מארז החוטאים המקוריים – השנים האדומות

1

 

 

אין דבר כזה ערפל בלונדון — מעולם לא היה. ערפל בלונדון הוא רק אגדה. במציאות, הערפל של לונדון היה ערפיח שבשיא המהפכה התעשייתית חיסל אלפים, חנק בידיו המרעילות את העיר. זאק איסטון, שבמשרדי הוצאת רויאל האוס נודע בכינוי הערפל של לונדון, זכה לכינוי המזלזל הזה מעורך שפסל את הליכותיו הקודרות. זאק לא אהב את כינוי החיבה הזה כמו גם לא את העורך שטבע אותו. אולם היום הוא נכסף אליו.

 

כפי שצפה, זאק מצא את ג'ון־פול בּוֹנֶר, העורך הראשי של הוצאת רויאל האוס, שקוע גם בתום יום העבודה. ג'יי־פי ישב על רצפת משרדו, ומולו ערימות של כתבי יד מגובבים כמו סטונהנג' מיניאטורי מנייר.

 

זאק נעצר במשרד של ג'יי־פי ונשען על משקוף הדלת. הוא הרכין ראש מטה דומם אל העורך הראשי שלו. לא היה עליו לספר לג'יי־פי מדוע הוא כאן. שניהם ידעו.

 

"מוות — היא באה אליי בערפל של איסטון," אמר ג'יי־פי מן הרצפה בעודו ממיין עוד ערימת ספרים. "דרך פואטית דיה למות. באת להרוג אותי, אני מניח."

 

בגיל 64, אפור־זקן עם משקפיים, ג'יי־פי היה הספרות בהתגלמותה. זאק אהב בדרך כלל לשחק איתו משחקי מילים, אך היום לא היה לו מצב רוח לשנינויות.

 

"כן."

 

"כן?" ג'יי־פי חזר אחריו. "רק 'כן'? ובכן, תמציתיוּת היא נשמת השנינות. איסטון, תעזור לאיש זקן לקום מהרצפה? אם נגזר עליי למות, לפחות שזה יהיה על רגליי."

 

זאק נכנס באנחה למשרד, רכן ועזר לג'יי־פי להיעמד. הלה טפח בהודיה על כתפו של זאק וקרס אל הכיסא שמאחורי השולחן.

 

"אני בכל מקרה מת. איפה ההגהה הארורה של המלט בשביל ג'ון וורֶן? הייתי אמור לשלוח אותה בדואר אתמול. אבל אושר הוא בריאות טובה וזיכרון רע, כך אומרים, אז אני אדם מאושר עד מאוד."

 

זאק התבונן רגע בג'יי־פי וקילל חרש את החיבה שהוא עורר. רגשותיו אל הבוס שלו גרמו לשיחה להיות הרבה פחות נעימה. הוא התקדם אל עבר מדף הספרים של ג'יי־פי והעביר את ידו מעל הכריכות. הוא ידע שג'יי־פי נהג להחביא ניירות חשובים במקומות שהוא עצמו לא הגיע אליהם. זאק מצא כתב יד ומשך אותו אליו. הוא הטיח אותו על השולחן של ג'יי־פי והביט בו מאחורי עננת אבק קטנה.

 

"תבורך." ג'יי־פי השתעל והניח יד על ליבו. "הצלת את חיי."

 

"כעת עליי להיות זה שהורג אותך."

 

ג'יי־פי הביט בזאק והצביע על הכיסא שמעבר לשולחן הכתיבה. זאק התיישב בעל כורחו, מתעטף במעילו האפור כמו בשריון.

 

"איסטון, תראה," ג'יי־פי פתח, אך זאק לא הניח לו להתקדם משם.

 

"נורה סאתרלין?" זאק פלט את השם בכל הגועל שיכול היה לגייס, והיתה בכך מידה בלתי מבוטלת. "אתה לא רציני."

 

"כן, נורה סאתרלין. חשבתי על זה, על הצפי במכירות. אני חושב שכדאי לנו להשיג אותה. אני רוצה שתעבוד איתה."

 

"אני לא עושה דבר כזה. זאת פורנוגרפיה."

 

"זאת לא פורנוגרפיה." ג'יי־פי הציץ אל זאק מעל עדשות משקפיו. "זאת ארוטיקה. ארוטיקה טובה מאוד."

 

"לא היה לי מושג שיש דבר כזה."

 

"שתי מילים — אָנאיס נין," השיב ג'יי־פי בחריפות.

 

"ועוד שתי מילים — פרס בּוּקר."

 

ג'יי־פי התנשף בקולניות ונשען לאחור בכיסא.

 

"איסטון, אני מכיר את רשימת ההישגים שלך. אתה אחד המוכשרים בתעשייה היום. לא הייתי משלם להביא אותך לניו יורק אילולא היית כזה. כן, הסופרים שלך זכו בפרסי בוקר."

 

"ובוויטבֶּרד, ובפגיון הכסף —"

 

"והספר האחרון של סאתרלין מכר יותר מכל הוויטברדים ופגיונות הכסף שלך גם יחד. אנחנו במיתון, אם לא שמת לב. ספרים הם מותרות. אם אי־אפשר לאכול את זה, אף אחד כרגע לא קונה את זה."

 

"אז נורה סאתרלין היא הפתרון?" קינטר אותו זאק.

 

ג'יי־פי חייך חיוך רחב. "ג'ני בורק מהטיימס קראה לספר האחרון שלה 'אכיל ביותר'."

 

זאק הניד את ראשו והביט בתקרה בשאט נפש.

 

"במקרה הטוב היא סופרת ביבים," הוא אמר. "המוח שלה בביוב, הספרים שלה בביוב. לא אתפלא אם בית ההוצאה האחרון שלה התנהל בביוב."

 

"היא אולי סופרת ביבים, אבל היא שלנו. אז עכשיו היא הביוב שלך."

 

"זה לא 'גבירתי הנאווה'. אני לא פרופסור הנרי היגינס. והיא לא אלייזה דוליטל."

 

"לא אכפת לי מי היא, היא חתיכת כותבת מעולה. ותבין את זה אם תטרח לקרוא איזה ספר שלה."

 

"עזבתי את אנגליה בשביל העבודה הזאת," הזכיר לו זאק. "עזבתי את המוציא לאור הכי מכובד באירופה כי רציתי לעבוד עם הכותבים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר."

 

"היא צעירה. היא אמריקאית."

 

"לא עזבתי את אנגליה, את חיי..." זאק השתהה לפני שאמר, "ואת אשתי." אם כי אשתו היא שעזבה אותו.

 

"לספר הזה יש פוטנציאל אמיתי. היא הביאה לנו אותו כי היא מוכנה לעשות שינוי."

 

"אם היא רוצה שינוי, תן לה עשרים שילינג לפאונד. אני עוזב ללוס אנג'לס בעוד שישה שבועות. אני לא מאמין שאתה רוצה שאשים הכול בצד ואקריב את ששת השבועות האחרונים שלי לנורה סאתרלין. אין סיכוי."

 

"ראיתי את תיבת המיילים שלך, איסטון, היא לא כזאת עמוסה עד כדי כך שלא תוכל לעבוד עם סאתרלין בזמן שאתה מסדר במשרד דברים אחרונים. אל תגיד לי שאין לך זמן, כששנינו יודעים שאין לך חשק."

 

"בסדר, אין לי זמן ולא חשק לערוך ארוטיקה, אפילו ארוטיקה טובה, אם יש חיה כזאת. אני לא העורך היחידי כאן. תן את זה לתומאס פינלי." זאק הציע את השותף הכי פחות אהוב עליו, זה שהדביק לו את כינוי החיבה שלו. "או אפילו לאנג'י קלארק."

 

"פינלי? הרכיכה הזה? הוא יתחיל עם סאתרלין, והיא תאכל אותו חי. אם תכניס לו אגרוף בפרצוף, הוא אפילו לא יידע לדמם כמו שצריך."

 

זאק כמעט צחק באישור לפני שנזכר שהוא נאבק בג'יי־פי.

 

"אז מה עם אנג'י קלארק?"

 

"היא עסוקה מדיי כרגע. מלבד זאת..."

 

"מלבד זאת מה?" תבע זאק.

 

"קלארק פוחדת ממנה."

 

"לא מאשים אותה," אמר זאק. "שמעתי שגברים מלחששים עליה במסיבות. אומרים שהיא שכבה כל הדרך עד לפרסום הספר הראשון שלה."

 

"גם אני שמעתי את זה. אבל היא לא שכבה כל הדרך עד לעסקה איתי, לצערי," אמר ג'יי־פי בחיוך ממזרי.

 

"קראתי בבלוג של רייצ'ל בל שהיא יוצאת מהבית רק בצבע אדום. היא מספרת שהעוזר של סאתרלין בן שש־עשרה."

 

ג'יי־פי חייך אליו. "אני מאמין שהיא צריכה מתמחים אישיים ביותר."

 

זאק השתנק בתסכול. הוא כבר היה מוכן לעזוב קודם את המשרד, אפילו לבש כבר מעיל, כשקול דמוני בראשו אמר לו לבדוק בפעם האחרונה את תיבת המיילים שלו במשרד. היתה שם הודעה מג'יי־פי, שהוא שוקל לרכוש את סופרת הארוטיקה נורה סאתרלין ואת ספרה האחרון לכבוד פרסום הסתיו/חורף הגדול שלהם, כי לזאק אין ממש מה לעשות עד שיעזוב ללוס אנג'לס בעוד כמה שבועות...

 

"אני צריך שתעשה את זה בשבילי, אתה ולא אחר," אמר ג'יי פי.

 

"למה אני היחיד שיכול לטפל בה?"

 

"לטפל בה?" ג'יי־פי גיחך ושב להיות רציני. "תקשיב לי, אף אחד לא מטפל בנורה סאתרלין. לא, אתה היחיד שיכול לעמוד בקצב שלה... זאק. תקשיב לי רגע, בבקשה."

 

זאק בלע רוק בניסיון להתעשת. זה באמת היה נדיר שג'ון־פול בונר קורא למישהו בשמו הפרטי.

 

"היא כותבת רומנים, ג'יי־פי," אמר זאק בשקט. "אני שונא רומנים."

 

ג'יי־פי הביט בו בחיבה.

 

"אני יודע שעברת גיהינום השנה. פגשתי את גרייס שלך, זוכר? אני יודע מה איבדת. אבל סאתרלין... היא טובה. אנחנו זקוקים לה."

 

זאק שאף שאיפה איטית עמוקה.

 

"היא כבר חתמה על החוזה?" שאל זאק.

 

"לא. אנחנו במשא ומתן על התנאים."

 

"יש ביניכם הסכם בעל פה?"

 

ג'יי־פי הסתכל בו בחשש. "עדיין לא. אמרתי לה שנצטרך לעבור על הנתונים ושנחזור אליה, אבל שאנחנו נוטים לתשובה חיובית. למה?"

 

"אני אדבר איתה."

 

"התחלה טובה."

 

"ואקרא את כתב היד. אם אחשוב שיש סיכוי לעשות משהו מהספר שלה, אתן לה את ששת השבועות האחרונים שלי כאן. אבל שום דבר לא מגיע לעיתונות עד לאישור סופי שלי."

 

עיניו של ג'יי־פי קדחו בזאק. זאק לא מיצמץ ולא הסב מבט. הוא היה רגיל שהמילה האחרונה על ספריו היא שלו. הוא לא התכוון לוותר על הכוח הזה, לא בשביל ג'יי־פי, לא בשביל נורה סאתרלין, לא בשביל אף אחד.

 

"איסטון, כותר אחד של דן בראון ימכור בחודש מה שכל מדף השירה ימכור בחנות במשך חמש שנים. 'הפורנוגרפיה' של סאתרלין, כמו שאתה קורא לזה, יכולה לשלם פה על הרבה שירה."

 

"אני רוצה את החוזה ביד, ג'יי־פי, או שאני לא הולך לפגוש אותה אפילו."

 

ג'יי־פי נשען לאחור בכיסא ונשף דרך אפו.

 

"סגור. היא כולה שלך. יש לה בית קטן ונחמד בקונטיקט. קח רכבת. קח את המכונית שלי. לא אכפת לי. היא אמרה שתהיה בבית ביום שני."

 

"או.קיי." זאק ידע שהוא ככל הנראה מוגן. כשהוא נתקף מצב רוח, הוא יכול להיות חסר רחמים כלפי סופרים ופגמיהם. הגדולים עמדו בזה. שכירי העט לא. אם הוא יהיה מספיק קשוח כלפיה, היא תתחנן לעורך אחר.

 

הוויכוח נקלע לתיקו. זאק התרומם בעייפות מהכיסא ופנה שפוף אל הדלת.

 

שיעול קל עצר אותו. ג'יי־פי לא הביט בעיניו, רק העביר את ידו על העמוד הראשון של "המלט" שלפניו.

 

"אתה מוכרח לקרוא את הספר הזה כשייצא." אמר ותופף על הנייר. "מחקר מרתק על השיגעון המדומה של המלט — 'אני משוגע רק צפונית־צפונית־מערבית'..."1

 

"אבל 'כשהרוח דרומית אני יכול להבדיל בין נחליאלי לנחש'," סיים זאק את הציטוט הידוע.

 

"סאתרלין מטורפת כמו המלט. אל תאמין לכל מה שאתה שומע עליה. הגברת יודעת להבדיל בין הנחליאלים שלה לנחשים."

 

"הגברת?"

 

ג'יי־פי סגר את הספר, מתעלם מהעלבון. זאק שוב פנה לצאת.

 

"אתה יודע, אתה עוד צעיר, איסטון, ונאה מדיי. אולי תנסה את זה מתישהו."

 

"את מה? הטירוף?" שאל זאק והינהן לעבר הספר.

 

"לא. אושר."

 

"אושר?" זאק הרשה לעצמו חיוך מריר. "אני חושש שהזיכרון שלי טוב מדיי בשביל זה."

 

זאק חזר למשרדו. העוזרת שלו, מרי, השאירה את כתב היד של נורה סאתרלין על שולחנו עם תיקייה.

 

זאק פתח את התיקייה ובקושי העיף מבט בקורות החיים של סאתרלין. בת שלושים ושלוש, צעירה ממנו בכעשר שנים. ספרה הראשון ראה אור כשהיתה בת עשרים ותשע. מאז פירסמה חמישה. הספר השני, "אדום", עורר סנסציה קלה — המכירות היו נהדרות, באז מטורף.

 

זאק בחן את המספרים בתיק והבין למה ג'יי־פי מתעקש עליה. עם כל ספר שהוציאה, המכירות הוכפלו. זאק הירהר בכותבי ארוטיקה. הז'אנר הזה פרח בימים אלה. אבל אי־אפשר לחשוב רק על כסף. מדובר באמנות.

 

זאק זרק לפח את קורות החיים של סאתרלין יחד עם צפי המכירות שלה.

 

פילוסופיית העריכה שלו אומצה מאסכולת הביקורת החדשה — להתמקד אך ורק בספר עצמו. לא במחבר, לא בשוק, לא בקורא... יש לשפוט ספר על סמך הטקסט בלבד. לא אכפת לו מהשמועות על החיים האישיים של נורה סאתרלין, שלוהטים כמו הפרוזה שלה. רק הספר שלה חשוב. והציפיות שלו ממנו אינן גבוהות.

 

זאק בחן את כתב היד בחשדנות. מרי ידעה שהוא מעדיף לקרוא כתבי יד מודפסים, אך נראה שאת זה נהנתה במיוחד להכין בשבילו. על כריכת השָני האדומה הבזיקה הכותרת בגופן גותי, פרס ניחומים. עורכים נהגו לשנות את שמות הספרים שבטיפולם, אבל הוא נאלץ להודות שזאת בחירה מעניינת ליצירה ארוטית. הוא פתח את כתב היד וקרא את המשפט הראשון: "אני לא רוצה לכתוב את הסיפור הזה יותר משאתה רוצה לקרוא אותו."

 

זאק עצר. צל מוּכּר ישן־נושן לחש על כתפו. הוא סילק את התחושה וחזר לקרוא שוב את השורה. ואז את הבאה ואז את זו שאחריה...

 

1 כאן ובהמשך מתוך "המלט", תרגום דורי פרנס, אתר שייקספיר ושות'.