בראש מורם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בראש מורם
הוספה למועדפים

בראש מורם

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנוכי זקס

חנוכי נולד בברגן בלזן שבגרמניה, ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. כל-כך סמלי. הוא נולד במקום שבו העם היהודי כמעט ונכחד. חנוכי – בן לניצולי שואה ומדינת ישראל נולדו כתאומים, באותו יום, במזל שור.
חנוכי, דור שני לשואה, ינק מבית את ההיסטוריה ואת ניצחון הרוח על החומר, ללא מורא וללא תסביכים ממאורעות השואה. הוא גדל בעיר העמק, עפולה, היה פעיל בתנועת הצופים ובמסגרתה יצא עם גרעין השלמה לקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי. שירת בנחל המוצנח והיה חייל בחטיבת הצנחנים עד לשחרורו כחייל מילואים בגיל 45. בוגר מדעי החברה בחוג לגיאוגרפיה וחינוך באוניברסיטת חיפה. 
אב גאה לשלושה בנים ולחמישה נכדים. 
מילא שורת תפקידים בחינוך ובחקלאות, ביניהם שנתיים בשליחות ציונית בלונדון, רכז מטעים וניהל מפעל בקיבוץ. 
בעשרים וחמש השנים האחרונות, חי בישוב צורן שבשרון ועבד בחברה בינלאומית לייצור ולטיפוח צמחים. שימש בין היתר כסמנכ"ל שיווק בחברה. 
כפנסיונר, חנוכי עוסק כעת בעיקר בכתיבה, ושם לעצמו למטרה לכתוב ולהנציח את תולדות משפחתו כמורשת לדורות הבאים. 

נושאים

תקציר

חנקה הישירה מבט לתוך עיניו של השטן – מנגלה, והוא השפיל מבטו. 
"בראש מורם" מביא את סיפורה של חנקה, אמי, אישה אמיתית ומופלאה עם סיפור חיים מדהים בעוצמתו. 
חנקה אינה שורדת שואה, היא מנצחת שואה. ככל שהקריבה יותר, כך הצילה יותר. בכל התמודדות, קשה ככל שתהיה, ידה הייתה על העליונה. למרות שעברה את אושוויץ ושוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן, במשקל שלושים וחמישה ק"ג בלבד, נותרה כמו הפניקס, "עוף החול", סמל לתקומה מן העפר ומן האפר, סמלם של המסרבים להתייאש. 
חנקה הקימה בישראל בית, משפחה לתפארת והמשיכה להעצים את סובביה בכוח אישיותה המופלאה. 
היא נפטרה בישראל, בשיבה טובה, מוקפת במשפחה גדולה, אוהבת ומנצחת. 
 
כתיבה היא עניין מסוכן. כתיבה על אודות בני משפחה קשה שבעתיים. היא כרוכה בגילוי סודות משפחתיים, במגע עם רגשות קשים, בהסרת ההאדרה מן ההורים, וגם בהיתר לבדוֹת במקום שבו השכחה אכלה את הזיכרון.
ספר-ביכוריו של חנוכי זקס הוא מרתק, יפה ומרעיד לב, בזכות היכולת שלו לספר סיפור, וגם לבדות סיפור משפחה, שימלא את הבורות האפלים של השכחה. היכולת הזאת היא המבחינה, בעיניי, בין כותב לבין סופר. חנוכי עומד בה באופן מעורר התפעלות. 
אילן שיינפלד.
 
הפניקס: 
"עוף החול" מן המיתולוגיה היוונית הוא הפניקס, שנקרא גם "ציפור האש".
הפניקס פירושו צבע ארגמן כהה, חום – אדום. 
האגדה היוונית על הפניקס המופלא מספרת שמדובר בעוף מיוחד, גדול וצבעוני ומקומו אי-שם במדבר הלוהט. הוא חי אלף שנים, וכשהוא עייף, זקן וחלש הוא משליך עצמו אל האש ונשרף, ומתוך האפר הוא צומח ועולה מחדש, רענן וצעיר. 
הפניקס הוא סמל לתקווה וליכולת להחזיק מעמד, הוא סמלם של הנחושים שעל אף הקשיים מסרבים להתייאש. 

פרק ראשון

הקדמה
 
 
הסיפור שלפניכם אינו סיפור על השואה, זהו סיפור על דמות אמיתית, דמותה של אמנו — חנקה.
 
בבואי לספר את הסיפור נתקלתי בכל פעם מחדש באתגר — לספר סיפור אמיתי, אך לא מדויק. הייתי חייב להיות נאמן למקורות ולסיפורים ששמעתי בבית, ועם זאת ליצור את האירועים לפי הבנתי והיכרותי את דמותה של אמי.
 
תהליך הכתיבה היה מסע מרגש מאין כמוהו, הרפתקה נפלאה שכולה מפגש ביני ובין אמי, אבל לא פחות מכך מפגש ביני ובין עצמי.
 
על כן לקחתי לעצמי את החירות ליצור מציאות כפי שנראתה בדמיוני, כשרוחה של אמי מרחף מעליי.
 
זהו סיפור אופטימי, על אף הכול. הוא מספר על האמונה שבאדם ובאנושיותו. בכל מצב היה תמיד מישהו אנושי שאמא האמינה בו. האמונה באנושיות השאירה אותה אופטימית וריאלית כאחת. היא האמינה תמיד בכוחה שלה לקחת את גורלה בידיה, ידעה והאמינה שיש אנשים טובים באמצע הדרך — ואכן היו, הם קמו ובאו שוב ושוב. היא מעולם לא זנחה את אמונתה הבסיסית באדם.
 
יש המתארים לעיתים דמות בצל תקופה או אישיות לאור ההיסטוריה, אך אני מתאר ואומר באופן ברור מאוד: כאן, התקופה היא בצל הדמות — ההיסטוריה בצלה של אמנו. היא, היא מרכז הסיפור ולא להיפך. אישיותה מאפילה על התקופה. היא ניצחה את אירועי העבר ועל כן ניצבת דמותה כמו הפניקס, כך היא הגדירה את עצמה, כ"עוף החול", עליו נאמר שהוא קם ועולה מתוך האפר, צומח מחדש שוב ושוב, מסמל את התקווה האין סופית ואת אלו המסרבים להתייאש.
 
כך היא הייתה.
 
"בראש מורם", כך אמא הייתה מאז ומעולם. ראשה היה תמיד מורם, מעולם לא הרכינה אותו, לא השפילה מבטה, בעיניה החודרות הביטה ישר למציאות, לקושי ולשטן וניצחה את כולם.
 
היה לנו מזל גדול לגדול בבית שבו גדלנו, כי אמא דיברה והדיבור שלה השאיר בנו את חותמו, שום דבר לא היה זר לנו. שמות כמו אושוויץ וברגן בלזן היו חלק מחיינו, שמענו, היכרנו ולמדנו. ומה שמופלא בדמותה של אמא היה שמעולם לא נכנעה לגורלה בשואה. אנחנו למדנו את קורותיה ממקור ראשון וללא מורא. אין בי מספיק מילים להודות לה על כך, להודות על הדיבור ועל הסיפור, זה היה יוצא דופן, שונה כל־כך מאחרים והכול בזכותה. אמא לא נשברה שם ולא נשברה כאן, השואה הייתה חלק ממנה אבל היא לא נשאבה לתוכה. אמא, כמו התנשאה מעל האירוע המכונן הזה, אשר עיצב את אישיותה. תכונותיה המופלאות מבית העפילו על המאורעות כולם. אמא צמחה מהם להיות חזקה ובריאה בנפשה. תכונות אלו הפכו את הבית בו גדלנו, אחי קובי ואני, למקום עם אווירה נפלאה ומיוחדת. הוריי הם שעיצבו אותנו ועשו אותנו למה שאנחנו היום. הכול בזכות אמי ובזכות אבינו היקר באדם — שורד שואה בזכות עצמו.
 
התקופה המתוארת בסיפור אינה מסתיימת בשואה. היא ממשיכה עמוק לתקופת השיקום והחיים מחדש בארץ ישראל. זהו גם סיפור של דור שלם של תקומה, אשר לא רק יצא מן התופת ומן האפר אלא גם הקים משפחה ומדינה, ובזה אמא ראתה את ניצחונה המוחלט.
 
ההקרבה הייתה דרך חיים עבורה. התמסרותה המוחלטת של אמי למשפחה בכול המובנים, לאמה שלה, כמו גם לבניה ולנכדיה כאחד. הכול החל בכך שהיא ויתרה על תוכנית לימודי הרפואה ב-1939, ובהמשך, במעשה הרואי, היא ויתרה על החופש שלה כפי שמתואר בסיפור. כל צעד שעשתה היה מעשה גבורה והקרבה למען ערכי המשפחה. זו תכונה ראשית ואנושית שליוותה אותה כל חייה.
 
הספר שלפניכם הוא המשך ישיר לדיבור של אמא, מטרתו המפורשת היא להשאיר את חותמה לדורות הבאים. היא נהגה להרצות בבתי ספר, תמיד הרגישה את הצורך להביא את הסיפור במלוא עוצמתו וממקור ראשון. אמא ידעה בחושיה החדים כי יש חשש סביר שיבוא יום, כאשר שורדי השואה יעברו מן העולם, שיהיו כאלה שיכחישו את המאורעות.
 
את זאת היא לא יכלה להרשות לעצמה שיקרה.
 
משפחה יקרה, קוראים יקרים, הסיפור הוא שלכם ובשבילכם.
 
הבטחתי ובכך אני מקיים את הבטחתי. אני מביא את הסיפור קודם כל למען המשפחה ולעולם כולו.
 
 
 
חנוכי.
 
 
 
 
 
הנטישה וולוצלאבק, ספטמבר 1939
 
 
וולוצלאבק החלה להיראות כעיר רפאים. הרחובות היו ריקים ומעט אנשים התהלכו בהם, חרדים מפני המחר. איש לא יכול היה לדעת מה יילד יום. מטוסי קרב גרמניים הרעישו את שמי העיר, בדרכם מזרחה, לכיוון ורשה ומעבר לבירה גם לעומק המדינה. הרדיו שידר ללא הפסקה את הבשורות הקשות על התקדמות הצבא הגרמני, שפלש לפולין מצפון מערב, לפני מספר ימים וממשיך לדהור במהירות אל לב המדינה.
 
 
 
קובה (יעקב), אביה של חנקה, נכנס הביתה כרוח סערה, כינס את אסתר רעייתו ואת בתם, את מרדכי, אשתו אילנה ובנם אפרים לשיחה שקטה אך רצינית, "אנחנו נוסעים לוורשה. יש משאית בחוץ. אל תשאלו שאלות, אין זמן. אספר לכם בדרך. יש לנו רק שעה לארוז מה שנחוץ וחיוני. כל אחד ייקח רק מזוודה אחת, זה הכול. כמה בגדים, לא יותר. אסתר, קחי את התכשיטים שלך, ותחביאי היטב. יש לי הרגשה שנצטרך למכור אותם כדי להתקיים."
 
חנקה אך זה חזרה מחופשת הקיץ בזקופנה, עיר קיט פולנית בהרי הדרום, שם התארחה אצל דודיה, אחיו של אביה, מרדכי, אשתו אילנה ובנם אפרים בן העשר. יומיים לאחר מכן הגיעו גם השלושה מזקופנה לוולוצלאבק. הערכתם הייתה שהמלחמה תפרוץ בדרום, הגרמנים שלטו בצ'כוסלובקיה וענני המלחמה ריחפו בדרום פולין דווקא. משום כך הם החליטו לנסוע צפונה ולהצטרף למשפחתה של חנקה בוולוצלאבק שבצפון.
 
אסתר ביקשה מחנקה לצאת במהירות לחנויות ולקנות כל מה שאפשר, מזון וכל דבר שיהיה להם לעזר בימים הבאים כי אין לדעת מה יקרה. חנקה יצאה לחפש מצרכים. רוב חנויות המכולת היו ברחוב הראשי שבו גרו, במרחק הליכה קצר. החנויות היו כמעט ריקות, לא ניתן היה למצוא בהן מצרכים ראויים לשמם. חלק מהחנויות היו סגורות וחלקן פשוט נטושות, אווירת נכאים ובהלה שררה בעיר.
 
בדרכה חזרה חלפה על פני בית המרקחת הסמוך, החנות הייתה נעולה. היא המשיכה ללכת, עצרה לרגע, פנתה לאחור ונעמדה מול החנות הנעולה, היססה לכמה שניות ואז, ברגע של הבזק, השליכה מוט ברזל שמצאה ברחוב וניפצה את חלון הראווה. דרך הפתח שנפער נכנסה בזהירות והחלה למלא את תיקה מכל הבא ליד: תחבושות, פלסטרים, משככי כאבים, היא התעכבה ליד בקבוקי חיטוי ושלפה משם יוד, אלכוהול לניקוי פגעים וחיטוי העור. היא מצאה עוד כמה תרופות יעילות נגד שיעול וחום גבוה, ומילאה את תיקה ככל שיכלה לשאת ויצאה חזרה דרך החלון המנופץ.
 
היא שבה לביתה עם מצרכים בסיסיים: גפרורים, מכל קטן של נפט, בשר קפוא ונקניקים שמצאה באחד המקררים בחנות נטושה, קמח ותפוחי אדמה, ככל שיכולה הייתה לשאת בכמה סלים.
 
קובה ראה את התיק הנוסף שהביאה עמה, "ומה זה?"
 
"פרצתי לבית המרקחת ולקחתי כל מה שיכולתי שיהיה לנו לעזר." השיבה חנקה כלאחר יד.
 
קובה חייך לראשונה וחשב, חכמה מאוד הילדה שלנו.
 
אסתר, שאמה נפטרה כמה ימים קודם לכן, הייתה שרויה באבל ולבשה שחורים. בגדיה של אסתר נדמו לחנקה כעתיד שחור, משהו לא הסתדר לה עם הלבוש המוזר של אמה, כאילו אחזה השד, למרות התנהגותה השקטה והשלווה יחסית. חנקה חשבה על המטוסים הרועשים מעל, המדינה במלחמה, אמה לבושה שחורים והם, אוגרים מזון וציוד לימים קשים שבוודאי יגיעו — תמונה סוריאליסטית.
 
אסתר ביקשה מחנקה לארוז עבורה רק בגדים שחורים. הרי ימי האבל יחלפו בקרוב והם יחזרו בוודאי תוך כמה ימים, אז חבל לקחת בגדים חגיגיים ואחרים. רק שמלות שחורות, היא ביקשה, תוך כמה ימים נחזור.
 
שעה קודם לכן:
 
קובה עדיין עבד במפעל לנייר כמנהל חשבונות. המפעל, גם בעת הזו ייצר את מוצריו ולכן קובה נאלץ לעשות סידורים אחרונים, כגון הפקדת כספי המפעל בכספת. במחשבה שנייה, כשעמד מול הכספת, הוא החליט להכניס חלק מהכסף לתיקו, והוא ניגש לבדוק את מאגר הדלק, שכנראה יהפוך להיות המצרך החשוב ביותר לימים הקרובים.
 
נהג שעצר בדרך וראה את המפעל, החליט לנסות את מזלו. הוא פגש את קובה במשרדו שעה שסגר דברים אחרונים ושאל אם יש במפעל קצת דלק למשאית, כי יש איתו כמה נוסעים, שני חברים ומשפחה אחת עם שני ילדים פעוטים שנטשו הבוקר את העיר טורון, וכרגע הוא תקוע כי הוא נוסע על טיפות הדלק האחרונות.
 
"ולאן פניך מועדות?" שאל אותו קובה.
 
"לוורשה. כולם בורחים מזרחה." ענה.
 
"אתן לך כמה דלק שתרצה, אבל אתה תיקח אותי, את משפחתי, אשתי ובתי ומשפחתו של אחי, נזוז תוך שעה." קבע קובה ללא היסוס והורה לנהג לחנות ליד מאגר הדלק של המפעל כדי למלא עוד כמה מכלים ניידים כדי שיהיה להם מלאי להמשך הדרך ויצא לביתו לאסוף את המשפחה.
 
תוך כשעה הייתה המשפחה מוכנה. הם נשאו אִתָּם כמה תיקים בלבד, כל העבר שלהם הוכנס לכמה תיקי יד ושלוש מזוודות. חנקה עדיין הייתה מלאת תקווה. לא יכול להיות שהמלחמה תיארך זמן רב מדי, חשבה, הרי תוך מספר ימים יגיעו לאיזה הסכם, המעצמות הכריזו בינתיים מלחמה על גרמניה ויבואו להציל את הפולנים. צבא הפרשים הפולנים חזק מאוד ובוודאי ידע להגן על ורשה מהפולש הגרמני.
 
"תשאירו בית מסודר, שלא יהיה לנו בלגן כשנחזור. תבדקו שהברזים סגורים היטב, בדיקה אחרונה, ננעל את הדלת כי בוודאי ינסו גם לפרוץ ולגנוב לנו, אז יש לנעול היטב." ביקשה אסתר.
 
קובה בדק את המצב הכספי. הוא הבין קצת יותר את המצב והעריך שיצטרכו כל דבר שיעזור להם כדי להתקיים, כסף ותכשיטים אלו הדברים החשובים ביותר והוא ריכז את הכול אצלו, בתיק היד ששמר צמוד אליו.
 
בלב כבד עלו למשאית. בתא הנוסעים כבר ישבו כמה נוסעים בגילים שונים. הם היו מבוהלים ולכן ביקשו לשבת עמוק בתוך המשאית, כמו ביקשו להסתתר במעמקים מאימת הגרמנים. חנקה ביקשה לשבת בקצה. מייד אחרי עלייתם נשמעה הפצצה כבדה בקרבת מקום. מטוסים גרמנים הטילו פצצות על העיר, הארץ רעשה. הם ירדו בבהילות מהמשאית ומצאו מחסה בתוך הכניסות לבתים הסמוכים. כנראה שהגרמנים הטילו את הפצצות שנותרו להם על העיר המזדמנת והמשיכו בדרכם חזרה לבסיסיהם בגרמניה.
 
חנקה הבינה לפתע שזו מלחמה, ההכרה חדרה לתודעתה. אנחנו לא נחזור לכאן כל־כך מהר, חשבה לעצמה, זה לא ייגמר טוב...
 
המשאית התנהלה לאיטה. הרחובות היו ריקים אמנם, אך ההפצצות השאירו את חותמן. היה צורך לעקוף את הבורות שנפערו בכבישים. פחד מילא את יושבי המשאית שהיו מבועתים, חיוורים ורועדים. הם הבינו לפתע כי בקלות יכולים המטוסים להפציץ את המשאית שבדרך. אנחנו בסכנה גדולה, חשבו. לאט־לאט החלו להבין, יש מלחמה, זו סכנת חיים, עלינו להגיע לוורשה במהירות.
 
חנקה הביטה ברחובות החולפים מולה במועקה גדולה. הנה בית הספר שבו בילתה את שתיים עשר השנים האחרונות, היא לא הספיקה להיפרד. היא ראתה את קירותיו האפורים, זיהתה את חלון כיתתה, החצר הגדולה הייתה נטושה ולבה נצבט. הם חלפו ליד הפארק שכה אהבה לשוטט בו, היא נזכרה איך טיילה בו עם חברותיה בתקופת האביב עת היו העצים בשיא פריחתם. הנה הם עברו על הגשר מעל הוויסלה, עורק החיים החשוב של פולין כולה. מימיו של הנהר הרחב היו שקטים. חנקה אהבה את הנהר אהבת נפש. הוא זרם לכיוון צפון מערב בשלווה שלא הופרעה עקב מאורעות הימים האחרונים, מתעלם לחלוטין מההפצצות — הטבע בשלו. האדם הורס, הטבע ממשיך להתקיים. הוא חזק יותר. זרימת הנהר הפיחה בחנקה קצת ביטחון, עולם כמנהגו נוהג, יש כוחות חזקים יותר מכוחות הרשע של האדם. הרשע בסופו של דבר יוכנע.
 
המשאית חלפה על פני בתי חברותיה. הבתים כולם היו נעולים, התריסים מוגפים, אין לדעת אם כבר ברחו או שמא הם מתחבאים בתוכם ומחכים לרע מכל. היא מנתה את חברותיה הקרובות אחת־אחת ליד כל בית תוך כדי נסיעה והבינה שהיא נפרדת מהן, לא בטוח כלל שתחזור לפגוש אותן. כל אחת יצאה לדרכה והיא, בורחת עם משפחתה לוורשה הבירה.
 
חנקה החלה לבכות, היא לא יכולה הייתה לעצור את דמעותיה. בסתר לבה הבינה. היא חשבה לעצמה, אני נפרדת מילדותי, אני נפרדת מנעוריי, לא כך רציתי שיהיה, רציתי להיפרד כיאות, לומר שלום. רציתי לצאת לבלגיה ללמוד רפואה, להתקדם, להיות אדם שעוזר לחלשים, לחולים, אני רוצה להגשים את שאיפותיי, לא רוצה לברוח ולנטוש את כל מה שהיה לי...
 
הנסיעה הייתה קשה ואיטית למדי, מהמורות הדרך הקפיצו את נוסעי המשאית ללא הרף. לפתע הם עצרו. שוטרים פולנים עצרו את המשאית, הם נראו מבוהלים יותר מהנוסעים, בצעקות פקדו עליהם לרדת. כל הנוסעים ירדו, השוטרים נראו אובדי עצות כמו כולם. לא היה להם מושג מדוע עצרו, כשם שהשוטרים לא הבינו מדוע עצרו את המשאית. הקצין ניגש לנהג וביקש לבדוק רישיונות, הנהג רעד מפחד, הילדים החלו לבכות, הנשים ניסו להרגיעם ללא הצלחה.
 
קובה ניגש לשוטרים ושאל לחפצם. הם ביקשו לבדוק תעודות ורישיונות וחקרו את הנהג היכן מצא דלק, כי הרי כל הדלק הולאם למען המאמץ המלחמתי וציוד צבא הפרשים הפולני.
 
"אדוני הקצין, האוכל לשוחח איתך באופן אישי?" ביקש קובה.
 
הקצין הסכים והם ניגשו הצידה. "מה רצונך, אדוני? אני רק ממלא פקודות."
 
קובה הבחין שהקצין מהוסס, שאין לו מושג מה קורה במדינה ומה קורה במשטרה. "אוכל לעזור לאדוני, אם תרצה, יש לי יכולת לעזור לך, רק אמור מה אתה צריך ותן לנו בבקשה להמשיך בדרכנו לכיוון הבירה." אמר.
 
הקצין עדיין היסס. השוטרים, פקודיו, צפו בשיח מרחוק. הוא העיף בהם מבט. הם נראו כמי שרק רוצים לנוס לביתם.
 
קובה הבין איך מתנהלים הדברים בימי המלחמה, הוא הוציא מכיסו חבילת מזומנים ודחף לכיסו של הקצין צרור שטרות. "עוד דבר," אמר הקצין, "השוטרים יחזרו לתחנת המשטרה, אבל אני מצטרף אליכם. ייתכן ואוכל לעזור בדרך תוך ניצול מדיי ודרגתי." ובלחיצת יד סוכמה העסקה.
 
הקצין פקד על חולית השוטרים לחזור לתחנת המשטרה, תוך שהוא מבטיח להצטרף אליהם יותר מאוחר. השוטרים פנו לדרכם. הקצין עלה למשאית והתיישב ליד קובה, במושבים שליד הנהג.
 
העיר התרחקה, הכול נשאר מאחור, אסתר טענה שיחזרו תוך כמה ימים, חנקה הבינה שזה יהיה ארוך מאוד וקובה שמר על שתיקה, הוא הבין יותר מהן. הוא הגיע למסקנה שפולין נעלמה מהמפה, שתוך כמה ימים לא תהיה להם מדינה, הם יהיו תחת שלטון גרמני, משטר צבאי, הוא ידע לאן זה הולך. קובה לא רצה לייאש את משפחתו, אך גם לא לטעת בהם תקוות שווא, ולכן הוא שמר על שתיקה.
 
הדרך נעשתה קשה, כמות המכוניות גדלה, רכבים מכל הסוגים, הרבה מכוניות פרטיות, כולן נוסעות באיטיות מזרחה, כולם ניסו לברוח מהכובש הגרמני. הכביש היה משובש לחלוטין. למרבית הפלא היו לא מעט הולכי רגל שניסו גם הם להגיע מזרחה בכל דרך, משפחות על מיטלטליהן, ילדים, נערים ואף תינוקות בעגלות. הייתה נהירה המונית. כולם פנו לכיוון הבירה. השמועות אמרו שהטנקים הגרמנים כבר נכנסו לכל הערים הגדולות במערב, הצבא הפולני ניגף ושרידיו מתרכזים כעת סביב ורשה, בניסיון להגן על הבירה.
 
חנקה הביטה לאחור ולא יכלה לעצור את בכייה, היא מיאנה להיפרד כך סתם. זו לא הייתה פרידה, זו בריחה, נטישה של כל מה שהיה לה בעבר. הנסיעה האיטית הקלה עליה, כי העיר לא נעלמה בבת אחת. אט־אט, בשלבים, היא התרחקה, והיטשטשה, עד שברגע מסוים הבינה חנקה שהיא רק מדמיינת. הכול התערפל.
 
עיר הולדתה נותרה מעבר לאופק. יחד עם היעלמותה נעלמה לחנקה גם ילדותה, אפילו לא תמונה אחת קטנה לקחה עמה, הכול נשאר נטוש מאחור.
 
 
 
 

חנוכי זקס

חנוכי נולד בברגן בלזן שבגרמניה, ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. כל-כך סמלי. הוא נולד במקום שבו העם היהודי כמעט ונכחד. חנוכי – בן לניצולי שואה ומדינת ישראל נולדו כתאומים, באותו יום, במזל שור.
חנוכי, דור שני לשואה, ינק מבית את ההיסטוריה ואת ניצחון הרוח על החומר, ללא מורא וללא תסביכים ממאורעות השואה. הוא גדל בעיר העמק, עפולה, היה פעיל בתנועת הצופים ובמסגרתה יצא עם גרעין השלמה לקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי. שירת בנחל המוצנח והיה חייל בחטיבת הצנחנים עד לשחרורו כחייל מילואים בגיל 45. בוגר מדעי החברה בחוג לגיאוגרפיה וחינוך באוניברסיטת חיפה. 
אב גאה לשלושה בנים ולחמישה נכדים. 
מילא שורת תפקידים בחינוך ובחקלאות, ביניהם שנתיים בשליחות ציונית בלונדון, רכז מטעים וניהל מפעל בקיבוץ. 
בעשרים וחמש השנים האחרונות, חי בישוב צורן שבשרון ועבד בחברה בינלאומית לייצור ולטיפוח צמחים. שימש בין היתר כסמנכ"ל שיווק בחברה. 
כפנסיונר, חנוכי עוסק כעת בעיקר בכתיבה, ושם לעצמו למטרה לכתוב ולהנציח את תולדות משפחתו כמורשת לדורות הבאים. 

עוד על הספר

נושאים

בראש מורם חנוכי זקס
הקדמה
 
 
הסיפור שלפניכם אינו סיפור על השואה, זהו סיפור על דמות אמיתית, דמותה של אמנו — חנקה.
 
בבואי לספר את הסיפור נתקלתי בכל פעם מחדש באתגר — לספר סיפור אמיתי, אך לא מדויק. הייתי חייב להיות נאמן למקורות ולסיפורים ששמעתי בבית, ועם זאת ליצור את האירועים לפי הבנתי והיכרותי את דמותה של אמי.
 
תהליך הכתיבה היה מסע מרגש מאין כמוהו, הרפתקה נפלאה שכולה מפגש ביני ובין אמי, אבל לא פחות מכך מפגש ביני ובין עצמי.
 
על כן לקחתי לעצמי את החירות ליצור מציאות כפי שנראתה בדמיוני, כשרוחה של אמי מרחף מעליי.
 
זהו סיפור אופטימי, על אף הכול. הוא מספר על האמונה שבאדם ובאנושיותו. בכל מצב היה תמיד מישהו אנושי שאמא האמינה בו. האמונה באנושיות השאירה אותה אופטימית וריאלית כאחת. היא האמינה תמיד בכוחה שלה לקחת את גורלה בידיה, ידעה והאמינה שיש אנשים טובים באמצע הדרך — ואכן היו, הם קמו ובאו שוב ושוב. היא מעולם לא זנחה את אמונתה הבסיסית באדם.
 
יש המתארים לעיתים דמות בצל תקופה או אישיות לאור ההיסטוריה, אך אני מתאר ואומר באופן ברור מאוד: כאן, התקופה היא בצל הדמות — ההיסטוריה בצלה של אמנו. היא, היא מרכז הסיפור ולא להיפך. אישיותה מאפילה על התקופה. היא ניצחה את אירועי העבר ועל כן ניצבת דמותה כמו הפניקס, כך היא הגדירה את עצמה, כ"עוף החול", עליו נאמר שהוא קם ועולה מתוך האפר, צומח מחדש שוב ושוב, מסמל את התקווה האין סופית ואת אלו המסרבים להתייאש.
 
כך היא הייתה.
 
"בראש מורם", כך אמא הייתה מאז ומעולם. ראשה היה תמיד מורם, מעולם לא הרכינה אותו, לא השפילה מבטה, בעיניה החודרות הביטה ישר למציאות, לקושי ולשטן וניצחה את כולם.
 
היה לנו מזל גדול לגדול בבית שבו גדלנו, כי אמא דיברה והדיבור שלה השאיר בנו את חותמו, שום דבר לא היה זר לנו. שמות כמו אושוויץ וברגן בלזן היו חלק מחיינו, שמענו, היכרנו ולמדנו. ומה שמופלא בדמותה של אמא היה שמעולם לא נכנעה לגורלה בשואה. אנחנו למדנו את קורותיה ממקור ראשון וללא מורא. אין בי מספיק מילים להודות לה על כך, להודות על הדיבור ועל הסיפור, זה היה יוצא דופן, שונה כל־כך מאחרים והכול בזכותה. אמא לא נשברה שם ולא נשברה כאן, השואה הייתה חלק ממנה אבל היא לא נשאבה לתוכה. אמא, כמו התנשאה מעל האירוע המכונן הזה, אשר עיצב את אישיותה. תכונותיה המופלאות מבית העפילו על המאורעות כולם. אמא צמחה מהם להיות חזקה ובריאה בנפשה. תכונות אלו הפכו את הבית בו גדלנו, אחי קובי ואני, למקום עם אווירה נפלאה ומיוחדת. הוריי הם שעיצבו אותנו ועשו אותנו למה שאנחנו היום. הכול בזכות אמי ובזכות אבינו היקר באדם — שורד שואה בזכות עצמו.
 
התקופה המתוארת בסיפור אינה מסתיימת בשואה. היא ממשיכה עמוק לתקופת השיקום והחיים מחדש בארץ ישראל. זהו גם סיפור של דור שלם של תקומה, אשר לא רק יצא מן התופת ומן האפר אלא גם הקים משפחה ומדינה, ובזה אמא ראתה את ניצחונה המוחלט.
 
ההקרבה הייתה דרך חיים עבורה. התמסרותה המוחלטת של אמי למשפחה בכול המובנים, לאמה שלה, כמו גם לבניה ולנכדיה כאחד. הכול החל בכך שהיא ויתרה על תוכנית לימודי הרפואה ב-1939, ובהמשך, במעשה הרואי, היא ויתרה על החופש שלה כפי שמתואר בסיפור. כל צעד שעשתה היה מעשה גבורה והקרבה למען ערכי המשפחה. זו תכונה ראשית ואנושית שליוותה אותה כל חייה.
 
הספר שלפניכם הוא המשך ישיר לדיבור של אמא, מטרתו המפורשת היא להשאיר את חותמה לדורות הבאים. היא נהגה להרצות בבתי ספר, תמיד הרגישה את הצורך להביא את הסיפור במלוא עוצמתו וממקור ראשון. אמא ידעה בחושיה החדים כי יש חשש סביר שיבוא יום, כאשר שורדי השואה יעברו מן העולם, שיהיו כאלה שיכחישו את המאורעות.
 
את זאת היא לא יכלה להרשות לעצמה שיקרה.
 
משפחה יקרה, קוראים יקרים, הסיפור הוא שלכם ובשבילכם.
 
הבטחתי ובכך אני מקיים את הבטחתי. אני מביא את הסיפור קודם כל למען המשפחה ולעולם כולו.
 
 
 
חנוכי.
 
 
 
 
 
הנטישה וולוצלאבק, ספטמבר 1939
 
 
וולוצלאבק החלה להיראות כעיר רפאים. הרחובות היו ריקים ומעט אנשים התהלכו בהם, חרדים מפני המחר. איש לא יכול היה לדעת מה יילד יום. מטוסי קרב גרמניים הרעישו את שמי העיר, בדרכם מזרחה, לכיוון ורשה ומעבר לבירה גם לעומק המדינה. הרדיו שידר ללא הפסקה את הבשורות הקשות על התקדמות הצבא הגרמני, שפלש לפולין מצפון מערב, לפני מספר ימים וממשיך לדהור במהירות אל לב המדינה.
 
 
 
קובה (יעקב), אביה של חנקה, נכנס הביתה כרוח סערה, כינס את אסתר רעייתו ואת בתם, את מרדכי, אשתו אילנה ובנם אפרים לשיחה שקטה אך רצינית, "אנחנו נוסעים לוורשה. יש משאית בחוץ. אל תשאלו שאלות, אין זמן. אספר לכם בדרך. יש לנו רק שעה לארוז מה שנחוץ וחיוני. כל אחד ייקח רק מזוודה אחת, זה הכול. כמה בגדים, לא יותר. אסתר, קחי את התכשיטים שלך, ותחביאי היטב. יש לי הרגשה שנצטרך למכור אותם כדי להתקיים."
 
חנקה אך זה חזרה מחופשת הקיץ בזקופנה, עיר קיט פולנית בהרי הדרום, שם התארחה אצל דודיה, אחיו של אביה, מרדכי, אשתו אילנה ובנם אפרים בן העשר. יומיים לאחר מכן הגיעו גם השלושה מזקופנה לוולוצלאבק. הערכתם הייתה שהמלחמה תפרוץ בדרום, הגרמנים שלטו בצ'כוסלובקיה וענני המלחמה ריחפו בדרום פולין דווקא. משום כך הם החליטו לנסוע צפונה ולהצטרף למשפחתה של חנקה בוולוצלאבק שבצפון.
 
אסתר ביקשה מחנקה לצאת במהירות לחנויות ולקנות כל מה שאפשר, מזון וכל דבר שיהיה להם לעזר בימים הבאים כי אין לדעת מה יקרה. חנקה יצאה לחפש מצרכים. רוב חנויות המכולת היו ברחוב הראשי שבו גרו, במרחק הליכה קצר. החנויות היו כמעט ריקות, לא ניתן היה למצוא בהן מצרכים ראויים לשמם. חלק מהחנויות היו סגורות וחלקן פשוט נטושות, אווירת נכאים ובהלה שררה בעיר.
 
בדרכה חזרה חלפה על פני בית המרקחת הסמוך, החנות הייתה נעולה. היא המשיכה ללכת, עצרה לרגע, פנתה לאחור ונעמדה מול החנות הנעולה, היססה לכמה שניות ואז, ברגע של הבזק, השליכה מוט ברזל שמצאה ברחוב וניפצה את חלון הראווה. דרך הפתח שנפער נכנסה בזהירות והחלה למלא את תיקה מכל הבא ליד: תחבושות, פלסטרים, משככי כאבים, היא התעכבה ליד בקבוקי חיטוי ושלפה משם יוד, אלכוהול לניקוי פגעים וחיטוי העור. היא מצאה עוד כמה תרופות יעילות נגד שיעול וחום גבוה, ומילאה את תיקה ככל שיכלה לשאת ויצאה חזרה דרך החלון המנופץ.
 
היא שבה לביתה עם מצרכים בסיסיים: גפרורים, מכל קטן של נפט, בשר קפוא ונקניקים שמצאה באחד המקררים בחנות נטושה, קמח ותפוחי אדמה, ככל שיכולה הייתה לשאת בכמה סלים.
 
קובה ראה את התיק הנוסף שהביאה עמה, "ומה זה?"
 
"פרצתי לבית המרקחת ולקחתי כל מה שיכולתי שיהיה לנו לעזר." השיבה חנקה כלאחר יד.
 
קובה חייך לראשונה וחשב, חכמה מאוד הילדה שלנו.
 
אסתר, שאמה נפטרה כמה ימים קודם לכן, הייתה שרויה באבל ולבשה שחורים. בגדיה של אסתר נדמו לחנקה כעתיד שחור, משהו לא הסתדר לה עם הלבוש המוזר של אמה, כאילו אחזה השד, למרות התנהגותה השקטה והשלווה יחסית. חנקה חשבה על המטוסים הרועשים מעל, המדינה במלחמה, אמה לבושה שחורים והם, אוגרים מזון וציוד לימים קשים שבוודאי יגיעו — תמונה סוריאליסטית.
 
אסתר ביקשה מחנקה לארוז עבורה רק בגדים שחורים. הרי ימי האבל יחלפו בקרוב והם יחזרו בוודאי תוך כמה ימים, אז חבל לקחת בגדים חגיגיים ואחרים. רק שמלות שחורות, היא ביקשה, תוך כמה ימים נחזור.
 
שעה קודם לכן:
 
קובה עדיין עבד במפעל לנייר כמנהל חשבונות. המפעל, גם בעת הזו ייצר את מוצריו ולכן קובה נאלץ לעשות סידורים אחרונים, כגון הפקדת כספי המפעל בכספת. במחשבה שנייה, כשעמד מול הכספת, הוא החליט להכניס חלק מהכסף לתיקו, והוא ניגש לבדוק את מאגר הדלק, שכנראה יהפוך להיות המצרך החשוב ביותר לימים הקרובים.
 
נהג שעצר בדרך וראה את המפעל, החליט לנסות את מזלו. הוא פגש את קובה במשרדו שעה שסגר דברים אחרונים ושאל אם יש במפעל קצת דלק למשאית, כי יש איתו כמה נוסעים, שני חברים ומשפחה אחת עם שני ילדים פעוטים שנטשו הבוקר את העיר טורון, וכרגע הוא תקוע כי הוא נוסע על טיפות הדלק האחרונות.
 
"ולאן פניך מועדות?" שאל אותו קובה.
 
"לוורשה. כולם בורחים מזרחה." ענה.
 
"אתן לך כמה דלק שתרצה, אבל אתה תיקח אותי, את משפחתי, אשתי ובתי ומשפחתו של אחי, נזוז תוך שעה." קבע קובה ללא היסוס והורה לנהג לחנות ליד מאגר הדלק של המפעל כדי למלא עוד כמה מכלים ניידים כדי שיהיה להם מלאי להמשך הדרך ויצא לביתו לאסוף את המשפחה.
 
תוך כשעה הייתה המשפחה מוכנה. הם נשאו אִתָּם כמה תיקים בלבד, כל העבר שלהם הוכנס לכמה תיקי יד ושלוש מזוודות. חנקה עדיין הייתה מלאת תקווה. לא יכול להיות שהמלחמה תיארך זמן רב מדי, חשבה, הרי תוך מספר ימים יגיעו לאיזה הסכם, המעצמות הכריזו בינתיים מלחמה על גרמניה ויבואו להציל את הפולנים. צבא הפרשים הפולנים חזק מאוד ובוודאי ידע להגן על ורשה מהפולש הגרמני.
 
"תשאירו בית מסודר, שלא יהיה לנו בלגן כשנחזור. תבדקו שהברזים סגורים היטב, בדיקה אחרונה, ננעל את הדלת כי בוודאי ינסו גם לפרוץ ולגנוב לנו, אז יש לנעול היטב." ביקשה אסתר.
 
קובה בדק את המצב הכספי. הוא הבין קצת יותר את המצב והעריך שיצטרכו כל דבר שיעזור להם כדי להתקיים, כסף ותכשיטים אלו הדברים החשובים ביותר והוא ריכז את הכול אצלו, בתיק היד ששמר צמוד אליו.
 
בלב כבד עלו למשאית. בתא הנוסעים כבר ישבו כמה נוסעים בגילים שונים. הם היו מבוהלים ולכן ביקשו לשבת עמוק בתוך המשאית, כמו ביקשו להסתתר במעמקים מאימת הגרמנים. חנקה ביקשה לשבת בקצה. מייד אחרי עלייתם נשמעה הפצצה כבדה בקרבת מקום. מטוסים גרמנים הטילו פצצות על העיר, הארץ רעשה. הם ירדו בבהילות מהמשאית ומצאו מחסה בתוך הכניסות לבתים הסמוכים. כנראה שהגרמנים הטילו את הפצצות שנותרו להם על העיר המזדמנת והמשיכו בדרכם חזרה לבסיסיהם בגרמניה.
 
חנקה הבינה לפתע שזו מלחמה, ההכרה חדרה לתודעתה. אנחנו לא נחזור לכאן כל־כך מהר, חשבה לעצמה, זה לא ייגמר טוב...
 
המשאית התנהלה לאיטה. הרחובות היו ריקים אמנם, אך ההפצצות השאירו את חותמן. היה צורך לעקוף את הבורות שנפערו בכבישים. פחד מילא את יושבי המשאית שהיו מבועתים, חיוורים ורועדים. הם הבינו לפתע כי בקלות יכולים המטוסים להפציץ את המשאית שבדרך. אנחנו בסכנה גדולה, חשבו. לאט־לאט החלו להבין, יש מלחמה, זו סכנת חיים, עלינו להגיע לוורשה במהירות.
 
חנקה הביטה ברחובות החולפים מולה במועקה גדולה. הנה בית הספר שבו בילתה את שתיים עשר השנים האחרונות, היא לא הספיקה להיפרד. היא ראתה את קירותיו האפורים, זיהתה את חלון כיתתה, החצר הגדולה הייתה נטושה ולבה נצבט. הם חלפו ליד הפארק שכה אהבה לשוטט בו, היא נזכרה איך טיילה בו עם חברותיה בתקופת האביב עת היו העצים בשיא פריחתם. הנה הם עברו על הגשר מעל הוויסלה, עורק החיים החשוב של פולין כולה. מימיו של הנהר הרחב היו שקטים. חנקה אהבה את הנהר אהבת נפש. הוא זרם לכיוון צפון מערב בשלווה שלא הופרעה עקב מאורעות הימים האחרונים, מתעלם לחלוטין מההפצצות — הטבע בשלו. האדם הורס, הטבע ממשיך להתקיים. הוא חזק יותר. זרימת הנהר הפיחה בחנקה קצת ביטחון, עולם כמנהגו נוהג, יש כוחות חזקים יותר מכוחות הרשע של האדם. הרשע בסופו של דבר יוכנע.
 
המשאית חלפה על פני בתי חברותיה. הבתים כולם היו נעולים, התריסים מוגפים, אין לדעת אם כבר ברחו או שמא הם מתחבאים בתוכם ומחכים לרע מכל. היא מנתה את חברותיה הקרובות אחת־אחת ליד כל בית תוך כדי נסיעה והבינה שהיא נפרדת מהן, לא בטוח כלל שתחזור לפגוש אותן. כל אחת יצאה לדרכה והיא, בורחת עם משפחתה לוורשה הבירה.
 
חנקה החלה לבכות, היא לא יכולה הייתה לעצור את דמעותיה. בסתר לבה הבינה. היא חשבה לעצמה, אני נפרדת מילדותי, אני נפרדת מנעוריי, לא כך רציתי שיהיה, רציתי להיפרד כיאות, לומר שלום. רציתי לצאת לבלגיה ללמוד רפואה, להתקדם, להיות אדם שעוזר לחלשים, לחולים, אני רוצה להגשים את שאיפותיי, לא רוצה לברוח ולנטוש את כל מה שהיה לי...
 
הנסיעה הייתה קשה ואיטית למדי, מהמורות הדרך הקפיצו את נוסעי המשאית ללא הרף. לפתע הם עצרו. שוטרים פולנים עצרו את המשאית, הם נראו מבוהלים יותר מהנוסעים, בצעקות פקדו עליהם לרדת. כל הנוסעים ירדו, השוטרים נראו אובדי עצות כמו כולם. לא היה להם מושג מדוע עצרו, כשם שהשוטרים לא הבינו מדוע עצרו את המשאית. הקצין ניגש לנהג וביקש לבדוק רישיונות, הנהג רעד מפחד, הילדים החלו לבכות, הנשים ניסו להרגיעם ללא הצלחה.
 
קובה ניגש לשוטרים ושאל לחפצם. הם ביקשו לבדוק תעודות ורישיונות וחקרו את הנהג היכן מצא דלק, כי הרי כל הדלק הולאם למען המאמץ המלחמתי וציוד צבא הפרשים הפולני.
 
"אדוני הקצין, האוכל לשוחח איתך באופן אישי?" ביקש קובה.
 
הקצין הסכים והם ניגשו הצידה. "מה רצונך, אדוני? אני רק ממלא פקודות."
 
קובה הבחין שהקצין מהוסס, שאין לו מושג מה קורה במדינה ומה קורה במשטרה. "אוכל לעזור לאדוני, אם תרצה, יש לי יכולת לעזור לך, רק אמור מה אתה צריך ותן לנו בבקשה להמשיך בדרכנו לכיוון הבירה." אמר.
 
הקצין עדיין היסס. השוטרים, פקודיו, צפו בשיח מרחוק. הוא העיף בהם מבט. הם נראו כמי שרק רוצים לנוס לביתם.
 
קובה הבין איך מתנהלים הדברים בימי המלחמה, הוא הוציא מכיסו חבילת מזומנים ודחף לכיסו של הקצין צרור שטרות. "עוד דבר," אמר הקצין, "השוטרים יחזרו לתחנת המשטרה, אבל אני מצטרף אליכם. ייתכן ואוכל לעזור בדרך תוך ניצול מדיי ודרגתי." ובלחיצת יד סוכמה העסקה.
 
הקצין פקד על חולית השוטרים לחזור לתחנת המשטרה, תוך שהוא מבטיח להצטרף אליהם יותר מאוחר. השוטרים פנו לדרכם. הקצין עלה למשאית והתיישב ליד קובה, במושבים שליד הנהג.
 
העיר התרחקה, הכול נשאר מאחור, אסתר טענה שיחזרו תוך כמה ימים, חנקה הבינה שזה יהיה ארוך מאוד וקובה שמר על שתיקה, הוא הבין יותר מהן. הוא הגיע למסקנה שפולין נעלמה מהמפה, שתוך כמה ימים לא תהיה להם מדינה, הם יהיו תחת שלטון גרמני, משטר צבאי, הוא ידע לאן זה הולך. קובה לא רצה לייאש את משפחתו, אך גם לא לטעת בהם תקוות שווא, ולכן הוא שמר על שתיקה.
 
הדרך נעשתה קשה, כמות המכוניות גדלה, רכבים מכל הסוגים, הרבה מכוניות פרטיות, כולן נוסעות באיטיות מזרחה, כולם ניסו לברוח מהכובש הגרמני. הכביש היה משובש לחלוטין. למרבית הפלא היו לא מעט הולכי רגל שניסו גם הם להגיע מזרחה בכל דרך, משפחות על מיטלטליהן, ילדים, נערים ואף תינוקות בעגלות. הייתה נהירה המונית. כולם פנו לכיוון הבירה. השמועות אמרו שהטנקים הגרמנים כבר נכנסו לכל הערים הגדולות במערב, הצבא הפולני ניגף ושרידיו מתרכזים כעת סביב ורשה, בניסיון להגן על הבירה.
 
חנקה הביטה לאחור ולא יכלה לעצור את בכייה, היא מיאנה להיפרד כך סתם. זו לא הייתה פרידה, זו בריחה, נטישה של כל מה שהיה לה בעבר. הנסיעה האיטית הקלה עליה, כי העיר לא נעלמה בבת אחת. אט־אט, בשלבים, היא התרחקה, והיטשטשה, עד שברגע מסוים הבינה חנקה שהיא רק מדמיינת. הכול התערפל.
 
עיר הולדתה נותרה מעבר לאופק. יחד עם היעלמותה נעלמה לחנקה גם ילדותה, אפילו לא תמונה אחת קטנה לקחה עמה, הכול נשאר נטוש מאחור.