כיס אוויר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כיס אוויר
מכר
מאות
עותקים
כיס אוויר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כיס אוויר

2.7 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דייוויד סאלאי כתב גם את London and the South-East ואת All That Man Is. ספריו אביב וחף מפשע ראו אור בעברית בהוצאת כתר. הוא זכה בפרס Gordon Burns ובפרס הסיפורת של The Paris Review ונכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס מאן בוקר. סאלאי נולד בקנדה, גדל בלונדון ומתגורר כיום בבודפשט.

    תקציר

    רומן וירטואוזי מאת המועמד לפרס מאן בוקר, דייוויד סאלאי, על אודות שנים-עשר אנשים, זרים ברובם, וההשלכות המפתיעות שיש למעשיו של כל אחד מהם על חייו של האחר בשעה שהם חולפים זה על פני זה בנתיבי טיסה מסביב לעולם.
     
    אישה פותחת בשיחה עם גבר שיושב לידה במטוס אחרי כיס אוויר. הוא בדרכו חזרה הביתה, שם יקבל חדשות מטלטלות שישפיעו גם על זר נוסף, טייס נסער העושה את דרכו אל יבשת אחרת ומחפש נחמה אצל עיתונאית שהוא פוגש באותו הלילה. גם חייה שלה ישתנו בטרם תצא לשדה התעופה למשימה שעתידה להשפיע על חיים נוספים…
     
    גיבוריו של כיס אוויר מקיפים את העולם בשתים-עשרה טיסות שונות: מלונדון למדריד, מדקר לסאו פאולו, לטורונטו, לדלהי, לדוחא, בדרכם לפגוש מאהבים או אחים מנוכרים, הורים מזדקנים, נכדים חדשים, או אף אחד. בעודם עושים את דרכם משדה תעופה אחד למשנהו, הם יחוו מגוון שלם של רגשות אנושיים, החל בבדידות וכלה באהבה, וביודעין או שלא ביודעין, ישפיעו זה על חייו של זה.
     
     
    "יצירה מלוטשת בעלת קול עכשווי... סאלאי הוא סופר מחונן."
    The New York Times
     
    "עדין, חכם – ניצחון."
    (Kirkus (Starred review
     
    "סגנונו של סאלאי, שילוב של ישירות ואיפוק, הוא ממש מלאכת אמן."
    The Financial Times
     
    חכם... מרגש במידה מפתיעה... יכולתו של סאלאי לברוא דמויות שונות זו מזו מרשימה ומצמררת."
    The Times
     
    "מלאכת אמן... האינטנסיביות מפתיעה... חלק גדול מההנאה מכיס אוויר טמון באופן שבו סאלאי משנה את נקודת המבט של הקורא מפרק לפרק... חכם."
    The Washington Post

    פרק ראשון

    1
     
    לונדון, גטוויק (LGW) — מדריד (MAD)
     
     
     
    בדרכם הביתה מבית החולים, היא שאלה אותו אם הוא רוצה שהיא תישאר. "לא, אני אהיה בסדר," הוא אמר.
     
    היא שאלה אותו שוב אחר הצהריים. "אני אהיה בסדר," אמר. "כדאי שתלכי הביתה. אני אבדוק את הטיסות."
     
    "אתה בטוח, ג'יימי?"
     
    "כן, אני בטוח. אני אבדוק את הטיסות," הוא חזר ואמר, וכבר הספיק לפתוח את המחשב הנייד שלו.
     
    היא עמדה ליד החלון, השקיפה על הרחוב במבט עגום. מראה הבתים הדו־משפחתיים והעצים חסרי העלים בנוטינג היל היה מוכר לה מאוד עכשיו. היא היתה שם למעלה מחודש, גרה בדירה של בנה בזמן שהוא היה מאושפז בבית החולים. בינואר הוא התבשר שיש לו סרטן הערמונית — ולאחר מכן היו כמה שבועות של הקרנות בבית החולים סנט מרי. הרופא אמר שעכשיו צריך לחכות חודש, ולאחריו לבצע כמה בדיקות כדי לקבוע אם הטיפול הצליח.
     
    "יש אחת מחר, בסביבות השעה חמש," הוא אמר לה. "איבּריה. מגטוויק לבָּרָאחָס. זה בסדר?"
     
    היא תהתה בינה לבינה אם כדאי לעשות את הדרך ברכבת ובמעבורת. אמרה לעצמה שלא לנהוג בטיפשות. ידעה שהפחד שלה לטוס היה מטופש. הסטטיסטיקה דיברה בעד עצמה. "כן," אמרה. "זה בסדר."
     
    היא הסתובבה שוב אל הסלון. ג'יימי ישב על הספה, גופו מסובב הצדה מעל למחשב הנייד, והקליד. הוא חי בדירה הזאת כמה עשורים, מאז תחילת שנות העשרים שלו, כל חייו הבוגרים. היא חשבה שיש משהו נוירוטי בחוסר הנכונות שלו לעבור משם. הוא היה עכשיו בשנות החמישים לחייו, עד כמה שזה היה מוזר. היא עדיין חשבה עליו כעל מישהו צעיר.
     
    "אוקיי," הוא אמר, וסגר את המחשב, "העניין סודר," והיא חשבה לעצמה עד כמה פשוט לעשות את זה בימים אלה — לקנות כרטיס טיסה, לטייל ברחבי העולם.
     
     
     
    הוא התעקש ללוות אותה לשדה התעופה. הם נסעו ברכבת האקספרס לגטוויק, לא דיברו הרבה, ונפרדו כשפנתה לעבור את הבידוק הביטחוני. היא הזילה דמעות, מה שאינו אופייני לה. כעבור דקה, בתור שהשתרך לבידוק הביטחוני, היא הסתובבה, בתקווה למצוא אותו עדיין שם. הוא לא היה שם, והיתה לה הרגשה, כאילו צפתה את העתיד, שהוא עתיד למות מהמחלה שלו, שהוא ימות תוך שנה. עוצמת התחושה המשיכה לצמרר אותה שעה שנאבקה בגיגית הפלסטיק הגדולה וחלצה את נעליה.
     
    כשעברה את הבידוק, היא פנתה היישר לאחד הפאבים המדומים שבטרקלין הטיסות היוצאות והזמינה בלאדי מרי.
     
    היא שתתה בלאדי מרי שני, ואז, כשהטיסה שלה הוכרזה, פנתה לעבר שער היציאה. התברר שמדובר במרחק לא קטן. כשהגיעה כבר עמדו בתור הרבה אנשים — יותר, כך חשבה, מכפי שהמטוס יכול להכיל. היא תהתה אם יבקשו מתנדבים שיסכימו לרדת מהטיסה. הם לא ביקשו. היא קיבלה מושב ליד חלון. היא התבוננה באור השמש הנמוך על מסלול האספלט האפור. המטוס החל לנוע.
     
    ואז עצר.
     
    נראה שהמטוס עצמו נמצא באיזשהו תור — טרטור חלש של מטוסי סילון נשמע בסדר קבוע ממקום כלשהו שאותו לא יכלה לראות.
     
    השעמום שבכל העניין כמעט הצליח להרגיע אותה כשקולו של הטייס, שנשמע לפתע בתא הנוסעים, מלמל, "להתכונן להמראה."
     
    היא הרגישה באותו רגע כיצד הפחד, אפילו מבעד לוודקה, גובר כמו רעש המנועים בסדרה של שלבים מוגדרים היטב — תחילה רעש מסוג אחד, אחר כך מסוג אחר, והיא יושבת דרוכה במושבה בזמן שהעולם הבטוח חולף מול החלון. בשלב זה בתהליך היא לא ממש האמינה שהמטוס באמת ימריא. היא תמיד שמה לב שהיא חושבת: זה היה צריך כבר לקרות, משהו בטח השתבש — כך שהיא הופתעה בכל פעם מחדש, איכשהו זה תמיד היה רגע מרגש מאוד כשחרטום המטוס התרומם, כשחרטום המטוס התנתק מכדור הארץ — או שבעצם ההרגשה היתה יותר שכדור הארץ נופל ומתרחק.
     
    מחוז ססֶקס כבר היה הרחק למטה, מעשה טלאים כחלחל של שדות בשעת דמדומים.
     
    צליל התראה חלש נשמע ממקום לא ברור.
     
    היא לא ידעה אם צליל ההתראה מרגיע את עצביה או לא. תהתה מה משמעותו. אם כי נדמה שאמר שהכול מתנהל כמתוכנן, קרוב לוודאי שאין לכך שום משמעות.
     
    היא הביטה סביבה, כאילו מופתעת מכך שהיא עדיין בין החיים, ולראשונה הבחינה בגבר במושב לצדה.
     
    הוא ישב חסר תנועה, ידיו המשוכלות מונחות רפויות בחיקו ועיניו מביטות היישר קדימה. אולי גם הוא ניסה לשלוט בפחד שלו.
     
    בשלב מסוים היא תיאלץ לבקש ממנו לזוז.
     
     
     
    ברגע שכבה הסימן להידוק חגורות הבטיחות, היא פנתה אליו ואמרה, "סליחה." היא כיוונה את קולה כך שיישמע נעים וחזק — מפתיע עד כמה היה צריך להרים את הקול כדי לגבור על הרעש.
     
    ואמנם האיש הסתכל עליה לרגע במבט מבולבל, כאילו אין לו מושג מה היא רוצה. "סליחה," היא חזרה ואמרה.
     
    זה היה מגושם, איך שהוא נאלץ לעבור על פני המושב הריק ליד המעבר כדי לאפשר לה לצאת. והיא תהתה, כשהיא עשתה בדיוק כמותו, למה הוא לא בחר פשוט את המושב ליד המעבר, איש לא ישב שם — כך לשניהם היה יותר מקום.
     
    כשהוא התיישב לבסוף מחדש במושב האמצעי, היא התרגזה על האטימות שלו. אפילו תהתה האם להציע לו לעבור מקום, ומצאה את הנוסח: אתה לא חושב שיהיה לשנינו נוח יותר אם תשב שם? זה מסוג הדברים שהיתה אומרת בנסיבות רגילות, בלוויית חיוך מדרבן. אולם במקרה הזה היא חששה שהאיש ייחס להצעה איזו דעה קדומה — דעה קדומה גזענית — ודי היה בכך כדי לרסן אותה. היא לא חשבה שהיא גזענית, אבל התקשתה להיות בטוחה בכך, מה שגרם לה להיות מודעת לעצמה במצבים כאלה. היא לא היתה בטוחה אם לדבר עם האיש. נראה שאינו אנגלי. המילים הספורות שאמר לה כשהם נעו זה ליד זה במעבר נאמרו במבטא שנשמע צרפתי.
     
    ובכל מקרה, גם הוא נראה מוטרד, שקוע במחשבותיו, יהיו אשר יהיו.
     
    צלצול פעמונים קטנים, דומה לשריטות זעירות על רקע שאגת המנועים, בישר על כך שעגלת המשקאות הולכת ומתקרבת במעבר.
     
     
     
    היא ערבבה את הבלאדי מרי של חברת התעופה עם מקל פלסטיק קטן. המנועים זמזמו בגלים של קצב איטי. היא הרגישה את השפעת הוודקה עליה. נדמה שהמארג הצפוף של העולם הולך ומתרופף. שכלה גבר עליו — המחשבות שלה החלו להידמות לדברים שמתרחשים בפועל. מותו של בנה, למשל, הופיע בפניה בצורת סדרת מראות שנראו אמיתיים כל כך עד שגרמו לה להזיל דמעות חרישית. היא הסתובבה אל החלון וראתה עכשיו רק את השתקפות פניה בפלסטיק הכהה, מוצלות כמו נוף בשעת דמדומים. היא דמיינה את עצמה, אחרי מותו, מרוקנת את הדירה שלו — מסירה את כל מה שנמצא על המדפים, כל החפצים שבהם נאחז בעקשנות שנים רבות כל כך. זה היה הרגע שבו רעד המטוס בפעם הראשונה. היא שנאה מערבולות, ולו הקלות ביותר, כיוון שהן ניפצו את האשליה שהיא נמצאת במקום בטוח. היא הצליחה, בעזרת הוודקה, להתעלם פחות או יותר מהרעד הראשון ההוא. מהרעד הבא כבר היה קצת יותר קשה להתעלם, וזה שאחריו היה מספיק אלים כדי להעיף את הקוקה־קולה של השכן שלה לחיקו.
     
    ואז נשמע קולו של הטייס, לפתע היה שם שוב, שהכריז בנימה רצינית להחריד, "אנשי הצוות, שבו במקומותיכם."
     
     
     
    בדממה המצמררת, הזמנית שהשתררה כשזה הסתיים, היא פקחה את עיניה ומבטה פגש את מבטו של האיש שישב לידה. גם הוא נראה נרעש. עכשיו כשעיקר האימה מאחוריהם הוא התפנה לטפל בַּקולה שנשפכה על מכנסי החליפה שלו. היא נתנה לו כמה ממחטות נייר והוא הודה לה, ואחרי זה הם שוחחו מעט, על הסיבה שבגללה כל אחד מהם נמצא על הטיסה המסוימת הזאת. האיש סיפר לה שהוא היה בלונדון בענייני עבודה. היא שאלה אותו במה הוא עוסק. היא לא הרגישה טוב. הטלטלה שאחזה בה אחרי האימה הפכה למשהו גרוע יותר, מעין סחרחורת. היא הרגישה שדברים נעים סביבה בצורה לא נעימה וראתה על פניו של האיש שהיא כנראה נראית זוועה. היתה לה בחילה. האיש שאל אותה שאלה שהיא לא הצליחה להבין. הוא חזר עליה כמה פעמים, ואז קם ממקומו והלך.
     
    כשהיא פקחה שוב את עיניה, היה נדמה לה שראשה מונח על מושבו של האיש, והיא ראתה מעליה אישה כהת שיער. האישה שאלה אותה שאלות באנגלית עם מבטא ספרדי חזק. "את סוכרתית?" היתה אחת מהן, והיא הצליחה להנהן כששמעה זאת. ואז האישה אמרה, "אני רופאה. אני פה כדי לעזור לך."
     
    "תודה," היא אמרה, ולא היתה בטוחה אם קולה נשמע, וזה היה הדבר האחרון שהיתה מודעת לו לפני שהקיאה על רצפת המטוס. היתה המולה רבה, והיא חשבה, כשראשה קרוב לשטיח, שהמטוס כנראה מתרסק עכשיו. ואז הבינה שהוא נוחת.
     
     
    הן היו באמבולנס, היא והרופאה הספרדייה. הפרמדיקים הזריקו לה משהו, והיא הרגישה חזקה יותר. היא רצתה לנסוע הביתה, לא לבית החולים, אבל התברר שאין אפשרות כזאת. בזמן שהאמבולנס עשה את דרכו ברחובות תוך הפעלת הסירנה, הן ישבו בפנים, והיא סיפרה לרופאה על המערבולת, כנראה שכחה שגם היא היתה שם. "מעולם לא פחדתי כך," אמרה. "עצמתי את העיניים ואמרתי לעצמי שאני חייבת להתמודד עם העובדה שאני עומדת למות. ישבתי שם בעיניים עצומות, וחשבתי: אם אני עומדת למות, בבקשה תן לג'יימי לחיות. בבקשה תן לו לחיות. בבקשה, בבקשה תן לו לחיות. היא השתתקה לרגע, ואז אמרה: "אני לא נוהגת לעשות דברים כאלה. אני לא יודעת עם מי חשבתי שאני מדברת."
     
    "אולי עם אלוהים?" הציעה הרופאה, בלוויית חיוך.
     
    "אני לא מאמינה באלוהים. זאת בדיוק הנקודה." היא היתה מודעת לכך שמשום־מה היא מדברת הרבה ובפתיחות, ותהתה איזה חומר צוות האמבולנס הזריק לה, ואמרה: "מה שמשונה הוא שעכשיו אני חשה מלאת תקווה בקשר לכל המצב. הייתי כל כך שפופה, ועכשיו יש לי הרגשה שהכול יהיה בסדר, שג'יימי יהיה בסדר."
     
    הרופאה חייכה שוב. האמבולנס עצר. "הגענו," היא אמרה.
     
     
     
     

    דייוויד סאלאי כתב גם את London and the South-East ואת All That Man Is. ספריו אביב וחף מפשע ראו אור בעברית בהוצאת כתר. הוא זכה בפרס Gordon Burns ובפרס הסיפורת של The Paris Review ונכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס מאן בוקר. סאלאי נולד בקנדה, גדל בלונדון ומתגורר כיום בבודפשט.

    עוד על הספר

    כיס אוויר דייוויד סאלאי
    1
     
    לונדון, גטוויק (LGW) — מדריד (MAD)
     
     
     
    בדרכם הביתה מבית החולים, היא שאלה אותו אם הוא רוצה שהיא תישאר. "לא, אני אהיה בסדר," הוא אמר.
     
    היא שאלה אותו שוב אחר הצהריים. "אני אהיה בסדר," אמר. "כדאי שתלכי הביתה. אני אבדוק את הטיסות."
     
    "אתה בטוח, ג'יימי?"
     
    "כן, אני בטוח. אני אבדוק את הטיסות," הוא חזר ואמר, וכבר הספיק לפתוח את המחשב הנייד שלו.
     
    היא עמדה ליד החלון, השקיפה על הרחוב במבט עגום. מראה הבתים הדו־משפחתיים והעצים חסרי העלים בנוטינג היל היה מוכר לה מאוד עכשיו. היא היתה שם למעלה מחודש, גרה בדירה של בנה בזמן שהוא היה מאושפז בבית החולים. בינואר הוא התבשר שיש לו סרטן הערמונית — ולאחר מכן היו כמה שבועות של הקרנות בבית החולים סנט מרי. הרופא אמר שעכשיו צריך לחכות חודש, ולאחריו לבצע כמה בדיקות כדי לקבוע אם הטיפול הצליח.
     
    "יש אחת מחר, בסביבות השעה חמש," הוא אמר לה. "איבּריה. מגטוויק לבָּרָאחָס. זה בסדר?"
     
    היא תהתה בינה לבינה אם כדאי לעשות את הדרך ברכבת ובמעבורת. אמרה לעצמה שלא לנהוג בטיפשות. ידעה שהפחד שלה לטוס היה מטופש. הסטטיסטיקה דיברה בעד עצמה. "כן," אמרה. "זה בסדר."
     
    היא הסתובבה שוב אל הסלון. ג'יימי ישב על הספה, גופו מסובב הצדה מעל למחשב הנייד, והקליד. הוא חי בדירה הזאת כמה עשורים, מאז תחילת שנות העשרים שלו, כל חייו הבוגרים. היא חשבה שיש משהו נוירוטי בחוסר הנכונות שלו לעבור משם. הוא היה עכשיו בשנות החמישים לחייו, עד כמה שזה היה מוזר. היא עדיין חשבה עליו כעל מישהו צעיר.
     
    "אוקיי," הוא אמר, וסגר את המחשב, "העניין סודר," והיא חשבה לעצמה עד כמה פשוט לעשות את זה בימים אלה — לקנות כרטיס טיסה, לטייל ברחבי העולם.
     
     
     
    הוא התעקש ללוות אותה לשדה התעופה. הם נסעו ברכבת האקספרס לגטוויק, לא דיברו הרבה, ונפרדו כשפנתה לעבור את הבידוק הביטחוני. היא הזילה דמעות, מה שאינו אופייני לה. כעבור דקה, בתור שהשתרך לבידוק הביטחוני, היא הסתובבה, בתקווה למצוא אותו עדיין שם. הוא לא היה שם, והיתה לה הרגשה, כאילו צפתה את העתיד, שהוא עתיד למות מהמחלה שלו, שהוא ימות תוך שנה. עוצמת התחושה המשיכה לצמרר אותה שעה שנאבקה בגיגית הפלסטיק הגדולה וחלצה את נעליה.
     
    כשעברה את הבידוק, היא פנתה היישר לאחד הפאבים המדומים שבטרקלין הטיסות היוצאות והזמינה בלאדי מרי.
     
    היא שתתה בלאדי מרי שני, ואז, כשהטיסה שלה הוכרזה, פנתה לעבר שער היציאה. התברר שמדובר במרחק לא קטן. כשהגיעה כבר עמדו בתור הרבה אנשים — יותר, כך חשבה, מכפי שהמטוס יכול להכיל. היא תהתה אם יבקשו מתנדבים שיסכימו לרדת מהטיסה. הם לא ביקשו. היא קיבלה מושב ליד חלון. היא התבוננה באור השמש הנמוך על מסלול האספלט האפור. המטוס החל לנוע.
     
    ואז עצר.
     
    נראה שהמטוס עצמו נמצא באיזשהו תור — טרטור חלש של מטוסי סילון נשמע בסדר קבוע ממקום כלשהו שאותו לא יכלה לראות.
     
    השעמום שבכל העניין כמעט הצליח להרגיע אותה כשקולו של הטייס, שנשמע לפתע בתא הנוסעים, מלמל, "להתכונן להמראה."
     
    היא הרגישה באותו רגע כיצד הפחד, אפילו מבעד לוודקה, גובר כמו רעש המנועים בסדרה של שלבים מוגדרים היטב — תחילה רעש מסוג אחד, אחר כך מסוג אחר, והיא יושבת דרוכה במושבה בזמן שהעולם הבטוח חולף מול החלון. בשלב זה בתהליך היא לא ממש האמינה שהמטוס באמת ימריא. היא תמיד שמה לב שהיא חושבת: זה היה צריך כבר לקרות, משהו בטח השתבש — כך שהיא הופתעה בכל פעם מחדש, איכשהו זה תמיד היה רגע מרגש מאוד כשחרטום המטוס התרומם, כשחרטום המטוס התנתק מכדור הארץ — או שבעצם ההרגשה היתה יותר שכדור הארץ נופל ומתרחק.
     
    מחוז ססֶקס כבר היה הרחק למטה, מעשה טלאים כחלחל של שדות בשעת דמדומים.
     
    צליל התראה חלש נשמע ממקום לא ברור.
     
    היא לא ידעה אם צליל ההתראה מרגיע את עצביה או לא. תהתה מה משמעותו. אם כי נדמה שאמר שהכול מתנהל כמתוכנן, קרוב לוודאי שאין לכך שום משמעות.
     
    היא הביטה סביבה, כאילו מופתעת מכך שהיא עדיין בין החיים, ולראשונה הבחינה בגבר במושב לצדה.
     
    הוא ישב חסר תנועה, ידיו המשוכלות מונחות רפויות בחיקו ועיניו מביטות היישר קדימה. אולי גם הוא ניסה לשלוט בפחד שלו.
     
    בשלב מסוים היא תיאלץ לבקש ממנו לזוז.
     
     
     
    ברגע שכבה הסימן להידוק חגורות הבטיחות, היא פנתה אליו ואמרה, "סליחה." היא כיוונה את קולה כך שיישמע נעים וחזק — מפתיע עד כמה היה צריך להרים את הקול כדי לגבור על הרעש.
     
    ואמנם האיש הסתכל עליה לרגע במבט מבולבל, כאילו אין לו מושג מה היא רוצה. "סליחה," היא חזרה ואמרה.
     
    זה היה מגושם, איך שהוא נאלץ לעבור על פני המושב הריק ליד המעבר כדי לאפשר לה לצאת. והיא תהתה, כשהיא עשתה בדיוק כמותו, למה הוא לא בחר פשוט את המושב ליד המעבר, איש לא ישב שם — כך לשניהם היה יותר מקום.
     
    כשהוא התיישב לבסוף מחדש במושב האמצעי, היא התרגזה על האטימות שלו. אפילו תהתה האם להציע לו לעבור מקום, ומצאה את הנוסח: אתה לא חושב שיהיה לשנינו נוח יותר אם תשב שם? זה מסוג הדברים שהיתה אומרת בנסיבות רגילות, בלוויית חיוך מדרבן. אולם במקרה הזה היא חששה שהאיש ייחס להצעה איזו דעה קדומה — דעה קדומה גזענית — ודי היה בכך כדי לרסן אותה. היא לא חשבה שהיא גזענית, אבל התקשתה להיות בטוחה בכך, מה שגרם לה להיות מודעת לעצמה במצבים כאלה. היא לא היתה בטוחה אם לדבר עם האיש. נראה שאינו אנגלי. המילים הספורות שאמר לה כשהם נעו זה ליד זה במעבר נאמרו במבטא שנשמע צרפתי.
     
    ובכל מקרה, גם הוא נראה מוטרד, שקוע במחשבותיו, יהיו אשר יהיו.
     
    צלצול פעמונים קטנים, דומה לשריטות זעירות על רקע שאגת המנועים, בישר על כך שעגלת המשקאות הולכת ומתקרבת במעבר.
     
     
     
    היא ערבבה את הבלאדי מרי של חברת התעופה עם מקל פלסטיק קטן. המנועים זמזמו בגלים של קצב איטי. היא הרגישה את השפעת הוודקה עליה. נדמה שהמארג הצפוף של העולם הולך ומתרופף. שכלה גבר עליו — המחשבות שלה החלו להידמות לדברים שמתרחשים בפועל. מותו של בנה, למשל, הופיע בפניה בצורת סדרת מראות שנראו אמיתיים כל כך עד שגרמו לה להזיל דמעות חרישית. היא הסתובבה אל החלון וראתה עכשיו רק את השתקפות פניה בפלסטיק הכהה, מוצלות כמו נוף בשעת דמדומים. היא דמיינה את עצמה, אחרי מותו, מרוקנת את הדירה שלו — מסירה את כל מה שנמצא על המדפים, כל החפצים שבהם נאחז בעקשנות שנים רבות כל כך. זה היה הרגע שבו רעד המטוס בפעם הראשונה. היא שנאה מערבולות, ולו הקלות ביותר, כיוון שהן ניפצו את האשליה שהיא נמצאת במקום בטוח. היא הצליחה, בעזרת הוודקה, להתעלם פחות או יותר מהרעד הראשון ההוא. מהרעד הבא כבר היה קצת יותר קשה להתעלם, וזה שאחריו היה מספיק אלים כדי להעיף את הקוקה־קולה של השכן שלה לחיקו.
     
    ואז נשמע קולו של הטייס, לפתע היה שם שוב, שהכריז בנימה רצינית להחריד, "אנשי הצוות, שבו במקומותיכם."
     
     
     
    בדממה המצמררת, הזמנית שהשתררה כשזה הסתיים, היא פקחה את עיניה ומבטה פגש את מבטו של האיש שישב לידה. גם הוא נראה נרעש. עכשיו כשעיקר האימה מאחוריהם הוא התפנה לטפל בַּקולה שנשפכה על מכנסי החליפה שלו. היא נתנה לו כמה ממחטות נייר והוא הודה לה, ואחרי זה הם שוחחו מעט, על הסיבה שבגללה כל אחד מהם נמצא על הטיסה המסוימת הזאת. האיש סיפר לה שהוא היה בלונדון בענייני עבודה. היא שאלה אותו במה הוא עוסק. היא לא הרגישה טוב. הטלטלה שאחזה בה אחרי האימה הפכה למשהו גרוע יותר, מעין סחרחורת. היא הרגישה שדברים נעים סביבה בצורה לא נעימה וראתה על פניו של האיש שהיא כנראה נראית זוועה. היתה לה בחילה. האיש שאל אותה שאלה שהיא לא הצליחה להבין. הוא חזר עליה כמה פעמים, ואז קם ממקומו והלך.
     
    כשהיא פקחה שוב את עיניה, היה נדמה לה שראשה מונח על מושבו של האיש, והיא ראתה מעליה אישה כהת שיער. האישה שאלה אותה שאלות באנגלית עם מבטא ספרדי חזק. "את סוכרתית?" היתה אחת מהן, והיא הצליחה להנהן כששמעה זאת. ואז האישה אמרה, "אני רופאה. אני פה כדי לעזור לך."
     
    "תודה," היא אמרה, ולא היתה בטוחה אם קולה נשמע, וזה היה הדבר האחרון שהיתה מודעת לו לפני שהקיאה על רצפת המטוס. היתה המולה רבה, והיא חשבה, כשראשה קרוב לשטיח, שהמטוס כנראה מתרסק עכשיו. ואז הבינה שהוא נוחת.
     
     
    הן היו באמבולנס, היא והרופאה הספרדייה. הפרמדיקים הזריקו לה משהו, והיא הרגישה חזקה יותר. היא רצתה לנסוע הביתה, לא לבית החולים, אבל התברר שאין אפשרות כזאת. בזמן שהאמבולנס עשה את דרכו ברחובות תוך הפעלת הסירנה, הן ישבו בפנים, והיא סיפרה לרופאה על המערבולת, כנראה שכחה שגם היא היתה שם. "מעולם לא פחדתי כך," אמרה. "עצמתי את העיניים ואמרתי לעצמי שאני חייבת להתמודד עם העובדה שאני עומדת למות. ישבתי שם בעיניים עצומות, וחשבתי: אם אני עומדת למות, בבקשה תן לג'יימי לחיות. בבקשה תן לו לחיות. בבקשה, בבקשה תן לו לחיות. היא השתתקה לרגע, ואז אמרה: "אני לא נוהגת לעשות דברים כאלה. אני לא יודעת עם מי חשבתי שאני מדברת."
     
    "אולי עם אלוהים?" הציעה הרופאה, בלוויית חיוך.
     
    "אני לא מאמינה באלוהים. זאת בדיוק הנקודה." היא היתה מודעת לכך שמשום־מה היא מדברת הרבה ובפתיחות, ותהתה איזה חומר צוות האמבולנס הזריק לה, ואמרה: "מה שמשונה הוא שעכשיו אני חשה מלאת תקווה בקשר לכל המצב. הייתי כל כך שפופה, ועכשיו יש לי הרגשה שהכול יהיה בסדר, שג'יימי יהיה בסדר."
     
    הרופאה חייכה שוב. האמבולנס עצר. "הגענו," היא אמרה.