כרצונך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כרצונך
מכר
מאות
עותקים
כרצונך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כרצונך

4.1 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מיכל חזון (נולדה בכפר סבא ב-2 ביוני 1961) היא סופרת, תסריטאית ומשוררת ישראלית. ידועה בעיקר בגין סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש, דיג דיג דוג ופים פם פה.

    בסוף שנות השמונים חזרה מארצות הברית לישראל והחלה לכתוב לעיתונים שונים, ביניהם מעריב, את וחדשות ושירי ילדים בידיעות אחרונות. בשנים אלו אף כתבה שירים לזמרים מבוגרים, כמו מרגלית צנעני, רון שובל, שימי תבורי, יואב יצחק ואביבה אבידן. בשנת 1989 נישאה ועברה לגור בירושלים. בשנת 1990 ילדה את בתה הבכורה, יעלי, שהיוותה השראה לכתיבתה לילדים. בשנת 1992 יזמה ואף כתבה את מילות השירים לקלטת הווידאו לילדים 'דיג דיג דוג', ללחנים של נורית הירש. קלטת זו היוותה נקודת מפנה ביצירה לשירי ילדים בישראל מאז. הקלטת, בכיכובם של דליק ווליניץ ושרון שחל, הכילה שירי הפעלה מקוריים. הקלטת זכתה להצלחה חסרת תקדים ונחשבת לקלאסיקה בתחום שירי הילדים הישראלים. לדיג דיג דוג באו שלוש קלטות המשך: 'עוד דיג דיגדוג', 'דיג דיג דוג השלישי' ו'דיג דיג דוג - שלוש ארבע לעבודה'. בשנת 1998 יצרו השתיים את הקלטת המצליחה 'פים פם פה', בכיכובם של טוביה צפיר וסופי צדקה, שהפך מיד לרב מכר. זמן קצר לאחר מכן יצאה קלטת נוספת: 'פים פם פה בארמון הקסמים' בכיכובה של אלונה טל. מאוחר יותר יצאה קלטת בכיכובו של שייקה לוי בשם 'במבוני אין כמוני'. בעקבות הקלטות אף מועלות עד היום הצגות ילדים בשם זה. בשנת 2000 התחילה חזון לעבוד בטלוויזיה בערוץ 2, ערוץ הופ!, וערוץ הילדים. במסגרת עבודתה יצרה סדרות מקוריות רבות לילדים ונוער. בד בבד החלה לכתוב להיטים לזמרים באנגלית, חלקם אף זכו בפרסים בתחרויות לכתיבה בחו"ל (אחד מהם song of the year - VH1). כיום עוסקת חזון בכתיבת סדרות מקוריות באנגלית לערוץ בייבי, וממשיכה בכתיבת ספרים לילדים ונוער ותמלילים לזמרים.

    תקציר

    אדי בלום, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן, אב לשניים שהתגרש לאחרונה, מחפש דרכים לשבור את השגרה. באתר היכרויות לצורכי סקס הוא פוגש פאם פאטאל יפהפייה ומסתורית המציגה עצמה כ"מלכה אמיתית, שווה ואינטליגנטית, שמעוניינת בעבד מסור עד כלות". מכאן המדרון חלקלק והדרך להתרסקות קצרה, וחייו של בלום, שנופל ברשתה של המלכה, קורסים.

     

    ד"ר יאיר גאון, פסיכיאטר המתמחה בטיפול בהתמכרויות, ירושלמי מסורתי שנשוי באושר, נכנס לתמונה במטרה לחלץ את פרופ' בלום מן התהום שאליה נקלע. בתוך חדר הטיפולים, בין ארבעה קירות ובארבע עיניים, חושף בפניו בלום, טיפין־טיפין, חלק מן הסיבות שהובילו אותו להתמכרות האובססיבית והפכו את חייו לרכבת הרים שדוהרת אל האבדון. האם יצליח ד"ר גאון לחלץ את פרופ' בלום ממצבו?

     

    כרצונך נוגע באומץ, ללא כפפות, בנושא הגבולות המטושטשים של יחסי מטפל-מטופל, כשהמטפל נהפך למטופל והמכור נהפך לממכר. הספר מציג מערכת יחסים מורכבת המתפתחת בין שני גברים האוחזים בעמדות בכירות לבין אישה מסעירה שזהותה נותרת עלומה עד לסוף המפתיע.

     

    זהו הרומן השני למבוגרים של סופרת הילדים והנוער המצליחה מיכל חזון, אחרי רב־המכר בית הסודות ("ידיעות ספרים", 2014).

    פרק ראשון

    פרק 1
     
     
     
    קראו לו אדי בלום. התבקשתי מחבר משותף להציל את חייו. הצלתו הרסה את שנינו.
     
     
    שמי ד"ר יאיר גאון. החלטתי לשתף את העולם בסיפורי - סיפור שבו המציאות עולה על כל דמיון. ואני הרי טיפוס רציונלי מטבעי - פסיכיאטר ופסיכותרפיסט בעל שם, שכדי לקבוע אליו תור נדרשת המתנה של שלושה חודשים לפחות.
     
    אני גבר נאה כבן חמישים, גבוה וחסון - תוצאות של עבודה אינטנסיבית בחדר הכושר. שערי חום ושופע ומתוכו, מחוברת בסיכה בלתי־נראית, מבצבצת כיפה סרוגה קטנה. עיני הכחולות, כמו שאשתי אומרת, עמוקות כים. אני גם נשוי באושר וסב לנכדה. אני מסוג הגברים שאומרים עליהם שיש להם הכול.
     
    חיי נעו בתלם ובאופן מושלם. שום ענן לא העיב עליהם. עד שפגשתי אותו.
     
    הכול התחיל בבוקר יום שישי, בשבוע שאחרי פסח. התקשורת דיווחה ללא הרף על אסונות בארץ ובעולם: פיגועי דקירה במסגרת אינתיפאדת היחידים, המלחמה המשתוללת בסוריה, מצבם של הפליטים הצובאים על שערי אירופה. אף על פי שאני גר בירושלים, לא חשתי סכנה. אנחנו הישראלים אלופים בהדחקה. הרגשתי בטוח בהחלט בעיר הולדתי, אך את סופי השבוע השתדלתי לבלות עם משפחתי בדירת הנופש שלנו בנתניה, הקרובה לים. שם יכולנו באמת להתנתק מהכול ולהירגע. מלבד זאת, יכולתי להקדיש בכל יום שישי לפני הצהריים זמן לתחביבי: ירי במטווח. בנתניה יש מטווח השייך לעירייה, במקלט מול בית המשפט. נהניתי שם מהחברותא הגברית המעורבת: חילונים, דתיים ותושבי חוץ. אהבתי להבחין כיצד יכולתי לדייק משתפרת מפעם לפעם. שמחתי להחליף דעות על סוגי אקדחים ולקבל עצות ממביני עניין. בנוסף לכך, שם יכולתי באמת לתת מוצא לרגשותי, להרגיש חזק ובעל שליטה בחיי. זה היה הכרחי עבורי בעיקר אחרי האסון שפקד אותי בעברי הרחוק כחייל, ושאותו אני מדחיק.
     
    באותו בוקר שישי שבו פגשתי את פרופ' אדי בלום חשבתי על היום הצפוי לי. לרוב, בימי שישי לא קיבלתי מטופלים, אבל בכל זאת הייתי יוצא מהבית מוקדם מאוד בבוקר, מיד לאחר אימון הספורט, אל המשרד שלי כדי לכתוב. בוקרי שישי היו מוקדשים לכתיבת מאמרים שהתפרסמו בירחוני רפואה ובכתבי עת אקדמיים בארץ ובעולם, בניסיון להגשים את שאיפתי העיקרית: לזכות בפרס היוקרתי עם שם פול ונדר, המוענק מדי שנה בשנה מטעם מגזין הפסיכיאטריה הקלינית של איגוד הפסיכיאטרים, שהוא הנחשב בתחומו בעולם.
     
    יותר משנה עברה מאז התחלתי לכתוב את המאמר שאגיש לפרס, מאמר בנושא פופולרי שאני מומחה בו: התמכרויות. למרות התקדמותי, עדיין לא הייתי מרוצה. את מועד ההגשה האחרון לשנה זו כבר פספסתי לפני כמה ימים, אבל אני לא אדם שמוותר. אם אתעקש אוכל "להביא את הסחורה", כמו שאומרים, בשנה הבאה.
     
    בבוקר המדובר החלטתי שאם אצליח להבריק, אצא מוקדם לנתניה כדי להספיק להגיע למטווח די זמן לפני שייסגר. התיישבתי ליד השולחן, ניתקתי את הנייד וניסיתי להתרכז, חדור מטרה, כשלפתע צלצל הטלפון שבמשרדי.
     
    בתחילה התעלמתי ממנו, אני יודע שמטופלים יכולים להיות אובססיביים לפעמים. אך הטלפון צלצל שוב ושוב בעקשנות. הרמתי את השפופרת בחוסר רצון. "ד"ר גאון מדבר."
     
    "יאיר! אני ממש שמח שתפסתי אותך! זה אייזיק, מה שלומך?"
     
    זיהיתי מיד את שאריות המבטא האמריקאי הקלוש של המתקשר - אייזיק גולד, או איציק, שהכרתי כששנינו היינו סטודנטים לרפואה. כבר אז היה אלטרואיסט וחדור אידיאלים ציוניים, ואפילו עשה עלייה כדי להתגייס לצבא. כמוני, הוא למד רפואה ופסיכולוגיה קלינית, אך עשה הסבה מקצועית וכיום הוא מלווה חולים אונקולוגים סופניים ומרצה במכללות ובפקולטה למדעי החברה והרפואה בבר־אילן. הרצאותיו פופולריות מאוד, בעיקר בשל אישיותו החמה וגישתו החברית. אשתו של אייזיק היא חברה קרובה של נילי, אשתי, ועובדת כמתנדבת בוויצו, שם נילי, שהיא מגשרת, עובדת במשרה חלקית כיועצת בענייני נישואים. לעתים אנחנו יוצאים יחד לבתי קפה או להצגות תיאטרון.
     
    "היי, איציק, מה שלומך?"
     
    "אני בסדר." איציק, ד"ר גולד, נשמע בהול. מהטיפוסים שתמיד אצה להם הדרך.
     
    "איך אתם?" שאל גולד, ובלי לחכות לתשובה הוסיף, "אני זקוק לעזרתך."
     
    "בבקשה, אם אני יכול לעזור," אמרתי.
     
    "אתה חייב לקבל מישהו לטיפול," אמר גולד.
     
    "לטיפול?"
     
    "כן, ועוד היום."
     
    "היום? אתה יודע שביום שישי אני לא עובד, ואני..."
     
    גולד קטע אותי. "יאיר, לא הייתי לוחץ עליך אם זה לא היה כל כך דחוף. זה כמעט עניין של חיים ומוות," הוסיף בטון דרמטי.
     
    "אם זה כל כך דחוף, מדוע אתה לא מטפל בו?"
     
    "בעיה אתית. הוא סוג של חבר. אנחנו מכירים כבר שנים. אנחנו גם מלמדים באותו קמפוס. אני מכיר אותו באופן אישי מדי." גולד דיבר במהירות, כמו מנסה לדחוס כמה שיותר מילים בדקה, בעוד גרגירי חול גולשים מולו בזרזיף דקיק.
     
    ביני לבין עצמי קיללתי בשקט.
     
    "תראה, איציק, לעתים רחוקות אני אומר לך לא, אבל עכשיו זה ממש לא מתאים. תאמר לו להתקשר ביום ראשון, לדבר עם אורטל ולקבוע פגישה. אני מבטיח לך שאקבל אותו מוקדם בבוקר, לפני כולם. אני מוכן להגיע למשרד אפילו בשבע בבוקר."
     
    "יום ראשון עלול להיות מאוחר מדי."
     
    "למה? אתה חושב שהוא עלול לפגוע בעצמו?"
     
    "זה אפשרי."
     
    "מה לגבי אשפוז?"
     
    "לא בא בחשבון. אי־אפשר לאשפז אותו בכפייה כל עוד הוא לא מסכן את עצמו באמת, אתה יודע. התחננתי בפניו עד שהוא הסכים לראות אותך בכלל..."
     
    בהכירי את בן שיחי שאלתי, "אתה לא מגזים, איציק?"
     
    "ממש לא," ענה גולד, קצת בכעס. "אתה חושב שהייתי מטריח אותך אם הייתי חושב שהעניין סובל דיחוי?"
     
    "לא. אני משער שלא." נאנחתי. "אבל אני יוצא עוד מעט לנתניה. הבטחתי לנילי שאנסה להקדים," תירצתי. "אתה יודע, המצב בזמן האחרון מאוד מלחיץ אותה."
     
    "כן, שכחתי שעכשיו אחרי פסח. עונת נתניה שלכם התחילה," אמר בטון של התנצלות, אבל הוסיף, "יאיר, בבקשה אל תדחה אותי. לא פניתי לאחרים אלא אליך, כי אתה הכי טוב בתחום הזה וגם חבר שלי, ובקשות כאלה אפשר לבקש רק מחברים."
     
    "אבל..." גמגמתי, "הבטחתי לנילי, וגם הילדים באים וגם הנכדה."
     
    "בסדר, לא אמרתי לך לא לנסוע. תראה אותו רק לזמן קצר. אתה יכול לעשות את זה?"
     
    "נו, טוב," פלטתי באי־רצון. "אראה אותו ונראה איך אפשר לעזור לו."
     
    "תודה, צדיק," נאנח גולד בהקלה. "ידעתי שלא תאכזב אותי. ואתה תראה שאתה היחיד שיכול לעזור לו."
     
    "למה דווקא אני?"
     
    "אתם מתאימים. אתה תראה את זה מיד כשתפגוש אותו."
     
    "איציק, כמה מהר הוא יכול להגיע?"
     
    "למען האמת, אנחנו יושבים פה בקפה נאמן ממול. נוכל להיות אצלך בתוך כמה דקות. ועדיף כמה שיותר מהר, כדי שהוא לא יתחרט. לא היה לי קל לגרור אותו לכאן."
     
    "אתם כבר כאן?" תמהתי. "ואם לא הייתי במשרד?"
     
    "מה הסיכויים שזה יקרה? בעשרים השנים שאני מכיר אותך זה קרה רק באירועים מיוחדים, שאליהם הייתי מוזמן."
     
    חייכתי לעצמי מעברו השני של הקו. האומנם הייתי כזה צפוי?
     
    "אוקיי, תשלח אותו למעלה."
     
    "אתה אחד מל"ו. חמש דקות והוא אצלך," אמר איציק בהכרת טובה. "אני חייב לך בגדול. להתראות."
     
    "טוב, טוב," עניתי, קצת נבוך. "שום צדיק. אני רק עושה את עבודתי, זה הכול."
     
    שלחתי הודעת טקסט לאשתי: "מתעכב בעבודה. לא אצליח להקדים כפי שחשבתי. אבל אגיע בזמן. נשיקות".
     
    "בסדר", התקבלה התשובה בתוספת חייכן ולב.
     
    לאחר דקות ספורות נשמעה נקישה מהוססת על הדלת.
     
    בפתח עמד גבר בעל גובה ממוצע ומבנה גוף מלא אך מוצק. למרות האוויר הקריר יחסית לעונה הוא לא לבש חליפה או ז'קט כלשהו, רק חולצה קצרה חומה מכופתרת ומקומטת מאוד, שניכר בה שלא משה מגופו זה כמה ימים. עניבתו, בצבע חאקי חרדלי, היתה מסובבת על צדה. הוא הלך בצעדים מתברווזים, תוצאה של כבדות מסוימת בעכוזו הרחב, והחליק בידו על שערו המאפיר והמידלדל שהזדקר לכל עבר, כאילו מנסה לרסנו. עורו החיוור היה בוהק וחלק, כמעט ללא קמטים. בייבי פייס, ציינתי לעצמי. לא יכולתי לנחש את גילו. הוא הרכיב משקפיים דקי מסגרת, ומתחת לעיניו הבהירות החרוזיות, שהביעו בלבול ומבוכה, נראו עיגולים כהים.
     
    חנון אמיתי, חשבתי. שנים של ניסיון אפשרו לי לשפוט אנשים במהירות. לעתים רחוקות בלבד טעיתי. בשל הופעתו השפופה והמוזנחת הנחתי שהוא בעיצומו של משבר קשה. הוא נראה כמו אחד שנזרק. אולי אפילו נבגד.
     
    אך במבט שני היה משהו נוגע ללב ותמים בפניו העגולות ובעיניו הבהירות. הוא ודאי היה בן גילי או מבוגר מעט ממני, הגבר הזר שעמד כנטוע בפתח. הוא נשם עמוקות והביט אל פנים החדר כמתלבט, כאילו עמד לבצע קפיצה אולימפית ממקפצה, וידיו נלחצו סביב התיק השחור שלו.
     
    גייסתי את קולי המקצועי החביב, קול שבו אני משתמש כדי להשרות נינוחות על מטופלי, הושטתי את ידי ואמרתי בחביבות. "אני ד"ר גאון."
     
    "אה... נעים מאוד. אני פרופ' בלום," אמר במבטא אמריקאי מודגש. הוא הושיט יד מיוזעת ללחיצה.
     
    עכשיו היה לי ברור מדוע גולד דואג לו כל כך. חייכתי בלבי, אחוות העולים האמריקאים.
     
    "פרופסור לאנתרופולוגיה," הוסיף האיש והדגיש את המילה "פרופסור".
     
    "אנא שב," הזמנתי אותו, אך נדמה כאילו לא שמע את דברי.
     
    הוא שוב נשם נשימה עמוקה, נשף ונשך את שפתו התחתונה, ואז בחן את המשרד המרווח, שכלל פינת קפה ופינת ישיבה עם ספה ושולחן קפה. בצעדיו המתברווזים פסע מקצה החדר ועד קצהו.
     
    הוא סובל מסטרס, אבחנתי מהתבוננות ראשונה. הזעה, תחושת מועקה וקוצר נשימה.
     
    "אנא שב," חזרתי על ההזמנה, הפעם בלוויית חיוך. בלום התיישב, אך אחת מרגליו המשיכה להתנדנד. קצה נעלו הכה בשטיח בפיזור נפש.
     
    באופן אוטומטי מזגתי לשנינו מים והנחתי את הכוסות על השולחן בינינו. "איך אני יכול לעזור לך, פרופ' בלום?" שאלתי בטון מרגיע.
     
    "אני לא בטוח," ענה בחוסר רצון. "במחשבה שנייה, אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב," פלט והביט לעבר הדלת. ניכר בו שהיה בורח לו רק היה יכול.
     
    "תירגע, רק הגעת. תמיד אפשר לקום וללכת. טרחת כל כך להגיע עד אלי, אז לפחות בוא נשוחח קצת."
     
    שוב שתיקה. בהיותי בעל ניסיון, מצאתי דרך לדובב אותו. "נשוי? ילדים?"
     
    "אני גרוש. פלוס שניים," גמגם. "בן ובת. גדולים כבר."
     
    "ואתה עובד?"
     
    "אני מרצה בבר־אילן. אנתרופולוגיה. מומחה למשטרים טוטליטריים."
     
    "היכן אתה גר?"
     
    "גני תקווה. ליד קריית אונו."
     
    "אני מכיר את היישוב. מקום נחמד."
     
    "יש כאלה שאומרים..." הוא ענה סתמית.
     
    "איציק חשב שדי דחוף שתראה אותי. אני מתאר לעצמי שאתה יודע את הסיבה לכך ואשמח אם תספר לי."
     
    "טוב," ענה בלום, ושוב הנשיפה הזאת, חישוק השפתיים והתחושה שהוא עומד לקפוץ, בעל כורחו, לבריכת מים קפואים. "זה בגלל ההתפרצויות."
     
    "התפרצויות? כלומר בכי?"
     
    "כן, התקפי בכי בלתי־נשלטים. זה מה שקרה לי היום. באודיטוריום. מול כולם... נזכרתי במשהו... וזה התפרץ. יצאתי מהכיתה והלכתי לבכות בשירותים. לא יכולתי להפסיק. לא יודע איך... מישהו קרא לאייזיק. במקרה הוא היה בקמפוס באותה השעה... וככה הגעתי אליך."
     
    "לפני כמה זמן זה התחיל, התפרצויות הבכי האלה?"
     
    "לפני כמה חודשים. בפברואר או במרס. בהתחלה זה קרה רק בסופי שבוע, אחר כך הן הלכו והפכו תכופות יותר... אז אני מסכים שצריך לעצור את זה."
     
    הוא שאף בכוח ואז נשך את שפתיו בנחרצות. דמעה זלגה מעינו ונעצרה קרוב ללחי. הושטתי לו את קופסת הטישו ללקוחות והנחתי יד על כתפו.
     
    "במה אתה נזכר?" שאלתי. "מה כואב לך עד כדי כך שאתה פורץ בבכי?"
     
    אדי שתק ונראה כאילו אינו יכול לענות. דמעות עלו בעיניו. "אדי, אני איתך. אני לא עומד לשפוט אותך בשום מצב. אתה יכול לסמוך עלי. אתה יודע את זה, נכון?"
     
    הוא חשב לרגע ואז ענה: "גולד אמר לי שאני יכול."
     
    "ואתה, מה אתה מרגיש? אתה מרגיש שאתה יכול לסמוך עלי?"
     
    הוא הנהן. קירבתי אליו את הטלפון הסלולרי שלי.
     
    "יש לך התנגדות שאקליט את השיחות בינינו? זה יעזור לי בהמשך לזכור היכן סיימנו, וגם כשאקשיב לשיחות לאחר מכן אני עשוי לשים לב לדברים מסוימים, ניואנסים קטנים, שאולי חמקו ממני. כך אני יכול לקבל יותר כלים לעזור לך."
     
    "אני מבין." בלום הנהן. "כל ה... המצב הזה... התחיל בגללה. המלכה. פגשתי אותה בתחילת הקיץ לפני כמעט שנה וה... קשר בינינו נמשך עד נובמבר. הנה." הוא הוציא מחשב נייד מתיקו המרוט. "שמרתי את כל ההתכתבות בינינו באופן מסודר במחשב שלי. בבקשה, אתה יכול לקרוא." הוא הצביע על המסך הכבוי.
     
    "לא היית מעדיף לספר לי במילים שלך?"
     
    "למען האמת, אני כל כך מותש, שאפילו הדיבור מעייף אותי. יקל עלי אם תסכים לקרוא בקול רם. אז תבין הכול בסדר כרונולוגי. ובמקרה הזה, כל מילה חשובה."
     
    הבנתי אותו. דיכאון גורם לכל פעולה להיראות כמו טיפוס על האוורסט. חייכתי בעידוד והשבתי: "בהחלט, אין לי שום התנגדות. אני אקרא מהמחשב שלך."
     
    הוא הניח את המחשב על שולחני, הדליק אותו ואמר: "הנה. הכול פה."
     
    הסתכלתי על המסך. "אתר היכרויות..." ציינתי עובדה.
     
    "זה לא סתם אתר היכרויות. זה... לצורכי סקס בלבד," הוא ענה והורה לי באצבעו, "תלחץ על 'הודעות'."
     
    עשיתי כדבריו ושרשור הודעות נפתח לנגד עיני. הוא נשם עמוק, כמו אחרי מאמץ, ונזרק אחורה על הכורסה, בעודי מתחיל לקרוא בקול רם:
     
     
     
    6 ביוני, שעה 21:37. שלום יול. מערכת האתר מברכת אותך על הצטרפותך. פרופיל חבר: פרופסור נאה מאוד בשנות הארבעים, מעוניין להכיר מלכה שתלטנית ונועזת לבילוי משותף ומהנה, ללא גבולות. להתמסרות נפשית ופיזית מוחלטת!
     
     
     
    הסתכלתי עליו במבט שואל, אך הוא סימן לי בידו להמשיך לקרוא.
     
     
     
    העדפות אישיות: סקס רגיל, יחסי עבד ושליט. מפגשים שיול פתוח אליהם: להיות עבד/נשלט, הכול הולך. הפרטנר שיול רוצה במיוחד: פאם פאטאל, אגרסיביות, מישהו/י שינהל/תנהל את העניינים.
     
     
     
    בלום פלט אנחה עייפה. "מה שראית עכשיו זה הכרטיס שלי. חשבתי טוב על בחירת השם הבדוי עד שהגעתי לשם הזה, יול."
     
    "אבל יחסי עבד־שליט? כלומר יחסים סאדו־מזוכיסטיים? מדוע?" שאלתי.
     
    הוא משך בכתפיו. "חיפשתי ריגוש. חוויה חדשה. משהו שלא התנסיתי בו אף פעם. הניסיון המיני שלי היה די מצומצם ומוגבל לדברים הרגילים, והחלטתי שאני רוצה לנסות משהו חדש."
     
    "אבל יחסים מסוג זה?" התפלאתי. "העולם מלא ריגושים! למה דווקא זה? אני מנסה להבין..."
     
    הוא הביט ברצפה במבוכה. "לא הייתי בטוח שזה בדיוק מה שאני רוצה. לא ביקשתי לסבול או משהו כזה... אבל רציתי אישה דומיננטית, סוערת. כזאת שרואים בסרטים. פאם פאטאל הוליוודית. כזאת שתתפוס אותי ותבצע בי את זממה, כמו שאומרים. אתה מבין?"
     
    "אני חושב שאני יכול להבין את הצורך בריגוש..."
     
    הוא נכנס לתוך דברי, "תבין, זו הפעם הראשונה בחיי שעשיתי דבר כזה. אמנם אני גרוש, אבל עדיין לא חשבתי ולא ידעתי איך לגשת לכל העניין הזה של... ממש לצאת עם נשים אחרות. היו לי מספיק מנשים מהוגנות. חיפשתי ריגוש, כמו בשיר של יונה וולך: 'אומרים לנו שיש סקס אחר'. רציתי את זה. סקס אחר. אולי תקרא לזה הרפתקה. יש כאלה שבגיל חמישים נוסעים להודו. אני נכנסתי לאתר סקס. תבין, הייתי מת בתוכי. רציתי לדעת שאני עוד מרגיש משהו, שלא הפכתי למין... מת מהלך."
     
    "מת מהלך? וואו, כך הרגשת?"
     
    "זה מה שהרגשתי שקורה לי אחרי כמעט עשרים שנות נישואים, שהפכתי למת־חי. איש רובוטי שמתפקד באופן אוטומטי. ללא רגשות. ללא מאוויים. ללא תקווה. אשתי... כלומר גרושתי, היא היתה האישה הראשונה שקיימתי איתה יחסים."
     
    "אתה יכול לספר לי בכמה מילים מדוע התגרשתם?"
     
    "מצד אחד זה מסובך, ומצד שני זה כל כך פשוט. התחתנתי כי היה לי צורך. תמיד יש צורך מסוים כשמתחתנים. צורך במישהו שיהיה שלך, צורך בסקס קבוע, צורך בבית, במשפחה, בילדים."
     
    "אהבת את אשתך לשעבר? מה שמה, אגב?"
     
    "דלית. חיבבתי אותה ובמשך הזמן גם נמשכתי אליה מספיק כדי לרצות לשכב איתה. אבל כשהתחתנו לא הייתי מאוהב. הייתי בודד וחרמן והיא כמעט היחידה שמצאתי שהתאימה לי. הנשים שרציתי לא רצו אותי. הנשים שרצו אותי היו..." הבעה של מיאוס עלתה על פניו. "הן לא היו ברמה שלי. דלית התאימה בדיוק."
     
    "אז מה קרה שם בעצם?"
     
    "מה שקורה להרבה. מתרחקים. שנינו היינו קרייריסטים. באיזשהו שלב כבר לא היה לנו על מה לדבר מעבר לילדים. היו הרבה שתיקות. עשינו תורנות ילדים כדי לעבוד עד מאוחר. עשינו כסף ובקושי עשינו אהבה. זה בעצם הסיכום של מערכת הנישואים הכושלת שלי. למעשה כבר לאחר שנתיים או שלוש התחלתי להרגיש בדידות וחידלון. כל מיני מחשבות מדכאות התחילו להציף אותי, כאילו אני מבזבז את חיי והחיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר, ואם אני לא אזדרז - אחמיץ אותם. עלתה בי תחושת דחיפות, כאילו הזמן אוזל." הוא הרהר לרגע. "איך אני יכול להסביר לך את זה? כמו בציור המפורסם של דאלי."
     
    "אתה מתכוון לתחושה של עכשיו או לעולם לא?" שאלתי.
     
    "בדיוק!" קרא בלום, שמח שהבנתי אותו. "כי, אתה מבין, לא כל בתי הכלא מורכבים מקירות, סורגים, מנעולים ומצלמות אבטחה. יש בתי כלא שעשויים פשוט מ... ההרגלים שלנו, האנשים שאנחנו חיים איתם, העבודה שלנו."
     
    "אני מבין בהחלט," עניתי. "זה בוודאי לא ינחם אותך, אבל אנשים רבים חיים כך. רבים מהם מנסים לברוח בעזרת פנטזיות. אחרים באמת מנסים לבנות לעצמם חיים כפולים, והיום קל מאוד לעשות את זה עם כל הרשתות החברתיות."
     
    "אבל אני לא רציתי ממש לבנות לי חיים כפולים. רציתי פשוט... חוויות. אבל במקום מסע סקי וגלישה קלילה במדרון, קיבלתי מפולת שלגים. כדור שלג שהלך וגדל עד שהוא קבר אותי תחתיו."
     
    "איבדת שליטה על חייך," אמרתי.
     
    בלום הנהן. "סוף־סוף הבנת אותי!" אמר בהתרגשות. "אני, אדי בלום, הלכתי לחפש סקס אחר, אבל במקום זאת מצאתי את אהבת חיי. לא האמנתי שאפול כל כך חזק."
     
    "התאהבת."
     
    "באופן פטאלי וטוטאלי! מצאתי אהבת אמת! אהבה חד־פעמית וגדולה מהחיים! כבר לא חשבתי שזה יכול לקרות לי, אתה מבין?! חשבתי שאני אמות בלי שזה יקרה לי! לי! לאדי בלום! הילד המשעמם! החנון שכל חייו הלך על בטוח, זה שנשים מעולם לא זרקו לעברו מבט שני!" הוא קרא בהתרגשות.
     
    הנהנתי, אך הבנתי, משום שאיציק הפנה אותו אלי - מומחה להתמכרויות - שהוא נתון להתמכרות. אם כי עדיין לא ידעתי מספיק כדי לנתח לעומק את מצבו.
     
    "הסטטיסטיקה מוכיחה שרוב ההתאהבויות נובעות ממשיכה רגעית. מתשוקה. אבל אני נותן לך קרדיט, אולי באמת התאהבת. אני צריך קודם לשמוע את הסיפור כולו כדי להבין."
     
    "זו אולי תישמע לך קלישאה, אבל כשרואים, יודעים מיד!" הוא ענה בלהט.
     
    "אני לא מפקפק בכנות רגשותיך, אבל כאיש אקדמיה אני בטוח שתבין אם אומר גלויות: התאהבות היא פשוט מצב כימי. נעשו הרבה מחקרים על כך, ובחלקם אף ביצעו בדיקות אם־אר־איי שהראו שעצם ההתאהבות נוגעת במוקד העונג במוח."
     
    "כן, ראיתי תוכנית דוקומנטרית על זה," ענה בחוסר רצון. הוא קם ממקומו, ממולל את קצה חולצתו.
     
    "אם כך, אתה ודאי מבין שאנחנו יכולים להתאהב כמה וכמה פעמים במהלך חיינו, ושום דבר הוא לא כל כך גורלי, נכון? מה שהופך אהבה לגורלית הוא רק הפנטזיה הרומנטית סביב מושא אהבתנו. אין בכך שום אמת מדעית. מה שהופך הידלקות לאהבה הוא אורך היחסים וטיבם."
     
    "אתה יכול להרחיב?"
     
    "כבוד הדדי, חברות ושמחה ועוד דברים רבים שבטח ידועים לך. בעיקר לדעת שהאדם הזה, בחיר לבך, כמו שאומרים, הוא האדם שתרצה ללכת איתו את כל הדרך באש ובמים."
     
    בלום הביט מבעד לחלון כהוזה, ואז, כמתנער, אמר: "היו אש ומים. בקשר לשאר... אני לא יודע." הוא הוסיף, "אתה ודאי חושב שאני, כאיש אקדמיה, מאוד מעריך מחקרים מדעיים. אך כשהדבר נוגע למחקרים פסיכולוגיים, אה..." הוא הניף את ידו בביטול. "בוא נהיה כנים, הרי זה אינו מדע מדויק. ומלבד זאת, תמיד בכל כלל יש יוצא מן הכלל, והיוצאת מן הכלל זאת היא, המלכה שלי, הכל כל מיוחדת..." עיניו נצצו. "אין עוד נשים כמותה! אין. ואני איבדתי אותה... ובגלל זה אני כאן. אני לא יכול להשלים עם העובדה. לפעמים אני מרגיש שאני חייב להחזיר אותה אלי. אני פשוט חייב להיות איתה, או שאני... אני..."
     
    הוא הליט את פניו בידיו וכל גופו רעד בבכי. מבעד לאצבעותיו יכולתי לראות שדמעות זולגות על פניו. מצבו היה מדאיג, מעולם לא הרשיתי למטופל לעזוב את הקליניקה במצב כזה. הושטתי לו שוב את קופסת הטישו וחיכיתי שיירגע מעט, לפני שפתחתי מגירה בשולחני והוצאתי ממנה כמה קופסאות שאני מקבל חינם כדוגמיות מנציגים של חברות התרופות.
     
    "ראה, אדי. הפגישה היום לא היתה מתוכננת, ואני חייב לנסוע מחוץ לעיר. אני רוצה לתת לך משהו שיעזור באופן מיידי, כי לא ייתכן שתמשיך לסבול כך. קודם כול, אתה חייב לישון ולהירגע. קח את הבונדורמין, שהוא כדור שינה, בלילה, והנה גם קסנקס למקרה חירום. תיקח אותו להתקפי בכי, אבל רק אם אתה חייב. נתחיל את הטיפול במירו, שהוא כדור מאוד יעיל ועובד בתוך זמן קצר. קח אותו בלילה, הוא מרדים. אם המירו לא יספיק, נחשוב גם על התחלת טיפול לטווח ארוך בציפרלקס, שמתחיל לעבוד אחרי שבועיים. אני רק מבקש ממך - תהיה סבלני. התרופות עובדות באופן שונה אצל אנשים שונים, ואולי נצטרך לעשות שינויים פה ושם."
     
    בלום נעמד שוב, ידיו נקפצו במתח, והוא פנה אלי בכעס עצור, "אז זאת השיטה. לסמם אותי עד אובדן חושים?"
     
    "מירו היא תרופה נהדרת, ויש היום עוד תרופות מהדור החדש, שאין לך מושג כמה אנשים..."
     
    הוא קטע אותי. "תרופות הפלא שלך, האם הן יעקרו לי את הלב כדי שלא ארגיש יותר? יקפיאו את כל חושי כדי שלא אריח את הבושם שלה, כשהרוח נושבת בין גבעולי הדשא? ימחקו לי את הזיכרון כדי שלא אזכור את שמה?" קולו נסדק והוא התקרב אל השולחן ומזג לעצמו מים. הוא לגם אותם בלגימה אחת ונשם בכבדות.
     
    "התרופות בהחלט יכולות להיות השפעה מרגיעה. פתאום תרגיש חזק יותר, פחות פגיע, יותר רגוע ונינוח. אתה עובר תקופה לא קלה. התרופות משמשות כמו עור שני לאנשים חשופים במצבך," עניתי.
     
    "יותר נכון כמו שריון," אמר בלום בחיוך עגום. "שריון מקהה חושים. אני לא צריך תרופה בשביל זה, ד"ר גאון. אני יכול להשיג את הטשטוש חסר החושים הזה בעזרת חזרה להרגלים ישנים. אולי אנשא בשנית ואצלול כמו בעבר לחיי שגרה משמימה," הוסיף בציניות. "אקח לי אישה פשוטה וטובה שתיתן לי שלוות נפש. לא חסרות כאלה, יש הרבה נשים פנויות בגוש דן."
     
    "תראה, אדי, תפקידי כרגע הוא לעזור לך לחזור לתפקד, ולשם כך קיימות התרופות. אחר כך אפשר לדבר על מה שהביא אותך למצב הזה ולאט־לאט להחזיר אותך ליציבות רגשית."
     
    "אבל אני לא רוצה להיות זומבי! אני רוצה להרגיש!" ענה בלום בהתלהבות. "אחרי שטעמתי מה זה לאהוב, איך אתה יכול להציע לי לחזור ל... לחיות כמו... איזה צל אפור... כמו דמות המרחפת בשולי החיים?" קולו נסדק שוב.
     
    "תראה, אני לא הולך לשכנע אותך, כי אתה כרגע בסערת רגשות, אבל תבטיח לי לפחות שתתחיל כבר היום בערב עם התרופות, אני לא רגוע לשלוח אותך הביתה במצב כזה, וניפגש ביום ראשון בבוקר."
     
    שמתי יד על כתפו והבטתי אל תוך עיניו. השיטה הזאת עובדת.
     
    "אז ביום ראשון בבוקר?"
     
    "כן, ועד אז אני מבקש שתצא בסוף השבוע להליכה נמרצת של חצי שעה פעמיים ביום, בבוקר ובערב. נסה להתחיל עוד הערב. זה ישפר לך את זרימת הדם, ובכלל את מצב הרוח."
     
    "הליכות משעממות אותי."
     
    "אז תקשיב למוזיקה תוך כדי הליכה! תלך עם חבר או עם שכן! אתה חייב לעזור לי לעזור לך ולסמוך עלי שיהיה בסדר."
     
    "איך אתה יודע?" התריס. "כולם תמיד אומרים שיהיה בסדר. מה יהיה? מתי יהיה? 'יהיה בסדר' זה השקר הגדול ביותר של האנושות! הרי בסוף הכול נגמר בזקנה, חולי ומוות!"
     
    "אבל עד שייגמר צריך לחיות, ולחיות טוב ככל שאפשר. אתה באת אלי כדי שאעזור לך לעשות את זה."
     
    "נכון..." הוא מלמל בראש חפוי.
     
    "אדי, אני איש מקצוע עסוק מאוד. אם לא הייתי חושב שאני באמת יכול לעזור לך, הייתי אומר לך את זה ונפרד ממך לשלום כאן ועכשיו. אני לא מאמין בבזבוז זמן. אבל אתה חייב לשתף פעולה ולסמוך עלי. הרי באת אלי כי אתה לא יכול להמשיך כך."
     
    "איך אתה יודע שאפשר לעזור לי?" הוא המשיך והקשה.
     
    "יש לי ניסיון רב, ותאמין לי או לא, טיפלתי באנשים במצב גרוע משלך. אני מבקש ממך, בוא ננסה. תן לי סיכוי לעזור לך."
     
    "הרצון שלך לעזור לי נוגע ללב," אמר בלום בשקט ודמעה נקוותה בזווית עינו.
     
    "אני שמח." חייכתי אליו חיוך מעודד.
     
    רשמתי על אחת החפיסות "ערב" ועל השנייה "בוקר".
     
    "הנה. תבטיח לי שתיקח בכל ערב כדור מהחפיסה הזאת, ומהחפיסה השנייה בבוקר." כתבתי גם את מספר הטלפון הנייד שלי על אחת החפיסות. "איני נוהג למסור את מספר הנייד שלי למטופלי, אבל במקרה שלך חרגתי. תתקשר אלי אם תרגיש שאתה במצב חירום. צפה לכאב ראש קל ואולי לחולשה ביום־יומיים הראשונים וגם לתחושת יובש בפה עם נטילת הכדורים. ואל תשכח לשתות הרבה עם התרופות האלה - ולא אלכוהול בשום אופן!"
     
    "אני לא שותה," הוא אמר בזעף.
     
    "בכל מקרה, אמרת לי שאתה נגד תרופות, אבל בבקשה, קח אותן."
     
    בלום לא זז, לכן שמתי את החפיסות בכף ידו. הוא הציץ בהן.
     
    חייכתי את חיוכי המקצועי, שמקרין ביטחון. "ניפגש מחרתיים ובינתיים, אנא, תתעודד. עשית את הדבר הנכון, באת אלי, התחלנו טיפול, הכול יסתדר. אני בטוח בכך." חייכתי שוב חיוך מרגיע.
     
    אדי הביט בי בחוסר אמון. "כמה אני חייב לך?" שאל והוציא ארנק חום ממורט ופרום מכיס מכנסיו האחורי.
     
    "עזוב, זה בין חברים," אמרתי. "וחוץ מזה, הבטחתי לעצמי שאקח בכל שנה פרויקט אחד פרו בונו."
     
    "אתה בטוח?" שאל בלום.
     
    "כן, כן. אתה פרויקט הפרו בונו, אל תדאג."

    מיכל חזון (נולדה בכפר סבא ב-2 ביוני 1961) היא סופרת, תסריטאית ומשוררת ישראלית. ידועה בעיקר בגין סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש, דיג דיג דוג ופים פם פה.

    בסוף שנות השמונים חזרה מארצות הברית לישראל והחלה לכתוב לעיתונים שונים, ביניהם מעריב, את וחדשות ושירי ילדים בידיעות אחרונות. בשנים אלו אף כתבה שירים לזמרים מבוגרים, כמו מרגלית צנעני, רון שובל, שימי תבורי, יואב יצחק ואביבה אבידן. בשנת 1989 נישאה ועברה לגור בירושלים. בשנת 1990 ילדה את בתה הבכורה, יעלי, שהיוותה השראה לכתיבתה לילדים. בשנת 1992 יזמה ואף כתבה את מילות השירים לקלטת הווידאו לילדים 'דיג דיג דוג', ללחנים של נורית הירש. קלטת זו היוותה נקודת מפנה ביצירה לשירי ילדים בישראל מאז. הקלטת, בכיכובם של דליק ווליניץ ושרון שחל, הכילה שירי הפעלה מקוריים. הקלטת זכתה להצלחה חסרת תקדים ונחשבת לקלאסיקה בתחום שירי הילדים הישראלים. לדיג דיג דוג באו שלוש קלטות המשך: 'עוד דיג דיגדוג', 'דיג דיג דוג השלישי' ו'דיג דיג דוג - שלוש ארבע לעבודה'. בשנת 1998 יצרו השתיים את הקלטת המצליחה 'פים פם פה', בכיכובם של טוביה צפיר וסופי צדקה, שהפך מיד לרב מכר. זמן קצר לאחר מכן יצאה קלטת נוספת: 'פים פם פה בארמון הקסמים' בכיכובה של אלונה טל. מאוחר יותר יצאה קלטת בכיכובו של שייקה לוי בשם 'במבוני אין כמוני'. בעקבות הקלטות אף מועלות עד היום הצגות ילדים בשם זה. בשנת 2000 התחילה חזון לעבוד בטלוויזיה בערוץ 2, ערוץ הופ!, וערוץ הילדים. במסגרת עבודתה יצרה סדרות מקוריות רבות לילדים ונוער. בד בבד החלה לכתוב להיטים לזמרים באנגלית, חלקם אף זכו בפרסים בתחרויות לכתיבה בחו"ל (אחד מהם song of the year - VH1). כיום עוסקת חזון בכתיבת סדרות מקוריות באנגלית לערוץ בייבי, וממשיכה בכתיבת ספרים לילדים ונוער ותמלילים לזמרים.

    עוד על הספר

    כרצונך מיכל חזון
    פרק 1
     
     
     
    קראו לו אדי בלום. התבקשתי מחבר משותף להציל את חייו. הצלתו הרסה את שנינו.
     
     
    שמי ד"ר יאיר גאון. החלטתי לשתף את העולם בסיפורי - סיפור שבו המציאות עולה על כל דמיון. ואני הרי טיפוס רציונלי מטבעי - פסיכיאטר ופסיכותרפיסט בעל שם, שכדי לקבוע אליו תור נדרשת המתנה של שלושה חודשים לפחות.
     
    אני גבר נאה כבן חמישים, גבוה וחסון - תוצאות של עבודה אינטנסיבית בחדר הכושר. שערי חום ושופע ומתוכו, מחוברת בסיכה בלתי־נראית, מבצבצת כיפה סרוגה קטנה. עיני הכחולות, כמו שאשתי אומרת, עמוקות כים. אני גם נשוי באושר וסב לנכדה. אני מסוג הגברים שאומרים עליהם שיש להם הכול.
     
    חיי נעו בתלם ובאופן מושלם. שום ענן לא העיב עליהם. עד שפגשתי אותו.
     
    הכול התחיל בבוקר יום שישי, בשבוע שאחרי פסח. התקשורת דיווחה ללא הרף על אסונות בארץ ובעולם: פיגועי דקירה במסגרת אינתיפאדת היחידים, המלחמה המשתוללת בסוריה, מצבם של הפליטים הצובאים על שערי אירופה. אף על פי שאני גר בירושלים, לא חשתי סכנה. אנחנו הישראלים אלופים בהדחקה. הרגשתי בטוח בהחלט בעיר הולדתי, אך את סופי השבוע השתדלתי לבלות עם משפחתי בדירת הנופש שלנו בנתניה, הקרובה לים. שם יכולנו באמת להתנתק מהכול ולהירגע. מלבד זאת, יכולתי להקדיש בכל יום שישי לפני הצהריים זמן לתחביבי: ירי במטווח. בנתניה יש מטווח השייך לעירייה, במקלט מול בית המשפט. נהניתי שם מהחברותא הגברית המעורבת: חילונים, דתיים ותושבי חוץ. אהבתי להבחין כיצד יכולתי לדייק משתפרת מפעם לפעם. שמחתי להחליף דעות על סוגי אקדחים ולקבל עצות ממביני עניין. בנוסף לכך, שם יכולתי באמת לתת מוצא לרגשותי, להרגיש חזק ובעל שליטה בחיי. זה היה הכרחי עבורי בעיקר אחרי האסון שפקד אותי בעברי הרחוק כחייל, ושאותו אני מדחיק.
     
    באותו בוקר שישי שבו פגשתי את פרופ' אדי בלום חשבתי על היום הצפוי לי. לרוב, בימי שישי לא קיבלתי מטופלים, אבל בכל זאת הייתי יוצא מהבית מוקדם מאוד בבוקר, מיד לאחר אימון הספורט, אל המשרד שלי כדי לכתוב. בוקרי שישי היו מוקדשים לכתיבת מאמרים שהתפרסמו בירחוני רפואה ובכתבי עת אקדמיים בארץ ובעולם, בניסיון להגשים את שאיפתי העיקרית: לזכות בפרס היוקרתי עם שם פול ונדר, המוענק מדי שנה בשנה מטעם מגזין הפסיכיאטריה הקלינית של איגוד הפסיכיאטרים, שהוא הנחשב בתחומו בעולם.
     
    יותר משנה עברה מאז התחלתי לכתוב את המאמר שאגיש לפרס, מאמר בנושא פופולרי שאני מומחה בו: התמכרויות. למרות התקדמותי, עדיין לא הייתי מרוצה. את מועד ההגשה האחרון לשנה זו כבר פספסתי לפני כמה ימים, אבל אני לא אדם שמוותר. אם אתעקש אוכל "להביא את הסחורה", כמו שאומרים, בשנה הבאה.
     
    בבוקר המדובר החלטתי שאם אצליח להבריק, אצא מוקדם לנתניה כדי להספיק להגיע למטווח די זמן לפני שייסגר. התיישבתי ליד השולחן, ניתקתי את הנייד וניסיתי להתרכז, חדור מטרה, כשלפתע צלצל הטלפון שבמשרדי.
     
    בתחילה התעלמתי ממנו, אני יודע שמטופלים יכולים להיות אובססיביים לפעמים. אך הטלפון צלצל שוב ושוב בעקשנות. הרמתי את השפופרת בחוסר רצון. "ד"ר גאון מדבר."
     
    "יאיר! אני ממש שמח שתפסתי אותך! זה אייזיק, מה שלומך?"
     
    זיהיתי מיד את שאריות המבטא האמריקאי הקלוש של המתקשר - אייזיק גולד, או איציק, שהכרתי כששנינו היינו סטודנטים לרפואה. כבר אז היה אלטרואיסט וחדור אידיאלים ציוניים, ואפילו עשה עלייה כדי להתגייס לצבא. כמוני, הוא למד רפואה ופסיכולוגיה קלינית, אך עשה הסבה מקצועית וכיום הוא מלווה חולים אונקולוגים סופניים ומרצה במכללות ובפקולטה למדעי החברה והרפואה בבר־אילן. הרצאותיו פופולריות מאוד, בעיקר בשל אישיותו החמה וגישתו החברית. אשתו של אייזיק היא חברה קרובה של נילי, אשתי, ועובדת כמתנדבת בוויצו, שם נילי, שהיא מגשרת, עובדת במשרה חלקית כיועצת בענייני נישואים. לעתים אנחנו יוצאים יחד לבתי קפה או להצגות תיאטרון.
     
    "היי, איציק, מה שלומך?"
     
    "אני בסדר." איציק, ד"ר גולד, נשמע בהול. מהטיפוסים שתמיד אצה להם הדרך.
     
    "איך אתם?" שאל גולד, ובלי לחכות לתשובה הוסיף, "אני זקוק לעזרתך."
     
    "בבקשה, אם אני יכול לעזור," אמרתי.
     
    "אתה חייב לקבל מישהו לטיפול," אמר גולד.
     
    "לטיפול?"
     
    "כן, ועוד היום."
     
    "היום? אתה יודע שביום שישי אני לא עובד, ואני..."
     
    גולד קטע אותי. "יאיר, לא הייתי לוחץ עליך אם זה לא היה כל כך דחוף. זה כמעט עניין של חיים ומוות," הוסיף בטון דרמטי.
     
    "אם זה כל כך דחוף, מדוע אתה לא מטפל בו?"
     
    "בעיה אתית. הוא סוג של חבר. אנחנו מכירים כבר שנים. אנחנו גם מלמדים באותו קמפוס. אני מכיר אותו באופן אישי מדי." גולד דיבר במהירות, כמו מנסה לדחוס כמה שיותר מילים בדקה, בעוד גרגירי חול גולשים מולו בזרזיף דקיק.
     
    ביני לבין עצמי קיללתי בשקט.
     
    "תראה, איציק, לעתים רחוקות אני אומר לך לא, אבל עכשיו זה ממש לא מתאים. תאמר לו להתקשר ביום ראשון, לדבר עם אורטל ולקבוע פגישה. אני מבטיח לך שאקבל אותו מוקדם בבוקר, לפני כולם. אני מוכן להגיע למשרד אפילו בשבע בבוקר."
     
    "יום ראשון עלול להיות מאוחר מדי."
     
    "למה? אתה חושב שהוא עלול לפגוע בעצמו?"
     
    "זה אפשרי."
     
    "מה לגבי אשפוז?"
     
    "לא בא בחשבון. אי־אפשר לאשפז אותו בכפייה כל עוד הוא לא מסכן את עצמו באמת, אתה יודע. התחננתי בפניו עד שהוא הסכים לראות אותך בכלל..."
     
    בהכירי את בן שיחי שאלתי, "אתה לא מגזים, איציק?"
     
    "ממש לא," ענה גולד, קצת בכעס. "אתה חושב שהייתי מטריח אותך אם הייתי חושב שהעניין סובל דיחוי?"
     
    "לא. אני משער שלא." נאנחתי. "אבל אני יוצא עוד מעט לנתניה. הבטחתי לנילי שאנסה להקדים," תירצתי. "אתה יודע, המצב בזמן האחרון מאוד מלחיץ אותה."
     
    "כן, שכחתי שעכשיו אחרי פסח. עונת נתניה שלכם התחילה," אמר בטון של התנצלות, אבל הוסיף, "יאיר, בבקשה אל תדחה אותי. לא פניתי לאחרים אלא אליך, כי אתה הכי טוב בתחום הזה וגם חבר שלי, ובקשות כאלה אפשר לבקש רק מחברים."
     
    "אבל..." גמגמתי, "הבטחתי לנילי, וגם הילדים באים וגם הנכדה."
     
    "בסדר, לא אמרתי לך לא לנסוע. תראה אותו רק לזמן קצר. אתה יכול לעשות את זה?"
     
    "נו, טוב," פלטתי באי־רצון. "אראה אותו ונראה איך אפשר לעזור לו."
     
    "תודה, צדיק," נאנח גולד בהקלה. "ידעתי שלא תאכזב אותי. ואתה תראה שאתה היחיד שיכול לעזור לו."
     
    "למה דווקא אני?"
     
    "אתם מתאימים. אתה תראה את זה מיד כשתפגוש אותו."
     
    "איציק, כמה מהר הוא יכול להגיע?"
     
    "למען האמת, אנחנו יושבים פה בקפה נאמן ממול. נוכל להיות אצלך בתוך כמה דקות. ועדיף כמה שיותר מהר, כדי שהוא לא יתחרט. לא היה לי קל לגרור אותו לכאן."
     
    "אתם כבר כאן?" תמהתי. "ואם לא הייתי במשרד?"
     
    "מה הסיכויים שזה יקרה? בעשרים השנים שאני מכיר אותך זה קרה רק באירועים מיוחדים, שאליהם הייתי מוזמן."
     
    חייכתי לעצמי מעברו השני של הקו. האומנם הייתי כזה צפוי?
     
    "אוקיי, תשלח אותו למעלה."
     
    "אתה אחד מל"ו. חמש דקות והוא אצלך," אמר איציק בהכרת טובה. "אני חייב לך בגדול. להתראות."
     
    "טוב, טוב," עניתי, קצת נבוך. "שום צדיק. אני רק עושה את עבודתי, זה הכול."
     
    שלחתי הודעת טקסט לאשתי: "מתעכב בעבודה. לא אצליח להקדים כפי שחשבתי. אבל אגיע בזמן. נשיקות".
     
    "בסדר", התקבלה התשובה בתוספת חייכן ולב.
     
    לאחר דקות ספורות נשמעה נקישה מהוססת על הדלת.
     
    בפתח עמד גבר בעל גובה ממוצע ומבנה גוף מלא אך מוצק. למרות האוויר הקריר יחסית לעונה הוא לא לבש חליפה או ז'קט כלשהו, רק חולצה קצרה חומה מכופתרת ומקומטת מאוד, שניכר בה שלא משה מגופו זה כמה ימים. עניבתו, בצבע חאקי חרדלי, היתה מסובבת על צדה. הוא הלך בצעדים מתברווזים, תוצאה של כבדות מסוימת בעכוזו הרחב, והחליק בידו על שערו המאפיר והמידלדל שהזדקר לכל עבר, כאילו מנסה לרסנו. עורו החיוור היה בוהק וחלק, כמעט ללא קמטים. בייבי פייס, ציינתי לעצמי. לא יכולתי לנחש את גילו. הוא הרכיב משקפיים דקי מסגרת, ומתחת לעיניו הבהירות החרוזיות, שהביעו בלבול ומבוכה, נראו עיגולים כהים.
     
    חנון אמיתי, חשבתי. שנים של ניסיון אפשרו לי לשפוט אנשים במהירות. לעתים רחוקות בלבד טעיתי. בשל הופעתו השפופה והמוזנחת הנחתי שהוא בעיצומו של משבר קשה. הוא נראה כמו אחד שנזרק. אולי אפילו נבגד.
     
    אך במבט שני היה משהו נוגע ללב ותמים בפניו העגולות ובעיניו הבהירות. הוא ודאי היה בן גילי או מבוגר מעט ממני, הגבר הזר שעמד כנטוע בפתח. הוא נשם עמוקות והביט אל פנים החדר כמתלבט, כאילו עמד לבצע קפיצה אולימפית ממקפצה, וידיו נלחצו סביב התיק השחור שלו.
     
    גייסתי את קולי המקצועי החביב, קול שבו אני משתמש כדי להשרות נינוחות על מטופלי, הושטתי את ידי ואמרתי בחביבות. "אני ד"ר גאון."
     
    "אה... נעים מאוד. אני פרופ' בלום," אמר במבטא אמריקאי מודגש. הוא הושיט יד מיוזעת ללחיצה.
     
    עכשיו היה לי ברור מדוע גולד דואג לו כל כך. חייכתי בלבי, אחוות העולים האמריקאים.
     
    "פרופסור לאנתרופולוגיה," הוסיף האיש והדגיש את המילה "פרופסור".
     
    "אנא שב," הזמנתי אותו, אך נדמה כאילו לא שמע את דברי.
     
    הוא שוב נשם נשימה עמוקה, נשף ונשך את שפתו התחתונה, ואז בחן את המשרד המרווח, שכלל פינת קפה ופינת ישיבה עם ספה ושולחן קפה. בצעדיו המתברווזים פסע מקצה החדר ועד קצהו.
     
    הוא סובל מסטרס, אבחנתי מהתבוננות ראשונה. הזעה, תחושת מועקה וקוצר נשימה.
     
    "אנא שב," חזרתי על ההזמנה, הפעם בלוויית חיוך. בלום התיישב, אך אחת מרגליו המשיכה להתנדנד. קצה נעלו הכה בשטיח בפיזור נפש.
     
    באופן אוטומטי מזגתי לשנינו מים והנחתי את הכוסות על השולחן בינינו. "איך אני יכול לעזור לך, פרופ' בלום?" שאלתי בטון מרגיע.
     
    "אני לא בטוח," ענה בחוסר רצון. "במחשבה שנייה, אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב," פלט והביט לעבר הדלת. ניכר בו שהיה בורח לו רק היה יכול.
     
    "תירגע, רק הגעת. תמיד אפשר לקום וללכת. טרחת כל כך להגיע עד אלי, אז לפחות בוא נשוחח קצת."
     
    שוב שתיקה. בהיותי בעל ניסיון, מצאתי דרך לדובב אותו. "נשוי? ילדים?"
     
    "אני גרוש. פלוס שניים," גמגם. "בן ובת. גדולים כבר."
     
    "ואתה עובד?"
     
    "אני מרצה בבר־אילן. אנתרופולוגיה. מומחה למשטרים טוטליטריים."
     
    "היכן אתה גר?"
     
    "גני תקווה. ליד קריית אונו."
     
    "אני מכיר את היישוב. מקום נחמד."
     
    "יש כאלה שאומרים..." הוא ענה סתמית.
     
    "איציק חשב שדי דחוף שתראה אותי. אני מתאר לעצמי שאתה יודע את הסיבה לכך ואשמח אם תספר לי."
     
    "טוב," ענה בלום, ושוב הנשיפה הזאת, חישוק השפתיים והתחושה שהוא עומד לקפוץ, בעל כורחו, לבריכת מים קפואים. "זה בגלל ההתפרצויות."
     
    "התפרצויות? כלומר בכי?"
     
    "כן, התקפי בכי בלתי־נשלטים. זה מה שקרה לי היום. באודיטוריום. מול כולם... נזכרתי במשהו... וזה התפרץ. יצאתי מהכיתה והלכתי לבכות בשירותים. לא יכולתי להפסיק. לא יודע איך... מישהו קרא לאייזיק. במקרה הוא היה בקמפוס באותה השעה... וככה הגעתי אליך."
     
    "לפני כמה זמן זה התחיל, התפרצויות הבכי האלה?"
     
    "לפני כמה חודשים. בפברואר או במרס. בהתחלה זה קרה רק בסופי שבוע, אחר כך הן הלכו והפכו תכופות יותר... אז אני מסכים שצריך לעצור את זה."
     
    הוא שאף בכוח ואז נשך את שפתיו בנחרצות. דמעה זלגה מעינו ונעצרה קרוב ללחי. הושטתי לו את קופסת הטישו ללקוחות והנחתי יד על כתפו.
     
    "במה אתה נזכר?" שאלתי. "מה כואב לך עד כדי כך שאתה פורץ בבכי?"
     
    אדי שתק ונראה כאילו אינו יכול לענות. דמעות עלו בעיניו. "אדי, אני איתך. אני לא עומד לשפוט אותך בשום מצב. אתה יכול לסמוך עלי. אתה יודע את זה, נכון?"
     
    הוא חשב לרגע ואז ענה: "גולד אמר לי שאני יכול."
     
    "ואתה, מה אתה מרגיש? אתה מרגיש שאתה יכול לסמוך עלי?"
     
    הוא הנהן. קירבתי אליו את הטלפון הסלולרי שלי.
     
    "יש לך התנגדות שאקליט את השיחות בינינו? זה יעזור לי בהמשך לזכור היכן סיימנו, וגם כשאקשיב לשיחות לאחר מכן אני עשוי לשים לב לדברים מסוימים, ניואנסים קטנים, שאולי חמקו ממני. כך אני יכול לקבל יותר כלים לעזור לך."
     
    "אני מבין." בלום הנהן. "כל ה... המצב הזה... התחיל בגללה. המלכה. פגשתי אותה בתחילת הקיץ לפני כמעט שנה וה... קשר בינינו נמשך עד נובמבר. הנה." הוא הוציא מחשב נייד מתיקו המרוט. "שמרתי את כל ההתכתבות בינינו באופן מסודר במחשב שלי. בבקשה, אתה יכול לקרוא." הוא הצביע על המסך הכבוי.
     
    "לא היית מעדיף לספר לי במילים שלך?"
     
    "למען האמת, אני כל כך מותש, שאפילו הדיבור מעייף אותי. יקל עלי אם תסכים לקרוא בקול רם. אז תבין הכול בסדר כרונולוגי. ובמקרה הזה, כל מילה חשובה."
     
    הבנתי אותו. דיכאון גורם לכל פעולה להיראות כמו טיפוס על האוורסט. חייכתי בעידוד והשבתי: "בהחלט, אין לי שום התנגדות. אני אקרא מהמחשב שלך."
     
    הוא הניח את המחשב על שולחני, הדליק אותו ואמר: "הנה. הכול פה."
     
    הסתכלתי על המסך. "אתר היכרויות..." ציינתי עובדה.
     
    "זה לא סתם אתר היכרויות. זה... לצורכי סקס בלבד," הוא ענה והורה לי באצבעו, "תלחץ על 'הודעות'."
     
    עשיתי כדבריו ושרשור הודעות נפתח לנגד עיני. הוא נשם עמוק, כמו אחרי מאמץ, ונזרק אחורה על הכורסה, בעודי מתחיל לקרוא בקול רם:
     
     
     
    6 ביוני, שעה 21:37. שלום יול. מערכת האתר מברכת אותך על הצטרפותך. פרופיל חבר: פרופסור נאה מאוד בשנות הארבעים, מעוניין להכיר מלכה שתלטנית ונועזת לבילוי משותף ומהנה, ללא גבולות. להתמסרות נפשית ופיזית מוחלטת!
     
     
     
    הסתכלתי עליו במבט שואל, אך הוא סימן לי בידו להמשיך לקרוא.
     
     
     
    העדפות אישיות: סקס רגיל, יחסי עבד ושליט. מפגשים שיול פתוח אליהם: להיות עבד/נשלט, הכול הולך. הפרטנר שיול רוצה במיוחד: פאם פאטאל, אגרסיביות, מישהו/י שינהל/תנהל את העניינים.
     
     
     
    בלום פלט אנחה עייפה. "מה שראית עכשיו זה הכרטיס שלי. חשבתי טוב על בחירת השם הבדוי עד שהגעתי לשם הזה, יול."
     
    "אבל יחסי עבד־שליט? כלומר יחסים סאדו־מזוכיסטיים? מדוע?" שאלתי.
     
    הוא משך בכתפיו. "חיפשתי ריגוש. חוויה חדשה. משהו שלא התנסיתי בו אף פעם. הניסיון המיני שלי היה די מצומצם ומוגבל לדברים הרגילים, והחלטתי שאני רוצה לנסות משהו חדש."
     
    "אבל יחסים מסוג זה?" התפלאתי. "העולם מלא ריגושים! למה דווקא זה? אני מנסה להבין..."
     
    הוא הביט ברצפה במבוכה. "לא הייתי בטוח שזה בדיוק מה שאני רוצה. לא ביקשתי לסבול או משהו כזה... אבל רציתי אישה דומיננטית, סוערת. כזאת שרואים בסרטים. פאם פאטאל הוליוודית. כזאת שתתפוס אותי ותבצע בי את זממה, כמו שאומרים. אתה מבין?"
     
    "אני חושב שאני יכול להבין את הצורך בריגוש..."
     
    הוא נכנס לתוך דברי, "תבין, זו הפעם הראשונה בחיי שעשיתי דבר כזה. אמנם אני גרוש, אבל עדיין לא חשבתי ולא ידעתי איך לגשת לכל העניין הזה של... ממש לצאת עם נשים אחרות. היו לי מספיק מנשים מהוגנות. חיפשתי ריגוש, כמו בשיר של יונה וולך: 'אומרים לנו שיש סקס אחר'. רציתי את זה. סקס אחר. אולי תקרא לזה הרפתקה. יש כאלה שבגיל חמישים נוסעים להודו. אני נכנסתי לאתר סקס. תבין, הייתי מת בתוכי. רציתי לדעת שאני עוד מרגיש משהו, שלא הפכתי למין... מת מהלך."
     
    "מת מהלך? וואו, כך הרגשת?"
     
    "זה מה שהרגשתי שקורה לי אחרי כמעט עשרים שנות נישואים, שהפכתי למת־חי. איש רובוטי שמתפקד באופן אוטומטי. ללא רגשות. ללא מאוויים. ללא תקווה. אשתי... כלומר גרושתי, היא היתה האישה הראשונה שקיימתי איתה יחסים."
     
    "אתה יכול לספר לי בכמה מילים מדוע התגרשתם?"
     
    "מצד אחד זה מסובך, ומצד שני זה כל כך פשוט. התחתנתי כי היה לי צורך. תמיד יש צורך מסוים כשמתחתנים. צורך במישהו שיהיה שלך, צורך בסקס קבוע, צורך בבית, במשפחה, בילדים."
     
    "אהבת את אשתך לשעבר? מה שמה, אגב?"
     
    "דלית. חיבבתי אותה ובמשך הזמן גם נמשכתי אליה מספיק כדי לרצות לשכב איתה. אבל כשהתחתנו לא הייתי מאוהב. הייתי בודד וחרמן והיא כמעט היחידה שמצאתי שהתאימה לי. הנשים שרציתי לא רצו אותי. הנשים שרצו אותי היו..." הבעה של מיאוס עלתה על פניו. "הן לא היו ברמה שלי. דלית התאימה בדיוק."
     
    "אז מה קרה שם בעצם?"
     
    "מה שקורה להרבה. מתרחקים. שנינו היינו קרייריסטים. באיזשהו שלב כבר לא היה לנו על מה לדבר מעבר לילדים. היו הרבה שתיקות. עשינו תורנות ילדים כדי לעבוד עד מאוחר. עשינו כסף ובקושי עשינו אהבה. זה בעצם הסיכום של מערכת הנישואים הכושלת שלי. למעשה כבר לאחר שנתיים או שלוש התחלתי להרגיש בדידות וחידלון. כל מיני מחשבות מדכאות התחילו להציף אותי, כאילו אני מבזבז את חיי והחיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר, ואם אני לא אזדרז - אחמיץ אותם. עלתה בי תחושת דחיפות, כאילו הזמן אוזל." הוא הרהר לרגע. "איך אני יכול להסביר לך את זה? כמו בציור המפורסם של דאלי."
     
    "אתה מתכוון לתחושה של עכשיו או לעולם לא?" שאלתי.
     
    "בדיוק!" קרא בלום, שמח שהבנתי אותו. "כי, אתה מבין, לא כל בתי הכלא מורכבים מקירות, סורגים, מנעולים ומצלמות אבטחה. יש בתי כלא שעשויים פשוט מ... ההרגלים שלנו, האנשים שאנחנו חיים איתם, העבודה שלנו."
     
    "אני מבין בהחלט," עניתי. "זה בוודאי לא ינחם אותך, אבל אנשים רבים חיים כך. רבים מהם מנסים לברוח בעזרת פנטזיות. אחרים באמת מנסים לבנות לעצמם חיים כפולים, והיום קל מאוד לעשות את זה עם כל הרשתות החברתיות."
     
    "אבל אני לא רציתי ממש לבנות לי חיים כפולים. רציתי פשוט... חוויות. אבל במקום מסע סקי וגלישה קלילה במדרון, קיבלתי מפולת שלגים. כדור שלג שהלך וגדל עד שהוא קבר אותי תחתיו."
     
    "איבדת שליטה על חייך," אמרתי.
     
    בלום הנהן. "סוף־סוף הבנת אותי!" אמר בהתרגשות. "אני, אדי בלום, הלכתי לחפש סקס אחר, אבל במקום זאת מצאתי את אהבת חיי. לא האמנתי שאפול כל כך חזק."
     
    "התאהבת."
     
    "באופן פטאלי וטוטאלי! מצאתי אהבת אמת! אהבה חד־פעמית וגדולה מהחיים! כבר לא חשבתי שזה יכול לקרות לי, אתה מבין?! חשבתי שאני אמות בלי שזה יקרה לי! לי! לאדי בלום! הילד המשעמם! החנון שכל חייו הלך על בטוח, זה שנשים מעולם לא זרקו לעברו מבט שני!" הוא קרא בהתרגשות.
     
    הנהנתי, אך הבנתי, משום שאיציק הפנה אותו אלי - מומחה להתמכרויות - שהוא נתון להתמכרות. אם כי עדיין לא ידעתי מספיק כדי לנתח לעומק את מצבו.
     
    "הסטטיסטיקה מוכיחה שרוב ההתאהבויות נובעות ממשיכה רגעית. מתשוקה. אבל אני נותן לך קרדיט, אולי באמת התאהבת. אני צריך קודם לשמוע את הסיפור כולו כדי להבין."
     
    "זו אולי תישמע לך קלישאה, אבל כשרואים, יודעים מיד!" הוא ענה בלהט.
     
    "אני לא מפקפק בכנות רגשותיך, אבל כאיש אקדמיה אני בטוח שתבין אם אומר גלויות: התאהבות היא פשוט מצב כימי. נעשו הרבה מחקרים על כך, ובחלקם אף ביצעו בדיקות אם־אר־איי שהראו שעצם ההתאהבות נוגעת במוקד העונג במוח."
     
    "כן, ראיתי תוכנית דוקומנטרית על זה," ענה בחוסר רצון. הוא קם ממקומו, ממולל את קצה חולצתו.
     
    "אם כך, אתה ודאי מבין שאנחנו יכולים להתאהב כמה וכמה פעמים במהלך חיינו, ושום דבר הוא לא כל כך גורלי, נכון? מה שהופך אהבה לגורלית הוא רק הפנטזיה הרומנטית סביב מושא אהבתנו. אין בכך שום אמת מדעית. מה שהופך הידלקות לאהבה הוא אורך היחסים וטיבם."
     
    "אתה יכול להרחיב?"
     
    "כבוד הדדי, חברות ושמחה ועוד דברים רבים שבטח ידועים לך. בעיקר לדעת שהאדם הזה, בחיר לבך, כמו שאומרים, הוא האדם שתרצה ללכת איתו את כל הדרך באש ובמים."
     
    בלום הביט מבעד לחלון כהוזה, ואז, כמתנער, אמר: "היו אש ומים. בקשר לשאר... אני לא יודע." הוא הוסיף, "אתה ודאי חושב שאני, כאיש אקדמיה, מאוד מעריך מחקרים מדעיים. אך כשהדבר נוגע למחקרים פסיכולוגיים, אה..." הוא הניף את ידו בביטול. "בוא נהיה כנים, הרי זה אינו מדע מדויק. ומלבד זאת, תמיד בכל כלל יש יוצא מן הכלל, והיוצאת מן הכלל זאת היא, המלכה שלי, הכל כל מיוחדת..." עיניו נצצו. "אין עוד נשים כמותה! אין. ואני איבדתי אותה... ובגלל זה אני כאן. אני לא יכול להשלים עם העובדה. לפעמים אני מרגיש שאני חייב להחזיר אותה אלי. אני פשוט חייב להיות איתה, או שאני... אני..."
     
    הוא הליט את פניו בידיו וכל גופו רעד בבכי. מבעד לאצבעותיו יכולתי לראות שדמעות זולגות על פניו. מצבו היה מדאיג, מעולם לא הרשיתי למטופל לעזוב את הקליניקה במצב כזה. הושטתי לו שוב את קופסת הטישו וחיכיתי שיירגע מעט, לפני שפתחתי מגירה בשולחני והוצאתי ממנה כמה קופסאות שאני מקבל חינם כדוגמיות מנציגים של חברות התרופות.
     
    "ראה, אדי. הפגישה היום לא היתה מתוכננת, ואני חייב לנסוע מחוץ לעיר. אני רוצה לתת לך משהו שיעזור באופן מיידי, כי לא ייתכן שתמשיך לסבול כך. קודם כול, אתה חייב לישון ולהירגע. קח את הבונדורמין, שהוא כדור שינה, בלילה, והנה גם קסנקס למקרה חירום. תיקח אותו להתקפי בכי, אבל רק אם אתה חייב. נתחיל את הטיפול במירו, שהוא כדור מאוד יעיל ועובד בתוך זמן קצר. קח אותו בלילה, הוא מרדים. אם המירו לא יספיק, נחשוב גם על התחלת טיפול לטווח ארוך בציפרלקס, שמתחיל לעבוד אחרי שבועיים. אני רק מבקש ממך - תהיה סבלני. התרופות עובדות באופן שונה אצל אנשים שונים, ואולי נצטרך לעשות שינויים פה ושם."
     
    בלום נעמד שוב, ידיו נקפצו במתח, והוא פנה אלי בכעס עצור, "אז זאת השיטה. לסמם אותי עד אובדן חושים?"
     
    "מירו היא תרופה נהדרת, ויש היום עוד תרופות מהדור החדש, שאין לך מושג כמה אנשים..."
     
    הוא קטע אותי. "תרופות הפלא שלך, האם הן יעקרו לי את הלב כדי שלא ארגיש יותר? יקפיאו את כל חושי כדי שלא אריח את הבושם שלה, כשהרוח נושבת בין גבעולי הדשא? ימחקו לי את הזיכרון כדי שלא אזכור את שמה?" קולו נסדק והוא התקרב אל השולחן ומזג לעצמו מים. הוא לגם אותם בלגימה אחת ונשם בכבדות.
     
    "התרופות בהחלט יכולות להיות השפעה מרגיעה. פתאום תרגיש חזק יותר, פחות פגיע, יותר רגוע ונינוח. אתה עובר תקופה לא קלה. התרופות משמשות כמו עור שני לאנשים חשופים במצבך," עניתי.
     
    "יותר נכון כמו שריון," אמר בלום בחיוך עגום. "שריון מקהה חושים. אני לא צריך תרופה בשביל זה, ד"ר גאון. אני יכול להשיג את הטשטוש חסר החושים הזה בעזרת חזרה להרגלים ישנים. אולי אנשא בשנית ואצלול כמו בעבר לחיי שגרה משמימה," הוסיף בציניות. "אקח לי אישה פשוטה וטובה שתיתן לי שלוות נפש. לא חסרות כאלה, יש הרבה נשים פנויות בגוש דן."
     
    "תראה, אדי, תפקידי כרגע הוא לעזור לך לחזור לתפקד, ולשם כך קיימות התרופות. אחר כך אפשר לדבר על מה שהביא אותך למצב הזה ולאט־לאט להחזיר אותך ליציבות רגשית."
     
    "אבל אני לא רוצה להיות זומבי! אני רוצה להרגיש!" ענה בלום בהתלהבות. "אחרי שטעמתי מה זה לאהוב, איך אתה יכול להציע לי לחזור ל... לחיות כמו... איזה צל אפור... כמו דמות המרחפת בשולי החיים?" קולו נסדק שוב.
     
    "תראה, אני לא הולך לשכנע אותך, כי אתה כרגע בסערת רגשות, אבל תבטיח לי לפחות שתתחיל כבר היום בערב עם התרופות, אני לא רגוע לשלוח אותך הביתה במצב כזה, וניפגש ביום ראשון בבוקר."
     
    שמתי יד על כתפו והבטתי אל תוך עיניו. השיטה הזאת עובדת.
     
    "אז ביום ראשון בבוקר?"
     
    "כן, ועד אז אני מבקש שתצא בסוף השבוע להליכה נמרצת של חצי שעה פעמיים ביום, בבוקר ובערב. נסה להתחיל עוד הערב. זה ישפר לך את זרימת הדם, ובכלל את מצב הרוח."
     
    "הליכות משעממות אותי."
     
    "אז תקשיב למוזיקה תוך כדי הליכה! תלך עם חבר או עם שכן! אתה חייב לעזור לי לעזור לך ולסמוך עלי שיהיה בסדר."
     
    "איך אתה יודע?" התריס. "כולם תמיד אומרים שיהיה בסדר. מה יהיה? מתי יהיה? 'יהיה בסדר' זה השקר הגדול ביותר של האנושות! הרי בסוף הכול נגמר בזקנה, חולי ומוות!"
     
    "אבל עד שייגמר צריך לחיות, ולחיות טוב ככל שאפשר. אתה באת אלי כדי שאעזור לך לעשות את זה."
     
    "נכון..." הוא מלמל בראש חפוי.
     
    "אדי, אני איש מקצוע עסוק מאוד. אם לא הייתי חושב שאני באמת יכול לעזור לך, הייתי אומר לך את זה ונפרד ממך לשלום כאן ועכשיו. אני לא מאמין בבזבוז זמן. אבל אתה חייב לשתף פעולה ולסמוך עלי. הרי באת אלי כי אתה לא יכול להמשיך כך."
     
    "איך אתה יודע שאפשר לעזור לי?" הוא המשיך והקשה.
     
    "יש לי ניסיון רב, ותאמין לי או לא, טיפלתי באנשים במצב גרוע משלך. אני מבקש ממך, בוא ננסה. תן לי סיכוי לעזור לך."
     
    "הרצון שלך לעזור לי נוגע ללב," אמר בלום בשקט ודמעה נקוותה בזווית עינו.
     
    "אני שמח." חייכתי אליו חיוך מעודד.
     
    רשמתי על אחת החפיסות "ערב" ועל השנייה "בוקר".
     
    "הנה. תבטיח לי שתיקח בכל ערב כדור מהחפיסה הזאת, ומהחפיסה השנייה בבוקר." כתבתי גם את מספר הטלפון הנייד שלי על אחת החפיסות. "איני נוהג למסור את מספר הנייד שלי למטופלי, אבל במקרה שלך חרגתי. תתקשר אלי אם תרגיש שאתה במצב חירום. צפה לכאב ראש קל ואולי לחולשה ביום־יומיים הראשונים וגם לתחושת יובש בפה עם נטילת הכדורים. ואל תשכח לשתות הרבה עם התרופות האלה - ולא אלכוהול בשום אופן!"
     
    "אני לא שותה," הוא אמר בזעף.
     
    "בכל מקרה, אמרת לי שאתה נגד תרופות, אבל בבקשה, קח אותן."
     
    בלום לא זז, לכן שמתי את החפיסות בכף ידו. הוא הציץ בהן.
     
    חייכתי את חיוכי המקצועי, שמקרין ביטחון. "ניפגש מחרתיים ובינתיים, אנא, תתעודד. עשית את הדבר הנכון, באת אלי, התחלנו טיפול, הכול יסתדר. אני בטוח בכך." חייכתי שוב חיוך מרגיע.
     
    אדי הביט בי בחוסר אמון. "כמה אני חייב לך?" שאל והוציא ארנק חום ממורט ופרום מכיס מכנסיו האחורי.
     
    "עזוב, זה בין חברים," אמרתי. "וחוץ מזה, הבטחתי לעצמי שאקח בכל שנה פרויקט אחד פרו בונו."
     
    "אתה בטוח?" שאל בלום.
     
    "כן, כן. אתה פרויקט הפרו בונו, אל תדאג."