יופי מוכתם בדם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יופי מוכתם בדם
מכר
מאות
עותקים
יופי מוכתם בדם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יופי מוכתם בדם

3.9 כוכבים (66 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    לאחר סיום לימודיה בקולג', עם עבודה חלומית כמורה והגבר הנכון לצדה, חייה של ג'מיימה קלייטון נראים קרובים לשלמות.

     

    אבל לשלמות יש מחיר. וג'מיימה לא שמה לב לסימני האזהרה.

     

    עולמה קורס בבת אחת כשהיא פוגשת את אביה של אחת התלמידות שלה: אדם שעיניו הבורקות צופנות בחובן אפלה בלתי־מרוסנת. אדם שמפרק אותה מנשקה בהתנהגותו המשונה והלא־צפויה. אדם שכפות ידיו הקפואות וחסרות הרחמים מטלטלות ומעוררות אותה בו בזמן, ובדרכה הסלולה מתחילים לצוץ בקיעים. ובעיות. וסודות. ושאלות שמערערות את כל מה שבנתה בקפידה.

     

    אבל מי שאמר שהאמת משחררת טעה. האמת לא תאחה את הקרעים בלבה התמים. היא לא תלטף את פניה בידיים מנחמות ותבטיח לה שהכול היה סתם חלום רע. לא, האמת תדחק אותה עמוק יותר אל תוך מחילת הארנב והיא תמצא את עצמה לכודה בין ציפורניה של חיית טרף.

    פרק ראשון

    הרוח הקרירה נשקה ללחיי ופרעה את שׂערי, אך לא הועילה כלל כדי לייבש את אגמי הפחד הצורבים שנקוו בעיני.
     
    חצי ירח זרח באור בהיר, אבל לא בהיר מספיק, ולעג לי ממקום מושבו אי־שם בשמים החשוכים, העמוקים. אפילו הכוכבים נטשו אותי, ונצנוצם נעלם מן העין ברגע שצללתי אל תוך היער העבות.
     
    אולי זאת היתה אשמתי שלי, בגלל שנכנסתי למעבה היער. אבל אני מעדיפה לחשוב שכשאדם נמלט על חייו, הדבר המובן מאליו לא יהיה להסתתר במקום גלוי לעיני כול. מוטב להקשות על הרודפים, גם אם זה הקשה עלי באותה מידה.
     
    הדבר המובן מאליו.
     
    החנקתי נחירה רטובה.
     
    כמה דברים היו מובנים מאליהם מהרגע הראשון? מהרגע שהמפלצות האלה נכנסו להן בצעד קליל אל תוך חיי?
     
    הייתי חסרת מודעות לחלוטין. בוטחת יותר מדי. הייתי טיפשה.
     
    הייתי מאוהבת.
     
    ובכן, האהבה לא ממש הועילה לי כשהלב שלי, הבוגד המזדיין הזה, הלם במהירות מטורפת כשניסיתי להימלט ממוות בטוח או גרוע מזה.
     
    האדרנלין הקפיץ לי את הדופק גבוה יותר, הניע את כפות רגלי מהר יותר ופיזר את המחשבות שלי לכל עבר.
     
    שלא תעזי להישבר לי עכשיו, חתיכת אידיוטית. את הכנסת אותנו לבוץ הזה, ובי נשבעתי שלא ארשה לךְ להתייאש עכשיו, רגע לפני שנזכה לראות עוד זריחה אחת.
     
    זמן.
     
    לא זכרתי שום דבר שקרה אחרי שיצאתי מהמכולת המקומית. הכול נהיה מטושטש, קקופוניה של זיכרונות מעורפלים. חריקת בלמים, צרחות, נהמות וקללות מילאו את האוויר ואז... דממה.
     
    שמעתי רק את עצמי, את כפות הרגליים שלי המפצחות זרדים ונגררות על סלעים ואת נשימותי המאומצות.
     
    ואז שמעתי צליל נוסף.
     
    קולו הדהד בין העצים כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. כאילו הוא פוסע לו בניחותא, מטייל בעצלתיים מאחורי, אדיש לעובדה שאני עלולה להצליח להימלט ממנו. "את יכולה כבר לעצור, גֵ'מַיימָה. שנינו יודעים שזה חסר תועלת."
     
    הייתי לועגת לו אם לא היו לי דברים יותר חשובים לעשות.
     
    לולא הייתי מבועתת עד אימה לעזאזל.
     
    מאחר שהייתי עסוקה מדי בהצצה לתוך האפלה שמאחורי, מעדתי על גזע עץ חלול שהיה מוטל על הקרקע.
     
    לא, צרחתי בלבי. זה לא ייגמר ככה.
     
    הקרסול שלי כאב במחאה כשהכרחתי את עצמי לקום על ידַי ועל ברכי. קול של עלים וזרדים מתפצחים הסתנן לתוך מוחי המבוהל, והבטן שלי התהפכה.
     
    לפני שהצלחתי לקום על רגלי נכרכה יד סביב מרפקי ומשכה אותי בכוח מהאדמה הלחה, המבושמת בריח טחב.
     
    פעלתי מתוך אינסטינקט, הברך שלי התרוממה אל המפשעה שלו בזמן שהסתובבתי, ואז הסתלקתי משם בצעד כושל כשידו הרפתה ממני.
     
    ושוב, רצתי.
     
    רצתי, מתעלמת מהכאב בקרסול ומהפחד, שבגללו רציתי להטיח את ראשי באחד העצים המטושטשים סביבי כדי להתעורר מהסיוט הזה.
     
    רצתי כדי לברוח מהכאב שבלבי.
     
    התעלמתי מכל זה והצלחתי לחייך כשראיתי את הפנסים של מכונית יחידה מבעד למסך העצים והעלים.
     
    אני אצליח לעשות את זה. אני אוכל לרוץ לאורך הכביש עד שמישהו יעבור. לא משנה שהיה מאוחר בלילה וחיינו הרחק מהמקומות המיושבים, זה יקרה, אני אצליח.
     
    האוויר נפלט מריאותי בבת אחת. צרחה קרעה את עצמה מתוכי והדהדה אל תוך הדממה כשחשתי כאב חד חודר לעורי.
     
    "פאק," ייבבתי, האטתי והושטתי יד לאחור כדי לשלוף את מה שנראה כמו חץ מגב זרועי. בלב רועד מעדתי לאחור ונפלתי על גזע עץ, כשחמימות התפשטה מהדקירה הצורבת ובעבעה לתוך כל איבר בגופי.
     
    איבדתי שליטה על הרגליים שלי ונפלתי על הישבן. חזק. אבל לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי שום דבר כשהרמתי את מבטי אל השמים וחיפשתי את הירח מבעד לצמרות העצים הענקיות, כדי למצוא מקור אור אחד אחרון.
     
    מצאתי אותו ונאחזתי בו כשנשימתי האטה וראייתי היטשטשה.
     
    "אמרתי לך שזה חסר תועלת."
     
    הירח נעלם, והמילים שנאמרו בשלווה ליוו אותי כששקעתי אל תוך החשיכה.
     
     
     
     
     
    פרק 1 
     
     
     
     
    לפני שמונה חודשים
     
     
    זה לא נראה הגיוני שאפילו עם הארגזים, המיטה, השידה, יחידת הבידור, הטלוויזיה והספה הישנה, הדירה שלי עדיין נראתה עירומה.
     
    אם כי אחרי שהגעתי מבית שהיה מלא בזיכרונות עד גדותיו, עד שכבר איימו לגלוש ממנו החוצה, לא היה מנוס מכך.
     
    "את בטוחה בזה?" שאל אבא שלי בקול צרוד כשהעמיס ארגז גדול על גבי ארגז נוסף ליד הדלת. "לא מאוחר מדי לשנות את דעתך ולחזור הביתה."
     
    מפתה. זה היה כל כך מפתה, לעזאזל.
     
    ההתרגשות שמילאה אותי מאז שיחת הטלפון, שבישרה שהתקבלתי למשרת ההוראה הראשונה בחיי, התפוגגה במהירות. החודש הקודם עבר עלי בחיפוש דירה ובקניית חפצים חיוניים זולים וזה עזר להרגיע את הלחץ. אבל הלחץ הזה שלף עכשיו ציפורניים חדות בתוך בית החזה שלי ואיים להרעיד את קולי כשאמרתי, "הגיע הזמן, אבא."
     
    אפו של אבא התעקם כמו שעשה תמיד כשחשב שאמרתי משהו מגוחך.
     
    "חוץ מזה," המשכתי לדבר כשדשדשתי על רצפת העץ המשופשפת אל החלון, והסטתי את הווילונות המשובצים המכוסים אבק, "היה יכול להיות יותר גרוע. יכולתי להתקבל לאחת משלוש המשרות שהגשתי אליהן מועמדות מחוץ למדינה, או לאחרונה ההיא בטניל, מה שהיה אומר נסיעה של שלוש שעות לעבודה כל יום." נאבקתי בדחף להתעטש כשידי, שהחליקה על אדן החלון הצבוע לבן, העלתה ענן אבק. פניתי לאבא וניגבתי את כף ידי על מכנסי הג'ינס. "בניגוד לעשרים דקות." הרמתי גבה בתוכחה.
     
    הוא נפנף בידו בביטול ופנה בצעד נמרץ לבדוק את גלאי העשן בעיניים חומות מצומצמות, דומות מאוד לשלי. "אני רק אומר שהחיים בעולם האמיתי הם קשים, ילדונת. אני לא אשפוט אותך אם תשני את דעתך."
     
    חייכתי, השארתי אותו לעשות את הבדיקות שלו והלכתי להביא את שתי המזוודות האחרונות מחדר המדרגות, שהוביל אל הרחוב הסואן מתחתינו. בדירה לא היו קירות פנימיים, אבל למרבה המזל היה בה חדר שינה. העובדה שהיא היתה ממוקמת מעל בית מרקחת שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה גרמה לי להסס, אבל ניסיתי להסתכל על הצד החיובי. גישה קלה ומהירה אם ייגמרו לי פתאום מוצרי הקוסמטיקה והטיפוח, ושימושי במקרה שאידבק במחלה, דבר שסביר להניח שיקרה לאור העובדה שעמדתי להתחיל ללמד ילדים בכיתה א'.
     
    ניסיתי לא לחשוב על זה.
     
    דברים חיוביים. הייתי צריכה לחשוב על כל הדברים החיוביים, אחרת הרגשות שלי, שגרמו לידַי שאחזו בידיות המזוודות להיות לחות ודביקות, עלולים להכריע אותי.
     
    אני קרובה הביתה, הזכרתי לעצמי. קרובה כל כך, שבאמת אני יכולה להיות בבית תוך עשרים דקות.
     
    הבית שלנו שכן מעברו השני של הנהר שהפריד בין הבטון והפרברים לבין העצים וחיות הבר. גלנינג היה אזור כפרי קטן, שהנוסעים בדרך נהגו לעקוף אותו בגלל גודלו ובגלל דרכי העפר שבו, אבל אני השארתי שם חלק גדול מהלב שלי. העובדה שזכיתי להתחיל את ההרפתקה שלי כמבוגרת ולעבוד ממש במרחק נגיעה מהבית היתה חלום, באמת.
     
    אוף. הדרך שלי למצוא סיבות להרגיע את עצמי עצבנה אותי.
     
    חשבתי שסיום הלימודים בקולג' ומציאת עבודה בשנה הראשונה לאחר מכן, פירושם שאתבגר באופן אוטומטי ואהפוך לאישה כמו שראיתי את עצמי בעיני רוחי.
     
    חזקה, חסרת פחד, מוכשרת.
     
    זה מה שאת, ניסיתי להזכיר לעצמי. את מסוגלת לירות באקדח, לחלוב פרה, לקרוא חמישה רומנים בשבוע, ללהטט בין עבודה במשרה חלקית לבין הלימודים ולהצטיין בבחינות הגמר שלך עם שעה אחת של שינה.
     
    הכול היה נכון.
     
    הביטחון דחק את רגליו של הפחד כשקיבלתי את התזכורת הזאת, ואיתו חזרה ההתרגשות המוכרת.
     
    זרקתי את המזוודות באמצע הדירה הזעירה שלי והנחתי את ידי בתקיפות על מותני כשפלטתי נשיפה ענקית. מי יודע מה תביא עמה ההרפתקה הזאת? המחשבה היתה מרגשת ומבהילה באותה מידה.
     
     
     
    •••
     
     
     
    השמש זרחה כל הבוקר, ולכן לבשתי את השמלה החדשה והאוורירית שלי בצבע שמנת.
     
    היו לה קפלים שנפלו על המחשוף והגיעו עד מתחת לשדי. אלגנטית, מאופקת, וכשלבשתי אותה עם הנעליים השחורות השטוחות החביבות עלי - גם מקצועית.
     
    זה היה השבוע השני לעבודתי בבית הספר היסודי הפרטי ליליגלייד, שהיה קצת יותר יוקרתי ממה שתיארתי לעצמי לפני ריאיון הקבלה לעבודה. בכל זאת, הייתי אסירת תודה על כך שקיבלתי התראה מראש. ג'ינס, טישרט, קרדיגן נחמד וסניקרס לא יספיקו פה.
     
    הם שילמו יפה, אז קניית מלתחה חדשה בשביל העבודה לא הכאיבה לי יותר מדי בכיס.
     
    השמלה החדשה שלי רפרפה סביב ברכי כשיצאתי מחדר המדרגות של הבניין אל הרחוב. כשדחפתי את המפתחות ואת הטלפון שלי לתיק, מישהו נתקל בי ואני רטנתי ומלמלתי, "זה לא מנומס."
     
    גשם התחיל לרדת, ואני קיללתי את החלטתי להחנות מאחורי בניין הדירות שלי במקום לחכות למקום פנוי בחזיתו יום קודם לכן. הסתובבתי וחשבתי שארוץ פנימה כדי להביא את המטרייה שלי.
     
    לבי ניתר, ואני נעצרתי במקומי.
     
    לא יכול להיות...
     
    החלטתי לוותר על המטרייה והחזרתי את מבטי קדימה, מנערת מעלי את תחושת חוסר ההיגיון. אבל מבט נוסף מעבר לכתפי, כשעמדתי לפנות מעבר לפינה בקצה הרחוב, הבהיר לי שההנחה המטורפת הראשונה שלי היתה נכונה.
     
    מטורף סקסי רדף אחרי במורד הרחוב.
     
    ברור שכל העניין הזה של לעזוב את הבית ולהיות מבוגרת אמיתית התחיל ישר מהשיא.
     
    אוקיי, אז הוא לא רדף אחרי. הוא הלך. די מהר. והוא בהחלט לא היה מטורף, הבנתי את זה כשהוא טפח בעדינות על מרפקי מחוץ למאפייה כדי למשוך את תשומת לבי.
     
    "הֵיי, זה נפל לך." בידו העצומה נח הטלפון שלי.
     
    בהיסוס ובלי להיישיר אליו מבט הושטתי יד לקחת אותו והכנסתי אותו לתוך התיק. "תודה. בכלל לא שמתי לב שהוא נפל."
     
    הידיים הגדולות שלו שקעו עמוק בתוך כיסי דגמ"ח ירוקים, וחזהו הרחב בקושי זז כשהוא משך בכתפיו. "אז מזל שראיתי. אני מיילס."
     
    "אוקיי. הַיי, מיילס."
     
    "ואיך קוראים לך?"
     
    "הממ." הצחוק שלי היה מעט לחוץ, ועיני התרוצצו וזחלו במעלה חזהו אל פניו. "ג'מיימה."
     
    "ג'מיימה," הוא חזר אחרי וגלגל את שמי על לשונו בחיוך. "טוב, ג'מיימה, אני מצטער אם הפחדתי אותך." קולו היה עמוק והיה בו חספוס שהעלה בי תחושה של נייר זכוכית מתחכך בזרועותי.
     
    "זה בסדר. ואה, תודה," חזרתי ואמרתי, עיני נעולות על סנטרו. סנטר שהיה מכוסה בזיפים סמיכים וכהים. זיפים שהיו פזורים על קו הלסת המחוספס שלו ועטפו שתי שפתיים מלאות ומעוררות תאווה.
     
    "כבר אמרת את זה." הוא צחק, והפעמון מעל לדלת המאפייה צלצל, והוא בתגובה אחז בכתפי והזיז אותי בעדינות הצדה כדי שמישהו יוכל לעבור.
     
    טיפות גשם ניתזו על לחיי ועל סנטרי, כי הוא הואיל בטובו להעמיד אותי בדיוק מתחת לרווח שבין הסוככים. ניגבתי את פני. "מצטערת. אני מתקשה לתקשר כמו בנאדם אינטליגנטי בבוקר לפני צריכת מנת הקפאין שלי." עיני התרחבו אחרי שנתתי את הקטע הקטן הזה של קיא מילולי.
     
    אלוהים, שיט.
     
    הוא צחקק בנועם, ואני דחפתי כמה קווצות שיער מאחורי אוזני כשפגשתי סוף־סוף את מבטו.
     
    עיניים בצבע דבש נעצו בי מבט בחזרה; חום זהוב עשיר כל כך, שהן כמעט זהרו. ריסים כהים, שתאמו את שׂערו הכהה, הסמיך והפרוע, עפעפו מעליהן כשהוא מצמץ לעומתי ואז ליקק את שפתיו. "טוב, זה קצת מביך. אני פשוט -"
     
    "לא," פלטתי ואז התכווצתי, רציתי לסגת אל המאפייה שמאחורי ולהיעלם. "כדאי שאזוז כדי שלא אאחר." חייכתי ונעתי מרגל לרגל. "עבודה חדשה, אסור לי לאחר."
     
    פאק. תסתמי את הפה שלך, אישה.
     
    כשהעזתי להציץ שוב בפניו, עיניו חייכו ושיניו נחשפו לרגע. הוא היה כולו טורף, ואני הרגשתי כמו עכבר קטן ומבוהל. "מזל טוב. ואני מקווה שלא אכפת לך, אבל אני, טוב..." הוא שפשף את עורפו ונראה לא בטוח בעצמו פתאום, ואני כבר ידעתי שזה דבר נדיר אצל הגבר הזה. "אני סוג של כזה, אולי, התקשרתי לעצמי מהטלפון שלך."
     
    "סוג של כזה, אולי?" הנשימה נתקעה בגרוני כשפסעתי לאחור ונתקלתי בקיר הלבנים.
     
    הוא הנהן ושפתיו התהדקו.
     
    הבטן שלי התמלאה פרפרים. "למה?"
     
    עוד חיוך הורס. "כי את ואני יוצאים לארוחת ערב."
     
    התבוננתי בו כשעיניו צנחו אל חזי - מאוחר יותר הבנתי שהשמלה היפה שלי נהייתה שקופה כשנרטבה - לכודה ברשת של בלבול והתרגשות כשהוא פנה לאחור וחזר כלעומת שבא.
     
    לא הייתי בחורה כזאת. כזאת שחושבת שהיא לא טובה מספיק, מבוהלת וחסרת ביטחון. אבל הבחור הזה, מיילס, הוא היה בטח בן שלושים. לפחות. הוא הקרין בגרות שבזקו עליה קצת שובבות, ואילו אני רק התחלתי להחזיר את ההלוואות שלקחתי בשביל הלימודים בקולג'.
     
    ולא היה שום מצב שאני לא אצא איתו לארוחת ערב.
     
     
     
     
     
     

    עוד על הספר

    יופי מוכתם בדם אלה פילדס
    הרוח הקרירה נשקה ללחיי ופרעה את שׂערי, אך לא הועילה כלל כדי לייבש את אגמי הפחד הצורבים שנקוו בעיני.
     
    חצי ירח זרח באור בהיר, אבל לא בהיר מספיק, ולעג לי ממקום מושבו אי־שם בשמים החשוכים, העמוקים. אפילו הכוכבים נטשו אותי, ונצנוצם נעלם מן העין ברגע שצללתי אל תוך היער העבות.
     
    אולי זאת היתה אשמתי שלי, בגלל שנכנסתי למעבה היער. אבל אני מעדיפה לחשוב שכשאדם נמלט על חייו, הדבר המובן מאליו לא יהיה להסתתר במקום גלוי לעיני כול. מוטב להקשות על הרודפים, גם אם זה הקשה עלי באותה מידה.
     
    הדבר המובן מאליו.
     
    החנקתי נחירה רטובה.
     
    כמה דברים היו מובנים מאליהם מהרגע הראשון? מהרגע שהמפלצות האלה נכנסו להן בצעד קליל אל תוך חיי?
     
    הייתי חסרת מודעות לחלוטין. בוטחת יותר מדי. הייתי טיפשה.
     
    הייתי מאוהבת.
     
    ובכן, האהבה לא ממש הועילה לי כשהלב שלי, הבוגד המזדיין הזה, הלם במהירות מטורפת כשניסיתי להימלט ממוות בטוח או גרוע מזה.
     
    האדרנלין הקפיץ לי את הדופק גבוה יותר, הניע את כפות רגלי מהר יותר ופיזר את המחשבות שלי לכל עבר.
     
    שלא תעזי להישבר לי עכשיו, חתיכת אידיוטית. את הכנסת אותנו לבוץ הזה, ובי נשבעתי שלא ארשה לךְ להתייאש עכשיו, רגע לפני שנזכה לראות עוד זריחה אחת.
     
    זמן.
     
    לא זכרתי שום דבר שקרה אחרי שיצאתי מהמכולת המקומית. הכול נהיה מטושטש, קקופוניה של זיכרונות מעורפלים. חריקת בלמים, צרחות, נהמות וקללות מילאו את האוויר ואז... דממה.
     
    שמעתי רק את עצמי, את כפות הרגליים שלי המפצחות זרדים ונגררות על סלעים ואת נשימותי המאומצות.
     
    ואז שמעתי צליל נוסף.
     
    קולו הדהד בין העצים כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. כאילו הוא פוסע לו בניחותא, מטייל בעצלתיים מאחורי, אדיש לעובדה שאני עלולה להצליח להימלט ממנו. "את יכולה כבר לעצור, גֵ'מַיימָה. שנינו יודעים שזה חסר תועלת."
     
    הייתי לועגת לו אם לא היו לי דברים יותר חשובים לעשות.
     
    לולא הייתי מבועתת עד אימה לעזאזל.
     
    מאחר שהייתי עסוקה מדי בהצצה לתוך האפלה שמאחורי, מעדתי על גזע עץ חלול שהיה מוטל על הקרקע.
     
    לא, צרחתי בלבי. זה לא ייגמר ככה.
     
    הקרסול שלי כאב במחאה כשהכרחתי את עצמי לקום על ידַי ועל ברכי. קול של עלים וזרדים מתפצחים הסתנן לתוך מוחי המבוהל, והבטן שלי התהפכה.
     
    לפני שהצלחתי לקום על רגלי נכרכה יד סביב מרפקי ומשכה אותי בכוח מהאדמה הלחה, המבושמת בריח טחב.
     
    פעלתי מתוך אינסטינקט, הברך שלי התרוממה אל המפשעה שלו בזמן שהסתובבתי, ואז הסתלקתי משם בצעד כושל כשידו הרפתה ממני.
     
    ושוב, רצתי.
     
    רצתי, מתעלמת מהכאב בקרסול ומהפחד, שבגללו רציתי להטיח את ראשי באחד העצים המטושטשים סביבי כדי להתעורר מהסיוט הזה.
     
    רצתי כדי לברוח מהכאב שבלבי.
     
    התעלמתי מכל זה והצלחתי לחייך כשראיתי את הפנסים של מכונית יחידה מבעד למסך העצים והעלים.
     
    אני אצליח לעשות את זה. אני אוכל לרוץ לאורך הכביש עד שמישהו יעבור. לא משנה שהיה מאוחר בלילה וחיינו הרחק מהמקומות המיושבים, זה יקרה, אני אצליח.
     
    האוויר נפלט מריאותי בבת אחת. צרחה קרעה את עצמה מתוכי והדהדה אל תוך הדממה כשחשתי כאב חד חודר לעורי.
     
    "פאק," ייבבתי, האטתי והושטתי יד לאחור כדי לשלוף את מה שנראה כמו חץ מגב זרועי. בלב רועד מעדתי לאחור ונפלתי על גזע עץ, כשחמימות התפשטה מהדקירה הצורבת ובעבעה לתוך כל איבר בגופי.
     
    איבדתי שליטה על הרגליים שלי ונפלתי על הישבן. חזק. אבל לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי שום דבר כשהרמתי את מבטי אל השמים וחיפשתי את הירח מבעד לצמרות העצים הענקיות, כדי למצוא מקור אור אחד אחרון.
     
    מצאתי אותו ונאחזתי בו כשנשימתי האטה וראייתי היטשטשה.
     
    "אמרתי לך שזה חסר תועלת."
     
    הירח נעלם, והמילים שנאמרו בשלווה ליוו אותי כששקעתי אל תוך החשיכה.
     
     
     
     
     
    פרק 1 
     
     
     
     
    לפני שמונה חודשים
     
     
    זה לא נראה הגיוני שאפילו עם הארגזים, המיטה, השידה, יחידת הבידור, הטלוויזיה והספה הישנה, הדירה שלי עדיין נראתה עירומה.
     
    אם כי אחרי שהגעתי מבית שהיה מלא בזיכרונות עד גדותיו, עד שכבר איימו לגלוש ממנו החוצה, לא היה מנוס מכך.
     
    "את בטוחה בזה?" שאל אבא שלי בקול צרוד כשהעמיס ארגז גדול על גבי ארגז נוסף ליד הדלת. "לא מאוחר מדי לשנות את דעתך ולחזור הביתה."
     
    מפתה. זה היה כל כך מפתה, לעזאזל.
     
    ההתרגשות שמילאה אותי מאז שיחת הטלפון, שבישרה שהתקבלתי למשרת ההוראה הראשונה בחיי, התפוגגה במהירות. החודש הקודם עבר עלי בחיפוש דירה ובקניית חפצים חיוניים זולים וזה עזר להרגיע את הלחץ. אבל הלחץ הזה שלף עכשיו ציפורניים חדות בתוך בית החזה שלי ואיים להרעיד את קולי כשאמרתי, "הגיע הזמן, אבא."
     
    אפו של אבא התעקם כמו שעשה תמיד כשחשב שאמרתי משהו מגוחך.
     
    "חוץ מזה," המשכתי לדבר כשדשדשתי על רצפת העץ המשופשפת אל החלון, והסטתי את הווילונות המשובצים המכוסים אבק, "היה יכול להיות יותר גרוע. יכולתי להתקבל לאחת משלוש המשרות שהגשתי אליהן מועמדות מחוץ למדינה, או לאחרונה ההיא בטניל, מה שהיה אומר נסיעה של שלוש שעות לעבודה כל יום." נאבקתי בדחף להתעטש כשידי, שהחליקה על אדן החלון הצבוע לבן, העלתה ענן אבק. פניתי לאבא וניגבתי את כף ידי על מכנסי הג'ינס. "בניגוד לעשרים דקות." הרמתי גבה בתוכחה.
     
    הוא נפנף בידו בביטול ופנה בצעד נמרץ לבדוק את גלאי העשן בעיניים חומות מצומצמות, דומות מאוד לשלי. "אני רק אומר שהחיים בעולם האמיתי הם קשים, ילדונת. אני לא אשפוט אותך אם תשני את דעתך."
     
    חייכתי, השארתי אותו לעשות את הבדיקות שלו והלכתי להביא את שתי המזוודות האחרונות מחדר המדרגות, שהוביל אל הרחוב הסואן מתחתינו. בדירה לא היו קירות פנימיים, אבל למרבה המזל היה בה חדר שינה. העובדה שהיא היתה ממוקמת מעל בית מרקחת שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה גרמה לי להסס, אבל ניסיתי להסתכל על הצד החיובי. גישה קלה ומהירה אם ייגמרו לי פתאום מוצרי הקוסמטיקה והטיפוח, ושימושי במקרה שאידבק במחלה, דבר שסביר להניח שיקרה לאור העובדה שעמדתי להתחיל ללמד ילדים בכיתה א'.
     
    ניסיתי לא לחשוב על זה.
     
    דברים חיוביים. הייתי צריכה לחשוב על כל הדברים החיוביים, אחרת הרגשות שלי, שגרמו לידַי שאחזו בידיות המזוודות להיות לחות ודביקות, עלולים להכריע אותי.
     
    אני קרובה הביתה, הזכרתי לעצמי. קרובה כל כך, שבאמת אני יכולה להיות בבית תוך עשרים דקות.
     
    הבית שלנו שכן מעברו השני של הנהר שהפריד בין הבטון והפרברים לבין העצים וחיות הבר. גלנינג היה אזור כפרי קטן, שהנוסעים בדרך נהגו לעקוף אותו בגלל גודלו ובגלל דרכי העפר שבו, אבל אני השארתי שם חלק גדול מהלב שלי. העובדה שזכיתי להתחיל את ההרפתקה שלי כמבוגרת ולעבוד ממש במרחק נגיעה מהבית היתה חלום, באמת.
     
    אוף. הדרך שלי למצוא סיבות להרגיע את עצמי עצבנה אותי.
     
    חשבתי שסיום הלימודים בקולג' ומציאת עבודה בשנה הראשונה לאחר מכן, פירושם שאתבגר באופן אוטומטי ואהפוך לאישה כמו שראיתי את עצמי בעיני רוחי.
     
    חזקה, חסרת פחד, מוכשרת.
     
    זה מה שאת, ניסיתי להזכיר לעצמי. את מסוגלת לירות באקדח, לחלוב פרה, לקרוא חמישה רומנים בשבוע, ללהטט בין עבודה במשרה חלקית לבין הלימודים ולהצטיין בבחינות הגמר שלך עם שעה אחת של שינה.
     
    הכול היה נכון.
     
    הביטחון דחק את רגליו של הפחד כשקיבלתי את התזכורת הזאת, ואיתו חזרה ההתרגשות המוכרת.
     
    זרקתי את המזוודות באמצע הדירה הזעירה שלי והנחתי את ידי בתקיפות על מותני כשפלטתי נשיפה ענקית. מי יודע מה תביא עמה ההרפתקה הזאת? המחשבה היתה מרגשת ומבהילה באותה מידה.
     
     
     
    •••
     
     
     
    השמש זרחה כל הבוקר, ולכן לבשתי את השמלה החדשה והאוורירית שלי בצבע שמנת.
     
    היו לה קפלים שנפלו על המחשוף והגיעו עד מתחת לשדי. אלגנטית, מאופקת, וכשלבשתי אותה עם הנעליים השחורות השטוחות החביבות עלי - גם מקצועית.
     
    זה היה השבוע השני לעבודתי בבית הספר היסודי הפרטי ליליגלייד, שהיה קצת יותר יוקרתי ממה שתיארתי לעצמי לפני ריאיון הקבלה לעבודה. בכל זאת, הייתי אסירת תודה על כך שקיבלתי התראה מראש. ג'ינס, טישרט, קרדיגן נחמד וסניקרס לא יספיקו פה.
     
    הם שילמו יפה, אז קניית מלתחה חדשה בשביל העבודה לא הכאיבה לי יותר מדי בכיס.
     
    השמלה החדשה שלי רפרפה סביב ברכי כשיצאתי מחדר המדרגות של הבניין אל הרחוב. כשדחפתי את המפתחות ואת הטלפון שלי לתיק, מישהו נתקל בי ואני רטנתי ומלמלתי, "זה לא מנומס."
     
    גשם התחיל לרדת, ואני קיללתי את החלטתי להחנות מאחורי בניין הדירות שלי במקום לחכות למקום פנוי בחזיתו יום קודם לכן. הסתובבתי וחשבתי שארוץ פנימה כדי להביא את המטרייה שלי.
     
    לבי ניתר, ואני נעצרתי במקומי.
     
    לא יכול להיות...
     
    החלטתי לוותר על המטרייה והחזרתי את מבטי קדימה, מנערת מעלי את תחושת חוסר ההיגיון. אבל מבט נוסף מעבר לכתפי, כשעמדתי לפנות מעבר לפינה בקצה הרחוב, הבהיר לי שההנחה המטורפת הראשונה שלי היתה נכונה.
     
    מטורף סקסי רדף אחרי במורד הרחוב.
     
    ברור שכל העניין הזה של לעזוב את הבית ולהיות מבוגרת אמיתית התחיל ישר מהשיא.
     
    אוקיי, אז הוא לא רדף אחרי. הוא הלך. די מהר. והוא בהחלט לא היה מטורף, הבנתי את זה כשהוא טפח בעדינות על מרפקי מחוץ למאפייה כדי למשוך את תשומת לבי.
     
    "הֵיי, זה נפל לך." בידו העצומה נח הטלפון שלי.
     
    בהיסוס ובלי להיישיר אליו מבט הושטתי יד לקחת אותו והכנסתי אותו לתוך התיק. "תודה. בכלל לא שמתי לב שהוא נפל."
     
    הידיים הגדולות שלו שקעו עמוק בתוך כיסי דגמ"ח ירוקים, וחזהו הרחב בקושי זז כשהוא משך בכתפיו. "אז מזל שראיתי. אני מיילס."
     
    "אוקיי. הַיי, מיילס."
     
    "ואיך קוראים לך?"
     
    "הממ." הצחוק שלי היה מעט לחוץ, ועיני התרוצצו וזחלו במעלה חזהו אל פניו. "ג'מיימה."
     
    "ג'מיימה," הוא חזר אחרי וגלגל את שמי על לשונו בחיוך. "טוב, ג'מיימה, אני מצטער אם הפחדתי אותך." קולו היה עמוק והיה בו חספוס שהעלה בי תחושה של נייר זכוכית מתחכך בזרועותי.
     
    "זה בסדר. ואה, תודה," חזרתי ואמרתי, עיני נעולות על סנטרו. סנטר שהיה מכוסה בזיפים סמיכים וכהים. זיפים שהיו פזורים על קו הלסת המחוספס שלו ועטפו שתי שפתיים מלאות ומעוררות תאווה.
     
    "כבר אמרת את זה." הוא צחק, והפעמון מעל לדלת המאפייה צלצל, והוא בתגובה אחז בכתפי והזיז אותי בעדינות הצדה כדי שמישהו יוכל לעבור.
     
    טיפות גשם ניתזו על לחיי ועל סנטרי, כי הוא הואיל בטובו להעמיד אותי בדיוק מתחת לרווח שבין הסוככים. ניגבתי את פני. "מצטערת. אני מתקשה לתקשר כמו בנאדם אינטליגנטי בבוקר לפני צריכת מנת הקפאין שלי." עיני התרחבו אחרי שנתתי את הקטע הקטן הזה של קיא מילולי.
     
    אלוהים, שיט.
     
    הוא צחקק בנועם, ואני דחפתי כמה קווצות שיער מאחורי אוזני כשפגשתי סוף־סוף את מבטו.
     
    עיניים בצבע דבש נעצו בי מבט בחזרה; חום זהוב עשיר כל כך, שהן כמעט זהרו. ריסים כהים, שתאמו את שׂערו הכהה, הסמיך והפרוע, עפעפו מעליהן כשהוא מצמץ לעומתי ואז ליקק את שפתיו. "טוב, זה קצת מביך. אני פשוט -"
     
    "לא," פלטתי ואז התכווצתי, רציתי לסגת אל המאפייה שמאחורי ולהיעלם. "כדאי שאזוז כדי שלא אאחר." חייכתי ונעתי מרגל לרגל. "עבודה חדשה, אסור לי לאחר."
     
    פאק. תסתמי את הפה שלך, אישה.
     
    כשהעזתי להציץ שוב בפניו, עיניו חייכו ושיניו נחשפו לרגע. הוא היה כולו טורף, ואני הרגשתי כמו עכבר קטן ומבוהל. "מזל טוב. ואני מקווה שלא אכפת לך, אבל אני, טוב..." הוא שפשף את עורפו ונראה לא בטוח בעצמו פתאום, ואני כבר ידעתי שזה דבר נדיר אצל הגבר הזה. "אני סוג של כזה, אולי, התקשרתי לעצמי מהטלפון שלך."
     
    "סוג של כזה, אולי?" הנשימה נתקעה בגרוני כשפסעתי לאחור ונתקלתי בקיר הלבנים.
     
    הוא הנהן ושפתיו התהדקו.
     
    הבטן שלי התמלאה פרפרים. "למה?"
     
    עוד חיוך הורס. "כי את ואני יוצאים לארוחת ערב."
     
    התבוננתי בו כשעיניו צנחו אל חזי - מאוחר יותר הבנתי שהשמלה היפה שלי נהייתה שקופה כשנרטבה - לכודה ברשת של בלבול והתרגשות כשהוא פנה לאחור וחזר כלעומת שבא.
     
    לא הייתי בחורה כזאת. כזאת שחושבת שהיא לא טובה מספיק, מבוהלת וחסרת ביטחון. אבל הבחור הזה, מיילס, הוא היה בטח בן שלושים. לפחות. הוא הקרין בגרות שבזקו עליה קצת שובבות, ואילו אני רק התחלתי להחזיר את ההלוואות שלקחתי בשביל הלימודים בקולג'.
     
    ולא היה שום מצב שאני לא אצא איתו לארוחת ערב.