סבא מנחם ושָריף שאנטי
"הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד
הוא הולך הצדה וממשיך לחיות,
כמי שהפסיד."
חנוך לוין
"הַאִם
אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי
מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר
הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת
בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?"
מחמוד דרוויש
"אמא, איפה היית בארבעים ושמונה?"
"את מתכוונת למלחמת השחרור?"
"מה עשית, מה ידעת?"
"את יודעת שהייתי בחיל הקשר. סיפרתי לך כבר הרבה פעמים את הסיפור הזה."
אולי היא מקווה שאוותר ואולי רוצה להרוויח זמן.
"ספרי שוב, בבקשה."
"הייתי בחיל הקשר. נכנסתי לרמלה בעקבות הכוח הכובש. ראיתי צלחות עם אוכל על השולחנות."
"מה חשבת?"
"לא חשבתי. היתה מלחמה."
"ובכל זאת, בטח חשבת משהו. אנשים עזבו את ביתם, השאירו אוכל על השולחנות."
"אתם לא הייתם אז. אתם לא יכולים להבין מה היה אז."
כשאמא מתחילה לדבר בלשון ה"אתם", היא מאותתת שהשיחה נגמרה. ליתר דיוק, הצוהר שנפתח אל האישי נסגר בטריקה. היא צודקת. אני לא באמת יכולה להבין מה היה אז. מה זה להיכנס לבית ולראות שולחן ועליו צלחות עם אוכל. אני חושבת על שולחן האוכל שלנו, שרוט ודביק. סביבו שישה כיסאות. הצבע הירוק של מסעד הכיסאות משרטט רישום ירקרק על הקיר, צל אינספור ישיבות וקימות. מה היה נותר על השולחן? תבשיל ירקות. אורז ועדשים. אולי טורטיות. אולי פסטה ברוטב עגבניות וגוש פרמזן. וסלט. מה הייתי לוקחת אם הייתי צריכה לברוח באמצע הארוחה? אוכל יבש? בגדים חמים? שמיכות וסדינים? בספר "האופסימיסט" כתב אמיל חביבי על החמורים שנותרו נטושים לאחר הריסת הכפרים הערביים. לנו אין חמורים או עזים אבל מה יקרה לחתולים? מה יקרה לנו? הדמיון שלי מסרב לשתף פעולה, ממאן להיכנס עמוק לתמונה הזאת, מוכן רק לרפרף על פני השטח. יש לי ילדים בסיפור הזה או עדיין לא? זה משנה את התמונה כולה. איך סוחבים את הבנות על הידיים? לאיזה מרחק אפשר? קר בחוץ וגשום או חם בחוץ? הן צמאות, רעבות. הן שואלות שאלות, ולי אין תשובות. לא באמת יכולה להבין את המשמעות של רגע אחד שבו אנחנו הופכים חסרי כול. רגע אחד שממנו אין דרך חזרה. רגע אחד שבו אנחנו פליטים וגולים.
"אמא, קראתי אצל בני מוריס שהיה טבח בלוד. קראתי שהיה חם, ועשרות ואולי מאות מתו מתשישות ומצמא כשפקדו עליהם לצעוד מזרחה. שהיו אנשים שמרוב צמא שתו את השתן שלהם." את המשפט האחרון אני לא אומרת לה. אני חסה עליה. היא בת שמונים ושמונה. גם לא מספרת לה שמוריס מספר שוועדת שרים מיוחדת מחקה מספר הזיכרונות שכתב יצחק רבין את הסיפור על תנועת ידו של בן גוריון. תנועת יד שאמרה: גרש אותם.
קרב אדירים מתחולל על הנייר. האם לכתוב סיפור או ממואר או כתבה עיתונאית? נרטיב או פולמוס? אני רוצה סיפור. העובדות היבשות מספרי ההיסטוריה חודרות בכוח ברוטאלי את קירות הסיפור שקורסים סביבי כמו בית שנהרס. מנסה לחפור את דרכי החוצה מתוך תלי תלים של עובדות. רוצה לעבוד עם הקול שלי. צריכה לכבוש אותו. הוא לא מספיק חשוב. מה כוחו לעומת הספרים שיוצאים לאור וכובשים את המדפים? מה כוחו לעומת קולם של פרופסורים, היסטוריונים וגיאוגרפים, ששוקדים יום ולילה על מחקרים מעמיקים במכוני מחקר מובילים ועתירי תקציבים? הם בני סמכא. אני בורחת. לשווא אני מאשימה את המומחים, את המילים, את הספרים, את כתבי העת. מרצוני החופשי אני קוברת את עצמי בתוכם. כאילו שם אמצא את התשובה.
מדוע אני מאשימה את אמא שלי? למה אני מחפשת מה היא עשתה או לא עשתה אז? מה אני עושה כאן ועכשיו? מה עשיתי בזמן "שלום הגליל" ו"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ו"צוק איתן", מלחמות בוטיק עם שמות שכמו נהגו במוחותיהם של קופירייטרים ממשרדי פרסום מצליחים?
