סיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיד
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    “שישים ותשע. לפני כמה שנים החלו לקום לכבודי מדי פעם באוטובוס. נהגתי להגיב בהתרסה: מה, אני נראית לך כל כך זקנה? לאחרונה הפך הטפטוף הקל לקימה סדרתית, אני רק מבצבצת במלבן הדלת, וצעיר או צעירה מנומסים מזנקים ממקומם כאילו מדובר במצב חירום ויש להציל אותי מיד מסכנת חיים. בדרך כלל אני מסרבת בנימוס קר וכפוי טובה.״

     

    הדמויות בשלוש הנובלות שבספר “סיד״ נאבקות לחיות את החיים שהן ראויות להם מול מציאות שרירותית ועולם נטול חמלה. בנובלה הראשונה (“זיכרון סמוי״) אלִיָה, אישה צעירה שחוותה טראומה נוראה, מנסה להיחלץ מהשפעתה ההרסנית. בנובלה השנייה (“וחג לה שמח״) חנה, אישה המתקשה להשלים עם גילה, חוגגת את יום הולדתה השישים ותשעה בדרך לא שגרתית. בנובלה השלישית (“סיד״) גבר קשיש בשם לָצִי מבקש נואשות את אהבתה וקרבתה של קרובת משפחתו, אסתר, אך נאלץ להסתפק רק בפירורים מתשומת לבה.

     

    אסתי ג׳ חיים מגיעה בשלוש הנובלות שלפנינו לשיא של דיוק לשוני־נפשי. היא יורדת למרתפי כאביהן ומהותן של הדמויות שלה ונוגעת בנימיהן הדקים והחשופים; ומתבוננת בתופעות חברתיות כמו פליטוּת, הזדקנות ושייכות, בדרך מפתיעה, אישית ואוניברסלית כאחת. תיאוריה לעתים רוויים באימה ובצער, אך כתיבתה מהולה בהומור אירוני המעורר לא פעם חיוך ואף צחוק. “סיד״ הוא ספר מעורר מחשבה, הראוי להיות בשורה הראשונה של הספרות העברית הנכתבת כיום.

    פרק ראשון

    זיכרון סמוי

     

     

    א
    רשומון פנימי
     
     
    הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. במשך עשר השנים הראשונות ספרה כל שנה בתקווה שהזמן ישכיח. אחר כך חדלה למנות מתוך אותה תקווה, לשווא. בחלוף הזמן טמנה את התאריך בעשייה היומיומית. קניות דחופות במרכול, חזרות בתיאטרון, בישול ארוחה חמה לנוגי שחזרה מבית הספר, מהטירונות, מהאוניברסיטה, קריאת ספרים על מקומות רחוקים. היא התאמנה בשִכחה כמו שמתאמנים לקראת חיזוק שריר או הרפייתו. מהיום את שוכחת, אמרה לעצמה בכל יום. מעכשיו את לא זוכרת שום דבר. חשבה שהצליחה, אבל עמוק בתוך המחשבות שניסתה לא לחשוב, ידעה שכמו בלילות שבהם שכבה על גבה, מכוסה עד צוואר, עצומת עיניים, כביכול ישנה אבל בעצם לא נרדמת, דרוכה, ערה, כך גם העניין הזה של השִכחה הוא העמדת פנים. הרי ידעה בדיוק של סכין מנתחים כמה שנים חלפו, ואף על פי כן ניסתה להיזכר. חמש־עשרה? לא. הבת שלה תהיה בת שלושים עוד מעט. אלוהים. שלושים. מבחינתה, נוגה בת עשר. טוב, נו, בת עשרים. אבל שלושים?! אם כך חלפו מאז עשרים ושבע שנים. מפני שנוגה היתה בת שלוש, והיא היתה בדרכה לאסיפת הורים בגן. לכאורה חיים קודמים, רחוקים, שהתיישנו ונבלעו לתוכה בלי קול. אלא שדברים אחדים נשמרים חנוטים, כמו טריים. ודווקא אלה שהיתה רוצה שיכמשו וינשרו מעליה כעלים מתים, ממשיכים לחיות כמו טפילי מעיים.
     
    מה קרה אז? מה בדיוק קרה? היא לא זוכרת. לא. היא כן זוכרת. זוכרת בפרטי פרטים. מעולם לא שכחה, אלא שעכשיו, אולי בגלל השלושים המדומה הזה של נוגי, התעוררה אצלה פתאום אזעקת הזמן.
     
     
     
    בשלב כלשהו החלה לבקש מנועם ומהחברות שלה שילוו אותה הביתה. עד הדלת ממש. שיעלו איתה לקומה השנייה וימתינו שתיכנס ותנעל את הדלת. כמה זמן? כמה זמן ליוו אותה ככה הביתה? עד לדלת? שנתיים, אולי. לא. שלוש שנים. וכשביקשה, נועם המשיך ללוות אותה גם אחרי שנפרדו. היא לא הסבירה, ולתהיותיהם השיבה שנתקפה חרדה. חרדה מפנֵי מה, הקשתה יסמין, והיא השיבה, כללית.
     
    נועם התעקש שמשהו בה השתנה. היא התעקשה שלא, שמלבד הפחד הזה, מלבד האפלה שמילאה לה את הגוף, הכול נותר אותו דבר.
     
    ודאי שהשתנתה. עכשיו, שנים לאחר מכן, נדמה לה שהיתה אז כמגדל קוביות שקובייה אחת הוזזה בו וכל השאר נותרו תלויות על בלימה, לפני ההתמוטטות.
     
    כשהיה נועם חוזר בשעת אחר צהריים מאוחרת מן הנסיעות הארוכות, מהדרכת קבוצות טיפוליות במכון ומהרצאות בבתי ספר על התאבדות בני נוער וסכנות האינטרנט, והיא טרם הלכה לעבודתה בתיאטרון, שם שימשה אחראית אביזרים, רקוויזיטורית, היה נכנס לבית בחיוך הרחב שלו וקורא, איפה הנשים שלי? היא היתה מצטנפת בכורסה מול הטלוויזיה ובוהה בטלנובלה התורנית, אהבה ושנאה דוברות ספרדית. ממתי את מסתכלת בשטויות האלה, היה צוחק, נוגי כבר ישנה? והיא היתה לוחצת על כפתור הכיבוי וממשיכה לבהות במסך המוחשך. ואז היה ניגש לחדרה של נוגי, מתקן את השמיכה שנשמטה מגופה הקטן, וחוזר לסלון על בהונות, בעוד היא נותרה מצונפת בכורסה כבובה שקפאה. נועם היה נוטל מן המקרר גבינה ולחם ועגבנייה או אולי שאריות מרק ירקות שהכין יומיים קודם לכן, ומספר לה בקול — שהשתדל להיות נלהב גם כשלא הגיבה — על המפגש עם התיכוניסטים, איך ציחקקו בתחילה, ואיך לאט־לאט נכבשו והקשיבו לו — רשרוש שקית במבה לא נשמע — ואיזה שאלות, תקשיבי, בחורה אחת שאלה... עד שנכלם והשתתק.
     
    לא. לא. בהתחלה דיברה. דיברה בלהיטות קודחת, כאילו אסור לה לשתוק לרגע. דיברה בלי הפסקה על החזרות ל"חשמלית" של טנסי וויליאמס, איזה מין שם זה "טנסי"? השם המקורי שלו הוא תומס לַניֵיר, ידעתָ? והיתה לו אחות שברירית שהיתה מאושפזת רוב חייה בבית חולים לחולי נפש. בעצם הוא כתב על חייו שלו. היא צחקה בקול רם מדי, דיברה על השחקנית הראשית, על הבמאי שאמר לה להזיז את הכּוּּס שלה מהבמה ולהביא את הרקוויזיט, מטאטא במקרה הזה, ושכּכה הוא מדבר, האידיוט, בא לה לתקוע לו את המטאטא בתחת הגדול שלו; על הגננת שההורים רוצים להחליף אותה מפני שנתנה לילדים סוכריות. ממש סוכריות, ועוד טופי, שנדבק לשיניים! על כך שהיא מוכרחה לעשות הליכות או יוגה או משהו אחר; על הסיכוי לשלום במזרח התיכון, שאז עוד האמינו בו, על הכול מלבד.
     
    לא. לא. דווקא שתקה. שתיקות ארוכות כמנהרות שחורות. עד שנועם התייאש ממנה.
     
    באותו ערב רחוק, כשחזרה מאסיפת ההורים, הוא שאל איך היה ומה אמר אבא של יותם, החרא הזה שכמעט הלך איתו מכות באסיפה הקודמת מפני שהוא ביקש לצמצם הוצאות, הילדים לא מוכרחים שניצל טבעול, הוא עצמו גדל על מזונות הכי פשוטים, עוף מכובס ופירה עם מרגרינה, ולא נראה שיש לו בעיות בריאות. ואבא של יותם קפץ ונזף בו שעל ילדים לא חוסכים, וששניצל טבעול הוא מזון מזין מאוד ואנחנו לא בצנע או בשואה. נועם, מצדו, זינק אף הוא ממקומו וצעק שמילדים מפונקים יוצאים מבוגרים שחושבים שהכול מגיע להם, וככה נוצרים קפיטליזם, גזענות, כיבוש ואדישות למצב. ואז אבא של יותם התנפל עליו, והם עמדו לרגע חבוקים בחיבוק אלים באמצע מעגל ההורים בגן, כאילו היו שני בנים בגיל של הילדים שלהם, וגננת גדולה היתה צריכה להרגיע אותם ולומר להם שסכסוכים פותרים בשיחה, לא באלימות.
     
    השכונה מן הצד השני של הרחוב הראשי היתה אמידה, בעוד שהם גרו בצד ה"ותיק", הצנוע, ובגן היו ויכוחים אינסופיים על מה להוציא את הכסף וכמה, ועל כן העדיפו שניהם שהיא תלך לאסיפות האלה, לה היתה יותר סבלנות להורים המעצבנים, העשירים האלה, אם כי גם היא לא ויתרה להם.
     
    היא לא השיבה כששאל אותה מה היה באסיפה, והוא התעצבן ושאל למה היא לא עונה, חשב שכועסת, שאל אם כועסת, והיא משכה בכתפיה ועמדה באמצע החדר והסתירה לו את החדשות בטלוויזיה.
     
    מה את עומדת ככה? זוזי, מותק, את מסתירה.
     
    בדיוק הראו את ההמונים במזרח ברלין שטיפסו על החומה והרסו אותה בפטישים, בידיים חשופות.
     
    יא אללה, הפילו את חומת ברלין, הוא קרא, זוזי, מה את עומדת ככה? מה עשיתי? על מה את כועסת?
     
    לא כועסת, פלטה.
     
    הפילו את החומה! שמעת? מה קרה לך?
     
    הידיים היו תלויות לצדי הגוף והמבט בהה בקיר ונדד לספה שריפדו מחדש בריפוד ירקרק פרחוני, ולחלון הגדול מזכוכית אטומה שפנה לרחוב, ואור פנס הרחוב הכתום השתקף בעדו ככתם מטושטש.
     
    זוזי, אָלִי, נו. מה קורה איתך?
     
    כאילו טבעה בסלון, טבעה באוויר.
     
    לא. לא. לא עמדה כלל, להפך, מיהרה. מיהרה וחלפה על פניו, לא עצרה אפילו כששאל אותה איך היה, כשהזכיר את האבא ההוא שכמעט הרביץ לו, לא עצרה. שעטה הלאה, למסדרון, לשירותים. התיישבה על האסלה, בחושך, לא הדליקה אור. שמעה את נועם קורא מבחוץ, היי, אָלִיָה, את שומעת? מחר אני לא יכול לקחת את נוגה לגן. צריך לצאת ממש מוקדם. יש לי הרצאה בבית ספר בירוחם. שמעת? יא אללה! הפילו את חומת ברלין! הקול שלו הגיע מרחוק, כאילו לא אליה דיבר, וכאילו מישהי אחרת, לא היא, הקשיבה, מישהי אחרת, לא היא, השתינה, תלשה פיסת נייר טואלט, ניגבה, קמה, התיישבה שוב על האסלה. נועם המשיך לדבר בסלון, קולו עלה וירד, התגבר ונחלש, ונשמע לה עמום כמתוך ארון נעול, אלא שהיא זאת שננעלה.
     
    לא. לא ישבה על האסלה. לא דהרה על פני הבית, להפך, הלכה לאט, כאילו העמיסו לפתע על גבה תרמיל מלא אבנים, והיא משתדלת ללכת זקופה, אבל האבנים מושכות אותה מטה, כמו את אופליה. הלכה לאט. אולי אמרה משהו, אולי הגיבה למילים של נועם, כן, אמרה, נכון, יופי. בסדר. טוב. מילים אוטומטיות, מילים שאפשר לומר לכל אחד על כל דבר.
     
    לא. לא דיברה, ואם כן, אמרה מילים של מה בכך, מילים שחולפות בלי להותיר קול. היא נכנסה מיד למקלחת למרות שנועם קרא שעדיין אין מים חמים, בקושי היו לאמבטיה של נוגי. הוא הדליק את הבוילר, חכי חצי שעה, בואי, בואי, אלִי, תראי, זה אירוע היסטורי, נוכל לספר לנכדים שלנו שראינו בטלוויזיה איך הפילו את החומה — היא חלפה על פניו, נכנסה ועמדה כך, בבגדיה, תחת הזרם הפושר והחלש (הצינור ישן וחלוד, אמר להם רפי, האינסטלטור, צריך להחליף, אבל הם המתינו שהמצב הכלכלי יתאזן) שהלך והצטנן. אחר כך קילפה מעליה את החולצה הרטובה שנדבקה לגוף ואת המכנסיים והתחתונים, ובעטה אותם לפינת חדר האמבטיה והמשיכה לעמוד תחת המים שכבר היו קרים ממש. לא קרה שום דבר, לא קרה שום דבר, הרגיעה את עצמה, שום פגיעה ממש, מלבד כאב במפרקי הידיים ובצוואר, ועמימות משונה, כאלו התעוררה מהרדמה אחרי ניתוח ומשהו בה השתנה, אבל לא ברור מה. אחר כך עמדה מול המראה שמעל לכיור ובדקה אם יש סימנים. כמעט שאין. אולי טיפונת כחלחלוּת. כמעט לא מורגש. בחוץ נועם צעק — לא ייאמן! הם מפילים את החומה בידיים שלהם! היא השעינה את ידיה על הכיור ובהתה בחרסינה הלבנה. אולי חשבה על האנשים שייאושם גרם להם להתנפץ שוב ושוב על החומה בניסיונותיהם להימלט. על החיים תחת פחד. על חדרים נסתרים שכל מעשה אלימות היה אפשרי בהם. ומה מרגישים האנשים האלה עכשיו, כשיצאו לחופשי, בעוד היא מתכנסת בתוך עצמה, בונה סביבה חומה הולכת ומתגבהת. אולי חשבה רק על אישה אחת, בגילה, שיש לה ילדה, כמו נוגי, ואיך היא צועקת ורצה לחומה הזאת עם פטיש קטן ששלפה מארגז הכלים, ובתוך השמחה הפרועה, כשאפשר פתאום לנתץ את כל מה שהפחיד אותה כל כך, כל מה שהיה יכול להרוג, היא עדיין חשה את המחנק, את הצער שחרת בה הפחד. ואולי לא חשבה דבר. הראש שלה היה ריק ממחשבות, ממילים, מחמלה.
     
    נועם נקש בדלת. מה קורה איתך, את בסדר? היא יצאה עטופה במגבת, נעמדה והתבוננה בו. חריצי עייפות חרצו את לחייו, והעיניים שלו היו אדומות. מבטה שוטט על פניו כמי שמחפשת סימון מקום על פני מפה גדולה. שפתיה נפערו כאילו רצתה לספר לו דבר־מה, ונחשקו. היא פנתה ממנו, הלכה ישר למיטה, וקברה את פניה בכר. מעבר לגווה הגיעו לאוזניה מלמוליו: כועסת. בטח שכועסת. על מה עכשיו, לעזאזל?! קולה המנומנם של נוגי קרא לה מהחדר השני, אמא, בואי, אמא.
     
    בכוח הקימה את עצמה והלכה לחדר הקטן שהיה פעם מרפסת ונועם סגר אותה עם קירות גבס שיהיה לילדה חדר משלה, וכרעה למרגלות מיטת הנוער שקיבלו מתמר ומיקי, אחיו הגדול של נועם וזוגתו כשהילד שלהם היה כבר בן ארבע־עשרה וקנו לו "מיטה וחצי", ושלושתם יחד צבעו אותה בצבעי פסטל, תכלת־ירוק. היא זוכרת, הפנים של נוגי הוכתמו בצבע, והם לא הפסיקו לצחוק.
     
    נוגה שכבה מכוסה עד צוואר, פניו מרוטות הפרווה של הדובי יצחק הציצו לצד פניה מקצה השמיכה. חלמתי חלום גועלי, נוגי אמרה, חלום על משה־משה, היו לו פנים מפחידות. נוגי תמיד קראה לחלומות המפחידים "משה־משה", אולי כי לרופא הילדים קראו ד"ר משה, והיא פחדה ממנו.
     
    היא כרעה ליד מיטתה של נוגה והניחה את ראשה על השמיכה המצוירת ציפורים צבעוניות. לא. לא. היא קמה ועמדה בקצה החדר, סתם עמדה, בהתה בתקרה שנצצו בה מדבקות של כוכבים וירח. אמא, קראה נוגי, אמא.
     
    היא נשקה לנוגי, גררה רגליים לחדר השינה, וצנחה על המזרן.
     
    מה קרה? חקר אותה נועם, אבל היא עצמה עיניים ושתקה לתוך השמיכה. הוא שאל, מה עשיתי? היא ניענעה בראשה. לחשה: כלום, לא כועסת. נועם הניח יד מהססת על ירכה מעל לשמיכה. הסיטה את הרגל ממגעו בתנועה חדה. קרה משהו? מישהו שם העליב אותך?
     
    לא. לא. לא. תתחילי מאיך הגעת הביתה. איך בכלל חזרת משם. את הפרט הזה היא לא זוכרת. בכל אופן, לא זוכרת בבירור. נדמה לה ששאלה אם מישהו יכול להסיע אותה הביתה. לא יכלו. אף אחד לא הגיע עם רכב. רצתה לבקש שילוו אותה. מדרכות ארוכות וכבישים אינסופיים נמתחו בין הגן הקטן לבית. היא לא תוכל לחצות בדרך הזאת. לחלוף על פני המקום המדויק. ומה אם הסכנה עדיין אורבת לה שם? או בכל מקום אחר בדרך? ייתכן שהנואשות ניכרה בקולה, מפני שאמא של ילד שלא היה חבר של נוגה והיא אפילו לא ידעה את שמה, אמרה שהיא הולכת לכיוון אבל פונה ימינה לקלונימוס. כלומר יהיה עליה ללכת לבדה מרחק ארבעה רחובות. איך חלפה על פני הרחובות הללו? עדיין לא הומצא הטלפון הנייד. לא יכלה להתקשר לנועם שיבוא. או לדורית או ליסמין. רצה. רצה כמו בנעוריה, כשחזרה עם חברותיה מבילוי במועדוני ריקודים במונית שירות, והן, כולן, ירדו לפניה. היא גרה הכי רחוק. ומהרחוב הראשי היתה עוד כברת דרך אפלולית, מוארת בפנס רחוב בודד שאורו רק הדגיש את האפלה. והכבישים הריקים. בשכונת ילדותה לא הסתובבו בחוץ בערב. ודאי לא בשתיים אחר חצות. ולא, היא לא פחדה ממישהו שיגיח, אלא מן החוץ עצמו. את כל הדרך היתה עושה בריצה. בנשימה נעתקת. עד שנענה המנעול לסיבוב המפתח, עד שנעלה את הדלת מאחוריה ונשענה עליה, כמי שהגיעה למקום מבטחים.
     
    וככה רצה. האור שעלה מן המרפסות הפתוחות היטשטש לכדי פס אחד ארוך. כמו כווייה.
     
    לא. לא ככה. היא נזכרת. האמא של הילד שלא היה חבר של נוגי ולפעמים אפילו הציק לה בארגז החול, הלכה לצדה ופיטפטה. פטפוט שמוציא מן הדעת. המליצה על ג'ימבורי במרכז לחינוך גופני של מורה ידועה במרכז העיר, וכמה זה עוזר לילד, ושיעורי מוזיקה, השכלה מוזיקלית בגיל הרך הכי אפקטיבית. היא היתה עם עומר בקונסרבטוריון, והמורה מדהימה, הכירה לילדים כלי נגינה ונתנה להם להתנסות. וכמה שיבחה את חוש הקצב של עומר, וחינוך מוזיקלי מעודד ילדים לסובלנות ולהקשבה, להתחשבות באחר, הרי לא חוסכים על ילדים. זאת ההשקעה לעתיד —
     
    ובינתיים הגיעו לקלונימוס. ולא נעים לה להיזכר, היא החלה לבכות. בכי חרישי. לא מתפרץ. מגומגם. אין לה מושג מנין צץ הבכי הזה. והרי לא הרגישה כלום. שום דבר לא הרגישה, כאילו לא היא הולכת שם עם האישה הזאת אלא מישהי אחרת, זרה, אפילו לא דומה לה. מנין הגיע הבכי? האישה נבהלה. מה קרה? את מרגישה לא טוב? עכשיו היא זוכרת. כן. מפני שרצתה לספר אבל לא יצאו לה מילים, וגם אחר כך לא יצאו, כאילו המילים יכולות לברוא ולהעלים מציאות.
     
    האישה הציצה בשעונה, והמשיכה ללכת לצדה גם אחרי שחצו את רחוב קלונימוס, וחדלה מפטפוט הנמלים ששיגע אותה, רק שאלה איפה היא גרה, והלכה איתה עד לבית. הבכי פסק, אבל האבנים בחזה הכבידו, ולא היה נעים, אף פעם לא היתה נזקקת כזאת, להפך. תמיד בעצמה ולבד, גם עם נועם, אפילו אחרי הלידה, עם החום הגבוה והדלקת בתפרים, קמה והכינה מרק. נועם ניסה להציע לה תה או סלט, אבל רק היא יודעת איך היא אוהבת את התה שלה ואת הירקות חתוכים קטן־קטן. נועם היה קורע את העגבניות והמלפפונים ומשליך לקערה בלי סדר, ואת שקיק התה היה משאיר במים זמן רב מדי. עד שתסביר איך בדיוק לעשות הכול, כבר יותר קל לקום ולהכין. אפילו כשהיתה ילדה חיממה את האוכל על הגז, אכלה לבדה, הדיחה את הכלים לפני שאמה חזרה, אִם חזרה. אביה תמיד סיפר לה במין גאווה שהחלה ללכת כבר בגיל תשעה חודשים, וכשרצה לתת לה יד, הרימה כתף בסירוב. בַד, אמרה, בַד. כל כך עצמאית היית, אמר וחייך אל נועם, כמבין את התמודדותו עם העצמאות הזאת. וכשעברה לעיר הגדולה לאחר השחרור מהצבא ארזה את הפטפון ואת התקליטים שקנתה בשכר השמרטפות ועברה לדירה קטנה עם שני שותפים. בלי עזרה.
     
    ואחר כך פגשה את נועם לראשונה בהרצאה של פרופסור קרייטלר על הפסיכולוגיה של האמנויות. הוא איחר, ונכנס בצעדים זהירים, לא להפריע, התיישב במקום הפנוי לצדה, הצמיד את פיו לאוזנה ושאל בלחש מה נושא ההרצאה היום. היא לחשה חזרה: מחול. הוא השיב שאף פעם לא הבין כלום במחול. היא ענתה שלא תמיד צריך להבין הכול. פרץ צחוק נמלט מגרונו, וסטודנטית שישבה לפניהם סובבה את ראשה ורעמה בלחישה — שקט! נועם והיא החליפו מבטים, והצחוק האסור התגלגל על אף ניסיונות השווא שלהם לבולמו.
     
    אחרי ההרצאה ישבו על הדשא הלח ודיברו עוד על מחול ותיאטרון. היא סיפרה לו שהיא לומדת משחק, כאן, באוניברסיטה, ואולי תהיה שחקנית, אם תתגבר על פחד הבמה, והוא אמר, פסיכולוגיה שנה ג'. הם דיברו ודיברו, מופתעים. הוא גר במעונות ליד הקמפוס, קיבל מלגת מגורים בגלל המצב הכלכלי הדחוק והבית הרחוק. היא חלקה דירה עם שותפים בדרום העיר, והיה עליה לתפוס את האוטובוס האחרון, בחצות. הוא ביקש ללוות אותה, אבל היא הניחה בידו פיסת נייר שקרעה ממחברת. מִספַּר הטלפון שלה היה רשום עליו באלכסון. אין צורך, זה רחוק, אמרה, ולא יהיה אוטובוס חזרה. היא תסתדר, כמו תמיד. הוא ליווה אותה לתחנה. הם לא חדלו לדבר, כאילו התגלה להם מעיין שופע מילים רק שלהם, על המקומות שבאו מהם, ועל המחשבות שלהם, על החיים, ועל המצב בארץ, והחלומות לתקן את העולם, נו, טוב, רק את הארץ, וכמה באמת הכול אידיוטי וחסר תכלית, ובעצם הם רק מעמידים פנים, משתדלים להרגיש חלק ממשהו. כשגילו כמה הם דומים, שמחו בגילוי, ולרגע נעלמה הבדידות, לרגע באמת הרגישו שייכים לחיים האלה, ורוח חמימה חלפה בין שניהם ועטפה אותם, כמחסה. הוא ביקש שוב ללוות אותה ושאל אם היא לא פוחדת לחזור לבד לדירה שלה, שם בדרום המסוכן בשעה הזאת, והיא צחקה, מה פתאום, לא יותר מסוכן שם מאשר כאן, בצפון העיר, רק שכאן יש מראית עין של ביטחון, ובכל מקרה, לא פוחדת. כשהגיע האוטובוס ריפרפה נשיקה על שפתיו והלכה ממנו, חזרה לבדה, כמו תמיד. עצמאית.
     
    ועכשיו היא נבהלה רק מן המחשבה להיות לבדה, וברעד הלכה לצד האישה הזרה הזאת, עוד צעד ועוד בניין ועוד רחוב, בלי מילה. פחד שחור מילא אותה, שלא תעזוב אותה השומרת הזאת, שלא תשאיר אותה ברחוב, בסכנה. היא לא נטשה. עד הבית ליוותה אותה. עד לבניין ממש. זה כאן, לָאטה כשהגיעו ולא ידעה איך להודות לה, לאישה, שאמרה, זה שום דבר ותרגישי טוב. תעשי מקלחת חמה ותיכנסי למיטה, מחר הכול יהיה בסדר. המילים האלה עטפו את הגוף הדואב שלה, ולרגע האמינה שמחר יהיה בסדר. אבל לא. לא באמת האמינה. ידעה שלא יהיה.
     
    לפני שעלתה במדרגות נשמה נשימה עמוקה וטיפסה לאט, מדרגה־מדרגה, כאילו הזדקנה בבת־אחת. לרגע היססה מול הדלת הסגורה. מאחוריה היו החיים שהשאירה אך לפני שעתיים. היא הדיחה את ההיסוס מתוכה, הרי הגיעה הביתה, כאז, בלילות נעוריה, ופתחה את הדלת במפתח. אבל גם כאשר כבר היתה בפנים ונשענה על הדלת, לא הרגישה שהגיעה לחוף מבטחים, מפני שהסכנה כבר נטמעה בגוף שלה. נחרכה בה כמו חותמת שמטביעים בראשֵי בקר.
     
    למחרת לא היה בסדר, וגם לא למחרת ולמחרת ואחרי חודש והלאה. כמה זמן? חודשים. שנים. בלילות, לכודה בעֵרות מענה, לא נרדמת, ביקשה שיחלוף הזמן. שידלג עשר שנים קדימה, שהדבר יישכח, שתוכל להביט לאחור ולהיזכר בזה כאילו היה משהו שקרה למישהי אחרת, משהו שאיבד את נוראיותו ואת שייכותו אליה.
     
    ועל אף הזמן שהתגלגל, כדרכו, במחזוריות של עונות, שרבֵי האביב, זיעת הקיץ, שלכת הסתיו ושפַּעות החורף, והיתה, לכאורה, נחמה במחזוריות הזאת, הלאה־הלאה מן האירוע ההוא, עדיין לא יכלה לומר אפילו לעצמה שלה קרה הדבר. מין "דבר" שקורה רק לאחרות. מין "דבר" שנלחש בין חברות, את יודעת, ההיא, שלמדנו איתה באוניברסיטה. משהו שמדברים עליו בחדשות, שקוראים בעיתון. משהו שאף פעם לא יכול להיות אפילו קרוב אליה.
     
    היא זוכרת את ניסיונות ההתעלמות. תתנהגי כרגיל. שלא יבצבץ התוך הקרוע. חייכי את החיוך המוכר שלך, זה שתמיד כיסה על האימה. תתרכזי בקולה הגבוה של נוגי ששואל שאלת תינוקת תמה. תתרכזי ברשימת הקניות בסופר. תתרכזי במה שכולם מדברים בו עכשיו, החומות שנפלו. התקווה. העולם המשתנה. אלא שהיא הרגישה כמי שקיבלה בשורה מרה של מחלה קשה, סופנית. החומות יכלו לקום או ליפול, דבר לא יעצור את צניחתה לבדה לפיר עמוק, חד־כיווני.
     
    *
     
    כחודשיים אחר כך, בשלושים ואחד בדצמבר, הלכו היא ונועם לחגוג את השנה האזרחית החדשה אצל דורית וידידתה דפי במסיבת ריקודים קטנה, "אינטימית". ערב־ערב ניסה נועם לשכנע אותה לבוא איתו, תמֵה מה קרה פתאום, תמיד שמחה ללכת למסיבות של חברים, ובכלל, למה היא תקועה בכורסה בלי לזוז כמו מומיה, או שוכבת במיטה עם הפנים בכרית? בסופו של דבר דורית התקשרה ופשוט הודיעה לה: את באה גם אם את מתה. הברזת לי מספיק.
     
    כשצעדו על מדרכות רטובות מגשם בדרכם לתחנת האוטובוס, חיבק נועם את כתפיה המכווצות בתוך המעיל הגדול ממידתה. כל לבושה היה רחב ומרושל לאחרונה. נוח היה לה להיעלם בתוך הבדים. נועם לא העז להעיר על המראה החדש שלה. שלא תחזור בה ותימלט הביתה כארנבת למאורתה.
     
    נו, לא כיף ללכת יחד? חייך אל פניה הסגורות, המון זמן לא יצאנו.
     
    היא הינהנה.
     
    זה מטורף, אמר, העולם כולו השתנה בבת־אחת. החומה בברלין שנפלה. וצ'אוּשסקו, הרודן, נשיא רומניה, הוצא להורג עם אשתו. ואצלב האוול נבחר לנשיא צ'כוסלובקיה החדש אחרי "מהפכת הקטיפה". הקומוניזם הסובייטי התמוטט. תקופה מטורפת. את רואה, דיקטטורים נענשים, בסופו של דבר, ועכשיו צפוי לעולם עתיד מזהיר. ואולי גם לנו, כאן. אולי.
     
    החלל התעשייתי הבנוי לבנים חשופות היה מואר באור אדמדם קלוש. אולי מאה איש, אולי מאתיים, שאת רובם לא הכירה, אחזו בידיהם בקבוקי בירה או כוסות פלסטיק חד־פעמיות מלאות עד גדותיהן בוודקה ובוויסקי ופיתלו את גופם בתנועות שוודאי היו מצחיקות אותה פעם, לפני אינסוף החודשיים האחרונים, לקול צווחה אלקטרונית חדגונית. לקראת חצות ספרו לאחור בקולי קולות כאילו משהו הולך להשתנות, כאילו החלוקה המדומה הזאת של הזמן — מותה של השנה הקודמת ולידתה של שנה חדשה — היא אמיתית, ומחצות פתאום יהיה טוב יותר בעולם. טוב יותר בארץ. טוב יותר לה. כאילו היא תהיה חדשה כמו השנה ותוכל להניח מאחוריה את כאבי השנה החולפת.
     
    כמה דקות לפני כן ביקשה שילכו. עכשיו? מה פתאום? תמה, עוד מעט חצות ונתנשק. נלך אחר כך. דורית ודפי ייעלבו. כל כך השקיעו. אחלה די־ג'יי, ואלכוהול טוב, והמקום הזה ששכרו. מה איתך, אלי? הרי את אוהבת לרקוד. הוא פיטפט עם בחור ובחורה צעירים מהם, לבושים בג'ינס קרועים ובחולצות טריקו מרופדות כתפיים, צמודות לגוף. רקדנים, צחק אליה, והגניב מבט ברקדנית שפטמותיה דקרו את חולצת הטריקו הדקה. כולם הניפו את כוסות הפלסטיק החד־פעמיות שאחזו בידיהם. היא ניסתה לשתות, אבל זה רק החריף את הכאב, כמו אלכוהול ששמים על פצע, שורף־שורף. בוא נלך, אמרה, אבל הספירה לאחור כבר הגיעה לשלוש, שתיים, אחת, ונועם אחז בה ומעך את שפתיה שנותרו חתומות, בכוח רב מדי. היא הדפה אותו ופילסה את דרכה ליציאה. סליחה, סליחה, נדחפה קדימה, התחככה בגופים מזיעים זיעת אלכוהול מסריחה, כפות רגליים דרכו על שלה, ידיים שהונפו בקצב המוזיקה חבטו בה, רעש שירתם של גרונות ניחרים הלם באוזניה. לצאת. לצאת. אם תישאר שם עוד רגע אחד תצא מדעתה. הוא מיהר אחריה, נדחף בין ההמון. מה איתך, אלי? מה קורה לך בזמן האחרון? שנה חדשה, חגיגה. חומת ברלין נפלה ואת מרימה חומה אחרת? לא רוצה ליהנות קצת? סתם לרקוד? אל תהיי כזאת כבדה. היא לא ענתה. המילים שלה התכווצו לעוּבּרים לא מפותחים, נאלמו בתוכה.
     
    העבר לפנינו, רצתה לומר, כמו תמרור אזהרה. אני רואה אותו כל הזמן. הכול המשך אחד ארוך. גם אם מתרחשים שינויים, הם זמניים. בני אדם לא משתנים. נסה לעקור מתוכך את מה שקרה פעם. להתחיל מהתחלה... אבל לא קרה כלום, לא קרה כלום. רק מפרקי הידיים עדיין כואבים. והצוואר, במיוחד כאשר היא מניעה את ראשה לצד ימין. חלפו חודשיים. זה לא יכול להיות. אולי מדובר בכאבי פנטום. אולי מה שאבד לי עדיין כואב.
     
    החלה לומר משהו והשתתקה. פתאום הלכה לאיבוד היכולת שכה אהבה אצלם מהתחלה, לשוחח, לומר באמת את אשר על לבם. בגללה אבדה היכולת הזאת. היא זאת שנאלמה. הם הלכו זה לצד זה, בלי לגעת, ברחובות שהיו מוארים עדיין בנורות צבעוניות לכבוד חנוכה וחג המולד שנחגגו שבוע קודם לכן. רסיסי גשם חבטו בהם, הרטיבו אותם בהתמדה. הגשם התגבר. הם נעמדו תחת גגון תחנת האוטובוס הנטושה. נחכה כמה דקות, נועם אחז בידה. כף היד נותרה מוטלת בשלו כאילו יצאו החיים מתוכה. הוא הידק את אצבעותיו על אצבעותיה. היא הביטה בו, בנועם, בשֶלֶף השיער החום הקצר, בסנטר שפעם אהבה להשקיע בגומה שבמרכזו לשון שובבה, בחיק שאהבה להתכרבל בתוכו. לספר לו. לספר לו הכול. שיצעק — מה את אומרת!? שיגיד שעכשיו ילכו לחפש את המניאק ולהרוג אותו. להרוג אותו. אבל מה תאמר? המילים הרי לא נאמרו אפילו בתוכה, איך תספר?
     
    כששכבה שוב במיטה שמעה מבעד לדלת שנותרה פתוחה את נועם מדבר בטלפון בקול נמוך. שברי משפטים הגיעו אליה. לא־יודע־מה־קרה־לה — דיכאון — דברי־איתה — אולי־כדאי־שותקת־שוכבת־פרצוף —
     
    היא משכה את השמיכה מעל לראשה.

    עוד על הספר

    סיד אסתי ג. חיים

    זיכרון סמוי

     

     

    א
    רשומון פנימי
     
     
    הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. במשך עשר השנים הראשונות ספרה כל שנה בתקווה שהזמן ישכיח. אחר כך חדלה למנות מתוך אותה תקווה, לשווא. בחלוף הזמן טמנה את התאריך בעשייה היומיומית. קניות דחופות במרכול, חזרות בתיאטרון, בישול ארוחה חמה לנוגי שחזרה מבית הספר, מהטירונות, מהאוניברסיטה, קריאת ספרים על מקומות רחוקים. היא התאמנה בשִכחה כמו שמתאמנים לקראת חיזוק שריר או הרפייתו. מהיום את שוכחת, אמרה לעצמה בכל יום. מעכשיו את לא זוכרת שום דבר. חשבה שהצליחה, אבל עמוק בתוך המחשבות שניסתה לא לחשוב, ידעה שכמו בלילות שבהם שכבה על גבה, מכוסה עד צוואר, עצומת עיניים, כביכול ישנה אבל בעצם לא נרדמת, דרוכה, ערה, כך גם העניין הזה של השִכחה הוא העמדת פנים. הרי ידעה בדיוק של סכין מנתחים כמה שנים חלפו, ואף על פי כן ניסתה להיזכר. חמש־עשרה? לא. הבת שלה תהיה בת שלושים עוד מעט. אלוהים. שלושים. מבחינתה, נוגה בת עשר. טוב, נו, בת עשרים. אבל שלושים?! אם כך חלפו מאז עשרים ושבע שנים. מפני שנוגה היתה בת שלוש, והיא היתה בדרכה לאסיפת הורים בגן. לכאורה חיים קודמים, רחוקים, שהתיישנו ונבלעו לתוכה בלי קול. אלא שדברים אחדים נשמרים חנוטים, כמו טריים. ודווקא אלה שהיתה רוצה שיכמשו וינשרו מעליה כעלים מתים, ממשיכים לחיות כמו טפילי מעיים.
     
    מה קרה אז? מה בדיוק קרה? היא לא זוכרת. לא. היא כן זוכרת. זוכרת בפרטי פרטים. מעולם לא שכחה, אלא שעכשיו, אולי בגלל השלושים המדומה הזה של נוגי, התעוררה אצלה פתאום אזעקת הזמן.
     
     
     
    בשלב כלשהו החלה לבקש מנועם ומהחברות שלה שילוו אותה הביתה. עד הדלת ממש. שיעלו איתה לקומה השנייה וימתינו שתיכנס ותנעל את הדלת. כמה זמן? כמה זמן ליוו אותה ככה הביתה? עד לדלת? שנתיים, אולי. לא. שלוש שנים. וכשביקשה, נועם המשיך ללוות אותה גם אחרי שנפרדו. היא לא הסבירה, ולתהיותיהם השיבה שנתקפה חרדה. חרדה מפנֵי מה, הקשתה יסמין, והיא השיבה, כללית.
     
    נועם התעקש שמשהו בה השתנה. היא התעקשה שלא, שמלבד הפחד הזה, מלבד האפלה שמילאה לה את הגוף, הכול נותר אותו דבר.
     
    ודאי שהשתנתה. עכשיו, שנים לאחר מכן, נדמה לה שהיתה אז כמגדל קוביות שקובייה אחת הוזזה בו וכל השאר נותרו תלויות על בלימה, לפני ההתמוטטות.
     
    כשהיה נועם חוזר בשעת אחר צהריים מאוחרת מן הנסיעות הארוכות, מהדרכת קבוצות טיפוליות במכון ומהרצאות בבתי ספר על התאבדות בני נוער וסכנות האינטרנט, והיא טרם הלכה לעבודתה בתיאטרון, שם שימשה אחראית אביזרים, רקוויזיטורית, היה נכנס לבית בחיוך הרחב שלו וקורא, איפה הנשים שלי? היא היתה מצטנפת בכורסה מול הטלוויזיה ובוהה בטלנובלה התורנית, אהבה ושנאה דוברות ספרדית. ממתי את מסתכלת בשטויות האלה, היה צוחק, נוגי כבר ישנה? והיא היתה לוחצת על כפתור הכיבוי וממשיכה לבהות במסך המוחשך. ואז היה ניגש לחדרה של נוגי, מתקן את השמיכה שנשמטה מגופה הקטן, וחוזר לסלון על בהונות, בעוד היא נותרה מצונפת בכורסה כבובה שקפאה. נועם היה נוטל מן המקרר גבינה ולחם ועגבנייה או אולי שאריות מרק ירקות שהכין יומיים קודם לכן, ומספר לה בקול — שהשתדל להיות נלהב גם כשלא הגיבה — על המפגש עם התיכוניסטים, איך ציחקקו בתחילה, ואיך לאט־לאט נכבשו והקשיבו לו — רשרוש שקית במבה לא נשמע — ואיזה שאלות, תקשיבי, בחורה אחת שאלה... עד שנכלם והשתתק.
     
    לא. לא. בהתחלה דיברה. דיברה בלהיטות קודחת, כאילו אסור לה לשתוק לרגע. דיברה בלי הפסקה על החזרות ל"חשמלית" של טנסי וויליאמס, איזה מין שם זה "טנסי"? השם המקורי שלו הוא תומס לַניֵיר, ידעתָ? והיתה לו אחות שברירית שהיתה מאושפזת רוב חייה בבית חולים לחולי נפש. בעצם הוא כתב על חייו שלו. היא צחקה בקול רם מדי, דיברה על השחקנית הראשית, על הבמאי שאמר לה להזיז את הכּוּּס שלה מהבמה ולהביא את הרקוויזיט, מטאטא במקרה הזה, ושכּכה הוא מדבר, האידיוט, בא לה לתקוע לו את המטאטא בתחת הגדול שלו; על הגננת שההורים רוצים להחליף אותה מפני שנתנה לילדים סוכריות. ממש סוכריות, ועוד טופי, שנדבק לשיניים! על כך שהיא מוכרחה לעשות הליכות או יוגה או משהו אחר; על הסיכוי לשלום במזרח התיכון, שאז עוד האמינו בו, על הכול מלבד.
     
    לא. לא. דווקא שתקה. שתיקות ארוכות כמנהרות שחורות. עד שנועם התייאש ממנה.
     
    באותו ערב רחוק, כשחזרה מאסיפת ההורים, הוא שאל איך היה ומה אמר אבא של יותם, החרא הזה שכמעט הלך איתו מכות באסיפה הקודמת מפני שהוא ביקש לצמצם הוצאות, הילדים לא מוכרחים שניצל טבעול, הוא עצמו גדל על מזונות הכי פשוטים, עוף מכובס ופירה עם מרגרינה, ולא נראה שיש לו בעיות בריאות. ואבא של יותם קפץ ונזף בו שעל ילדים לא חוסכים, וששניצל טבעול הוא מזון מזין מאוד ואנחנו לא בצנע או בשואה. נועם, מצדו, זינק אף הוא ממקומו וצעק שמילדים מפונקים יוצאים מבוגרים שחושבים שהכול מגיע להם, וככה נוצרים קפיטליזם, גזענות, כיבוש ואדישות למצב. ואז אבא של יותם התנפל עליו, והם עמדו לרגע חבוקים בחיבוק אלים באמצע מעגל ההורים בגן, כאילו היו שני בנים בגיל של הילדים שלהם, וגננת גדולה היתה צריכה להרגיע אותם ולומר להם שסכסוכים פותרים בשיחה, לא באלימות.
     
    השכונה מן הצד השני של הרחוב הראשי היתה אמידה, בעוד שהם גרו בצד ה"ותיק", הצנוע, ובגן היו ויכוחים אינסופיים על מה להוציא את הכסף וכמה, ועל כן העדיפו שניהם שהיא תלך לאסיפות האלה, לה היתה יותר סבלנות להורים המעצבנים, העשירים האלה, אם כי גם היא לא ויתרה להם.
     
    היא לא השיבה כששאל אותה מה היה באסיפה, והוא התעצבן ושאל למה היא לא עונה, חשב שכועסת, שאל אם כועסת, והיא משכה בכתפיה ועמדה באמצע החדר והסתירה לו את החדשות בטלוויזיה.
     
    מה את עומדת ככה? זוזי, מותק, את מסתירה.
     
    בדיוק הראו את ההמונים במזרח ברלין שטיפסו על החומה והרסו אותה בפטישים, בידיים חשופות.
     
    יא אללה, הפילו את חומת ברלין, הוא קרא, זוזי, מה את עומדת ככה? מה עשיתי? על מה את כועסת?
     
    לא כועסת, פלטה.
     
    הפילו את החומה! שמעת? מה קרה לך?
     
    הידיים היו תלויות לצדי הגוף והמבט בהה בקיר ונדד לספה שריפדו מחדש בריפוד ירקרק פרחוני, ולחלון הגדול מזכוכית אטומה שפנה לרחוב, ואור פנס הרחוב הכתום השתקף בעדו ככתם מטושטש.
     
    זוזי, אָלִי, נו. מה קורה איתך?
     
    כאילו טבעה בסלון, טבעה באוויר.
     
    לא. לא. לא עמדה כלל, להפך, מיהרה. מיהרה וחלפה על פניו, לא עצרה אפילו כששאל אותה איך היה, כשהזכיר את האבא ההוא שכמעט הרביץ לו, לא עצרה. שעטה הלאה, למסדרון, לשירותים. התיישבה על האסלה, בחושך, לא הדליקה אור. שמעה את נועם קורא מבחוץ, היי, אָלִיָה, את שומעת? מחר אני לא יכול לקחת את נוגה לגן. צריך לצאת ממש מוקדם. יש לי הרצאה בבית ספר בירוחם. שמעת? יא אללה! הפילו את חומת ברלין! הקול שלו הגיע מרחוק, כאילו לא אליה דיבר, וכאילו מישהי אחרת, לא היא, הקשיבה, מישהי אחרת, לא היא, השתינה, תלשה פיסת נייר טואלט, ניגבה, קמה, התיישבה שוב על האסלה. נועם המשיך לדבר בסלון, קולו עלה וירד, התגבר ונחלש, ונשמע לה עמום כמתוך ארון נעול, אלא שהיא זאת שננעלה.
     
    לא. לא ישבה על האסלה. לא דהרה על פני הבית, להפך, הלכה לאט, כאילו העמיסו לפתע על גבה תרמיל מלא אבנים, והיא משתדלת ללכת זקופה, אבל האבנים מושכות אותה מטה, כמו את אופליה. הלכה לאט. אולי אמרה משהו, אולי הגיבה למילים של נועם, כן, אמרה, נכון, יופי. בסדר. טוב. מילים אוטומטיות, מילים שאפשר לומר לכל אחד על כל דבר.
     
    לא. לא דיברה, ואם כן, אמרה מילים של מה בכך, מילים שחולפות בלי להותיר קול. היא נכנסה מיד למקלחת למרות שנועם קרא שעדיין אין מים חמים, בקושי היו לאמבטיה של נוגי. הוא הדליק את הבוילר, חכי חצי שעה, בואי, בואי, אלִי, תראי, זה אירוע היסטורי, נוכל לספר לנכדים שלנו שראינו בטלוויזיה איך הפילו את החומה — היא חלפה על פניו, נכנסה ועמדה כך, בבגדיה, תחת הזרם הפושר והחלש (הצינור ישן וחלוד, אמר להם רפי, האינסטלטור, צריך להחליף, אבל הם המתינו שהמצב הכלכלי יתאזן) שהלך והצטנן. אחר כך קילפה מעליה את החולצה הרטובה שנדבקה לגוף ואת המכנסיים והתחתונים, ובעטה אותם לפינת חדר האמבטיה והמשיכה לעמוד תחת המים שכבר היו קרים ממש. לא קרה שום דבר, לא קרה שום דבר, הרגיעה את עצמה, שום פגיעה ממש, מלבד כאב במפרקי הידיים ובצוואר, ועמימות משונה, כאלו התעוררה מהרדמה אחרי ניתוח ומשהו בה השתנה, אבל לא ברור מה. אחר כך עמדה מול המראה שמעל לכיור ובדקה אם יש סימנים. כמעט שאין. אולי טיפונת כחלחלוּת. כמעט לא מורגש. בחוץ נועם צעק — לא ייאמן! הם מפילים את החומה בידיים שלהם! היא השעינה את ידיה על הכיור ובהתה בחרסינה הלבנה. אולי חשבה על האנשים שייאושם גרם להם להתנפץ שוב ושוב על החומה בניסיונותיהם להימלט. על החיים תחת פחד. על חדרים נסתרים שכל מעשה אלימות היה אפשרי בהם. ומה מרגישים האנשים האלה עכשיו, כשיצאו לחופשי, בעוד היא מתכנסת בתוך עצמה, בונה סביבה חומה הולכת ומתגבהת. אולי חשבה רק על אישה אחת, בגילה, שיש לה ילדה, כמו נוגי, ואיך היא צועקת ורצה לחומה הזאת עם פטיש קטן ששלפה מארגז הכלים, ובתוך השמחה הפרועה, כשאפשר פתאום לנתץ את כל מה שהפחיד אותה כל כך, כל מה שהיה יכול להרוג, היא עדיין חשה את המחנק, את הצער שחרת בה הפחד. ואולי לא חשבה דבר. הראש שלה היה ריק ממחשבות, ממילים, מחמלה.
     
    נועם נקש בדלת. מה קורה איתך, את בסדר? היא יצאה עטופה במגבת, נעמדה והתבוננה בו. חריצי עייפות חרצו את לחייו, והעיניים שלו היו אדומות. מבטה שוטט על פניו כמי שמחפשת סימון מקום על פני מפה גדולה. שפתיה נפערו כאילו רצתה לספר לו דבר־מה, ונחשקו. היא פנתה ממנו, הלכה ישר למיטה, וקברה את פניה בכר. מעבר לגווה הגיעו לאוזניה מלמוליו: כועסת. בטח שכועסת. על מה עכשיו, לעזאזל?! קולה המנומנם של נוגי קרא לה מהחדר השני, אמא, בואי, אמא.
     
    בכוח הקימה את עצמה והלכה לחדר הקטן שהיה פעם מרפסת ונועם סגר אותה עם קירות גבס שיהיה לילדה חדר משלה, וכרעה למרגלות מיטת הנוער שקיבלו מתמר ומיקי, אחיו הגדול של נועם וזוגתו כשהילד שלהם היה כבר בן ארבע־עשרה וקנו לו "מיטה וחצי", ושלושתם יחד צבעו אותה בצבעי פסטל, תכלת־ירוק. היא זוכרת, הפנים של נוגי הוכתמו בצבע, והם לא הפסיקו לצחוק.
     
    נוגה שכבה מכוסה עד צוואר, פניו מרוטות הפרווה של הדובי יצחק הציצו לצד פניה מקצה השמיכה. חלמתי חלום גועלי, נוגי אמרה, חלום על משה־משה, היו לו פנים מפחידות. נוגי תמיד קראה לחלומות המפחידים "משה־משה", אולי כי לרופא הילדים קראו ד"ר משה, והיא פחדה ממנו.
     
    היא כרעה ליד מיטתה של נוגה והניחה את ראשה על השמיכה המצוירת ציפורים צבעוניות. לא. לא. היא קמה ועמדה בקצה החדר, סתם עמדה, בהתה בתקרה שנצצו בה מדבקות של כוכבים וירח. אמא, קראה נוגי, אמא.
     
    היא נשקה לנוגי, גררה רגליים לחדר השינה, וצנחה על המזרן.
     
    מה קרה? חקר אותה נועם, אבל היא עצמה עיניים ושתקה לתוך השמיכה. הוא שאל, מה עשיתי? היא ניענעה בראשה. לחשה: כלום, לא כועסת. נועם הניח יד מהססת על ירכה מעל לשמיכה. הסיטה את הרגל ממגעו בתנועה חדה. קרה משהו? מישהו שם העליב אותך?
     
    לא. לא. לא. תתחילי מאיך הגעת הביתה. איך בכלל חזרת משם. את הפרט הזה היא לא זוכרת. בכל אופן, לא זוכרת בבירור. נדמה לה ששאלה אם מישהו יכול להסיע אותה הביתה. לא יכלו. אף אחד לא הגיע עם רכב. רצתה לבקש שילוו אותה. מדרכות ארוכות וכבישים אינסופיים נמתחו בין הגן הקטן לבית. היא לא תוכל לחצות בדרך הזאת. לחלוף על פני המקום המדויק. ומה אם הסכנה עדיין אורבת לה שם? או בכל מקום אחר בדרך? ייתכן שהנואשות ניכרה בקולה, מפני שאמא של ילד שלא היה חבר של נוגה והיא אפילו לא ידעה את שמה, אמרה שהיא הולכת לכיוון אבל פונה ימינה לקלונימוס. כלומר יהיה עליה ללכת לבדה מרחק ארבעה רחובות. איך חלפה על פני הרחובות הללו? עדיין לא הומצא הטלפון הנייד. לא יכלה להתקשר לנועם שיבוא. או לדורית או ליסמין. רצה. רצה כמו בנעוריה, כשחזרה עם חברותיה מבילוי במועדוני ריקודים במונית שירות, והן, כולן, ירדו לפניה. היא גרה הכי רחוק. ומהרחוב הראשי היתה עוד כברת דרך אפלולית, מוארת בפנס רחוב בודד שאורו רק הדגיש את האפלה. והכבישים הריקים. בשכונת ילדותה לא הסתובבו בחוץ בערב. ודאי לא בשתיים אחר חצות. ולא, היא לא פחדה ממישהו שיגיח, אלא מן החוץ עצמו. את כל הדרך היתה עושה בריצה. בנשימה נעתקת. עד שנענה המנעול לסיבוב המפתח, עד שנעלה את הדלת מאחוריה ונשענה עליה, כמי שהגיעה למקום מבטחים.
     
    וככה רצה. האור שעלה מן המרפסות הפתוחות היטשטש לכדי פס אחד ארוך. כמו כווייה.
     
    לא. לא ככה. היא נזכרת. האמא של הילד שלא היה חבר של נוגי ולפעמים אפילו הציק לה בארגז החול, הלכה לצדה ופיטפטה. פטפוט שמוציא מן הדעת. המליצה על ג'ימבורי במרכז לחינוך גופני של מורה ידועה במרכז העיר, וכמה זה עוזר לילד, ושיעורי מוזיקה, השכלה מוזיקלית בגיל הרך הכי אפקטיבית. היא היתה עם עומר בקונסרבטוריון, והמורה מדהימה, הכירה לילדים כלי נגינה ונתנה להם להתנסות. וכמה שיבחה את חוש הקצב של עומר, וחינוך מוזיקלי מעודד ילדים לסובלנות ולהקשבה, להתחשבות באחר, הרי לא חוסכים על ילדים. זאת ההשקעה לעתיד —
     
    ובינתיים הגיעו לקלונימוס. ולא נעים לה להיזכר, היא החלה לבכות. בכי חרישי. לא מתפרץ. מגומגם. אין לה מושג מנין צץ הבכי הזה. והרי לא הרגישה כלום. שום דבר לא הרגישה, כאילו לא היא הולכת שם עם האישה הזאת אלא מישהי אחרת, זרה, אפילו לא דומה לה. מנין הגיע הבכי? האישה נבהלה. מה קרה? את מרגישה לא טוב? עכשיו היא זוכרת. כן. מפני שרצתה לספר אבל לא יצאו לה מילים, וגם אחר כך לא יצאו, כאילו המילים יכולות לברוא ולהעלים מציאות.
     
    האישה הציצה בשעונה, והמשיכה ללכת לצדה גם אחרי שחצו את רחוב קלונימוס, וחדלה מפטפוט הנמלים ששיגע אותה, רק שאלה איפה היא גרה, והלכה איתה עד לבית. הבכי פסק, אבל האבנים בחזה הכבידו, ולא היה נעים, אף פעם לא היתה נזקקת כזאת, להפך. תמיד בעצמה ולבד, גם עם נועם, אפילו אחרי הלידה, עם החום הגבוה והדלקת בתפרים, קמה והכינה מרק. נועם ניסה להציע לה תה או סלט, אבל רק היא יודעת איך היא אוהבת את התה שלה ואת הירקות חתוכים קטן־קטן. נועם היה קורע את העגבניות והמלפפונים ומשליך לקערה בלי סדר, ואת שקיק התה היה משאיר במים זמן רב מדי. עד שתסביר איך בדיוק לעשות הכול, כבר יותר קל לקום ולהכין. אפילו כשהיתה ילדה חיממה את האוכל על הגז, אכלה לבדה, הדיחה את הכלים לפני שאמה חזרה, אִם חזרה. אביה תמיד סיפר לה במין גאווה שהחלה ללכת כבר בגיל תשעה חודשים, וכשרצה לתת לה יד, הרימה כתף בסירוב. בַד, אמרה, בַד. כל כך עצמאית היית, אמר וחייך אל נועם, כמבין את התמודדותו עם העצמאות הזאת. וכשעברה לעיר הגדולה לאחר השחרור מהצבא ארזה את הפטפון ואת התקליטים שקנתה בשכר השמרטפות ועברה לדירה קטנה עם שני שותפים. בלי עזרה.
     
    ואחר כך פגשה את נועם לראשונה בהרצאה של פרופסור קרייטלר על הפסיכולוגיה של האמנויות. הוא איחר, ונכנס בצעדים זהירים, לא להפריע, התיישב במקום הפנוי לצדה, הצמיד את פיו לאוזנה ושאל בלחש מה נושא ההרצאה היום. היא לחשה חזרה: מחול. הוא השיב שאף פעם לא הבין כלום במחול. היא ענתה שלא תמיד צריך להבין הכול. פרץ צחוק נמלט מגרונו, וסטודנטית שישבה לפניהם סובבה את ראשה ורעמה בלחישה — שקט! נועם והיא החליפו מבטים, והצחוק האסור התגלגל על אף ניסיונות השווא שלהם לבולמו.
     
    אחרי ההרצאה ישבו על הדשא הלח ודיברו עוד על מחול ותיאטרון. היא סיפרה לו שהיא לומדת משחק, כאן, באוניברסיטה, ואולי תהיה שחקנית, אם תתגבר על פחד הבמה, והוא אמר, פסיכולוגיה שנה ג'. הם דיברו ודיברו, מופתעים. הוא גר במעונות ליד הקמפוס, קיבל מלגת מגורים בגלל המצב הכלכלי הדחוק והבית הרחוק. היא חלקה דירה עם שותפים בדרום העיר, והיה עליה לתפוס את האוטובוס האחרון, בחצות. הוא ביקש ללוות אותה, אבל היא הניחה בידו פיסת נייר שקרעה ממחברת. מִספַּר הטלפון שלה היה רשום עליו באלכסון. אין צורך, זה רחוק, אמרה, ולא יהיה אוטובוס חזרה. היא תסתדר, כמו תמיד. הוא ליווה אותה לתחנה. הם לא חדלו לדבר, כאילו התגלה להם מעיין שופע מילים רק שלהם, על המקומות שבאו מהם, ועל המחשבות שלהם, על החיים, ועל המצב בארץ, והחלומות לתקן את העולם, נו, טוב, רק את הארץ, וכמה באמת הכול אידיוטי וחסר תכלית, ובעצם הם רק מעמידים פנים, משתדלים להרגיש חלק ממשהו. כשגילו כמה הם דומים, שמחו בגילוי, ולרגע נעלמה הבדידות, לרגע באמת הרגישו שייכים לחיים האלה, ורוח חמימה חלפה בין שניהם ועטפה אותם, כמחסה. הוא ביקש שוב ללוות אותה ושאל אם היא לא פוחדת לחזור לבד לדירה שלה, שם בדרום המסוכן בשעה הזאת, והיא צחקה, מה פתאום, לא יותר מסוכן שם מאשר כאן, בצפון העיר, רק שכאן יש מראית עין של ביטחון, ובכל מקרה, לא פוחדת. כשהגיע האוטובוס ריפרפה נשיקה על שפתיו והלכה ממנו, חזרה לבדה, כמו תמיד. עצמאית.
     
    ועכשיו היא נבהלה רק מן המחשבה להיות לבדה, וברעד הלכה לצד האישה הזרה הזאת, עוד צעד ועוד בניין ועוד רחוב, בלי מילה. פחד שחור מילא אותה, שלא תעזוב אותה השומרת הזאת, שלא תשאיר אותה ברחוב, בסכנה. היא לא נטשה. עד הבית ליוותה אותה. עד לבניין ממש. זה כאן, לָאטה כשהגיעו ולא ידעה איך להודות לה, לאישה, שאמרה, זה שום דבר ותרגישי טוב. תעשי מקלחת חמה ותיכנסי למיטה, מחר הכול יהיה בסדר. המילים האלה עטפו את הגוף הדואב שלה, ולרגע האמינה שמחר יהיה בסדר. אבל לא. לא באמת האמינה. ידעה שלא יהיה.
     
    לפני שעלתה במדרגות נשמה נשימה עמוקה וטיפסה לאט, מדרגה־מדרגה, כאילו הזדקנה בבת־אחת. לרגע היססה מול הדלת הסגורה. מאחוריה היו החיים שהשאירה אך לפני שעתיים. היא הדיחה את ההיסוס מתוכה, הרי הגיעה הביתה, כאז, בלילות נעוריה, ופתחה את הדלת במפתח. אבל גם כאשר כבר היתה בפנים ונשענה על הדלת, לא הרגישה שהגיעה לחוף מבטחים, מפני שהסכנה כבר נטמעה בגוף שלה. נחרכה בה כמו חותמת שמטביעים בראשֵי בקר.
     
    למחרת לא היה בסדר, וגם לא למחרת ולמחרת ואחרי חודש והלאה. כמה זמן? חודשים. שנים. בלילות, לכודה בעֵרות מענה, לא נרדמת, ביקשה שיחלוף הזמן. שידלג עשר שנים קדימה, שהדבר יישכח, שתוכל להביט לאחור ולהיזכר בזה כאילו היה משהו שקרה למישהי אחרת, משהו שאיבד את נוראיותו ואת שייכותו אליה.
     
    ועל אף הזמן שהתגלגל, כדרכו, במחזוריות של עונות, שרבֵי האביב, זיעת הקיץ, שלכת הסתיו ושפַּעות החורף, והיתה, לכאורה, נחמה במחזוריות הזאת, הלאה־הלאה מן האירוע ההוא, עדיין לא יכלה לומר אפילו לעצמה שלה קרה הדבר. מין "דבר" שקורה רק לאחרות. מין "דבר" שנלחש בין חברות, את יודעת, ההיא, שלמדנו איתה באוניברסיטה. משהו שמדברים עליו בחדשות, שקוראים בעיתון. משהו שאף פעם לא יכול להיות אפילו קרוב אליה.
     
    היא זוכרת את ניסיונות ההתעלמות. תתנהגי כרגיל. שלא יבצבץ התוך הקרוע. חייכי את החיוך המוכר שלך, זה שתמיד כיסה על האימה. תתרכזי בקולה הגבוה של נוגי ששואל שאלת תינוקת תמה. תתרכזי ברשימת הקניות בסופר. תתרכזי במה שכולם מדברים בו עכשיו, החומות שנפלו. התקווה. העולם המשתנה. אלא שהיא הרגישה כמי שקיבלה בשורה מרה של מחלה קשה, סופנית. החומות יכלו לקום או ליפול, דבר לא יעצור את צניחתה לבדה לפיר עמוק, חד־כיווני.
     
    *
     
    כחודשיים אחר כך, בשלושים ואחד בדצמבר, הלכו היא ונועם לחגוג את השנה האזרחית החדשה אצל דורית וידידתה דפי במסיבת ריקודים קטנה, "אינטימית". ערב־ערב ניסה נועם לשכנע אותה לבוא איתו, תמֵה מה קרה פתאום, תמיד שמחה ללכת למסיבות של חברים, ובכלל, למה היא תקועה בכורסה בלי לזוז כמו מומיה, או שוכבת במיטה עם הפנים בכרית? בסופו של דבר דורית התקשרה ופשוט הודיעה לה: את באה גם אם את מתה. הברזת לי מספיק.
     
    כשצעדו על מדרכות רטובות מגשם בדרכם לתחנת האוטובוס, חיבק נועם את כתפיה המכווצות בתוך המעיל הגדול ממידתה. כל לבושה היה רחב ומרושל לאחרונה. נוח היה לה להיעלם בתוך הבדים. נועם לא העז להעיר על המראה החדש שלה. שלא תחזור בה ותימלט הביתה כארנבת למאורתה.
     
    נו, לא כיף ללכת יחד? חייך אל פניה הסגורות, המון זמן לא יצאנו.
     
    היא הינהנה.
     
    זה מטורף, אמר, העולם כולו השתנה בבת־אחת. החומה בברלין שנפלה. וצ'אוּשסקו, הרודן, נשיא רומניה, הוצא להורג עם אשתו. ואצלב האוול נבחר לנשיא צ'כוסלובקיה החדש אחרי "מהפכת הקטיפה". הקומוניזם הסובייטי התמוטט. תקופה מטורפת. את רואה, דיקטטורים נענשים, בסופו של דבר, ועכשיו צפוי לעולם עתיד מזהיר. ואולי גם לנו, כאן. אולי.
     
    החלל התעשייתי הבנוי לבנים חשופות היה מואר באור אדמדם קלוש. אולי מאה איש, אולי מאתיים, שאת רובם לא הכירה, אחזו בידיהם בקבוקי בירה או כוסות פלסטיק חד־פעמיות מלאות עד גדותיהן בוודקה ובוויסקי ופיתלו את גופם בתנועות שוודאי היו מצחיקות אותה פעם, לפני אינסוף החודשיים האחרונים, לקול צווחה אלקטרונית חדגונית. לקראת חצות ספרו לאחור בקולי קולות כאילו משהו הולך להשתנות, כאילו החלוקה המדומה הזאת של הזמן — מותה של השנה הקודמת ולידתה של שנה חדשה — היא אמיתית, ומחצות פתאום יהיה טוב יותר בעולם. טוב יותר בארץ. טוב יותר לה. כאילו היא תהיה חדשה כמו השנה ותוכל להניח מאחוריה את כאבי השנה החולפת.
     
    כמה דקות לפני כן ביקשה שילכו. עכשיו? מה פתאום? תמה, עוד מעט חצות ונתנשק. נלך אחר כך. דורית ודפי ייעלבו. כל כך השקיעו. אחלה די־ג'יי, ואלכוהול טוב, והמקום הזה ששכרו. מה איתך, אלי? הרי את אוהבת לרקוד. הוא פיטפט עם בחור ובחורה צעירים מהם, לבושים בג'ינס קרועים ובחולצות טריקו מרופדות כתפיים, צמודות לגוף. רקדנים, צחק אליה, והגניב מבט ברקדנית שפטמותיה דקרו את חולצת הטריקו הדקה. כולם הניפו את כוסות הפלסטיק החד־פעמיות שאחזו בידיהם. היא ניסתה לשתות, אבל זה רק החריף את הכאב, כמו אלכוהול ששמים על פצע, שורף־שורף. בוא נלך, אמרה, אבל הספירה לאחור כבר הגיעה לשלוש, שתיים, אחת, ונועם אחז בה ומעך את שפתיה שנותרו חתומות, בכוח רב מדי. היא הדפה אותו ופילסה את דרכה ליציאה. סליחה, סליחה, נדחפה קדימה, התחככה בגופים מזיעים זיעת אלכוהול מסריחה, כפות רגליים דרכו על שלה, ידיים שהונפו בקצב המוזיקה חבטו בה, רעש שירתם של גרונות ניחרים הלם באוזניה. לצאת. לצאת. אם תישאר שם עוד רגע אחד תצא מדעתה. הוא מיהר אחריה, נדחף בין ההמון. מה איתך, אלי? מה קורה לך בזמן האחרון? שנה חדשה, חגיגה. חומת ברלין נפלה ואת מרימה חומה אחרת? לא רוצה ליהנות קצת? סתם לרקוד? אל תהיי כזאת כבדה. היא לא ענתה. המילים שלה התכווצו לעוּבּרים לא מפותחים, נאלמו בתוכה.
     
    העבר לפנינו, רצתה לומר, כמו תמרור אזהרה. אני רואה אותו כל הזמן. הכול המשך אחד ארוך. גם אם מתרחשים שינויים, הם זמניים. בני אדם לא משתנים. נסה לעקור מתוכך את מה שקרה פעם. להתחיל מהתחלה... אבל לא קרה כלום, לא קרה כלום. רק מפרקי הידיים עדיין כואבים. והצוואר, במיוחד כאשר היא מניעה את ראשה לצד ימין. חלפו חודשיים. זה לא יכול להיות. אולי מדובר בכאבי פנטום. אולי מה שאבד לי עדיין כואב.
     
    החלה לומר משהו והשתתקה. פתאום הלכה לאיבוד היכולת שכה אהבה אצלם מהתחלה, לשוחח, לומר באמת את אשר על לבם. בגללה אבדה היכולת הזאת. היא זאת שנאלמה. הם הלכו זה לצד זה, בלי לגעת, ברחובות שהיו מוארים עדיין בנורות צבעוניות לכבוד חנוכה וחג המולד שנחגגו שבוע קודם לכן. רסיסי גשם חבטו בהם, הרטיבו אותם בהתמדה. הגשם התגבר. הם נעמדו תחת גגון תחנת האוטובוס הנטושה. נחכה כמה דקות, נועם אחז בידה. כף היד נותרה מוטלת בשלו כאילו יצאו החיים מתוכה. הוא הידק את אצבעותיו על אצבעותיה. היא הביטה בו, בנועם, בשֶלֶף השיער החום הקצר, בסנטר שפעם אהבה להשקיע בגומה שבמרכזו לשון שובבה, בחיק שאהבה להתכרבל בתוכו. לספר לו. לספר לו הכול. שיצעק — מה את אומרת!? שיגיד שעכשיו ילכו לחפש את המניאק ולהרוג אותו. להרוג אותו. אבל מה תאמר? המילים הרי לא נאמרו אפילו בתוכה, איך תספר?
     
    כששכבה שוב במיטה שמעה מבעד לדלת שנותרה פתוחה את נועם מדבר בטלפון בקול נמוך. שברי משפטים הגיעו אליה. לא־יודע־מה־קרה־לה — דיכאון — דברי־איתה — אולי־כדאי־שותקת־שוכבת־פרצוף —
     
    היא משכה את השמיכה מעל לראשה.