פרק 1
"הלב נועד להישבר."
~ אוסקר וויילד
סקארלט
הווה
אנטון היה בדירה שלנו וניסה לעודד אותי שוב. הוא הביא איתו בקבוק ענק של טקילה.
זה היה מאמץ ראוי.
בתמורה לטקילה, הכנתי לו בראוניז עם שבע שכבות. אומנם שני הדברים לא השתלבו יחד, אבל לא היה אכפת לי. אני רק שתיתי.
אוליביה, אחייניתה של דמי, ישנה אצלנו. זה קרה בכל פעם שהיינו בבית במשך כמה ימים. דמי הייתה דודה מסורה והיא הרגישה בנוח עם ילדים. אני הייתי בדיוק ההפך. ילדים גרמו לי להרגיש אי נוחות. גם כשהייתי בעצמי ילדה, לא הסתדרתי עם ילדים אחרים. ההתבגרות לא ממש שיפרה את המצב.
אוליביה הייתה ילדה קטנה ומקסימה, עם שיער שחור ועיניים כחולות כמו של דמי. היא הייתה מטופחת מאוד. מישהו, ככל הנראה כל אחד בחייה, טיפל בה כמו שצריך. לרגע תהיתי איזו תחושה זו עבור ילד.
הבנות תכננו לקחת את אוליביה הקטנה לגן החיות. הן כמובן הזמינו אותי, ואפילו את אנטון, אבל לא היה לי מצב רוח להיות ליד ילדים, על אחת כמה וכמה לבלות יום שלם עם ילד. חוץ מזה, היו לי תוכניות מאוד חשובות - להישאר בבית ולשתות אלכוהול כל היום.
עד כה, הצלחתי בגדול. השעה הייתה קצת אחרי שעת הצהריים ואנטון ואני כבר עשינו שוטים.
היינו במטבח. אנטון עמד מולי, מהצד השני של האי.
"בגלל טקילה", הרמנו כוסית ושתינו שוט נוסף.
סיימתי ראשונה את השוט שלי והנחתי בניצחון את הכוס מולו, בזמן שהוא עדיין שתה את המשקה שלו.
זה היה הרגע שבו אוליביה הגיעה אלינו בדילוגים. כנראה שהיא השתעממה מהסרטים המצוירים שבהם צפתה בזמן שחיכתה שכולם יתארגנו ליציאה.
היא נשענה על הדלפק והביטה בי. היא הייתה ילדה סקרנית ונבונה, כל מי שהיה בסביבתה אהב אותה ונראה היה שהיא מודעת לכך היטב. כנראה שאיש מעולם לא סטר לה בגלל שהיא שאלה את השאלה הלא נכונה, ולכן היא שאלה כל דבר שעלה בדעתה.
"הי, דודה סקאר." היא שלחה אליי מבט קורן. היא קראה לכל השותפות בדירה דודה. לא ידעתי מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה. כנראה מדמי.
"הי, אוליביה," עניתי ברצינות.
כפי שאמרתי, אני גרועה עם ילדים.
"הי, מר אנטון," היא אמרה לאנטון.
הוא מצמץ אליה, גירד בחוסר שקט את לסתו המזוקנת ונראה נבוך כפי שאני הרגשתי. יופי. זו הייתה אחת הסיבות הרבות שאהבתי את חברתו. היינו כל-כך דומים, שזה גרם לי להרגיש פחות לבד.
ובתקופה כזאת במיוחד, הייתי צריכה להרגיש פחות לבד.
לא הייתי במצב טוב.
את זה ידעתי.
לא ישנתי. לא השקעתי בבגדים, אלא אם כן הייתי צריכה לצאת לעבודה.
הסתובבתי בבית לבושה בטישירטים שונים של חתולים (על החולצה שלבשתי היום הייתה תמונה של חתול עצבני והיה כתוב #הלךהרוחהנוכחי). שתיתי יותר מדי, חשבתי יותר מדי. שנאתי את עצמי יותר מדי.
חשבתי על מה שדנטה עשה, איך הוא הצליח לשגע אותי, שוב...
אני לא אגיד שזה כאב יותר מהפעם הראשונה, או אפילו שזה היה יותר מזעזע. אחרי ששברו אותך בפעם הראשונה, כל שבירה נוספת, למרות שהיא כאבה בטירוף, לעולם לא תוכל לגבור על הנזק העמוק של הפעם הראשונה.
אבל אני כן אגיד שלא התאוששתי מיד.
שוב חשתי את ההרגשה ההיא, הישנה והמוכרת. היא תמיד הייתה שם, אבל הדחקתי אותה במשך זמן מה.
נכון יש את הרגע הזה, כשאתם מתעוררים וקר לכם, ואתם יודעים שהעפתם את השמיכות מהמיטה, ואז אתם מבינים שמישהו כיסה אתכם שוב?
אז זה היה ההפך מזה. זאת הייתה הידיעה שלעולם לא יהיה לי את זה שוב, שלאף אחד לא יהיה אכפת מספיק כדי לנסות לחמם אותי.
בזמן האחרון, התחושה הזאת הייתה חזקה מתמיד. היא השתלטה עליי. שיתקה אותי.
"רק אנטון," אנטון תיקן סוף-סוף את אחייניתה של דמי ושלף אותי מהמחשבות שלי בחזרה אל ההווה.
השכרות של אנטון באה לידי ביטוי בתגובות מאוחרות.
"אימא שלי וגם דודה דמי אמרו לי שזה לא מנומס לפנות למבוגר רק בשם הפרטי."
אנטון ואני החלפנו מבטים. זה בטח משונה מאוד להיות ילד, שלכל המבוגרים סביבו אכפת מכל דבר קטן בחייו.
"מה עם דוד אנטון?" אוליביה ניסתה. "זה אפשרי?"
הוא בדיוק שתה מים כשהיא אמרה את זה, והתחיל להיחנק.
זה גרם לי לחייך, כנראה בפעם הראשונה זה ימים.
לבסוף הוא הצליח לומר בצרידות, "מר אנטון זה בסדר."
היא הנהנה והעניקה לו חיוך מקסים להפליא.
"מה זה?" היא שאלה אותי והצביעה על בקבוק הטקילה הענק.
"דברים של גדולים," עניתי, בהנחה שבזה יסתיים העניין.
"אפשר לנסות?"
עשיתי לה פרצוף, שגרם לה לצחקק. "את גדולה?"
"כן," היא אמרה במהירות.
"גדולים הם בני עשרים ואחת לפחות. את בת עשרים ואחת?" שאלתי.
"כן," היא השיבה, השקרנית הקטנה והחצופה.
"אה... הממ," אמרתי.
היא החוותה בסנטרה לעבר התנור. "אני אוכל לקבל כמה כאלה כשהם יהיו מוכנים?"
משכתי בכתפיי. "נראה לי שכן."
"דודה פארה אמרה שאת לא אוהבת ילדים. למה את לא אוהבת ילדים?"
"כי הם שואלים יותר מדי שאלות."
"כמו מה?"
"בדיוק."
"למה עוד את לא אוהבת ילדים?"
"כי הם אנוכיים ורעים." זה פשוט נפלט לי.
עיניה נפערו והתלחלחו מעט. הבנתי שהגזמתי עם ההקנטות.
"את חושבת שאני אנוכית ורעה?" היא שאלה בקול רועד, כאילו עצם הרעיון עלול לגרום לה לבכות.
פאק. "לא." באמת התכוונתי לזה. "את לא. אני פשוט זוכרת... ילדים אחרים... שכן היו," סיימתי בקול חלוש.
"אם את לא אוהבת ילדים, למה את אופה לי משהו טעים כל פעם שאני באה?"
חשבתי על זה. זה באמת מה שעשיתי. אפיתי בכל פעם שהיא באה לבקר, ללא יוצא מן הכלל. מה לעזאזל היה הקטע הזה?
"זה צירוף מקרים," אמרתי לה. "אני אופה כל הזמן." זה היה שקר, אבל היא הייתה בת שמונה.
אם לא יכולת לשקר לילדה בת שמונה, למי יכולת לשקר?
היא קרנה אליי. "את מחבבת אותי. ידעתי."
העוויתי את שפתיי והיא צחקקה. "את בסדר," התרציתי.
"אני מחבבת אותך," היא אמרה. "את ממש יפה ויש לך ריח טוב."
פאק. פאק עם דמי ואחייניתה חסרת התקנה והמקסימה. "גם את ממש יפה," אמרתי לה בחוסר רצון.
היא התנהגה כאילו עשיתי לה את היום, ופצחה בריקוד שמח ונלהב שהיה כרוך בסיבובים ובהמון הנפות ידיים.
האם היא ניסתה להתחבב עליי, או שבאמת הייתה חמודה כל-כך?
לא ידעתי, אבל בכל מקרה הוקסמתי.
ובכל זאת, מעולם לא נתתי לה להתקרב. מעולם לא נתתי לעצמי להיקשר לילד בצורה כזאת. רק המחשבה על כך גרמה למוחי להגיע לתהומות חשוכים שידעתי היטב שכדאי לי להימנע מהם.
למרבה המזל, כעבור זמן קצר כולם הלכו לבלות את היום בגן החיות, ונחסך ממני עוד מקסמה המידבק של אוליביה.
ופאק, היא כמעט שכנעה אותי לבוא איתם. אם הייתי קצת יותר פיכחת, או טיפה יותר שיכורה, היא הייתה מצליחה לשכנע אותי.
מה שהיה כמעט עוד יותר גרוע היה שארזתי להם קופסה קטנה וחמודה מלאה בבראוניז, כאילו הייתי פאקינג מרתה סטיוארט.
ברור שאנטון ירד עליי בגלל זה. לא יכולתי להאשים אותו.
השתקתי את ההקנטות שלו עם שוט נוסף של טקילה. זאת הייתה נקודה כואבת, אבל למען ההגינות, בזמן האחרון כל נקודה מחורבנת שבי כאבה.
כעבור זמן מה הטלפון שלי צלצל. הייתי במצב תפקודי שאִפשר לי לדבר ברור, ועדיין המשכתי לשתות בנחישות. אנטון נתן קרב טוב, הסימנים היחידים לרמת השכרות שלו היו שהוא ביטא את דבריו בקפדנות יתרה, וזמן התגובה שלו הואט ממהיר כברק למעט מתחת לממוצע.
העפתי מבט במסך הטלפון המואר וחייכתי ברשעות.
זה היה חיוך צמא דם כל-כך, שאנטון, אפילו אנטון האיטי, קלט במהירות מה קורה.
"זה הוא, נכון?"
נשכתי את שפתיי והנהנתי.
הוא התכוון לדנטה. כמובן. מאז הלוויה והאסון שהתרחש לאחר מכן, הוא התקשר לעיתים קרובות, ולפעמים הייתי עונה. אף פעם אי אפשר היה לדעת אם אני ארד עליו או פשוט אנתק.
לפעמים הוא התקשר כדי לדון במה שגראם השאירה לי בצוואתה, אבל לא רציתי דבר מזה. "אמרתי לך, תן את זה לאחד מארגוני הצדקה שלה. אני לא רוצה שום דבר. אני לא אקח שום דבר." מעולם לא נתתי לו לסיים את המשפט כשהוא דיבר על זה. כל חיי כינו אותי מקרה הצדקה של משפחת דוראנט, אבל אני אמות לפני שאהפוך להיות כזאת.
לפעמים הוא פשוט שאל אותי מה שלומי. כאילו הוא רק רצה לדבר, לבדוק מה איתי. כאילו הייתה לו הזכות הזו. המניאק.
השיחות האלה הסתיימו כמעט באותה מהירות של השיחות מהסוג הראשון.
הבושה הגדולה ביותר הייתה חמש הדקות הזועמות שבהן עשיתי ביד אחר-כך.
הייתי משוכנעת לחלוטין שהמניאק עשה בדיוק אותו דבר, ולא הייתי בטוחה אם זו נחמה או קללה.
לפעמים הוא אפילו לא דיבר. לפעמים הוא פשוט הקשיב בצד השני של הקו. וכך החלה השיחה הזו.
"והנה הוא שוב מתקשר, זה שנושם בכבדות," אמרתי בקלילות לטלפון. "יש איזו מילה מסוימת שאתה מחפש כדי לגמור מהר יותר?"
זו הייתה בדיחה, על חשבונו, אבל נראה היה שהוא מתייחס אליה ברצינות.
"תגידי דנטה," הוא אמר לי בצרידות.
"דנטה," שיתפתי פעולה. כי... טקילה. "אתה נטל הקיום שלי. תפסיק להתקשר אליי."
לא שמעתי דבר מלבד נשימתו הקטועה בצד השני.
"גם זה עושה לך את זה, הא?" עקצתי אותו בהנאה. "חתיכת סוטה מלוכלך."
"את במצב רוח קרבי," הוא אמר לבסוף. הוא נשמע קשוח. כלומר, זוועה. לא הייתי היחידה שהטביעה את צרותיה בבקבוק.
אבל הוא צדק. הייתי במצב רוח קרבי. וזה לא בישר טובות בשבילו. "למה אתה עושה את זה?" שאלתי אותו, כשאני שומרת על טון דיבור יציב. רגוע אפילו.
השתררה שתיקה ארוכה בצד השני, אבל הוא הפתיע אותי כשענה לבסוף, "כי את עונה. אם יש סיכוי שתעני, אני לעולם לא אפסיק להתקשר."
הוא צדק. הפסקתי לענות לשיחות שלו שנים לפני האיחוד האחרון והנורא שלנו. למה לא הצלחתי לעשות את זה עכשיו?
יצר ההרס העצמי שלי עבד במלוא המרץ, ומאז הלוויה, לא מצאתי דרך להשבית אותו.
אולי קצת נקמה תעזור.
דבר אחד היה בטוח. זה לא יכול היה להזיק.
לא ממש הייתי צריכה לעשות את זה. תכננו את זה מראש כמה פעמים, אבל ליתר ביטחון, אמרתי לאנטון ללא קול, "אתה מוכן?"
אנטון חייך וזקר אגודל.
הרמתי יד לכיוונו כדי לסמן לו שהוא צריך לחכות.
"אוקיי, בסדר," עניתי לבסוף לדנטה. קולי התקשח והתחלף מקליל לאפל. "אני אפסיק לענות, כדי שאתה תפסיק להתקשר. זה חסר טעם. תפסיק לבזבז את הזמן שלי. אני כבר המשכתי הלאה."
נחיריי התרחבו כשסימנתי באצבעי לאנטון.
"תחזרי למיטה, בייבי," קול השחקן המושלם שלו נהם בקול רם לעבר הטלפון, ממש בזמן. אלוהים, הוא היה טוב. הוא נשמע מנומנם, חרמן, כאילו הרגע הזדיין והיה מוכן לזיין שוב. האיש היה ראוי לאוסקר על המשפט הקטן הזה.
בצד השני של הקו, דנטה השמיע קול. משהו בלתי ניתן לפיענוח, אבל באופן ברור, לא נעים ובלתי נסבל - מלא כאב.
ייסורים. עינויים.
אני חושבת שנשארתי לבהות בחלל כשהטלפון דבוק לאוזני במשך לפחות חמש דקות אחרי שהוא ניתק. לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה, וזאת הייתה הבעיה. התכסיס הקטן הזה נועד לייסר אותו, אבל יותר מזה לשפר את מצב רוחי.
מדוע זה עשה את ההפך? מדוע לפגוע בו תמיד פגע בי?
"את יודעת, אנחנו יכולים פשוט לעשות את זה," אמר אנטון כעבור זמן מה.
בהיתי בו. "מה? לשכב?"
הוא משך בכתפיו. "למה לא? מה כבר יכול להיות? אנחנו כל-כך דומים שזה יכול להתפתח למשהו, ואם כן, זה יכול להיות משהו טוב. ואם לא, אז הכול טוב. נישאר ידידים ונשכח מזה. סוף הסיפור."
חשבתי על זה, אבל הכרתי את עצמי יותר מדי טוב מכדי ליפול למלכודת הזאת. החלטתי לתת לו את האמת המלאה והאכזרית, את הפגם הגורלי בתוכניתו הלא מזיקה. "זה מה שיקרה: הסקס אולי יהיה טוב לי, יהיה מעולה בשבילך, אבל הדרך היחידה שהסקס יהיה מעולה בשבילי היא אם אני אדמיין שאתה מישהו אחר... מישהו שאני שונאת. ואז, בבוקר, אתה תהיה מאוהב בי נואשות, וזה יתחיל להיות מוזר, כי אני פאקינג שונאת כשבחורים מתאהבים בי ואז לא יהיה לי כיף לבלות איתך. כמה עצוב זה יהיה לשנינו?"
"הוא באמת כל-כך טוב?"
"הוא הכי טוב שהיה לי. והדבר הגרוע ביותר שקרה לי אי-פעם."
אהבת אמת זה זין אמיתי.
"וזה באמת כל-כך... חסר סיכוי? את אפילו לא יכולה לגמור בלעדיו?"
ידעתי היטב עד כמה זה פתטי ודפוק, ולשמוע את זה נאמר בקול רם לא ממש עזר.
"קשה להסביר את זה," הזהרתי אותו. "אבל בעיקרון, כן. אני אפילו לא יכולה לאכול תפוח מזוין בגללו."
"מה?" הוא שאל ונשמע מבולבל, וזה היה מובן.
"הוא אפילו הרס לי תפוחים," הסברתי.
"מה?" הוא שאל שוב.
"יש לי זיכרון, ברור מאוד, שנגסתי בתפוח. גדלנו מוקפים במטעי פרי, אז אכלנו את התפוחים הטובים ביותר. ואני פשוט זוכרת שאכלתי תפוח טרי מהעץ, ואפילו חלקתי אותו איתו, וחשבתי שזה הדבר הכי טוב שאי-פעם טעמתי."
"אוקיי, ו...?" הוא עודד אותי להמשיך.
"זה היה... יום מיוחד. ואחר-כך, כל פעם שאכלתי תפוח, נזכרתי בזה. אז כשזה נגמר בינינו – נגמר באופן נורא ואיום – אף פעם לא יכולתי..." אין משהו משפיל יותר מלהיזכר בזיכרונות הכי מתוקים שלך ולהרגיש מרירה לגמרי.
"פאק." קולו היה תמציתי. הוא מזג לנו שוט נוסף.
"תפוח היה הפרי האהוב עליי." אמרתי בעצב. "האהבה מבאסת."
"ועכשיו הפרי האהוב עליך הוא הלימון ליד שוט הטקילה הבא שלנו."
בכל הקשור לשיחות עידוד, זו לא הייתה השיחה הכי גרועה שהייתה לי בחיים, אז זרמתי עם זה. "לחיים."
