רומן פשע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רומן פשע
מכר
מאות
עותקים
רומן פשע
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רומן פשע

3.8 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

תקציר

מהרגע הראשון  בו הונח בידה של דורין ספר ורוד עם תמונה של שני לבבות מוקפים חוט תיל, פצועים ומדממים, היא התמכרה לרומן הרומנטי. 
 
כשהייתה נערה צעירה, היא נסחפה עם סיפורי אהבה מתוקים בתקווה שיום אחד, תחווה גם היא רומנטיקה כמו זאת שקראה בספרים, אך ככל שהתבגרה, התעצמה בה התחושה שכבר לא יכלה להזדהות עם הגיבורות שפעם העריצה. הן כבר לא היו הבריחה שחיפשה ממציאות חייה, לכן כשרומן פשע נפל לידה, הוא סחף אותה איתו אל עולם שאין בו שום נקודות השקה עם חיי המותרות שחיה. עד מהרה, ההתמכרות הפכה לאובססיה והאובססיה לסכנת חיים.
 
ברגע אחד של ערב יום שישי, לאחר ארוחה משפחתית ושגרתית, היא אחזה את רומן הפשע שקראה בין אצבעותיה ונשאבה איתו אל עולם דמיוני, אבל רגע לאחר מכן, בעולם האמיתי, היא נגררה בעל כורחה לעשרים וארבע שעות של סכנה, פשע, פחד, תסכול, תשוקה ומסתורין. 
 
בדיוק כמו הגיבורות בספרים שכל כך אהבה לקרוא, דורין מגלה כוחות ויכולות שלא ידעה כי היו קיימים בה. במקומות החשוכים ביותר היא מוצאת אור, ברגעים המותחים ביותר היא מוצאת רוגע ובמקומות הבודדים ביותר היא מוצאת אהבה.

פרק ראשון

פרק 1
18:00
 
 
קלאודיו הביט בי ועיניו רושפות זעם.
"את לא תמרי את פי לעולם!" הוא נהם.
"אחרת מה תעשה? תכה אותי?"
"תאמיני לי שאת לא רוצה לגלות מה יקרה, סרינה. היי האישה שנועדת להיות וצייתי לבעלך לעתיד."
"גזרו עלינו להינשא כדי לאחד את המשפחות שלנו. הכוונה של השידוך הנוראי הזה היא לסיים את הסכסוך הארור ולמנוע קורבנות נוספים."
"נו, ו...?" קלאודיו הביט בי ועיוות את פניו.
"ומה אתה חושב שאבי יאמר כשיראה שטפי דם על פניי?"
"מי אמר שאשאיר עלייך סימנים נראים לעין?" חיוך מרושע התגנב אל פניו של קלאודיו, כשצבט בחוזקה את כתפי.
"מה אתה עושה!" העפתי את ידו ממני ושפשפתי את המקום הכואב.
"הגיע הזמן שתביני שאני עושה כל מה שאני רוצה. כך היה וכך יהיה. את לא תהיי הראשונה ובטח שלא האחרונה שאכה מבלי לשאת בתוצאות של מעשיי, סרינה."
"אם תניח עליי אחת מאצבעותיך שוב, אני מבטיחה לך שתתחרט על זה." רק הספקתי להשלים את משפטי וכבר עשרת אצבעותיו המגושמות מצאו את מקומן הכוחני על גופי.
 
חמשת אצבעות כף יד ימינו נקפצו סביב שיערי הפזור וגררו אותי בכאב לעמוד קרוב יותר אליו וחמשת אצבעות כף ידו השמאלית התלפפו סביב זרועי ומעכו אותה. בתוך שניות ספורות חזי נמחץ לגופו, עיניי ננעצו בשלו והבל נשימתי התערבב בנהמות הפרא שבקעו ממנו.
 
"סרינה, את תלמדי לאהוב אותי אם תרצי או לא."
"לעולם לא."
"זה יכול להיות נעים וזה יכול לכאוב עד מאוד, אבל את תלמדי לאהוב אותי ולאהוב את איך שאני רוצה לאהוב אותך."
"אתה מפלצת ואין לך שום יכולת לאהוב". הטחתי בו, "אתה עבריין ותו לא. אתה רוצח שפל ו..." באחת, קלאודיו הטיח אותי על השטיח היוקרתי בחדר העבודה המפואר שלו ובלי שיראה, חיוך של ניצחון נסוך על פניי.
 
לרגע הזה חיכיתי. רציתי לראות את פעימות הווריד שבמצחו מזהירות כי חציתי את הגבולות. חיכיתי לחריצים האדומים שמופיעים בזוויות עיניו כשהזעם משתלט עליו. כל מילה מרושעת ששלחתי לעברו נועדה לערער את מזג רוחו הרגוע ולגרום לו להכות בי. ידעתי שרק כך אבי יבין שאני לא כלי מיקוח במלחמות הטריטוריה שלו.
 
"בו!" לידור, אחי הקטן והמעצבן, הבהיל אותי כשהניח את כפות ידיו על כתפיי בדיוק בקטע המותח של רומן הפשע אותו קראתי.
"אתה חתיכת מטומטם לידור ואני שונאת אותך!"
"שוב את מפנטזת על איזה לורד פשע מפולפל?"
"שוב את מפנטזת על איזה לורד פשע מפולפל?" חזרתי על שאלתו בנימה מלגלגת ובעיוות פנים ילדותי, "אין לך משהו מועיל יותר לעשות עם החיים שלך מאשר להציק לי?"
"אמא אמרה לי לקרוא לך לשולחן. אני כבר הולך לומר לה שאת חושבת שזה לא מועיל במיוחד."
"יופי. העיקר שתלך מפה. מטומטם." חייכתי אליו, כי לא באמת כעסתי, וחזרתי לקרוא.
 
מאז ומתמיד נמשכתי לספרות, אבל הספרות הרומנטית נכנסה לחיי רק בגיל ארבע-עשרה. אחי היה זה שהחליט כי הגיע הזמן שאזנח את הספרים עם עטיפות הדרקונים. הוא זה שקנה לי ספר ורוד, עליו שני לבבות מוקפים בחוט תיל. היה זה ספר ורוד, עם עטיפה מסקרנת, שסיפק לי שלוש שעות רצופות של קריאה, בהן גמעתי את המילים בדמעות, צחוק והנאה מרובה.
 
הייתי רוצה לומר שלא הייתי בחורה רומנטית לפני כן, אבל האמת היא שמצאתי עצמי בכל רומן ורומן שקראתי. התמכרתי לסיפורי האהבה מתוך חיפוש אחר זה שיוציא אותי מחיי הקשים, זה שיגרום לי להמרות את פיו של אבי או זה שיהפוך את בטני תוך ידיעה ברורה שהוא לא בשבילי, אבל מציאות חיי הייתה כזאת שגברים כאלו פשוט לא היו בנמצא ולא בגללם.
 
זכיתי במשפחה תומכת בצורה יוצאת דופן. כזאת בה הוריי קיבלו כל גבר והפתעה שהפלתי עליהם בהבנה וזה לאחר שהבאתי הביתה כמה יצורים שפלים ונחותים במיוחד בין אם כדי להעמיד אותם במבחן או כדי לשחזר איזו עלילה שהשאירה עליי את חותמה. כלום לא עבד. האהבה שחיפשתי לא נבנתה לכלום והם תמיד צלחו את המבחנים שהצבתי מולם וטענו שאהבה היא בחירה אישית שלי.
 
מאז ומתמיד, הם הותירו לי את היכולת להצליח או להיכשל בכוחות עצמי, ובכך שקיבלו כל החלטה שלי בזרועות פתוחות והכלה, הם מנעו ממני לחוות אהבה אסורה.
 
גם העובדה שהעסק המשפחתי שלנו גדל והצליח הקשתה עליי למצוא אהבה כמו בספרים שקראתי, כיוון שגברים עם כסף מעולם לא גרמו לי למצמץ בהתרגשות, כפי שגרמו לחברותיי מפעם לפעם.
 
לצערי, או לשמחתי, העולם לתוכו גדלתי היה מלא וגדוש בהישגים ובסיפוק, לכן, עם השנים, הפנטזיות הרומנטיות שהספרים סיפקו לי לא באו כדי לסחוף אותי עם גיבור כזה או אחר אלא כדי לסחוף אותי אל עולמה של הגיבורה התורנית שכיכבה בין הדפים.
 
בספר אחד דמיינתי שהייתי מנקה במשרדו של מיליונר ושזה התאהב בי ללא כל שליטה ויכולת איפוק עצמי. בספר אחר דמיינתי שהייתי מלצרית ושמצאתי אהבה בין השולחנות תוך שניסיתי להוכיח לבן הטובים כי הייתי מעוניינת בו ולא בכספו. היו ספרים בהם הייתי הנערה החדשה בכיתה שנאלצה להתמודד עם הקשיים הנלווים בהשתלבות חברתית שכזאת ובאחרים הייתי הילדה המכוערת שעברה שינוי מרגש וחשפה את יופייה הפנימי אל החוץ.
 
כל סיפור רומנטי שקראתי היה עבורי בריחה מעולם הנוחות אותו חייתי, אך ככל שהשנים חלפו, זה לא הספיק. כבר לא התרגשתי לקרוא איך האהבה ניצחה והתאכזבתי לגלות שלמרות הכריכות השונות והתקצירים המבטיחים, הקשיים של הדמויות היו דומים.
 
עם סיום קריאת הרומן המי-יודע-כמה שקראתי, הבנתי שהנוסחה הקבועה על פיה כתובים הספרים הרומנטיים כבר לא עשתה לי את זה. מאסתי בלהיות האישה החלשה שנגררת אחר המוסכמות החברתיות שנדרשות ממנה, ואז גיליתי את עולמו הקסום של רומן הפשע.
 
ניסן, החברה הראשונה וזו שלבטח תהיה האחרונה שלי, הניחה בידי ספר ועליו גיבור מקועקע עם סיגריה מגעילה בין אצבעותיו ומאז, כבר לא יכולתי ליהנות מאהבה מתוקה וצפויה. עולם חדש של גיבורות נחשף בפניי וכולן, ללא יוצאות מן הכלל, היו נשים לוחמות, חזקות ואמיצות. כולן הסתבכו עד מעל לראשן היפה בצרות נוראיות, אך לא הייתה שם אחת שקיבלה זאת כגזירה מוגמרת ובהרמת ידיים כנועה. בין אם נולדה לתוך משפחת פשע ובין אם נסיבות חייה הובילו אותה לשם, בין אם נקלעה למקום ולזמן הלא נכון ובין אם שבתה את לבו הקר של הגיבור המרושע מבלי שהתכוונה לעשות זאת ובילתה את הפרקים הבאים בניסיון נואש להימלט ממנו. כל אחת מהגיבורות בספרי רומן הפשע שקראתי הייתה שונה ממני בתכלית וסיפקה לי פנטזיה של מה שידעתי כי לעולם לא יהיה חלק מחיי. אבות שתלטניים ולא רגישים, אמהות כנועות וחלשות, כבוד בשיח שבין בני המשפחה, נאמנות עיוורת לצד בגידות מפתיעות, אלימות ואהבה סוערת. כל אלו היו רחוקים ככל האפשר מהעולם שחיכה לי מחוץ למילים וזה מה שמצאתי ברומן הפשע הממוצע, לכן קראתי באדיקות כל ספר חדש שיצא.
 
"או, תראו מי הסכימה לכבד אותנו בנוכחותה," אבי קרא בעודו יושב בראש שולחן ארוחת השישי, מיד כשראה אותי.
"אמרתי ללידור שאסיים את הפרק ואגיע," הפניתי מבט נוזף אל אחי הקטן, "מה הבעיה שלך? למה לא אמרת להם שיתחילו בלעדיי?"
"כי אני לא המזכירה שלך," לידור כלל לא הרים את מבטו לעברי כשענה בחוסר הכבוד שאפיין את השיח בינינו.
"זה נכון. אתה לא המזכירה שלי, אתה המזכירה של אבא, כי מנת האיי-קיו שלך לא מאפשרת לו לתת לך שום אחריות גדולה מאשר לענות לטלפונים ולכתוב הודעות. אידיוט."
"לא, את! יושבת וקוראת את הספרים שלך במקום לצאת ו..."
"זה מספיק!" אמי הרימה את קולה והטיחה אגרופיה על השולחן הערוך.
"מה יש לך?" לידור ואני כמעט שאלנו במקהלה.
"יש לי רצון עז לבלות ערב נעים עם הילדים שלי, אבל כנראה עשיתי משהו ממש גרוע בגלגול הקודם, כי כך נראה כל אחד מערבי השישי שלי," היא נשפה בחוסר חשק.
"טוב, תירגעי. הנה, באתי. מה את עושה כזה סיפור מכל דבר קטן?" גלגלתי לעברה את עיניי.
"שבי כבר, דורין," היא החוותה בידה אל עבר המקום הקבוע שלי בשולחן, "ותמחק את החיוך המטומטם הזה מהפנים שלך, לידור," היא הוסיפה ישירות אליו.
"מה את רוצה ממני? אני באתי כשקראתם לי והלכתי לקרוא לה כשאמרתם לי. אין לך שום סיבה לכעוס עליי פתאום."
"באמת למה שאכעס עליך? אתה הרי עושה כל מה שאומרים לך, נכון?"
"למה יש לי תחושה שאת לא מתכוונת לזה בתור מחמאה, אמא?" הוא שאל ושנינו צחקקנו מעט.
"כי למרות שאתה ואחותך אוהבים להקניט זה את זה, אתה לא אידיוט. אתה בחור חכם, לידור," אמי המשיכה בסבר פנים רציני ונחוש, "ואם תפסיק לישון עד שעות הצהריים כל יום, אולי תוכל יום אחד להיות יותר מאשר המזכירה של אבא."
"תפסיקו לומר את זה. הוא לא המזכירה שלי," אבי גיחך, "הוא... הוא... אני לא ממש יודע מה הוא עושה, אבל הוא לא המזכירה שלי," הוא השלים וכולנו התפקענו מצחוק.
 
התיישבתי במקומי, צמצמתי עיניי אל עבר לידור ועשיתי כאילו נשפתי לעברו בבוז, למרות ששנינו ידענו שהערכתי אותו מאוד. הוא לא היה אידיוט בכלל. עצלן, כן. טיפש, זה בטוח. ילדותי בצורה קיצונית, בדיוק כמוני, אך עם זאת, הוא לא היה אידיוט, ולכן אבי דאג לשלב אותו בחברה.
 
"לאן את חושבת שאת הולכת?" אמי שאלה כשעה לאחר מכן, כשאספתי את מפתחות המכונית שלי ממקומם בקערה שעל השידה, בכניסה לבית.
"אני הולכת לקרוא קצת בחוץ."
"למה את שוב יושבת לקרוא? זה יום שישי! את לא יוצאת הערב עם חברות?"
"איזה חברות? אין לה חברות," לידור ענה בלגלוג.
"איזה חברות? אין לה חברות," חזרתי על תשובתו בנימה מלגלגת, כפי שנהגתי לעשות מאז היה בן שלוש, "אני הולכת לקרוא ואחר כך אפגש עם ניסן. אם מישהי מהחברות שלי מחפשת אותי, אמא, תאמרי לה להשאיר הודעה אצל המזכירה שלי, לידור," הוצאתי לעברו לשון ויצאתי לדרכי.
 
בחודשים האחרונים, מצאתי דרך מקורית להעצים את חוויית הקריאה של סצנות המתח אותן קראתי. זה התחיל כשנשארתי לישון ביחידת הדיור הקודמת ששכרה ניסן, בהרצליה. זה היה מרתף חשוך ואפלולי. לא היה שם חלון והתאורה הייתה חלשה, אבל הייתה בו פרטיות מוחלטת. חזרנו לישון אצלה, לאחר שבילינו באחד ממועדוני הלילה בעיר והיא נרדמה כמעט מיד, אבל אני לא. אני שלפתי מתיקי את רומן הפשע והאוויר המעופש של המרתף העצים את פעירת עיניי מהסצנה אותה ישבתי וקראתי לצידה.
 
הגיבור ששנאתי לרצות רץ במורד המדרגות, אל המרתף בו קשרו את אהובתו. הוא סיפר שלפרקים היא קיטרה על שלא הגיע קודם ולפרקים התרפקה בזרועותיו בהכרת תודה מוגזמת ואני? אני ניתקתי עצמי מפעם לפעם מהמילים המותחות, הבטתי סביבי והרגשתי שהייתי שם איתם. הרגשתי כאילו ממש מולי, במרתף החשוך, הוא שחרר את קשירת החבלים סביב זרועותיה, שמעתי את נשיפותיה כשאסף אותה בזרועותיו החסונות ואפילו נפעמתי מהדף הרוח של מרוצתם אל מחוץ למרתף בו שהינו יחדיו.
 
מאז אותו יום, נהגתי לצאת ולקרוא את הפרקים המותחים ביותר מהספרים שלי במקומות שהזכירו לי את שהתרחש בעלילה. היו ספרים שקראתי בחוף הים, היו כאלו שסיימתי בלובי של בתי מלון, אבל באותו יום שישי, יצאתי לקרוא את הפרקים האחרונים של אהבה במנוס בכביש העוקף של הפרדסים, מאחורי השדות.
 
עוד לפני שירדתי מחדרי לארוחת הערב, הספקתי לקרוא שקלאודיו הזמין את אביה של סרינה לבדיקת נשקים בפרדס. הוא סיפר לה את זה ואז נעל אותה בחדר העבודה שלו. מעברה השני של הדלת, הוא הרחיב וגילה את תכניתו האכזרית. הוא תיאר את שעתיד היה להתרחש תוך שהסביר כי אם אביה הוא מי שמגביל את האהבה ביניהם, הוא יודע מה לעשות כדי להוציא אותו מהמשוואה.
 
הספר נכתב בגוף ראשון, מעיניה של סרינה, לכן תכניתו של קלאודיו תפסה אותי בהפתעה גמורה. כמעט ולא האמנתי כשקראתי איך הוא בילה את החודשים האחרונים בתכנון מוקפד של רצח אביה ושמר זאת בסוד. כאבתי לקרוא איך הרגיש שהיה חייב להראות לה שהוא, הוא ורק הוא, מי שהיא צריכה להקשיב לו וחיכיתי בקוצר רוח שתכניתו הנבזית תיכשל.
 
"הלו? הלו? קלאודיו?" מכשיר הטלפון בחדר בו נעל אותי צלצל ועניתי לשיחתו ממררת בבכי.
"כן. זה אני אהובתי," הוא מעולם לא קרא לי כך.
"אתה חייב לעצור את זה! אתה לא יכול לעשות את זה!"
"גם אני מתגעגע אלייך, אישה יפה שלי," קולו נשמע קר ומחושב והנחתי, מהדרך בה הגיב לי, כי אבי היה לצידו.
"קלאודיו, אני אעשה כל מה שתאמר לי. אני מתחננת בפניך, רק אל תפגע בו."
"ג'וזף, בוא לכאן!" שמעתי אותו קורא בשמו של אבי, "זה ממש כאן, מאחורי שיחי הגפן האלו," שמעתי איך הוביל אותו אל המקום בו טען כי יתבצע ניסוי הנשק.
"של מי היקב הזה?" אבי שאל אותו.
"שלנו. של המשפחה שלנו. הישארי איתי על הקו, אהבה שלי," הוא אמר אל השפופרת ואז רעשים לא ברורים רמזו שהכניס את הטלפון אל כיס מכנסיו מבלי לנתק את השיחה בינינו.
 
לרגע נדמה היה לי שראיתי אורות רכב באופק.
הרמתי את עיניי מהמילים הכתובות ובמשך כמה רגעים, בהיתי בסביבתי החשוכה. הסבתי מבטי לימין ולשמאל. הסתכלתי מלפניי ומאחוריי, אך לא נותר לי אלא לקבוע שהעלילה השתלטה עליי, כשרגעים ארוכים בהיתי בשיממון שהקיף אותי וחזרתי לקרוא.
 
"אבא? אבא אתה שומע אותי? אבא תברח משם!" צרחתי במלוא גרוני אל השפופרת של מכשיר הטלפון העתיק, אך הוא לא ענה. אף אחד לא שמע אותי.
 
בלית ברירה, התיישבתי על הכורסה המנומרת שניצבה ליד המכשיר, הבטתי בבבואתי שהשתקפה אליי במראה והאזנתי לאירוע שעמד לשנות את חיי מבלי היכר.
 
"זה האקדח שלך, ג'וזף," שמעתי את קלאודיו אומר לו, "קח."
"לא, תודה. אני מעדיף להשתמש באקדח האישי שלי."
"הגענו כדי לבצע ניסויים בכלי נשק חדשים. מה הטעם להישאר תקועים בעבר אם העתיד מונח בכף ידך?"
"העתיד כבודו במקומו מונח וכשאגיע אליו, אתמודד גם איתו," אבי ענה לו בהתחכמות, "אם אי פעם אגיע אליו," הוא הוסיף ולבי נחמץ.
"אתה אדם חכם, ג'וזף," נימת קולו של קלאודיו השתנתה במעט, אך לא הכרתי אותו מספיק כדי לדעת מה היא מרמזת. "אם כך, אין לנו צורך ללכת סחור סחור?"
"אין לנו צורך להיות פה בכלל, קלאודיו. שנינו יודעים שאתה לא הולך להרוג אותי," אבי אמר וצליל מחריש אוזניים של ירייה גרם לי לזרוק את השפופרת על הרצפה ולזעוק בכאב על ברכיי.
 
שוב נאלצתי להרים את מבטי מהכתוב. הפעם, לא כיוון שראיתי אורות רכב מרוחק, אלא כי שמעתי קול נפץ כלשהו. אמנם נהגתי להיסחף יותר ויותר עם העלילות אותן קראתי, והשיגעון של מיקומי הקריאה שלי ללא ספק עורר את כל חושיי בחוויית הקריאה, אבל זה כבר היה מוגזם.
 
בחשש גדול, הנעתי את רכבי. הדלקתי את האורות, סגרתי את החלונות ונעלתי את הדלתות. הבטתי אחורה וקדימה, שוב ימינה ושוב שמאלה, אך הפרדס שסביבי נותר דומם.
 
"אני משתגעת. אני פשוט משתגעת," מלמלתי לעצמי ואז הנחתי את הספר על הכיסא שלצד הנהג, לחצתי בעדינות על דוושת הגז והתחלתי לנסוע.
 
המקום בו עצרתי קודם לקרוא היה חלק קצר בו הכביש עובר ממש בין העצים, לכן התקדמתי באיטיות מצמררת בכביש המתעקל כדי לצאת מהסבך. שום רכב לא הגיח מולי, אף אדם לא נראה סביבי וההבנה שכנראה צללתי עמוק מדי אל העולם הדמיוני של קלאודיו וסרינה חלחלה עמוק יותר ויותר לתוכי.
 
בתוך רגעים ספורים, הכביש שוב הוביל אותי בצמוד לפרדס, אך כבר לא הייתי בתוכו. הסתכלתי סביבי ועדיין לא הרגשתי בטוחה לעצור, אז המשכתי. נסעתי עד ששורת העצים שהקיפו אותי נותרה מאחוריי וידעתי שבסיומה אגיע אל השדות הפתוחים. האטתי את רכבי עד לעצירה דוממת בדיוק על יד הגבול שבין הפרדס לתחילת השדות ונעצתי את מבטי אל עבר השינוי החד בנוף החשוך מולי.
 
קודם, כשהוקפתי עצים, יכולתי לראות אם מישהו או משהו התהלך ביניהם, אך משהכביש הוביל אותי אל מחוץ לפרדס, רק צמרות העצים זכו לאורם של הירח והכוכבים בעוד שכל מה שתחתם נותר שמור בעלטה גמורה.
 
"לא אתחנן בפניך, קלאודיו," שמעתי את אבי עומד נחרץ מול רוצחו, "כל שאעשה זה לומר לך כי ידעתי לאן אני מגיע הערב, לכן עשיתי את מה שנדרש היה ממני לעשות," הוא הוסיף.
"מה זה אומר?" הפעם יכולתי בקלות לפרש את נימת קולו של קלאודיו כטרופת זעם.
"לך יש את הקלפים שאתה מסתיר בשרוול חולצתך ולי יש את שלי, בחור צעיר. נתתי לך את בתי לאישה בכוונה ליזום שלום בין המשפחות שלנו. אביך ואני הסכמנו שזאת הדרך הנכונה והיחידה לסיום הסכסוך ארוך השנים אליו נקלענו. לי ולך אין כל סיבה לריב. לאביך ולי אין כל סיבה לריב. הסבים שלנו הם אלו שגרמו למצב, אך אנחנו בחרנו להיות מי שיעצרו אותו."
"הו, ג'וזף, ג'וזף, ג'וזף..." קלאודיו פרץ בצחוק גדול, "לעולם לא יהיה שלום בין המשפחות שלנו. נתת לי את בתך ואני מתכוון לקחת אותה. אקח אותה לאשתי ואעשה בה כל שברצוני, אך כדי שזה יקרה, אתה צריך ל..." לפני שהשלים את משפטו ירייה נוספת נשמעה ואחריה דממה רועשת ומכאיבה.
 
ניצלתי את הדממה ששררה סביב אביה של סרינה וקלאודיו כדי להביט שוב סביבי ולוודא שאכן, שום דבר לא השתנה. פתחתי שוב את חלונות הרכב כדי שאוכל להאזין בדריכות לשקט שסבב אותי ונשמתי לרווחה.
 
מעולם לא עצרתי קריאה של פרק באמצע. מעולם לא.
קרו מקרים בהם פספסתי את תחנת הרכבת בה הייתי אמורה לרדת כיוון שהעלילה דרשה שאתמיד בה, היו מקרים בהם נאלצתי להגיע באיחור למפגשים עם חברות והיו מקרים בהם ישנתי רק שעות בודדות בלילה, אבל אף פעם לא עצרתי באמצע קריאה של פרק.
 
בליווי פעימות לבי המואצות, חזרתי והפניתי את מבטי אל רגעיו האחרונים של ג'וזף, בתקווה ששני אלו יוכלו למצוא את הדרך להימנע מהאסון הגדול הזה.
 
"אבא? קלאודיו? שמישהו יאמר לי מה קורה שם!" דמעות של אובדן וכאב זלגו ללא הרף על פניי, מותירות אחריהן שובלים מלוחים של חוסר אונים.
"זה נגמר סרינה," קלאודיו התנשף והמשיך, "את שלי. את רק שלי."
"לא נכון! זה לא נכון! אתה שקרן! אתה לא הרגת אותו, אתה שקרן! אני לעולם לא אסלח לך על זה! לעולם לא!"
"מעכשיו את שלי, סרינה. מעכשיו את תעשי כל מה שאומר לך. מעכשיו זה רק אני ואת. אין לך אף אחד אחר בעולם מלבדי, זה ברור?" הוא נהם בפראות.
 
אור חזק חדר לפתע דרך חלון רכבי הפתוח וסנוור אותי.
 
"מה לעזאזל?" מלמלתי מבולבלת ושפשפתי את עיניי.
"תפתחי את הדלת!" שמעתי קול של בחור צעיר מורה לי בנחישות, אך לא צועק ולפני שהספקתי לענות לו, זיהיתי את צללית ידו מושחלת דרך החלון הפתוח הישר אל מנגנון נעילת הדלתות ופותחת אותו.
"מה זה? מה קורה פה? מי אתה?" שאלתי בקול, אך האור החזק עוד הופנה לעברי, מונע ממני לראות את זהותו של מי שהתיישב בכיסא שלצידי.
"ששש... אל תצעקי," הוא אמר בנימה כל כך קרה ושקולה, כמו זו של קלאודיו, כמו זו של ג'וזף, ונעניתי לבקשתו בכניעה כמו סרינה.
"אני לא אצעק, בסדר?" הרמתי את ידיי באוויר, "הנה, קח את האוטו ותעזוב אותי. קח מה שאתה רוצה, רק אל תפגע בי."
"סעי!" הרגשתי דחיפה של גוף נוקשה בכתפי.
"איך אתה רוצה שאסע? אני לא רואה כלום!"
"סעי עכשיו!" באחת, הוא כיבה את האור המסנוור שכיוון לעברי ובפעם הראשונה בחיי, עצרתי קריאה של פרק באמצעו.
חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על הספר

רומן פשע אלונה ירדן
פרק 1
18:00
 
 
קלאודיו הביט בי ועיניו רושפות זעם.
"את לא תמרי את פי לעולם!" הוא נהם.
"אחרת מה תעשה? תכה אותי?"
"תאמיני לי שאת לא רוצה לגלות מה יקרה, סרינה. היי האישה שנועדת להיות וצייתי לבעלך לעתיד."
"גזרו עלינו להינשא כדי לאחד את המשפחות שלנו. הכוונה של השידוך הנוראי הזה היא לסיים את הסכסוך הארור ולמנוע קורבנות נוספים."
"נו, ו...?" קלאודיו הביט בי ועיוות את פניו.
"ומה אתה חושב שאבי יאמר כשיראה שטפי דם על פניי?"
"מי אמר שאשאיר עלייך סימנים נראים לעין?" חיוך מרושע התגנב אל פניו של קלאודיו, כשצבט בחוזקה את כתפי.
"מה אתה עושה!" העפתי את ידו ממני ושפשפתי את המקום הכואב.
"הגיע הזמן שתביני שאני עושה כל מה שאני רוצה. כך היה וכך יהיה. את לא תהיי הראשונה ובטח שלא האחרונה שאכה מבלי לשאת בתוצאות של מעשיי, סרינה."
"אם תניח עליי אחת מאצבעותיך שוב, אני מבטיחה לך שתתחרט על זה." רק הספקתי להשלים את משפטי וכבר עשרת אצבעותיו המגושמות מצאו את מקומן הכוחני על גופי.
 
חמשת אצבעות כף יד ימינו נקפצו סביב שיערי הפזור וגררו אותי בכאב לעמוד קרוב יותר אליו וחמשת אצבעות כף ידו השמאלית התלפפו סביב זרועי ומעכו אותה. בתוך שניות ספורות חזי נמחץ לגופו, עיניי ננעצו בשלו והבל נשימתי התערבב בנהמות הפרא שבקעו ממנו.
 
"סרינה, את תלמדי לאהוב אותי אם תרצי או לא."
"לעולם לא."
"זה יכול להיות נעים וזה יכול לכאוב עד מאוד, אבל את תלמדי לאהוב אותי ולאהוב את איך שאני רוצה לאהוב אותך."
"אתה מפלצת ואין לך שום יכולת לאהוב". הטחתי בו, "אתה עבריין ותו לא. אתה רוצח שפל ו..." באחת, קלאודיו הטיח אותי על השטיח היוקרתי בחדר העבודה המפואר שלו ובלי שיראה, חיוך של ניצחון נסוך על פניי.
 
לרגע הזה חיכיתי. רציתי לראות את פעימות הווריד שבמצחו מזהירות כי חציתי את הגבולות. חיכיתי לחריצים האדומים שמופיעים בזוויות עיניו כשהזעם משתלט עליו. כל מילה מרושעת ששלחתי לעברו נועדה לערער את מזג רוחו הרגוע ולגרום לו להכות בי. ידעתי שרק כך אבי יבין שאני לא כלי מיקוח במלחמות הטריטוריה שלו.
 
"בו!" לידור, אחי הקטן והמעצבן, הבהיל אותי כשהניח את כפות ידיו על כתפיי בדיוק בקטע המותח של רומן הפשע אותו קראתי.
"אתה חתיכת מטומטם לידור ואני שונאת אותך!"
"שוב את מפנטזת על איזה לורד פשע מפולפל?"
"שוב את מפנטזת על איזה לורד פשע מפולפל?" חזרתי על שאלתו בנימה מלגלגת ובעיוות פנים ילדותי, "אין לך משהו מועיל יותר לעשות עם החיים שלך מאשר להציק לי?"
"אמא אמרה לי לקרוא לך לשולחן. אני כבר הולך לומר לה שאת חושבת שזה לא מועיל במיוחד."
"יופי. העיקר שתלך מפה. מטומטם." חייכתי אליו, כי לא באמת כעסתי, וחזרתי לקרוא.
 
מאז ומתמיד נמשכתי לספרות, אבל הספרות הרומנטית נכנסה לחיי רק בגיל ארבע-עשרה. אחי היה זה שהחליט כי הגיע הזמן שאזנח את הספרים עם עטיפות הדרקונים. הוא זה שקנה לי ספר ורוד, עליו שני לבבות מוקפים בחוט תיל. היה זה ספר ורוד, עם עטיפה מסקרנת, שסיפק לי שלוש שעות רצופות של קריאה, בהן גמעתי את המילים בדמעות, צחוק והנאה מרובה.
 
הייתי רוצה לומר שלא הייתי בחורה רומנטית לפני כן, אבל האמת היא שמצאתי עצמי בכל רומן ורומן שקראתי. התמכרתי לסיפורי האהבה מתוך חיפוש אחר זה שיוציא אותי מחיי הקשים, זה שיגרום לי להמרות את פיו של אבי או זה שיהפוך את בטני תוך ידיעה ברורה שהוא לא בשבילי, אבל מציאות חיי הייתה כזאת שגברים כאלו פשוט לא היו בנמצא ולא בגללם.
 
זכיתי במשפחה תומכת בצורה יוצאת דופן. כזאת בה הוריי קיבלו כל גבר והפתעה שהפלתי עליהם בהבנה וזה לאחר שהבאתי הביתה כמה יצורים שפלים ונחותים במיוחד בין אם כדי להעמיד אותם במבחן או כדי לשחזר איזו עלילה שהשאירה עליי את חותמה. כלום לא עבד. האהבה שחיפשתי לא נבנתה לכלום והם תמיד צלחו את המבחנים שהצבתי מולם וטענו שאהבה היא בחירה אישית שלי.
 
מאז ומתמיד, הם הותירו לי את היכולת להצליח או להיכשל בכוחות עצמי, ובכך שקיבלו כל החלטה שלי בזרועות פתוחות והכלה, הם מנעו ממני לחוות אהבה אסורה.
 
גם העובדה שהעסק המשפחתי שלנו גדל והצליח הקשתה עליי למצוא אהבה כמו בספרים שקראתי, כיוון שגברים עם כסף מעולם לא גרמו לי למצמץ בהתרגשות, כפי שגרמו לחברותיי מפעם לפעם.
 
לצערי, או לשמחתי, העולם לתוכו גדלתי היה מלא וגדוש בהישגים ובסיפוק, לכן, עם השנים, הפנטזיות הרומנטיות שהספרים סיפקו לי לא באו כדי לסחוף אותי עם גיבור כזה או אחר אלא כדי לסחוף אותי אל עולמה של הגיבורה התורנית שכיכבה בין הדפים.
 
בספר אחד דמיינתי שהייתי מנקה במשרדו של מיליונר ושזה התאהב בי ללא כל שליטה ויכולת איפוק עצמי. בספר אחר דמיינתי שהייתי מלצרית ושמצאתי אהבה בין השולחנות תוך שניסיתי להוכיח לבן הטובים כי הייתי מעוניינת בו ולא בכספו. היו ספרים בהם הייתי הנערה החדשה בכיתה שנאלצה להתמודד עם הקשיים הנלווים בהשתלבות חברתית שכזאת ובאחרים הייתי הילדה המכוערת שעברה שינוי מרגש וחשפה את יופייה הפנימי אל החוץ.
 
כל סיפור רומנטי שקראתי היה עבורי בריחה מעולם הנוחות אותו חייתי, אך ככל שהשנים חלפו, זה לא הספיק. כבר לא התרגשתי לקרוא איך האהבה ניצחה והתאכזבתי לגלות שלמרות הכריכות השונות והתקצירים המבטיחים, הקשיים של הדמויות היו דומים.
 
עם סיום קריאת הרומן המי-יודע-כמה שקראתי, הבנתי שהנוסחה הקבועה על פיה כתובים הספרים הרומנטיים כבר לא עשתה לי את זה. מאסתי בלהיות האישה החלשה שנגררת אחר המוסכמות החברתיות שנדרשות ממנה, ואז גיליתי את עולמו הקסום של רומן הפשע.
 
ניסן, החברה הראשונה וזו שלבטח תהיה האחרונה שלי, הניחה בידי ספר ועליו גיבור מקועקע עם סיגריה מגעילה בין אצבעותיו ומאז, כבר לא יכולתי ליהנות מאהבה מתוקה וצפויה. עולם חדש של גיבורות נחשף בפניי וכולן, ללא יוצאות מן הכלל, היו נשים לוחמות, חזקות ואמיצות. כולן הסתבכו עד מעל לראשן היפה בצרות נוראיות, אך לא הייתה שם אחת שקיבלה זאת כגזירה מוגמרת ובהרמת ידיים כנועה. בין אם נולדה לתוך משפחת פשע ובין אם נסיבות חייה הובילו אותה לשם, בין אם נקלעה למקום ולזמן הלא נכון ובין אם שבתה את לבו הקר של הגיבור המרושע מבלי שהתכוונה לעשות זאת ובילתה את הפרקים הבאים בניסיון נואש להימלט ממנו. כל אחת מהגיבורות בספרי רומן הפשע שקראתי הייתה שונה ממני בתכלית וסיפקה לי פנטזיה של מה שידעתי כי לעולם לא יהיה חלק מחיי. אבות שתלטניים ולא רגישים, אמהות כנועות וחלשות, כבוד בשיח שבין בני המשפחה, נאמנות עיוורת לצד בגידות מפתיעות, אלימות ואהבה סוערת. כל אלו היו רחוקים ככל האפשר מהעולם שחיכה לי מחוץ למילים וזה מה שמצאתי ברומן הפשע הממוצע, לכן קראתי באדיקות כל ספר חדש שיצא.
 
"או, תראו מי הסכימה לכבד אותנו בנוכחותה," אבי קרא בעודו יושב בראש שולחן ארוחת השישי, מיד כשראה אותי.
"אמרתי ללידור שאסיים את הפרק ואגיע," הפניתי מבט נוזף אל אחי הקטן, "מה הבעיה שלך? למה לא אמרת להם שיתחילו בלעדיי?"
"כי אני לא המזכירה שלך," לידור כלל לא הרים את מבטו לעברי כשענה בחוסר הכבוד שאפיין את השיח בינינו.
"זה נכון. אתה לא המזכירה שלי, אתה המזכירה של אבא, כי מנת האיי-קיו שלך לא מאפשרת לו לתת לך שום אחריות גדולה מאשר לענות לטלפונים ולכתוב הודעות. אידיוט."
"לא, את! יושבת וקוראת את הספרים שלך במקום לצאת ו..."
"זה מספיק!" אמי הרימה את קולה והטיחה אגרופיה על השולחן הערוך.
"מה יש לך?" לידור ואני כמעט שאלנו במקהלה.
"יש לי רצון עז לבלות ערב נעים עם הילדים שלי, אבל כנראה עשיתי משהו ממש גרוע בגלגול הקודם, כי כך נראה כל אחד מערבי השישי שלי," היא נשפה בחוסר חשק.
"טוב, תירגעי. הנה, באתי. מה את עושה כזה סיפור מכל דבר קטן?" גלגלתי לעברה את עיניי.
"שבי כבר, דורין," היא החוותה בידה אל עבר המקום הקבוע שלי בשולחן, "ותמחק את החיוך המטומטם הזה מהפנים שלך, לידור," היא הוסיפה ישירות אליו.
"מה את רוצה ממני? אני באתי כשקראתם לי והלכתי לקרוא לה כשאמרתם לי. אין לך שום סיבה לכעוס עליי פתאום."
"באמת למה שאכעס עליך? אתה הרי עושה כל מה שאומרים לך, נכון?"
"למה יש לי תחושה שאת לא מתכוונת לזה בתור מחמאה, אמא?" הוא שאל ושנינו צחקקנו מעט.
"כי למרות שאתה ואחותך אוהבים להקניט זה את זה, אתה לא אידיוט. אתה בחור חכם, לידור," אמי המשיכה בסבר פנים רציני ונחוש, "ואם תפסיק לישון עד שעות הצהריים כל יום, אולי תוכל יום אחד להיות יותר מאשר המזכירה של אבא."
"תפסיקו לומר את זה. הוא לא המזכירה שלי," אבי גיחך, "הוא... הוא... אני לא ממש יודע מה הוא עושה, אבל הוא לא המזכירה שלי," הוא השלים וכולנו התפקענו מצחוק.
 
התיישבתי במקומי, צמצמתי עיניי אל עבר לידור ועשיתי כאילו נשפתי לעברו בבוז, למרות ששנינו ידענו שהערכתי אותו מאוד. הוא לא היה אידיוט בכלל. עצלן, כן. טיפש, זה בטוח. ילדותי בצורה קיצונית, בדיוק כמוני, אך עם זאת, הוא לא היה אידיוט, ולכן אבי דאג לשלב אותו בחברה.
 
"לאן את חושבת שאת הולכת?" אמי שאלה כשעה לאחר מכן, כשאספתי את מפתחות המכונית שלי ממקומם בקערה שעל השידה, בכניסה לבית.
"אני הולכת לקרוא קצת בחוץ."
"למה את שוב יושבת לקרוא? זה יום שישי! את לא יוצאת הערב עם חברות?"
"איזה חברות? אין לה חברות," לידור ענה בלגלוג.
"איזה חברות? אין לה חברות," חזרתי על תשובתו בנימה מלגלגת, כפי שנהגתי לעשות מאז היה בן שלוש, "אני הולכת לקרוא ואחר כך אפגש עם ניסן. אם מישהי מהחברות שלי מחפשת אותי, אמא, תאמרי לה להשאיר הודעה אצל המזכירה שלי, לידור," הוצאתי לעברו לשון ויצאתי לדרכי.
 
בחודשים האחרונים, מצאתי דרך מקורית להעצים את חוויית הקריאה של סצנות המתח אותן קראתי. זה התחיל כשנשארתי לישון ביחידת הדיור הקודמת ששכרה ניסן, בהרצליה. זה היה מרתף חשוך ואפלולי. לא היה שם חלון והתאורה הייתה חלשה, אבל הייתה בו פרטיות מוחלטת. חזרנו לישון אצלה, לאחר שבילינו באחד ממועדוני הלילה בעיר והיא נרדמה כמעט מיד, אבל אני לא. אני שלפתי מתיקי את רומן הפשע והאוויר המעופש של המרתף העצים את פעירת עיניי מהסצנה אותה ישבתי וקראתי לצידה.
 
הגיבור ששנאתי לרצות רץ במורד המדרגות, אל המרתף בו קשרו את אהובתו. הוא סיפר שלפרקים היא קיטרה על שלא הגיע קודם ולפרקים התרפקה בזרועותיו בהכרת תודה מוגזמת ואני? אני ניתקתי עצמי מפעם לפעם מהמילים המותחות, הבטתי סביבי והרגשתי שהייתי שם איתם. הרגשתי כאילו ממש מולי, במרתף החשוך, הוא שחרר את קשירת החבלים סביב זרועותיה, שמעתי את נשיפותיה כשאסף אותה בזרועותיו החסונות ואפילו נפעמתי מהדף הרוח של מרוצתם אל מחוץ למרתף בו שהינו יחדיו.
 
מאז אותו יום, נהגתי לצאת ולקרוא את הפרקים המותחים ביותר מהספרים שלי במקומות שהזכירו לי את שהתרחש בעלילה. היו ספרים שקראתי בחוף הים, היו כאלו שסיימתי בלובי של בתי מלון, אבל באותו יום שישי, יצאתי לקרוא את הפרקים האחרונים של אהבה במנוס בכביש העוקף של הפרדסים, מאחורי השדות.
 
עוד לפני שירדתי מחדרי לארוחת הערב, הספקתי לקרוא שקלאודיו הזמין את אביה של סרינה לבדיקת נשקים בפרדס. הוא סיפר לה את זה ואז נעל אותה בחדר העבודה שלו. מעברה השני של הדלת, הוא הרחיב וגילה את תכניתו האכזרית. הוא תיאר את שעתיד היה להתרחש תוך שהסביר כי אם אביה הוא מי שמגביל את האהבה ביניהם, הוא יודע מה לעשות כדי להוציא אותו מהמשוואה.
 
הספר נכתב בגוף ראשון, מעיניה של סרינה, לכן תכניתו של קלאודיו תפסה אותי בהפתעה גמורה. כמעט ולא האמנתי כשקראתי איך הוא בילה את החודשים האחרונים בתכנון מוקפד של רצח אביה ושמר זאת בסוד. כאבתי לקרוא איך הרגיש שהיה חייב להראות לה שהוא, הוא ורק הוא, מי שהיא צריכה להקשיב לו וחיכיתי בקוצר רוח שתכניתו הנבזית תיכשל.
 
"הלו? הלו? קלאודיו?" מכשיר הטלפון בחדר בו נעל אותי צלצל ועניתי לשיחתו ממררת בבכי.
"כן. זה אני אהובתי," הוא מעולם לא קרא לי כך.
"אתה חייב לעצור את זה! אתה לא יכול לעשות את זה!"
"גם אני מתגעגע אלייך, אישה יפה שלי," קולו נשמע קר ומחושב והנחתי, מהדרך בה הגיב לי, כי אבי היה לצידו.
"קלאודיו, אני אעשה כל מה שתאמר לי. אני מתחננת בפניך, רק אל תפגע בו."
"ג'וזף, בוא לכאן!" שמעתי אותו קורא בשמו של אבי, "זה ממש כאן, מאחורי שיחי הגפן האלו," שמעתי איך הוביל אותו אל המקום בו טען כי יתבצע ניסוי הנשק.
"של מי היקב הזה?" אבי שאל אותו.
"שלנו. של המשפחה שלנו. הישארי איתי על הקו, אהבה שלי," הוא אמר אל השפופרת ואז רעשים לא ברורים רמזו שהכניס את הטלפון אל כיס מכנסיו מבלי לנתק את השיחה בינינו.
 
לרגע נדמה היה לי שראיתי אורות רכב באופק.
הרמתי את עיניי מהמילים הכתובות ובמשך כמה רגעים, בהיתי בסביבתי החשוכה. הסבתי מבטי לימין ולשמאל. הסתכלתי מלפניי ומאחוריי, אך לא נותר לי אלא לקבוע שהעלילה השתלטה עליי, כשרגעים ארוכים בהיתי בשיממון שהקיף אותי וחזרתי לקרוא.
 
"אבא? אבא אתה שומע אותי? אבא תברח משם!" צרחתי במלוא גרוני אל השפופרת של מכשיר הטלפון העתיק, אך הוא לא ענה. אף אחד לא שמע אותי.
 
בלית ברירה, התיישבתי על הכורסה המנומרת שניצבה ליד המכשיר, הבטתי בבבואתי שהשתקפה אליי במראה והאזנתי לאירוע שעמד לשנות את חיי מבלי היכר.
 
"זה האקדח שלך, ג'וזף," שמעתי את קלאודיו אומר לו, "קח."
"לא, תודה. אני מעדיף להשתמש באקדח האישי שלי."
"הגענו כדי לבצע ניסויים בכלי נשק חדשים. מה הטעם להישאר תקועים בעבר אם העתיד מונח בכף ידך?"
"העתיד כבודו במקומו מונח וכשאגיע אליו, אתמודד גם איתו," אבי ענה לו בהתחכמות, "אם אי פעם אגיע אליו," הוא הוסיף ולבי נחמץ.
"אתה אדם חכם, ג'וזף," נימת קולו של קלאודיו השתנתה במעט, אך לא הכרתי אותו מספיק כדי לדעת מה היא מרמזת. "אם כך, אין לנו צורך ללכת סחור סחור?"
"אין לנו צורך להיות פה בכלל, קלאודיו. שנינו יודעים שאתה לא הולך להרוג אותי," אבי אמר וצליל מחריש אוזניים של ירייה גרם לי לזרוק את השפופרת על הרצפה ולזעוק בכאב על ברכיי.
 
שוב נאלצתי להרים את מבטי מהכתוב. הפעם, לא כיוון שראיתי אורות רכב מרוחק, אלא כי שמעתי קול נפץ כלשהו. אמנם נהגתי להיסחף יותר ויותר עם העלילות אותן קראתי, והשיגעון של מיקומי הקריאה שלי ללא ספק עורר את כל חושיי בחוויית הקריאה, אבל זה כבר היה מוגזם.
 
בחשש גדול, הנעתי את רכבי. הדלקתי את האורות, סגרתי את החלונות ונעלתי את הדלתות. הבטתי אחורה וקדימה, שוב ימינה ושוב שמאלה, אך הפרדס שסביבי נותר דומם.
 
"אני משתגעת. אני פשוט משתגעת," מלמלתי לעצמי ואז הנחתי את הספר על הכיסא שלצד הנהג, לחצתי בעדינות על דוושת הגז והתחלתי לנסוע.
 
המקום בו עצרתי קודם לקרוא היה חלק קצר בו הכביש עובר ממש בין העצים, לכן התקדמתי באיטיות מצמררת בכביש המתעקל כדי לצאת מהסבך. שום רכב לא הגיח מולי, אף אדם לא נראה סביבי וההבנה שכנראה צללתי עמוק מדי אל העולם הדמיוני של קלאודיו וסרינה חלחלה עמוק יותר ויותר לתוכי.
 
בתוך רגעים ספורים, הכביש שוב הוביל אותי בצמוד לפרדס, אך כבר לא הייתי בתוכו. הסתכלתי סביבי ועדיין לא הרגשתי בטוחה לעצור, אז המשכתי. נסעתי עד ששורת העצים שהקיפו אותי נותרה מאחוריי וידעתי שבסיומה אגיע אל השדות הפתוחים. האטתי את רכבי עד לעצירה דוממת בדיוק על יד הגבול שבין הפרדס לתחילת השדות ונעצתי את מבטי אל עבר השינוי החד בנוף החשוך מולי.
 
קודם, כשהוקפתי עצים, יכולתי לראות אם מישהו או משהו התהלך ביניהם, אך משהכביש הוביל אותי אל מחוץ לפרדס, רק צמרות העצים זכו לאורם של הירח והכוכבים בעוד שכל מה שתחתם נותר שמור בעלטה גמורה.
 
"לא אתחנן בפניך, קלאודיו," שמעתי את אבי עומד נחרץ מול רוצחו, "כל שאעשה זה לומר לך כי ידעתי לאן אני מגיע הערב, לכן עשיתי את מה שנדרש היה ממני לעשות," הוא הוסיף.
"מה זה אומר?" הפעם יכולתי בקלות לפרש את נימת קולו של קלאודיו כטרופת זעם.
"לך יש את הקלפים שאתה מסתיר בשרוול חולצתך ולי יש את שלי, בחור צעיר. נתתי לך את בתי לאישה בכוונה ליזום שלום בין המשפחות שלנו. אביך ואני הסכמנו שזאת הדרך הנכונה והיחידה לסיום הסכסוך ארוך השנים אליו נקלענו. לי ולך אין כל סיבה לריב. לאביך ולי אין כל סיבה לריב. הסבים שלנו הם אלו שגרמו למצב, אך אנחנו בחרנו להיות מי שיעצרו אותו."
"הו, ג'וזף, ג'וזף, ג'וזף..." קלאודיו פרץ בצחוק גדול, "לעולם לא יהיה שלום בין המשפחות שלנו. נתת לי את בתך ואני מתכוון לקחת אותה. אקח אותה לאשתי ואעשה בה כל שברצוני, אך כדי שזה יקרה, אתה צריך ל..." לפני שהשלים את משפטו ירייה נוספת נשמעה ואחריה דממה רועשת ומכאיבה.
 
ניצלתי את הדממה ששררה סביב אביה של סרינה וקלאודיו כדי להביט שוב סביבי ולוודא שאכן, שום דבר לא השתנה. פתחתי שוב את חלונות הרכב כדי שאוכל להאזין בדריכות לשקט שסבב אותי ונשמתי לרווחה.
 
מעולם לא עצרתי קריאה של פרק באמצע. מעולם לא.
קרו מקרים בהם פספסתי את תחנת הרכבת בה הייתי אמורה לרדת כיוון שהעלילה דרשה שאתמיד בה, היו מקרים בהם נאלצתי להגיע באיחור למפגשים עם חברות והיו מקרים בהם ישנתי רק שעות בודדות בלילה, אבל אף פעם לא עצרתי באמצע קריאה של פרק.
 
בליווי פעימות לבי המואצות, חזרתי והפניתי את מבטי אל רגעיו האחרונים של ג'וזף, בתקווה ששני אלו יוכלו למצוא את הדרך להימנע מהאסון הגדול הזה.
 
"אבא? קלאודיו? שמישהו יאמר לי מה קורה שם!" דמעות של אובדן וכאב זלגו ללא הרף על פניי, מותירות אחריהן שובלים מלוחים של חוסר אונים.
"זה נגמר סרינה," קלאודיו התנשף והמשיך, "את שלי. את רק שלי."
"לא נכון! זה לא נכון! אתה שקרן! אתה לא הרגת אותו, אתה שקרן! אני לעולם לא אסלח לך על זה! לעולם לא!"
"מעכשיו את שלי, סרינה. מעכשיו את תעשי כל מה שאומר לך. מעכשיו זה רק אני ואת. אין לך אף אחד אחר בעולם מלבדי, זה ברור?" הוא נהם בפראות.
 
אור חזק חדר לפתע דרך חלון רכבי הפתוח וסנוור אותי.
 
"מה לעזאזל?" מלמלתי מבולבלת ושפשפתי את עיניי.
"תפתחי את הדלת!" שמעתי קול של בחור צעיר מורה לי בנחישות, אך לא צועק ולפני שהספקתי לענות לו, זיהיתי את צללית ידו מושחלת דרך החלון הפתוח הישר אל מנגנון נעילת הדלתות ופותחת אותו.
"מה זה? מה קורה פה? מי אתה?" שאלתי בקול, אך האור החזק עוד הופנה לעברי, מונע ממני לראות את זהותו של מי שהתיישב בכיסא שלצידי.
"ששש... אל תצעקי," הוא אמר בנימה כל כך קרה ושקולה, כמו זו של קלאודיו, כמו זו של ג'וזף, ונעניתי לבקשתו בכניעה כמו סרינה.
"אני לא אצעק, בסדר?" הרמתי את ידיי באוויר, "הנה, קח את האוטו ותעזוב אותי. קח מה שאתה רוצה, רק אל תפגע בי."
"סעי!" הרגשתי דחיפה של גוף נוקשה בכתפי.
"איך אתה רוצה שאסע? אני לא רואה כלום!"
"סעי עכשיו!" באחת, הוא כיבה את האור המסנוור שכיוון לעברי ובפעם הראשונה בחיי, עצרתי קריאה של פרק באמצעו.