כשאעזוב אותך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשאעזוב אותך
מכר
מאות
עותקים
כשאעזוב אותך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כשאעזוב אותך

4.7 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
    שרית חיים - שירם, מחברת הדואט עוצרת נשימה ומחסיר פעימה, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. 
    שרית מעידה על עצמה שמאז שנחשפה לספר חמישים גוונים של אפור היא מאוהבת בז׳אנר הרומנטי וקוראת אדוקה. הספרים האהובים עליה במיוחד הם ספרים עם עלילה מטלטלת המחייבת קופסת טישו, ודמויות בלתי נשכחות. 
    ספרה החדש, כשאעזוב אותך יצא בהוצאת ״מודן״. 

    תקציר

    אילו היית יודעת שבעלך יהיה מאושר יותר עם החברה הכי טובה שלך, אבל לא יעזוב ביוזמתו, האם היית מסוגלת לשחרר אותו?

     

    בגיל עשרים ותשע נאלצה תמר לקבל החלטה קשה, וכמו כל הבחירות המכריעות בחיים, היא טמנה בחובה מחירים כבדים: הזוגיות עם שחר שאהב אותה ועזב, תחושותיה כלפי גופה והתהייה אם בכלל יהיו לה אי פעם יחסים עם גברים. כשליאור נכנס לחייה הוא מוכיח לה שהמחיר לא חייב להיות גבוה כל כך, ושלפעמים קורים ניסים. אלא שאז שוב נטרפים הקלפים, והיא עומדת בפני החלטה בלתי אפשרית: להישאר או לעזוב?

     

    נשים תמיד מילאו תפקיד מזדמן בחייו של ליאור, עד שפגש את תמר. מהרגע הראשון הוא חש צורך לגונן עליה ולעשות הכול כדי להוכיח לה שהוא כאן כדי להישאר. מי העלה בדעתו שמסלולי חייהם כבר הצטלבו, ושדווקא העבר יהרוס הכול ויאלץ אותו לוותר על אהבת חייו?

     

    כעת על תמר וליאור לבחור אם ללכת עם הלב, או שמא לבחור בחוכמת הלב.

     

    כשאעזוב אותך הוא ספרה השלישי של שרית חיים. קדמו לו עוצרת נשימה ומחסיר פעימה, שכבשו את רשימות רבי־המכר ואת לב הקוראים. גם בספרה זה בוחרת שרית לעסוק בדילמה אנושית קורעת לב, שיש בה תשוקת גוף ונפש חסרת גבולות, ואשר מגלמת סיפור אהבה גדול מהחיים.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
    אוקטובר 2018
     
     
     
    קרני השמש חדרו מבעד לשלבי התריסים וריצדו על שמיכת הפוך העבה. ליטפתי באצבעותיי את הנקודות הזעירות שהשמש ציירה ובליבי בקשה אחת בלבד — להרגיש, ולו לרגע קצר, את חום השמש על גופי.
     
    אבל זו הייתה שמש שקרנית, שמש שמפזרת הבטחות. ‬‬‬‬‬
     
    שמש שקרנית.
     
    שקרנית כמוך.
     
    שקרנית כמוהו.
     
    התובנה דקרה אותי היישר בתוך הלב, כמו הייתה שבר זכוכית שהקצה שלו אינו מחודד מספיק, ובזמן שעשה את דרכו אל תוכי, קרע לגזרים את כל מה שנקרה בדרכו. הכאב הלך והתעצם עד שנהיה כמעט בלתי נסבל.
     
    צמרמורת מקפיאת דם עברה בי מכף רגל עד ראש. החזרתי את היד אל מתחת לשמיכה, עצמתי עיניים ושקעתי במחשבות. פקחתי אותן שוב רק כאשר נשמע רחש בפתח החדר. ליאור עמד שם, אוחז בידיו מגש בצבע לבן. לא הייתי צריכה לבחון את המגש כדי לדעת מה מונח עליו. הוא השתהה לרגע קצר והשתדל לא להרעיש בזמן שבדק אם אני ערה.
     
    ״בוקר טוב,״ אמרתי בשקט והבטתי בחיוך הגדול שהתפשט על פניו והאיר את החדר כולו. הוא נכנס והניח את המגש על השידה לידי. הכרחתי את עצמי להשיב לו חיוך והבטתי בו כאילו זו הפעם הראשונה.
     
    הוא לבש מכנסיים כהים מחויטים וחולצה לבנה מגוהצת. כמה קווצות מהשיער השטני שלו מצאו את דרכן אל מצחו, והוא ניער את הראש בניסיון להחזיר אותן למקומן הטבעי. כמעט ביקשתי ממנו להתקרב אליי, כדי שאוכל להחליק את השיער למקומו, כמו שעשיתי עשרות פעמים מאז שהכרנו.
     
    אבל רק כמעט.
     
    ״את ערה.״
     
    הנהנתי והמבט שלי נדד אל המגש, שם חיכו לי בסבלנות, כפי שחשבתי, קנקן שוקו חם ושתי עוגיות גרנולה טריות. הוא התיישב בקצה המיטה והניח את כף ידו על פניי, ואני, בהיסח הדעת, רכנתי אליה ונתתי לאצבעותיו לשוטט על פניי.
     
    את צריכה לספר לו.
     
    הוא צריך לדעת.
     
    הצד הרציונלי שבי ניסה להכריח אותי להוציא את המילים מהפה, אבל ליבי התעקש להשאיר אותן בפנים.
     
    ״את צריכה משהו לפני שאני הולך לעבודה?״
     
    ״לא, שום דבר, אני בסדר,״ השבתי כשהוא רכן אליי, סידר את הכרית מאחורי ראשי והידק את השמיכה סביב גופי. אך כשהוא התיישר מעט והתרחק ממני, גופי בגד בי. אחרי רגע ניסיתי לבלוע את האנחה בחזרה, אבל לא הספקתי.
     
    ״את בטוחה שאת בסדר? את רוצה שאשאר היום בבית?״ הוא התיישב לידי, הניח אגודל מתחת לסנטרי והכריח אותי להרים את ראשי. ״תמר?״ הוא קימט את מצחו ובחן את תווי פניי.
     
    ״אני בסדר, אתה יכול ללכת. היא בטח תתעורר עוד רגע.״
     
    עננה חלפה על פניו כשהזכרתי אותה ודקירה נוספת מאותה חתיכת זכוכית ננעצה שוב בליבי. החנקתי את זעקת הכאב שכמעט נפלטה מתוכי ובמקום זה חייכתי.
     
    ״את מתקשרת היום לדוקטור נתנזון?״
     
    ״בוודאי.״ הנחתי יד על ליבי כאות להבטחה.
     
    ליאור רכן אליי והצמיד את שפתיו לשפתיי לנשיקת פרידה שהייתה חלק משגרת הבוקר שלנו, אבל הפעם הוא התקשה להתנתק, כאילו הרגיש.
     
    ״אתה תאחר לעבודה,״ התרחקתי מעט, אך מיד גם הנחתי את כף ידי על זרועו.
     
    ״אז מזל שאני הבוס,״ הוא קרץ לי, הניח את כף ידו החמה על כף ידי, ורכן לנשק אותי שוב, ״את בטוחה שאת לא רוצה שאשאר?״
     
    ״בטוחה.״
     
    ״אוקיי, אשתדל לחזור היום מוקדם,״ הוא אמר רגע לפני שיצא מהחדר, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה.
     
     
    רק אחרי שדלת הבית נטרקה נתתי לדמעות לפרוץ החוצה. הזעם שלהן היה כל כך עצום עד שהן טלטלו את כל גופי. רק כשנרגעתי מעט הנחתי למחשבות שלי לקחת אותי אחורה בזמן. ראיתי בדמיוני את הפגישה הראשונה שלנו, ואז את השנייה. נזכרתי בתחושה העילאית של האושר שהציף אותי ביום שבו הוא הציע לי נישואין, ומשם המשכתי לטייל ולדלג בין תחנות נוספות בזמן הזוגי שלנו. קירבתי יד קרה אל הלב המרוסק שלי וניסיתי בכל הכוח להיזכר בימים שבהם שכן בתוכי לב שלם ומלא אהבה, כמו שהיה בשנת הנישואין הראשונה שלנו, כשעוד חשבתי שצפויים לנו חיים ארוכים של זוגיות מאושרת. אילו לא היה קורה מה שקרה, קרוב לוודאי שהיינו מוצאים את עצמנו עשרות שנים לאחר מכן מזדקנים זה לצד זה.
    שרית חיים - שירם, מחברת הדואט עוצרת נשימה ומחסיר פעימה, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. 
    שרית מעידה על עצמה שמאז שנחשפה לספר חמישים גוונים של אפור היא מאוהבת בז׳אנר הרומנטי וקוראת אדוקה. הספרים האהובים עליה במיוחד הם ספרים עם עלילה מטלטלת המחייבת קופסת טישו, ודמויות בלתי נשכחות. 
    ספרה החדש, כשאעזוב אותך יצא בהוצאת ״מודן״. 

    עוד על הספר

    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
    כשאעזוב אותך שרית חיים
    פתח דבר
     
    אוקטובר 2018
     
     
     
    קרני השמש חדרו מבעד לשלבי התריסים וריצדו על שמיכת הפוך העבה. ליטפתי באצבעותיי את הנקודות הזעירות שהשמש ציירה ובליבי בקשה אחת בלבד — להרגיש, ולו לרגע קצר, את חום השמש על גופי.
     
    אבל זו הייתה שמש שקרנית, שמש שמפזרת הבטחות. ‬‬‬‬‬
     
    שמש שקרנית.
     
    שקרנית כמוך.
     
    שקרנית כמוהו.
     
    התובנה דקרה אותי היישר בתוך הלב, כמו הייתה שבר זכוכית שהקצה שלו אינו מחודד מספיק, ובזמן שעשה את דרכו אל תוכי, קרע לגזרים את כל מה שנקרה בדרכו. הכאב הלך והתעצם עד שנהיה כמעט בלתי נסבל.
     
    צמרמורת מקפיאת דם עברה בי מכף רגל עד ראש. החזרתי את היד אל מתחת לשמיכה, עצמתי עיניים ושקעתי במחשבות. פקחתי אותן שוב רק כאשר נשמע רחש בפתח החדר. ליאור עמד שם, אוחז בידיו מגש בצבע לבן. לא הייתי צריכה לבחון את המגש כדי לדעת מה מונח עליו. הוא השתהה לרגע קצר והשתדל לא להרעיש בזמן שבדק אם אני ערה.
     
    ״בוקר טוב,״ אמרתי בשקט והבטתי בחיוך הגדול שהתפשט על פניו והאיר את החדר כולו. הוא נכנס והניח את המגש על השידה לידי. הכרחתי את עצמי להשיב לו חיוך והבטתי בו כאילו זו הפעם הראשונה.
     
    הוא לבש מכנסיים כהים מחויטים וחולצה לבנה מגוהצת. כמה קווצות מהשיער השטני שלו מצאו את דרכן אל מצחו, והוא ניער את הראש בניסיון להחזיר אותן למקומן הטבעי. כמעט ביקשתי ממנו להתקרב אליי, כדי שאוכל להחליק את השיער למקומו, כמו שעשיתי עשרות פעמים מאז שהכרנו.
     
    אבל רק כמעט.
     
    ״את ערה.״
     
    הנהנתי והמבט שלי נדד אל המגש, שם חיכו לי בסבלנות, כפי שחשבתי, קנקן שוקו חם ושתי עוגיות גרנולה טריות. הוא התיישב בקצה המיטה והניח את כף ידו על פניי, ואני, בהיסח הדעת, רכנתי אליה ונתתי לאצבעותיו לשוטט על פניי.
     
    את צריכה לספר לו.
     
    הוא צריך לדעת.
     
    הצד הרציונלי שבי ניסה להכריח אותי להוציא את המילים מהפה, אבל ליבי התעקש להשאיר אותן בפנים.
     
    ״את צריכה משהו לפני שאני הולך לעבודה?״
     
    ״לא, שום דבר, אני בסדר,״ השבתי כשהוא רכן אליי, סידר את הכרית מאחורי ראשי והידק את השמיכה סביב גופי. אך כשהוא התיישר מעט והתרחק ממני, גופי בגד בי. אחרי רגע ניסיתי לבלוע את האנחה בחזרה, אבל לא הספקתי.
     
    ״את בטוחה שאת בסדר? את רוצה שאשאר היום בבית?״ הוא התיישב לידי, הניח אגודל מתחת לסנטרי והכריח אותי להרים את ראשי. ״תמר?״ הוא קימט את מצחו ובחן את תווי פניי.
     
    ״אני בסדר, אתה יכול ללכת. היא בטח תתעורר עוד רגע.״
     
    עננה חלפה על פניו כשהזכרתי אותה ודקירה נוספת מאותה חתיכת זכוכית ננעצה שוב בליבי. החנקתי את זעקת הכאב שכמעט נפלטה מתוכי ובמקום זה חייכתי.
     
    ״את מתקשרת היום לדוקטור נתנזון?״
     
    ״בוודאי.״ הנחתי יד על ליבי כאות להבטחה.
     
    ליאור רכן אליי והצמיד את שפתיו לשפתיי לנשיקת פרידה שהייתה חלק משגרת הבוקר שלנו, אבל הפעם הוא התקשה להתנתק, כאילו הרגיש.
     
    ״אתה תאחר לעבודה,״ התרחקתי מעט, אך מיד גם הנחתי את כף ידי על זרועו.
     
    ״אז מזל שאני הבוס,״ הוא קרץ לי, הניח את כף ידו החמה על כף ידי, ורכן לנשק אותי שוב, ״את בטוחה שאת לא רוצה שאשאר?״
     
    ״בטוחה.״
     
    ״אוקיי, אשתדל לחזור היום מוקדם,״ הוא אמר רגע לפני שיצא מהחדר, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה.
     
     
    רק אחרי שדלת הבית נטרקה נתתי לדמעות לפרוץ החוצה. הזעם שלהן היה כל כך עצום עד שהן טלטלו את כל גופי. רק כשנרגעתי מעט הנחתי למחשבות שלי לקחת אותי אחורה בזמן. ראיתי בדמיוני את הפגישה הראשונה שלנו, ואז את השנייה. נזכרתי בתחושה העילאית של האושר שהציף אותי ביום שבו הוא הציע לי נישואין, ומשם המשכתי לטייל ולדלג בין תחנות נוספות בזמן הזוגי שלנו. קירבתי יד קרה אל הלב המרוסק שלי וניסיתי בכל הכוח להיזכר בימים שבהם שכן בתוכי לב שלם ומלא אהבה, כמו שהיה בשנת הנישואין הראשונה שלנו, כשעוד חשבתי שצפויים לנו חיים ארוכים של זוגיות מאושרת. אילו לא היה קורה מה שקרה, קרוב לוודאי שהיינו מוצאים את עצמנו עשרות שנים לאחר מכן מזדקנים זה לצד זה.