אהבה אסורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה אסורה
מכר
אלפי
עותקים
אהבה אסורה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אהבה אסורה

4.7 כוכבים (112 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שני לוין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 340 עמ' מודפסים

תקציר

את אף פעם לא שוכחת את יום החתונה שלך, וגם לא את הרגע שבו אחותך מתוודה שהיא בהיריון... מהארוס שלך.
 
ניקול רצתה לברוח מהכול. לשכוח מהיום שהיה אמור להיות המאושר בחייה והפך לנורא. לעצור לרגע, לקחת אוויר, לנסות לסדר את המחשבות.
 
מהחתונה היא נמלטת לבר קטן בעייר ציורית מרוחקת. שם היא פוגשת זר גבוה ומסתורי, שלרגע אחד סוער ולוהט גורם לה לשכוח הכול: את החתונה שהתבטלה, את הארוס הבוגדני, את אחותה התאומה שניהלה איתו רומן מאחורי גבה.
 
למחרת, כשהיא מתייצבת בעבודתה החדשה, היא מגלה לחרדתה שהצרות לא נפסקות. הבוס החדש שלה הוא לא אחר מאשר אותו זר גבוה ומסתורי, דוקטור אית'ן ג'קסון. לניקול אין כל כוונה לחלוק עם אית'ן את סודותיה, אבל ככל שהיא מכירה אותו יותר, כך היא מתאהבת יותר – והיא לא היחידה.
 
אהבה אסורה מאת לקסי ראיין הוא רומן מלא תשוקה ורומנטיקה על הדרכים שבהן העבר משפיע על חיינו, על מחירם הכבד של סודות ועל האופן שבו האהבה הנכונה מרפאת את פצעינו.
 
לקסי ראיין היא סופרת רבי מכר של ה"ניו יורק טיימס" ו"יו-אס-איי טודיי", וזוכת פרס "ריטה" לרומן הרומנטי הטוב יותר.

פרק ראשון

ניקול
 
אף פעם לא רצתי — לא מרתונים וגם לא ריצות של חמישה קילומטרים — אפילו לא כשהייתי בגן או בבית הספר. ולא, אין לי שום עניין לרוץ גם בעתיד. אבל אתמול בלילה חלמתי שאני רצה הכי הרבה, הכי רחוק והכי מהר שרצתי אי־פעם. אתמול בלילה חלמתי שאני רצה כל כך חזק עד שהריאות שלי בערו. היום הוא יום החתונה שלי.
 
צירוף מקרים, ברור.
 
גיסי לעתיד עומד בראש המעבר בין הספסלים ומזמזם. האצבעות שלו מרקדות על מיתרי הגיטרה האקוסטית שלו, ובעלי לעתיד מניד בראשו לפי הקצב. החתן שלי — שאולי, ככל הנראה, לא בוגד בי. החתן שלי, שלא היה עושה לי את זה בחיים. כנראה.
 
אני שואפת אוויר, אבל הוא דחוס בלחות וביותר מדי אנשים. מארגנת החתונה הקימה את אוהל ההכנות בקצה הגן הפתוח שבו תיערך החתונה, כדי שאף אחד לא יראה אותי לפני הרגע הגדול שלי. בזמנו זה נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל עכשיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת בתא עינויים.
 
"את מוכנה להחלפה אחת אחרונה?" אני שואלת את אחותי התאומה בלחישה.
 
העיניים של ורוניקה נפערות לרווחה. היא נראית נהדר בשמלת השושבינה שלה, שעשויה תחרה בצבע ארגמן, ושערה הארוך נופל במפל של תלתלים על עורפה. "החלפה? את רצינית?"
 
"לא, ברור שלא." טוב, אולי קצת.
 
לאורך כל שנת הלימודים בכיתה ז' החלפנו בינינו זהויות, רק כדי לראות אם אנחנו מצליחות, ובהחלט הצלחנו. אז למה לא ביום החתונה שלי? למה לא... לנצח?
 
טוב, עכשיו אני באמת מתחילה להגזים. אבל זהו יום החתונה שלי, ואני אמורה לנסות לזכור כל פרט, להתענג על כל רגע. במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מתאבססת על שני משפטים ששמעתי את מרקוס לוחש בטלפון שלו אתמול בבוקר. קפצתי אליו הביתה כדי להפתיע אותו עם לחמניות הקינמון המפורסמות שלי. חלון המטבח שלו היה פתוח, אז יכולתי לראות אותו מצמיד את הטלפון לאוזן וכמעט יכולתי לשמוע אותו. "רק עוד פעם אחת, בייבי. בבקשה? אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
זה, לפחות, מה שנדמה לי שהוא אמר. אבל אולי זה היה "רק עוד פעם אחת, אולי אלוהים. אני לא יכול להפסיק לחשוב על איך." נכון, האפשרות השנייה לא הגיונית בכלל, אבל גם לא מה שנדמה לי ששמעתי. הוא עומד להתחתן איתי. למה שהוא יגיד לאיזו אישה שהוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה? ומה בדיוק הוא יבקש ממנה לעשות עוד פעם אחת?
 
כל השאלות שהיית אמורה לשאול לפני שהתכוננת ליום הגדול הזה, חתיכת פחדנית.
 
"את לא יכולה להתבדח ככה," אומרת התאומה שלי, ומעקמת בחוסר שביעות רצון את שפתיה. "יש לך כל כך הרבה מזל שאת מתחתנת עם מרקוס. הוא... מדהים."
 
"אני יודעת." אני שולחת אליה חיוך מאולץ. כי אני באמת יודעת את זה. בהנחה שהוא לא בוגד בי. אבל במשך עשרים וארבע השעות האחרונות רק הקשבתי לנשים שאמרו כמה מזל יש לי שאני מתחתנת עם הגבר הזה, כאילו זכיתי בלוטו או משהו כזה. האם מישהו אמר לו איזה מזל יש לו שהוא מתחתן איתי? כנראה לא. הם בטח מנסים להזהיר אותו. "זאת ההזדמנות האחרונה שלך לברוח, מרקוס. אתה יכול למצוא מישהי יותר טובה מאיזו ילדת אומנה שאף אחד לא רצה."
 
אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהצד, למרקוס יש הרבה אומץ שהוא מתחתן איתי, ולי יש הרבה מזל שאני מתחתנת איתו. אלא אם כן הוא מנוול בוגדני, שקרן וחסר תועלת.
 
"לא התכוונתי לומר שאני רוצה שאת תתחתני איתו," אני אומרת לוורוניקה, והקול שלי מאנפף כמו תמיד כשאני מנסה להגן על עצמי. "אני רק לא רוצה שכולם יבהו בי."
 
ורוניקה מהדקת את שפתיה לקו דק. הלוואי שהיתה לנו טלפתיה של תאומים, כמו זאת שתמיד מזכירים בספרים ובסרטים. אני רוצה לדעת מה היא חושבת. הלוואי שהיינו קרובות כמו שהיינו פעם, כך שהייתי יכולה לספר לה מה שמעתי — או חשבתי ששמעתי — ולהקשיב לחוות דעתה. אולי הייתי יכולה לדבר על זה עם חברה, אבל ישנן חברות שאת צוחקת איתן, וישנן חברות שאת בוכה איתן. ואני מעולם לא הצלחתי להיפתח מספיק כדי ליצור חברויות מהסוג השני.
 
מחניק וצפוף כאן. אולי פשוט אין מספיק חמצן לכולנו. יש לי שבע שושבינות — ורוניקה וכל הדודניות של מרקוס, בגיל שלוש־עשרה עד עשרים ושמונה — כי כל נערה מדרום ארצות הברית שמכבדת את עצמה יודעת שככל שהפמליה שלך גדולה יותר, כך הנישואים שלך מאושרים יותר.
 
אני מחדירה יד בין קפלי האוהל שדרכם הצצתי החוצה ושואפת אוויר צח.
 
אמא של מרקוס, מרתה, מושכת בזרועי וגוררת אותי הרחק מהאוויר הצח ומהמראה של החתן שאולי־בוגד־בי. "מישהו עוד יראה אותך!"
 
"אבל כל כך חם פה." התחרה בשמלת הכלה מגרדת לי, ואני מרגישה כאילו מחכים לי בחוץ ארבעת אלפים איש — אף על פי שאני יודעת שישנם רק מאה ועשרה אורחים. המספר כמובן מביך מאוד את מרתה. "כשהאחיינית שלי קריסטן התחתנה, היו לה בחתונה מאה תשעים איש. עכשיו אני אצטרך להתמודד גם עם השמחה לאיד של אחותי."
 
"זהו היום המאושר ביותר בחייך," אומרת מרתה. היד הקרירה שלה נחה על כתפי החשופה. "אל תיתני לאחד מהתקפי החרדה שלך להרוס אותו."
 
אני מחייכת בכוח. מרתה היא לא עוד אישה שחושבת שאני בת מזל שאני מתחתנת עם מרקוס — היא האם המייסדת של המועדון. אם אני רוצה יחסים נורמליים עם חמותי, אני חייבת להפסיק להתנהג כאילו אני מבועתת ממה שעומד להתרחש. "אני בסדר גמור." אני משקרת.
 
הכול בדיוק כמו שתכננו מראש. רציתי חתונת סתיו כדי שאוכל לשאת את הנדרים שלי על רקע עלי השלכת באלפי צבעיהם. רציתי שטקס החתונה וקבלת הפנים ייערכו בחוץ, אז החלטתי שהם ייערכו אחרי שהקיץ הלח של אלבמה יעזוב אותנו, אבל רגע לפני שהעלים ינשרו ויותירו את העצים עירומים.
 
הבחירה לערוך את הטקס בחוץ היתה הימור, ובמהלך ששת השבועות האחרונים סבלתי מסיוטים על גשם וסופות רעמים. אבל היום קיבלנו שמים כחולים רכים ועננים לבנים צמריריים שנראה כאילו אפשר לנגוס בהם והם יימסו על הלשון כמו צמר גפן מתוק. ובמקום סיוטים על סופות רעמים: חלומות על ריצה.
 
האשמתי את העצבים שלי מכל הדאגות ללוגיסטיקה של החתונה — מזג האוויר, הקייטרינג, הפרחים. אבל עכשיו, כשהיום הגדול הגיע והכול במקום, אני יכולה להאשים את הקשר שנוצר אצלי בבטן רק במילים שמרקוס לחש, או לא לחש, לטלפון שלו.
 
למה לא אמרתי לו מה שמעתי? למה לא דרשתי לקבל הסבר?
 
"את בסדר?" שואלת מרתה. "את נראית קצת ירוקה."
 
אני משחררת קצת את האחיזה שלי בזר הפרחים. אם אמשיך לאחוז בגבעולים כל כך חזק, אמחץ אותם. "אני בסדר, מרתה." מאוחר מדי אני מבינה שהיא מדברת אל ורוניקה, לא אלי. והיא צודקת. אחותי נראית חולה. כשחושבים על זה, היא לא הרגישה טוב גם בתחילת השבוע. הייתי כל כך שקועה בחרדות שלי, שלא חשבתי בכלל שאולי היא זו שלא מרגישה טוב.
 
"בטח אכלתי חתיכת דג לא טובה אתמול בערב," אומרת ורוניקה.
 
אני מקמטת את מצחי ובוחנת את פניה. זה כמו להביט במראה. יש לה אותם שיער חום בהיר, אף סולד ופנים בצורת לב. אבל היום היא חיוורת מתחת לסומק שרֵיינה, הדודנית של מרקוס, מרחה עליה. "יצאת לשתות עם הבנים?"
 
מרקוס והדודנים שלו יצאו אתמול לשתות, ואני יודעת שהם הזמינו גם את השושבינות שנמצאות מעל הגיל החוקי שמותר לשתות בו — ואלה שקרובות אליו מספיק. אני לא קיבלתי הזמנה כזאת, כי אני הרי "הילדה הטובה" של מרקוס. עם מי עוד מרקוס בילה אתמול בלילה?
 
"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
הקשר בבטני מתהדק עוד יותר.
 
כולם אומרים, תסמכי על האינטואיציה שלך, אבל נראה לי שאולי נולדתי בלי אחת כזאת. אחרת אין שום הסבר להיסטוריה הרומנטית שלי.
 
"נשארתי בבית," אומרת ורוניקה.
 
"אם היא היתה שותה איתנו, היא כבר היתה מקיאה את כל הדג עד עכשיו," אומרת קייט, הדודנית המבוגרת ביותר. "אלוהים מגן על אלה שמגינים על עצמם." היא מקפיצה שני כדורים נגד כאב ראש לפה ולוגמת לגימה גדולה מבקבוק המים שלה. "מישהו יודע כמה שוטים של טקילה הורדתי?"
 
מרתה מצקצקת בלשונה.
 
אח של מרקוס גומר לשיר, ודודה שלו מתחילה לנגן את "הקאנון של פכלבל", שכולם אמרו לי שהוא יצירה מוזיקלית שנוהגים לנגן בחתונות. מסיבה כלשהי הוא תמיד מזכיר לי הלוויות, אבל הסכמתי שינגנו אותו בטקס כי לא רציתי שהמשפחה של מרקוס תחשוב שאני דיווה.
 
"מוכנה או לא," אומרת קייט ומגחכת אלי.
 
"בוודאי שהיא מוכנה," אומרת מרתה. "היא מתחתנת עם מרקוס שלי. חצי מהבנות בעיר היו מוציאות לעצמן את העיניים בשביל הזדמנות כזאת."
 
זה דבר מוזר לומר, לא? הקשר בבטני הפך לכאב מייסר. אולי אני בכלל לא עצבנית. ורוניקה חולה. אולי גם אני חטפתי את מה שיש לה.
 
הנשים סביבי שולפות מראות מהתיקים שלהן ומתקנות את השפתון.
 
חשבתי שיום החתונה שלי יהיה שונה. חשבתי שאהיה נרגשת יותר מאשר מבוהלת. אולי היינו צריכים לחכות. אולי מה שוורוניקה אמרה היה נכון, ושמונה חודשים הם זמן קצר מדי לעבור מהיכרות לחתונה.
 
אבל מרקוס אמר, "כשיודעים — יודעים," ואני חלמתי על היום הזה מאז שהייתי בת חמש. יותר מזה, חלמתי על כל מה שיקרה לאחר מכן — לבנות בית, לבנות משפחה — ומעולם לא התברכתי בסבלנות רבה מדי.
 
"את בטוחה שאת בסדר?" שואלת מרתה את אחותי.
 
"אני בסדר," אומרת ורוניקה. היא לא נשמעת בסדר.
 
"את בטח לחוצה מהעבודה החדשה," אומרת קייט. "מי עוברת למדינה חדשה ביום שבו אחותה מתחתנת?"
 
"היום?" אני בוהה באחותי, שבוחנת את האדמה כאילו היא שוקלת ברצינות להישכב עליה. "את עוזבת אחרי קבלת הפנים?" ידעתי שוורוניקה התקבלה לעבודה חדשה במישיגן, אבל הנחתי שהיא תעזוב מתישהו בשבוע הבא.
 
היא מרימה את עיניה, פוגשת בעיני ומנידה את ראשה. "אני אצטרך לצאת מוקדם מטקס קבלת הפנים כדי להגיע לטיסה שלי."
 
אני מביטה בה. "אני מתחתנת היום," אני לוחשת באומללות. איך היא תכננה לעזוב הכול באמצע ואפילו לא סיפרה לי?
 
"למה את לא נוהגת אם את עוברת לשם?" שואלת קייט. "את לא צריכה את המכונית שלך?"
 
ריינה נוחרת בבוז. "את חושבת שהגרוטאה הזאת תגיע עד מישיגן? בכל מקרה, נותנים לה מכונית בעבודה החדשה והמפונפנת שלה."
 
אני מביטה בזעף בשושבינות. לא אכפת לי איך היא מגיעה לשם. אכפת לי שהיא עוזבת באמצע החתונה שלי.
 
"אני מצטערת." ורוניקה מכסה את פיה, עוצמת עיניים ונושפת אוויר לאט.
 
"היא כבר לחוצה, ניקול," אומרת מרתה. היא תמיד אהבה את אחותי יותר מאשר אותי — אותה וכל אחת אחרת. "אל תגרמי לה להרגיש יותר גרוע."
 
"את צריכה לשכב?" אני שואלת את ורוניקה. אולי אין לנו קשר טלפתי, אבל אני לא כלה מטורפת שתכריח מישהי חולה לצעוד יחד איתה בטקס החתונה. גם אם המישהי החולה הזאת היא אחותי התאומה והיא אמורה להיות לצדי ביום הכי חשוב בחיי.
 
מרתה שולפת מטפחת מהתיק שלה, שופכת עליה מים וטופחת על עורפה של ורוניקה. "את תרגישי יותר טוב ברגע שנצא מפה. את רק צריכה אוויר צח, זה הכול."
 
ורוניקה מתרחקת מהטפיחות של מרתה. "אני בסדר. הכול בסדר." היא מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
אני מנידה את ראשי. "זו לא אשמתך."
 
המוזיקה משתנה.
 
"זה האות שלי," אומרת מרתה. היא נותנת לי נשיקה על הלחי. "את נראית יפהפייה."
 
"תודה," אני אומרת. אבל אני לא מרגישה יפהפייה. אני מרגישה כאילו כל הספקות וחוסר הביטחון שלי חרותים על פני. כאילו אני עומדת לפסוע בין הספסלים וכולם עומדים לראות את ה"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" של מרקוס מתנוסס על מצחי כמו שלט חוצות.
 
אמא שלו יוצאת מחזית האוהל וחוצה את המעבר בהליכה חיננית לעבר המושב שלה בשורה הראשונה. השושבינות יוצאות בזו אחר זו בעקבותיה, ואני מציצה דרך קפלי האוהל ומאתרת את מרקוס עומד ליד המזבח, נאה כתמיד. הוא גבוה ורזה, עם ידיים מחוספסות ואישיות רומנטית סודית. החבר הכי טוב שלו לוחש משהו באוזנו, והגומות שלו מופיעות כשחזהו עולה ויורד בצחקוק כבוש. העיניים החומות שלו מתקמטות בזוויותיהן. אלוהים אדירים, הוא מהמם.
 
ואולי גם בוגד. כנראה. קרוב לוודאי.
 
נערות הפרחים יוצאות אל הקהל למשמע קריאות "וואו", ואז מגיע תורי, ואביו של מרקוס, דין, מופיע כדי ללוות אותי במסע שלי אל המזבח. אני נוטלת את זרועו ופוגשת בעיניו של מרקוס. החזה שלו עולה ויורד, והוא מניד את ראשו בתדהמה.
 
עכשיו אני מרגישה יפהפייה.
 
האם באמת חששתי? האם באמת האמנתי שמרקוס, מרקוס שלי, יכול לעשות משהו נורא כל כך?
 
אני מיישרת את הכתפיים ומחייכת אליו — הארוס החזק והכול־יכול שלי, בעלי לעתיד, אביהם של ילדי העתידיים. החרדה בבטני מבעבעת ונמוגה. אחר כך אספר לו מה חשבתי ששמעתי, ונצחק יחד על האופן שבו ביש המזל שלי עם גברים עד כה גרם לי לחשוב על הנורא מכול.
 
הכול יהיה בסדר.
 
כשאנחנו מגיעים אל קצה המעבר דין לוחץ את זרועי.
 
"מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?" שואל הכומר ריקמן.
 
"בשמה של אמה, אני," אומר דין, ועיני מתמלאות דמעות, אבל אני לא יודעת אם משום שנזכרתי שאמא שלי איננה כאן, או משום שאני אסירת תודה על משפחתו של מרקוס, ובעוד דקות ספורות אהיה אחת מהם.
 
"תודה לך," אומר הכומר.
 
דין מתיישב בכיסאו, ואני פונה אל ורוניקה ומושיטה לה את הזר שלי, בדיוק כפי שתרגלנו.
 
ורוניקה מביטה בי, עיניה מתחננות ונואשות. היא מעווה את פניה, וכעבור נשימה נוספת היא מקיאה על הפרחים ועל חזית השמלה שלה.
 
נערות הפרחים צווחות.
 
"איכס!"
 
"איזה גועל!"
 
"אוי, אלוהים," אומרת ורוניקה ומביטה בפרחים הרטובים. "סליחה."
 
"חתיכת דג אכלת שם," אומרת קייט.
 
"אה, ככה קוראים לזה היום?" אומרת ריינה בקול רם מדי. "ברור לגמרי שהבחורה בהיריון."
 
האורחים עוצרים את נשימתם, ואני צועדת לאחור. הרחק מהריח החומצי של הקיא. הרחק מאחותי עם הבעת הפנים העצובה, המודאגת וחסרת האונים שלה.
 
בהיריון? האם התרחקנו עד כדי כך שהיא לא תספר לי דבר כל כך חשוב?
 
"וי?"
 
היא מהנהנת בתשובה לשאלתי שלא נשאלה.
 
אלה חדשות טובות, לא? תינוק בדרך הוא תמיד חדשות טובות.
 
אז למה אני מרגישה כאילו האדמה נשמטת תחת רגלי?
 
"סליחה," אומרת ורוניקה שוב, עדיין מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
"ורוניקה?" מרקוס מחוויר. מבטי קופץ ביניהם. העיניים שלו ממוקדות באחותי, ועיניה בו, והיא מהנהנת שוב לאט. "למה לא סיפרת לי?"

עוד על הספר

  • תרגום: שני לוין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 340 עמ' מודפסים
אהבה אסורה לקסי ראיין
ניקול
 
אף פעם לא רצתי — לא מרתונים וגם לא ריצות של חמישה קילומטרים — אפילו לא כשהייתי בגן או בבית הספר. ולא, אין לי שום עניין לרוץ גם בעתיד. אבל אתמול בלילה חלמתי שאני רצה הכי הרבה, הכי רחוק והכי מהר שרצתי אי־פעם. אתמול בלילה חלמתי שאני רצה כל כך חזק עד שהריאות שלי בערו. היום הוא יום החתונה שלי.
 
צירוף מקרים, ברור.
 
גיסי לעתיד עומד בראש המעבר בין הספסלים ומזמזם. האצבעות שלו מרקדות על מיתרי הגיטרה האקוסטית שלו, ובעלי לעתיד מניד בראשו לפי הקצב. החתן שלי — שאולי, ככל הנראה, לא בוגד בי. החתן שלי, שלא היה עושה לי את זה בחיים. כנראה.
 
אני שואפת אוויר, אבל הוא דחוס בלחות וביותר מדי אנשים. מארגנת החתונה הקימה את אוהל ההכנות בקצה הגן הפתוח שבו תיערך החתונה, כדי שאף אחד לא יראה אותי לפני הרגע הגדול שלי. בזמנו זה נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל עכשיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת בתא עינויים.
 
"את מוכנה להחלפה אחת אחרונה?" אני שואלת את אחותי התאומה בלחישה.
 
העיניים של ורוניקה נפערות לרווחה. היא נראית נהדר בשמלת השושבינה שלה, שעשויה תחרה בצבע ארגמן, ושערה הארוך נופל במפל של תלתלים על עורפה. "החלפה? את רצינית?"
 
"לא, ברור שלא." טוב, אולי קצת.
 
לאורך כל שנת הלימודים בכיתה ז' החלפנו בינינו זהויות, רק כדי לראות אם אנחנו מצליחות, ובהחלט הצלחנו. אז למה לא ביום החתונה שלי? למה לא... לנצח?
 
טוב, עכשיו אני באמת מתחילה להגזים. אבל זהו יום החתונה שלי, ואני אמורה לנסות לזכור כל פרט, להתענג על כל רגע. במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מתאבססת על שני משפטים ששמעתי את מרקוס לוחש בטלפון שלו אתמול בבוקר. קפצתי אליו הביתה כדי להפתיע אותו עם לחמניות הקינמון המפורסמות שלי. חלון המטבח שלו היה פתוח, אז יכולתי לראות אותו מצמיד את הטלפון לאוזן וכמעט יכולתי לשמוע אותו. "רק עוד פעם אחת, בייבי. בבקשה? אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
זה, לפחות, מה שנדמה לי שהוא אמר. אבל אולי זה היה "רק עוד פעם אחת, אולי אלוהים. אני לא יכול להפסיק לחשוב על איך." נכון, האפשרות השנייה לא הגיונית בכלל, אבל גם לא מה שנדמה לי ששמעתי. הוא עומד להתחתן איתי. למה שהוא יגיד לאיזו אישה שהוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה? ומה בדיוק הוא יבקש ממנה לעשות עוד פעם אחת?
 
כל השאלות שהיית אמורה לשאול לפני שהתכוננת ליום הגדול הזה, חתיכת פחדנית.
 
"את לא יכולה להתבדח ככה," אומרת התאומה שלי, ומעקמת בחוסר שביעות רצון את שפתיה. "יש לך כל כך הרבה מזל שאת מתחתנת עם מרקוס. הוא... מדהים."
 
"אני יודעת." אני שולחת אליה חיוך מאולץ. כי אני באמת יודעת את זה. בהנחה שהוא לא בוגד בי. אבל במשך עשרים וארבע השעות האחרונות רק הקשבתי לנשים שאמרו כמה מזל יש לי שאני מתחתנת עם הגבר הזה, כאילו זכיתי בלוטו או משהו כזה. האם מישהו אמר לו איזה מזל יש לו שהוא מתחתן איתי? כנראה לא. הם בטח מנסים להזהיר אותו. "זאת ההזדמנות האחרונה שלך לברוח, מרקוס. אתה יכול למצוא מישהי יותר טובה מאיזו ילדת אומנה שאף אחד לא רצה."
 
אני מניחה שאם מסתכלים על זה מהצד, למרקוס יש הרבה אומץ שהוא מתחתן איתי, ולי יש הרבה מזל שאני מתחתנת איתו. אלא אם כן הוא מנוול בוגדני, שקרן וחסר תועלת.
 
"לא התכוונתי לומר שאני רוצה שאת תתחתני איתו," אני אומרת לוורוניקה, והקול שלי מאנפף כמו תמיד כשאני מנסה להגן על עצמי. "אני רק לא רוצה שכולם יבהו בי."
 
ורוניקה מהדקת את שפתיה לקו דק. הלוואי שהיתה לנו טלפתיה של תאומים, כמו זאת שתמיד מזכירים בספרים ובסרטים. אני רוצה לדעת מה היא חושבת. הלוואי שהיינו קרובות כמו שהיינו פעם, כך שהייתי יכולה לספר לה מה שמעתי — או חשבתי ששמעתי — ולהקשיב לחוות דעתה. אולי הייתי יכולה לדבר על זה עם חברה, אבל ישנן חברות שאת צוחקת איתן, וישנן חברות שאת בוכה איתן. ואני מעולם לא הצלחתי להיפתח מספיק כדי ליצור חברויות מהסוג השני.
 
מחניק וצפוף כאן. אולי פשוט אין מספיק חמצן לכולנו. יש לי שבע שושבינות — ורוניקה וכל הדודניות של מרקוס, בגיל שלוש־עשרה עד עשרים ושמונה — כי כל נערה מדרום ארצות הברית שמכבדת את עצמה יודעת שככל שהפמליה שלך גדולה יותר, כך הנישואים שלך מאושרים יותר.
 
אני מחדירה יד בין קפלי האוהל שדרכם הצצתי החוצה ושואפת אוויר צח.
 
אמא של מרקוס, מרתה, מושכת בזרועי וגוררת אותי הרחק מהאוויר הצח ומהמראה של החתן שאולי־בוגד־בי. "מישהו עוד יראה אותך!"
 
"אבל כל כך חם פה." התחרה בשמלת הכלה מגרדת לי, ואני מרגישה כאילו מחכים לי בחוץ ארבעת אלפים איש — אף על פי שאני יודעת שישנם רק מאה ועשרה אורחים. המספר כמובן מביך מאוד את מרתה. "כשהאחיינית שלי קריסטן התחתנה, היו לה בחתונה מאה תשעים איש. עכשיו אני אצטרך להתמודד גם עם השמחה לאיד של אחותי."
 
"זהו היום המאושר ביותר בחייך," אומרת מרתה. היד הקרירה שלה נחה על כתפי החשופה. "אל תיתני לאחד מהתקפי החרדה שלך להרוס אותו."
 
אני מחייכת בכוח. מרתה היא לא עוד אישה שחושבת שאני בת מזל שאני מתחתנת עם מרקוס — היא האם המייסדת של המועדון. אם אני רוצה יחסים נורמליים עם חמותי, אני חייבת להפסיק להתנהג כאילו אני מבועתת ממה שעומד להתרחש. "אני בסדר גמור." אני משקרת.
 
הכול בדיוק כמו שתכננו מראש. רציתי חתונת סתיו כדי שאוכל לשאת את הנדרים שלי על רקע עלי השלכת באלפי צבעיהם. רציתי שטקס החתונה וקבלת הפנים ייערכו בחוץ, אז החלטתי שהם ייערכו אחרי שהקיץ הלח של אלבמה יעזוב אותנו, אבל רגע לפני שהעלים ינשרו ויותירו את העצים עירומים.
 
הבחירה לערוך את הטקס בחוץ היתה הימור, ובמהלך ששת השבועות האחרונים סבלתי מסיוטים על גשם וסופות רעמים. אבל היום קיבלנו שמים כחולים רכים ועננים לבנים צמריריים שנראה כאילו אפשר לנגוס בהם והם יימסו על הלשון כמו צמר גפן מתוק. ובמקום סיוטים על סופות רעמים: חלומות על ריצה.
 
האשמתי את העצבים שלי מכל הדאגות ללוגיסטיקה של החתונה — מזג האוויר, הקייטרינג, הפרחים. אבל עכשיו, כשהיום הגדול הגיע והכול במקום, אני יכולה להאשים את הקשר שנוצר אצלי בבטן רק במילים שמרקוס לחש, או לא לחש, לטלפון שלו.
 
למה לא אמרתי לו מה שמעתי? למה לא דרשתי לקבל הסבר?
 
"את בסדר?" שואלת מרתה. "את נראית קצת ירוקה."
 
אני משחררת קצת את האחיזה שלי בזר הפרחים. אם אמשיך לאחוז בגבעולים כל כך חזק, אמחץ אותם. "אני בסדר, מרתה." מאוחר מדי אני מבינה שהיא מדברת אל ורוניקה, לא אלי. והיא צודקת. אחותי נראית חולה. כשחושבים על זה, היא לא הרגישה טוב גם בתחילת השבוע. הייתי כל כך שקועה בחרדות שלי, שלא חשבתי בכלל שאולי היא זו שלא מרגישה טוב.
 
"בטח אכלתי חתיכת דג לא טובה אתמול בערב," אומרת ורוניקה.
 
אני מקמטת את מצחי ובוחנת את פניה. זה כמו להביט במראה. יש לה אותם שיער חום בהיר, אף סולד ופנים בצורת לב. אבל היום היא חיוורת מתחת לסומק שרֵיינה, הדודנית של מרקוס, מרחה עליה. "יצאת לשתות עם הבנים?"
 
מרקוס והדודנים שלו יצאו אתמול לשתות, ואני יודעת שהם הזמינו גם את השושבינות שנמצאות מעל הגיל החוקי שמותר לשתות בו — ואלה שקרובות אליו מספיק. אני לא קיבלתי הזמנה כזאת, כי אני הרי "הילדה הטובה" של מרקוס. עם מי עוד מרקוס בילה אתמול בלילה?
 
"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."
 
הקשר בבטני מתהדק עוד יותר.
 
כולם אומרים, תסמכי על האינטואיציה שלך, אבל נראה לי שאולי נולדתי בלי אחת כזאת. אחרת אין שום הסבר להיסטוריה הרומנטית שלי.
 
"נשארתי בבית," אומרת ורוניקה.
 
"אם היא היתה שותה איתנו, היא כבר היתה מקיאה את כל הדג עד עכשיו," אומרת קייט, הדודנית המבוגרת ביותר. "אלוהים מגן על אלה שמגינים על עצמם." היא מקפיצה שני כדורים נגד כאב ראש לפה ולוגמת לגימה גדולה מבקבוק המים שלה. "מישהו יודע כמה שוטים של טקילה הורדתי?"
 
מרתה מצקצקת בלשונה.
 
אח של מרקוס גומר לשיר, ודודה שלו מתחילה לנגן את "הקאנון של פכלבל", שכולם אמרו לי שהוא יצירה מוזיקלית שנוהגים לנגן בחתונות. מסיבה כלשהי הוא תמיד מזכיר לי הלוויות, אבל הסכמתי שינגנו אותו בטקס כי לא רציתי שהמשפחה של מרקוס תחשוב שאני דיווה.
 
"מוכנה או לא," אומרת קייט ומגחכת אלי.
 
"בוודאי שהיא מוכנה," אומרת מרתה. "היא מתחתנת עם מרקוס שלי. חצי מהבנות בעיר היו מוציאות לעצמן את העיניים בשביל הזדמנות כזאת."
 
זה דבר מוזר לומר, לא? הקשר בבטני הפך לכאב מייסר. אולי אני בכלל לא עצבנית. ורוניקה חולה. אולי גם אני חטפתי את מה שיש לה.
 
הנשים סביבי שולפות מראות מהתיקים שלהן ומתקנות את השפתון.
 
חשבתי שיום החתונה שלי יהיה שונה. חשבתי שאהיה נרגשת יותר מאשר מבוהלת. אולי היינו צריכים לחכות. אולי מה שוורוניקה אמרה היה נכון, ושמונה חודשים הם זמן קצר מדי לעבור מהיכרות לחתונה.
 
אבל מרקוס אמר, "כשיודעים — יודעים," ואני חלמתי על היום הזה מאז שהייתי בת חמש. יותר מזה, חלמתי על כל מה שיקרה לאחר מכן — לבנות בית, לבנות משפחה — ומעולם לא התברכתי בסבלנות רבה מדי.
 
"את בטוחה שאת בסדר?" שואלת מרתה את אחותי.
 
"אני בסדר," אומרת ורוניקה. היא לא נשמעת בסדר.
 
"את בטח לחוצה מהעבודה החדשה," אומרת קייט. "מי עוברת למדינה חדשה ביום שבו אחותה מתחתנת?"
 
"היום?" אני בוהה באחותי, שבוחנת את האדמה כאילו היא שוקלת ברצינות להישכב עליה. "את עוזבת אחרי קבלת הפנים?" ידעתי שוורוניקה התקבלה לעבודה חדשה במישיגן, אבל הנחתי שהיא תעזוב מתישהו בשבוע הבא.
 
היא מרימה את עיניה, פוגשת בעיני ומנידה את ראשה. "אני אצטרך לצאת מוקדם מטקס קבלת הפנים כדי להגיע לטיסה שלי."
 
אני מביטה בה. "אני מתחתנת היום," אני לוחשת באומללות. איך היא תכננה לעזוב הכול באמצע ואפילו לא סיפרה לי?
 
"למה את לא נוהגת אם את עוברת לשם?" שואלת קייט. "את לא צריכה את המכונית שלך?"
 
ריינה נוחרת בבוז. "את חושבת שהגרוטאה הזאת תגיע עד מישיגן? בכל מקרה, נותנים לה מכונית בעבודה החדשה והמפונפנת שלה."
 
אני מביטה בזעף בשושבינות. לא אכפת לי איך היא מגיעה לשם. אכפת לי שהיא עוזבת באמצע החתונה שלי.
 
"אני מצטערת." ורוניקה מכסה את פיה, עוצמת עיניים ונושפת אוויר לאט.
 
"היא כבר לחוצה, ניקול," אומרת מרתה. היא תמיד אהבה את אחותי יותר מאשר אותי — אותה וכל אחת אחרת. "אל תגרמי לה להרגיש יותר גרוע."
 
"את צריכה לשכב?" אני שואלת את ורוניקה. אולי אין לנו קשר טלפתי, אבל אני לא כלה מטורפת שתכריח מישהי חולה לצעוד יחד איתה בטקס החתונה. גם אם המישהי החולה הזאת היא אחותי התאומה והיא אמורה להיות לצדי ביום הכי חשוב בחיי.
 
מרתה שולפת מטפחת מהתיק שלה, שופכת עליה מים וטופחת על עורפה של ורוניקה. "את תרגישי יותר טוב ברגע שנצא מפה. את רק צריכה אוויר צח, זה הכול."
 
ורוניקה מתרחקת מהטפיחות של מרתה. "אני בסדר. הכול בסדר." היא מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
אני מנידה את ראשי. "זו לא אשמתך."
 
המוזיקה משתנה.
 
"זה האות שלי," אומרת מרתה. היא נותנת לי נשיקה על הלחי. "את נראית יפהפייה."
 
"תודה," אני אומרת. אבל אני לא מרגישה יפהפייה. אני מרגישה כאילו כל הספקות וחוסר הביטחון שלי חרותים על פני. כאילו אני עומדת לפסוע בין הספסלים וכולם עומדים לראות את ה"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" של מרקוס מתנוסס על מצחי כמו שלט חוצות.
 
אמא שלו יוצאת מחזית האוהל וחוצה את המעבר בהליכה חיננית לעבר המושב שלה בשורה הראשונה. השושבינות יוצאות בזו אחר זו בעקבותיה, ואני מציצה דרך קפלי האוהל ומאתרת את מרקוס עומד ליד המזבח, נאה כתמיד. הוא גבוה ורזה, עם ידיים מחוספסות ואישיות רומנטית סודית. החבר הכי טוב שלו לוחש משהו באוזנו, והגומות שלו מופיעות כשחזהו עולה ויורד בצחקוק כבוש. העיניים החומות שלו מתקמטות בזוויותיהן. אלוהים אדירים, הוא מהמם.
 
ואולי גם בוגד. כנראה. קרוב לוודאי.
 
נערות הפרחים יוצאות אל הקהל למשמע קריאות "וואו", ואז מגיע תורי, ואביו של מרקוס, דין, מופיע כדי ללוות אותי במסע שלי אל המזבח. אני נוטלת את זרועו ופוגשת בעיניו של מרקוס. החזה שלו עולה ויורד, והוא מניד את ראשו בתדהמה.
 
עכשיו אני מרגישה יפהפייה.
 
האם באמת חששתי? האם באמת האמנתי שמרקוס, מרקוס שלי, יכול לעשות משהו נורא כל כך?
 
אני מיישרת את הכתפיים ומחייכת אליו — הארוס החזק והכול־יכול שלי, בעלי לעתיד, אביהם של ילדי העתידיים. החרדה בבטני מבעבעת ונמוגה. אחר כך אספר לו מה חשבתי ששמעתי, ונצחק יחד על האופן שבו ביש המזל שלי עם גברים עד כה גרם לי לחשוב על הנורא מכול.
 
הכול יהיה בסדר.
 
כשאנחנו מגיעים אל קצה המעבר דין לוחץ את זרועי.
 
"מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?" שואל הכומר ריקמן.
 
"בשמה של אמה, אני," אומר דין, ועיני מתמלאות דמעות, אבל אני לא יודעת אם משום שנזכרתי שאמא שלי איננה כאן, או משום שאני אסירת תודה על משפחתו של מרקוס, ובעוד דקות ספורות אהיה אחת מהם.
 
"תודה לך," אומר הכומר.
 
דין מתיישב בכיסאו, ואני פונה אל ורוניקה ומושיטה לה את הזר שלי, בדיוק כפי שתרגלנו.
 
ורוניקה מביטה בי, עיניה מתחננות ונואשות. היא מעווה את פניה, וכעבור נשימה נוספת היא מקיאה על הפרחים ועל חזית השמלה שלה.
 
נערות הפרחים צווחות.
 
"איכס!"
 
"איזה גועל!"
 
"אוי, אלוהים," אומרת ורוניקה ומביטה בפרחים הרטובים. "סליחה."
 
"חתיכת דג אכלת שם," אומרת קייט.
 
"אה, ככה קוראים לזה היום?" אומרת ריינה בקול רם מדי. "ברור לגמרי שהבחורה בהיריון."
 
האורחים עוצרים את נשימתם, ואני צועדת לאחור. הרחק מהריח החומצי של הקיא. הרחק מאחותי עם הבעת הפנים העצובה, המודאגת וחסרת האונים שלה.
 
בהיריון? האם התרחקנו עד כדי כך שהיא לא תספר לי דבר כל כך חשוב?
 
"וי?"
 
היא מהנהנת בתשובה לשאלתי שלא נשאלה.
 
אלה חדשות טובות, לא? תינוק בדרך הוא תמיד חדשות טובות.
 
אז למה אני מרגישה כאילו האדמה נשמטת תחת רגלי?
 
"סליחה," אומרת ורוניקה שוב, עדיין מביטה בי. "אני כל כך מצטערת."
 
"ורוניקה?" מרקוס מחוויר. מבטי קופץ ביניהם. העיניים שלו ממוקדות באחותי, ועיניה בו, והיא מהנהנת שוב לאט. "למה לא סיפרת לי?"