קשר החלומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קשר החלומות
מכר
מאות
עותקים
קשר החלומות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קשר החלומות

3.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

נירית, מורה לאנגלית, נשואה ואם לשלושה נעלמת יום אחד מביתה. גידי, בעלה, חבריה לישוב, השוטרת הקהילתית ואנשים נוספים יוצאים למסע חיפושים.
בעודם מודאגים, מחפשים ומגלים סודות שהיה ראוי להם להישמר, מבלה נירית את חופשת חלומותיה ומגשימה פנטזיה ארוטית נשית עם גבר חלומות, מדריך להתמרה מינית, בלי לדעת כלל שהיא נעדרת ובלי להבחין בסכנה האורבת לה.
מסעה אל האישה המינית שחבויה בתוכה, מתרחש במקביל למסעו של גידי, בעלה להשתחרר  משקרים והעמדות פנים. שניהם, ביחד עם דמויות נוספות בסיפור – מעורבים בסיפור גדול מהחיים, בפנטזיה שמגשימה את משאלות לבם, ומעמתת אותם עם פחדים וחששות.
האם זה ייגמר בטוב? מה מחיר הגשמת הפנטזיה?  מי עומד מאחורי קשר החלומות? ומדוע נאמר היזהרי במשאלותיך כי הן עלולות להתגשם?
לכל אלו יש בסיפור תשובות מפתיעות.
 
נועה ברקת, משוררת, עורכת ספרים ויועצת ביוגרפית, כתבה את הספר ברגע של שעשוע מהול באמיתות כואבות ומענגות.

פרק ראשון

1. ראשון, צהריים
 
השמש הגיעה במסעה היומיומי אל רום השמיים, מוחקת את הצללים ומשטחת אותם באור קיץ בהיר. אוטובוס תלמידים צהוב נעצר בתחנה, משחרר בחריקת בלמים ילדים עמוסי תיקים ומזיעים. שחר הייתה בין הראשונים שדילגו את ארבע המדרגות אל המדרכה וכהרגלה פתחה בריצה מהירה. היא זרקה את התיק על הספסל בכניסה לבית ושלחה את ידה לידית. הדלת הייתה נעולה. אמא, תפתחי לי, צעקה מבעד לחלון הזכוכית הכחולה, אני חייבת לשירותים, קראה שוב ולחצה על הפעמון שצלצל פעמיים ללא תשובה. שחר רטנה והקיפה במהירות את הבית, דורכת על הדשא המושקה ועל צמד פרחי אמנון ותמר.
היא פתחה את הדלת האחורית, שכרגיל לא הייתה נעולה ונכנסה. בתוך הבית עמדו שקט ואפלולית. אמה לא הייתה שם, גם לא התיק שלה, גם צרור המפתחות לא היה במקומו הרגיל, ולא צלחת ארוחת הצהריים. שחר לא התעכבה לחשוב מה קרה. היא דהרה לשירותים ורק אחר כך נזכרה שהיא רעבה מאד. היא חייגה את המספר של אביה ובלי לחכות, אמרה, איפה אמא? למה היא לא בבית? היא לא השאירה לי ארוחת צהריים. גידי שצלצול הנייד קרע אותו ממסך המחשב, לא הבין מה הבעיה. איפה היא? שאל.
מאיפה לי לדעת, הטיחה בו שחר, אני רעבה.
תלכי לראות אם האוטו בחוץ, ביקש גידי, מנסה להרוויח זמן.
רוטנת, הציצה שחר מהחלון, הנייד בידה, לא, השיבה, אני רעבה.
התקשרת אליה? ניסה גידי להרוויח עוד רגע,
היא לא עונה, אמרה שחר, וגם כתבתי לה.
היא בטח סגרה את הנייד, אמר גידי, היא תבוא מיד, הוסיף בביטחון, את לא יכולה להתקשר לכאן על כל שטות. אני עובד.
אבל אבא אני רעבה... שחר התחילה לבכות.
את כבר גדולה, תסתדרי לבד, את לא יכול להכניס שניצל למיקרו? את כבר בת אחת-עשרה..., קולו התגבר. הוא שמע ברקע את נשימתה מואצת.
לא, היא צעקה, תבוא לכאן, עכשיו! חמת זעם מילאה את קולה וגם פחד, אני לא יכולה לעשות את זה. אף פעם לא עשיתי את זה.
תראי, קטע אותה גידי, מאבד את סבלנותו, אני ממש לא יכול לבוא. יש לך שתי אפשרויות, או שתכיני לעצמך אוכל, או שתישארי רעבה. לא תמותי מזה. שחר התנשפה בעלבון וגידי ניצל את השתיקה והסביר לה, צעד אחר צעד, איך להוציא את השניצל מהשקית, לשים אותו על הצלחת ואז לכוון את המיקרו ולהפעיל אותו. הוא אפילו היה צריך להסביר לה איפה יש סכין חד כדי לחתוך את השניצל.
כשהשיחה הסתיימה, הרגיש גידי זעם על נירית. איך היא נעלמת ככה בלי להודיע? הוא ניסה להתקשר בעצמו, סימס ושלח מייל. משהו מכל זה יגיע אליה. כבר קרה שנירית לא ענתה לטלפון שלה שהתקלקל כל יומיים. הוא חזר לשולחן המחשב ובהה לרגע במספרים שרצו לפני עיניו, שורה ארוכה של הוראות תכנות. לפחות הוא חייב לסיים את החלק הזה. מחר יש ישיבת עבודה עם האמריקאים, והוא התחייב להציע פתרון לבעיית האיטיות של התוכנה. עד מהרה הרחיק מראשו את אשתו ובתו והתמסר לתכנות.
בשלוש וחצי קם גידי ממקומו והלך לפינת הקפה. הוא עשה לעצמו קפה חזק עם שני סוכרזית, לקח שלוש עוגיות ג'ינג'ר והתיישב בכורסא נוחה מול הנוף. מראה הגבעות הריקות המשובצות ירוק וחום הרגיע אותו תמיד. אם אפשר היה להתבונן רק בהן, חשב, ולדמיין שאני לבדי בעולם, זה היה מושלם. מבעד לחלון הפתוח, התעופף אל תוך חלל החדר פרפר צהבהב. הוא התעופף כה וכה ויצא כלעומת שבא. גידי התבונן בו מופתע, אמא שלו, כשהייתה עדיין חיה, ייחסה תכונות מאגיות לפרפרים, קוראת להם שליחי האל. גידי התבונן בו, בלי להאמין כמובן, כשנזכר ששחר לא התקשרה. נו, איפה אמא הייתה? שאל ברוח קלה.
אמא לא כאן, שמע את הדמעות החנוקות בקולה של שחר, היא לא עונה.
מה את אומרת? הביע גידי את תימהונו באוזני בתו הבכורה. תשמעי, ניסה לשמור על קור רוח, אני אבקש מעמית שתיקח את דנה מהמעון ותבוא להיות איתכם.
בסדר, אמרה שחר בהקלה, ומה עם יונתן?
מה איתו? נזכר גידי בבנו הפעוט, איפה הוא בכלל? הגן שלו הרי נגמר מזמן? שחר, שהבחינה מיד בבהלה שאחזה באביה, התחילה לבכות, אולי קרה לאמא וליונתן משהו רע?
מה פתאום, אמר גידי במהירות, בטח הם יחד ופשוט שכחו להודיע לנו. אולי הם הלכו לרופא, או שהייתה לאמא ישיבה בבית הספר. אני אדאג לזה. הוא ניתק את השיחה והתקשר לעמית. מה קורה? זרם קולה החמים דרך השפופרת. את יכולה לקחת את דנה מהמעון? ותראי, אולי יונתן הלך למועדונית. נירית לא הגיעה הביתה.
איפה היא? שאלה עמית.
אין לי מושג, ענה גידי, בטח נתקעה בישיבה מעצבנת. אגיע בסביבות שש, ושחר בבית, לחוצה, תיקחי גם אותה, ועמית, קולו התרכך לרגע, תודה. אני אגמול לך על זה, מבטיח.
רושמת נקודות בפנקס. ירד קולה של עמית באוקטבה.
מה קורה? קולו של עמנואל קטע את קו מחשבותיו של גידי. עמנואל אחז בידו כוס תה צמחים, נשען בקלילות על השולחן. למרות מראהו המרושל, ג'ינס וחולצה משובצת, הוא היה איש עשיר מאד.
נירית הבריזה, לא הגיעה הביתה. אמר גידי, שפופרת הטלפון עוד חמה בידו.
שאלתי אותך על ההתקדמות בתוכנה, אמר עמנואל לאיטו ונשף על הכוס המהבילה.
עובד על זה. חייך גידי מאולצות. משהו לא מתחבר עדיין.
הייתי אומר לך גו פאק יור סלף, אבל אני מבין שכרגע אין לך עם מי, אמר עמנואל ללא חיוך. אני צריך קצה חוט למחר, אמר והתרחק במסדרון.
גידי בהה בדמותו הרזה של עמנואל. לאיש הזה לא היו צרות מהסוג שלו. בלי אישה, בלי ילדים, בלי בעיות פרנסה, ועם שפע זמן לעשות את מה שהוא רוצה: כסף, כסף וכסף.
גידי לקח עוגית ג'ינג'ר וחזר לשולחנו. יש לי כאן לפחות עוד שלוש שעות עבודה, חשב, בטח נירית תחזור, לעמית גם ככה קשה אחרי הצהרים. הוא התמקד במסך שלפניו ושקע שוב לתוך תכנות ההגדרות.
נירית לא חזרה. גם לא כשגידי הגיע סוף סוף הביתה בשמונה בערב, ומצא את עמית עושה בביתו כבשלה. הילדים, רחוצים ונקיים, ועתליה בתה התינוקת של עמית, ישבו ואכלו ארוחת ערב משותפת. תצטרף? שאלה עמית, עורכת לו צלחת וסכו"ם, אצבעות ידיה הארוכות מסדרות את הכלים בזריזות.
מה אוכלים? שאל גידי והתיישב בלי לחכות לתשובה. עמית הכינה מרק ירקות, סלט גדול חתוך דק וטוסטים. איפה מצאת את הטוסטר? התפעל גידי, אנחנו מחפשים אותו כבר שבועות. עמית הניעה את ראשה קצוץ השיער לצדדים, משחררת את המתח בכתפיה ובצווארה, שחר אמרה לי איפה הוא. לא ידעתי שהוא הלך לאיבוד, אז פשוט מצאתי.
אמא לא אמרה לאן היא הולכת? שאל גידי את שחר, שישבה ליד השולחן, מסלקת את הפלפל הירוק והבצל החוצה מהסלט.
לא, מה פתאום ואבא, יש לי טונה שיעורי בית וכבר נורא מאוחר, רטנה שחר.
אז תלכי לעשות אותם, ציווה עליה גידי בכעס, את כבר מהצהריים בבית, מה עשית עד עכשיו? שחר ניסתה להסביר שאמא תמיד עוזרת לה, והיא לא יודעת לעשות לבד. אבל גידי איבד באחת את סבלנותו, ושחר הלכה לחדרה בהשלמה.
תתקשר למשטרה, לחשה עמית כשהורידו יחד את הכלים ושמו אותם במדיח.
היא לא אמרה לך כלום? שאל גידי, אתן חברות טובות לא?
נו, אמרה עמית, היא לא ממש מספרת לי הכול, רק בוכה עליך.
אולי יש יום הורים בבית ספר? הבריק במוחו של גידי רעיון והוא התקשר לשרה, שלימדה בכיתה המקבילה. מה פתאום, אמרה שרה, שום יום הורים ושום ישיבה. יצאנו יחד מבית הספר, נסעתי באוטובוס והיא הלכה לחנייה. מה אתה אומר, היא לא הגיעה הביתה? היא תגיע עוד מעט, ניסה גידי להרגיע את שרה, שהבטיחה לברר אצל כל המורות האחרות.
אני מתקשר לאמא שלה, אמר גידי לעמית, שתי אלו מדברות כל יום בטלפון, אולי היא אמרה לה משהו. זחל של ספק התחיל להתגנב במעלה בטנו כשהטלפון צלצל וצלצל כמו יד שנשלחת ולא מוצאת דבר. אמא של נירית לא הייתה בבית, וגידי השאיר לה הודעה לחוצה במענה הקולי.
יצאו למסע קניות, צחקה עמית, התרופה הכי טובה לחוסר סיפוק מיני.
אין לה מה להתלונן, אמר גידי, אם כבר אז אני צריך לצאת למסע קניות מזורז, אבל נירית בלי נייד כל כך הרבה זמן זה מוזר. הוא קרב אל עמית, מנסה לחבק את כתפיה. היא התנערה ממנו בחינניות, לקחה את בתה שנרדמה על הספר ופתחה את הדלת, אני חייבת להשכיב אותה וחוץ מזה אודי מגיע עוד מעט הביתה. ארים לך טלפון מאוחר יותר ואולי גם אקפוץ לראות מה נשמע. אבל תתקשר למשטרה, אולי היא הסתבכה באיזו צרה. גידי סגר את הדלת מאחוריה, היא אחזה בזרועותיה הארוכות את עתליה וצווארה הדק נרכן מעל ראשה הבהיר של הילדה. גידי בהה בה, מתרחקת במורד הרחוב לעבר ביתה, במרחק שלושה בתים משלו.
שחר הסתגרה בחדרה וקראה, דנה ויונתן צנחו עייפים למיטה ונרדמו. גידי לקח את העיתון וקרא, פתח טלוויזיה, הניח רגליו על שולחן הסלון ולאחר רגע קצר נרדם.
צלצול טלפון קרע את שנתו והוא גישש אליו. קולו של אודי היה נמרץ. היא לא נמצאת באף בית חולים בצפון, קדימה גידי, קולו של אודי התגבר, תתעורר גבר ותזיז את התחת. הגיע הזמן להתקשר למשטרה.
גידי הוריד את משקפיו ושפשף את הזגוגיות, בסדר, אמר וניתק את השיחה. בטלוויזיה היה דיון של ארבעה גברים מבוגרים על השריפות בדרום, ובערפל השינה התערבבו עם אודי לדמות אחת, דמות הגבר האולטימטיבי שיודע מה עושים במצבי חירום ושיודע להזיז את התחת שלו, בכל המובנים. גידי נאנח. הוא שנא משטרה, שנא דמויות סמכותיות, שנא לעשות שיחות טלפון בעשר בלילה. היה לו נעים להיות לבד והוא רצה את השקט שלו.

עוד על הספר

קשר החלומות נועה ברקת
1. ראשון, צהריים
 
השמש הגיעה במסעה היומיומי אל רום השמיים, מוחקת את הצללים ומשטחת אותם באור קיץ בהיר. אוטובוס תלמידים צהוב נעצר בתחנה, משחרר בחריקת בלמים ילדים עמוסי תיקים ומזיעים. שחר הייתה בין הראשונים שדילגו את ארבע המדרגות אל המדרכה וכהרגלה פתחה בריצה מהירה. היא זרקה את התיק על הספסל בכניסה לבית ושלחה את ידה לידית. הדלת הייתה נעולה. אמא, תפתחי לי, צעקה מבעד לחלון הזכוכית הכחולה, אני חייבת לשירותים, קראה שוב ולחצה על הפעמון שצלצל פעמיים ללא תשובה. שחר רטנה והקיפה במהירות את הבית, דורכת על הדשא המושקה ועל צמד פרחי אמנון ותמר.
היא פתחה את הדלת האחורית, שכרגיל לא הייתה נעולה ונכנסה. בתוך הבית עמדו שקט ואפלולית. אמה לא הייתה שם, גם לא התיק שלה, גם צרור המפתחות לא היה במקומו הרגיל, ולא צלחת ארוחת הצהריים. שחר לא התעכבה לחשוב מה קרה. היא דהרה לשירותים ורק אחר כך נזכרה שהיא רעבה מאד. היא חייגה את המספר של אביה ובלי לחכות, אמרה, איפה אמא? למה היא לא בבית? היא לא השאירה לי ארוחת צהריים. גידי שצלצול הנייד קרע אותו ממסך המחשב, לא הבין מה הבעיה. איפה היא? שאל.
מאיפה לי לדעת, הטיחה בו שחר, אני רעבה.
תלכי לראות אם האוטו בחוץ, ביקש גידי, מנסה להרוויח זמן.
רוטנת, הציצה שחר מהחלון, הנייד בידה, לא, השיבה, אני רעבה.
התקשרת אליה? ניסה גידי להרוויח עוד רגע,
היא לא עונה, אמרה שחר, וגם כתבתי לה.
היא בטח סגרה את הנייד, אמר גידי, היא תבוא מיד, הוסיף בביטחון, את לא יכולה להתקשר לכאן על כל שטות. אני עובד.
אבל אבא אני רעבה... שחר התחילה לבכות.
את כבר גדולה, תסתדרי לבד, את לא יכול להכניס שניצל למיקרו? את כבר בת אחת-עשרה..., קולו התגבר. הוא שמע ברקע את נשימתה מואצת.
לא, היא צעקה, תבוא לכאן, עכשיו! חמת זעם מילאה את קולה וגם פחד, אני לא יכולה לעשות את זה. אף פעם לא עשיתי את זה.
תראי, קטע אותה גידי, מאבד את סבלנותו, אני ממש לא יכול לבוא. יש לך שתי אפשרויות, או שתכיני לעצמך אוכל, או שתישארי רעבה. לא תמותי מזה. שחר התנשפה בעלבון וגידי ניצל את השתיקה והסביר לה, צעד אחר צעד, איך להוציא את השניצל מהשקית, לשים אותו על הצלחת ואז לכוון את המיקרו ולהפעיל אותו. הוא אפילו היה צריך להסביר לה איפה יש סכין חד כדי לחתוך את השניצל.
כשהשיחה הסתיימה, הרגיש גידי זעם על נירית. איך היא נעלמת ככה בלי להודיע? הוא ניסה להתקשר בעצמו, סימס ושלח מייל. משהו מכל זה יגיע אליה. כבר קרה שנירית לא ענתה לטלפון שלה שהתקלקל כל יומיים. הוא חזר לשולחן המחשב ובהה לרגע במספרים שרצו לפני עיניו, שורה ארוכה של הוראות תכנות. לפחות הוא חייב לסיים את החלק הזה. מחר יש ישיבת עבודה עם האמריקאים, והוא התחייב להציע פתרון לבעיית האיטיות של התוכנה. עד מהרה הרחיק מראשו את אשתו ובתו והתמסר לתכנות.
בשלוש וחצי קם גידי ממקומו והלך לפינת הקפה. הוא עשה לעצמו קפה חזק עם שני סוכרזית, לקח שלוש עוגיות ג'ינג'ר והתיישב בכורסא נוחה מול הנוף. מראה הגבעות הריקות המשובצות ירוק וחום הרגיע אותו תמיד. אם אפשר היה להתבונן רק בהן, חשב, ולדמיין שאני לבדי בעולם, זה היה מושלם. מבעד לחלון הפתוח, התעופף אל תוך חלל החדר פרפר צהבהב. הוא התעופף כה וכה ויצא כלעומת שבא. גידי התבונן בו מופתע, אמא שלו, כשהייתה עדיין חיה, ייחסה תכונות מאגיות לפרפרים, קוראת להם שליחי האל. גידי התבונן בו, בלי להאמין כמובן, כשנזכר ששחר לא התקשרה. נו, איפה אמא הייתה? שאל ברוח קלה.
אמא לא כאן, שמע את הדמעות החנוקות בקולה של שחר, היא לא עונה.
מה את אומרת? הביע גידי את תימהונו באוזני בתו הבכורה. תשמעי, ניסה לשמור על קור רוח, אני אבקש מעמית שתיקח את דנה מהמעון ותבוא להיות איתכם.
בסדר, אמרה שחר בהקלה, ומה עם יונתן?
מה איתו? נזכר גידי בבנו הפעוט, איפה הוא בכלל? הגן שלו הרי נגמר מזמן? שחר, שהבחינה מיד בבהלה שאחזה באביה, התחילה לבכות, אולי קרה לאמא וליונתן משהו רע?
מה פתאום, אמר גידי במהירות, בטח הם יחד ופשוט שכחו להודיע לנו. אולי הם הלכו לרופא, או שהייתה לאמא ישיבה בבית הספר. אני אדאג לזה. הוא ניתק את השיחה והתקשר לעמית. מה קורה? זרם קולה החמים דרך השפופרת. את יכולה לקחת את דנה מהמעון? ותראי, אולי יונתן הלך למועדונית. נירית לא הגיעה הביתה.
איפה היא? שאלה עמית.
אין לי מושג, ענה גידי, בטח נתקעה בישיבה מעצבנת. אגיע בסביבות שש, ושחר בבית, לחוצה, תיקחי גם אותה, ועמית, קולו התרכך לרגע, תודה. אני אגמול לך על זה, מבטיח.
רושמת נקודות בפנקס. ירד קולה של עמית באוקטבה.
מה קורה? קולו של עמנואל קטע את קו מחשבותיו של גידי. עמנואל אחז בידו כוס תה צמחים, נשען בקלילות על השולחן. למרות מראהו המרושל, ג'ינס וחולצה משובצת, הוא היה איש עשיר מאד.
נירית הבריזה, לא הגיעה הביתה. אמר גידי, שפופרת הטלפון עוד חמה בידו.
שאלתי אותך על ההתקדמות בתוכנה, אמר עמנואל לאיטו ונשף על הכוס המהבילה.
עובד על זה. חייך גידי מאולצות. משהו לא מתחבר עדיין.
הייתי אומר לך גו פאק יור סלף, אבל אני מבין שכרגע אין לך עם מי, אמר עמנואל ללא חיוך. אני צריך קצה חוט למחר, אמר והתרחק במסדרון.
גידי בהה בדמותו הרזה של עמנואל. לאיש הזה לא היו צרות מהסוג שלו. בלי אישה, בלי ילדים, בלי בעיות פרנסה, ועם שפע זמן לעשות את מה שהוא רוצה: כסף, כסף וכסף.
גידי לקח עוגית ג'ינג'ר וחזר לשולחנו. יש לי כאן לפחות עוד שלוש שעות עבודה, חשב, בטח נירית תחזור, לעמית גם ככה קשה אחרי הצהרים. הוא התמקד במסך שלפניו ושקע שוב לתוך תכנות ההגדרות.
נירית לא חזרה. גם לא כשגידי הגיע סוף סוף הביתה בשמונה בערב, ומצא את עמית עושה בביתו כבשלה. הילדים, רחוצים ונקיים, ועתליה בתה התינוקת של עמית, ישבו ואכלו ארוחת ערב משותפת. תצטרף? שאלה עמית, עורכת לו צלחת וסכו"ם, אצבעות ידיה הארוכות מסדרות את הכלים בזריזות.
מה אוכלים? שאל גידי והתיישב בלי לחכות לתשובה. עמית הכינה מרק ירקות, סלט גדול חתוך דק וטוסטים. איפה מצאת את הטוסטר? התפעל גידי, אנחנו מחפשים אותו כבר שבועות. עמית הניעה את ראשה קצוץ השיער לצדדים, משחררת את המתח בכתפיה ובצווארה, שחר אמרה לי איפה הוא. לא ידעתי שהוא הלך לאיבוד, אז פשוט מצאתי.
אמא לא אמרה לאן היא הולכת? שאל גידי את שחר, שישבה ליד השולחן, מסלקת את הפלפל הירוק והבצל החוצה מהסלט.
לא, מה פתאום ואבא, יש לי טונה שיעורי בית וכבר נורא מאוחר, רטנה שחר.
אז תלכי לעשות אותם, ציווה עליה גידי בכעס, את כבר מהצהריים בבית, מה עשית עד עכשיו? שחר ניסתה להסביר שאמא תמיד עוזרת לה, והיא לא יודעת לעשות לבד. אבל גידי איבד באחת את סבלנותו, ושחר הלכה לחדרה בהשלמה.
תתקשר למשטרה, לחשה עמית כשהורידו יחד את הכלים ושמו אותם במדיח.
היא לא אמרה לך כלום? שאל גידי, אתן חברות טובות לא?
נו, אמרה עמית, היא לא ממש מספרת לי הכול, רק בוכה עליך.
אולי יש יום הורים בבית ספר? הבריק במוחו של גידי רעיון והוא התקשר לשרה, שלימדה בכיתה המקבילה. מה פתאום, אמרה שרה, שום יום הורים ושום ישיבה. יצאנו יחד מבית הספר, נסעתי באוטובוס והיא הלכה לחנייה. מה אתה אומר, היא לא הגיעה הביתה? היא תגיע עוד מעט, ניסה גידי להרגיע את שרה, שהבטיחה לברר אצל כל המורות האחרות.
אני מתקשר לאמא שלה, אמר גידי לעמית, שתי אלו מדברות כל יום בטלפון, אולי היא אמרה לה משהו. זחל של ספק התחיל להתגנב במעלה בטנו כשהטלפון צלצל וצלצל כמו יד שנשלחת ולא מוצאת דבר. אמא של נירית לא הייתה בבית, וגידי השאיר לה הודעה לחוצה במענה הקולי.
יצאו למסע קניות, צחקה עמית, התרופה הכי טובה לחוסר סיפוק מיני.
אין לה מה להתלונן, אמר גידי, אם כבר אז אני צריך לצאת למסע קניות מזורז, אבל נירית בלי נייד כל כך הרבה זמן זה מוזר. הוא קרב אל עמית, מנסה לחבק את כתפיה. היא התנערה ממנו בחינניות, לקחה את בתה שנרדמה על הספר ופתחה את הדלת, אני חייבת להשכיב אותה וחוץ מזה אודי מגיע עוד מעט הביתה. ארים לך טלפון מאוחר יותר ואולי גם אקפוץ לראות מה נשמע. אבל תתקשר למשטרה, אולי היא הסתבכה באיזו צרה. גידי סגר את הדלת מאחוריה, היא אחזה בזרועותיה הארוכות את עתליה וצווארה הדק נרכן מעל ראשה הבהיר של הילדה. גידי בהה בה, מתרחקת במורד הרחוב לעבר ביתה, במרחק שלושה בתים משלו.
שחר הסתגרה בחדרה וקראה, דנה ויונתן צנחו עייפים למיטה ונרדמו. גידי לקח את העיתון וקרא, פתח טלוויזיה, הניח רגליו על שולחן הסלון ולאחר רגע קצר נרדם.
צלצול טלפון קרע את שנתו והוא גישש אליו. קולו של אודי היה נמרץ. היא לא נמצאת באף בית חולים בצפון, קדימה גידי, קולו של אודי התגבר, תתעורר גבר ותזיז את התחת. הגיע הזמן להתקשר למשטרה.
גידי הוריד את משקפיו ושפשף את הזגוגיות, בסדר, אמר וניתק את השיחה. בטלוויזיה היה דיון של ארבעה גברים מבוגרים על השריפות בדרום, ובערפל השינה התערבבו עם אודי לדמות אחת, דמות הגבר האולטימטיבי שיודע מה עושים במצבי חירום ושיודע להזיז את התחת שלו, בכל המובנים. גידי נאנח. הוא שנא משטרה, שנא דמויות סמכותיות, שנא לעשות שיחות טלפון בעשר בלילה. היה לו נעים להיות לבד והוא רצה את השקט שלו.