פתח דבר
בין שני שופטים
פעמיים בחיי הכריעו שופטים את גורלי. פעמיים הפקדתי בידיהם את לבי, את תקוותי, את כל מנת האומץ שיכולה אישה כמוני לגייס, את שארית חיי. כל כך הרבה מפריד לכאורה בין שם לכאן - בין האייתוללה מעורר האימה באיראן, שבהינף יד היה יכול להפריד אותי מבעלי וילדי ולשלוח אותי לכלא, לשופטת בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן - וכל כך הרבה מחבר. בשני המקרים לא היה לי יותר מה להפסיד. את החיים שהכרתי הרי ממילא לא יכולתי להמשיך לחיות.
עוד לא מלאו לי עשרים וארבע, אבל כבר הייתי אם לשני ילדים, קמרן וקיוון, כשניצבתי בינואר 1987, מפוחדת אך גם נחושה, מול האייתוללה. לא ידעתי אפילו מה אגיד לו כדי שיסכים לתת לי ולילדי דרכון, כרטיס הבריחה שלי לחיים אחרים. ידעתי רק שזו ההזדמנות היחידה שלי ושלהם. האייתוללה, גבר כבן חמישים, ישב מאחורי שולחן גדול, לבוש גלימה שחורה ועל ראשו חבש "אמאמה", כיסוי בד לבן. זקנו, כמו עיניו, היה שחור כפחם. כל חזותו אמרה אדנות.
"באת לבקש דרכון", לגלג כששמע את בקשתי. "את רוצה לטייל? האחים שלנו מתים בשדה הקרב, המדינה שלנו נתונה בתוהו ובוהו והגברת רוצה לטייל בטורקיה!"
הפחד הנורא מהאדם העומד מולי מילא כל תא בגופי. מילה אחת לא נכונה שתצא מפי עלולה להרגיז אותו ולגזור את דיני. בהינף אצבע אחת יכול האייתוללה להורות על כליאתי. באותו הרגע היה עלי לבחור: לפתוח את פי שהתייבש מאימה ומפחד ולהעז לומר את דברי תוך סיכון עצום להשאיר את ילדי יתומים מאם, או לוותר. עמדתי בפני בחירה בלתי אפשרית בין סכנת כליאה בצינוק אפל לבין חיים של הישרדות ופחד מַתמיד במדינה שטופת שנאה דתית־פרימיטיבית, שתושביה נושמים מדי יום את עשן הפצצות ואבק הריסות העיר.
הסתכלתי על האייתוללה, רועדת ללא שליטה, ידי לחות מאימה, לבי מאיים להתפקע בחזי. באותו רגע ידעתי בכל נים מנימי נפשי מה עלי לעשות. אמנם אני, הקטנה, נאלצת לעשות דבר עצום וגדול ממני, אך חשתי שאלוהים, שבו האמנתי בכל לבי, עומד לצדי. עצמתי את עיני, נשמתי נשימה עמוקה והבטתי באייתוללה. בין שתי האפשרויות האיומות שעמדו בפני בחרתי לראות גם את זו שנסתרה מן העין: את התקווה.
שבע־עשרה שנה אחר כך שוב ניצבתי באולם בית המשפט, מתחננת על גורלי. בבית המתינו לי בעלי יעקב, ושלושת ילדי - קמרן, שבארץ היה לערן, ואיתן ולינוי הצברים. קיוון שלי היה קבור עמוק באדמה, יחד עם לבי. ואני, האם השכולה שלא התכוונה לחולל מהפכה, באתי לבקש מהשופטת שתתיר לי בצעד תקדימי לעשות שימוש בזרעו של בני המת כדי לזכות לנכד ממנו. הייתי לבד, אבל הרגשתי שקיוון מכוון אותי מלמעלה.
גבוה מולי, מעל הדוכן, ישבה השופטת, עטופה בגלימה שחורה ופניה חמורות סבר. לא יכולתי שלא להיזכר במעמד ההוא, באיראן, אבל הפעם לא פחדתי. הרי אני במדינה שלי, בבית שלי, הבית שלמענו נהרג בני. האישה שלפני לא תוכל להשליך אותי לכלא - היא רק תוכל לשחרר לחופשי את נשימתי שנעצרה ביום הנורא ההוא.
הבעת פניה של השופטת לא השתנתה במשך כל זמן הדיון הקצר. שפתיה לא נמתחו ולו פעם אחת לחיוך, זיק של הבנה ושל חום לא עלה בעיניה העייפות. לא את החמלה שחיפשתי מצאתי בפניה, כי אם איזו בהילות להרחיק ממנה את תפוח האדמה הלוהט שהנחתי על שולחנה. "נקבע מועד נוסף לדיון", חתכה ופסיקתה העניינית פילחה את לבי. לא לדחייה ציפיתי, מה יש פה בכלל להתלבט? למה היא לא מבינה שמתוך השורש של בני צריך לצמוח משהו חדש? בצאתי מן האולם התמוטטתי על מדרגות בית המשפט.
באותו לילה הגיע קיוון לבקר אותי. בחלומי שוב אני מחוץ לבית המשפט וקיוון ניצב במעלה המדרגות, לבוש גלימת זהב, מפוארת כשל מלכים. "בואי אמא", הוא קורא לי, "תעלי". "קשה לי", אני אומרת לו. קיוון שולף חולצה לבנה מתוך גלימתו ומושיט לי אותה. אני יודעת שאם אעלה במדרגות ואגיע אליו, אצליח במשימתי, אבל מתעוררת לפני שאני מספיקה לעשות זאת.
כמה חודשים לפני כן קניתי במשתלה עץ זית קטן ושתלתי אותו ליד קברו. "אתה יודע מה, קיוון?" דיברתי אל האבן שתחתיה שכב בני, "אם העץ יגדל וייתן פרי, סימן שאני אראה את פרי הבטן שלך". שנה אחר כך עיטרו זיתים שחורים את העץ.
לסיפור שלי, ידעתי, יהיה סוף טוב.
