כרטיס שחקנית – תמרה דור
1. מעמדי המעורער
השמש היוקדת הטיחה את חומה הרב על מגרש הכדורסל הישן. משטח הבלטות השחוקות רתח. יציעי הבטון בערו כמו תנורים, מותירים סימני צריבה באחוריהם של האמיצים שהעזו להניח שם את ישבניהם. אלמלא היה זה מבנה בעל ותק רב כל כך, כזה שכבר שרד הרבה יותר מקיץ תל אביבי אחד, הייתי חושש לגורל המגרש הוותיק של העשיריה הפותחת.
מי יודע? אולי אש תפרוץ ביציעים? אולי טבעות הסלים - זוג טבעות הברזל המחוברות ללוחות העץ העתיקים שלנו - יימסו בחום הכבד? אולי בקרוב הן ייראו כמו השעונים של סלבדור דאלי, האמן הספרדי המפורסם? ואולי דווקא רשתות הסלים הן שיעלו באש, ולא בגלל יכולת קליעה חורכת רשתות?
ההיגיון הבריא אמר שדבר מכל זה ודאי לא יתרחש, אבל בחום הגדול הדמיון שלי עבד שעות נוספות. איך לא? הרי מד הטמפרטורה בחוץ איים לנפץ את כל שיאי החום שנמדדו אי פעם בקיץ התל אביבי הנורא שעברנו. מי שטוען כי התחממות כדור הארץ היא המצאה של פוליטיקאים שמתחנפים לבוחרים שלהם ושל תקשורת משועממת, מוזמן לקחת כדור לידיו, לנעול נעלי כדורסל ולעלות למגרש ביום כזה. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר יתייצב בראש המפגינים למען עתיד האנושות והאקלים.
נפגשנו שם, במגרש הישן, בשעת צהריים, כדי לשחק שוב את המשחק שכל כך אהבנו. אל המגרש הגענו בעצלתיים, אחד אחרי השני, ומיד התמקמנו ביציעים. תחבנו בתוך תיקי הספורט האישיים שלנו את כפכפי הים, שריד וסמל לשבועות החופשה שהסתיימו, גרבנו לרגלינו גרבי משחק עבים, שרכנו את נעלי הכדורסל הגבוהות והמסורבלות ועלינו שוב אל המגרש.
בבת אחת הכול השתנה. מזג האוויר, שקודם לכן איים עלינו ועל מטרתנו, לעלות למגרש ולחזור לשחק, הופל ארצה בנוק אאוט מהדהד. זה עתה גבר עליו הגעגוע של עשרה שחקנים עייפים, נטולי חשק ומזיעים, למשחק הכדורסל.
רק כמה שבועות קודם לכן נגמרה עוד עונה. מיד לאחר הזכייה המתוקה באליפות, כל אחד מאיתנו לקח לעצמו הפסקה מוחלטת מהמשחק. ״הפסקה כזו, שתאפשר לכם לנקות את הראש ולשקם את הגוף, למלא מצברים, ובעיקר כדי שתוכלו קצת להתגעגע למשחק שכולנו כל כך אוהבים," ביקש, או יותר נכון הורה לנו, המאמן שלנו, ברק שחם, רגע לפני שנפרד מאיתנו לפגרת הקיץ.
אני כבר לא זוכר מי יזם את הרעיון, מי הגאון ששלח את ההודעה הראשונה שהציעה להיפגש במגרש הישן כדי לשחק קצת ״חמש על חמש", לחזור יחד לכושר ולהתחיל יחד את ההכנות לעונה הבאה. בלי המאמן, רק אנחנו: עשרה שחקנים בלבד. אולי היה זה עודד? אולי
דורון, נדב או אולי דווקא גור, החדש בחבורה? משום מה, לא הייתי בטוח איך התגלגל הרעיון, אבל מה זה משנה עכשיו? העיקר שחזרנו, חשבתי לעצמי.
לא הייתי זקוק ליותר מזה. החום הגדול כבר לא הזיז לי, גם לא העובדה שהאימונים הרשמיים עם ברק לקראת העונה הבאה יתחילו בעוד ימים אחדים; אני כבר ממש רציתי לחזור למגרש. התגעגעתי לכל דבר שקשור בו: התגעגעתי לכדור הכתום, לרעש הכדרור, טאק טאק טאק, לחריקות הנעליים על המשטח, לצליל הסוויש הנעים כל כך של רשת הסל כשהכדור עובר דרכה. התגעגעתי גם לרגעים הגדולים שלי, בהם הצלחתי לעצור במו ידיי התקפה של חמישה שחקנים ולמנוע בגופי סל קל. התגעגעתי לשנייה הזאת במשחק, שבה שלחתי את ידי התמנון שלי כדי לעצור לבדי התקפה שלמה של הקבוצה השנייה. לרגע בו הצלחתי לחטוף כדור גורלי, ולהצדיק בפעם המי יודע כמה את המוניטין שלי כשר ההגנה הבלתי מעורער של הקבוצה.
אבל יותר מכול התגעגעתי לתחושת התחרות, להתרגשות שהלכה וגברה ככל שמועד המשחק קרב. גירד לי בידיים, ברגליים ובכל הגוף, גירוד שכולו געגוע למגע העור הכתום של הכדור ולצליל שמפיקות טבעות הסל במפגש איתו. וכשהציע מי שהציע שניפגש כדי לשחק שוב יחד, התרגשתי מההזדמנות להיות שוב אסף ״קיר הברזל" - השומר המוערך, זה שאף אחד לא מסוגל לעבור, והשחקן שכל אחד רוצה כחבר קבוע בקבוצה שלו.
כל אחד? אז זהו, מסתבר שלא בדיוק. כבר אחרי כמה מפגשים כאלו, רגע לפני תחילת אחד המשחקים, נכונה לי הפתעה לא נעימה. המציאות טפחה על פני בצורתה הכואבת ביותר. זה קרה ברגע ש"עשינו כוחות" - זאת אומרת, כשהתחלקנו לשתי קבוצות לפי בחירת השחקנים עצמם - ואז הבנתי שבראש רשימת הבעיות שאיתן אני צריך להתמודד מעכשיו כבר לא ניצב חומו הכבד של חודש יולי. ממש לא. למען האמת, הרגשתי כאילו הטביעו אותי הרגע באמבטיית קרח, וזה לא היה נעים במיוחד.
״אני בוחר ראשון את טוני," הודיע עודד, והעניק היי־פייב מפרגן למעלית האנושית שלנו. טוני זינק ממקומו ומיהר להצטרף אליו.
עודד ״המוח" ונדב היו ראשי הקבוצות. מכיוון שעודד ניצח את נדב בתחרות הקליעות הקצרה שערכו ביניהם על זכות הבחירה הראשונה, הוא זה שזכה לבחור בשחקן הכי אתלטי בקבוצה, ואולי בארץ כולה. הבחירה בטוני היתה אם כן טבעית לגמרי.
״אם אתה הולך על 'המעלית', אז אני צריך קליעה - דורון שלי," השיב נדב, ונתן כיף משלו לקלעי הממושקף של העשיריה הפותחת.
״גור!" קרא עודד. ״הוא יהיה 'הדבק', זה שיהפוך את אוסף השחקנים שלי לקבוצה," הוסיף הסבר מחמיא לבחירה שלו בשחקן שהצטרף האחרון לעשיריה הפותחת.
נדב היסס לרגע. הוא סקר במבטו את השחקנים הנותרים, התעכב עליי לשנייה, ולאכזבתי הרבה המשיך הלאה ואמר, ״אני חייב גבוה. מישהו צריך לקחת פה ריבאונד, ולך, עודד, כבר יש את טוני... מה עושים? הממ, רגע... אלכס!" פסק, ושלח את השחקן הענק אל זרועות הקבוצה המתגבשת.
נשארו ארבעה שחקנים בלבד.
מעולם קודם לכן לא עמדתי במצב דומה, תמיד הייתי מבין אלו שנבחרו הראשונים. אחרי הכול הייתי מדור המייסדים, מאלה שהקימו את הקבוצה הזאת. מאז ומתמיד הרגשתי שמקומי מובטח ומעמדי יציב. אמנם אני לא כוכב (אני לא זוכר מתי, אם בכלל, נבחרתי ראשון לפני כולם ב"כוחות"), אבל היה לי מקום של כבוד בחבורה הראשונה שנחטפת כשהקבוצות מתחלקות ב"בחירות". הייתי השחקן הזה שחייבים בכל קבוצה, שר ההגנה, זה שאחראי על התחום האפור שרוב השחקנים שונאים, אבל המאמנים מעריכים.
אז זהו, שלא עוד.
לחרדתי התברר שהמציאות כפי שהכרתי אותה עד כה השתנתה לה לנגד עיניי.
״תומר! אתה תהיה הגבוה השני בקבוצה שלי," חשף עודד בתורו את בחירת הדראפט הפרטית שלו.
״אם ככה, אני לוקח את יונתן," אמר נדב בתגובה.
התבוננתי סביבי. נשארו רק שני שחקנים. מרגע לרגע המצב נעשה לא נעים בכלל.
״עדי," אמר עודד אחרי השתהות קלה. נשארתי עשירי ואחרון. צעדתי באיטיות אל קבוצתי החדשה, הקבוצה של נדב, מתקשה לעכל את המצב החדש ומתאמץ להסתיר את אכזבתי ועלבוני.
היה זה שחר של יום חדש ולא מוצלח במיוחד, שהציג לי מציאות שונה לחלוטין מזו שהכרתי, כזו שלא בישרה טובות בכל הקשור לעתידי בעשיריה הפותחת לקראת העונה החדשה שעמדה להתחיל.
