#מפורסמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
#מפורסמת
הוספה למועדפים

#מפורסמת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דנה אבירם היא סופרת ילדים ונוער, כתבה את סדרת “גולשים“ המצליחה (טורף ברשת, פייסבוקס, כוכב ברשת). אבירם היא עובדת סוציאלית, בעלת חברת “זהירים ברשת“, מרצה ומנחת סדנאות להורים, למורים ולתלמידים בנושא התנהלות ברשת. דנה היא אמא לשלושה. גיים אובר, השני ב“סדרת סלפי“ לנוער, הוא ספרה השמיני.

     

    ראיון "ראש בראש"

    תקציר

    החיים לא פשוטים עבור אנה לוי. רק לפני שבועיים היא התחילה כיתה ט' בתיכון חדש. חברותיה הטובות מפנות לה עורף כדי להשתדרג חברתית ואמא שלה בטיול ארוך בהודו. הדבר היחידי שנשאר לה הוא האהבה האמיתית שלה לאופנה ולעיצוב בגדים.
     
    אנה מתחילה להעלות לאינסטגרם תמונות שלה עם בגדים שעיצבה ויום אחד היא מקבלת הודעה מפתיעה ומשמחת מסוכן דוגמניות.
     
    פתאום חייה של אנה הופכים לסדרה של אירועים זוהרים: פרסומות, מסיבות בריכה עם דוגמנים ודוגמניות, מתנות והשקות. כל מה שנערה בת 14 יכולה לחלום עליו.
     
    אבל במקביל היא מקבלת גם פתקי איום אנונימיים ולאט־לאט היא מגלה שלחיי הזוהר מתלווה מחיר לא פשוט.
     
    דנה אבירם היא סופרת נוער מצליחה ואהובה, עובדת סוציאלית ובעלת חברת "זהירים ברשת" להדרכות בנושא גלישה בטוחה. בין ספריה הקודמים: "סלפי אחד יותר מדי" ו"חולמת להיות אלופה" שנכנסו למצעד הספרים וטרילוגיית "המשחק".
    #מפורסמת הינו ספרה השנים־עשר.

    פרק ראשון

    פרק 1


    אי־אפשר היה לטעות בקולות הצחוק של קרן ונטלי שנכנסו אל השירותים. סגרתי בזריזות את מכסה האסלה והתיישבתי עליה. לבי הלם במהירות. כיווצתי את רגלַי אל חזי ונעלתי את התא שריח סיד חריף ריחף בו, מזכיר שנצבע רק לפני שבועיים, רגע לפני תחילת שנת הלימודים.

    "התום הזה הורס..." קולה הרם והעבה של קרן הידהד בחלל השירותים. "ראית איך המורה למתמטיקה התעלפה כשהוא ענה תשובה נכונה למשוואה? היא היתה בטוחה שהוא ישן כשביקשה ממנו לפתור את התרגיל, לא ציפתה שהוא יחשב את התשובה במהירות של מחשב־על."

    קול המים הזורמים ליווה את הטון הדק והמתחנף של נטלי. "ברור, הוא פשוט מוּש — גם חתיך, גם קפטן נבחרת הכדורגל של בית הספר וגם החבר החדש שלנו."

    "יש לך ליפגלוס?" שאלה קרן, ויכולתי לדמיין שהיא מקרבת את פניה העגולות למראה, מרטיבה את ידיה ומחליקה אותן על שערה המתולתל. "אוף, התלתלים האלה אף פעם לא מסתדרים לי. מתי אני איראה נורמלי?"

    "כשתהיי בת שמונים ושתיים," ענתה נטלי. הכרתי את הדיאלוג הזה בעל־פה. הרי עד לפני שבועיים אני הייתי זו שיורה את התשובה העוקצנית הזאת. עכשיו המילים נשמעו כמו כדור באולינג שנזרק לצד ומתגלגל אל הלא־כלום. הצצתי בנעלי האדידס הירוקות שלי. אין ספק שאני הנערה היחידה בעולם שלקחה נעלי אדידס חדשות ולבנות וצבעה אותן בירוק־דשא. אבא מילמל משהו על "הנטייה שלי להרוס נעליים ובגדים יפים שקונים לי". אם יכולתי הייתי מסבירה לו שזו הדרך שלי לא להיות חלק מכל אלה שלובשים אותם בגדים, אותן נעליים, אותם מותגים, ונראים כמו שכפול אחד של השני. אבל בעולם שלי — של אנה — נעליים בצבע ירוק־דשא הן הדבר הכי יפה שנוצר בעולם!

    "קרן, את חייבת לראות את זה," אמרה נטלי. זרם המים פסק. יכולתי לדמיין את ראשה המתולתל של קרן מתקרב לשערה הכהה האסוף בפקעת של נטלי, ואת שתיהן מתבוננות במסך הטלפון של נטלי.

    "מה, היא רצינית? מה זה התמונות האלה?" פלטה קרן. לחץ החל להתיישב לי בחזה, כאילו פיל דורך עליו ולוקח את הזמן שלו. עכשיו אצבעותיה הצבועות בלק תכלת של נטלי מדפדפות בין התמונות. הפיל הדמיוני הגביר את משקלו, התקשיתי לנשום.

    "האנה הזאת סתומה אש. תראי, היא באמת עשתה מה שדיברנו עליו והעלתה את התמונות לאינסטוש. תראי את התמונה הזאת — היא הצטלמה ליד המכולת."

    ידעתי לאיזו תמונה נטלי מתכוונת. זאת שמאחורי המכולת של אברם בשכונה, ליד הארגזים החומים של הירקות, על רקע גרפיטי ענקי של שקיעה ודמות שחורה המביטה בה; זו שבה אני לבושה בשמלה שתפרתי מבד צהוב עם רקמה שחורה ומרכיבה משקפי שמש גדולים ואדומים. נזכרתי איך עצרתי את נשימתי ברגע הצילום כדי להימנע מלהריח את הירקות הרקובים וצילמתי את עצמי.

    "תראי אותה פה, בתמונה ההזויה הזאת, זה במגרש למכוניות הרוסות שנמצא ליד כביש 4. איכס, איך היא שוכבת על המכונית בלי להיגעל?" ידעתי על איזו תמונה קרן מדברת: זאת שבה אני לובשת את האוברול האדום עם השסע העמוק שתפרתי בחזה כדי שלא יהיה חשוף, על חזי תלויה שרשרת צהובה ואני שוכבת על מכונית הרוסה שרק החלק הקדמי נשאר ממנה ומביטה אל טלפון במבט חודר.

    "בחיי דפוקה, ותראי אותה פה — לא, אני לא מאמינה, היא באמת לקחה ברצינות את מה שדיברנו עליו," שרקה נטלי ספק בהתפעלות ספק בזלזול. "אנה בבית קברות לובשת חליפה כחולה ומשקפי שמש שחורים, מסתכלת על הקברים... פשוט אי־אפשר להאמין!"

    קרן צחקה צחוק קצר ועצבני. ככה היא מגיבה כשמשהו לא מוצא חן בעיניה. "מה בדיוק היא חשבה, שאם היא תעשה את האתגר הטיפשי הזה נחזור להיות חברות שלה?"

    "היא סתם יוצאת פאתטית ועוד יותר מוזרה. גם ככה כל השכבה צוחקת על איך שהיא נראית, עם השיער הבהיר המתולתל שלה כמו איזו כבשה שלא מסתרקת, גבוהה מדי, רזה כמו דוּק ובלי ציצים בכלל!" השתלחה בי נטלי. עכשיו הפיל התנחל לי על החזה במלוא כובד משקלו. נשמתי במהירות, נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה. טעם מתוק של דם התפשט בפי.

    "מזל שהתנתקנו ממנה," אמרה קרן. "היא היתה מעכבת אותנו חברתית. כיתה ט' בבית ספר חדש זאת ההזדמנות האחרונה שלנו להכיר חברים חדשים ולהפוך למקובלות. אין מצב שתום ואסף היו מתקרבים אלינו אם היינו איתה."

    "ברור. תראי את התמונות האלה. תום כבר הגיב לה: 'מה עובר עלייך?' ענבר דוידוף דווקא כתבה שהתמונות מאוד מיוחדות וחזקות. תראי, קרן, אנה עוד הוסיפה #מפורסמת, כמו שאמרנו שנעשה. היא ממש חסרת מודעות עצמית."

    הצלצול המבשר על תום ההפסקה הרעיד את השירותים בבית ספר יצחק רבין בתל אביב.

    "סתם פאתטית!" סיכמה קרן, ושתיהן פסעו אל המסדרון המוביל לחצר, משאירות אותי מרוסקת לחתיכות בתא שירותים צר ומסריח.

    דנה אבירם היא סופרת ילדים ונוער, כתבה את סדרת “גולשים“ המצליחה (טורף ברשת, פייסבוקס, כוכב ברשת). אבירם היא עובדת סוציאלית, בעלת חברת “זהירים ברשת“, מרצה ומנחת סדנאות להורים, למורים ולתלמידים בנושא התנהלות ברשת. דנה היא אמא לשלושה. גיים אובר, השני ב“סדרת סלפי“ לנוער, הוא ספרה השמיני.

     

    ראיון "ראש בראש"

    עוד על הספר

    #מפורסמת דנה אבירם

    פרק 1


    אי־אפשר היה לטעות בקולות הצחוק של קרן ונטלי שנכנסו אל השירותים. סגרתי בזריזות את מכסה האסלה והתיישבתי עליה. לבי הלם במהירות. כיווצתי את רגלַי אל חזי ונעלתי את התא שריח סיד חריף ריחף בו, מזכיר שנצבע רק לפני שבועיים, רגע לפני תחילת שנת הלימודים.

    "התום הזה הורס..." קולה הרם והעבה של קרן הידהד בחלל השירותים. "ראית איך המורה למתמטיקה התעלפה כשהוא ענה תשובה נכונה למשוואה? היא היתה בטוחה שהוא ישן כשביקשה ממנו לפתור את התרגיל, לא ציפתה שהוא יחשב את התשובה במהירות של מחשב־על."

    קול המים הזורמים ליווה את הטון הדק והמתחנף של נטלי. "ברור, הוא פשוט מוּש — גם חתיך, גם קפטן נבחרת הכדורגל של בית הספר וגם החבר החדש שלנו."

    "יש לך ליפגלוס?" שאלה קרן, ויכולתי לדמיין שהיא מקרבת את פניה העגולות למראה, מרטיבה את ידיה ומחליקה אותן על שערה המתולתל. "אוף, התלתלים האלה אף פעם לא מסתדרים לי. מתי אני איראה נורמלי?"

    "כשתהיי בת שמונים ושתיים," ענתה נטלי. הכרתי את הדיאלוג הזה בעל־פה. הרי עד לפני שבועיים אני הייתי זו שיורה את התשובה העוקצנית הזאת. עכשיו המילים נשמעו כמו כדור באולינג שנזרק לצד ומתגלגל אל הלא־כלום. הצצתי בנעלי האדידס הירוקות שלי. אין ספק שאני הנערה היחידה בעולם שלקחה נעלי אדידס חדשות ולבנות וצבעה אותן בירוק־דשא. אבא מילמל משהו על "הנטייה שלי להרוס נעליים ובגדים יפים שקונים לי". אם יכולתי הייתי מסבירה לו שזו הדרך שלי לא להיות חלק מכל אלה שלובשים אותם בגדים, אותן נעליים, אותם מותגים, ונראים כמו שכפול אחד של השני. אבל בעולם שלי — של אנה — נעליים בצבע ירוק־דשא הן הדבר הכי יפה שנוצר בעולם!

    "קרן, את חייבת לראות את זה," אמרה נטלי. זרם המים פסק. יכולתי לדמיין את ראשה המתולתל של קרן מתקרב לשערה הכהה האסוף בפקעת של נטלי, ואת שתיהן מתבוננות במסך הטלפון של נטלי.

    "מה, היא רצינית? מה זה התמונות האלה?" פלטה קרן. לחץ החל להתיישב לי בחזה, כאילו פיל דורך עליו ולוקח את הזמן שלו. עכשיו אצבעותיה הצבועות בלק תכלת של נטלי מדפדפות בין התמונות. הפיל הדמיוני הגביר את משקלו, התקשיתי לנשום.

    "האנה הזאת סתומה אש. תראי, היא באמת עשתה מה שדיברנו עליו והעלתה את התמונות לאינסטוש. תראי את התמונה הזאת — היא הצטלמה ליד המכולת."

    ידעתי לאיזו תמונה נטלי מתכוונת. זאת שמאחורי המכולת של אברם בשכונה, ליד הארגזים החומים של הירקות, על רקע גרפיטי ענקי של שקיעה ודמות שחורה המביטה בה; זו שבה אני לבושה בשמלה שתפרתי מבד צהוב עם רקמה שחורה ומרכיבה משקפי שמש גדולים ואדומים. נזכרתי איך עצרתי את נשימתי ברגע הצילום כדי להימנע מלהריח את הירקות הרקובים וצילמתי את עצמי.

    "תראי אותה פה, בתמונה ההזויה הזאת, זה במגרש למכוניות הרוסות שנמצא ליד כביש 4. איכס, איך היא שוכבת על המכונית בלי להיגעל?" ידעתי על איזו תמונה קרן מדברת: זאת שבה אני לובשת את האוברול האדום עם השסע העמוק שתפרתי בחזה כדי שלא יהיה חשוף, על חזי תלויה שרשרת צהובה ואני שוכבת על מכונית הרוסה שרק החלק הקדמי נשאר ממנה ומביטה אל טלפון במבט חודר.

    "בחיי דפוקה, ותראי אותה פה — לא, אני לא מאמינה, היא באמת לקחה ברצינות את מה שדיברנו עליו," שרקה נטלי ספק בהתפעלות ספק בזלזול. "אנה בבית קברות לובשת חליפה כחולה ומשקפי שמש שחורים, מסתכלת על הקברים... פשוט אי־אפשר להאמין!"

    קרן צחקה צחוק קצר ועצבני. ככה היא מגיבה כשמשהו לא מוצא חן בעיניה. "מה בדיוק היא חשבה, שאם היא תעשה את האתגר הטיפשי הזה נחזור להיות חברות שלה?"

    "היא סתם יוצאת פאתטית ועוד יותר מוזרה. גם ככה כל השכבה צוחקת על איך שהיא נראית, עם השיער הבהיר המתולתל שלה כמו איזו כבשה שלא מסתרקת, גבוהה מדי, רזה כמו דוּק ובלי ציצים בכלל!" השתלחה בי נטלי. עכשיו הפיל התנחל לי על החזה במלוא כובד משקלו. נשמתי במהירות, נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה. טעם מתוק של דם התפשט בפי.

    "מזל שהתנתקנו ממנה," אמרה קרן. "היא היתה מעכבת אותנו חברתית. כיתה ט' בבית ספר חדש זאת ההזדמנות האחרונה שלנו להכיר חברים חדשים ולהפוך למקובלות. אין מצב שתום ואסף היו מתקרבים אלינו אם היינו איתה."

    "ברור. תראי את התמונות האלה. תום כבר הגיב לה: 'מה עובר עלייך?' ענבר דוידוף דווקא כתבה שהתמונות מאוד מיוחדות וחזקות. תראי, קרן, אנה עוד הוסיפה #מפורסמת, כמו שאמרנו שנעשה. היא ממש חסרת מודעות עצמית."

    הצלצול המבשר על תום ההפסקה הרעיד את השירותים בבית ספר יצחק רבין בתל אביב.

    "סתם פאתטית!" סיכמה קרן, ושתיהן פסעו אל המסדרון המוביל לחצר, משאירות אותי מרוסקת לחתיכות בתא שירותים צר ומסריח.