הקץ של קץ העולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקץ של קץ העולם
הוספה למועדפים

הקץ של קץ העולם

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: נעמי זוסמן
    • הוצאה: עם עובד
    • תאריך הוצאה: יולי 2020
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים

    ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

    תקציר

    ג׳ונתן פראנזן חדל להאמין בכוחה וברצונה של הציוויליזציה להציל את עולמנו מפני קריסה סופית ומוחלטת שצפויה לנו בשל פשעי ההתנהלות בתחום האקלים ובתחום שימור הסביבה. מסקנותיו קשות אך חד–משמעיות; עתה הוא מבשר לנו כי נמוג הסיכוי להציל את העולם מפני התאבדות אקולוגית.

    בעלי הכנף, עולמם וקסמם, ומסתרי הספרות הם שתי אהבותיו הכובשות של פראנזן. בקובץ מסותיו האחרון הקץ של קץ העולם הוא מעניק לקוראים עוד מפתחות להבנת סודות ההיקסמות. פראנזן, כדרכו, אינו שש לאמץ את ההנחות המקובלות על הסוגיות ועל התחומים המעסיקים אותו. כדרכו הוא כן וישיר, אירוני ואינו נרתע ממסקנות קשות ומאיימות. כנות זו מוליכה אותו גם להודות בפה מלא בשגיאותיו שלו, בציפיותיו שלא התגשמו.

    פראנזן קנה את עולמו בזכות כתיבתו הספרותית פורצת הדרך ודבק גם בצווי “החיים השניים״ שלו. חייו של מסאי נועז שאינו ירא מן המסקנות שאליהן תהיותיו מובילות אותו.

    סיפורי מסע אל מקומות מרתקים, ציפורים נדירות שמעשירות את רשימת בעלי הכנף שפגש פראנזן, והוא מרבה להתהדר בהן, ודיון מרתק על מלאכתו של המסאי, בין הספרות לעולם הקשה המאיים לכלות את כולנו — אלה מזומנים לקורא בפרקי הקץ של קץ העולם.

    מספריו שראו אור בספרייה לעם של עם עובד התיקונים (2003); חירות (2012); טוהר (2017); העיר העשרים ושבע (2018).

    פרק ראשון

    המסה בזמנים קודרים

     

     
    אם המסה (essay) היא משהו שמתנסים בו — משהו שיש בו סיכון, שאינו מוחלט, שאינו סמכותי; משהו שהמחבר מעז ומסתכן בו על יסוד חווייתו האישית והסובייקטיבית — היה אפשר לחשוב שאנחנו חיים במעין תור זהב מסאי. לאיזו מסיבה הלכת בליל שבת? איך התנהגה אליך הדיילת? מה השקפתך על השערורייה הפוליטית התורנית? הנחת היסוד של המדיה החברתית היא שאפילו המיקרו־נרטיב האישי ראוי לא רק לציון פרטי, כביומן, אלא לשיתוף עם אנשים אחרים. נשיא ארצות הברית עכשיו פועל על בסיס הנחה זו. דיווח מסורתי של חדשות ״קשות״, במקומות כמו הניו יורק טיימס, התרכך עד שילוב האני, על קולו, דעותיו ורשמיו, באור הזרקורים של העמוד הראשי, ומבקרי ספרים מרגישים מחויבים פחות ופחות לדון בספרים באובייקטיביות כלשהי. בעבר לא היה אכפת לאיש אם רסקולניקוב או לילי בארט היו חביבים, אבל שאלת ה״חביבות״, על העדפתה המובלעת לרגשותיו האישיים של המבקר, היא עכשיו מרכיב מפתח של השיפוט הביקורתי. והספרות הבדיונית עצמה נראית יותר ויותר כמו מסה. אחדים מהרומנים המשפיעים ביותר בשנים האחרונות, של רייצ'ל קאסק (Cusk) ושל קארל אובה קנאוסגרד (Knausgaard), מעלים את שיטת העדות המודעת לעצמה בגוף ראשון לרמה חדשה. מעריציהם הקיצונים יותר יאמרו שהדמיון וההמצאה הן תחבולות מיושנות; שהנכחת הסובייקטיביות של דמות אשר אינה דומה למחבר היא פעולה של ניכוס, אפילו קולוניאליזם; שצורת הסיפורת היחידה האותנטית ובת ההגנה מבחינה פוליטית היא האוטוביוגרפיה.
     
    בה בעת המסה האישית — הכלי המקובל לבחינה עצמית כנה ולהתמודדות עקשנית עם רעיונות, כמו שפיתח מונטן (Montaigne) וקידמו אמרסון (Emerson), וולף (Woolf) ובולדווין (Baldwin) — מצויה בשקיעה. מרבית כתבי העת שתפוצתם נרחבת כמעט הפסיקו לפרסם מסות טהורות. צורת כתיבה זו נשמרת אפוא בעיקר בפרסומים קטנים, שיחדיו קוראים אותם פחות ממספר עוקבי חשבון הטוויטר של מרגרט אטווד. האם עלינו לבַכּות את היכחדותה של המסה? או שעלינו לחגוג את העובדה שהמסה כבשה את התרבות הכללית?
     
    *
     
    מיקרו־נרטיב אישי וסובייקטיבי: את המעט שלמדתי על כתיבת מסות, למדתי מעורכִי בניו יורקר הנרי פינדר (Henry Finder). הלכתי להנרי לראשונה בשנת 1994, כמי שמתעתד להיות עיתונאי וזקוק לכסף נואשות. בזכות מזל חסר פשר, בעיקר, הפקתי מסה בת פרסום על שירות הדואר של ארצות הברית,2 ואז, בגלל אי־כשירות מולדת, כתבתי מסה לא בת פרסום על הסיֵירה קלאב.3 זה היה השלב שהנרי אמר שאולי יש לי כישרון כלשהו ככותב מאמרים. שמעתיו כאומר: ״מכיוון שאתה בבירור חרא של עיתונאי״, ודחיתי בתוקף כל אפשרות שיש לי כישרון כלשהו בתחום זה. חונכתי עם האימה הטיפוסית לאנשי המידווסט מפני פטפטת יתר על עצמי, והייתה לי גם דעה קדומה, שמקורה ברעיונות מוטעים מסוימים על כתיבה ספרותית, נגד אמירתם של דברים שאפשר לתארם תיאור מתגמל יותר. אבל בכל זאת נזקקתי לכסף, אז המשכתי להתקשר להנרי בתקווה לקבל הצעה לביקורת ספרים. באחת השיחות הללו הוא שאל אותי אם יש לי עניין כלשהו בתעשיית הטבק — נושאו של ספר היסטוריה חשוב מאת ריצ'רד קלוגר (Richard Kluger). אמרתי מהר: ״סיגריות הן הדבר האחרון בעולם שאני רוצה לחשוב עליו״, והדבר גרר את תשובתו המהירה עוד יותר של הנרי: "לכן אתה חייב לכתוב עליהן".4
     
    זה היה השיעור הראשון שלמדתי מהנרי, והוא נשאר החשוב בהם. אחרי שעישנתי בכל שנות העשרים שלי, הצלחתי להפסיק לשנתיים בראשית שנות השלושים שלי. אבל כשהוטלה עליי כתיבת המסה על רשות הדואר, ונחרדתי למחשבה שאצטרך לצלצל ולהציג את עצמי כעיתונאי של הניו יורקר, שבתי לעשן. בשנים שחלפו מאז הצלחתי לחשוב על עצמי כעל לא מעשן, או לפחות כעל מי שנחוש כל כך להפסיק שוב עד שאני כבר בעצם לא מעשן כמעט, אף שהמשכתי לעשן. הלוך הרוח שלי היה כמו נגזרת של גל קוונטי שיכולתי להיות בו לגמרי מעשן, אבל גם לגמרי לא מעשן, כל עוד לא נתתי לעצמי דין וחשבון. והיה לי ברור מיד שהכתיבה על סיגריות תאלץ אותי לתת לעצמי דין וחשבון. זה מה שמסות עושות.
     
    הייתה גם הבעיה עם אימי, שאביה מת מסרטן ריאות ושהתנגדה נחרצות לעישון. הסתרתי את העישון שלי מפניה יותר מחמש עשרה שנים. טעם אחד לכך שנזקקתי לשמר את חוסר החלטיותי כמעשן או לא מעשן היה שלא נהניתי לשקר לה. מיד כשאצליח להפסיק שוב, סופית, תקרוס נגזרת הגל ואהיה, במאת האחוזים, הלא מעשן שבדמותו הצגתי את עצמי תמיד — אבל רק אם לא אצא מהארון קודם לכן, בדפוס, כמעשן.
     
    הנרי היה ילד פלא בן עשרים ומשהו כשהחלה טינה בראון להעסיקו בניו יורקר. היה לו אופן דיבור חנוק מיוחד, מין מלמול רהוט לעילא, כמו פרוזה ערוכה בדקדקנות יתר אבל קריאה בקושי. נפעמתי מהאינטליגנצייה שלו ומידענותו, ועד מהרה התחלתי לחיות בפחד שאאכזב אותו. הדגש הנרגש שלו, ב״לכן אתה חייב לכתוב עליהן״ — הוא היה האדם היחיד שהכרתי שיכול להישמע אמין באומרו ״לכן״ כפתיח מודגש או את הציווי ״חייב״ — אִפשר לי לקוות שהותרתי בתודעתו רושם כלשהו, קטן ככל שיהיה.
     
    וכך פניתי לעבוד על המסה, מעלה בעשן חצי תריסר סיגריות דלות ניקוטין ליום ביושבי מול מאוורר קופסה בחלון חדר המגורים שלי, והגשתי להנרי את הדבר היחיד שכתבתי אי־פעם שלא נזקק לעריכתו. אני לא זוכר איך הניחה אימי את ידיה על המסה, או איך גרמה לי להבין עד כמה חשה נבגדת, אם זה היה במכתב או בשיחת טלפון, אבל אני זוכר בהחלט שלא תקשרה איתי אז שישה שבועות — בלי ספק, פרק הזמן הארוך ביותר שהתעלמה ממני אי־פעם. זה היה בדיוק כפי שחששתי שיהיה. אבל משהתאוששה ושבה לשלוח לי מכתבים, הרגשתי שהיא רואה אותי, שהיא רואה אותי כפי שאני, בדרך שמעולם לא הרגשתי קודם לכן. זה לא היה רק שהאני ה״אמיתי״ שלי הוסתר ממנה; זה היה כאילו לא היה באמת אני לראות.
     
    קירקגור, באו־או, לועג ל״אדם העסוק״ שעובדת היותו עסוק מספקת לו דרך לחמוק מבירור עצמי כן. אתה עשוי להתעורר בלילה ולקלוט שאתה בודד בנישואיך, או שאתה צריך לחשוב על מה שרמת הצריכה שלך עושה לכדור הארץ, אבל למחרת יש לך מיליון דברים קטנים לעשות, וביום שאחר כך יש לך עוד מיליון דברים. כל עוד אין לדברים הקטנים קץ, לעולם אינך צריך לעצור ולהתמודד עם השאלות הגדולות יותר. כתיבת מסה או קריאתה אינה הדרך היחידה לעצור ולשאול את עצמך מי אתה באמת ומה משמעות חייך, אבל היא בהחלט דרך טובה אחת. ואם אתה חושב עד כמה לא עסוקה באופן מגוחך הייתה קופנהגן של קירקגור, לעומת זמננו אנו, הציוצים הסובייקטיביים והפוסטים הפזיזים בבלוגים אינם נראים עוד מסאיים כל כך. הם נראים יותר כמו אמצעי להימנע ממה שמסה אמיתית עשויה לכפות עלינו. אנחנו מעבירים את ימינו בקריאה, על מסכים, של דברים שלעולם לא היינו טורחים לקרוא בספר מודפס, ורוטנים עד כמה אנחנו עסוקים.
     
    הפסקתי לעשן בפעם השנייה בשנת 1997. ואז, בשנת 2002, בפעם האחרונה. ואז, ב-2003, בפעם האחרונה והסופית — אלא אם כן נחשיב את הניקוטין חסר העשן המשייט במחזור הדם שלי עכשיו, בזמן שאני כותב את זה. הניסיון לכתוב מסה כנה אינו משנה את ריבוי ה״אני״ שלי; אני עדיין מכור בעל מוח של זוחל, דאגן בנוגע לבריאותי, בן תשחורת נצחי, דיכאוני שמתווה את תרופותיו לעצמו — הכול, בעת ובעונה אחת. מה שמשתנה, אם אני לוקח את הזמן הנדרש כדי לעצור ולמדוד, הוא שזהותי מרובת האני צוברת עומק.
     
    *
     
    אחת מתעלומות הספרות היא שעומק אישי, כפי שהוא נתפס על ידי הכותב והקורא כאחד, מצוי מחוץ לגופו של כל אחד מהם, על דף כזה או אחר. איך ייתכן שאני מרגיש אמיתי יותר לעצמי בדבר שאני כותב משאני מרגיש בתוך גופי שלי? איך ייתכן שאני מרגיש קרוב יותר למישהי אחרת כשאני קורא את המילים שלה, משאני מרגיש כשאני יושב לצידה? התשובה, בחלקה, היא שהכתיבה והקריאה גם יחד דורשות קשב מלא. אבל אין ספק שיש לה קשר גם לסוג הארגון האפשרי רק על הנייר.
     
    ואולי אזכיר כאן שני לקחים אחרים שלמדתי מהנרי פינדר. אחד הוא שכל מסה, אפילו כתיבה הגותית, מספרת סיפור. האחר הוא שיש רק שתי דרכים לארגן חומר: ״דומה הולך עם דומה״ ו״זה אחר זה״. הוראות אלה נדמות אולי מובנות מאליהן, אבל כל בוחן של מסות בתיכון או בקולג' יוכל להעיד שאינן כאלה. לי זה היה במיוחד לא ברור שכתיבה הגותית צריכה לציית לכללי הדרמה. ועם זאת, האם טיעון טוב אינו מתחיל בהצבה של בעיה קשה כלשהי? והאם הוא אינו מציע אז נתיב מילוט מהבעיה באמצעות הצעה נועזת ומציב מכשולים בצורת התנגדויות וטיעוני נגד, ולבסוף, באמצעות סדרה של היפוכים, לוקח אותנו לסיום לא צפוי אבל מספק?
     
    אם תקבלוּ את הנחתו של הנרי שפרוזה מוצלחת משמעה חומר המאורגן בצורה של סיפור, ואם אתם שותפים לעמדתי שזהויותינו מורכבות מהסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, הגיוני שמזומנת לנו מנה גדושה של עומק אישי מעמל הכתיבה ומעונג הקריאה. כשאני לבד ביער או סועד עם חבר, אני נדהם מכמות המידע החושי האקראי הסובב אותי. פעולת הכתיבה מנכה הכול כמעט, משאירה רק את האל״ף־בי״ת ואת סימני הפיסוק ומתקדמת לקראת הלא אקראי. לעיתים, כשאתה מארגן את מרכיביו של סיפור מוּכר, אתה מגלה שהוא אינו אומר את מה שחשבת שהוא אומר. לעיתים, בייחוד כשהמדובר בטיעון (״זה נובע מזה״), נדרש נרטיב חדש לגמרי. המשמעת הכרוכה בעיצובו של סיפור משכנע יכולה לגבש מחשבות ורגשות שרק בקושי ידעת שהם קיימים בתוכך.
     
    אם אתה מתמודד עם כמות של חומר שנראה כאילו אי אפשר לספרו כסיפור, הנרי היה אומר שהחלופה היחידה העומדת בפניך היא למיינו לקטגוריות ולאגד מרכיבים דומים יחד: דומה הולך עם דומה. זו, לכל הפחות, דרך סבירה לכתוב. אבל גם לתבניות יש דרך להיהפך לסיפורים. כדי להסביר את ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות, שהציפייה הרווחת הייתה שיפסיד בהן, מפתה להבנות סיפור של זה אחר זה: הילרי קלינטון הייתה רשלנית בטיפול בדואר האלקטרוני שלה, משרד המשפטים החליט שלא לתבוע אותה, אחר כך התגלו הודעות הדואר האלקטרוני של אנתוני וינר, אחרי כן דיווח ג'יימס קומי לקונגרס שיש סיכוי כי קלינטון עוד בצרות, ואז ניצח טראמפ בבחירות. אבל בהחלט ייתכן שפורה יותר לקבץ דומה עם דומה: ניצחונו של טראמפ היה דומה להצבעת הברקזיט ודומה ללאומנות המתנגדת להגירה שגואה באירופה. רשלנותה של קלינטון בטיפול בהודעות הדואר האלקטרוני שלה הייתה דומה למסע הבחירות הלא מוצלח שלה והיתה דומה להחלטתה שלא לנהל מסע מאומץ יותר במישיגן ובפנסילבניה.
     
    *
     
    הייתי בגאנה ביום הבחירות, מצַפֵּר עם אחי ועם שני חברים. הדוח שהגיש ג'יימס קומי לקונגרס ערער את מסע הבחירות עוד לפני שנסעתי לאפריקה, אבל אתר הסקרים בר הסמכה של נייט סילבר FiveThirtyEight עוד העריך שסיכויו של טראמפ לנצח בבחירות הם שלושים אחוזים בלבד. לאחר שהצבעתי מוקדם לקלינטון, הגעתי לאקרה (Accra) בהרגשת חרדה מתונה בלבד בנוגע לבחירות ובירכתי את עצמי על החלטתי לבלות את השבוע האחרון של מסע הבחירות בלי לבדוק את FiveThirtyEight עשר פעמים ביום.
     
    בגאנה טיפחתי כפייתיות מסוג אחר. לבושתי, אני מה שאנשים בעולם הצפרות מכנים ליסטר.5 זה לא שאני לא אוהב את הציפורים בפני עצמן. אני יוצא למסעות צפרות כדי לחוות את יופיין ואת מגוונן, כדי ללמוד יותר על התנהגותן ועל המערכות האקולוגיות שלהן וכדי לצאת להליכות ארוכות, קשובות, במקומות חדשים, אבל אני גם עורך הרבה יותר מדי רשימות. לא זו בלבד שאני סופר את סוגי הציפורים שראיתי ברחבי העולם אלא שאני סופר גם את אלה שראיתי בכל ארץ ובכל מדינה בארצות הברית שציפרתי בה, אפילו באתרים שונים קטנים יותר, ובכלל זה בחצר האחורית שלי ובכל שנה אזרחית מאז 2003. אני יכול לתרץ את הספירה הכפייתית שלי כעוד משחק קטן שאני משחק בעקבות התשוקה שלי. אבל אני כפייתי באמת. זה עושה אותי נחות מוסרית לעומת צפרים שצפרותם היא לשם העונג בלבד.
     
    במקרה, בנסיעתי לגאנה הענקתי לעצמי את ההזדמנות לשבור את השיא של רשימת השנה הקודמת שלי, של 1,286 מינים. היו לי כבר יותר משמונה מאות לשנת 2016 וידעתי, ממחקרי באינטרנט, שטיולים דומים לשלנו הניבו קרוב לחמש מאות מינים, שרק מעטים מהם נפוצים גם באמריקה. אם אוכל לראות באפריקה 460 מינים ייחודיים לאותה השנה, ואחר כך לנצל את עצירת הביניים של שבע השעות בלונדון כדי לאסוף עשרים ציפורים אירופיות קלות בפארק ליד הית'רו, 2016 תהיה שנתי הטובה אי־פעם.
     
    ראינו דברים נפלאים בגאנה, טוראקואיים ושרקרקים שנמצאים רק במערב אפריקה.6 אבל מעט יערותיה של המדינה ששרדו מצויים בלחץ אדיר של ציד ושל כריתת עצים, והליכותינו בהם היו מהבילות יותר מאשר פורות. עד ערב יום הבחירות כבר החמצנו את הסיכוי היחיד שהיה לנו עם אחדים ממיני היעד שלי. מוקדם מאוד בבוקר המחרת, כשהקלפיות עוד היו פתוחות בחוף המערבי של ארצות הברית, הפעלתי את הטלפון שלי למען העונג שבאישור שקלינטון זוכה בבחירות. במקום זאת מצאתי טקסטים המומים של חבריי בקליפורניה, ובהם תמונות של עצמם צופים בטלוויזיה ונראים קודרים, ושל חברתי מכורבלת על ספה בתנוחת עובר. הכותרת הראשית של הטיימס באותו רגע הייתה ״טראמפ לוקח את צפון קרולינה, בונה מומנטום; סיכויי הניצחון של קלינטון קלושים״.
     
    לא נותר דבר לעשותו חוץ מלצאת לצפר. על כביש ביער נסוטה (Nsuta), עוד אנחנו מתחמקים ממשאיות שאת תאוצתן קישרתי עם טראמפ, ובכל זאת נאחזים ברעיון שעדיין יש לקלינטון סיכוי לנצחַ, ראיתי קלאו גמדי שחור, נץ קוקייה אפריקני ונקר מלנכולי.7 זה היה בוקר מיוזע אבל מספק שהסתיים מששבנו לאזור שיש בו קליטת אינטרנט, בחדשות שבישרו כי ״גס הרוח קצר האצבעות״ (short-fingered vulgarian, הכינוי הבלתי נשכח של כתב העת ספיי [Spy]), הוא נשיאה החדש של ארצי. זה היה הרגע שהבנתי בו מה מוחי עשה עם הערכתו של נייט סילבר בנוגע לשלושים האחוזים לזכותו של טראמפ. איכשהו התייחסתי למספר כאומר שהעולם עלול להיות, בתרחיש הגרוע ביותר, שלושים אחוז מחורבן יותר לאחר יום הבחירות. הדבר שהמספר ייצג בפועל כמובן היה הסיכוי של שלושים האחוזים שהעולם יהיה מחורבן יותר במאת האחוזים.
     
    כשנסענו צפונה, אל מרחביה היבשים, הריקים יותר של צפון גאנה, פגשנו ציפורים אחדות שחלמתי לראותן זמן רב: תנינן מצרי, שרקרק ארגמני ותחמש דגלונים זכר,8 שסרטי הכנפיים השערורייתיים שלו שיוו לו מראה של תחמש ששני עטלפים דולקים בעקבותיו. אבל הלכנו והתרחקנו בהתמדה ממכסת הציפורים השנתית שהייתי צריך להוסיף לרשימה שלי. באיחור־מה עלה בדעתי שברשימות המסע שראיתי במרשתת היו מינים שרק נשמעו, לא נראו, ואילו אני נזקקתי לראות ציפור כדי לסופרה. הרשימות הללו רוממו את תקוותיי כמו שעשה נייט סילבר. עכשיו כל מין יעד שהחמצתי הגביר את הלחץ לראות את כל היעדים שנותרו, אפילו הלא סבירים בעליל שבהם, אם התכוונתי לשבור את השיא שלי. זו הייתה רק רשימה שנתית מטופשת, חסרת משמעות אפילו בשבילי בסופו של דבר, אבל הייתי בהשפעת הכותרת מהבוקר שלאחר יום הבחירות. במקום 275 קולות של אלקטורים הייתי צריך 460 מינים, וסיכויי הניצחון שלי נעשו קלושים ביותר. לבסוף, ארבעה ימים לפני סוף הטיול, במפרץ של סכר ליד הגבול עם בורקינה פאסו, ששם קיוויתי ללכוד חצי תריסר ציפורי ערבה וראיתי אפס, הייתי צריך לעכל את ממשותו של ההפסד. פתאום הבנתי שהייתי צריך להיות בבית, מנסה לנחם את חברתי בסוגיית הבחירות, מפעיל את יתרונו היחיד של הפסימיסט הדיכאוני, שהוא הנטייה לצחוק בזמנים קודרים.
     
    *
     
    איך הגיע גס הרוח קצר האצבעות לבית הלבן? כששבה הילרי קלינטון לדבר בציבור, היא שיוותה אמינות לניתוח של דומה עם דומה של אופייה כשקידמה נרטיב של זה אחר זה. עזבו את זה שהיא התרשלה בטיפול בהודעות הדואר האלקטרוני שלה ושהפטירה את הביטוי ״ערֵמה של טעויות מצערות״.9 עזבו את זה שייתכן שלבוחרים היו תלונות לגיטימיות על העלית הליברלית שייצגה; שייתכן שכשלו בהערכת הרציונליות של הסחר החופשי, של גבולות חופשיים ושל אוטומציה בתעשייה בעוד הרווחים הכלליים של ההון הגלובלי באו על חשבונו של מעמד הביניים; שייתכן שהתנגדו לכפייה הפדרלית של ערכים ליברליים אורבניים על קהילות סְפָר שמרניות. לפי קלינטון, האשם בהפסדה היה ג'יימס קומי — אולי גם הרוסים.
     
    אין ספק, היה לי נרטיב סדור משל עצמי. כשהגעתי הביתה מאפריקה לסנטה קרוז, חבריי הפרוגרסיביים עדיין התאמצו להבין איך ייתכן שטראמפ ניצח. נזכרתי באירוע פומבי שערכתי פעם עם המומחה האופטימי למדיה חברתית קליי שירקי (Clay Shirki), שסיפר לקהל עד כמה ״המומים״ היו מבקרי המסעדות המקצועיים של ניו יורק כאשר הכתיר זאגאט, שירות ביקורות מבוסס על ההמונים, את היוניון סקוור קפה בתואר המסעדה הטובה בעיר. הרעיון של שירקי היה שמבקרים מקצועיים אינם חכמים כפי שנדמה להם שהם; שלמעשה, בעידן הביג דאטה, מבקרים אינם נחוצים עוד כלל. באותו אירוע, בהתעלמי מהעובדה שהיוניון סקוור קפה היה המסעדה המועדפת עליי בניו יורק (ההמונים צדקו!), תהיתי בחמיצות אם שירקי סבר שהמבקרים היו טיפשים גם כשקבעו שאליס מונרו (Munro) היא סופרת טובה מג'יימס פטרסון (Patterson). אבל ניצחונו של טראמפ עכשיו, גם הוא הצדיק את לעגו של שירקי למומחים. המדיה החברתית אפשרה לטראמפ לעקוף את הממסד הביקורתי, ובקרב ההמונים במדינות המפתח נמצא המספר הנחוץ בדיוק של אנשים שסברו כי ההומור הנמוך שלו ודיבורו המסית ״עדיפים״ מטיעוניה המורכבים של קלינטון ומִמוּמְחיותה במדיניות. זה נובע מזה: בלי טוויטר ופייסבוק אין טראמפ.
     
    לאחר הבחירות נדמה להרף עין שמארק צוקרברג מקבל, לכאורה, אחריות על שיצר את הבמה המובחרת להפצת חדשות כזב על קלינטון ושהוא מציע כי פייסבוק תיעשה פעילה יותר בסינון החדשות (בהצלחה עם זה). טוויטר מצידו השאיר את ראשו מורכן. בזמן שציוציו של טראמפ נמשכו ללא הפוגה, מה יכול טוויטר לומר? שהוא עושה את העולם למקום טוב יותר?
     
    בדצמבר החלה KPIG, תחנת הרדיו האהובה עליי בסנטה קרוז, להשמיע פרסומת מזויפת שהציעה שירותי ייעוץ למכורים לציוצים ולפוסטים שונאי טראמפ. חודש לאחר מכן, שבוע לפני נאום ההכתרה של טראמפ, ארגן המרכז האמריקני של PEN אירועים בכל רחבי המדינה כדי להדוף את המתקפה על חופש הדיבור, שלטענתו ייצג טראמפ. אף שהגבלות המסע, שאכן החיל ממשלו מאוחר יותר, הקשו על כותבים ממדינות מוסלמיות להשמיע את קולם בארצות הברית, הדבר הרע האחד שלא היה אפשר להגיד על טראמפ, בינואר, היה שהוא הגביל את חופש הביטוי באופן כלשהו. הטוויטים השקרניים, המתגרים שלו היו ביטוי חופשי על סטרואידים. ארגון PEN עצמו העניק, שנים מעטות בלבד קודם לכן, פרס על חופש הביטוי לטוויטר על התפקיד שמילא, לפי פרסומיו שלו, באביב הערבי. התוצאה המעשית של האביב הערבי הייתה התבססות מחודשת של האוטוקרטיה, וטוויטר חשף את עצמו מאז, בידיו של טראמפ, כבמה שתפורה למידותיה של האוטוקרטיה, אבל האירוניות לא תמו בזאת. באותו שבוע בינואר הציעו חנויות ספרים וסופרים אמריקנים פרוגרסיביים להחרים את הוצאת הספרים סיימון אנד שוסטר על הפשע שבכוונתה להוציא לאור ספר מאת הפרובוקטור הימני הדוחה מילו יאנופולוס (Milo Yiannopoulos). חנויות הספרים הכועסות ביותר טענו שיסרבו להחזיק במלאי עותקים של כל הספרים של הוצאת הספרים סיימון אנד שוסטר ובכללם, יש להניח, ספריו של אנדרו סולומון (Solomon), נשיא PEN. האיום לא הוסר עד שההוצאה נסוגה מהחוזה שלה עם יאנופולוס.
     
    טראמפ ותומכיו מהימין הקיצוני10 נהנים ללחוץ על הכפתורים של התקינות הפוליטית, אבל זה עובד רק כי הכפתורים האלה שם, מוכנים ללחיצה — סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים לַזכות לא לשמוע דברים שמעצבנים אותם, ולהשתיק בצווחות רעיונות שפוגעים בהם. חוסר הסובלנות פורח בייחוד במרשתת, ששם ביטוי מדוּד נענש בכך שלא מקליקים עליו, אלגוריתמים עלומים של פייסבוק וגוגל מכוונים אותך לתכנים שאתה מסכים איתם, וקולות שאינם מתיישרים עם הכלל שומרים על שתיקה בגלל החשש מפני ביטוי שטנה, טרולים וביטולי חברות. התוצאה היא קבוצות סגורות שאתה מרגיש בהן צודק לגמרי בשנאתך למה שאתה שונא, ולא משנה באיזה צד אתה. והנה עוד דרך שהמאמר שונה בה מסוגים דומים לכאורה של ביטוי סובייקטיבי. שורשי המאמר בספרות, והספרות במיטבה — עבודתה של אליס מונרו למשל — מזמינה אותך לשאול אם ייתכן שאתה טועה קמעה, אולי אפילו טועה לגמרי, ולדמיין מדוע מישהו אחר עשוי לשנוא אותך.
     
    *
     
    לפני שלוש שנים זעמתי על שינוי האקלים. המפלגה הרפובליקנית המשיכה לשקר ולטעון כי אין הסכמה כללית בסוגיה בקרב אנשי המדע — המחלקה להגנת הסביבה של מדינת פלורידה אף הרחיקה לכת ואסרה על עובדיה לכתוב את המילים ״שינוי אקלים״ לאחר שמושל פלורידה, רפובליקני, התעקש שזו אינה ״עובדה אמיתית״ — אבל על השמאל כעסתי לא פחות. קראתי ספר חדש של נעמי קליין ״זה משנה הכול״ (Naomi Klein, This Changes Everything), שהיא הרגיעה בו את הקורא כי אף ש״הזמן לחוץ״ עוד יש לנו עשור שנוכל לחולל בו שינוי רדיקלי בכלכלה העולמית ולמנוע מהטמפרטורות הגלובליות לעלות ביותר משתי מעלות עד סוף המאה. האופטימיות של קליין הייתה נוגעת ללב, אבל גם היא אינה אלא סוג של התכחשות. אפילו קודם לבחירתו של דונלד טראמפ לא הייתה כל עדות לכך שהאנושות מסוגלת — מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, אתית וכלכלית — לקצץ את פליטות הפחמן בַּמהירות ובַּחדות הנדרשות כדי לשנות הכול. אפילו האיחוד האירופי, שהתגייס לפעילות בתחום האקלים מוקדם ושאהב להטיף מוסר לאזורים אחרים בשל חוסר אחריותם, לא נזקק אלא למיתון של 2009 כדי להתמקד בגידול כלכלי. בלי מרי כלל עולמי בקפיטליזם של השוק החופשי בעשור הקרוב — התסריט שלטענת קליין עוד יכול להצילנו — העלייה הסבירה ביותר בטמפרטורה במאה הקרובה נעה סביב שש מעלות. נהיה בני מזל אם נצליח לחמוק מעלייה של שתי מעלות לפני שנת 2030.
     
    בקהילה שהפערים בה הולכים ומחריפים, האמת על אודות ההתחממות הגלובלית הייתה עוד נוחה פחות לשמאל מלימין. הכחשותיו של הימין היו שקרים דוחים, אבל הם התיישבו לפחות עם איזה ריאליזם פוליטי חסר בושה. השמאל, שביקר את הימין בחריפות על חוסר יושרו האינטלקטואלי ושהפך את ההתכחשות לשינוי האקלים לקריאת קרב פוליטית, נקלע עתה למצב בלתי אפשרי. הוא נדרש להמשיך לעמוד על אמיתותו של מדע האקלים ובה בעת להתעקש בנוגע לבדיה שפעולה עולמית משותפת תוכל לדחות את מְרָעוֹ: שקבלה כללית של העובדות, שיכלה באמת לשנות הכול ב-1995, עדיין יכולה לשנות הכול. וָלא — מה זה משנה אם הרפובליקנים מתפלפלים עם המדע?
     
    מכיוון שאהדתי הייתה נתונה לשמאל — הפחתת פליטות הפחמן טובה לאין שיעור מאפס מעש; כל מחצית המעלה מועילה — גם ציפיותיי ממנו היו גבוהות יותר. הכחשת המציאות העגומה, העמדת פנים שהסכם פריז יכול למנוע אסון, יכולה להיות מובנת כטקטיקה לשימור מחויבותם של אנשים להפחתת פליטות; לשימור התקווה. אבל כאסטרטגיה היא עשתה נזק רב יותר מתועלת. היה בה משום ויתור על העליונות המוסרית, העלבת האינטליגנצייה של בוחרים לא משוכנעים (״באמת? יש לנו עוד עשור?״) ומניעת דיון כן בשינויים הדרסטיים שהקהילה הבין־לאומית צריכה להתכונן לעשותם, ובפיצוי שאומות כבנגלדש ראויות לו על מה שעוללו להן אומות כארצות הברית.
     
    חוסר יושר עיוות גם את סדרי העדיפויות. בעשרים השנים האחרונות נשבתה התנועה להגנת הסביבה בידי סוגיה אחת. הן מתוך דאגה אמיתית, הן משום שבהצפתן של בעיות אנושיות היה סיכון פוליטי פחות — זה אליטיסטי פחות — מאשר בדיבור על הטבע, הארגונים הלא ממשלתיים (NGO) הגדולים למען הסביבה השקיעו כולם את הונם הפוליטי במלחמה בשינוי האקלים, בעיה בעלת פנים אנושיות. הארגון הלא ממשלתי שהרגיז אותי, כחובב ציפורים, במיוחד היה אגודת אודבון הלאומית11 — מי שהייתה המגינה הבלתי מתפשרת על הציפורים, הייתה עכשיו למוסד לאה שבו מחלקת יחסי ציבור גדולה מאוד. בספטמבר 2014 הודיעה מחלקה זו לעולם, ברוב רעש וצלצולים, ששינוי האקלים הוא האיום מספר אחת על הציפורים בצפון אמריקה. ההכרזה הייתה גם לא ישרה במובן הצר של המילה משום שניסוחה לא תאם את המסקנות של מדעניה של אודבון עצמה, וגם לא ישרה במובן הרחב של המילה משום שאי אפשר לייחס אפילו את מותה של ציפור אחת ישירות לפליטות חנקן שמקורן באדם דווקא. בשנת 2014 היו האיומים החמורים ביותר על ציפורים אמריקניות אובדן שטחי מחיה וחתולי הרחוב. השימוש במילת הקסם של שינוי אקלים זיכה את אודבון בשפע תשומת לב במדיה הליברלית; עוד ניצחון נרשם מול הימין מכחיש המדע. אבל כלל לא ברור איך זה עזר לציפורים. השפעתה המעשית היחידה של ההודעה של אודבון הייתה, כך נראה לי, להניא אנשים מלהתייחס לאיומים האמיתיים על הטבע בהווה.
     
    *
     
    כעסתי כל כך שהחלטתי שמוטב שאכתוב מסה. פתחתי בקינה על אגודת אודבון הלאומית, הרחבתי את היריעה בדברי גנאי לגלגניים על התנועה למען הסביבה בכלל, ואז התחלתי להתעורר בלילה בפרצי תבהלה של חרטה וספק. לכותב, המסה היא מראה, ולא אהבתי את מה שנשקף אליי מזו. למה אני מגנה ליברלים בשעה שהמכחישנים גרועים מהם כל כך? התחזית של שינוי אקלים החליאה אותי בדיוק כפי שהחליאה את הקבוצות שתקפתי. עם כל מעלה נוספת של התחממות גלובלית יסבלו עוד מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם. האם זה לא הצדיק מאמץ עילאי כדי להשיג הפחתה של חצי מעלה בלבד אפילו? האין זה מגונה לדבר על ציפורים בשעה שילדים בבנגלדש מאוימים? אכן, הנחת המוצא של המסה שלי הייתה שיש לנו אחריות מוסרית על מינים אחרים, ממש כזו שיש לנו על שלנו. אבל מה אם הנחת מוצא זו הייתה שקרית? וגם אם הייתה נכונה, האם באמת היה אכפת לי אישית מהמגוון הביולוגי? או שאולי הייתי סתם ברנש לבן מפונק שאוהב לעסוק בצפרות? ואפילו לא צפר טהור לב — ליסטר!
     
    אחרי שלושה לילות של ספקות על אופיי ועל מניעיי טלפנתי להנרי פינדר ואמרתי לו שלא אוכל לכתוב את המסה. קיטרתי המון על האקלים באוזני חבריי ובאוזניהם של אנשים בעלי נטיות שימוריות דומות, אבל זה היה כמו רבים מהקיטורים במרשתת, ששם אתה מוגן על ידי טבעה המאולתר של הכתיבה ועל ידי הידידותיות הידועה מראש של קהלך. הניסיון לכתוב משהו סגור, מסה, עורר בי מודעות לרשלנותה של מחשבתי. הוא גם העצים מאוד את הסיכון של בושה, משום שהכתיבה לא הייתה אגבית, ומשום שהיא כוונה לקהל של מי שסביר שיהיו זרים עוינים. בהשראת נזיפתו של הנרי (״לכן״), התחלתי לחשוב על כותב המסות כעל לוחם אש, שעבודתו, בזמן שכל האחרים נמלטים מפני להבות הבושה, היא לרוץ היישר אל תוכן. אבל היה לי הרבה יותר מפני מה לחשוש עכשיו מאשר חוסר הנחת של אימי.
     
    המסה שלי הייתה יכולה להישאר נטושה אלמלא הקשתי כבר על כפתור באתר של אודבון המאשר שאכן אני רוצה להצטרף אליה במאבק בשינוי האקלים. עשיתי זאת רק כדי לאסוף תחמושת רטורית שאוכל להשתמש בה נגד אודבון, אבל מיד בעקבות זאת הגיע מבול של בקשות בדיוור ישיר. קיבלתי לפחות שמונה כאלה בתוך שישה שבועות, כולן מבקשות ממני לתרום כסף, בד בבד עם מבול דומה בתיבת הדואר האלקטרוני הנכנס שלי. ימים אחדים לאחר שדיברתי עם הנרי, פתחתי את אחת מהודעות הדואר האלקטרוני ומצאתי את עצמי מסתכל בתמונה של עצמי — למזלי תמונה מחמיאה, שצולמה בשנת 2000 למגזין ווג, שהלביש אותי טוב יותר משאני מלביש את עצמי והציב אותי בשדה, עם המשקפת שלי, כמו צפר. כותרת הדואר האלקטרוני הייתה משהו כמו ״הצטרף לסופר ג'ונתן פראנזן בתמיכה באודבון״. אמנם נכון ששנים אחדות קודם לכן, בריאיון לכתב העת אודבון, שיבחתי בנימוס את הארגון או את המגזין שלו לפחות. אבל איש לא ביקש את רשותי להשתמש בשמי ובתמונתי לצורכי התרמה. אפילו לא הייתי בטוח שהדואר האלקטרוני חוקי.
     
    דחיפה חיובית יותר לחזור למסה הגיעה מהנרי. ככל שידוע לי, להנרי לא היה אכפת בכלל מציפורים, אבל נראה שהוא מצא עניין בטיעון שלי — שהעיסוק שלנו באסונות עתידיים מניא אותנו מהתמודדות עם בעיות סביבה אשר הן בנות פתרון כאן ועכשיו. בהודעת דואר אלקטרוני שכתב לי הציע בעדינות שאוותר על הטון של לגלוג נבואי. ״המסה הזו תהיה משכנעת יותר״, כתב בהודעת דואר אלקטרוני אחרת, ״אם תהיה, באופן אירוני, דווקא רב־משמעית יותר, פולמוסית פחות. אתה לא מלין על מי שרוצים שנפנה תשומת לב רבה יותר לשינוי האקלים ולהפחתת הפליטה. אבל אתה ער למחיר שזה גובה. לְמה שהשיח דוחף לשוליים״. דואר אלקטרוני אחר דואר אלקטרוני, שינוי אחר שינוי, הנרי הניע אותי למסגר את המסה, לא כגינוי אלא כשאלה: איך נמצא משמעות בפעולותינו כשנראה שהעולם מגיע אל סופו? חלק גדול מהטיוטה האחרונה יוחד לשני מיזמי שימור אזוריים בעלי עוגן תפיסתי מוצק, בפרו ובקוסטה ריקה, ששם העולם באמת נעשה מקום טוב יותר, לא רק לצמחיית הבר ולחיות הבר אלא לפרואנים ולקוסטה־ריקנים שחיים שם. העבודה במיזמים האלה בעלת משמעות אישית, והיתרונות מידיים ומוחשיים.
     
    כשכתבתי על המיזמים הללו, קיוויתי שארגון צדקה גדול, אחד או שניים, מאלה שמוציאים עשרות מיליוני דולרים על פיתוח של דיזל ביולוגי או על חוות רוח באריתריאה, יקרא את המסה וישקול השקעה בעבודה שמניבה תוצאות מוחשיות. במקום זה קיבלתי מתקפת טילים מהבונקר הליברלי. איני פעיל במדיה החברתית, אבל חבריי דיווחו לי שהודבקו לי כל מיני כינויים, ובכלל זה ״מוח ציפור״ ו״מכחיש שינוי האקלים״. מקטעים בגודל ציוץ מהמסה שלי, שצוּיצוּ פעם אחר פעם מחוץ להקשר, גרמו לה להישמע כאילו הצעתי שנזנח את המאמץ לצמצם את פליטות הפחמן. זה תאם את עמדתה של המפלגה הרפובליקנית, ובתוך הלוגיקה המקטבת של השיח במרשתת זה עשה אותי למכחיש של שינוי האקלים. למעשה אני מקבל את מדעי האקלים כל כך, שאפילו איני טורח לתלות תקווה בפסגות הקרח. כל מה שהכחשתי הוא שאליטה בעלת כוונות ראויות, שנפגשת במלונות יפים ברחבי העולם, יכולה למנוע את הפשרתם. זה היה פשעי כנגד האורתודוקסייה. לאקלים הייתה אחיזה כזו בדמיון הליברלי שכל ניסיון לשנות את השיח — אפילו הניסיון להסיטו לאירוע ההשמדה בעל הממדים האפיים שבני האדם כבר מחוללים בלי עזרתו של שינוי האקלים — כמוהו כפגיעה בדת.
     
    אבל הייתה בי אהדה למקצוענים בתחום של שינוי האקלים שגינו את המסה. הם עבדו זה עשורים במאמץ להזעיק את אמריקה, וסוף־סוף היה להם הנשיא אובמה לצידם; הייתה להם אמנת פריז. זה היה זמן לא הולם להעיר שהתחממות גלובלית קיצונית היא כבר עניין גמור, ושנראה לא סביר כי האנושות תשאיר פחמן כלשהו בקרקע, שכן אפילו עכשיו אין אומה אחת בכל העולם שהתחייבה לעשות זאת. הבנתי גם את זעמה של תעשיית האנרגייה המתחדשת, שהיא עסק ככל העסקים. אם אתה מכיר בכך שמיזמי אנרגייה מתחדשת אינם אלא טקטיקה ממתנת, שאינה יכולה להשיב את הגלגל אחורה כשמדובר בנזק שימשיכו פליטות פחמן מהעבר להסב במאות הבאות, נפתחת הדלת לשאלות אחרות על העסק, כמו האם נזקקנו באמת לתחנות רוח רבות כל כך? האם היה צריך להציבן באזורים רגישים מבחינה אקולוגית? והחוות הסולריות במדבר מוג'אבה — האם לא היה הגיוני יותר לכסות את העיר לוס אנג'לס בלוחות סולריים ולהגן על המרחב הפתוח? האם איננו הורסים את הטבע כדי להצילו? נדמה לי שבלוגר מהתעשייה כינה אותי מוח ציפור.
     
    בנוגע לאודבון, הדואר האלקטרוני בעניין ההתרמה היה צריך ללמדני על טיבה של הנהלת הארגון. ובכל זאת, הייתי מופתע מתגובתה למאמר, שהייתה להתקיף, לגופו של אדם, את האיש שאת שמו ואת דמותו ניכסו בשמחה חודשיים בלבד קודם לכן. מאמרי אכן סיפק לאודבון סוג של אהבה קשוחה. רציתי שייפטרו מהשטויות, שיפסיקו לדבר על מה שיקרה בעוד חמישים שנה ויהיו תוקפניים יותר בהגנתם על הציפורים שהם ואני אוהבים. אבל נראה שכל מה שיכלו אודבון לראות היה האיום על מספר המנויים שלהם ועל מאמצי גיוס התרומות שלהם, ולכן הם היו צריכים לשלול אותי כאדם. נאמר לי שנשיא אודבון שחרר ארבעה מטחי השמצה שונים נגדי אישית. זה מה שנשיאים עושים בימים אלה.
     
    וזה עבד. בלי שקראתי אפילו את המטחים הללו — מעצם העובדה שידעתי שאחרים קוראים אותם — הרגשתי בושה. הרגשתי כמו שהרגשתי בשמינית, מורחק על ידי ההמון ומכונה בשמות שלא היו צריכים להכאיב, אבל הכאיבו. הצטערתי שלא הייתי קשוב להתקפי התבהלה שלי בלילה ושלא שמרתי את דעותיי לעצמי. במצב של חרדה מסוימת טלפנתי להנרי ושפכתי עליו את כל הבושה והחרטה שהרגשתי. הוא השיב, בצורה הקריאה בקושי שלו, שהתגובה במרשתת הייתה רק מזג אוויר. ״בכל הנוגע לדעת הקהל״, אמר, ״יש מזג האוויר, ואז יש האקלים. אתה מנסה להשפיע על האקלים, וזה דורש זמן״.
     
    לא משנה אם קיבלתי זאת אם לאו. הספיק לי שאדם אחד — הנרי — לא שנא אותי. ניחמתי את עצמי במחשבה שאף שהאקלים עצום וכאוטי מכדי שיוכל יחיד כלשהו לשנותו, היחיד יכול בכל זאת למצוא משמעות בנסותו לחולל שינוי לטובתו של כפר מוכה גורל אחד, של קורבן אחד של חוסר הצדק הגלובלי, של ציפור אחת או של קוראת אחת. לאחר ששככו הלהבות במרשתת, התחלתי לשמוע אישית מעובדים בתחום השימור שהיו שותפים לתסכוליי, אבל לא יכלו להרשות לעצמם לבטא אותם. לא שמעתי מאנשים רבים, אבל לא היו צריכים להיות רבים. הרגשתי בכל מקרה ומקרה הייתה זהה: האדם שבשבילו כתבתי את המסה הוא אתה.
     
    *
     
    אבל עכשיו, שנתיים וחצי לאחר מכן, כשמדפי קרח קורסים, ונשיא הטוויטר נסוג מאמנת פריז, כבר איני בטוח כל כך. עכשיו אני יכול להודות בפני עצמי שלא כתבתי את המסה רק כדי לחזק כמה שימורניקים ולהסיט כמה תרומות לתכליות טובות יותר. האמת היא שכן רציתי לשנות את האקלים. עדיין אני רוצה. אני חולק עם אותם אנשים ממש שהמסה שלי מבקרת את ההכרה בכך שההתחממות הגלובלית היא הנושא של זמננו, אולי הנושא החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית כולה. כל אחד מאיתנו נמצא עכשיו במצבם של האמריקנים הילידים, כשהאירופים הגיעו חמושים רובים ונושאים בגופם את מחלת האבעבועות השחורות: עולמנו עומד להשתנות שינוי אדיר, שאין לצפותו ושיהיה בעיקר לרעה. אין לי כל תקווה שנוכל למנוע את השינוי מלהגיע. תקוותי היחידה היא שנוכל לקבל את המציאות בזמן שיאפשר לנו להתכונן אליה התכוננות אנושית, ואמונתי היחידה היא שהתמודדות כנה איתה, כואבת ככל שתהיה, טובה מההתכחשות לה.
     
    לו כתבתי את המסה היום אולי הייתי אומר כל זאת. המראה שהמסה הציבה, כפי שפורסמה, שיקפה לא יוצלח אוהב ציפורים כועס שחושב שהוא חכם מההמון. אותו טיפוס עשוי להיות אני, אבל הוא לא אני השלם, ומסה טובה יותר הייתה משקפת זאת. במסה טובה יותר ייתכן שבכל זאת הייתי נוזף באודבון כראוי לו, אבל הייתי מוצא דרך להיות אוהד יותר כלפי האנשים האחרים שכעסתי עליהם: האקטיביסטים של האקלים, שבמשך עשרים שנה ראו את דרכם לניצחון הולכת וצרה באופן מחליא, ככל שגברו פליטות הפחמן, ויעדי הצמצום ההכרחיים שלהן נעשו מציאותיים פחות ופחות; והעובדים בתחום האנרגייה החלופית, שהיו להם משפחות להאכיל ושניסו לדבוק בעולם שאין בו נפט; וארגוני הסביבה הלא ממשלתיים, שחשבו שמצאו סוף־סוף נושא שיוכל להעיר את העולם; והשמאלנים, שבזמן שהנאו־ליברליזם והטכנולוגיות שלו פרטו את גוף הבוחרים לצרכנים בדידים, ראו בשינוי האקלים את הטיעון החזק האחרון בזכות הקולקטיביזם. הייתי מנסה לזכור בייחוד את כל האנשים שזקוקים לתקווה רבה יותר בחייהם משפסימיסט דיכאוני צריך, אותם אנשים שהתחזית של עתיד חם, דחוס פורענויות, נראית להם עצובה ומפחידה באופן בלתי נסבל ושאפשר לסלוח להם על שאינם רוצים לחשוב על זה. הייתי ממשיך ומשנה.

    ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

    סקירות וביקורות

    מה אכפת לציפור לצד מאמרים טרחניים על צפרות ועל שימור, קובץ המסות החדש של ג'ונתן פראנזן מציע מבט מעניין על התרבות ועל הכותב עצמו בניגוד לסברה הרווחת בחוגים ליברליים, שניתן עדיין למתן את ההתחממות הגלובלית - כמו שהניח, למשל, ג'ונתן ספרן פויר בספרו 'אנחנו האקלים' - לג'ונתן פראנזן אין ספק שכאשר אבדנו, אבדנו. "התחממות גלובלית קיצונית היא בבחינת עובדה מוגמרת", הוא כותב בקובץ המסות 'הקץ של קץ העולם', "כדור הארץ, כפי שאנחנו מכירים אותו עכשיו דומה לחולה בסרטן סופני". בין שהאחראי לקו המחשבה הקודר הזה הוא ניתוח מפוכח, "המוצא השוודי הדיכאוני" שלו ובין שהסירוב ארוך השנים להימנות עם מיינסטרים מחשבתי כלשהו - מבחינת פראנזן, זה איננו סוף פסוק. להפך: זאת דווקא נקודת המוצא של מחשבותיו בנושא.

    בהינתן שכל שביכולתנו לעשות הוא לדחות את הקץ, פראנזן מציע שבמקום לבנות סכרים, חוות סולאריות וטורבינות רוח - אותם ניסיונות סיזיפיים להפיק אנרגיה ממקורות אלטרנטיביים שרק מרחיבים את הפגיעה בטבע - נפנה את הכוחות והמשאבים לשימור; לכל אותן מערכות אקולוגיות שניתן עדיין להציל. "רק הערכה לטבע כמקבץ של בתי גידול מאוימים מוחשיים, ולא כדבר-מה מופשט ש'גוסס', יכולה לעצור את ביעורו המוחלט של הטבע מן העולם", הוא כותב, ומצליח לנסח גישה מקורית - גם אם שולית למדי - לנושא שנחשב לבבת עינו של השמאל האמריקאי.

    כאן נכנסת לתמונה תשוקתו הגדולה של פראנזן, שהפכה למושא העיקרי של כתיבתו המסאית בשנים האחרונות (וגם הבליחה להופעת אורח ברומן 'חירות'): ציפורים. עליהן יש לשמור. פראנזן אף מעיד על עצמו שאינו סתם צפר, אלא "ליסטר", כלומר מהטיפוס שמתעד בדקדקנות את כל מפגשיו עם המינים השונים ומניח לרשימות לנהל את מסעותיו, אם לא את חייו ממש.

    את הקובץ הזה הן ודאי מנהלות. העולם המתועש משית על סביבות המחיה של הציפורים סכנות קיומיות רבות, ממצרים דרך דרום אפריקה ועד אנטארקטיקה, וניכר שפראנזן נחוש לרדת לעומק כל אחת ואחת מהן. הציפורים לא מתפקדות בספר כאלגוריה למשהו; הן הדבר עצמו. אובייקט המחקר. בחלק מהטקסטים, ההיטלטלות אחריהן עשויה לספר משהו מעניין על המקום או על התרבות המקומית, כמו למשל ב'שייהרסו לך החיים' שמחציתו נכתבה בעקבות ביקור באלבניה, המערב הפרוע של ציד עופות (ומקום שבו כתיבתו של פראנזן חוללה שינוי אמיתי: אחרי פרסום הטקסט ב'נשיונל ג'יאוגרפיק', הממשלה שם אסרה על ציד). המסה הנושאת את שם הקובץ, שמתעדת קרוז לקוטב הדרומי, נהדרת גם היא, ולא רק משום שפראנזן אינו עיוור לאסוציאציה המתבקשת שהיא מעוררת למסה המפורסמת שכתב חברו הטוב, דיוויד פוסטר וואלאס המנוח, 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם'.

    מנגד, ממסות אחרות בספר לא מזדקר עניין החורג מסוגיות יבשושיות של שימור, והקריאה בהן דומה לקריאה במגזין מקצועי. בכלל, מינון העיסוק בנושא מופרז לטעמי, וכמעט מטה את כף הקריאה אל מתחת לסף ה"לא מתגמל". בהנחה שאינך חובב צפרות מובהק, כמה עניין כבר תגלה בדילמה האם לדוג באמצעות "משקולות עם ציפוי רופף של פלסטיק זרחני" או "כבל מרתיע ציפורים מעוטר בציציות בהירות וגביע פלסטי בקצהו" (כדי לא לפגוע בציפורים כמובן)?

    פראנזן במיטבו כשהוא קושר את הציפורים לסוגיות העקרוניות יותר של המאבק בהתחממות הגלובלית. מעניינות במיוחד המסה 'שמור מה שאתה אוהב', הפורסת מעין קרדו של פראנזן בסוגיית האקלים, ו'המסה בזמנים קודרים', שבה הוא מוסר את אחורי הקלעים של תהליך כתיבת הראשונה, ושל כתיבה מסאית בכלל (מוזר שלא מצוין תאריך הפרסום ושם הבמה, כמו בקובץ המסות הקודם של פראנזן, 'איך להיות לבד', שבאופן כללי היה מגוון ומעניין יותר). את חיבורו הפרוגרמטי ביותר בנושא הזה פירסם פראנזן ב'ניו יורקר' דווקא כשנה אחרי יציאת הקובץ, ב-‭') 2019‬מה אם נפסיק להעמיד פנים?'), וייתכן שלא היה מופרך לתרגם גם אותו.

    הרגל השנייה שעליה נשען הקובץ, הקצרה יותר משמעותית ולכן גוזרת עליו נכות מסוימת, היא המסות בנושאי ספרות ואמנות. 'הרגילים', שנכתבה על סדרת תצלומים בבר פילדלפי, עיר מגוריו לשעבר של פראנזן, היא המסה היפה בספר. שני סופרים שמככבים ברשימות שהוקדשו להם, וויליאם ט. וולמן ואדית וורטון, מאירים צדדים מעניינים בכתיבת הפרוזה של פראנזן - האחד על דרך השלילה והשנייה על דרך הדמיון. כפי שהיא עולה מהטקסט, דמות הכותב של וולמן, שהיה מיודד עם פראנזן עד שניתק איתו קשר (הרשימה היא מעין קינה על כך), מדגישה את כל מה שפראנזן הוא לא ואולי היה רוצה להיות: ניסיוני, מחתרתי, מלא תשוקה. הכתיבה על וורטון, לעומת זאת, מעניקה מפתח להבנת תהליך בניית דמויותיו שלו: אפיין אותן כבעייתיות, אך צייד אותן בכוח משיכה הנובע מהתשוקה ומהמלאות שלהן. האין זו הנוסחה הבדוקה מאחורי רבים מגיבוריו של פראנזן?

    המסה על וורטון נעה סביב היותה פריווילגית מופלגת והשפעת הדבר על התקבלותה, וגם כאן נראה שהדמיון לפראנזן עצמו לא חמק ממנו. הרי זו בדיוק האשמה המוטחת בו תדיר בשיח הציבורי. "למרות כל הפריווילגיות שלה... היא נותרה נטע זר ומבודד, רוצה לומר סופרת מלידה", כותב פראנזן על וורטון - וכנראה גם על עצמו.

    3 רומנים של פראנזן

    2001 > התיקונים
    2010 > חירות
    2015 > טוהר
    איתי זיו 7 לילות 31/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    בוויכוח על משבר האקלים, השמאל מכחיש את המציאות לא פחות מהימין עפרי אילני הארץ 20/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    • תרגום: נעמי זוסמן
    • הוצאה: עם עובד
    • תאריך הוצאה: יולי 2020
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    מה אכפת לציפור לצד מאמרים טרחניים על צפרות ועל שימור, קובץ המסות החדש של ג'ונתן פראנזן מציע מבט מעניין על התרבות ועל הכותב עצמו בניגוד לסברה הרווחת בחוגים ליברליים, שניתן עדיין למתן את ההתחממות הגלובלית - כמו שהניח, למשל, ג'ונתן ספרן פויר בספרו 'אנחנו האקלים' - לג'ונתן פראנזן אין ספק שכאשר אבדנו, אבדנו. "התחממות גלובלית קיצונית היא בבחינת עובדה מוגמרת", הוא כותב בקובץ המסות 'הקץ של קץ העולם', "כדור הארץ, כפי שאנחנו מכירים אותו עכשיו דומה לחולה בסרטן סופני". בין שהאחראי לקו המחשבה הקודר הזה הוא ניתוח מפוכח, "המוצא השוודי הדיכאוני" שלו ובין שהסירוב ארוך השנים להימנות עם מיינסטרים מחשבתי כלשהו - מבחינת פראנזן, זה איננו סוף פסוק. להפך: זאת דווקא נקודת המוצא של מחשבותיו בנושא.

    בהינתן שכל שביכולתנו לעשות הוא לדחות את הקץ, פראנזן מציע שבמקום לבנות סכרים, חוות סולאריות וטורבינות רוח - אותם ניסיונות סיזיפיים להפיק אנרגיה ממקורות אלטרנטיביים שרק מרחיבים את הפגיעה בטבע - נפנה את הכוחות והמשאבים לשימור; לכל אותן מערכות אקולוגיות שניתן עדיין להציל. "רק הערכה לטבע כמקבץ של בתי גידול מאוימים מוחשיים, ולא כדבר-מה מופשט ש'גוסס', יכולה לעצור את ביעורו המוחלט של הטבע מן העולם", הוא כותב, ומצליח לנסח גישה מקורית - גם אם שולית למדי - לנושא שנחשב לבבת עינו של השמאל האמריקאי.

    כאן נכנסת לתמונה תשוקתו הגדולה של פראנזן, שהפכה למושא העיקרי של כתיבתו המסאית בשנים האחרונות (וגם הבליחה להופעת אורח ברומן 'חירות'): ציפורים. עליהן יש לשמור. פראנזן אף מעיד על עצמו שאינו סתם צפר, אלא "ליסטר", כלומר מהטיפוס שמתעד בדקדקנות את כל מפגשיו עם המינים השונים ומניח לרשימות לנהל את מסעותיו, אם לא את חייו ממש.

    את הקובץ הזה הן ודאי מנהלות. העולם המתועש משית על סביבות המחיה של הציפורים סכנות קיומיות רבות, ממצרים דרך דרום אפריקה ועד אנטארקטיקה, וניכר שפראנזן נחוש לרדת לעומק כל אחת ואחת מהן. הציפורים לא מתפקדות בספר כאלגוריה למשהו; הן הדבר עצמו. אובייקט המחקר. בחלק מהטקסטים, ההיטלטלות אחריהן עשויה לספר משהו מעניין על המקום או על התרבות המקומית, כמו למשל ב'שייהרסו לך החיים' שמחציתו נכתבה בעקבות ביקור באלבניה, המערב הפרוע של ציד עופות (ומקום שבו כתיבתו של פראנזן חוללה שינוי אמיתי: אחרי פרסום הטקסט ב'נשיונל ג'יאוגרפיק', הממשלה שם אסרה על ציד). המסה הנושאת את שם הקובץ, שמתעדת קרוז לקוטב הדרומי, נהדרת גם היא, ולא רק משום שפראנזן אינו עיוור לאסוציאציה המתבקשת שהיא מעוררת למסה המפורסמת שכתב חברו הטוב, דיוויד פוסטר וואלאס המנוח, 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם'.

    מנגד, ממסות אחרות בספר לא מזדקר עניין החורג מסוגיות יבשושיות של שימור, והקריאה בהן דומה לקריאה במגזין מקצועי. בכלל, מינון העיסוק בנושא מופרז לטעמי, וכמעט מטה את כף הקריאה אל מתחת לסף ה"לא מתגמל". בהנחה שאינך חובב צפרות מובהק, כמה עניין כבר תגלה בדילמה האם לדוג באמצעות "משקולות עם ציפוי רופף של פלסטיק זרחני" או "כבל מרתיע ציפורים מעוטר בציציות בהירות וגביע פלסטי בקצהו" (כדי לא לפגוע בציפורים כמובן)?

    פראנזן במיטבו כשהוא קושר את הציפורים לסוגיות העקרוניות יותר של המאבק בהתחממות הגלובלית. מעניינות במיוחד המסה 'שמור מה שאתה אוהב', הפורסת מעין קרדו של פראנזן בסוגיית האקלים, ו'המסה בזמנים קודרים', שבה הוא מוסר את אחורי הקלעים של תהליך כתיבת הראשונה, ושל כתיבה מסאית בכלל (מוזר שלא מצוין תאריך הפרסום ושם הבמה, כמו בקובץ המסות הקודם של פראנזן, 'איך להיות לבד', שבאופן כללי היה מגוון ומעניין יותר). את חיבורו הפרוגרמטי ביותר בנושא הזה פירסם פראנזן ב'ניו יורקר' דווקא כשנה אחרי יציאת הקובץ, ב-‭') 2019‬מה אם נפסיק להעמיד פנים?'), וייתכן שלא היה מופרך לתרגם גם אותו.

    הרגל השנייה שעליה נשען הקובץ, הקצרה יותר משמעותית ולכן גוזרת עליו נכות מסוימת, היא המסות בנושאי ספרות ואמנות. 'הרגילים', שנכתבה על סדרת תצלומים בבר פילדלפי, עיר מגוריו לשעבר של פראנזן, היא המסה היפה בספר. שני סופרים שמככבים ברשימות שהוקדשו להם, וויליאם ט. וולמן ואדית וורטון, מאירים צדדים מעניינים בכתיבת הפרוזה של פראנזן - האחד על דרך השלילה והשנייה על דרך הדמיון. כפי שהיא עולה מהטקסט, דמות הכותב של וולמן, שהיה מיודד עם פראנזן עד שניתק איתו קשר (הרשימה היא מעין קינה על כך), מדגישה את כל מה שפראנזן הוא לא ואולי היה רוצה להיות: ניסיוני, מחתרתי, מלא תשוקה. הכתיבה על וורטון, לעומת זאת, מעניקה מפתח להבנת תהליך בניית דמויותיו שלו: אפיין אותן כבעייתיות, אך צייד אותן בכוח משיכה הנובע מהתשוקה ומהמלאות שלהן. האין זו הנוסחה הבדוקה מאחורי רבים מגיבוריו של פראנזן?

    המסה על וורטון נעה סביב היותה פריווילגית מופלגת והשפעת הדבר על התקבלותה, וגם כאן נראה שהדמיון לפראנזן עצמו לא חמק ממנו. הרי זו בדיוק האשמה המוטחת בו תדיר בשיח הציבורי. "למרות כל הפריווילגיות שלה... היא נותרה נטע זר ומבודד, רוצה לומר סופרת מלידה", כותב פראנזן על וורטון - וכנראה גם על עצמו.

    3 רומנים של פראנזן

    2001 > התיקונים
    2010 > חירות
    2015 > טוהר
    איתי זיו 7 לילות 31/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    בוויכוח על משבר האקלים, השמאל מכחיש את המציאות לא פחות מהימין עפרי אילני הארץ 20/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
    הקץ של קץ העולם ג'ונתן פראנזן

    המסה בזמנים קודרים

     

     
    אם המסה (essay) היא משהו שמתנסים בו — משהו שיש בו סיכון, שאינו מוחלט, שאינו סמכותי; משהו שהמחבר מעז ומסתכן בו על יסוד חווייתו האישית והסובייקטיבית — היה אפשר לחשוב שאנחנו חיים במעין תור זהב מסאי. לאיזו מסיבה הלכת בליל שבת? איך התנהגה אליך הדיילת? מה השקפתך על השערורייה הפוליטית התורנית? הנחת היסוד של המדיה החברתית היא שאפילו המיקרו־נרטיב האישי ראוי לא רק לציון פרטי, כביומן, אלא לשיתוף עם אנשים אחרים. נשיא ארצות הברית עכשיו פועל על בסיס הנחה זו. דיווח מסורתי של חדשות ״קשות״, במקומות כמו הניו יורק טיימס, התרכך עד שילוב האני, על קולו, דעותיו ורשמיו, באור הזרקורים של העמוד הראשי, ומבקרי ספרים מרגישים מחויבים פחות ופחות לדון בספרים באובייקטיביות כלשהי. בעבר לא היה אכפת לאיש אם רסקולניקוב או לילי בארט היו חביבים, אבל שאלת ה״חביבות״, על העדפתה המובלעת לרגשותיו האישיים של המבקר, היא עכשיו מרכיב מפתח של השיפוט הביקורתי. והספרות הבדיונית עצמה נראית יותר ויותר כמו מסה. אחדים מהרומנים המשפיעים ביותר בשנים האחרונות, של רייצ'ל קאסק (Cusk) ושל קארל אובה קנאוסגרד (Knausgaard), מעלים את שיטת העדות המודעת לעצמה בגוף ראשון לרמה חדשה. מעריציהם הקיצונים יותר יאמרו שהדמיון וההמצאה הן תחבולות מיושנות; שהנכחת הסובייקטיביות של דמות אשר אינה דומה למחבר היא פעולה של ניכוס, אפילו קולוניאליזם; שצורת הסיפורת היחידה האותנטית ובת ההגנה מבחינה פוליטית היא האוטוביוגרפיה.
     
    בה בעת המסה האישית — הכלי המקובל לבחינה עצמית כנה ולהתמודדות עקשנית עם רעיונות, כמו שפיתח מונטן (Montaigne) וקידמו אמרסון (Emerson), וולף (Woolf) ובולדווין (Baldwin) — מצויה בשקיעה. מרבית כתבי העת שתפוצתם נרחבת כמעט הפסיקו לפרסם מסות טהורות. צורת כתיבה זו נשמרת אפוא בעיקר בפרסומים קטנים, שיחדיו קוראים אותם פחות ממספר עוקבי חשבון הטוויטר של מרגרט אטווד. האם עלינו לבַכּות את היכחדותה של המסה? או שעלינו לחגוג את העובדה שהמסה כבשה את התרבות הכללית?
     
    *
     
    מיקרו־נרטיב אישי וסובייקטיבי: את המעט שלמדתי על כתיבת מסות, למדתי מעורכִי בניו יורקר הנרי פינדר (Henry Finder). הלכתי להנרי לראשונה בשנת 1994, כמי שמתעתד להיות עיתונאי וזקוק לכסף נואשות. בזכות מזל חסר פשר, בעיקר, הפקתי מסה בת פרסום על שירות הדואר של ארצות הברית,2 ואז, בגלל אי־כשירות מולדת, כתבתי מסה לא בת פרסום על הסיֵירה קלאב.3 זה היה השלב שהנרי אמר שאולי יש לי כישרון כלשהו ככותב מאמרים. שמעתיו כאומר: ״מכיוון שאתה בבירור חרא של עיתונאי״, ודחיתי בתוקף כל אפשרות שיש לי כישרון כלשהו בתחום זה. חונכתי עם האימה הטיפוסית לאנשי המידווסט מפני פטפטת יתר על עצמי, והייתה לי גם דעה קדומה, שמקורה ברעיונות מוטעים מסוימים על כתיבה ספרותית, נגד אמירתם של דברים שאפשר לתארם תיאור מתגמל יותר. אבל בכל זאת נזקקתי לכסף, אז המשכתי להתקשר להנרי בתקווה לקבל הצעה לביקורת ספרים. באחת השיחות הללו הוא שאל אותי אם יש לי עניין כלשהו בתעשיית הטבק — נושאו של ספר היסטוריה חשוב מאת ריצ'רד קלוגר (Richard Kluger). אמרתי מהר: ״סיגריות הן הדבר האחרון בעולם שאני רוצה לחשוב עליו״, והדבר גרר את תשובתו המהירה עוד יותר של הנרי: "לכן אתה חייב לכתוב עליהן".4
     
    זה היה השיעור הראשון שלמדתי מהנרי, והוא נשאר החשוב בהם. אחרי שעישנתי בכל שנות העשרים שלי, הצלחתי להפסיק לשנתיים בראשית שנות השלושים שלי. אבל כשהוטלה עליי כתיבת המסה על רשות הדואר, ונחרדתי למחשבה שאצטרך לצלצל ולהציג את עצמי כעיתונאי של הניו יורקר, שבתי לעשן. בשנים שחלפו מאז הצלחתי לחשוב על עצמי כעל לא מעשן, או לפחות כעל מי שנחוש כל כך להפסיק שוב עד שאני כבר בעצם לא מעשן כמעט, אף שהמשכתי לעשן. הלוך הרוח שלי היה כמו נגזרת של גל קוונטי שיכולתי להיות בו לגמרי מעשן, אבל גם לגמרי לא מעשן, כל עוד לא נתתי לעצמי דין וחשבון. והיה לי ברור מיד שהכתיבה על סיגריות תאלץ אותי לתת לעצמי דין וחשבון. זה מה שמסות עושות.
     
    הייתה גם הבעיה עם אימי, שאביה מת מסרטן ריאות ושהתנגדה נחרצות לעישון. הסתרתי את העישון שלי מפניה יותר מחמש עשרה שנים. טעם אחד לכך שנזקקתי לשמר את חוסר החלטיותי כמעשן או לא מעשן היה שלא נהניתי לשקר לה. מיד כשאצליח להפסיק שוב, סופית, תקרוס נגזרת הגל ואהיה, במאת האחוזים, הלא מעשן שבדמותו הצגתי את עצמי תמיד — אבל רק אם לא אצא מהארון קודם לכן, בדפוס, כמעשן.
     
    הנרי היה ילד פלא בן עשרים ומשהו כשהחלה טינה בראון להעסיקו בניו יורקר. היה לו אופן דיבור חנוק מיוחד, מין מלמול רהוט לעילא, כמו פרוזה ערוכה בדקדקנות יתר אבל קריאה בקושי. נפעמתי מהאינטליגנצייה שלו ומידענותו, ועד מהרה התחלתי לחיות בפחד שאאכזב אותו. הדגש הנרגש שלו, ב״לכן אתה חייב לכתוב עליהן״ — הוא היה האדם היחיד שהכרתי שיכול להישמע אמין באומרו ״לכן״ כפתיח מודגש או את הציווי ״חייב״ — אִפשר לי לקוות שהותרתי בתודעתו רושם כלשהו, קטן ככל שיהיה.
     
    וכך פניתי לעבוד על המסה, מעלה בעשן חצי תריסר סיגריות דלות ניקוטין ליום ביושבי מול מאוורר קופסה בחלון חדר המגורים שלי, והגשתי להנרי את הדבר היחיד שכתבתי אי־פעם שלא נזקק לעריכתו. אני לא זוכר איך הניחה אימי את ידיה על המסה, או איך גרמה לי להבין עד כמה חשה נבגדת, אם זה היה במכתב או בשיחת טלפון, אבל אני זוכר בהחלט שלא תקשרה איתי אז שישה שבועות — בלי ספק, פרק הזמן הארוך ביותר שהתעלמה ממני אי־פעם. זה היה בדיוק כפי שחששתי שיהיה. אבל משהתאוששה ושבה לשלוח לי מכתבים, הרגשתי שהיא רואה אותי, שהיא רואה אותי כפי שאני, בדרך שמעולם לא הרגשתי קודם לכן. זה לא היה רק שהאני ה״אמיתי״ שלי הוסתר ממנה; זה היה כאילו לא היה באמת אני לראות.
     
    קירקגור, באו־או, לועג ל״אדם העסוק״ שעובדת היותו עסוק מספקת לו דרך לחמוק מבירור עצמי כן. אתה עשוי להתעורר בלילה ולקלוט שאתה בודד בנישואיך, או שאתה צריך לחשוב על מה שרמת הצריכה שלך עושה לכדור הארץ, אבל למחרת יש לך מיליון דברים קטנים לעשות, וביום שאחר כך יש לך עוד מיליון דברים. כל עוד אין לדברים הקטנים קץ, לעולם אינך צריך לעצור ולהתמודד עם השאלות הגדולות יותר. כתיבת מסה או קריאתה אינה הדרך היחידה לעצור ולשאול את עצמך מי אתה באמת ומה משמעות חייך, אבל היא בהחלט דרך טובה אחת. ואם אתה חושב עד כמה לא עסוקה באופן מגוחך הייתה קופנהגן של קירקגור, לעומת זמננו אנו, הציוצים הסובייקטיביים והפוסטים הפזיזים בבלוגים אינם נראים עוד מסאיים כל כך. הם נראים יותר כמו אמצעי להימנע ממה שמסה אמיתית עשויה לכפות עלינו. אנחנו מעבירים את ימינו בקריאה, על מסכים, של דברים שלעולם לא היינו טורחים לקרוא בספר מודפס, ורוטנים עד כמה אנחנו עסוקים.
     
    הפסקתי לעשן בפעם השנייה בשנת 1997. ואז, בשנת 2002, בפעם האחרונה. ואז, ב-2003, בפעם האחרונה והסופית — אלא אם כן נחשיב את הניקוטין חסר העשן המשייט במחזור הדם שלי עכשיו, בזמן שאני כותב את זה. הניסיון לכתוב מסה כנה אינו משנה את ריבוי ה״אני״ שלי; אני עדיין מכור בעל מוח של זוחל, דאגן בנוגע לבריאותי, בן תשחורת נצחי, דיכאוני שמתווה את תרופותיו לעצמו — הכול, בעת ובעונה אחת. מה שמשתנה, אם אני לוקח את הזמן הנדרש כדי לעצור ולמדוד, הוא שזהותי מרובת האני צוברת עומק.
     
    *
     
    אחת מתעלומות הספרות היא שעומק אישי, כפי שהוא נתפס על ידי הכותב והקורא כאחד, מצוי מחוץ לגופו של כל אחד מהם, על דף כזה או אחר. איך ייתכן שאני מרגיש אמיתי יותר לעצמי בדבר שאני כותב משאני מרגיש בתוך גופי שלי? איך ייתכן שאני מרגיש קרוב יותר למישהי אחרת כשאני קורא את המילים שלה, משאני מרגיש כשאני יושב לצידה? התשובה, בחלקה, היא שהכתיבה והקריאה גם יחד דורשות קשב מלא. אבל אין ספק שיש לה קשר גם לסוג הארגון האפשרי רק על הנייר.
     
    ואולי אזכיר כאן שני לקחים אחרים שלמדתי מהנרי פינדר. אחד הוא שכל מסה, אפילו כתיבה הגותית, מספרת סיפור. האחר הוא שיש רק שתי דרכים לארגן חומר: ״דומה הולך עם דומה״ ו״זה אחר זה״. הוראות אלה נדמות אולי מובנות מאליהן, אבל כל בוחן של מסות בתיכון או בקולג' יוכל להעיד שאינן כאלה. לי זה היה במיוחד לא ברור שכתיבה הגותית צריכה לציית לכללי הדרמה. ועם זאת, האם טיעון טוב אינו מתחיל בהצבה של בעיה קשה כלשהי? והאם הוא אינו מציע אז נתיב מילוט מהבעיה באמצעות הצעה נועזת ומציב מכשולים בצורת התנגדויות וטיעוני נגד, ולבסוף, באמצעות סדרה של היפוכים, לוקח אותנו לסיום לא צפוי אבל מספק?
     
    אם תקבלוּ את הנחתו של הנרי שפרוזה מוצלחת משמעה חומר המאורגן בצורה של סיפור, ואם אתם שותפים לעמדתי שזהויותינו מורכבות מהסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, הגיוני שמזומנת לנו מנה גדושה של עומק אישי מעמל הכתיבה ומעונג הקריאה. כשאני לבד ביער או סועד עם חבר, אני נדהם מכמות המידע החושי האקראי הסובב אותי. פעולת הכתיבה מנכה הכול כמעט, משאירה רק את האל״ף־בי״ת ואת סימני הפיסוק ומתקדמת לקראת הלא אקראי. לעיתים, כשאתה מארגן את מרכיביו של סיפור מוּכר, אתה מגלה שהוא אינו אומר את מה שחשבת שהוא אומר. לעיתים, בייחוד כשהמדובר בטיעון (״זה נובע מזה״), נדרש נרטיב חדש לגמרי. המשמעת הכרוכה בעיצובו של סיפור משכנע יכולה לגבש מחשבות ורגשות שרק בקושי ידעת שהם קיימים בתוכך.
     
    אם אתה מתמודד עם כמות של חומר שנראה כאילו אי אפשר לספרו כסיפור, הנרי היה אומר שהחלופה היחידה העומדת בפניך היא למיינו לקטגוריות ולאגד מרכיבים דומים יחד: דומה הולך עם דומה. זו, לכל הפחות, דרך סבירה לכתוב. אבל גם לתבניות יש דרך להיהפך לסיפורים. כדי להסביר את ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות, שהציפייה הרווחת הייתה שיפסיד בהן, מפתה להבנות סיפור של זה אחר זה: הילרי קלינטון הייתה רשלנית בטיפול בדואר האלקטרוני שלה, משרד המשפטים החליט שלא לתבוע אותה, אחר כך התגלו הודעות הדואר האלקטרוני של אנתוני וינר, אחרי כן דיווח ג'יימס קומי לקונגרס שיש סיכוי כי קלינטון עוד בצרות, ואז ניצח טראמפ בבחירות. אבל בהחלט ייתכן שפורה יותר לקבץ דומה עם דומה: ניצחונו של טראמפ היה דומה להצבעת הברקזיט ודומה ללאומנות המתנגדת להגירה שגואה באירופה. רשלנותה של קלינטון בטיפול בהודעות הדואר האלקטרוני שלה הייתה דומה למסע הבחירות הלא מוצלח שלה והיתה דומה להחלטתה שלא לנהל מסע מאומץ יותר במישיגן ובפנסילבניה.
     
    *
     
    הייתי בגאנה ביום הבחירות, מצַפֵּר עם אחי ועם שני חברים. הדוח שהגיש ג'יימס קומי לקונגרס ערער את מסע הבחירות עוד לפני שנסעתי לאפריקה, אבל אתר הסקרים בר הסמכה של נייט סילבר FiveThirtyEight עוד העריך שסיכויו של טראמפ לנצח בבחירות הם שלושים אחוזים בלבד. לאחר שהצבעתי מוקדם לקלינטון, הגעתי לאקרה (Accra) בהרגשת חרדה מתונה בלבד בנוגע לבחירות ובירכתי את עצמי על החלטתי לבלות את השבוע האחרון של מסע הבחירות בלי לבדוק את FiveThirtyEight עשר פעמים ביום.
     
    בגאנה טיפחתי כפייתיות מסוג אחר. לבושתי, אני מה שאנשים בעולם הצפרות מכנים ליסטר.5 זה לא שאני לא אוהב את הציפורים בפני עצמן. אני יוצא למסעות צפרות כדי לחוות את יופיין ואת מגוונן, כדי ללמוד יותר על התנהגותן ועל המערכות האקולוגיות שלהן וכדי לצאת להליכות ארוכות, קשובות, במקומות חדשים, אבל אני גם עורך הרבה יותר מדי רשימות. לא זו בלבד שאני סופר את סוגי הציפורים שראיתי ברחבי העולם אלא שאני סופר גם את אלה שראיתי בכל ארץ ובכל מדינה בארצות הברית שציפרתי בה, אפילו באתרים שונים קטנים יותר, ובכלל זה בחצר האחורית שלי ובכל שנה אזרחית מאז 2003. אני יכול לתרץ את הספירה הכפייתית שלי כעוד משחק קטן שאני משחק בעקבות התשוקה שלי. אבל אני כפייתי באמת. זה עושה אותי נחות מוסרית לעומת צפרים שצפרותם היא לשם העונג בלבד.
     
    במקרה, בנסיעתי לגאנה הענקתי לעצמי את ההזדמנות לשבור את השיא של רשימת השנה הקודמת שלי, של 1,286 מינים. היו לי כבר יותר משמונה מאות לשנת 2016 וידעתי, ממחקרי באינטרנט, שטיולים דומים לשלנו הניבו קרוב לחמש מאות מינים, שרק מעטים מהם נפוצים גם באמריקה. אם אוכל לראות באפריקה 460 מינים ייחודיים לאותה השנה, ואחר כך לנצל את עצירת הביניים של שבע השעות בלונדון כדי לאסוף עשרים ציפורים אירופיות קלות בפארק ליד הית'רו, 2016 תהיה שנתי הטובה אי־פעם.
     
    ראינו דברים נפלאים בגאנה, טוראקואיים ושרקרקים שנמצאים רק במערב אפריקה.6 אבל מעט יערותיה של המדינה ששרדו מצויים בלחץ אדיר של ציד ושל כריתת עצים, והליכותינו בהם היו מהבילות יותר מאשר פורות. עד ערב יום הבחירות כבר החמצנו את הסיכוי היחיד שהיה לנו עם אחדים ממיני היעד שלי. מוקדם מאוד בבוקר המחרת, כשהקלפיות עוד היו פתוחות בחוף המערבי של ארצות הברית, הפעלתי את הטלפון שלי למען העונג שבאישור שקלינטון זוכה בבחירות. במקום זאת מצאתי טקסטים המומים של חבריי בקליפורניה, ובהם תמונות של עצמם צופים בטלוויזיה ונראים קודרים, ושל חברתי מכורבלת על ספה בתנוחת עובר. הכותרת הראשית של הטיימס באותו רגע הייתה ״טראמפ לוקח את צפון קרולינה, בונה מומנטום; סיכויי הניצחון של קלינטון קלושים״.
     
    לא נותר דבר לעשותו חוץ מלצאת לצפר. על כביש ביער נסוטה (Nsuta), עוד אנחנו מתחמקים ממשאיות שאת תאוצתן קישרתי עם טראמפ, ובכל זאת נאחזים ברעיון שעדיין יש לקלינטון סיכוי לנצחַ, ראיתי קלאו גמדי שחור, נץ קוקייה אפריקני ונקר מלנכולי.7 זה היה בוקר מיוזע אבל מספק שהסתיים מששבנו לאזור שיש בו קליטת אינטרנט, בחדשות שבישרו כי ״גס הרוח קצר האצבעות״ (short-fingered vulgarian, הכינוי הבלתי נשכח של כתב העת ספיי [Spy]), הוא נשיאה החדש של ארצי. זה היה הרגע שהבנתי בו מה מוחי עשה עם הערכתו של נייט סילבר בנוגע לשלושים האחוזים לזכותו של טראמפ. איכשהו התייחסתי למספר כאומר שהעולם עלול להיות, בתרחיש הגרוע ביותר, שלושים אחוז מחורבן יותר לאחר יום הבחירות. הדבר שהמספר ייצג בפועל כמובן היה הסיכוי של שלושים האחוזים שהעולם יהיה מחורבן יותר במאת האחוזים.
     
    כשנסענו צפונה, אל מרחביה היבשים, הריקים יותר של צפון גאנה, פגשנו ציפורים אחדות שחלמתי לראותן זמן רב: תנינן מצרי, שרקרק ארגמני ותחמש דגלונים זכר,8 שסרטי הכנפיים השערורייתיים שלו שיוו לו מראה של תחמש ששני עטלפים דולקים בעקבותיו. אבל הלכנו והתרחקנו בהתמדה ממכסת הציפורים השנתית שהייתי צריך להוסיף לרשימה שלי. באיחור־מה עלה בדעתי שברשימות המסע שראיתי במרשתת היו מינים שרק נשמעו, לא נראו, ואילו אני נזקקתי לראות ציפור כדי לסופרה. הרשימות הללו רוממו את תקוותיי כמו שעשה נייט סילבר. עכשיו כל מין יעד שהחמצתי הגביר את הלחץ לראות את כל היעדים שנותרו, אפילו הלא סבירים בעליל שבהם, אם התכוונתי לשבור את השיא שלי. זו הייתה רק רשימה שנתית מטופשת, חסרת משמעות אפילו בשבילי בסופו של דבר, אבל הייתי בהשפעת הכותרת מהבוקר שלאחר יום הבחירות. במקום 275 קולות של אלקטורים הייתי צריך 460 מינים, וסיכויי הניצחון שלי נעשו קלושים ביותר. לבסוף, ארבעה ימים לפני סוף הטיול, במפרץ של סכר ליד הגבול עם בורקינה פאסו, ששם קיוויתי ללכוד חצי תריסר ציפורי ערבה וראיתי אפס, הייתי צריך לעכל את ממשותו של ההפסד. פתאום הבנתי שהייתי צריך להיות בבית, מנסה לנחם את חברתי בסוגיית הבחירות, מפעיל את יתרונו היחיד של הפסימיסט הדיכאוני, שהוא הנטייה לצחוק בזמנים קודרים.
     
    *
     
    איך הגיע גס הרוח קצר האצבעות לבית הלבן? כששבה הילרי קלינטון לדבר בציבור, היא שיוותה אמינות לניתוח של דומה עם דומה של אופייה כשקידמה נרטיב של זה אחר זה. עזבו את זה שהיא התרשלה בטיפול בהודעות הדואר האלקטרוני שלה ושהפטירה את הביטוי ״ערֵמה של טעויות מצערות״.9 עזבו את זה שייתכן שלבוחרים היו תלונות לגיטימיות על העלית הליברלית שייצגה; שייתכן שכשלו בהערכת הרציונליות של הסחר החופשי, של גבולות חופשיים ושל אוטומציה בתעשייה בעוד הרווחים הכלליים של ההון הגלובלי באו על חשבונו של מעמד הביניים; שייתכן שהתנגדו לכפייה הפדרלית של ערכים ליברליים אורבניים על קהילות סְפָר שמרניות. לפי קלינטון, האשם בהפסדה היה ג'יימס קומי — אולי גם הרוסים.
     
    אין ספק, היה לי נרטיב סדור משל עצמי. כשהגעתי הביתה מאפריקה לסנטה קרוז, חבריי הפרוגרסיביים עדיין התאמצו להבין איך ייתכן שטראמפ ניצח. נזכרתי באירוע פומבי שערכתי פעם עם המומחה האופטימי למדיה חברתית קליי שירקי (Clay Shirki), שסיפר לקהל עד כמה ״המומים״ היו מבקרי המסעדות המקצועיים של ניו יורק כאשר הכתיר זאגאט, שירות ביקורות מבוסס על ההמונים, את היוניון סקוור קפה בתואר המסעדה הטובה בעיר. הרעיון של שירקי היה שמבקרים מקצועיים אינם חכמים כפי שנדמה להם שהם; שלמעשה, בעידן הביג דאטה, מבקרים אינם נחוצים עוד כלל. באותו אירוע, בהתעלמי מהעובדה שהיוניון סקוור קפה היה המסעדה המועדפת עליי בניו יורק (ההמונים צדקו!), תהיתי בחמיצות אם שירקי סבר שהמבקרים היו טיפשים גם כשקבעו שאליס מונרו (Munro) היא סופרת טובה מג'יימס פטרסון (Patterson). אבל ניצחונו של טראמפ עכשיו, גם הוא הצדיק את לעגו של שירקי למומחים. המדיה החברתית אפשרה לטראמפ לעקוף את הממסד הביקורתי, ובקרב ההמונים במדינות המפתח נמצא המספר הנחוץ בדיוק של אנשים שסברו כי ההומור הנמוך שלו ודיבורו המסית ״עדיפים״ מטיעוניה המורכבים של קלינטון ומִמוּמְחיותה במדיניות. זה נובע מזה: בלי טוויטר ופייסבוק אין טראמפ.
     
    לאחר הבחירות נדמה להרף עין שמארק צוקרברג מקבל, לכאורה, אחריות על שיצר את הבמה המובחרת להפצת חדשות כזב על קלינטון ושהוא מציע כי פייסבוק תיעשה פעילה יותר בסינון החדשות (בהצלחה עם זה). טוויטר מצידו השאיר את ראשו מורכן. בזמן שציוציו של טראמפ נמשכו ללא הפוגה, מה יכול טוויטר לומר? שהוא עושה את העולם למקום טוב יותר?
     
    בדצמבר החלה KPIG, תחנת הרדיו האהובה עליי בסנטה קרוז, להשמיע פרסומת מזויפת שהציעה שירותי ייעוץ למכורים לציוצים ולפוסטים שונאי טראמפ. חודש לאחר מכן, שבוע לפני נאום ההכתרה של טראמפ, ארגן המרכז האמריקני של PEN אירועים בכל רחבי המדינה כדי להדוף את המתקפה על חופש הדיבור, שלטענתו ייצג טראמפ. אף שהגבלות המסע, שאכן החיל ממשלו מאוחר יותר, הקשו על כותבים ממדינות מוסלמיות להשמיע את קולם בארצות הברית, הדבר הרע האחד שלא היה אפשר להגיד על טראמפ, בינואר, היה שהוא הגביל את חופש הביטוי באופן כלשהו. הטוויטים השקרניים, המתגרים שלו היו ביטוי חופשי על סטרואידים. ארגון PEN עצמו העניק, שנים מעטות בלבד קודם לכן, פרס על חופש הביטוי לטוויטר על התפקיד שמילא, לפי פרסומיו שלו, באביב הערבי. התוצאה המעשית של האביב הערבי הייתה התבססות מחודשת של האוטוקרטיה, וטוויטר חשף את עצמו מאז, בידיו של טראמפ, כבמה שתפורה למידותיה של האוטוקרטיה, אבל האירוניות לא תמו בזאת. באותו שבוע בינואר הציעו חנויות ספרים וסופרים אמריקנים פרוגרסיביים להחרים את הוצאת הספרים סיימון אנד שוסטר על הפשע שבכוונתה להוציא לאור ספר מאת הפרובוקטור הימני הדוחה מילו יאנופולוס (Milo Yiannopoulos). חנויות הספרים הכועסות ביותר טענו שיסרבו להחזיק במלאי עותקים של כל הספרים של הוצאת הספרים סיימון אנד שוסטר ובכללם, יש להניח, ספריו של אנדרו סולומון (Solomon), נשיא PEN. האיום לא הוסר עד שההוצאה נסוגה מהחוזה שלה עם יאנופולוס.
     
    טראמפ ותומכיו מהימין הקיצוני10 נהנים ללחוץ על הכפתורים של התקינות הפוליטית, אבל זה עובד רק כי הכפתורים האלה שם, מוכנים ללחיצה — סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים לַזכות לא לשמוע דברים שמעצבנים אותם, ולהשתיק בצווחות רעיונות שפוגעים בהם. חוסר הסובלנות פורח בייחוד במרשתת, ששם ביטוי מדוּד נענש בכך שלא מקליקים עליו, אלגוריתמים עלומים של פייסבוק וגוגל מכוונים אותך לתכנים שאתה מסכים איתם, וקולות שאינם מתיישרים עם הכלל שומרים על שתיקה בגלל החשש מפני ביטוי שטנה, טרולים וביטולי חברות. התוצאה היא קבוצות סגורות שאתה מרגיש בהן צודק לגמרי בשנאתך למה שאתה שונא, ולא משנה באיזה צד אתה. והנה עוד דרך שהמאמר שונה בה מסוגים דומים לכאורה של ביטוי סובייקטיבי. שורשי המאמר בספרות, והספרות במיטבה — עבודתה של אליס מונרו למשל — מזמינה אותך לשאול אם ייתכן שאתה טועה קמעה, אולי אפילו טועה לגמרי, ולדמיין מדוע מישהו אחר עשוי לשנוא אותך.
     
    *
     
    לפני שלוש שנים זעמתי על שינוי האקלים. המפלגה הרפובליקנית המשיכה לשקר ולטעון כי אין הסכמה כללית בסוגיה בקרב אנשי המדע — המחלקה להגנת הסביבה של מדינת פלורידה אף הרחיקה לכת ואסרה על עובדיה לכתוב את המילים ״שינוי אקלים״ לאחר שמושל פלורידה, רפובליקני, התעקש שזו אינה ״עובדה אמיתית״ — אבל על השמאל כעסתי לא פחות. קראתי ספר חדש של נעמי קליין ״זה משנה הכול״ (Naomi Klein, This Changes Everything), שהיא הרגיעה בו את הקורא כי אף ש״הזמן לחוץ״ עוד יש לנו עשור שנוכל לחולל בו שינוי רדיקלי בכלכלה העולמית ולמנוע מהטמפרטורות הגלובליות לעלות ביותר משתי מעלות עד סוף המאה. האופטימיות של קליין הייתה נוגעת ללב, אבל גם היא אינה אלא סוג של התכחשות. אפילו קודם לבחירתו של דונלד טראמפ לא הייתה כל עדות לכך שהאנושות מסוגלת — מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, אתית וכלכלית — לקצץ את פליטות הפחמן בַּמהירות ובַּחדות הנדרשות כדי לשנות הכול. אפילו האיחוד האירופי, שהתגייס לפעילות בתחום האקלים מוקדם ושאהב להטיף מוסר לאזורים אחרים בשל חוסר אחריותם, לא נזקק אלא למיתון של 2009 כדי להתמקד בגידול כלכלי. בלי מרי כלל עולמי בקפיטליזם של השוק החופשי בעשור הקרוב — התסריט שלטענת קליין עוד יכול להצילנו — העלייה הסבירה ביותר בטמפרטורה במאה הקרובה נעה סביב שש מעלות. נהיה בני מזל אם נצליח לחמוק מעלייה של שתי מעלות לפני שנת 2030.
     
    בקהילה שהפערים בה הולכים ומחריפים, האמת על אודות ההתחממות הגלובלית הייתה עוד נוחה פחות לשמאל מלימין. הכחשותיו של הימין היו שקרים דוחים, אבל הם התיישבו לפחות עם איזה ריאליזם פוליטי חסר בושה. השמאל, שביקר את הימין בחריפות על חוסר יושרו האינטלקטואלי ושהפך את ההתכחשות לשינוי האקלים לקריאת קרב פוליטית, נקלע עתה למצב בלתי אפשרי. הוא נדרש להמשיך לעמוד על אמיתותו של מדע האקלים ובה בעת להתעקש בנוגע לבדיה שפעולה עולמית משותפת תוכל לדחות את מְרָעוֹ: שקבלה כללית של העובדות, שיכלה באמת לשנות הכול ב-1995, עדיין יכולה לשנות הכול. וָלא — מה זה משנה אם הרפובליקנים מתפלפלים עם המדע?
     
    מכיוון שאהדתי הייתה נתונה לשמאל — הפחתת פליטות הפחמן טובה לאין שיעור מאפס מעש; כל מחצית המעלה מועילה — גם ציפיותיי ממנו היו גבוהות יותר. הכחשת המציאות העגומה, העמדת פנים שהסכם פריז יכול למנוע אסון, יכולה להיות מובנת כטקטיקה לשימור מחויבותם של אנשים להפחתת פליטות; לשימור התקווה. אבל כאסטרטגיה היא עשתה נזק רב יותר מתועלת. היה בה משום ויתור על העליונות המוסרית, העלבת האינטליגנצייה של בוחרים לא משוכנעים (״באמת? יש לנו עוד עשור?״) ומניעת דיון כן בשינויים הדרסטיים שהקהילה הבין־לאומית צריכה להתכונן לעשותם, ובפיצוי שאומות כבנגלדש ראויות לו על מה שעוללו להן אומות כארצות הברית.
     
    חוסר יושר עיוות גם את סדרי העדיפויות. בעשרים השנים האחרונות נשבתה התנועה להגנת הסביבה בידי סוגיה אחת. הן מתוך דאגה אמיתית, הן משום שבהצפתן של בעיות אנושיות היה סיכון פוליטי פחות — זה אליטיסטי פחות — מאשר בדיבור על הטבע, הארגונים הלא ממשלתיים (NGO) הגדולים למען הסביבה השקיעו כולם את הונם הפוליטי במלחמה בשינוי האקלים, בעיה בעלת פנים אנושיות. הארגון הלא ממשלתי שהרגיז אותי, כחובב ציפורים, במיוחד היה אגודת אודבון הלאומית11 — מי שהייתה המגינה הבלתי מתפשרת על הציפורים, הייתה עכשיו למוסד לאה שבו מחלקת יחסי ציבור גדולה מאוד. בספטמבר 2014 הודיעה מחלקה זו לעולם, ברוב רעש וצלצולים, ששינוי האקלים הוא האיום מספר אחת על הציפורים בצפון אמריקה. ההכרזה הייתה גם לא ישרה במובן הצר של המילה משום שניסוחה לא תאם את המסקנות של מדעניה של אודבון עצמה, וגם לא ישרה במובן הרחב של המילה משום שאי אפשר לייחס אפילו את מותה של ציפור אחת ישירות לפליטות חנקן שמקורן באדם דווקא. בשנת 2014 היו האיומים החמורים ביותר על ציפורים אמריקניות אובדן שטחי מחיה וחתולי הרחוב. השימוש במילת הקסם של שינוי אקלים זיכה את אודבון בשפע תשומת לב במדיה הליברלית; עוד ניצחון נרשם מול הימין מכחיש המדע. אבל כלל לא ברור איך זה עזר לציפורים. השפעתה המעשית היחידה של ההודעה של אודבון הייתה, כך נראה לי, להניא אנשים מלהתייחס לאיומים האמיתיים על הטבע בהווה.
     
    *
     
    כעסתי כל כך שהחלטתי שמוטב שאכתוב מסה. פתחתי בקינה על אגודת אודבון הלאומית, הרחבתי את היריעה בדברי גנאי לגלגניים על התנועה למען הסביבה בכלל, ואז התחלתי להתעורר בלילה בפרצי תבהלה של חרטה וספק. לכותב, המסה היא מראה, ולא אהבתי את מה שנשקף אליי מזו. למה אני מגנה ליברלים בשעה שהמכחישנים גרועים מהם כל כך? התחזית של שינוי אקלים החליאה אותי בדיוק כפי שהחליאה את הקבוצות שתקפתי. עם כל מעלה נוספת של התחממות גלובלית יסבלו עוד מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם. האם זה לא הצדיק מאמץ עילאי כדי להשיג הפחתה של חצי מעלה בלבד אפילו? האין זה מגונה לדבר על ציפורים בשעה שילדים בבנגלדש מאוימים? אכן, הנחת המוצא של המסה שלי הייתה שיש לנו אחריות מוסרית על מינים אחרים, ממש כזו שיש לנו על שלנו. אבל מה אם הנחת מוצא זו הייתה שקרית? וגם אם הייתה נכונה, האם באמת היה אכפת לי אישית מהמגוון הביולוגי? או שאולי הייתי סתם ברנש לבן מפונק שאוהב לעסוק בצפרות? ואפילו לא צפר טהור לב — ליסטר!
     
    אחרי שלושה לילות של ספקות על אופיי ועל מניעיי טלפנתי להנרי פינדר ואמרתי לו שלא אוכל לכתוב את המסה. קיטרתי המון על האקלים באוזני חבריי ובאוזניהם של אנשים בעלי נטיות שימוריות דומות, אבל זה היה כמו רבים מהקיטורים במרשתת, ששם אתה מוגן על ידי טבעה המאולתר של הכתיבה ועל ידי הידידותיות הידועה מראש של קהלך. הניסיון לכתוב משהו סגור, מסה, עורר בי מודעות לרשלנותה של מחשבתי. הוא גם העצים מאוד את הסיכון של בושה, משום שהכתיבה לא הייתה אגבית, ומשום שהיא כוונה לקהל של מי שסביר שיהיו זרים עוינים. בהשראת נזיפתו של הנרי (״לכן״), התחלתי לחשוב על כותב המסות כעל לוחם אש, שעבודתו, בזמן שכל האחרים נמלטים מפני להבות הבושה, היא לרוץ היישר אל תוכן. אבל היה לי הרבה יותר מפני מה לחשוש עכשיו מאשר חוסר הנחת של אימי.
     
    המסה שלי הייתה יכולה להישאר נטושה אלמלא הקשתי כבר על כפתור באתר של אודבון המאשר שאכן אני רוצה להצטרף אליה במאבק בשינוי האקלים. עשיתי זאת רק כדי לאסוף תחמושת רטורית שאוכל להשתמש בה נגד אודבון, אבל מיד בעקבות זאת הגיע מבול של בקשות בדיוור ישיר. קיבלתי לפחות שמונה כאלה בתוך שישה שבועות, כולן מבקשות ממני לתרום כסף, בד בבד עם מבול דומה בתיבת הדואר האלקטרוני הנכנס שלי. ימים אחדים לאחר שדיברתי עם הנרי, פתחתי את אחת מהודעות הדואר האלקטרוני ומצאתי את עצמי מסתכל בתמונה של עצמי — למזלי תמונה מחמיאה, שצולמה בשנת 2000 למגזין ווג, שהלביש אותי טוב יותר משאני מלביש את עצמי והציב אותי בשדה, עם המשקפת שלי, כמו צפר. כותרת הדואר האלקטרוני הייתה משהו כמו ״הצטרף לסופר ג'ונתן פראנזן בתמיכה באודבון״. אמנם נכון ששנים אחדות קודם לכן, בריאיון לכתב העת אודבון, שיבחתי בנימוס את הארגון או את המגזין שלו לפחות. אבל איש לא ביקש את רשותי להשתמש בשמי ובתמונתי לצורכי התרמה. אפילו לא הייתי בטוח שהדואר האלקטרוני חוקי.
     
    דחיפה חיובית יותר לחזור למסה הגיעה מהנרי. ככל שידוע לי, להנרי לא היה אכפת בכלל מציפורים, אבל נראה שהוא מצא עניין בטיעון שלי — שהעיסוק שלנו באסונות עתידיים מניא אותנו מהתמודדות עם בעיות סביבה אשר הן בנות פתרון כאן ועכשיו. בהודעת דואר אלקטרוני שכתב לי הציע בעדינות שאוותר על הטון של לגלוג נבואי. ״המסה הזו תהיה משכנעת יותר״, כתב בהודעת דואר אלקטרוני אחרת, ״אם תהיה, באופן אירוני, דווקא רב־משמעית יותר, פולמוסית פחות. אתה לא מלין על מי שרוצים שנפנה תשומת לב רבה יותר לשינוי האקלים ולהפחתת הפליטה. אבל אתה ער למחיר שזה גובה. לְמה שהשיח דוחף לשוליים״. דואר אלקטרוני אחר דואר אלקטרוני, שינוי אחר שינוי, הנרי הניע אותי למסגר את המסה, לא כגינוי אלא כשאלה: איך נמצא משמעות בפעולותינו כשנראה שהעולם מגיע אל סופו? חלק גדול מהטיוטה האחרונה יוחד לשני מיזמי שימור אזוריים בעלי עוגן תפיסתי מוצק, בפרו ובקוסטה ריקה, ששם העולם באמת נעשה מקום טוב יותר, לא רק לצמחיית הבר ולחיות הבר אלא לפרואנים ולקוסטה־ריקנים שחיים שם. העבודה במיזמים האלה בעלת משמעות אישית, והיתרונות מידיים ומוחשיים.
     
    כשכתבתי על המיזמים הללו, קיוויתי שארגון צדקה גדול, אחד או שניים, מאלה שמוציאים עשרות מיליוני דולרים על פיתוח של דיזל ביולוגי או על חוות רוח באריתריאה, יקרא את המסה וישקול השקעה בעבודה שמניבה תוצאות מוחשיות. במקום זה קיבלתי מתקפת טילים מהבונקר הליברלי. איני פעיל במדיה החברתית, אבל חבריי דיווחו לי שהודבקו לי כל מיני כינויים, ובכלל זה ״מוח ציפור״ ו״מכחיש שינוי האקלים״. מקטעים בגודל ציוץ מהמסה שלי, שצוּיצוּ פעם אחר פעם מחוץ להקשר, גרמו לה להישמע כאילו הצעתי שנזנח את המאמץ לצמצם את פליטות הפחמן. זה תאם את עמדתה של המפלגה הרפובליקנית, ובתוך הלוגיקה המקטבת של השיח במרשתת זה עשה אותי למכחיש של שינוי האקלים. למעשה אני מקבל את מדעי האקלים כל כך, שאפילו איני טורח לתלות תקווה בפסגות הקרח. כל מה שהכחשתי הוא שאליטה בעלת כוונות ראויות, שנפגשת במלונות יפים ברחבי העולם, יכולה למנוע את הפשרתם. זה היה פשעי כנגד האורתודוקסייה. לאקלים הייתה אחיזה כזו בדמיון הליברלי שכל ניסיון לשנות את השיח — אפילו הניסיון להסיטו לאירוע ההשמדה בעל הממדים האפיים שבני האדם כבר מחוללים בלי עזרתו של שינוי האקלים — כמוהו כפגיעה בדת.
     
    אבל הייתה בי אהדה למקצוענים בתחום של שינוי האקלים שגינו את המסה. הם עבדו זה עשורים במאמץ להזעיק את אמריקה, וסוף־סוף היה להם הנשיא אובמה לצידם; הייתה להם אמנת פריז. זה היה זמן לא הולם להעיר שהתחממות גלובלית קיצונית היא כבר עניין גמור, ושנראה לא סביר כי האנושות תשאיר פחמן כלשהו בקרקע, שכן אפילו עכשיו אין אומה אחת בכל העולם שהתחייבה לעשות זאת. הבנתי גם את זעמה של תעשיית האנרגייה המתחדשת, שהיא עסק ככל העסקים. אם אתה מכיר בכך שמיזמי אנרגייה מתחדשת אינם אלא טקטיקה ממתנת, שאינה יכולה להשיב את הגלגל אחורה כשמדובר בנזק שימשיכו פליטות פחמן מהעבר להסב במאות הבאות, נפתחת הדלת לשאלות אחרות על העסק, כמו האם נזקקנו באמת לתחנות רוח רבות כל כך? האם היה צריך להציבן באזורים רגישים מבחינה אקולוגית? והחוות הסולריות במדבר מוג'אבה — האם לא היה הגיוני יותר לכסות את העיר לוס אנג'לס בלוחות סולריים ולהגן על המרחב הפתוח? האם איננו הורסים את הטבע כדי להצילו? נדמה לי שבלוגר מהתעשייה כינה אותי מוח ציפור.
     
    בנוגע לאודבון, הדואר האלקטרוני בעניין ההתרמה היה צריך ללמדני על טיבה של הנהלת הארגון. ובכל זאת, הייתי מופתע מתגובתה למאמר, שהייתה להתקיף, לגופו של אדם, את האיש שאת שמו ואת דמותו ניכסו בשמחה חודשיים בלבד קודם לכן. מאמרי אכן סיפק לאודבון סוג של אהבה קשוחה. רציתי שייפטרו מהשטויות, שיפסיקו לדבר על מה שיקרה בעוד חמישים שנה ויהיו תוקפניים יותר בהגנתם על הציפורים שהם ואני אוהבים. אבל נראה שכל מה שיכלו אודבון לראות היה האיום על מספר המנויים שלהם ועל מאמצי גיוס התרומות שלהם, ולכן הם היו צריכים לשלול אותי כאדם. נאמר לי שנשיא אודבון שחרר ארבעה מטחי השמצה שונים נגדי אישית. זה מה שנשיאים עושים בימים אלה.
     
    וזה עבד. בלי שקראתי אפילו את המטחים הללו — מעצם העובדה שידעתי שאחרים קוראים אותם — הרגשתי בושה. הרגשתי כמו שהרגשתי בשמינית, מורחק על ידי ההמון ומכונה בשמות שלא היו צריכים להכאיב, אבל הכאיבו. הצטערתי שלא הייתי קשוב להתקפי התבהלה שלי בלילה ושלא שמרתי את דעותיי לעצמי. במצב של חרדה מסוימת טלפנתי להנרי ושפכתי עליו את כל הבושה והחרטה שהרגשתי. הוא השיב, בצורה הקריאה בקושי שלו, שהתגובה במרשתת הייתה רק מזג אוויר. ״בכל הנוגע לדעת הקהל״, אמר, ״יש מזג האוויר, ואז יש האקלים. אתה מנסה להשפיע על האקלים, וזה דורש זמן״.
     
    לא משנה אם קיבלתי זאת אם לאו. הספיק לי שאדם אחד — הנרי — לא שנא אותי. ניחמתי את עצמי במחשבה שאף שהאקלים עצום וכאוטי מכדי שיוכל יחיד כלשהו לשנותו, היחיד יכול בכל זאת למצוא משמעות בנסותו לחולל שינוי לטובתו של כפר מוכה גורל אחד, של קורבן אחד של חוסר הצדק הגלובלי, של ציפור אחת או של קוראת אחת. לאחר ששככו הלהבות במרשתת, התחלתי לשמוע אישית מעובדים בתחום השימור שהיו שותפים לתסכוליי, אבל לא יכלו להרשות לעצמם לבטא אותם. לא שמעתי מאנשים רבים, אבל לא היו צריכים להיות רבים. הרגשתי בכל מקרה ומקרה הייתה זהה: האדם שבשבילו כתבתי את המסה הוא אתה.
     
    *
     
    אבל עכשיו, שנתיים וחצי לאחר מכן, כשמדפי קרח קורסים, ונשיא הטוויטר נסוג מאמנת פריז, כבר איני בטוח כל כך. עכשיו אני יכול להודות בפני עצמי שלא כתבתי את המסה רק כדי לחזק כמה שימורניקים ולהסיט כמה תרומות לתכליות טובות יותר. האמת היא שכן רציתי לשנות את האקלים. עדיין אני רוצה. אני חולק עם אותם אנשים ממש שהמסה שלי מבקרת את ההכרה בכך שההתחממות הגלובלית היא הנושא של זמננו, אולי הנושא החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית כולה. כל אחד מאיתנו נמצא עכשיו במצבם של האמריקנים הילידים, כשהאירופים הגיעו חמושים רובים ונושאים בגופם את מחלת האבעבועות השחורות: עולמנו עומד להשתנות שינוי אדיר, שאין לצפותו ושיהיה בעיקר לרעה. אין לי כל תקווה שנוכל למנוע את השינוי מלהגיע. תקוותי היחידה היא שנוכל לקבל את המציאות בזמן שיאפשר לנו להתכונן אליה התכוננות אנושית, ואמונתי היחידה היא שהתמודדות כנה איתה, כואבת ככל שתהיה, טובה מההתכחשות לה.
     
    לו כתבתי את המסה היום אולי הייתי אומר כל זאת. המראה שהמסה הציבה, כפי שפורסמה, שיקפה לא יוצלח אוהב ציפורים כועס שחושב שהוא חכם מההמון. אותו טיפוס עשוי להיות אני, אבל הוא לא אני השלם, ומסה טובה יותר הייתה משקפת זאת. במסה טובה יותר ייתכן שבכל זאת הייתי נוזף באודבון כראוי לו, אבל הייתי מוצא דרך להיות אוהד יותר כלפי האנשים האחרים שכעסתי עליהם: האקטיביסטים של האקלים, שבמשך עשרים שנה ראו את דרכם לניצחון הולכת וצרה באופן מחליא, ככל שגברו פליטות הפחמן, ויעדי הצמצום ההכרחיים שלהן נעשו מציאותיים פחות ופחות; והעובדים בתחום האנרגייה החלופית, שהיו להם משפחות להאכיל ושניסו לדבוק בעולם שאין בו נפט; וארגוני הסביבה הלא ממשלתיים, שחשבו שמצאו סוף־סוף נושא שיוכל להעיר את העולם; והשמאלנים, שבזמן שהנאו־ליברליזם והטכנולוגיות שלו פרטו את גוף הבוחרים לצרכנים בדידים, ראו בשינוי האקלים את הטיעון החזק האחרון בזכות הקולקטיביזם. הייתי מנסה לזכור בייחוד את כל האנשים שזקוקים לתקווה רבה יותר בחייהם משפסימיסט דיכאוני צריך, אותם אנשים שהתחזית של עתיד חם, דחוס פורענויות, נראית להם עצובה ומפחידה באופן בלתי נסבל ושאפשר לסלוח להם על שאינם רוצים לחשוב על זה. הייתי ממשיך ומשנה.