחם? הבחור הרציני? אולי בכלל האישה. אצל ג'ואנה קשה לדעת. היא אחותי, אבל לפעמים היא כמו ספר חתום.

 

אני מרימה את הכוס עם שארית יין הריוחה, כשלפתע נשמע קול חצץ נגרס בחוץ וצל חולף על פני החלון. ג'ואנה מנידה את ראשה ברוגז. "מה הוא עושה פה?" היא מסננת, נאנחת ומתרוממת בכבדות מהספה. "אז אני אפתח לו, כן?"

 

אני מושכת בכתפי. שתינו יודעות שאני לא יכולה לפתוח, במיוחד לא את הדלת האחורית, שממנה נכנסים רק מכרים. אני מסתדרת טוב יותר עם זרים, אבל זאת לא חוכמה גדולה — אין לי חיי חברה.

 

היא מתרחקת בלוויית התנשפויות רמות, ואני מזנקת על ההזדמנות: להתראות וֶסטרוֹז, ברוכה הבאה תחנת המוזיקה הקלאסית. אני מתרווחת על הספה בתחושת ניצחון כשדביסי שוטף אותי, ושארית היין בכוסי. אני מרימה אותה בהצדעה שקטה למבקר הלא צפוי. היססתְ פספסתְ, אחותי. אבל תחושת הניצחון גוועת כשהיא לא חוזרת כדי לצקצק בלשונה ולגעור בי. מעניין מה היא זוממת. אני מתאמצת לשמוע. הם כנראה מתלחשים. האם זה דייט? האם יש לה מאהב סודי? מעניין אם היא שוב משוטטת באתרי היכרויות; אחרי הפרשה המבישה עם האשמאי הזקן היא נשבעה לא לחזור על הטעות הזאת. אבל היא כל כך חשאית. האם היא מרשה לי לשתות יין כדי שתוכל לנהל פגישות חשאיות מאחורי גבי? ממילא אין לי למי לספר.

 

היין כמעט נגמר כשלפתע אני שומעת משהו מתרסק ואת ג'ואנה צועקת. קול גברי נוהם ורגלי כיסא נגררות על הרצפה. אחר כך דממה. אני קופאת ומגלגלת בראשי את כל התירוצים לא לעשות כלום, מדמיינת את המבוכה שתשתרר אם אתפוס את אחותי מתפתלת בתשוקה עם איש המסתורין שלה. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאני מפרשת מצבים לא נכון.

 

אני מסירה בבעיטה את נעלי הבית, קמה וחוצה את השטיח בשקט בגרבי. הרדיו עדיין פועל, ואני מנצלת את המולת הפרסומות כדי לפתוח את הדלת החורקת ולחמוק כמו כלב גישוש לחדר הכניסה. באור הפתאומי המסנוור, עם מתלי המעילים המקושקשים וציור השמן המחריד שג'ואנה קנתה בארגון הנשים שלה, הפחד שלי נראה מטופש. לפתע מבעבע זיכרון אל פני השטח של תודעתי ואני כמעט פורצת בצחוק: בילדותנו היתה פרסומת בטלוויזיה שבה גבר התגנב למטבח בפיג'מה מפוספסת וגנב לימונדה. כמה מגוחך שהמוח שלי זכר דווקא את זה ושכח כל כך הרבה דברים אחרים.

 

אני עומדת להסתובב ולהניח לג'ואנה להתייחד עם המאהב הסודי שלה, כשלפתע היא שוב גונחת, והפעם נשמע קול פיצוח עז והיא צועקת, לא בהתלהבות כי אם בפחד.

 

אני פותחת את הדלת בדחיפה, ערוכה ומוכנה להילחם. אני מבזבזת רגעים יקרים כשאני סוקרת את הזוועה הנגלית לעיני. שברי זכוכית על הרצפה, זכר למאבק אלים, והמפסידה — אישה בקרדיגן צהוב — מוטלת ברפיון על כיסא מטבח שאליו היא קשורה. אחותי. דם נוזל מחתך עמוק במצחה ועורה הלבן מכוסה אגלי זיעה. היא מביטה בי בעיניים רחבות, מבועתות, ומנסה לדבר, אבל פיה חסום במטלית בד. פתאום אני שומעת צעדים מאחורי וזרועות חזקות אוחזות בי. אני צורחת, אבל אחת הזרועות לופתת את צווארי ומועכת את קנה הנשימה שלי. אני נועצת ציפורניים בייאוש, אבל הזרוע הודפת אותי לעבר ג'ואנה. אני מנסה להתנגד, אבל הוא כל כך חזק. עיניה של ג'ואנה קרועות באימה והיא מתפתלת בכיסא, מנסה להיחלץ. הלחץ על גרוני גובר והעולם מצטמצם לכדי מאבק דחוף ונואש לנשום. עיני שוחות בדמעות, כפות רגלי בועטות וידי משתוללות בניסיון להרפות את הלחץ על צווארי. הבהלה גואה בי כשאני מבינה שאני נאבקת לשווא, ואולי אלה רגעי האחרונים עלי אדמות. אני מנסה לאזור את כל כוחי, אבל ריאותי משוועות לאוויר וכוח החיים הולך ואוזל ממני. אני עומדת למות. הוא מרפה לרגע כדי לשנות תנוחה, אוחז בשורש כף ידי כמו צבת. אני שואפת לחישת אוויר רגע לפני שהוא מגביר את הלחץ על צווארי ומרים את שורש כף ידי בידו השנייה, מניח אותה על לחייה של ג'ואנה. ציפורני חורצות את עורה הרטוב מדם ומבטה מצטלב במבטי. היא מנסה להגיד לי משהו, אבל פיה חסום בסמרטוט הנורא ואני כבר בקושי רואה מבעד לדמעות ולערפל המכסה את שדה הראייה שלי. הכול מרוחק, כאילו הבטתי מעלה מקרקעית אגם. כל ישותי מצטמצמת למוקד אחד ויחיד, הזרוע החוסמת את דרכי הנשימה שלי, סנטימטר מעוך של סחוס ורקמה, נשימה בודדת. אני רואה את מותי משתקף באישוניה המורחבים ומוכי האימה של ג'ואנה.

 

רגע לפני שהחושך סוגר עלי סופית, הלחץ על גרוני משתחרר פתאום, ואני צונחת על ברכי, אוויר נשאב בחריקה אל ריאותי המורעבות ודמעות זולגות על פני. אני חיה. אני מנמיכה את ראשי, מניחה את המצח על הרצפה ולוגמת אוויר מלוא הריאות. אני מרימה את עיני הדומעות כדי לראות מי עשה לנו את זה. גבר גבוה במעיל שחור עם ברדס גוהר מעלי, החלק התחתון של פניו מכוסה במחמם־צוואר של אופנוענים. בד הפליס השחור מעוטר בעצם לסת מציאותית למראה של גולגולת, כמו בצילום רנטגן, שרק מוסיפה למראה המאיים. אני מרגישה שקרבי מתמוססים. האיש הזה הביא את המוות אל סף דלתנו, ואני היחידה שיכולה לעצור בעדו. אני מרימה רסיס זכוכית, הנשק היחיד הזמין לי, ומסתערת עליו, אבל הוא מהיר וחומק ממני בנקל. אני שוב מזנקת, אבל ידי חלקלקה וחמימה מדם, וכשאני תולשת את מסכת הגולגולת הרסיס ננעץ בכף ידי. הוא צוחק בקול חלול ומעוות, אוחז בשורש כף ידי ומעקם את זרועי לאחור. השרירים והגידים שלי צווחים מכאב, גופי קורס בניסיון להרפות את הלחץ, עד שהוא תוקע ברך בבטני והאוויר נוטש את גופי.

 

הוא משחרר את זרועי ואני מתמוטטת על ארבע, נאבקת לנשום. הוא עומד מעל ג'ואנה עכשיו, עם סכין ביד. אני מכירה את הסכין הזה — סכין הבשר הוורוד והחד שג'ואנה הזמינה מערוץ הקניות. אני נאבקת לזחול כדי לעצור בעדו, אבל מאחרת את המועד: ידיו זריזות והסכין חד. ג'ואנה פולטת אנחה, ודם, הדם שלה, ניגר על פני הלהב ונקווה בשלולית כהה על רצפת המטבח. הוא מתרחק, מתפעל ממעשה ידיו, ואני ממהרת אליה. כמה דם. הוא פועם בין ידי וממלא את האוויר במתיקות נחושתית כשאני נאבקת לחסום את השיטפון ולאחות אותה. אבל הידיים שוב אוחזות בי ומושכות אותי לאחור, הרחק מאחותי הגוססת. רגלי חובטות לכל עבר בניסיון למצוא אחיזה, אבל הוא חזק כל כך ונדרשות לו שניות ספורות בלבד לגרור אותי מהמטבח לחדר הכניסה. הוא דוחף אותי לעבר המדרגות ואני מועדת, וטביעת ידי המדממת נמרחת על הקיר. ג'ואנה תכעס, חולפת במוחי המחשבה לרגע קט. כף רגלו רומסת אותי וכאב חד מפלח את שקע גבי, רגלי מתקפלות תחתי כמו שיכורה בקומדיה, וראשי נזרק מהמדרגה התחתונה ונוחת על רצפת הפרקט בחדר הכניסה. פיצוץ של כאב מאיר את הגולגולת שלי, ועל רקע צחוקו כבים כל האורות והצלילים, ואני שוקעת באפלה עמוקה.