אחרי הנפילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחרי הנפילה
מכר
מאות
עותקים
אחרי הנפילה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אחרי הנפילה

4.3 כוכבים (30 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דנית בן־קיקי
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 252 עמ' מודפסים

מלאני הארלו אוהבת עקבים גבוהים, מרטיני יבש ורומנים היסטוריים שלא הוציאו מהם את הקטעים הגסים. מלבד 'אחרי הנפילה', היא כתבה את MAN CANDY, את סדרת HAPPY CRAZY LOVE (רומנים מודרניים), את סדרת FRENCHED (רומנים מודרניים) ואת הצמד SPEAK EASY (רומנים היסטוריים). היא כותבת בביתה, סמוך לדטרויט, שם היא גרה עם בעלה, שתי בנותיה, וארנב אחד מטורף.

תקציר

ג'ק ולנטיני הוא לא הטיפוס שלי
בוקרים סקסיים וקודרים הם בסדר בסרטים, אבל בחיים האמיתיים אני מעדיפה חליפה ועניבה. נימוסים טובים. פנים מגולחות.
ג'ק אולי נראה מדהים, אבל הוא גם מוזנח, מסוקס וחצוף. הוא לא רוצה שום קשר עם "בחורה עירונית עשירה "כמוני, והוא לא מפחד להגיד את זה.
עכשיו שהוטל עליי לייחצן את חוות המשפחה שלו, הוא תקוע איתי למשך עשרה ימים, ואני תקועה איתו. עם מבטיו החודרים, עם מצבי הרוח שלו, עם מכנסי הג'ינס ההדוקים שלו ועם השרירים שלו -השרירים העצומים והחזקים שלו.
עד מהרה נוצר בינינו מתח מסוג שונה לגמרי, מהסוג שגורם לי להתנהג לא יפה באסם, בין העצים ובטנדר. ממש לא אופייני לי להתנהג ככה -אבל זה טוב כל כך, שלא בא לי להפסיק. וככל שאני מגלה יותר על החייל לשעבר השרוי באבל, כך אני מבינה אותו יותר. מות אשתו לפני שלוש שנים הותיר אותו שבור ומריר ומלא רגשות אשמה. הוא לא מאמין שמגיע לו סיכוי נוסף לאושר.
אבל הוא טועה.
אני לא צריכה להיות האהבה הראשונה שלו. לו רק היה נותן לי להיות האחרונה.  

פרק ראשון

פרק 1
מרגו
 
 
לא זרקתי את הפאי.
והאמת, לדעתי זה מה שכולם צריכים להתמקד בו: הריסוּן העילאי, השליטה העצמית הבודהיסטית, האופן האצילי, לעזאזל, שבו הבטתי בפאי הדובדבנים הקלסי, עטור הפרסים, והחלטתי לא לעשות זאת. רק שתדעו, זה היה אך ורק בזכות החולצה שהוא לבש. זועמת ככל שהייתי, אפילו אני לא יכולתי להביא את עצמי להשחית חולצה מכופתרת צחורה ומעומלנת של ״ברוקס ברדרס״. אני לא מפלצת.
לא שזריקת מגש שלם של לחמניות מסוג ״סקונס״ — אחד־אחד, בדִיוק לא רב, יש להודות — על בן זוגך לשעבר היא התנהגות ראויה לשבח. אני מבינה את זה בהחלט. וכל מי שמכיר אותי יגיד לכם שזה היה לגמרי לא אופייני לי. אני, מרגו ת'רבר לואיסטון, גאה ביכולתי לשלוט ברגשותיי. לשמור על חן תחת לחץ. להישאר רגועה ולהמשיך הלאה, קיבינימט. נדיר שאני מאבדת את העשתונות, ובטח שלא בחדר מלא בתורמים למרוץ של אבא שלי לסנאט.
למען האמת, מעולם לא זרקתי אוכל. כמעט לא זרקתי שום דבר, וזו כנראה הסיבה שקצת התקשיתי לפגוע במטרה (התנצלתי עמוקות בפני גב' בילטמור על המפות החרוכות. וגם על האגרטל של בֵּלִיק), ובטח שאני לא זורקת דברים בבתים.
כי חינכו אותי לנימוסים. נימוסים טובים וישנים של כסף ישן. אנחנו מאמינים בצניעות, באדיבות ומעל לכול בדיסקרטיות.
יהיה מה שיהיה, אנחנו לא עושים סצנה.
לדברי אימי, מרגרט ויטני ת'רבר לואיסטון, הידועה גם בשם מאפי, שום דבר לא משדר טעם רע — או גרוע מזה — כסף חדש — כמו לעשות סצנה.
היא אומרת לי שעשיתי סצנה שאנשים ידברו עליה עוד שנים.
כנראה זה נכון.
אני יכולה להסביר.
זאת הייתה הודעת טקסט שאף אחת לא רוצה לקבל מבן זוג לשעבר באחת בלילה ביום שלישי. או בכל יום, בעצם.
טריפ: אני צריך לדבר איתך. אני בחוץ.
אני: כבר ממש מאוחר. נוכל לדבר מחר?
טריפ: לא, זה חייב להיות הלילה. בבקשה. אני זקוק לך.
קימטתי את מצחי מול הטלפון בחושך ותהיתי במה מדובר. נפרדנו לפני יותר משנה, ואף על פי ששמרנו מאז על קשרים ידידותיים, אם כי נוקשים, לא דיברנו בפרטיות פנים־אל־פנים מאז הלילה שבו נפרדנו. בזמן ששקלתי איך להתמודד עם הבקשה שלו בנימוס, הוא שלח עוד הודעה.
טריפ: בבקשה, גוגו. זה חשוב.
התרככתי קצת כשקראתי את שם החיבה, לא מפני שאהבתי אותו כל כך, אלא מפני שהוא הזכיר לי ימים טובים יותר. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, המשפחות שלנו היו קרובות, והיה זמן שבו חשבתי שנבלה את שארית חיינו יחד. אני יכולה להיות נחמדה.
אני: או־קיי. תן לי רגע. דלת קדמית.
ניצלתי את הדקה לפזר את זנב הסוס שלי וללבוש חזייה מתחת לחולצת הטי של מכללת 'ואסר' שבה ישנתי, וזוג מכנסי פיג'מה ורודים ממשי. גשם קיצי כבד תופף על גג ביתי, ולכן מיהרתי לרדת במדרגות ולפתוח את הדלת הקדמית, אבל כמובן — טריפ היה יבש לגמרי.
"היי," אמרתי וחיכיתי שהוא יסגור את המטרייה הנוטפת שלו וייכנס למבואה. אוויר חם ולח נכנס בעקבותיו, ואני סגרתי את הדלת במהירות כדי שהחום לא ייכנס ואז הדלקתי את האור.
"היי." הוא הניח את המטרייה במעמד ליד הדלת והעביר יד בשערו הבלונדיני המסודר. הוא לבש חולצת מכופתרת ורודה עם שרוולים מקופלים, תחובה לתוך זוג מכנסיים קצרים לבנים שעליהם רקומים לווייתנים ירוקים. היו לו גם תחתונים עם לווייתנים רקומים, בכמה צבעים. עיניי התעכבו על נעלי המוקסין המוּכּרות של סְפֵּרִי. בלי גרביים.
"תודה שנתת לי להיכנס," הוא אמר.
"מה קורה?" העברתי את שערי הארוך מעל כתף אחת ושילבתי ידיים על החזה.
"אנחנו יכולים לשבת? אני צריך לדבר איתך." הבחנתי בניחוח קל של ויסקי בהבל פיו. ובבחינה נוספת של פניו, שמתי לב שעיניו אדומות.
"אנחנו לא יכולים לדבר כאן?"
הוא זז באי־נוחות. "תראי, אני יודע שהאופן שבו קרו הדברים בינינו לא היה בסדר."
"זה היה בשנה שעברה. התגברתי על זה, טריפ." זה היה כמעט נכון. לפעמים עדיין הרגשתי שמץ של עצבות כשחשבתי על שלוש השנים שבילינו יחד, ועל התקוות שהיו לי שנהיה מאורסים או אפילו נשואים בשלב זה, אבל הפסיכולוג שלי די שכנע אותי שיותר משכאב לי לאבד אותו, כאב לי לאבד את החיים שעליהם חלמתי בשבילנו. בסתר ליבי עדיין לא הייתי בטוחה מה ההבדל.
"ומה אם אני לא?"
נענעתי את ראשי בבלבול. "מה?"
"מה אם אני לא התגברתי על זה, על הפרדה שלנו?"
"לְמה אתה מתכוון? זה לא הגיוני, טריפ. אצלך זה הסתיים לפניי. אתה זה שאמרת שאתה לא רוצה להתחתן איתי. אני הייתי מוכנה."
"אף פעם לא אמרתי את זה. זה לא היה אישי כזה." הוא זקר את סנטרו המוצק. "רק אמרתי שאני לא בטוח שאני רוצה להתחתן."
"טוב, אני הייתי בטוחה. ולא התכוונתי לחכות עד שתחליט אחת ולתמיד. המשכתי הלאה, טריפ. וגם אתה." קצת מוגזם להגיד שהמשכתי הלאה, כי לא יצאתי עם אף אחד ברצינות מאז הפרדה. אבל הוא נראה מסתובב בעיר עם שורה ארוכה של סטודנטיות. לאחרונה הוא יצא עם מישהי שהחברים שלי כינו מרגו 2.0, כי היא הייתה למעשה גרסה צעירה יותר, בלונדינית יותר ובעלת חזה גדול יותר משלי. אבל לדברי מאפי, שום דבר מזה לא היה חשוב כי היא באה מכסף חדש, כלומר לגמרי לא מתאימה בעיני מימי ודוּס, הוריו של טריפ. "מה בקשר לחברה שלך? היא יודעת שאתה כאן?"
"אמבר?" הוא קימט את מצחו. "לא, היא לא יודעת. היא חושבת שאני עם אבא שלי, ובאמת הייתי איתו קודם. הוא..." הקמט במצח העמיק וטריפ בלע רוק.
"הוא מה?" עכשיו התחלתי לדאוג. דוּס עבר את גיל השבעים, והיה לו לחץ דם גבוה וחיבה לסטייקים עבים ולמשקאות חריפים. הוא קיבל התקף לב שלישי בסוף השנה שעברה. "אבא שלך בסדר?"
"כן. הוא בסדר. אבל—" הוא העביר משקל מרגל לרגל, ונעליו הרטובות חרקו על רצפת העץ. עלה בדעתי שאף פעם לא ראיתי את טריפ עצבני או מרגיש לא בנוח. בכל יום אחר הוא היה מר ביטחון עצמי, בייחוד אחרי ששתה ויסקי טוב — שופע ביטחון של גבר לבן, נאה, עשיר שלמד באוניברסיטה יוקרתית ונהנה מזכויות יתר.
"תוציא את זה, טריפ," אמרתי והחנקתי פיהוק. "אחרת אפשר לדבר על זה מחר. אני עייפה וצריכה לעבוד בבוקר. אזמין לך מכונית אם אתה לא יכול לנהוג הביתה, כי לפי הריח אתה קצת—"
"תתחתני איתי, מרגו!" הוא צנח על ברכיו מולי. "אני רוצה להתחתן. איתך."
"מה?" ליבי רעם בחזה שלי. זה אמיתי?
"תתחתני איתי. בבקשה. אני מצטער כל כך. על הכול." הוא עטף את רגליי בזרועותיו וקבר את פניו בברכיי.
חבטתי בכתפיו. "למען השם, טריפ. אתה שיכור. קום."
"אני לא שיכור. אני יודע מה אני אומר. אני חייב להתחתן איתך."
הפסקתי להרביץ לו והבטתי למטה על קודקודו.
"מה זאת אומרת, אתה חייב להתחתן איתי? למה?"
הוא קפא לרגע ואז התאושש. "אני חייב להתחתן איתך כי הבנתי שאת האחת בשבילי. אנחנו מושלמים זה לזה. תמיד היית האחת, מרגו. תמיד."
או־קיי, זה היה מחזה די פתטי, עם נעלי המוקסין החורקות, העיניים האדומות והמכנסיים עם הלווייתנים, אבל קצת ריחמתי עליו. טריפ מעולם לא היה טוב בהבעת רגשות. גם אני לא הצטיינתי בזה במיוחד. "טריפ, בבקשה. קום. בוא נדבר על זה."
"קודם תגידי שתתחתני איתי. תראי, יש לי טבעת," הוא אמר, כאילו בדיוק נזכר שהביא אותה. הוא הוציא מכיסו קופסה שחורה קטנה, ופתח אותה באצבעות מגושמות מעט.
שאפתי בחדות וכיסיתי את פי בכפות ידיי. האבן העצומה בליטוש בריליאנט קרצה אליי מתוך הפס הדק המשובץ יהלומים. היא שקלה לפחות שני קראט, והצבע והחיתוך שלה היו נפלאים.
"תענדי אותה," הוא דחק בי ולקח אותה מכרית הקטיפה שלה.
רציתי לענוד אותה. אלוהים, כמה רציתי. אבל לא רציתי להתחתן עם טריפ. לא יהיה נכון מצידי לענוד את הטבעת בידיעה שאני הולכת לסרב לו, נכון?
כי הייתי חייבת לסרב לו. למרות מה שהוא אמר, כבר לא היינו מתאימים זה לזה, נכון? כבר לא אהבתי אותו.
אולי כדאי לי למדוד אותה רק כדי להיות בטוחה, אמרתי לעצמי. כלומר, מה אם אענוד אותה, וחדר הכניסה יתמלא פתאום במוזיקה ובקשתות ובאור השמש? מה אם אני עדיין אוהבת אותו אבל פשוט לא יודעת את זה? נשכתי את שפתי, הושטתי את יד שמאל ונתתי לו להחליק את הטבעת על אצבעי. התאמה מושלמת. רעדתי כשהוא קם על רגליו.
אבל לא הייתה מוזיקה. לא קשתות. לא אור שמש. רק גשם בחוץ, הצליל של נעלי המוקסין החורקות שלו, השלולית שהן השאירו על רצפת העץ היפה שלי והמכנסיים האיומים עם הלווייתנים.
נאנחתי והבטתי בה על היד שלי פעם אחת אחרונה לפני שהתחלתי להוריד אותה. "היא יפהפייה, טריפ, אבל אני לא יכולה—"
הוא כיסה את ידיי בידיו ומנע ממני להוריד את הטבעת. "אל תגידי את זה. בבקשה אל תגידי את זה. את חייבת להתחתן איתי."
משכתי את ידיי בכעס והורדתי את הטבעת מהאצבע. "אני לא חייבת שום דבר."
"אני מתחנן אלייך, מרגו. בבקשה." קולו נסדק, וראיתי בעיניו ייאוש אמיתי. לא ראיתי אותו ככה מאז...
"טריפ," אמרתי לאט. "משהו עובר עליך?" לפני שנים, טריפ נאבק בהתמכרות להימורים וצבר חוב של מאות אלפי דולרים שאביו היה צריך להחזיר. אבל עד כמה שידעתי, הוא הפסיק עם ההימורים הכפייתיים עוד לפני שהיינו יחד. ולמה שזה יגרום לו להציע לי נישואין?
הוא בלע רוק בחוזקה והגרוגרת שלו עלתה וירדה. "לא. באמת, מרגו. פשוט הייתי אומלל ובודד כל כך מאז הפרדה שלנו."
"לא נראית אומלל או בודד."
"אבל הייתי. באמת. והייתי ממש מגעיל אלייך."
"על זה, לפחות, אנחנו יכולים להסכים."
"אני מצטער." הוא משך אותי אליו לחיבוק מגושם, אבל אני השארתי את ידיי לצידי גופי כשהטבעת מוחזקת באגרוף אחד. "אנחנו מתאימים כל כך, את יודעת את זה. הגיוני שנהיה יחד. שנינו נהיה עוד מעט בני שלושים, אז אנחנו צריכים להפסיק להתמזמז."
דחפתי אותו מעליי, לקחתי צעד לאחור ושילבתי שוב ידיים. "זה לא רומנטי. בכלל. ואתה היחיד שהתמזמז."
"אני מצטער. אני גרוע בדברים האלה, את יודעת את זה. אבל... אבל..." לרגע נראה שהוא קיבל השראה. "את משלימה אותי, מרגו."
נאבקתי בדחף להוכיח אותו על הגנבה הבוטה מ'ג'רי מגווייר', תפסתי את הקופסה — בחוסר רצון מה — והכנסתי לתוכה את הטבעת. "תקשיב, זה מטורף. נפרדנו לפני יותר משנה. אתה לא יכול להופיע כך סתם באופן בלתי צפוי ולהציע לי נישואין."
"אבל אני רוצה להתחתן איתך," הוא יילל ועיניו קפצו שמאלה.
"אז אולי כדאי שתיקח אותי קודם לארוחת ערב." הושטתי לו את קופסת הטבעת והרגשתי פרץ של תענוג על הדרך הטובה שבה התמודדתי עם המצב. לפני שנה הייתי כבר שולחת לג'יימי ולקלייר תמונות של טבעת הנישואין שלי.
הוא הנהן בעגמומיות בזמן שהכניס את הקופסה לכיס.
"בטח. או־קיי."
ליד הדלת נתתי לו את המטרייה ונכנעתי לדחף לחבק אותו. ידעתי כמה זה קשה לו — לא קל לבחור כמו טריפ להודות בטעות ולבקש סליחה. זה מראה על בגרות ועל התפתחות, לא? "בוא נדבר שוב בעוד יום־יומיים, או־קיי? אני צריכה לחשוב."
פתחתי את הדלת, והוא עזב בלי להגיד שום דבר נוסף ופתח את המטרייה תחת הגשם השוטף. אחרי שכיביתי את האור, עברתי לחדר האורחים והסתכלתי דרך החלון הגדול איך הוא נכנס למכונית שלו. גשם שטף את הזגוגיות וטשטש את דמותו. כשראיתי את אורות המכונית נדלקים ואז נעלמים בחשכה הגשומה, חזרתי למעלה למיטה.
אלוהים אדירים, חשבתי כשהחלקתי שוב אל מתחת לשמיכה. איזו התפתחות מטורפת. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שטריפ יבוא אליי הביתה באמצע הלילה עם טבעת יהלום ויתחנן שאתחתן איתו. זה היה היפוך גמור כל כך לגישה שלו מלפני שנה.
היה בי חלק שכעס על כך שעכשיו הוא החליט שאנחנו מתאימים, אבל חלק אחר בי תהה אם הוא רק היה צריך יותר זמן מלכתחילה. האם טעיתי כשלחצתי עליו כשהוא לא היה מוכן? האם הייתי פזיזה כשהצבתי בפניו אולטימטום של עכשיו או לעולם לא? האם התעקשתי יותר מדי שנעשה את הדברים לפי לוח הזמנים שלי?
אבל לעזאזל, דיברנו על הכול! במשך שלוש שנים פנטזנו יחד על חתונה בקאנטרי קלאב, על בית בסגנון קולוניאלי עם כניסה במרכזו, על שני ילדים, על סירת מפרש, על קינג צ'רלס ספנייל... לא רק אני רציתי את כל זה. גם הוא רצה.
והאם אני לא רוצה את זה עדיין? האם עליי לשקול את ההצעה שלו? אומנם הפריע לי שהוא הזכיר את יום ההולדת השלושים שלי, אבל היה משהו בדבריו. המעגל החברתי שלי היה קטן, ולא פגשתי אף אחד שנמשכתי אליו בכלל בשנה האחרונה — כמה זמן אני עוד רוצה לחכות כדי להתחיל את השלב הבא של חיי? כמו שמאפי אוהבת להגיד לי, ״נשות ת'רבר מתחתנות ויולדות ילדים עד גיל שלושים, גוגו. אפילו הלסביות.״
לא שלא הייתי מאושרת. היו לי חברים נהדרים, משפחה קרובה, עבודה חדשה שאהבתי, מקום יפה לגור בו. אז למה הרגשתי שמשהו חסר?
הייתי עייפה, אבל שכבתי ערה זמן מה ושיחקתי עם הקמיצה השמאלית שלי.
 
 
 
פרק 2
מרגו
 
 
"את עובדת עליי." ג'יימי עצרה את ה'דרטי מרטיני' שלה באמצע הדרך לפיה. קלייר נראתה המומה לא פחות, אבל לגמה פעם נוספת מהקוקטייל שלה.
"לא עובדת עלייך." נענעתי בראשי וחייכתי.
"למה לא אמרת משהו עד עכשיו?" דרשה ג'יימי לדעת. "ראיתי אותך הבוקר במשרד ולא אמרת שום דבר על זה!"
ג'יימי ואני עבדנו יחד בשַׁיְין פי־אר, חברת השיווק ויחסי הציבור שהקמנו יחד בשנה שעברה. התארים שלה בפסיכולוגיה ובשיווק והניסיון שלה בפרסום השתלבו היטב עם הניסיון שלי ביחסי ציבור ועם הקשרים החברתיים שלי, והסטארט־אפ הקטן שלנו זכה להצלחה רבה עד כה. כבר שכרנו מישהו שיטפל במדיה חברתית לכמה לקוחות, ותכננו לשכור עוד מישהו בשנה הבאה.
"כי היינו עסוקות הבוקר, ואחר הצהריים היית עם לקוחות. תכננתי לספר לשתיכן כאן הערב."
"טוב, אני שמחה שחיכית," אמרה קלייר מצידה השני של ג'יימי. זה היה ערב הבנות השבועי שלנו — כל יום רביעי — והיינו בבּוּל בר, קצת יותר מוקדם מהרגיל כי הייתי צריכה ללכת לאירוע התרמה של אבי מאוחר יותר.
"עכשיו שאתן עובדות יחד ומתראות כל יום," המשיכה קלייר, "אני חוששת שאני מפספסת חצי מהרכילות. אז הוא באמת הציע לך נישואין?"
הנהנתי. "על ברך אחת, עם טבעת יהלום משובחת."
"איזו הפתעה!" צווחה קלייר.
"איזה דפוק," אמרה ג'יימי. "אני מקווה שאמרת לו לתקוע את הטבעת במקום שבו השמש לא זורחת."
לגמתי מהג'ין מרטיני שלי ועניתי בקול שקול וזהיר, "לא עשיתי שום דבר כזה. גיליתי הבנה ודחיתי אותו בעדינות."
"למה?" ג'יימי המשיכה להביט בי בעיניים כחולות פעורות לרווחה. "הוא היה כזה אידיוט בסוף."
"כי יש לי נימוסים. כן, הוא היה אידיוט," הודיתי, "אבל הוא הודה בזה. הוא ביקש סליחה וממש התחנן שאקח אותו בחזרה. הוא אמר הרבה דברים נחמדים, למען האמת."
הרגשתי לא בנוח תחת מבטה של ג'יימי והתמקדתי במשקה שלי. היא הכירה אותי טוב מדי. זאת הבעיה כשמישהי היא החברה הכי טובה שלך מאז כיתה ט' — אפילו מישהי כמוני, שבדרך כלל מומחית בהסוואת רגשות, שקופה לגמרי בעיניה של חברה כזאת.
"טוב, נחמד שהוא הבין סוף־סוף מה היה לו ביד," תרמה קלייר, האופטימיסטית הבלתי נלאית. "אפילו אם זה קצת מאוחר מדי."
"באמת מאוחר מדי?" התרסתי והבעתי בקול רם את מה שהציק לי כל היום.
שקט השתרר בזמן ששתיהן קלטו את מה שאמרתי. "למה את מתכוונת?" נימת קולה של ג'יימי אמרה אני מבינה למה את מתכוונת, אבל לא יכול להיות שאת באמת מתכוונת לזה.
"אני מתכוונת, אתן חושבות שמאוחר מדי?"
"כן, לעזאזל, זה מה שאני חושבת." היא הלמה באגרופה על הבר, והעלתה גלים על פני המשקה שלי.
"טוב, חכי. אולי לא," אמרה קלייר בערגה. "אני אוהבת רומן טוב של הזדמנות שנייה."
"זה לא סרט," התעקשה ג'יימי ופנתה אל קלייר. "אלה החיים האמיתיים, והוא היה ממש שמוק כלפיה."
"אבל אנשים יכולים להשתנות," הגיבה קלייר. "קחי לדוגמה אותך ואת קווין. נשבעת שלעולם לא יהיה לך חבר, בטח שלא הוא, אבל נתת לו הזדמנות."
"זה לא אותו הדבר," אמרה ג'יימי בקוצר רוח. "חוץ מזה, קווין מטריף במיטה. טריפ היה ממש אסון, נכון מרגו?"
התכווצתי. "אני לא יודעת אם הייתי אומרת אסון. הסקס היה קצת... חסר השראה. אבל אולי זה לא הדבר הכי חשוב. אולי יש מרכיבים חשובים יותר במערכת יחסים מאשר סקס טוב."
ג'יימי הביטה בי בתדהמה ומצמצה. "מה למשל?"
"למשל, תחומי עניין משותפים," אמרתי והזדקפתי קצת. "וקשרים משפחתיים. והיסטוריה משותפת. ערכים משותפים."
ג'יימי גלגלה עיניים. "אז המשפחות של שניכם הפליגו לכאן ב'מייפלאואר' או מה שזה לא יהיה. אפשר לחשוב. אם לא רצית לקרוע מעליו את הבגדים כשהוא נכנס אלייך הביתה אתמול בלילה, אין ביניכם כימיה."
חשבתי על זה לרגע, ואז התחלתי לצחוק מהרעיון של לקרוע מעליו את המכנסיים הקצרים עם הלווייתנים ואת החולצה הוורודה. "אנחנו פשוט לא כאלה," אמרתי. "אף פעם לא היינו כאלה. שנינו יותר... מאופקים. שמרניים, אולי. האם הייתי רוצה סקס טוב יותר? בטח." משכתי בכתפי. "אבל אני כמעט בת שלושים. ואולי דברים כאלה צריכים להדאיג אותי פחות."
"שלושים זה לא גיל מופלג," אמרה ג'יימי בזלזול. "ואני לא רוצה לראות אותך חוזרת לאחור, מרגו. לפני שנה היית אומללה כל כך. התקדמת כל כך מאז."
"אני מסכימה," אמרתי. "אבל מתחת לכל זה, אני עדיין אותו אדם. אני עדיין רוצה את הדברים שרציתי אז. אני שמרנית, בסדר? אני רוצה חיים כמו אלה שבהם גדלתי. בעל, בית, משפחה."
"וזה בסדר," הרגיעה קלייר והושיטה את ידה מעל ברכיה של ג'יימי כדי ללטף את כף ידי. "אנחנו לא שופטות אותך על זה שאת רוצה את הדברים האלה."
"וטריפ מבין אותי," אמרתי וכעסתי כי זאת הייתה האמת. "הטבעת שהוא בחר הייתה מושלמת. הוא מכיר את הסגנון שלי, את הטעם שלי. יש לו השכלה טובה, עבודה טובה, משפחה טובה. הדברים האלה חשובים לי יותר מסקס."
ג'יימי לא ויתרה. "אבל מה עם תשוקה? מה עם קשר פיזי שמטריף את הדעת? את לא רוצה את הפרפרים האלה בבטן כשהוא נכנס לחדר? את הדופק המואץ כשהוא מתקרב?"
"אבל מה אם אני לא בנויה לזה?" שאלתי וחשפתי את הפחד שהסתתר בדרך כלל בשקט עמוק בראשי. "מה אם אני לא מלאת תשוקה? מה אם אני לא הטיפוס שמטריף למישהו את הראש? זה אומר שאני צריכה להיות לבד?"
"לא," אמרה קלייר בנחישות ושלחה מבט אל ג'יימי. "ואם את רוצה לתת לטריפ הזדמנות נוספת, הבחירה לגמרי שלך. נתמוך בך בכל מצב."
הבטתי אל ג'יימי. "את תתמכי בי?"
"בטח שכן." פניה התרככו, והיא הניחה את ראשה על כתפי. "סליחה. את יודעת שאני אוהבת אותך, גוגו. אני רק רוצה שתהיי מאושרת. אם את חושבת שטריפ הוא האחד, לכי על זה. תמיד אעמוד מאחורייך."
"תודה. אני עדיין שוקלת את זה." בדקתי את הטלפון שלי ושמתי לב מה השעה. "אוי, שיט. אני צריכה ללכת לאירוע הזה של אבא שלי."
"ארוחת ערב?" ג'יימי הרימה את הכוס שלה.
"לא, רק שתייה וקינוחים עם כמה תורמים שרשמו צ'קים שמנים למערכת הבחירות."
"איך הולכת מערכת הבחירות?" שאלה קלייר.
"בסדר, אני חושבת. לא הייתי מעורבת בה כל כך כי הדעות הפוליטיות שלי קצת שונות מאלה של אבא שלי, אבל אנחנו לא מדברים על זה."
היא נענעה בראשה. "אלוהים, אני מתה על המשפחה שלך. תיהני הערב. טריפ יהיה שם?"
הנחתי שטר של עשרים דולר על הבר וסיימתי את המשקה שלי. "אני לא בטוחה. אבל אני יודעת שדוּס הוא תורם משמעותי, כך שזה אפשרי. איך אני נראית?"
הצצתי בשמלה הצמודה הכחולה וחסרת השרוולים, שאותה לבשתי עם נעלי עקב בצבע עור ועם מחרוזת הפנינים האהובה עליי. שערי היה חלק, תודות למייבש השיער. ציפורניי מסודרות ורגליי מגולחות. את האודם אתקן במכונית, כי סבתי לימדה אותי אף פעם לא להתאפר בציבור.
"מושלמת," אמרה קלייר. "ממש כמו גרייס קלי."
ג'יימי הנהנה. "מרגו קלסית."
"תודה. נתראה מחר." נישקתי את שתיהן על הלחי ויצאתי מהיציאה האחורית אל מגרש החניה.
בזמן שנהגתי לבית הפרטי הגדול ברחוב המגודר בגרוס פוינט, שבו נערך האירוע, הייתה לי תחושה מוזרה בבטן. אי־אפשר להגיד שאלה היו בדיוק פרפרים, יותר כמו תחושת בטן שמשהו הולך להשתנות בחיי. יש לי תחושה דומה כשאני מקצרת יותר משני סנטימטרים מהשיער שלי במספרה, כאילו אני מפחדת אבל גם קצת נרגשת.
אחרי שנעצרתי בשביל הגישה והושטתי את המפתחות שלי לדייל החניה — שהביט בערגה במרצדס 1972 התכולה ונטולת הרבב שסבתי נתנה לי בשנה שעברה, אחרי שהחליטה סוף־סוף להפסיק לנהוג — נכנסתי לבית.
התחושה המוזרה התעצמה כשראיתי את טריפ עומד מימין בחדר האורחים העצום. החדר היה כה גדול, שאפילו פסנתר הסטנוויי שעמד בפינה, שגודלו כמעט שלושה מטרים, לא נראה חריג. ספות גדולות וקטנות וכורסאות הסבה היו מסודרות בכמה פינות ישיבה, ולרהיטים, לווילונות ואפילו לשטיח היה מראה דהוי וקצת מָהוּהַּ שאופייני לבתים של כסף ישן. המראה הזה משדר, אנחנו נורא עשירים אבל אנחנו לא נפטרים משום דבר שעוד אפשר לנצל אותו, ואנחנו לא אוהבים דברים נוצצים וחדשים.
ראיתי את אבא שלי לוחץ ידיים עם מישהו ליד האח ואת אימא שלי עם ג'ין וטוניק ביד — בטח השלישי שלה — על אחת הספות, אבל שמתי פעמיי אל טריפ וניסיתי בכל מאודי להפוך את התחושה העצבנית הזאת לפרפרים. הוא פטפט עם קבוצה של נשים ליד החלון, והיה ניכר שהן מרותקות מדבריו. כשהתקרבתי, הוא עשה צעד לאחור וראיתי שהוא לא לבד. אמבר גם הייתה שם, בשמלה שכמעט התאימה לה, והיא הושיטה את ידה השמאלית לעבר הקבוצה הקטנה, כאילו היא מציגה לראווה—
לא, לא.
הוא לא עשה את זה.
לא יכול להיות.
הוא לא היה מסוגל.
אבל זה מה שהוא עשה.
והטבעת על אצבעה הייתה זו שאיתה טריפ הציע לי נישואין אתמול בלילה.
"זה היה, כאילו, רומנטי כל כך," היא השתפכה. "הוא בא אליי באמצע הלילה. אמר שהוא פשוט לא יכול לחכות יותר כי הוא בטוח שאני האחת."
כמעט נחנקתי. נסוגותי לאחור בלי שיראו אותי, רועדת מזעם, מצאתי את הבר והזמנתי מרטיני. (דבר אחד טוב אצל אנשים עם כסף ישן — אף פעם אין מחסור בג'ין טוב.)
המומה יצאתי עם המשקה שלי למרפסת, שם הבחין בי באק, אחי הגדול, וגרר אותי לקשקש עם חבורת גברים בחליפות, שאת שמותיהם שכחתי מייד. עמדתי שם, שתיתי והקשבתי בחצי אוזן איך הם מתלוצצים על פוליטיקה ועל סירות, וכל מה שעבר לי בראש הוא איזה אידיוט טריפ. הוא בטח הלך ממני ישר אליה אתמול בלילה. מה, לעזאזל, הבעיה שלו?
בסופו של דבר, הגברים הלכו למלא מחדש את כוסות הוויסקי שלהם, ובאק פנה אליי. "מה עובר עלייך? לא אמרת מילה כל השיחה, ובהשוואה להבעה שלך, פרצוף ה'כלבה במנוחה׳ של מאפי נראה ממש נחמד."
"סליחה. חשבתי על משהו."
הוא חייך בזחיחות ולגם מהוויסקי עם קרח שלו. "תני לי לנחש. האירוסין של טריפ? אל תיתני לזה להפריע לך."
"למה לא? זה די עושה ממני צחוק, לא? כולם יודעים שנפרדנו מפני שאני רציתי להתחתן והוא לא." עדיין לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לספר לו על אתמול בלילה.
הוא לגם שוב ונענע בראשו. "הוא עדיין לא רוצה להתחתן. אבל דוּס שינה את תנאי הירושה שלו משום שהוא כזה אידיוט בקשר להימורים. הוא חייב איזה שלוש מאות אלף דולר או משהו. ודוס אמר שאם הוא רוצה את הכסף הוא צריך להפסיק להתמזמז, להתחתן ולהתמסד."
הפה שלי נפער. להפסיק להתמזמז ולהתחתן? זה נשמע מוכר מדי. "אתה עובד עליי."
"לא. שמעתי את זה היום ממישהו שעובד עם דוּס, ושמעתי אותו מדבר על זה עם עורכי הדין." הוא צחק. "איזה אידיוט. את ניצלת ממנו לדעתי." הוא השיק את כוסו עם שלי. "לחיים."
סיימתי את המשקה שלי כשאני רותחת מזעם. "סליחה."
הנחתי את כוס המרטיני הריקה על מגש של מלצר חולף, וניגשתי ישר לבר להזמין עוד אחת. נעלתי את עצמי בשירותים בקומה הראשונה, לגמתי לגימה גדולה מהמשקה, הנחתי אותו ונשענתי על דלפק השיש. נשמתי עמוק והבטתי בהשתקפותי במראה. גערתי בעצמי. שנאתי את עצמי.
דבילית שכמוך! בטח שהוא לא רצה אותך! הוא אמר לך את זה בשנה שעברה! הוא פשוט רצה את הכסף שלו, ואת היית הכרטיס שלו לקבל אותו. אישה מגוחכת, טיפשה ופתייה שכמוך. חשבת לתת לו הזדמנות נוספת.
אבל לא נתתי לו. תודה לאל שלא. אלא שעכשיו הייתי מלאה בג'ין ובתסכול ובזעם — כלפי טריפ, כלפי עצמי ואפילו כלפי אמבר, שעיוורת כל כך לתרמית שלו. לשם שינוי רציתי להיות מסוג האנשים שנותנים דרור לרגשותיהם בפומבי, שהיו יוצאים ומוקיעים אותו על מה שעשה, מוכיחים אותו על ייאושו מעורר הסלידה ועל שקריו, וחושפים את פרצופו האמיתי. רעדתי מרוב רצון להיות כזאת.
אבל לא יכולתי.
כלומר, לא יכולתי עד שגיליתי את טריפ ואת אמבר בחדר האוכל, במרכזו של קהל נוסף של אנשים, כשהם מבדרים אותם בסיפורם הרומנטי על אירוסיהם הפתאומיים.
"הוא אפילו לא רצה להתחתן לפני שפגש אותי," היא התרברבה. "נכון, מותק?"
"בהחלט לא, בובונת."
בובונת. איזה אידיוט. הנחתי את הכוס הריקה השלישית שלי על הרצפה — לפחות אני חושבת שזה היה על הרצפה. גובהם של דברים היה קצת מעורפל בשלב זה.
"אני מניח שפשוט הייתי צריך למצוא את האישה המושלמת כדי לשנות את דעתי." הוא הביט באמבר בהערצה מזויפת ועלובה. "וכשמצאתי אותה, ידעתי."
אישה מושלמת. אני חושבת שנחרתי בבוז כששמעתי את זה, כי כמה אנשים הפנו אליי מבט. אבל התעלמתי מזה, וסקרתי את הקינוחים שהיו מסודרים על השולחן ועל המזנון, מעמידה פנים שאני מחפשת את הכיבוד המושלם של אחרי ארוחת הערב.
"הטבעת מקסימה," אמרה מישהי.
"נכון?" אמרה אמבר בשמחה. "הוא הזמין אותה במיוחד בשבילי."
הזמין אותה במיוחד בשבילה. ידיי החלו לרעוד ועיניי נפלו על מגש כסוף של סקונס. סגרתי את אצבעותיי על אחת מהלחמניות המתוקות ואמדתי במבטי את המסלול האפשרי.
"נכון." טריפ נישק את גב ידה. "במיוחד בשבילך."
שנייה אחר כך הטלתי את הלחמנייה הראשונה, שהחטיאה את מטרתה — פניו הזחוחות — ופגעה בו בחזה.
הוא הרים את מבטו בהפתעה בדיוק ברגע שבו ניתזה הלחמנייה השנייה מהנברשת ונחתה לרגליו. "מה לעזאזל?"
אנשים התחילו להביט לצדדים וחלקם יצאו מטווח האש. טוב מאוד, כי הלחמנייה השלישית הפילה אגרטל מהשולחן, והוא התנפץ על הרצפה לרגליו של טריפ.
הוא יצר איתי לבסוף קשר עין. "מרגו, מה את עושה, לעזאזל?" לקחתי תנופה ושיגרתי לחמנייה נוספת. "שלוש שנים!" התפרצתי כשהיא נחתה על מצחו. סוף־סוף! ניסיתי שוב, אבל הלחמנייה הבאה נטתה לעבר אמבר, שנמלטה ממנה. "שלוש שנים סבלתי את הסיפורים המשעממים שלך על גולף ואת התחתונים שלך עם הלווייתנים הקטנים ואת הזין הקטן והאבוד שלך!"
רחש של צחוק עבר בקהל. טריפ עמד המום ולא זז, ואני ניצלתי את ההזדמנות להטיח לחמנייה נוספת בחזה שלו.
"אאוץ'!" הוא אמר, מה שנראה לי מצחיק. "תפסיקי לזרוק דברים! והזין שלי לא קטן! ולא אבוד!"
"הוא כן!" הטלתי עליו לחמנייה נוספת, אבל הוא כבר זז, כך שהחמצתי אותו לגמרי והלחמנייה פגעה בקיר. "אין לך שמץ של מושג על האורגזמה הנשית! הייתי צריכה לספק את עצמי אחרי שהיית מחזיר אותי הביתה, אידיוט!"
שמעתי צחוק חנוק כשזרקתי את הלחמנייה הבאה, שהפילה נר דק וארוך שבמקרה בער. הוא שרף את המפה הלבנה ועשה בה חור לפני שמישהו קרוב נשף וכיבה את האש.
"מרגו, יצאת מדעתך?" צעק טריפ מהצד השני של השולחן, וידיו גוננו על פניו כאילו זרקתי עליו רימוני יד ולא סקונס.
"אולי," רתחתי והושטתי יד לתפוס לחמנייה נוספת, אבל הרגשתי רק מגש ריק. "אולי יצאתי מדעתי, כי התכוונתי הערב להגיד לך שהחלטתי לחשוב על הצעת הנישואין המחורבנת שלך."
פניו של טריפ החווירו כסיד.
"איזו הצעת נישואין?" שאלה אמבר והעבירה את מבטה באיטיות ממנו אליי.
פתחתי את פי. הסתכלתי עליו מתפתל. זו הייתה הרגשה נפלאה.
"מרגו, בבקשה. אל תעשי את זה." עיניו התחננו לרחמים. "את תביכי את שנינו. בואי נדבר בפרטיות. יש לי סיבה טובה לכל זה."
לא היה לי שום רצון לדבר איתו בפרטיות, וכבר ידעתי מהי הסיבה הטובה המחורבנת שלו. אבל הוא צדק — לו הייתי מספרת את האמת על אתמול בלילה, הייתי מביכה גם את עצמי. הרגע הודעתי שבאתי הנה בכוונה לשקול את הצעת הנישואין שלו, שלא הייתה אמיתית בכל מקרה.
העפתי מבט למטה והבחנתי בפאי הדובדבנים. הכנסתי את כף ידי מתחתיו, ולרגע שקלתי הנחתה אחת סופית ומשפילה. מישהו בקהל שאף בחדות.
אבל הבטתי שוב בטריפ והרגשתי פרץ של כוח, שהחזיר לי את השליטה העצמית שלי. את הכבוד העצמי שלי. את הנימוסים שלי.
אני מרגו ת'רבר לואיסטון, לעזאזל, ויש לי קלאס. אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני.
אספתי את עשתונותיי השתויים, עטיתי ארשת שלווה וזקפתי את גבי. "האמת היא שאני לא רוצה לדבר איתך יותר. תיהנו מהערב, כולם. לואיסטון לסנאט."
בדרכי החוצה שמעתי אותו אומר, "אלוהים. כלבה מטורפת."
אני יודעת מה אתם חושבים.
הייתי צריכה לזרוק את הפאי הארור.
 
 
 
פרק 3
ג'ק
 
לא הצלחתי לישון.
לא שזה מפתיע. לא ישנתי טוב בדרך כלל, אבל חודש אוגוסט תמיד היה הכי גרוע. היה לי מזל אם הצלחתי לישון שעתיים בלילה.
"זה בגלל החום," אמרה גיסתי ג'ורג'יה בשבוע שעבר. "למה שלא תבוא לישון אצלנו לכמה לילות?"
"או עוד יותר טוב, תתקין מזגן בבקתה הישנה שלך," תרם פיט, אחי הצעיר, את דעתו. "לא יעלה לך הרבה לקנות מזגן חלון."
החום לא היה הסיבה.
"אולי זה בגלל האור," אמרה ג'ורג'יה בשנה שעברה. "אולי אם תנסה ללכת לישון באור כבוי, תצליח להירגע יותר."
אבל הייתי זקוק לאור. לפעמים הרגשתי שאני לא מסוגל אפילו לנשום עד שהשמש זורחת.
ניסיתי לא להתרגז כשבני משפחתי אמרו לי מה לעשות או ניסו להציע פתרונות פשוטים לבעיות שלי, כשהעניין האמיתי היה משהו מורכב כל כך, שהם אף פעם לא יצליחו להבין אותו. אבל לא תמיד הצלחתי לחשוב לפני שאני מדבר או לשלוט ברוחי.
רק אתמול התפרצתי על פיט כשהתגנב אליי מאחור ביער, בזמן שתיקנתי את הגדר שמקיפה את השטח שלנו. במבט לאחור, לזרוק אותו על הקרקע ולצעוק עליו שהוא "חתיכת בן זונה מוצץ מחורבן בלי שכל" היה כנראה קצת מוגזם, אבל לעזאזל — הוא יודע שאסור לגעת בכתפי כשאני לא יודע שהוא שם. הסיבה היחידה שאני לא מקשיב למוזיקה בזמן שאני עובד היא כדי להישאר מודע לסביבה שלי. אני לא אוהב שמפתיעים אותי.
היחידה שאי פעם הבינה את זה לגביי הייתה סְטֵף. לפני כמה שנים, תכננו לי בני המשפחה שלי מסיבת הפתעה ליום הולדתי השלושים, כנראה מפני שהם ידעו שאסרב בתוקף לכל סוג של אירוע חברתי שדורש דיבור עם אנשים, וסטף דאגה לספר לי על כל פרט מראש. היא ניסתה וניסתה לשכנע את אחיי ואת הוריי שזה רעיון גרוע, אבל הם התעקשו שיהיה לי טוב לצאת מהבית ולחגוג את החיים.
הלכתי רק כי סטף התחננה בפניי. בהתחלה רתחתי מזעם וסירבתי לשקול את זה, אבל אז היא סיפרה לי שאימא שלי ודודה שלי באו בטיסה מפלורידה, ושגיסתי הכינה עוגת קסאטה, ושאחייניתי אוליביה למדה לנגן "היום יום הולדת" בפסנתר רק בשבילי. היה קשה לעמוד בפני סטף כשהיא באמת רצתה משהו, והיא גם נתנה לי מציצה מדהימה במיטה באותו הבוקר.
היא הכירה את כל החולשות שלי.
שכבתי בחושך וסובבתי את טבעת הנישואין שלי סביב אצבעי.
שלוש שנים.
נראה לי בלתי אפשרי שעבר כל כך הרבה זמן. המשקפיים שלה עדיין היו על שידת הלילה, הבגדים שלה עדיין היו בארון, ואני עדיין ציפיתי למצוא אותה כשהתגלגלתי במיטה הישנה שלנו עם הקפיצים החורקים ורציתי להצמיד את גופה הקטן לשלי.
אבל לפעמים דווקא נראה כאילו עבר נצח מאז שמעתי אותה שרה במקלחת, או הבטתי בה מתכוננת לשינה, או איבדתי את עצמי בתוך גופה. היא תמיד הכריחה אותי להיות איטי בהתחלה בטענה שהגודל שלי מדאיג אותה, אפילו אחרי שנים שבהן היינו יחד. היא בטח אמרה את זה רק כדי להחמיא לי (זה עבד בכל פעם), אף על פי שהיא הייתה קטנטונת כזאת, בעלת קימורים בכל המקומות הנכונים. אף פעם לא הפריעו לי שבעת הקילוגרמים שהיא תמיד התעקשה שהיא צריכה להוריד — למעשה, אהבתי אותם, אהבתי את האופן שבו גופה היה רך לעומת גופי הקשה, את התחושה של הקימורים האלה מתחת לכפות ידיי ולשפתיי וללשוני, את האופן שבו היא עטפה את עצמה סביבי. הרגשתי טוב כל כך לענג אותה.
לעזאזל, התגעגעתי לסקס. התגעגעתי לכול.
"אתה צריך לחזור לצאת לדייטים," אמר בראד, אחי הגדול, כי הוא יודע הכול. "תן לי להכיר לך את אפריל, סוכנת הנדל"ן החדשה במשרד. היא לוהטת, ונראה לי שתיהנה. או לפחות תזיין."
אמרתי לו להתחפף.
"בחייך, בנאדם," הוא אמר שוב בשבוע שעבר כשיצאנו יחד לריצה באחד משבילי העפר שתחמו את מאה שמונים וחמישה הדונמים של החווה שלנו. "עברו שלוש שנים. אתה אפילו לא מנסה להתקדם. מתי תתגבר עליה?"
"לך לעזאזל, בראד," עניתי לו. הגברתי את הקצב בצעדים ארוכים ומהירים והשארתי אותו מאחור בתוך ענן אבק. לא מנסה להתקדם? כל יום ארור שאני עובר משמעותו שאני מתקדם. כל בוקר שאני קם מהמיטה משמעותו שאני מתקדם. כל נשימה שלי, לעזאזל, משמעותה שאני מתקדם.
ולהתגבר עליה, זה לעולם לא יקרה, כך שהוא יכול להצעיד בפניי אספקה בלתי נדלית של נשים, וזה פשוט יהיה בזבוז זמן.
כבר פגשתי את אהבת חיי; הכרתי אותה מאז היינו ילדים.
התחתנתי איתה, ואיבדתי אותה.
אין דרך להקל על זה. אין גאולה. אין הזדמנות נוספת.
אני אפילו לא רוצה שתהיה.

מלאני הארלו אוהבת עקבים גבוהים, מרטיני יבש ורומנים היסטוריים שלא הוציאו מהם את הקטעים הגסים. מלבד 'אחרי הנפילה', היא כתבה את MAN CANDY, את סדרת HAPPY CRAZY LOVE (רומנים מודרניים), את סדרת FRENCHED (רומנים מודרניים) ואת הצמד SPEAK EASY (רומנים היסטוריים). היא כותבת בביתה, סמוך לדטרויט, שם היא גרה עם בעלה, שתי בנותיה, וארנב אחד מטורף.

עוד על הספר

  • תרגום: דנית בן־קיקי
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 252 עמ' מודפסים
אחרי הנפילה מלאני הארלו
פרק 1
מרגו
 
 
לא זרקתי את הפאי.
והאמת, לדעתי זה מה שכולם צריכים להתמקד בו: הריסוּן העילאי, השליטה העצמית הבודהיסטית, האופן האצילי, לעזאזל, שבו הבטתי בפאי הדובדבנים הקלסי, עטור הפרסים, והחלטתי לא לעשות זאת. רק שתדעו, זה היה אך ורק בזכות החולצה שהוא לבש. זועמת ככל שהייתי, אפילו אני לא יכולתי להביא את עצמי להשחית חולצה מכופתרת צחורה ומעומלנת של ״ברוקס ברדרס״. אני לא מפלצת.
לא שזריקת מגש שלם של לחמניות מסוג ״סקונס״ — אחד־אחד, בדִיוק לא רב, יש להודות — על בן זוגך לשעבר היא התנהגות ראויה לשבח. אני מבינה את זה בהחלט. וכל מי שמכיר אותי יגיד לכם שזה היה לגמרי לא אופייני לי. אני, מרגו ת'רבר לואיסטון, גאה ביכולתי לשלוט ברגשותיי. לשמור על חן תחת לחץ. להישאר רגועה ולהמשיך הלאה, קיבינימט. נדיר שאני מאבדת את העשתונות, ובטח שלא בחדר מלא בתורמים למרוץ של אבא שלי לסנאט.
למען האמת, מעולם לא זרקתי אוכל. כמעט לא זרקתי שום דבר, וזו כנראה הסיבה שקצת התקשיתי לפגוע במטרה (התנצלתי עמוקות בפני גב' בילטמור על המפות החרוכות. וגם על האגרטל של בֵּלִיק), ובטח שאני לא זורקת דברים בבתים.
כי חינכו אותי לנימוסים. נימוסים טובים וישנים של כסף ישן. אנחנו מאמינים בצניעות, באדיבות ומעל לכול בדיסקרטיות.
יהיה מה שיהיה, אנחנו לא עושים סצנה.
לדברי אימי, מרגרט ויטני ת'רבר לואיסטון, הידועה גם בשם מאפי, שום דבר לא משדר טעם רע — או גרוע מזה — כסף חדש — כמו לעשות סצנה.
היא אומרת לי שעשיתי סצנה שאנשים ידברו עליה עוד שנים.
כנראה זה נכון.
אני יכולה להסביר.
זאת הייתה הודעת טקסט שאף אחת לא רוצה לקבל מבן זוג לשעבר באחת בלילה ביום שלישי. או בכל יום, בעצם.
טריפ: אני צריך לדבר איתך. אני בחוץ.
אני: כבר ממש מאוחר. נוכל לדבר מחר?
טריפ: לא, זה חייב להיות הלילה. בבקשה. אני זקוק לך.
קימטתי את מצחי מול הטלפון בחושך ותהיתי במה מדובר. נפרדנו לפני יותר משנה, ואף על פי ששמרנו מאז על קשרים ידידותיים, אם כי נוקשים, לא דיברנו בפרטיות פנים־אל־פנים מאז הלילה שבו נפרדנו. בזמן ששקלתי איך להתמודד עם הבקשה שלו בנימוס, הוא שלח עוד הודעה.
טריפ: בבקשה, גוגו. זה חשוב.
התרככתי קצת כשקראתי את שם החיבה, לא מפני שאהבתי אותו כל כך, אלא מפני שהוא הזכיר לי ימים טובים יותר. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, המשפחות שלנו היו קרובות, והיה זמן שבו חשבתי שנבלה את שארית חיינו יחד. אני יכולה להיות נחמדה.
אני: או־קיי. תן לי רגע. דלת קדמית.
ניצלתי את הדקה לפזר את זנב הסוס שלי וללבוש חזייה מתחת לחולצת הטי של מכללת 'ואסר' שבה ישנתי, וזוג מכנסי פיג'מה ורודים ממשי. גשם קיצי כבד תופף על גג ביתי, ולכן מיהרתי לרדת במדרגות ולפתוח את הדלת הקדמית, אבל כמובן — טריפ היה יבש לגמרי.
"היי," אמרתי וחיכיתי שהוא יסגור את המטרייה הנוטפת שלו וייכנס למבואה. אוויר חם ולח נכנס בעקבותיו, ואני סגרתי את הדלת במהירות כדי שהחום לא ייכנס ואז הדלקתי את האור.
"היי." הוא הניח את המטרייה במעמד ליד הדלת והעביר יד בשערו הבלונדיני המסודר. הוא לבש חולצת מכופתרת ורודה עם שרוולים מקופלים, תחובה לתוך זוג מכנסיים קצרים לבנים שעליהם רקומים לווייתנים ירוקים. היו לו גם תחתונים עם לווייתנים רקומים, בכמה צבעים. עיניי התעכבו על נעלי המוקסין המוּכּרות של סְפֵּרִי. בלי גרביים.
"תודה שנתת לי להיכנס," הוא אמר.
"מה קורה?" העברתי את שערי הארוך מעל כתף אחת ושילבתי ידיים על החזה.
"אנחנו יכולים לשבת? אני צריך לדבר איתך." הבחנתי בניחוח קל של ויסקי בהבל פיו. ובבחינה נוספת של פניו, שמתי לב שעיניו אדומות.
"אנחנו לא יכולים לדבר כאן?"
הוא זז באי־נוחות. "תראי, אני יודע שהאופן שבו קרו הדברים בינינו לא היה בסדר."
"זה היה בשנה שעברה. התגברתי על זה, טריפ." זה היה כמעט נכון. לפעמים עדיין הרגשתי שמץ של עצבות כשחשבתי על שלוש השנים שבילינו יחד, ועל התקוות שהיו לי שנהיה מאורסים או אפילו נשואים בשלב זה, אבל הפסיכולוג שלי די שכנע אותי שיותר משכאב לי לאבד אותו, כאב לי לאבד את החיים שעליהם חלמתי בשבילנו. בסתר ליבי עדיין לא הייתי בטוחה מה ההבדל.
"ומה אם אני לא?"
נענעתי את ראשי בבלבול. "מה?"
"מה אם אני לא התגברתי על זה, על הפרדה שלנו?"
"לְמה אתה מתכוון? זה לא הגיוני, טריפ. אצלך זה הסתיים לפניי. אתה זה שאמרת שאתה לא רוצה להתחתן איתי. אני הייתי מוכנה."
"אף פעם לא אמרתי את זה. זה לא היה אישי כזה." הוא זקר את סנטרו המוצק. "רק אמרתי שאני לא בטוח שאני רוצה להתחתן."
"טוב, אני הייתי בטוחה. ולא התכוונתי לחכות עד שתחליט אחת ולתמיד. המשכתי הלאה, טריפ. וגם אתה." קצת מוגזם להגיד שהמשכתי הלאה, כי לא יצאתי עם אף אחד ברצינות מאז הפרדה. אבל הוא נראה מסתובב בעיר עם שורה ארוכה של סטודנטיות. לאחרונה הוא יצא עם מישהי שהחברים שלי כינו מרגו 2.0, כי היא הייתה למעשה גרסה צעירה יותר, בלונדינית יותר ובעלת חזה גדול יותר משלי. אבל לדברי מאפי, שום דבר מזה לא היה חשוב כי היא באה מכסף חדש, כלומר לגמרי לא מתאימה בעיני מימי ודוּס, הוריו של טריפ. "מה בקשר לחברה שלך? היא יודעת שאתה כאן?"
"אמבר?" הוא קימט את מצחו. "לא, היא לא יודעת. היא חושבת שאני עם אבא שלי, ובאמת הייתי איתו קודם. הוא..." הקמט במצח העמיק וטריפ בלע רוק.
"הוא מה?" עכשיו התחלתי לדאוג. דוּס עבר את גיל השבעים, והיה לו לחץ דם גבוה וחיבה לסטייקים עבים ולמשקאות חריפים. הוא קיבל התקף לב שלישי בסוף השנה שעברה. "אבא שלך בסדר?"
"כן. הוא בסדר. אבל—" הוא העביר משקל מרגל לרגל, ונעליו הרטובות חרקו על רצפת העץ. עלה בדעתי שאף פעם לא ראיתי את טריפ עצבני או מרגיש לא בנוח. בכל יום אחר הוא היה מר ביטחון עצמי, בייחוד אחרי ששתה ויסקי טוב — שופע ביטחון של גבר לבן, נאה, עשיר שלמד באוניברסיטה יוקרתית ונהנה מזכויות יתר.
"תוציא את זה, טריפ," אמרתי והחנקתי פיהוק. "אחרת אפשר לדבר על זה מחר. אני עייפה וצריכה לעבוד בבוקר. אזמין לך מכונית אם אתה לא יכול לנהוג הביתה, כי לפי הריח אתה קצת—"
"תתחתני איתי, מרגו!" הוא צנח על ברכיו מולי. "אני רוצה להתחתן. איתך."
"מה?" ליבי רעם בחזה שלי. זה אמיתי?
"תתחתני איתי. בבקשה. אני מצטער כל כך. על הכול." הוא עטף את רגליי בזרועותיו וקבר את פניו בברכיי.
חבטתי בכתפיו. "למען השם, טריפ. אתה שיכור. קום."
"אני לא שיכור. אני יודע מה אני אומר. אני חייב להתחתן איתך."
הפסקתי להרביץ לו והבטתי למטה על קודקודו.
"מה זאת אומרת, אתה חייב להתחתן איתי? למה?"
הוא קפא לרגע ואז התאושש. "אני חייב להתחתן איתך כי הבנתי שאת האחת בשבילי. אנחנו מושלמים זה לזה. תמיד היית האחת, מרגו. תמיד."
או־קיי, זה היה מחזה די פתטי, עם נעלי המוקסין החורקות, העיניים האדומות והמכנסיים עם הלווייתנים, אבל קצת ריחמתי עליו. טריפ מעולם לא היה טוב בהבעת רגשות. גם אני לא הצטיינתי בזה במיוחד. "טריפ, בבקשה. קום. בוא נדבר על זה."
"קודם תגידי שתתחתני איתי. תראי, יש לי טבעת," הוא אמר, כאילו בדיוק נזכר שהביא אותה. הוא הוציא מכיסו קופסה שחורה קטנה, ופתח אותה באצבעות מגושמות מעט.
שאפתי בחדות וכיסיתי את פי בכפות ידיי. האבן העצומה בליטוש בריליאנט קרצה אליי מתוך הפס הדק המשובץ יהלומים. היא שקלה לפחות שני קראט, והצבע והחיתוך שלה היו נפלאים.
"תענדי אותה," הוא דחק בי ולקח אותה מכרית הקטיפה שלה.
רציתי לענוד אותה. אלוהים, כמה רציתי. אבל לא רציתי להתחתן עם טריפ. לא יהיה נכון מצידי לענוד את הטבעת בידיעה שאני הולכת לסרב לו, נכון?
כי הייתי חייבת לסרב לו. למרות מה שהוא אמר, כבר לא היינו מתאימים זה לזה, נכון? כבר לא אהבתי אותו.
אולי כדאי לי למדוד אותה רק כדי להיות בטוחה, אמרתי לעצמי. כלומר, מה אם אענוד אותה, וחדר הכניסה יתמלא פתאום במוזיקה ובקשתות ובאור השמש? מה אם אני עדיין אוהבת אותו אבל פשוט לא יודעת את זה? נשכתי את שפתי, הושטתי את יד שמאל ונתתי לו להחליק את הטבעת על אצבעי. התאמה מושלמת. רעדתי כשהוא קם על רגליו.
אבל לא הייתה מוזיקה. לא קשתות. לא אור שמש. רק גשם בחוץ, הצליל של נעלי המוקסין החורקות שלו, השלולית שהן השאירו על רצפת העץ היפה שלי והמכנסיים האיומים עם הלווייתנים.
נאנחתי והבטתי בה על היד שלי פעם אחת אחרונה לפני שהתחלתי להוריד אותה. "היא יפהפייה, טריפ, אבל אני לא יכולה—"
הוא כיסה את ידיי בידיו ומנע ממני להוריד את הטבעת. "אל תגידי את זה. בבקשה אל תגידי את זה. את חייבת להתחתן איתי."
משכתי את ידיי בכעס והורדתי את הטבעת מהאצבע. "אני לא חייבת שום דבר."
"אני מתחנן אלייך, מרגו. בבקשה." קולו נסדק, וראיתי בעיניו ייאוש אמיתי. לא ראיתי אותו ככה מאז...
"טריפ," אמרתי לאט. "משהו עובר עליך?" לפני שנים, טריפ נאבק בהתמכרות להימורים וצבר חוב של מאות אלפי דולרים שאביו היה צריך להחזיר. אבל עד כמה שידעתי, הוא הפסיק עם ההימורים הכפייתיים עוד לפני שהיינו יחד. ולמה שזה יגרום לו להציע לי נישואין?
הוא בלע רוק בחוזקה והגרוגרת שלו עלתה וירדה. "לא. באמת, מרגו. פשוט הייתי אומלל ובודד כל כך מאז הפרדה שלנו."
"לא נראית אומלל או בודד."
"אבל הייתי. באמת. והייתי ממש מגעיל אלייך."
"על זה, לפחות, אנחנו יכולים להסכים."
"אני מצטער." הוא משך אותי אליו לחיבוק מגושם, אבל אני השארתי את ידיי לצידי גופי כשהטבעת מוחזקת באגרוף אחד. "אנחנו מתאימים כל כך, את יודעת את זה. הגיוני שנהיה יחד. שנינו נהיה עוד מעט בני שלושים, אז אנחנו צריכים להפסיק להתמזמז."
דחפתי אותו מעליי, לקחתי צעד לאחור ושילבתי שוב ידיים. "זה לא רומנטי. בכלל. ואתה היחיד שהתמזמז."
"אני מצטער. אני גרוע בדברים האלה, את יודעת את זה. אבל... אבל..." לרגע נראה שהוא קיבל השראה. "את משלימה אותי, מרגו."
נאבקתי בדחף להוכיח אותו על הגנבה הבוטה מ'ג'רי מגווייר', תפסתי את הקופסה — בחוסר רצון מה — והכנסתי לתוכה את הטבעת. "תקשיב, זה מטורף. נפרדנו לפני יותר משנה. אתה לא יכול להופיע כך סתם באופן בלתי צפוי ולהציע לי נישואין."
"אבל אני רוצה להתחתן איתך," הוא יילל ועיניו קפצו שמאלה.
"אז אולי כדאי שתיקח אותי קודם לארוחת ערב." הושטתי לו את קופסת הטבעת והרגשתי פרץ של תענוג על הדרך הטובה שבה התמודדתי עם המצב. לפני שנה הייתי כבר שולחת לג'יימי ולקלייר תמונות של טבעת הנישואין שלי.
הוא הנהן בעגמומיות בזמן שהכניס את הקופסה לכיס.
"בטח. או־קיי."
ליד הדלת נתתי לו את המטרייה ונכנעתי לדחף לחבק אותו. ידעתי כמה זה קשה לו — לא קל לבחור כמו טריפ להודות בטעות ולבקש סליחה. זה מראה על בגרות ועל התפתחות, לא? "בוא נדבר שוב בעוד יום־יומיים, או־קיי? אני צריכה לחשוב."
פתחתי את הדלת, והוא עזב בלי להגיד שום דבר נוסף ופתח את המטרייה תחת הגשם השוטף. אחרי שכיביתי את האור, עברתי לחדר האורחים והסתכלתי דרך החלון הגדול איך הוא נכנס למכונית שלו. גשם שטף את הזגוגיות וטשטש את דמותו. כשראיתי את אורות המכונית נדלקים ואז נעלמים בחשכה הגשומה, חזרתי למעלה למיטה.
אלוהים אדירים, חשבתי כשהחלקתי שוב אל מתחת לשמיכה. איזו התפתחות מטורפת. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שטריפ יבוא אליי הביתה באמצע הלילה עם טבעת יהלום ויתחנן שאתחתן איתו. זה היה היפוך גמור כל כך לגישה שלו מלפני שנה.
היה בי חלק שכעס על כך שעכשיו הוא החליט שאנחנו מתאימים, אבל חלק אחר בי תהה אם הוא רק היה צריך יותר זמן מלכתחילה. האם טעיתי כשלחצתי עליו כשהוא לא היה מוכן? האם הייתי פזיזה כשהצבתי בפניו אולטימטום של עכשיו או לעולם לא? האם התעקשתי יותר מדי שנעשה את הדברים לפי לוח הזמנים שלי?
אבל לעזאזל, דיברנו על הכול! במשך שלוש שנים פנטזנו יחד על חתונה בקאנטרי קלאב, על בית בסגנון קולוניאלי עם כניסה במרכזו, על שני ילדים, על סירת מפרש, על קינג צ'רלס ספנייל... לא רק אני רציתי את כל זה. גם הוא רצה.
והאם אני לא רוצה את זה עדיין? האם עליי לשקול את ההצעה שלו? אומנם הפריע לי שהוא הזכיר את יום ההולדת השלושים שלי, אבל היה משהו בדבריו. המעגל החברתי שלי היה קטן, ולא פגשתי אף אחד שנמשכתי אליו בכלל בשנה האחרונה — כמה זמן אני עוד רוצה לחכות כדי להתחיל את השלב הבא של חיי? כמו שמאפי אוהבת להגיד לי, ״נשות ת'רבר מתחתנות ויולדות ילדים עד גיל שלושים, גוגו. אפילו הלסביות.״
לא שלא הייתי מאושרת. היו לי חברים נהדרים, משפחה קרובה, עבודה חדשה שאהבתי, מקום יפה לגור בו. אז למה הרגשתי שמשהו חסר?
הייתי עייפה, אבל שכבתי ערה זמן מה ושיחקתי עם הקמיצה השמאלית שלי.
 
 
 
פרק 2
מרגו
 
 
"את עובדת עליי." ג'יימי עצרה את ה'דרטי מרטיני' שלה באמצע הדרך לפיה. קלייר נראתה המומה לא פחות, אבל לגמה פעם נוספת מהקוקטייל שלה.
"לא עובדת עלייך." נענעתי בראשי וחייכתי.
"למה לא אמרת משהו עד עכשיו?" דרשה ג'יימי לדעת. "ראיתי אותך הבוקר במשרד ולא אמרת שום דבר על זה!"
ג'יימי ואני עבדנו יחד בשַׁיְין פי־אר, חברת השיווק ויחסי הציבור שהקמנו יחד בשנה שעברה. התארים שלה בפסיכולוגיה ובשיווק והניסיון שלה בפרסום השתלבו היטב עם הניסיון שלי ביחסי ציבור ועם הקשרים החברתיים שלי, והסטארט־אפ הקטן שלנו זכה להצלחה רבה עד כה. כבר שכרנו מישהו שיטפל במדיה חברתית לכמה לקוחות, ותכננו לשכור עוד מישהו בשנה הבאה.
"כי היינו עסוקות הבוקר, ואחר הצהריים היית עם לקוחות. תכננתי לספר לשתיכן כאן הערב."
"טוב, אני שמחה שחיכית," אמרה קלייר מצידה השני של ג'יימי. זה היה ערב הבנות השבועי שלנו — כל יום רביעי — והיינו בבּוּל בר, קצת יותר מוקדם מהרגיל כי הייתי צריכה ללכת לאירוע התרמה של אבי מאוחר יותר.
"עכשיו שאתן עובדות יחד ומתראות כל יום," המשיכה קלייר, "אני חוששת שאני מפספסת חצי מהרכילות. אז הוא באמת הציע לך נישואין?"
הנהנתי. "על ברך אחת, עם טבעת יהלום משובחת."
"איזו הפתעה!" צווחה קלייר.
"איזה דפוק," אמרה ג'יימי. "אני מקווה שאמרת לו לתקוע את הטבעת במקום שבו השמש לא זורחת."
לגמתי מהג'ין מרטיני שלי ועניתי בקול שקול וזהיר, "לא עשיתי שום דבר כזה. גיליתי הבנה ודחיתי אותו בעדינות."
"למה?" ג'יימי המשיכה להביט בי בעיניים כחולות פעורות לרווחה. "הוא היה כזה אידיוט בסוף."
"כי יש לי נימוסים. כן, הוא היה אידיוט," הודיתי, "אבל הוא הודה בזה. הוא ביקש סליחה וממש התחנן שאקח אותו בחזרה. הוא אמר הרבה דברים נחמדים, למען האמת."
הרגשתי לא בנוח תחת מבטה של ג'יימי והתמקדתי במשקה שלי. היא הכירה אותי טוב מדי. זאת הבעיה כשמישהי היא החברה הכי טובה שלך מאז כיתה ט' — אפילו מישהי כמוני, שבדרך כלל מומחית בהסוואת רגשות, שקופה לגמרי בעיניה של חברה כזאת.
"טוב, נחמד שהוא הבין סוף־סוף מה היה לו ביד," תרמה קלייר, האופטימיסטית הבלתי נלאית. "אפילו אם זה קצת מאוחר מדי."
"באמת מאוחר מדי?" התרסתי והבעתי בקול רם את מה שהציק לי כל היום.
שקט השתרר בזמן ששתיהן קלטו את מה שאמרתי. "למה את מתכוונת?" נימת קולה של ג'יימי אמרה אני מבינה למה את מתכוונת, אבל לא יכול להיות שאת באמת מתכוונת לזה.
"אני מתכוונת, אתן חושבות שמאוחר מדי?"
"כן, לעזאזל, זה מה שאני חושבת." היא הלמה באגרופה על הבר, והעלתה גלים על פני המשקה שלי.
"טוב, חכי. אולי לא," אמרה קלייר בערגה. "אני אוהבת רומן טוב של הזדמנות שנייה."
"זה לא סרט," התעקשה ג'יימי ופנתה אל קלייר. "אלה החיים האמיתיים, והוא היה ממש שמוק כלפיה."
"אבל אנשים יכולים להשתנות," הגיבה קלייר. "קחי לדוגמה אותך ואת קווין. נשבעת שלעולם לא יהיה לך חבר, בטח שלא הוא, אבל נתת לו הזדמנות."
"זה לא אותו הדבר," אמרה ג'יימי בקוצר רוח. "חוץ מזה, קווין מטריף במיטה. טריפ היה ממש אסון, נכון מרגו?"
התכווצתי. "אני לא יודעת אם הייתי אומרת אסון. הסקס היה קצת... חסר השראה. אבל אולי זה לא הדבר הכי חשוב. אולי יש מרכיבים חשובים יותר במערכת יחסים מאשר סקס טוב."
ג'יימי הביטה בי בתדהמה ומצמצה. "מה למשל?"
"למשל, תחומי עניין משותפים," אמרתי והזדקפתי קצת. "וקשרים משפחתיים. והיסטוריה משותפת. ערכים משותפים."
ג'יימי גלגלה עיניים. "אז המשפחות של שניכם הפליגו לכאן ב'מייפלאואר' או מה שזה לא יהיה. אפשר לחשוב. אם לא רצית לקרוע מעליו את הבגדים כשהוא נכנס אלייך הביתה אתמול בלילה, אין ביניכם כימיה."
חשבתי על זה לרגע, ואז התחלתי לצחוק מהרעיון של לקרוע מעליו את המכנסיים הקצרים עם הלווייתנים ואת החולצה הוורודה. "אנחנו פשוט לא כאלה," אמרתי. "אף פעם לא היינו כאלה. שנינו יותר... מאופקים. שמרניים, אולי. האם הייתי רוצה סקס טוב יותר? בטח." משכתי בכתפי. "אבל אני כמעט בת שלושים. ואולי דברים כאלה צריכים להדאיג אותי פחות."
"שלושים זה לא גיל מופלג," אמרה ג'יימי בזלזול. "ואני לא רוצה לראות אותך חוזרת לאחור, מרגו. לפני שנה היית אומללה כל כך. התקדמת כל כך מאז."
"אני מסכימה," אמרתי. "אבל מתחת לכל זה, אני עדיין אותו אדם. אני עדיין רוצה את הדברים שרציתי אז. אני שמרנית, בסדר? אני רוצה חיים כמו אלה שבהם גדלתי. בעל, בית, משפחה."
"וזה בסדר," הרגיעה קלייר והושיטה את ידה מעל ברכיה של ג'יימי כדי ללטף את כף ידי. "אנחנו לא שופטות אותך על זה שאת רוצה את הדברים האלה."
"וטריפ מבין אותי," אמרתי וכעסתי כי זאת הייתה האמת. "הטבעת שהוא בחר הייתה מושלמת. הוא מכיר את הסגנון שלי, את הטעם שלי. יש לו השכלה טובה, עבודה טובה, משפחה טובה. הדברים האלה חשובים לי יותר מסקס."
ג'יימי לא ויתרה. "אבל מה עם תשוקה? מה עם קשר פיזי שמטריף את הדעת? את לא רוצה את הפרפרים האלה בבטן כשהוא נכנס לחדר? את הדופק המואץ כשהוא מתקרב?"
"אבל מה אם אני לא בנויה לזה?" שאלתי וחשפתי את הפחד שהסתתר בדרך כלל בשקט עמוק בראשי. "מה אם אני לא מלאת תשוקה? מה אם אני לא הטיפוס שמטריף למישהו את הראש? זה אומר שאני צריכה להיות לבד?"
"לא," אמרה קלייר בנחישות ושלחה מבט אל ג'יימי. "ואם את רוצה לתת לטריפ הזדמנות נוספת, הבחירה לגמרי שלך. נתמוך בך בכל מצב."
הבטתי אל ג'יימי. "את תתמכי בי?"
"בטח שכן." פניה התרככו, והיא הניחה את ראשה על כתפי. "סליחה. את יודעת שאני אוהבת אותך, גוגו. אני רק רוצה שתהיי מאושרת. אם את חושבת שטריפ הוא האחד, לכי על זה. תמיד אעמוד מאחורייך."
"תודה. אני עדיין שוקלת את זה." בדקתי את הטלפון שלי ושמתי לב מה השעה. "אוי, שיט. אני צריכה ללכת לאירוע הזה של אבא שלי."
"ארוחת ערב?" ג'יימי הרימה את הכוס שלה.
"לא, רק שתייה וקינוחים עם כמה תורמים שרשמו צ'קים שמנים למערכת הבחירות."
"איך הולכת מערכת הבחירות?" שאלה קלייר.
"בסדר, אני חושבת. לא הייתי מעורבת בה כל כך כי הדעות הפוליטיות שלי קצת שונות מאלה של אבא שלי, אבל אנחנו לא מדברים על זה."
היא נענעה בראשה. "אלוהים, אני מתה על המשפחה שלך. תיהני הערב. טריפ יהיה שם?"
הנחתי שטר של עשרים דולר על הבר וסיימתי את המשקה שלי. "אני לא בטוחה. אבל אני יודעת שדוּס הוא תורם משמעותי, כך שזה אפשרי. איך אני נראית?"
הצצתי בשמלה הצמודה הכחולה וחסרת השרוולים, שאותה לבשתי עם נעלי עקב בצבע עור ועם מחרוזת הפנינים האהובה עליי. שערי היה חלק, תודות למייבש השיער. ציפורניי מסודרות ורגליי מגולחות. את האודם אתקן במכונית, כי סבתי לימדה אותי אף פעם לא להתאפר בציבור.
"מושלמת," אמרה קלייר. "ממש כמו גרייס קלי."
ג'יימי הנהנה. "מרגו קלסית."
"תודה. נתראה מחר." נישקתי את שתיהן על הלחי ויצאתי מהיציאה האחורית אל מגרש החניה.
בזמן שנהגתי לבית הפרטי הגדול ברחוב המגודר בגרוס פוינט, שבו נערך האירוע, הייתה לי תחושה מוזרה בבטן. אי־אפשר להגיד שאלה היו בדיוק פרפרים, יותר כמו תחושת בטן שמשהו הולך להשתנות בחיי. יש לי תחושה דומה כשאני מקצרת יותר משני סנטימטרים מהשיער שלי במספרה, כאילו אני מפחדת אבל גם קצת נרגשת.
אחרי שנעצרתי בשביל הגישה והושטתי את המפתחות שלי לדייל החניה — שהביט בערגה במרצדס 1972 התכולה ונטולת הרבב שסבתי נתנה לי בשנה שעברה, אחרי שהחליטה סוף־סוף להפסיק לנהוג — נכנסתי לבית.
התחושה המוזרה התעצמה כשראיתי את טריפ עומד מימין בחדר האורחים העצום. החדר היה כה גדול, שאפילו פסנתר הסטנוויי שעמד בפינה, שגודלו כמעט שלושה מטרים, לא נראה חריג. ספות גדולות וקטנות וכורסאות הסבה היו מסודרות בכמה פינות ישיבה, ולרהיטים, לווילונות ואפילו לשטיח היה מראה דהוי וקצת מָהוּהַּ שאופייני לבתים של כסף ישן. המראה הזה משדר, אנחנו נורא עשירים אבל אנחנו לא נפטרים משום דבר שעוד אפשר לנצל אותו, ואנחנו לא אוהבים דברים נוצצים וחדשים.
ראיתי את אבא שלי לוחץ ידיים עם מישהו ליד האח ואת אימא שלי עם ג'ין וטוניק ביד — בטח השלישי שלה — על אחת הספות, אבל שמתי פעמיי אל טריפ וניסיתי בכל מאודי להפוך את התחושה העצבנית הזאת לפרפרים. הוא פטפט עם קבוצה של נשים ליד החלון, והיה ניכר שהן מרותקות מדבריו. כשהתקרבתי, הוא עשה צעד לאחור וראיתי שהוא לא לבד. אמבר גם הייתה שם, בשמלה שכמעט התאימה לה, והיא הושיטה את ידה השמאלית לעבר הקבוצה הקטנה, כאילו היא מציגה לראווה—
לא, לא.
הוא לא עשה את זה.
לא יכול להיות.
הוא לא היה מסוגל.
אבל זה מה שהוא עשה.
והטבעת על אצבעה הייתה זו שאיתה טריפ הציע לי נישואין אתמול בלילה.
"זה היה, כאילו, רומנטי כל כך," היא השתפכה. "הוא בא אליי באמצע הלילה. אמר שהוא פשוט לא יכול לחכות יותר כי הוא בטוח שאני האחת."
כמעט נחנקתי. נסוגותי לאחור בלי שיראו אותי, רועדת מזעם, מצאתי את הבר והזמנתי מרטיני. (דבר אחד טוב אצל אנשים עם כסף ישן — אף פעם אין מחסור בג'ין טוב.)
המומה יצאתי עם המשקה שלי למרפסת, שם הבחין בי באק, אחי הגדול, וגרר אותי לקשקש עם חבורת גברים בחליפות, שאת שמותיהם שכחתי מייד. עמדתי שם, שתיתי והקשבתי בחצי אוזן איך הם מתלוצצים על פוליטיקה ועל סירות, וכל מה שעבר לי בראש הוא איזה אידיוט טריפ. הוא בטח הלך ממני ישר אליה אתמול בלילה. מה, לעזאזל, הבעיה שלו?
בסופו של דבר, הגברים הלכו למלא מחדש את כוסות הוויסקי שלהם, ובאק פנה אליי. "מה עובר עלייך? לא אמרת מילה כל השיחה, ובהשוואה להבעה שלך, פרצוף ה'כלבה במנוחה׳ של מאפי נראה ממש נחמד."
"סליחה. חשבתי על משהו."
הוא חייך בזחיחות ולגם מהוויסקי עם קרח שלו. "תני לי לנחש. האירוסין של טריפ? אל תיתני לזה להפריע לך."
"למה לא? זה די עושה ממני צחוק, לא? כולם יודעים שנפרדנו מפני שאני רציתי להתחתן והוא לא." עדיין לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לספר לו על אתמול בלילה.
הוא לגם שוב ונענע בראשו. "הוא עדיין לא רוצה להתחתן. אבל דוּס שינה את תנאי הירושה שלו משום שהוא כזה אידיוט בקשר להימורים. הוא חייב איזה שלוש מאות אלף דולר או משהו. ודוס אמר שאם הוא רוצה את הכסף הוא צריך להפסיק להתמזמז, להתחתן ולהתמסד."
הפה שלי נפער. להפסיק להתמזמז ולהתחתן? זה נשמע מוכר מדי. "אתה עובד עליי."
"לא. שמעתי את זה היום ממישהו שעובד עם דוּס, ושמעתי אותו מדבר על זה עם עורכי הדין." הוא צחק. "איזה אידיוט. את ניצלת ממנו לדעתי." הוא השיק את כוסו עם שלי. "לחיים."
סיימתי את המשקה שלי כשאני רותחת מזעם. "סליחה."
הנחתי את כוס המרטיני הריקה על מגש של מלצר חולף, וניגשתי ישר לבר להזמין עוד אחת. נעלתי את עצמי בשירותים בקומה הראשונה, לגמתי לגימה גדולה מהמשקה, הנחתי אותו ונשענתי על דלפק השיש. נשמתי עמוק והבטתי בהשתקפותי במראה. גערתי בעצמי. שנאתי את עצמי.
דבילית שכמוך! בטח שהוא לא רצה אותך! הוא אמר לך את זה בשנה שעברה! הוא פשוט רצה את הכסף שלו, ואת היית הכרטיס שלו לקבל אותו. אישה מגוחכת, טיפשה ופתייה שכמוך. חשבת לתת לו הזדמנות נוספת.
אבל לא נתתי לו. תודה לאל שלא. אלא שעכשיו הייתי מלאה בג'ין ובתסכול ובזעם — כלפי טריפ, כלפי עצמי ואפילו כלפי אמבר, שעיוורת כל כך לתרמית שלו. לשם שינוי רציתי להיות מסוג האנשים שנותנים דרור לרגשותיהם בפומבי, שהיו יוצאים ומוקיעים אותו על מה שעשה, מוכיחים אותו על ייאושו מעורר הסלידה ועל שקריו, וחושפים את פרצופו האמיתי. רעדתי מרוב רצון להיות כזאת.
אבל לא יכולתי.
כלומר, לא יכולתי עד שגיליתי את טריפ ואת אמבר בחדר האוכל, במרכזו של קהל נוסף של אנשים, כשהם מבדרים אותם בסיפורם הרומנטי על אירוסיהם הפתאומיים.
"הוא אפילו לא רצה להתחתן לפני שפגש אותי," היא התרברבה. "נכון, מותק?"
"בהחלט לא, בובונת."
בובונת. איזה אידיוט. הנחתי את הכוס הריקה השלישית שלי על הרצפה — לפחות אני חושבת שזה היה על הרצפה. גובהם של דברים היה קצת מעורפל בשלב זה.
"אני מניח שפשוט הייתי צריך למצוא את האישה המושלמת כדי לשנות את דעתי." הוא הביט באמבר בהערצה מזויפת ועלובה. "וכשמצאתי אותה, ידעתי."
אישה מושלמת. אני חושבת שנחרתי בבוז כששמעתי את זה, כי כמה אנשים הפנו אליי מבט. אבל התעלמתי מזה, וסקרתי את הקינוחים שהיו מסודרים על השולחן ועל המזנון, מעמידה פנים שאני מחפשת את הכיבוד המושלם של אחרי ארוחת הערב.
"הטבעת מקסימה," אמרה מישהי.
"נכון?" אמרה אמבר בשמחה. "הוא הזמין אותה במיוחד בשבילי."
הזמין אותה במיוחד בשבילה. ידיי החלו לרעוד ועיניי נפלו על מגש כסוף של סקונס. סגרתי את אצבעותיי על אחת מהלחמניות המתוקות ואמדתי במבטי את המסלול האפשרי.
"נכון." טריפ נישק את גב ידה. "במיוחד בשבילך."
שנייה אחר כך הטלתי את הלחמנייה הראשונה, שהחטיאה את מטרתה — פניו הזחוחות — ופגעה בו בחזה.
הוא הרים את מבטו בהפתעה בדיוק ברגע שבו ניתזה הלחמנייה השנייה מהנברשת ונחתה לרגליו. "מה לעזאזל?"
אנשים התחילו להביט לצדדים וחלקם יצאו מטווח האש. טוב מאוד, כי הלחמנייה השלישית הפילה אגרטל מהשולחן, והוא התנפץ על הרצפה לרגליו של טריפ.
הוא יצר איתי לבסוף קשר עין. "מרגו, מה את עושה, לעזאזל?" לקחתי תנופה ושיגרתי לחמנייה נוספת. "שלוש שנים!" התפרצתי כשהיא נחתה על מצחו. סוף־סוף! ניסיתי שוב, אבל הלחמנייה הבאה נטתה לעבר אמבר, שנמלטה ממנה. "שלוש שנים סבלתי את הסיפורים המשעממים שלך על גולף ואת התחתונים שלך עם הלווייתנים הקטנים ואת הזין הקטן והאבוד שלך!"
רחש של צחוק עבר בקהל. טריפ עמד המום ולא זז, ואני ניצלתי את ההזדמנות להטיח לחמנייה נוספת בחזה שלו.
"אאוץ'!" הוא אמר, מה שנראה לי מצחיק. "תפסיקי לזרוק דברים! והזין שלי לא קטן! ולא אבוד!"
"הוא כן!" הטלתי עליו לחמנייה נוספת, אבל הוא כבר זז, כך שהחמצתי אותו לגמרי והלחמנייה פגעה בקיר. "אין לך שמץ של מושג על האורגזמה הנשית! הייתי צריכה לספק את עצמי אחרי שהיית מחזיר אותי הביתה, אידיוט!"
שמעתי צחוק חנוק כשזרקתי את הלחמנייה הבאה, שהפילה נר דק וארוך שבמקרה בער. הוא שרף את המפה הלבנה ועשה בה חור לפני שמישהו קרוב נשף וכיבה את האש.
"מרגו, יצאת מדעתך?" צעק טריפ מהצד השני של השולחן, וידיו גוננו על פניו כאילו זרקתי עליו רימוני יד ולא סקונס.
"אולי," רתחתי והושטתי יד לתפוס לחמנייה נוספת, אבל הרגשתי רק מגש ריק. "אולי יצאתי מדעתי, כי התכוונתי הערב להגיד לך שהחלטתי לחשוב על הצעת הנישואין המחורבנת שלך."
פניו של טריפ החווירו כסיד.
"איזו הצעת נישואין?" שאלה אמבר והעבירה את מבטה באיטיות ממנו אליי.
פתחתי את פי. הסתכלתי עליו מתפתל. זו הייתה הרגשה נפלאה.
"מרגו, בבקשה. אל תעשי את זה." עיניו התחננו לרחמים. "את תביכי את שנינו. בואי נדבר בפרטיות. יש לי סיבה טובה לכל זה."
לא היה לי שום רצון לדבר איתו בפרטיות, וכבר ידעתי מהי הסיבה הטובה המחורבנת שלו. אבל הוא צדק — לו הייתי מספרת את האמת על אתמול בלילה, הייתי מביכה גם את עצמי. הרגע הודעתי שבאתי הנה בכוונה לשקול את הצעת הנישואין שלו, שלא הייתה אמיתית בכל מקרה.
העפתי מבט למטה והבחנתי בפאי הדובדבנים. הכנסתי את כף ידי מתחתיו, ולרגע שקלתי הנחתה אחת סופית ומשפילה. מישהו בקהל שאף בחדות.
אבל הבטתי שוב בטריפ והרגשתי פרץ של כוח, שהחזיר לי את השליטה העצמית שלי. את הכבוד העצמי שלי. את הנימוסים שלי.
אני מרגו ת'רבר לואיסטון, לעזאזל, ויש לי קלאס. אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני.
אספתי את עשתונותיי השתויים, עטיתי ארשת שלווה וזקפתי את גבי. "האמת היא שאני לא רוצה לדבר איתך יותר. תיהנו מהערב, כולם. לואיסטון לסנאט."
בדרכי החוצה שמעתי אותו אומר, "אלוהים. כלבה מטורפת."
אני יודעת מה אתם חושבים.
הייתי צריכה לזרוק את הפאי הארור.
 
 
 
פרק 3
ג'ק
 
לא הצלחתי לישון.
לא שזה מפתיע. לא ישנתי טוב בדרך כלל, אבל חודש אוגוסט תמיד היה הכי גרוע. היה לי מזל אם הצלחתי לישון שעתיים בלילה.
"זה בגלל החום," אמרה גיסתי ג'ורג'יה בשבוע שעבר. "למה שלא תבוא לישון אצלנו לכמה לילות?"
"או עוד יותר טוב, תתקין מזגן בבקתה הישנה שלך," תרם פיט, אחי הצעיר, את דעתו. "לא יעלה לך הרבה לקנות מזגן חלון."
החום לא היה הסיבה.
"אולי זה בגלל האור," אמרה ג'ורג'יה בשנה שעברה. "אולי אם תנסה ללכת לישון באור כבוי, תצליח להירגע יותר."
אבל הייתי זקוק לאור. לפעמים הרגשתי שאני לא מסוגל אפילו לנשום עד שהשמש זורחת.
ניסיתי לא להתרגז כשבני משפחתי אמרו לי מה לעשות או ניסו להציע פתרונות פשוטים לבעיות שלי, כשהעניין האמיתי היה משהו מורכב כל כך, שהם אף פעם לא יצליחו להבין אותו. אבל לא תמיד הצלחתי לחשוב לפני שאני מדבר או לשלוט ברוחי.
רק אתמול התפרצתי על פיט כשהתגנב אליי מאחור ביער, בזמן שתיקנתי את הגדר שמקיפה את השטח שלנו. במבט לאחור, לזרוק אותו על הקרקע ולצעוק עליו שהוא "חתיכת בן זונה מוצץ מחורבן בלי שכל" היה כנראה קצת מוגזם, אבל לעזאזל — הוא יודע שאסור לגעת בכתפי כשאני לא יודע שהוא שם. הסיבה היחידה שאני לא מקשיב למוזיקה בזמן שאני עובד היא כדי להישאר מודע לסביבה שלי. אני לא אוהב שמפתיעים אותי.
היחידה שאי פעם הבינה את זה לגביי הייתה סְטֵף. לפני כמה שנים, תכננו לי בני המשפחה שלי מסיבת הפתעה ליום הולדתי השלושים, כנראה מפני שהם ידעו שאסרב בתוקף לכל סוג של אירוע חברתי שדורש דיבור עם אנשים, וסטף דאגה לספר לי על כל פרט מראש. היא ניסתה וניסתה לשכנע את אחיי ואת הוריי שזה רעיון גרוע, אבל הם התעקשו שיהיה לי טוב לצאת מהבית ולחגוג את החיים.
הלכתי רק כי סטף התחננה בפניי. בהתחלה רתחתי מזעם וסירבתי לשקול את זה, אבל אז היא סיפרה לי שאימא שלי ודודה שלי באו בטיסה מפלורידה, ושגיסתי הכינה עוגת קסאטה, ושאחייניתי אוליביה למדה לנגן "היום יום הולדת" בפסנתר רק בשבילי. היה קשה לעמוד בפני סטף כשהיא באמת רצתה משהו, והיא גם נתנה לי מציצה מדהימה במיטה באותו הבוקר.
היא הכירה את כל החולשות שלי.
שכבתי בחושך וסובבתי את טבעת הנישואין שלי סביב אצבעי.
שלוש שנים.
נראה לי בלתי אפשרי שעבר כל כך הרבה זמן. המשקפיים שלה עדיין היו על שידת הלילה, הבגדים שלה עדיין היו בארון, ואני עדיין ציפיתי למצוא אותה כשהתגלגלתי במיטה הישנה שלנו עם הקפיצים החורקים ורציתי להצמיד את גופה הקטן לשלי.
אבל לפעמים דווקא נראה כאילו עבר נצח מאז שמעתי אותה שרה במקלחת, או הבטתי בה מתכוננת לשינה, או איבדתי את עצמי בתוך גופה. היא תמיד הכריחה אותי להיות איטי בהתחלה בטענה שהגודל שלי מדאיג אותה, אפילו אחרי שנים שבהן היינו יחד. היא בטח אמרה את זה רק כדי להחמיא לי (זה עבד בכל פעם), אף על פי שהיא הייתה קטנטונת כזאת, בעלת קימורים בכל המקומות הנכונים. אף פעם לא הפריעו לי שבעת הקילוגרמים שהיא תמיד התעקשה שהיא צריכה להוריד — למעשה, אהבתי אותם, אהבתי את האופן שבו גופה היה רך לעומת גופי הקשה, את התחושה של הקימורים האלה מתחת לכפות ידיי ולשפתיי וללשוני, את האופן שבו היא עטפה את עצמה סביבי. הרגשתי טוב כל כך לענג אותה.
לעזאזל, התגעגעתי לסקס. התגעגעתי לכול.
"אתה צריך לחזור לצאת לדייטים," אמר בראד, אחי הגדול, כי הוא יודע הכול. "תן לי להכיר לך את אפריל, סוכנת הנדל"ן החדשה במשרד. היא לוהטת, ונראה לי שתיהנה. או לפחות תזיין."
אמרתי לו להתחפף.
"בחייך, בנאדם," הוא אמר שוב בשבוע שעבר כשיצאנו יחד לריצה באחד משבילי העפר שתחמו את מאה שמונים וחמישה הדונמים של החווה שלנו. "עברו שלוש שנים. אתה אפילו לא מנסה להתקדם. מתי תתגבר עליה?"
"לך לעזאזל, בראד," עניתי לו. הגברתי את הקצב בצעדים ארוכים ומהירים והשארתי אותו מאחור בתוך ענן אבק. לא מנסה להתקדם? כל יום ארור שאני עובר משמעותו שאני מתקדם. כל בוקר שאני קם מהמיטה משמעותו שאני מתקדם. כל נשימה שלי, לעזאזל, משמעותה שאני מתקדם.
ולהתגבר עליה, זה לעולם לא יקרה, כך שהוא יכול להצעיד בפניי אספקה בלתי נדלית של נשים, וזה פשוט יהיה בזבוז זמן.
כבר פגשתי את אהבת חיי; הכרתי אותה מאז היינו ילדים.
התחתנתי איתה, ואיבדתי אותה.
אין דרך להקל על זה. אין גאולה. אין הזדמנות נוספת.
אני אפילו לא רוצה שתהיה.