החוטאים המקוריים 2 - המלאך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החוטאים המקוריים 2 - המלאך
מכר
מאות
עותקים
החוטאים המקוריים 2 - המלאך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החוטאים המקוריים 2 - המלאך

4.5 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

טיפאני רייז, סופרת רבי המכר של ה-NYT, מתגוררת בלקסינגטון, קנטאקי עם בעלה, הסופר אנדרו שאפר. יש להם שני חתולים.
בספריה נפרש עולם חושני ואפלולי בו הרומנטיקה הארוטיקה והסיפורת משתרגים זה בזה תוך שבירת חוקים מוסכמים. טיפאני אומרת שלולא היתה כותבת כנראה שכבר מזמן לא היתה בין החיים.

תקציר

סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס טיפאני רייז בספר נוסף בסדרת החוטאים המקוריים.
 
"אהבתי את סדרת החוטאים המקוריים... הכתיבה הפרוזאית שלה יפייפיה, היא מצליחה להעביר סיפור נפלא והדוק."
- סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס – ג'ניפר פסרובסט (סדרת נישואים למילארדר)
 
נורה סאתרלין מסתתרת במחבואה.
 
על הנייר, היא נשמעת לפקודות אדונה – והיא רוצה אותו, בבשרה. עמוק יותר וחזק יותר משרצתה מישהו אי פעם. אבל ראשה נודד לגבר מעברה, שאחיזתו בליבה פוצעת פחות, אך היעדרותו מחייה כואבת הרבה יותר.
אבל במקום להניח לו לעשות איתה אהבה, היא משחררת אותו. 
 
זהו הספר השני בסדרת החוטאים המקוריים, השנים האדומות.
הספר הראשון, הסירנה, יצא גם הוא בהוצאת א(ה)בות.
 
 
"קריאת חובה... מהמם.... חוצה ז'אנרים ומשאיר את קוראיו חסרי נשימה לחלוטין."
- RT Book Reviews
 
"טיפאני רייז מוסיפה קול חדש, חכם, פיקחי ומיומן לתחום הסיפורת הארוטית.
כוכבת עולה בעולם הארוטיקה!"
- הסופרת עטורת-הפרסים לייסי אלכסנדר
 
טיפאני רייז, סופרת רבי המכר של ה- NYT, מתגוררת בלקסינגטון, קנטאקי עם בעלה, הסופר אנדרו שאפר. יש להם שני חתולים. בספריה נפרש עולם חושני ואפלולי בו הרומנטיקה הארוטיקה והסיפורת משתרגים זה בזה תוך שבירת חוקים מוסכמים. טיפאני אומרת שלולא היתה כותבת כנראה שכבר מזמן לא היתה בין החיים.

 

פרק ראשון

1
 
 
"פאדג'."
 
התנוחה הכמעט הפוכה שבה היתה נתונה, כשראשה נתלה משפת המיטה, איפשרה לנורה לראות את קרן האור המאיימת שהסתננה מבעד לחלון בזווית ונפלה לאורך הרצפה. סורן חדר לתוכה שוב, והיא נרתעה בעונג.
 
"אלינור, את חושבת על אוכל ברגע כזה?" סורן נע בכוח בתוכה פעם נוספת וגמר ברעד מרוסן.
 
נורה צחקה בתגובה לאורגזמה הטרייה שלה, ולאבסורד שבניהול השיחה הזאת במצבה הנוכחי, והשלימה את המחשבה שלה בקול. "אתה זה שאסר עליי להמשיך לקלל בימי ראשון. אז פאדג', אני עומדת לאחר למיסה, אדוני."
 
סורן הרכין את ראשו ונשק לצווארה.
 
"שמעתי ממקור מוסמך שהכומר שלך ממש לא יהיה מרוצה אם תאחרי," הוא לחש באוזנה.
 
"אז כדאי שהכומר שלי ישחרר את הרגל שלי שקשורה לעמוד המיטה שלו."
 
סורן התרומם מעליה ונעץ בה מבט חמור סבר. היא עיפעפה אליו בריסיה בתמימות.
 
"תתחנני אליי," פקד עליה, ונורה התחילה לנהום. בן זונה יהיר.
 
הוא לא אסר עליה לקלל במחשבותיה, ככלות הכול. אלא רק בקול רם.
 
סורן הצמיד את אצבעו לשפתיה.
 
"לא ביקשתי שתנהמי. אלא שתתחנני."
 
נורה נרתעה והרפתה את לסתה, ואז נשמה עמוק.
 
"בבקשה, אדוני, האם תואיל בטובך לשחרר אותי כדי שאוכל להחזיר את התח... את הישבן שלי הביתה, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר לראשונה השבוע, לזרוק על עצמי בגדים ולחזור צנועה וחסודה לכנסייה, להתיישב על הספסל שלי ולדמיין אותך עירום בזמן שאתה נושא דרשה כלשהי על חטאים, ועל כך שאלוהים, למרבה ההפתעה, מתנגד להם? אני מתחננת בפניך ממעמקי גופי."
 
סורן סטר לירכה האחורית כה חזק עד שהיא צווחה. אבל הוא בכל זאת הרים את ידיו ופרם את חבל המשי השחור שהיה קשור סביב הקרסול שלה. לאחר מכן הוא התרחק ממנה באי־רצון ניכר ונשכב על צדו.
 
החופש החדש שלה איפשר לנורה להזדחל אל מחוץ למיטתו.
 
סורן השעין את ראשו על כף ידו ונמתח בעצלתיים על מצעיו הלבנים. לא היתה לה כל כוונה להסתכל עליו. אם תביט בו, היא מיד תזדחל בחזרה אליו.
 
"את ממהרת, קטנה שלי?"
 
"לעזוב אותך? לא. להימנע מאיחור למיסה שיזכה אותי בעוד סבב מכות השבוע? כן." סורן ליטף את השוק האחורית שלה, ונורה הסתובבה אליו ושיפדה אותו במבטה. "אתה מנסה לגרום לי לאחר... אדוני?"
 
סורן נאנח והסיר ממנה את ידו. זה לא היה הוגן. בית הכומר ניצב במרחק שתי דקות בלבד מהכנסייה, ומשום שהיה גבר ולא היה צריך לשקול היטב את תלבושתו, הוא יכול היה להתארגן בתוך עשר דקות.
 
"זאת האשמה אכזרית, אלינור. מובן שלעולם לא הייתי מנסה לגרום לך לאחר בכוונה. את הרי מודל לחיקוי לצעירים בכנסייה."
 
נורה פלטה נחרת צחוק והתחילה לאסוף את בגדיה. היא משכה את החולצה שלה מעמוד המיטה שאליו היתה רגלה קשורה אמש, בשעה שסורן הצליף בה עד אובדן חושים. החצאית שלה נחה על הרצפה, מקומטת, במקום שבו נחתה לאחר שסורן פתח את הרוכסן והניח לה להישמט, ומיד כופף את נורה מעל מיטתו וקשר את קרסוליה למוט פישוק. היא מצאה את החזייה שלה במקום כלשהו מתחת למיטה, והתחתונים שלה היו במקומם במגירה בבית. כשהיתה עם סורן היא טרחה ללבוש תחתונים לעתים רחוקות בלבד — פריט הלבוש הזה רק עמד בדרכם.
 
"מודל לחיקוי? נורה סאתרלין — סופרת ארוטיקה ודוֹמִית לשעבר. נעים להכיר." היא הושיטה לו את ידה ללחיצה. סורן הביט בידה וזקר גבות לעברה.
 
"את מודל לחיקוי בשביל מייקל. הוא מעריץ אותך."
 
"אבל מייקל אחד משלנו, אדוני." היא חייכה כשנזכרה במתנת יום־השנה שסורן העניק לה בשנה שעברה: בתוליו של מי שהיה כנראה הנער המתבגר היפה בתבל. יפה, קינקי, ולמרבה הצער טרוד עד עמקי נפשו. "מובן שיש לו חולשה אליי. או שיש לו זקפה, בעצם. בכל אופן, אף אחד מהחנונים הוונילים בכנסייה לא אמור לראות בי דוגמה ומופת."
 
נורה תחבה את כפות רגליה לתוך נעליה בזמן שסורן קם מהמיטה.
 
לבה הלם בחוזקה למראה הגבר שהתקדם לעברה, עירום, חסר בושה, מתנשא לגובה של יותר ממטר ותשעים. אילו מישהו הסתכל עליו באותו רגע, הוא לא היה מאמין שסורן כבר בן ארבעים ושבע. ואילו מישהו צפה בהם הלילה והבוקר, כשסורן הִכה אותה וזיין אותה פעם אחר פעם במגוון תנוחות משפילות להפליא, הוא לא יכול היה להעלות על דעתו שמדובר באחד מהכמרים הקתולים המכובדים ביותר בכל ניו אינגלנד.
 
"את מעניקה להם תקווה שאפשר להיות קתולי בוגר בלי להיות קונבנציונלי או מתנשא."
 
"אתה מנסה לומר שהילדים חושבים שאני מגניבה, נכון?"
 
"ואני מסכים איתם לחלוטין."
 
היא נשאה אליו את פניה כדי להיפרד ממנו בנשיקה חטופה. במקום זאת הוא התכופף ונישק אותה נשיקה ארוכה ואיטית... עמוקה, רכושנית. אף אחד מעולם לא נישק אותה כמו סורן — כאילו הוא בתוך הגוף שלה גם כשחדר אך ורק לתוך פיה. לאחר כחמש דקות של נשיקה בתשוקה טהורה, סורן סוף־סוף התרחק ממנה.
 
"אלינור, באמת עדיף שתפסיקי להתמזמז." עיניו האפורות־כפלדה נצצו בממזריות.
 
נורה הביטה בו ברוגז. "חתיכת ממ —" התחילה לומר, וסורן החזיר לה מבט מרוגז. כל עניין ה"בלי קללות ביום ראשון" הזה עוד יהרוג אותה. אבל היא תעמוד בו, וכל מי שחושב אחרת מוזמן ללכת להשתגל. "מכולה עמוסה בכוונות מרושעות. הנשיקה הזאת שלך גזלה ממני חמש דקות. אלוהים אדירים."
 
"גברתי הצעירה, אם לא תפסיקי לשאת את שם האל לשווא, יהיה עליי להחזיר את מנהג המלקות למערכת היחסים שלנו. את באמת מתלוננת שנישקתי אותך?"
 
"כן. אתה מרמה. אתה רוצה שאאחר כדי שיהיה לך תירוץ להכות אותי."
 
"כאילו שאני זקוק לתירוץ." סורן חייך אליה, והיא נקרעה בין הדחף לסטור לו לדחף לנשק אותו שוב.
 
"הלכתי. להתראות. אוהבת אותך, שונאת אותך, אוהבת אותך. נתראה באחת־עשרה, ואני אעשה כל מאמץ להקשיב לדרשה שלך הבוקר במקום לחשוב על הלילה. אבל אני לא יכולה להבטיח שאצליח."
 
נורה פנתה לעבר הדלת.
 
"אלינור... לא שכחת משהו?"
 
נורה סבה על עקביה וחזרה אליו. היא הרימה את זרועותיה וכרכה אותן סביב צווארו.
 
"שכחתי משהו, אדוני?"
 
הוא רכן ונשק לה שוב.
 
"המיטה."
 
נורה גילגלה את עיניה. היא הרפתה ממנו ומיהרה לסדר את המיטה שלו, מתפיחה את הכריות בעוצמה של סופת הוריקן.
 
"הנה, אדוני. עכשיו אתה מרוצה?"
 
סורן משך אותה אליו והעביר את אצבעותיו על לחייה.
 
"את כאן. מובן שאני מרוצה."
 
נורה נאנחה בתגובה לדבריו ולמגעו. בשנים שהיא וסורן בילו יחדיו — עשר שנים יפהפיות שבמהלכן היא ענדה את הקולר שלו, עוד לפני התקרית שבגללה עזבה אותו — הם בדרך כלל בילו יחד שניים־שלושה לילות בשבוע לכל היותר. ואז, אחרי חמש שנים בנפרד, היא חזרה אליו, ומאז שובה בילתה איתו כמעט כל רגע חופשי שלה — בבית הכומר, בביתו של חברם קינגסלי במנהטן או במעגל השמיני, מועדון הסאדו־מאזו המחתרתי הידוע לשמצה, שחבריו פחות או יותר סגדו לסורן. בזמן האחרון היא שנאה להישאר לבדה בבית. הוא היה גדול מדי, ריק מדי, שקט מדי.
 
ידיו של סורן עזבו את פניה ועברו לעורפה. היא שמעה קול נקישה, הרגישה משהו זז, וסורן הסיר את קולר העור הלבן שלה. כמו תמיד, ברגע שהקולר הורד מצווארה היא הרגישה דבר־מה כמו מתהדק סביב לבה. סורן פתח את קופסת עץ הסיסם שנחה על שידת הלילה שלו, הוציא את צווארון הכמורה הקתולי והניח את הקולר של נורה במקומו.
 
"יי אלסקר דיי. דו אר מיט ירטה."
 
אני אוהב אותך. אַת הלב שלי.
 
נורה נאנחה בדרמטיות וצנחה לכיוון החזה שלו.
 
"יש לך מושג כמה זה מדליק אותי כשאתה מדבר דנית?"
 
"כן. ועכשיו לכי. את מאחרת, ואני בטוח שאת זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שאיחרת למיסה."
 
"אני זוכרת. אבל די נהניתי מזה, אז זה לא ממש אִיום."
 
"אני יכול לאיים עליך בשבוע של התנזרות, אבל מכיוון שאני לא עומד לאחר, אין שום סיבה שאעניש גם את עצמי. אלינור, את תמיד יכולה לעבור לגור קרוב יותר אליי. חשבת על זה?"
 
היא אכן חשבה על זה. במשך חמש שניות בערך, עד שהחליטה שהיא מעדיפה לכרות לעצמה את הזרוע מאשר למכור את הבית שלה.
 
"אני אוהבת את הבית שלי. אני רוצה שהוא יישאר שלי."
 
"את רוצה שהבית עצמו יישאר שלך, או הזיכרונות שיש לך ממנו?"
 
נורה השפילה את מבטה לרצפה.
 
"בבקשה אל תכריח אותי לעבור."
 
לפני כשנה ביקש ממנה סורן לעבור לגור קרוב יותר אליו ואל הכנסייה. היא סירבה אז, והיא מסרבת כעת. היא ידעה שהוא יכול לפקוד עליה לעשות זאת, ואם הוא יכריח אותה, היא תעשה את זה. אבל בינתיים זה לא קרה. סורן הינהן ונורה התרחקה ממנו.
 
"נעשה עוד סשן אחרי הכנסייה, נכון?" שאלה נורה מפתח דלת חדר השינה. שעות אחר הצהריים של ימי ראשון נועדו להם. חברי הקהילה של סורן נהגו להניח לו לנפשו בשעות אחר הצהריים של ימי ראשון. הם סברו שהוא עסוק בתפילה. לא בדיוק.
 
"להוציא התערבות אלוהית."
 
"התערבות אלוהית, האב סטרנס?" נורה העיפה את שערה לאחור ביהירות שובבית. "אלוהים כבר יודע שמוטב לו אם הוא לא יתערב."
 
נורה זרקה לסורן חיוך מעבר לכתפה ונעצה בו מבט ארוך אחרון. פניו היו, ללא כל צל של ספק, נאות יותר משל כל הגברים שפגשה בחייה. הפנים הנאות ביותר, המוח החריף ביותר, היצר המיני השׂטני ביותר, הגוף הכי סקסי והלב הכי מסור... מתוך חמש השנים שהיא חיה בלעדיו, ארבע היו עינוי צרוף. כבר חלפה שנה מאז שהם חזרו זה לזה, ועכשיו הכול היה מושלם.
 
כלומר, כמעט מושלם.
 
כרגיל, מייקל התעורר זמן רב לפני שהשעון המעורר שלו צילצל. הוא שכב במיטה, ידו תחובה בתחתוני הבוקסר שלו, ושקל לחפש עניבה שתהפוך את התהליך למהנה יותר. אלא שהוא הבטיח לאב ס' שיפסיק לפגוע בעצמו. ואם כי האב ס' כלל לא התנגד לחנק ארוטי, הוא אסר על מייקל לעשות זאת לבדו. "כמעט איבדנו אותך, מייקל. אני מעדיף לא לחזור על החוויה," אמר לו האב ס', ומייקל ידע שהוא לעולם לא יסלח לעצמו אילו יכריח את הכומר שלו — את האיש שהציל את חייו — לעבור שוב את אותו הסיוט.
 
אז במקום זאת מייקל פשוט עצם את עיניו ונזכר ברגע שבו נורה סאתרלין קשרה אותו למיטה, הובילה אותו לתוכה וקפצה את שריריה סביבו כה חזק, עד שהוא נרתע בכאב. כרגיל, הזיכרון החושי עשה את שלו, ומייקל גמר בעוצמה בכף ידו.
 
מייקל ויתר על הטישו, ובמקום זאת קם וניגש היישר למקלחת. הוא בילה בה זמן רב, כנראה יותר מרוב הבחורים בגילו. אבל לרוב הבחורים בגילו לא היה שיער שהגיע עד לכתפיים ונטייה להתעלל בעצמם. מים רותחים לא היו מהנים כמו שעווה רותחת, אבל הם היו האופציה הטובה ביותר שלו.
 
אחרי שהתקלח, מייקל התנגב והתלבש. הוא ניגב את שערו הארוך ואסף אותו בקוקו נמוך. אז גיהץ את חולצת הכפתורים הלבנה שלו ואת מכנסי הדגמ"ח השחורים, ואפילו ענב עניבה. אבל לא משיקולים ארוטיים... אלא אם ניסיון להרשים את נורה סאתרלין נחשב שיקול ארוטי.
 
לפני שיצא מחדר השינה שלו, מייקל הפשיל את שרווליו כמו תמיד ומרח ויטמין E נוזלי על הצלקות הלבנות שעיטרו את שני מפרקי ידיו. הוויטמין עזר לצלקות להירפא ולדהות לכאורה, אבל עד כה השפעתו היתה מינימלית. הוא קשר את רצועת העור של השעון שלו על מפרק ידו הימני, וכיסה את מפרק ידו השמאלי בצמיד שחור, ואז עשה את דרכו אל החדר של אמו.
 
מייקל נקש קלות על דלת חדר השינה.
 
"לך בלעדיי," היא קראה אליו, כפי שידע שתעשה. אבל בכל זאת תמיד הרגיש צורך לשאול אותה. "תשאיר את המכונית. יש לי סידורים הבוקר."
 
תשאיר את המכונית... נהדר. טוב שכנסיית הלב הקדוש היתה במרחק רחובות ספורים בלבד.
 
הוא הרכיב את משקפי השמש שלו, לקח את הסקייטבורד ואת תיק הגב שלו בדרכו לדלת, ויצא לרחוב. הוא גלש היישר אל מדרגות הכניסה של הלב הקדוש, הקפיץ את הסקייטבורד ברגלו, תפס אותו ותחב אותו תחת זרועו. לפני שהתקרב לאולם התפילה, הוא ניגש למשרד של מזכירת הכנסייה, שלף דבר־מה מתוך תיק הגב שלו ושלח פקס זריז.
 
כשמייקל עשה את דרכו לעבר ספסלי התפילה, הוא ראה שנורה עדיין לא הגיעה. הוא התיישב בספסל העשירי מהסוף, שתי שורות מאחורי המקום הקבוע של נורה. הצל הקטן שלה, אוֹוֶן פֵּרי בן השבע, כבר המתין לבואה של מיס אֵלי שלו. אוון העריץ את נורה — מיס אלי — וכלל לא ניסה להסתיר זאת. הוא התיישב לידה בזמן המיסה, ולפעמים אפילו התכרבל בחיקה. פעם מייקל חלף על פניהם וראה את אוון שוכב ומנמנם על ברכה בזמן שנורה העבירה את אצבעותיה על מצחו הקטנטן בהיסח דעת. לשניהם היה שיער שחור גלי. מי שרואה אותם לראשונה, עוד עשוי לחשוב שנורה היא אמו של הילד.
 
הפריע לו לראות את אוון מתכרבל עם נורה. הוא קינא בילד הקטן על יכולתו להרעיף על נורה חיבה ותשומת לב ללא פחד. ועם זאת, הוא קינא גם בנורה. לה, לפחות, היה מישהו שלא פחד לגעת בה בפומבי. מייקל לא זכר מתי בפעם האחרונה מישהו נגע בו. אפילו אמא שלו הפסיקה לחבק אותו אחרי שאביו עזב את הבית.
 
ולנורה היו לא רק אנשים שנגעו בה בפומבי. היה לה גם את האב ס', שנגע בה בפרטיות. בסתר לבו חשש מייקל שמישהו יגלה את האמת אודות האב ס' ונורה. כולם ידעו שנורה כותבת ספרי ארוטיקה, וחברי הכנסייה אהבו בסתר את העובדה שמסתובבת ביניהם מיני־סלבריטאית. בנוסף, כולם סגדו לאב ס'. אבל נורה והאב ס' התאהבו כשהיא היתה בת חמש־עשרה בלבד. אילו העבר שלהם, וגרוע מכך — ההווה שלהם, ייחשפו... מייקל בכלל לא רצה לחשוב כמה נורא זה יהיה.
 
מייקל הציץ בשעונו וראה שיש לו די זמן לרוץ לשתות מים. הוא קם במהירות ועשה את דרכו אל הדלת. בדיוק כשיצא מאזור התפילה, נורה נכנסה לכנסייה בצעדים קלילים, לבושה בחצאית לבנה צמודה וחולצה שחורה מחויטת. שערה הארוך נאסף לאחור בפקעת רופפת, וחיוך קל עיטר את זוויות שפתיה המלאות והאדמדמות. לא נותר לו אלא לדמיין לעצמו מה עשה לה האב ס' הבוקר, שהעלה על פניה חיוך שכזה — והוא אכן דמיין זאת לעתים קרובות.
 
נורה התקרבה אליו, ומייקל קפא במקומו. הם מעולם לא דיברו זה עם זה — לא במילים, בכל אופן, לא מאז הלילה שבילו יחד. אבל הוא בכל זאת נופף אליה קלות כהרגלו. במקום לנופף בחזרה, נורה הושיטה את ידה ואחזה בידו לרגע קצרצר. היא לחצה את אצבעותיו, ואז הרפתה והמשיכה ללכת כאילו דבר לא חלף ביניהם.
 
מייקל הסתכל על ידו. היא נגעה בו.
 
כשמייקל הרים את מבטו, הוא ראה שאחד הגברים הנשואים בקהילה, שהיה לו מנהג מגונה לפלרטט עם נורה, נעץ בו מבט ממקום מושבו. מבט שמייקל זיהה כקנאה. מייקל הזדקף קצת וחזר לספסל שלו. לפתע הוא עצר, שינה את דעתו, התקדם עוד שני צעדים והתיישב ליד נורה. נורה לא הסתכלה עליו, אלא פיטפטה עם אוון על הציור שהוא צייר בשבילה. אבל היא שלחה את ידה בגנבה וצבטה את ירכו של מייקל כה חזק, עד שהוא ידע שמחר יהיה לו סימן.
 
מייקל חייך. אלוהים, הוא אהב את ימי ראשון.
 
כשסוזן התעוררה, היא גילתה שזרועו של פטריק מוטלת לאורך בטנה החשופה, ופיו נח על עורפה.
 
"פטריק, ברצינות. אני ישנה." היא דחפה את זרועו מעליה. "אני עוד בגֶ'ט לֶג."
 
פטריק צחק ונשך קלות את כתפה. בתגובה היא נשכבה על צדה והפנתה לו את הגב.
 
"סקס הוא תרופה הומיאופתית לגֶ'ט לֶג. קראתי את זה איפשהו."
 
סוזן עצמה את עיניה, משכה את השמיכה מעלה אל סנטרה וניסתה להיזכר באיזו נקודה בדיוק אתמול בלילה היא החליטה שזה רעיון חכם לשכב עם חבר לשעבר — כנראה מתישהו בין הקוקטייל הרביעי לשישי.
 
"אתמול בלילה לא הספיק לך?" סוזן זכרה במעורפל לפחות שניים, או אולי שלושה מפגשים — פעם בסלון ופעמיים במיטה שלה. אבל ייתכן שהשלישי לא נחשב.
 
"אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אתמול בלילה. זאת היתה דרך מעולה לחגוג את השיבה שלך הביתה." פטריק חיכך את אפו בצווארה.
 
"פטריק, נו באמת," אמרה סוזן כשהרגישה את הזקפה שלו נצמדת לגבה התחתון. לפעמים פטריק פשוט לא ידע שובע. לא שהיא אי־פעם אמרה לו את זה.
 
"זה בוקר יום ראשון. בואי נזדיין בזמן שכל הילדים הטובים מבקרים בכנסייה."
 
"דיבורים על הכנסייה לא עושים לי את זה, פטריק. אבל אני רואה שאותך זה דווקא מדליק."
 
סוזן הרגישה את המיטה זזה כשפטריק התיישב. היא נשכבה על הגב והכריחה את עצמה להסתכל לו בעיניים. לפני שבועיים התפוצץ מטען צד לא רחוק מהשיירה שהיא נסעה בה, ממש מחוץ לקאבּוּל. באותו רגע לא היו אלה חייה שחלפו לנגד עיניה, אלא פניו של פטריק — שערו החום הפרוע, עיניו מלאות הרגש וחיוכו השובב. הוא לא היה סתם האקס שלה, היא אמרה לעצמה. אבל לפעמים היא התקשתה להיזכר מדוע הם נפרדו. הבוקר היא נזכרה.
 
"שיט, סוז. אני לא אידיוט. לא התכוונתי... אלוהים, כל כך שמחתי שחזרת הביתה, וכבר דפקתי את זה."
 
"תסתום," היא אמרה, אבל לא מתוך רוע. "נראה לי ששמעתי את הפקס שלי."
 
היא הרימה מהרצפה את החולצה של פטריק ולבשה אותה בדרכה אל מחוץ לחדר השינה. המשרד הביתי הקטן שלה היה ממוקם בפינת הסלון. היא נהגה לזרוק ספרים ומחברות על הרצפה. כל מי שקרא את המאמרים שפירסמה בעיתונים ובמגזינים, שיבח אותה על כתיבתה המסודרת והקפדנית. קוראיה ודאי היו משועשעים אילו ראו את התוהו ובוהו שנדרש לה כדי להפיק כאלה כתבות מאורגנות ומלומדות.
 
היא מצאה את מכשיר הפקס המאובק שלה מאחורי הערימה השנייה של ספרים והערות. דף נייר יחיד נח על מגש הקבלה. עיניה נפערו למראה הלוגו שהתנוסס בראש העמוד.
 
"פטריק?"
 
"מה קורה?" שאל בזמן שנכנס לסלון וכיפתר את מכנסי הג'ינס שלו.
 
"תקרא את זה." היא דחפה את הנייר לידיו של פטריק.
 
"טיפ אנונימי?"
 
"נראה לי. בלי דף מקדים. בלי מספר פקס בתחתית הדף. מוזר."
 
סוזן הסתכלה על פטריק, שסרק את הדף במבטו. הוא ניענע את ראשו בהלם או בבלבול.
 
"זה מה שאני חושב שזה?"
 
סוזן לקחה ממנו את הדף וקראה אותו שוב. "מחוז וייקפילד — מה אתה יודע עליו?" היא שאלה.
 
פטריק העביר את ידיו בשערו והרים את מבטו מעלה. היא ידעה שכך תמיד עשה כשחשב לעומק, כאילו אלוהים — או התקרה — יספקו לו את כל התשובות. "וייקפילד...וייקפילד... זה מחוז בישופות קטן בקונטיקט. בטוח, נקי, פרברי. ליברלי למדי, די משעמם."
 
סוזן שמעה את ההיסוס בקולו של פטריק.
 
"ספר לי כבר, פטריק. אני יכולה להתמודד עם זה."
 
"בסדר," אמר באנחה. "אחד מהחבר'ה שלהם, האב לנדון, אמור היה לתפוס את מקומו של הבישוף ליאו סלטר. אבל ברגע האחרון הוא נעצר באשמת התעללות מלפני שלושים שנה. אז במקום שיהפוך לבישוף, הוא נשלח למקום שאליו שולחים עברייני מין, איפה שזה לא יהיה."
 
"בדרך כלל הם שולחים את עברייני המין לכנסייה אחרת מלאה בילדים." ידיה של סוזן כמעט רעדו מזעם עצור.
 
פטריק משך בכתפיו ולקח ממנה את הפקס. מתוקף עבודתו ככתב חוקר, תיפקד פטריק כאנציקלופדיה מהלכת שמכילה כל סקנדל שאירע באזור שלוש המדינות — ניו יורק, קונטיקט וניו ג'רזי. הם הכירו לפני שנתיים, כששניהם עבדו באותו עיתון.
 
"סוזן," אמר פטריק באזהרה," אל תעשי את זה, בבקשה. תניחי לזה."
 
סוזן לא ענתה. היא התיישבה בכיסא המסתובב שלה, הרימה את רגליה אל חזהּ והרימה את התמונה הממוסגרת שנחה בפינת שולחן העבודה שלה. אחיה הגדול אדם חייך אליה מתוך המסגרת. בתמונה הוא בן עשרים ושמונה. עכשיו היא בת עשרים ושמונה, ואדם כבר לא בחיים.
 
"סוזן," אמר פטריק בקול שקט ורציני. לרגע הדאגה בקולו הזכירה לה את קולו של אביה. "זאת הכנסייה הקתולית. יש להם מדינה שלהם, עם צבא משלהם, ורובו מורכב מעורכי דין. אני יודע שאת שונאת את הכנסייה. גם אני הייתי שונא אותם אילו הייתי במקומך. אבל את חייבת לחשוב לפני שאת נכנסת לזה בעיניים עצומות."
 
"העיניים שלי לא עצומות. אני יודעת בדיוק על מה אני מסתכלת.
 
על טיפ אנונימי שאומר שמשהו רקוב בממלכת וייקפילד. ואני מתכוונת לגלות מה."
 
פטריק נאנח בכבדות. "או־קיי," אמר. "אבל את תיתני לי לעזור, נכון?"
 
סוזן גילגלה את עיניה וניסתה לא לחייך.
 
"נכון. טוב. אם אתה מתעקש."
 
"אז, איפה נתחיל?" הוא שאל אותה.
 
סוזן הצביעה על השם היחיד בפקס שעניין אותה.
 
האב מרקוס סטרנס, הלב הקדוש, וייקפילד, קונטיקט.
 
"נתחיל איתו."
 
פטריק הוציא את המחשב הנייד שלו מתיק הצד שהשאיר על הספה אתמול בלילה.
 
"זאת לא אמורה להיות בעיה," אמר פטריק והדליק את מחשב המק שלו. "מה את רוצה לדעת עליו?"
 
סוזן הביטה שוב בתמונה של אדם. אלמלא אדם מת, הוא היה חוגג החודש שלושים וארבע.
 
"הכול."
 
נורה נשכה את שפתה כדי לא לחייך כשמייקל התיישב לידה לראשונה מאז ומעולם. ילד מסכן — היא חיכתה כבר שנה שיאזור אומץ וידבר איתה. הוא היה כה צעיר ורגיש, והיא לא רצתה לדחוק בו. מייקל אמנם היה שמו של המלאך הראשי של אלוהים והלוחם הראשי שלו, אבל מייקל שישב לידה היה ללא ספק אחד הגברים הצעירים הענווים ביותר שפגשה מימיה. במחווה של חיבה ורוח־שטות פראית וטהורה, צבטה נורה את מייקל צביטה מהירה ואכזרית בעוצמתה ברגלו, בזמן שאוון נתן לה עוד אחד מציוריו — הפעם היה זה תמנון בעל שבע זרועות. נורה הכריזה שהוא ראוי להיכלל בין ציוריו של האמן ג'ורג' קוֹנְדוֹ בכבודו ובעצמו, בזמן שקיפלה אותו בזהירות והכניסה אותו לתיק שלה. בינתיים היה זה בוקר טוב — הגבר החביב עליה זיין אותה, הילד החביב עליה חיבק אותה, והמלאך החביב עליה העריץ אותה. אף על פי כן האושר שלה דעך כשהבחינה בכומר לא מוכר תופס את מקומו בספסל הקדמי. הוא העיף מבט לאחור והסתכל עליה במורת רוח. המבט לא הדהים או הפתיע אותה. היא כבר זכתה ללא מעט מבטים לא מרוצים מהכמורה, ובמיוחד מסורן. אלא שמבטו מיד עבר ממנה אל מייקל. הכומר המסתורי הביט במייקל בשילוב של רחמים וגועל. מייקל שם לב, והצבע מיד התנקז מפניו החיוורות גם כך.
 
לבה של נורה פעם בחוזקה. האם הכומר ידע משהו על אודותיה? על איך שהיא וסורן "עזרו" למייקל להתאושש מניסיון ההתאבדות שלו?
 
לפני שלנורה היתה הזדמנות להתדרדר להתקף פאניקה של ממש, הפעמונים צילצלו, המנגינה החלה, התהלוכה התקדמה במורד המעבר, וסורן הגיח מאחורי נושא־הצלב שבראשה ותפס את מקומו לצד המזבח.
 
"חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עם כֻּלְּכֶם," אמר סורן. הכומר האורח נשאר במקום מושבו. סימן רע. כומר אורח כמעט תמיד יחלוק את חובות המיסה. העובדה שהוא פשוט המשיך לשבת ולצפות העידה על משהו. משהו רע.
 
"ואיתך," דיקלמה נורה עם שאר קהילת המתפללים. סורן נראה רגוע וחסר דאגות כרגיל. הכומר המבקר כלל לא הטריד אותו. אבל העובדה שסורן נראה כה רגוע, כלל לא הניחה את דעתה. סורן היה מסוגל להישאר רגוע גם באמצע בליץ.
 
נורה צפתה בסורן מעביר את אצבעותיו במעלה הבימה ונוקש עליה שלוש פעמים. לכל אדם אחר היתה המחווה נראית לא מודעת, אבל נורה ידעה שהסימן נועד לה. הוא רצה שהיא תבוא למשרדו לאחר הטקס במקום שתלך היישר אל מיטתו. משהו קרה. להוציא התערבות אלוהית, סורן אמר לה. נורה שנאה התערבויות אלוהיות.
 
נורה פנתה אל מייקל וראתה את הפחד שלה משתקף בעיניו הכסופות יוצאות הדופן. היא הרימה את מבטה אל סורן ולחשה לעצמה בבהלה מילה אחת ויחידה.
 
"פאק."
טיפאני רייז, סופרת רבי המכר של ה-NYT, מתגוררת בלקסינגטון, קנטאקי עם בעלה, הסופר אנדרו שאפר. יש להם שני חתולים.
בספריה נפרש עולם חושני ואפלולי בו הרומנטיקה הארוטיקה והסיפורת משתרגים זה בזה תוך שבירת חוקים מוסכמים. טיפאני אומרת שלולא היתה כותבת כנראה שכבר מזמן לא היתה בין החיים.

עוד על הספר

החוטאים המקוריים 2 - המלאך טיפאני רייז
1
 
 
"פאדג'."
 
התנוחה הכמעט הפוכה שבה היתה נתונה, כשראשה נתלה משפת המיטה, איפשרה לנורה לראות את קרן האור המאיימת שהסתננה מבעד לחלון בזווית ונפלה לאורך הרצפה. סורן חדר לתוכה שוב, והיא נרתעה בעונג.
 
"אלינור, את חושבת על אוכל ברגע כזה?" סורן נע בכוח בתוכה פעם נוספת וגמר ברעד מרוסן.
 
נורה צחקה בתגובה לאורגזמה הטרייה שלה, ולאבסורד שבניהול השיחה הזאת במצבה הנוכחי, והשלימה את המחשבה שלה בקול. "אתה זה שאסר עליי להמשיך לקלל בימי ראשון. אז פאדג', אני עומדת לאחר למיסה, אדוני."
 
סורן הרכין את ראשו ונשק לצווארה.
 
"שמעתי ממקור מוסמך שהכומר שלך ממש לא יהיה מרוצה אם תאחרי," הוא לחש באוזנה.
 
"אז כדאי שהכומר שלי ישחרר את הרגל שלי שקשורה לעמוד המיטה שלו."
 
סורן התרומם מעליה ונעץ בה מבט חמור סבר. היא עיפעפה אליו בריסיה בתמימות.
 
"תתחנני אליי," פקד עליה, ונורה התחילה לנהום. בן זונה יהיר.
 
הוא לא אסר עליה לקלל במחשבותיה, ככלות הכול. אלא רק בקול רם.
 
סורן הצמיד את אצבעו לשפתיה.
 
"לא ביקשתי שתנהמי. אלא שתתחנני."
 
נורה נרתעה והרפתה את לסתה, ואז נשמה עמוק.
 
"בבקשה, אדוני, האם תואיל בטובך לשחרר אותי כדי שאוכל להחזיר את התח... את הישבן שלי הביתה, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר לראשונה השבוע, לזרוק על עצמי בגדים ולחזור צנועה וחסודה לכנסייה, להתיישב על הספסל שלי ולדמיין אותך עירום בזמן שאתה נושא דרשה כלשהי על חטאים, ועל כך שאלוהים, למרבה ההפתעה, מתנגד להם? אני מתחננת בפניך ממעמקי גופי."
 
סורן סטר לירכה האחורית כה חזק עד שהיא צווחה. אבל הוא בכל זאת הרים את ידיו ופרם את חבל המשי השחור שהיה קשור סביב הקרסול שלה. לאחר מכן הוא התרחק ממנה באי־רצון ניכר ונשכב על צדו.
 
החופש החדש שלה איפשר לנורה להזדחל אל מחוץ למיטתו.
 
סורן השעין את ראשו על כף ידו ונמתח בעצלתיים על מצעיו הלבנים. לא היתה לה כל כוונה להסתכל עליו. אם תביט בו, היא מיד תזדחל בחזרה אליו.
 
"את ממהרת, קטנה שלי?"
 
"לעזוב אותך? לא. להימנע מאיחור למיסה שיזכה אותי בעוד סבב מכות השבוע? כן." סורן ליטף את השוק האחורית שלה, ונורה הסתובבה אליו ושיפדה אותו במבטה. "אתה מנסה לגרום לי לאחר... אדוני?"
 
סורן נאנח והסיר ממנה את ידו. זה לא היה הוגן. בית הכומר ניצב במרחק שתי דקות בלבד מהכנסייה, ומשום שהיה גבר ולא היה צריך לשקול היטב את תלבושתו, הוא יכול היה להתארגן בתוך עשר דקות.
 
"זאת האשמה אכזרית, אלינור. מובן שלעולם לא הייתי מנסה לגרום לך לאחר בכוונה. את הרי מודל לחיקוי לצעירים בכנסייה."
 
נורה פלטה נחרת צחוק והתחילה לאסוף את בגדיה. היא משכה את החולצה שלה מעמוד המיטה שאליו היתה רגלה קשורה אמש, בשעה שסורן הצליף בה עד אובדן חושים. החצאית שלה נחה על הרצפה, מקומטת, במקום שבו נחתה לאחר שסורן פתח את הרוכסן והניח לה להישמט, ומיד כופף את נורה מעל מיטתו וקשר את קרסוליה למוט פישוק. היא מצאה את החזייה שלה במקום כלשהו מתחת למיטה, והתחתונים שלה היו במקומם במגירה בבית. כשהיתה עם סורן היא טרחה ללבוש תחתונים לעתים רחוקות בלבד — פריט הלבוש הזה רק עמד בדרכם.
 
"מודל לחיקוי? נורה סאתרלין — סופרת ארוטיקה ודוֹמִית לשעבר. נעים להכיר." היא הושיטה לו את ידה ללחיצה. סורן הביט בידה וזקר גבות לעברה.
 
"את מודל לחיקוי בשביל מייקל. הוא מעריץ אותך."
 
"אבל מייקל אחד משלנו, אדוני." היא חייכה כשנזכרה במתנת יום־השנה שסורן העניק לה בשנה שעברה: בתוליו של מי שהיה כנראה הנער המתבגר היפה בתבל. יפה, קינקי, ולמרבה הצער טרוד עד עמקי נפשו. "מובן שיש לו חולשה אליי. או שיש לו זקפה, בעצם. בכל אופן, אף אחד מהחנונים הוונילים בכנסייה לא אמור לראות בי דוגמה ומופת."
 
נורה תחבה את כפות רגליה לתוך נעליה בזמן שסורן קם מהמיטה.
 
לבה הלם בחוזקה למראה הגבר שהתקדם לעברה, עירום, חסר בושה, מתנשא לגובה של יותר ממטר ותשעים. אילו מישהו הסתכל עליו באותו רגע, הוא לא היה מאמין שסורן כבר בן ארבעים ושבע. ואילו מישהו צפה בהם הלילה והבוקר, כשסורן הִכה אותה וזיין אותה פעם אחר פעם במגוון תנוחות משפילות להפליא, הוא לא יכול היה להעלות על דעתו שמדובר באחד מהכמרים הקתולים המכובדים ביותר בכל ניו אינגלנד.
 
"את מעניקה להם תקווה שאפשר להיות קתולי בוגר בלי להיות קונבנציונלי או מתנשא."
 
"אתה מנסה לומר שהילדים חושבים שאני מגניבה, נכון?"
 
"ואני מסכים איתם לחלוטין."
 
היא נשאה אליו את פניה כדי להיפרד ממנו בנשיקה חטופה. במקום זאת הוא התכופף ונישק אותה נשיקה ארוכה ואיטית... עמוקה, רכושנית. אף אחד מעולם לא נישק אותה כמו סורן — כאילו הוא בתוך הגוף שלה גם כשחדר אך ורק לתוך פיה. לאחר כחמש דקות של נשיקה בתשוקה טהורה, סורן סוף־סוף התרחק ממנה.
 
"אלינור, באמת עדיף שתפסיקי להתמזמז." עיניו האפורות־כפלדה נצצו בממזריות.
 
נורה הביטה בו ברוגז. "חתיכת ממ —" התחילה לומר, וסורן החזיר לה מבט מרוגז. כל עניין ה"בלי קללות ביום ראשון" הזה עוד יהרוג אותה. אבל היא תעמוד בו, וכל מי שחושב אחרת מוזמן ללכת להשתגל. "מכולה עמוסה בכוונות מרושעות. הנשיקה הזאת שלך גזלה ממני חמש דקות. אלוהים אדירים."
 
"גברתי הצעירה, אם לא תפסיקי לשאת את שם האל לשווא, יהיה עליי להחזיר את מנהג המלקות למערכת היחסים שלנו. את באמת מתלוננת שנישקתי אותך?"
 
"כן. אתה מרמה. אתה רוצה שאאחר כדי שיהיה לך תירוץ להכות אותי."
 
"כאילו שאני זקוק לתירוץ." סורן חייך אליה, והיא נקרעה בין הדחף לסטור לו לדחף לנשק אותו שוב.
 
"הלכתי. להתראות. אוהבת אותך, שונאת אותך, אוהבת אותך. נתראה באחת־עשרה, ואני אעשה כל מאמץ להקשיב לדרשה שלך הבוקר במקום לחשוב על הלילה. אבל אני לא יכולה להבטיח שאצליח."
 
נורה פנתה לעבר הדלת.
 
"אלינור... לא שכחת משהו?"
 
נורה סבה על עקביה וחזרה אליו. היא הרימה את זרועותיה וכרכה אותן סביב צווארו.
 
"שכחתי משהו, אדוני?"
 
הוא רכן ונשק לה שוב.
 
"המיטה."
 
נורה גילגלה את עיניה. היא הרפתה ממנו ומיהרה לסדר את המיטה שלו, מתפיחה את הכריות בעוצמה של סופת הוריקן.
 
"הנה, אדוני. עכשיו אתה מרוצה?"
 
סורן משך אותה אליו והעביר את אצבעותיו על לחייה.
 
"את כאן. מובן שאני מרוצה."
 
נורה נאנחה בתגובה לדבריו ולמגעו. בשנים שהיא וסורן בילו יחדיו — עשר שנים יפהפיות שבמהלכן היא ענדה את הקולר שלו, עוד לפני התקרית שבגללה עזבה אותו — הם בדרך כלל בילו יחד שניים־שלושה לילות בשבוע לכל היותר. ואז, אחרי חמש שנים בנפרד, היא חזרה אליו, ומאז שובה בילתה איתו כמעט כל רגע חופשי שלה — בבית הכומר, בביתו של חברם קינגסלי במנהטן או במעגל השמיני, מועדון הסאדו־מאזו המחתרתי הידוע לשמצה, שחבריו פחות או יותר סגדו לסורן. בזמן האחרון היא שנאה להישאר לבדה בבית. הוא היה גדול מדי, ריק מדי, שקט מדי.
 
ידיו של סורן עזבו את פניה ועברו לעורפה. היא שמעה קול נקישה, הרגישה משהו זז, וסורן הסיר את קולר העור הלבן שלה. כמו תמיד, ברגע שהקולר הורד מצווארה היא הרגישה דבר־מה כמו מתהדק סביב לבה. סורן פתח את קופסת עץ הסיסם שנחה על שידת הלילה שלו, הוציא את צווארון הכמורה הקתולי והניח את הקולר של נורה במקומו.
 
"יי אלסקר דיי. דו אר מיט ירטה."
 
אני אוהב אותך. אַת הלב שלי.
 
נורה נאנחה בדרמטיות וצנחה לכיוון החזה שלו.
 
"יש לך מושג כמה זה מדליק אותי כשאתה מדבר דנית?"
 
"כן. ועכשיו לכי. את מאחרת, ואני בטוח שאת זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שאיחרת למיסה."
 
"אני זוכרת. אבל די נהניתי מזה, אז זה לא ממש אִיום."
 
"אני יכול לאיים עליך בשבוע של התנזרות, אבל מכיוון שאני לא עומד לאחר, אין שום סיבה שאעניש גם את עצמי. אלינור, את תמיד יכולה לעבור לגור קרוב יותר אליי. חשבת על זה?"
 
היא אכן חשבה על זה. במשך חמש שניות בערך, עד שהחליטה שהיא מעדיפה לכרות לעצמה את הזרוע מאשר למכור את הבית שלה.
 
"אני אוהבת את הבית שלי. אני רוצה שהוא יישאר שלי."
 
"את רוצה שהבית עצמו יישאר שלך, או הזיכרונות שיש לך ממנו?"
 
נורה השפילה את מבטה לרצפה.
 
"בבקשה אל תכריח אותי לעבור."
 
לפני כשנה ביקש ממנה סורן לעבור לגור קרוב יותר אליו ואל הכנסייה. היא סירבה אז, והיא מסרבת כעת. היא ידעה שהוא יכול לפקוד עליה לעשות זאת, ואם הוא יכריח אותה, היא תעשה את זה. אבל בינתיים זה לא קרה. סורן הינהן ונורה התרחקה ממנו.
 
"נעשה עוד סשן אחרי הכנסייה, נכון?" שאלה נורה מפתח דלת חדר השינה. שעות אחר הצהריים של ימי ראשון נועדו להם. חברי הקהילה של סורן נהגו להניח לו לנפשו בשעות אחר הצהריים של ימי ראשון. הם סברו שהוא עסוק בתפילה. לא בדיוק.
 
"להוציא התערבות אלוהית."
 
"התערבות אלוהית, האב סטרנס?" נורה העיפה את שערה לאחור ביהירות שובבית. "אלוהים כבר יודע שמוטב לו אם הוא לא יתערב."
 
נורה זרקה לסורן חיוך מעבר לכתפה ונעצה בו מבט ארוך אחרון. פניו היו, ללא כל צל של ספק, נאות יותר משל כל הגברים שפגשה בחייה. הפנים הנאות ביותר, המוח החריף ביותר, היצר המיני השׂטני ביותר, הגוף הכי סקסי והלב הכי מסור... מתוך חמש השנים שהיא חיה בלעדיו, ארבע היו עינוי צרוף. כבר חלפה שנה מאז שהם חזרו זה לזה, ועכשיו הכול היה מושלם.
 
כלומר, כמעט מושלם.
 
כרגיל, מייקל התעורר זמן רב לפני שהשעון המעורר שלו צילצל. הוא שכב במיטה, ידו תחובה בתחתוני הבוקסר שלו, ושקל לחפש עניבה שתהפוך את התהליך למהנה יותר. אלא שהוא הבטיח לאב ס' שיפסיק לפגוע בעצמו. ואם כי האב ס' כלל לא התנגד לחנק ארוטי, הוא אסר על מייקל לעשות זאת לבדו. "כמעט איבדנו אותך, מייקל. אני מעדיף לא לחזור על החוויה," אמר לו האב ס', ומייקל ידע שהוא לעולם לא יסלח לעצמו אילו יכריח את הכומר שלו — את האיש שהציל את חייו — לעבור שוב את אותו הסיוט.
 
אז במקום זאת מייקל פשוט עצם את עיניו ונזכר ברגע שבו נורה סאתרלין קשרה אותו למיטה, הובילה אותו לתוכה וקפצה את שריריה סביבו כה חזק, עד שהוא נרתע בכאב. כרגיל, הזיכרון החושי עשה את שלו, ומייקל גמר בעוצמה בכף ידו.
 
מייקל ויתר על הטישו, ובמקום זאת קם וניגש היישר למקלחת. הוא בילה בה זמן רב, כנראה יותר מרוב הבחורים בגילו. אבל לרוב הבחורים בגילו לא היה שיער שהגיע עד לכתפיים ונטייה להתעלל בעצמם. מים רותחים לא היו מהנים כמו שעווה רותחת, אבל הם היו האופציה הטובה ביותר שלו.
 
אחרי שהתקלח, מייקל התנגב והתלבש. הוא ניגב את שערו הארוך ואסף אותו בקוקו נמוך. אז גיהץ את חולצת הכפתורים הלבנה שלו ואת מכנסי הדגמ"ח השחורים, ואפילו ענב עניבה. אבל לא משיקולים ארוטיים... אלא אם ניסיון להרשים את נורה סאתרלין נחשב שיקול ארוטי.
 
לפני שיצא מחדר השינה שלו, מייקל הפשיל את שרווליו כמו תמיד ומרח ויטמין E נוזלי על הצלקות הלבנות שעיטרו את שני מפרקי ידיו. הוויטמין עזר לצלקות להירפא ולדהות לכאורה, אבל עד כה השפעתו היתה מינימלית. הוא קשר את רצועת העור של השעון שלו על מפרק ידו הימני, וכיסה את מפרק ידו השמאלי בצמיד שחור, ואז עשה את דרכו אל החדר של אמו.
 
מייקל נקש קלות על דלת חדר השינה.
 
"לך בלעדיי," היא קראה אליו, כפי שידע שתעשה. אבל בכל זאת תמיד הרגיש צורך לשאול אותה. "תשאיר את המכונית. יש לי סידורים הבוקר."
 
תשאיר את המכונית... נהדר. טוב שכנסיית הלב הקדוש היתה במרחק רחובות ספורים בלבד.
 
הוא הרכיב את משקפי השמש שלו, לקח את הסקייטבורד ואת תיק הגב שלו בדרכו לדלת, ויצא לרחוב. הוא גלש היישר אל מדרגות הכניסה של הלב הקדוש, הקפיץ את הסקייטבורד ברגלו, תפס אותו ותחב אותו תחת זרועו. לפני שהתקרב לאולם התפילה, הוא ניגש למשרד של מזכירת הכנסייה, שלף דבר־מה מתוך תיק הגב שלו ושלח פקס זריז.
 
כשמייקל עשה את דרכו לעבר ספסלי התפילה, הוא ראה שנורה עדיין לא הגיעה. הוא התיישב בספסל העשירי מהסוף, שתי שורות מאחורי המקום הקבוע של נורה. הצל הקטן שלה, אוֹוֶן פֵּרי בן השבע, כבר המתין לבואה של מיס אֵלי שלו. אוון העריץ את נורה — מיס אלי — וכלל לא ניסה להסתיר זאת. הוא התיישב לידה בזמן המיסה, ולפעמים אפילו התכרבל בחיקה. פעם מייקל חלף על פניהם וראה את אוון שוכב ומנמנם על ברכה בזמן שנורה העבירה את אצבעותיה על מצחו הקטנטן בהיסח דעת. לשניהם היה שיער שחור גלי. מי שרואה אותם לראשונה, עוד עשוי לחשוב שנורה היא אמו של הילד.
 
הפריע לו לראות את אוון מתכרבל עם נורה. הוא קינא בילד הקטן על יכולתו להרעיף על נורה חיבה ותשומת לב ללא פחד. ועם זאת, הוא קינא גם בנורה. לה, לפחות, היה מישהו שלא פחד לגעת בה בפומבי. מייקל לא זכר מתי בפעם האחרונה מישהו נגע בו. אפילו אמא שלו הפסיקה לחבק אותו אחרי שאביו עזב את הבית.
 
ולנורה היו לא רק אנשים שנגעו בה בפומבי. היה לה גם את האב ס', שנגע בה בפרטיות. בסתר לבו חשש מייקל שמישהו יגלה את האמת אודות האב ס' ונורה. כולם ידעו שנורה כותבת ספרי ארוטיקה, וחברי הכנסייה אהבו בסתר את העובדה שמסתובבת ביניהם מיני־סלבריטאית. בנוסף, כולם סגדו לאב ס'. אבל נורה והאב ס' התאהבו כשהיא היתה בת חמש־עשרה בלבד. אילו העבר שלהם, וגרוע מכך — ההווה שלהם, ייחשפו... מייקל בכלל לא רצה לחשוב כמה נורא זה יהיה.
 
מייקל הציץ בשעונו וראה שיש לו די זמן לרוץ לשתות מים. הוא קם במהירות ועשה את דרכו אל הדלת. בדיוק כשיצא מאזור התפילה, נורה נכנסה לכנסייה בצעדים קלילים, לבושה בחצאית לבנה צמודה וחולצה שחורה מחויטת. שערה הארוך נאסף לאחור בפקעת רופפת, וחיוך קל עיטר את זוויות שפתיה המלאות והאדמדמות. לא נותר לו אלא לדמיין לעצמו מה עשה לה האב ס' הבוקר, שהעלה על פניה חיוך שכזה — והוא אכן דמיין זאת לעתים קרובות.
 
נורה התקרבה אליו, ומייקל קפא במקומו. הם מעולם לא דיברו זה עם זה — לא במילים, בכל אופן, לא מאז הלילה שבילו יחד. אבל הוא בכל זאת נופף אליה קלות כהרגלו. במקום לנופף בחזרה, נורה הושיטה את ידה ואחזה בידו לרגע קצרצר. היא לחצה את אצבעותיו, ואז הרפתה והמשיכה ללכת כאילו דבר לא חלף ביניהם.
 
מייקל הסתכל על ידו. היא נגעה בו.
 
כשמייקל הרים את מבטו, הוא ראה שאחד הגברים הנשואים בקהילה, שהיה לו מנהג מגונה לפלרטט עם נורה, נעץ בו מבט ממקום מושבו. מבט שמייקל זיהה כקנאה. מייקל הזדקף קצת וחזר לספסל שלו. לפתע הוא עצר, שינה את דעתו, התקדם עוד שני צעדים והתיישב ליד נורה. נורה לא הסתכלה עליו, אלא פיטפטה עם אוון על הציור שהוא צייר בשבילה. אבל היא שלחה את ידה בגנבה וצבטה את ירכו של מייקל כה חזק, עד שהוא ידע שמחר יהיה לו סימן.
 
מייקל חייך. אלוהים, הוא אהב את ימי ראשון.
 
כשסוזן התעוררה, היא גילתה שזרועו של פטריק מוטלת לאורך בטנה החשופה, ופיו נח על עורפה.
 
"פטריק, ברצינות. אני ישנה." היא דחפה את זרועו מעליה. "אני עוד בגֶ'ט לֶג."
 
פטריק צחק ונשך קלות את כתפה. בתגובה היא נשכבה על צדה והפנתה לו את הגב.
 
"סקס הוא תרופה הומיאופתית לגֶ'ט לֶג. קראתי את זה איפשהו."
 
סוזן עצמה את עיניה, משכה את השמיכה מעלה אל סנטרה וניסתה להיזכר באיזו נקודה בדיוק אתמול בלילה היא החליטה שזה רעיון חכם לשכב עם חבר לשעבר — כנראה מתישהו בין הקוקטייל הרביעי לשישי.
 
"אתמול בלילה לא הספיק לך?" סוזן זכרה במעורפל לפחות שניים, או אולי שלושה מפגשים — פעם בסלון ופעמיים במיטה שלה. אבל ייתכן שהשלישי לא נחשב.
 
"אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אתמול בלילה. זאת היתה דרך מעולה לחגוג את השיבה שלך הביתה." פטריק חיכך את אפו בצווארה.
 
"פטריק, נו באמת," אמרה סוזן כשהרגישה את הזקפה שלו נצמדת לגבה התחתון. לפעמים פטריק פשוט לא ידע שובע. לא שהיא אי־פעם אמרה לו את זה.
 
"זה בוקר יום ראשון. בואי נזדיין בזמן שכל הילדים הטובים מבקרים בכנסייה."
 
"דיבורים על הכנסייה לא עושים לי את זה, פטריק. אבל אני רואה שאותך זה דווקא מדליק."
 
סוזן הרגישה את המיטה זזה כשפטריק התיישב. היא נשכבה על הגב והכריחה את עצמה להסתכל לו בעיניים. לפני שבועיים התפוצץ מטען צד לא רחוק מהשיירה שהיא נסעה בה, ממש מחוץ לקאבּוּל. באותו רגע לא היו אלה חייה שחלפו לנגד עיניה, אלא פניו של פטריק — שערו החום הפרוע, עיניו מלאות הרגש וחיוכו השובב. הוא לא היה סתם האקס שלה, היא אמרה לעצמה. אבל לפעמים היא התקשתה להיזכר מדוע הם נפרדו. הבוקר היא נזכרה.
 
"שיט, סוז. אני לא אידיוט. לא התכוונתי... אלוהים, כל כך שמחתי שחזרת הביתה, וכבר דפקתי את זה."
 
"תסתום," היא אמרה, אבל לא מתוך רוע. "נראה לי ששמעתי את הפקס שלי."
 
היא הרימה מהרצפה את החולצה של פטריק ולבשה אותה בדרכה אל מחוץ לחדר השינה. המשרד הביתי הקטן שלה היה ממוקם בפינת הסלון. היא נהגה לזרוק ספרים ומחברות על הרצפה. כל מי שקרא את המאמרים שפירסמה בעיתונים ובמגזינים, שיבח אותה על כתיבתה המסודרת והקפדנית. קוראיה ודאי היו משועשעים אילו ראו את התוהו ובוהו שנדרש לה כדי להפיק כאלה כתבות מאורגנות ומלומדות.
 
היא מצאה את מכשיר הפקס המאובק שלה מאחורי הערימה השנייה של ספרים והערות. דף נייר יחיד נח על מגש הקבלה. עיניה נפערו למראה הלוגו שהתנוסס בראש העמוד.
 
"פטריק?"
 
"מה קורה?" שאל בזמן שנכנס לסלון וכיפתר את מכנסי הג'ינס שלו.
 
"תקרא את זה." היא דחפה את הנייר לידיו של פטריק.
 
"טיפ אנונימי?"
 
"נראה לי. בלי דף מקדים. בלי מספר פקס בתחתית הדף. מוזר."
 
סוזן הסתכלה על פטריק, שסרק את הדף במבטו. הוא ניענע את ראשו בהלם או בבלבול.
 
"זה מה שאני חושב שזה?"
 
סוזן לקחה ממנו את הדף וקראה אותו שוב. "מחוז וייקפילד — מה אתה יודע עליו?" היא שאלה.
 
פטריק העביר את ידיו בשערו והרים את מבטו מעלה. היא ידעה שכך תמיד עשה כשחשב לעומק, כאילו אלוהים — או התקרה — יספקו לו את כל התשובות. "וייקפילד...וייקפילד... זה מחוז בישופות קטן בקונטיקט. בטוח, נקי, פרברי. ליברלי למדי, די משעמם."
 
סוזן שמעה את ההיסוס בקולו של פטריק.
 
"ספר לי כבר, פטריק. אני יכולה להתמודד עם זה."
 
"בסדר," אמר באנחה. "אחד מהחבר'ה שלהם, האב לנדון, אמור היה לתפוס את מקומו של הבישוף ליאו סלטר. אבל ברגע האחרון הוא נעצר באשמת התעללות מלפני שלושים שנה. אז במקום שיהפוך לבישוף, הוא נשלח למקום שאליו שולחים עברייני מין, איפה שזה לא יהיה."
 
"בדרך כלל הם שולחים את עברייני המין לכנסייה אחרת מלאה בילדים." ידיה של סוזן כמעט רעדו מזעם עצור.
 
פטריק משך בכתפיו ולקח ממנה את הפקס. מתוקף עבודתו ככתב חוקר, תיפקד פטריק כאנציקלופדיה מהלכת שמכילה כל סקנדל שאירע באזור שלוש המדינות — ניו יורק, קונטיקט וניו ג'רזי. הם הכירו לפני שנתיים, כששניהם עבדו באותו עיתון.
 
"סוזן," אמר פטריק באזהרה," אל תעשי את זה, בבקשה. תניחי לזה."
 
סוזן לא ענתה. היא התיישבה בכיסא המסתובב שלה, הרימה את רגליה אל חזהּ והרימה את התמונה הממוסגרת שנחה בפינת שולחן העבודה שלה. אחיה הגדול אדם חייך אליה מתוך המסגרת. בתמונה הוא בן עשרים ושמונה. עכשיו היא בת עשרים ושמונה, ואדם כבר לא בחיים.
 
"סוזן," אמר פטריק בקול שקט ורציני. לרגע הדאגה בקולו הזכירה לה את קולו של אביה. "זאת הכנסייה הקתולית. יש להם מדינה שלהם, עם צבא משלהם, ורובו מורכב מעורכי דין. אני יודע שאת שונאת את הכנסייה. גם אני הייתי שונא אותם אילו הייתי במקומך. אבל את חייבת לחשוב לפני שאת נכנסת לזה בעיניים עצומות."
 
"העיניים שלי לא עצומות. אני יודעת בדיוק על מה אני מסתכלת.
 
על טיפ אנונימי שאומר שמשהו רקוב בממלכת וייקפילד. ואני מתכוונת לגלות מה."
 
פטריק נאנח בכבדות. "או־קיי," אמר. "אבל את תיתני לי לעזור, נכון?"
 
סוזן גילגלה את עיניה וניסתה לא לחייך.
 
"נכון. טוב. אם אתה מתעקש."
 
"אז, איפה נתחיל?" הוא שאל אותה.
 
סוזן הצביעה על השם היחיד בפקס שעניין אותה.
 
האב מרקוס סטרנס, הלב הקדוש, וייקפילד, קונטיקט.
 
"נתחיל איתו."
 
פטריק הוציא את המחשב הנייד שלו מתיק הצד שהשאיר על הספה אתמול בלילה.
 
"זאת לא אמורה להיות בעיה," אמר פטריק והדליק את מחשב המק שלו. "מה את רוצה לדעת עליו?"
 
סוזן הביטה שוב בתמונה של אדם. אלמלא אדם מת, הוא היה חוגג החודש שלושים וארבע.
 
"הכול."
 
נורה נשכה את שפתה כדי לא לחייך כשמייקל התיישב לידה לראשונה מאז ומעולם. ילד מסכן — היא חיכתה כבר שנה שיאזור אומץ וידבר איתה. הוא היה כה צעיר ורגיש, והיא לא רצתה לדחוק בו. מייקל אמנם היה שמו של המלאך הראשי של אלוהים והלוחם הראשי שלו, אבל מייקל שישב לידה היה ללא ספק אחד הגברים הצעירים הענווים ביותר שפגשה מימיה. במחווה של חיבה ורוח־שטות פראית וטהורה, צבטה נורה את מייקל צביטה מהירה ואכזרית בעוצמתה ברגלו, בזמן שאוון נתן לה עוד אחד מציוריו — הפעם היה זה תמנון בעל שבע זרועות. נורה הכריזה שהוא ראוי להיכלל בין ציוריו של האמן ג'ורג' קוֹנְדוֹ בכבודו ובעצמו, בזמן שקיפלה אותו בזהירות והכניסה אותו לתיק שלה. בינתיים היה זה בוקר טוב — הגבר החביב עליה זיין אותה, הילד החביב עליה חיבק אותה, והמלאך החביב עליה העריץ אותה. אף על פי כן האושר שלה דעך כשהבחינה בכומר לא מוכר תופס את מקומו בספסל הקדמי. הוא העיף מבט לאחור והסתכל עליה במורת רוח. המבט לא הדהים או הפתיע אותה. היא כבר זכתה ללא מעט מבטים לא מרוצים מהכמורה, ובמיוחד מסורן. אלא שמבטו מיד עבר ממנה אל מייקל. הכומר המסתורי הביט במייקל בשילוב של רחמים וגועל. מייקל שם לב, והצבע מיד התנקז מפניו החיוורות גם כך.
 
לבה של נורה פעם בחוזקה. האם הכומר ידע משהו על אודותיה? על איך שהיא וסורן "עזרו" למייקל להתאושש מניסיון ההתאבדות שלו?
 
לפני שלנורה היתה הזדמנות להתדרדר להתקף פאניקה של ממש, הפעמונים צילצלו, המנגינה החלה, התהלוכה התקדמה במורד המעבר, וסורן הגיח מאחורי נושא־הצלב שבראשה ותפס את מקומו לצד המזבח.
 
"חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עם כֻּלְּכֶם," אמר סורן. הכומר האורח נשאר במקום מושבו. סימן רע. כומר אורח כמעט תמיד יחלוק את חובות המיסה. העובדה שהוא פשוט המשיך לשבת ולצפות העידה על משהו. משהו רע.
 
"ואיתך," דיקלמה נורה עם שאר קהילת המתפללים. סורן נראה רגוע וחסר דאגות כרגיל. הכומר המבקר כלל לא הטריד אותו. אבל העובדה שסורן נראה כה רגוע, כלל לא הניחה את דעתה. סורן היה מסוגל להישאר רגוע גם באמצע בליץ.
 
נורה צפתה בסורן מעביר את אצבעותיו במעלה הבימה ונוקש עליה שלוש פעמים. לכל אדם אחר היתה המחווה נראית לא מודעת, אבל נורה ידעה שהסימן נועד לה. הוא רצה שהיא תבוא למשרדו לאחר הטקס במקום שתלך היישר אל מיטתו. משהו קרה. להוציא התערבות אלוהית, סורן אמר לה. נורה שנאה התערבויות אלוהיות.
 
נורה פנתה אל מייקל וראתה את הפחד שלה משתקף בעיניו הכסופות יוצאות הדופן. היא הרימה את מבטה אל סורן ולחשה לעצמה בבהלה מילה אחת ויחידה.
 
"פאק."