הולך תמיד אתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הולך תמיד אתי
הוספה למועדפים

הולך תמיד אתי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    זהו סיפור על איש ואישה, זוג משמים שהלכו כל חייהם שלובי ידיים.
    סיפור על שירת חיים מתוך שמחה, אחדות ודבקות.
    סיפור של אף-על-פי-כן ולמרות הכל.
     
    זהו סיפור אהבה. אהבה גדולה מהחיים.
    אהבה שעמדה בכל המשברים, הציפיות והקשיים.
    סיפור של גבורה – גבורת הרוח על הגוף ועל המציאות.
    זהו ספר על תנועת ההפכים בחיים, תנועה שכולנו חווים וצומחים בה;
    מוות וחיים,
    חושך ואור,
    ריחוק וקרבה,
    הסתר וגילוי,
    ייאוש ותקווה.
    זהו סיפור של חיים משמעותיים, אוהבים ושמחים
    למרות ההיעדר, השבור והחסר.
    סיפור של מסירות נפש, אור וטוב, חסד, תקווה,
    אמונה וביטחון, ואהבה אינסופית.
     
     
    אריאלה בן ארי, ילידת עפולה (1957) נוטלת אתכם עמה למסע קסום, מרתק וכואב, אל נבכי ההוויה - שאותה גילתה במהלך חודשים של מאבק במחלה שתקפה את בעלה האהוב משה.
    הספר רוקם תמונה של זוגיות מרגשת, אהבה ותקווה ומשרטט תהליך של ריפוי ותקומה.
     

    פרק ראשון

    רגע לפני...
     
    ספר זה, שאתם אוחזים בו כעת, נכתב כדפים, פתקים וניירות. הוא נרשם בחיפזון, בזמן אמת, בהמתנה, בשהות בבתי החולים, ובעיקר בזמנים הפרטיים שלנו, בשעות של נים ולא נים.
     
    דפים אלו ניקזו אליהם את הרגשות, הבלבול, החששות והמחשבות, ניסו ללבן ולהוות אחיזה במציאות ההולכת ומשתנה מול עינינו, ניסיון לאצור, לקלוט, לזכור ולהרגיש את כל ההוויה שלנו.
     
    הגיגים אלו היו פרטיים ואישיים לחלוטין.
     
    במשך שלוש השנים, שבהן יצקתי את נשמתי אל הכתוב, לא חשבתי בכלל שאני בעצם כותבת ספר ושאשתף בו אנשים אחרים. לאחר התקופה הלא פשוטה שעברתי התחדדה בי התובנה כי יש בדפים הללו אמונה, יש בהם אהבה, ויש בהם כדי לחזק ולטעת תקווה בלבבות.
     
    חשבתי גם שאם יצטרפו המילים לספר -
     
    אוכל להביא את קולו של משה לעולם, ולהראות ולהכיר לכם את אורה של הנשמה הגבוהה הזו. להביא גם את קולנו ושירת חיינו מאז ולתמיד, ובעיקר — את קולה ואורה של האהבה שהיא תמצית חיינו.
     
    תקוותי שהספר הזה יהיה גם תולדה רוחנית ונצחית, הטבעה וחותם למשה ולי, כזו שתיוותר אחרינו כשם עולם.
     
     
     
    לעולם אכיר תודה
     
    לבורא הטוב והמיטיב על המתנות הרבות והמופלאות שנתן לי בחיי, ועל המתנה הגדולה מכולן — משה, אהובי ואוהבי לעד.
    לשלוחיו הטובים בחיי ובחיינו, לרבנינו ומורינו הרוחניים, שהנם עמוד האש ולאורם אנו צועדים כל חיינו.
    למשפחתי היקרה, ובמיוחד לאחיותיי הנפלאות ולכל חבריי — אהבתכם ותמיכתכם מלוות אותי לאורך כל הדרך ובזכותכם הגעתי עד הלום.
    לעורכת הספר, גב' יהודית גולן — תודה על שהצלחת להיכנס לתוך לבי ולכתוב מתוך לבך, ולערוך בצוותא את הכתוב, מתוך סיעור מוחות ובצורה הכי מדויקת, את נבכי נשמתי, את תחושותיי ואת התהליך שעברתי. 
    אני חשה שבכתיבה המשותפת הזו עברתי תהליך של זיכוך וריפוי. 
    יש לך טביעת אצבע וחותם בחיי ובלבי. 
    בלעדייך הפלא הזה לא היה קורה.
    אריאלה בן ארי
     
    סיוון תשע"ז
     
     
     
    ״אחת ידעתי,
    ודבר זה למדתי היטב:
    האהבה מפליגה הרחק,
    מעבר להתגלמות הגופנית
    של הנפש האהובה.
    היא מוצאת את משמעותה
    העמוקה ביותר
    בהווייתה הרוחנית
    בישות הפנימית.
    השאלה אם אותו אדם מצוי
    או אינו מצוי עכשיו,
    אם הוא חי או איננו חי,
    ניטלת ממנה משמעותה
    באופן מן האופנים.״
     
     
    ויקטור פרנקל
    "האדם מחפש משמעות"
     
     
     
    פרולוג
    סיוון תשע"ב
     
    ערב אביבי בשום. אנו יושבים בגינה הפורחת של ביתנו, שנתיים וחצי ביחד בפנסיה מוקדמת, נהנים מן הצוותא, מהלימודים, שמחים ומאושרים על כל הטוב שיש לנו, מדברים על החופשה המופלאה האחרונה שלנו, שחגגנו לרגל יום הולדתי החמישים ושישה.
     
    החיים מאירים לנו פנים.
     
    אנו שרים, לומדים, מטיילים ומארחים ואנו מלאי סיפוק, אושר ושמחה, אף־על־פי שלא זכינו לילדים משלנו. משה שלי טוב לי מעשרה בנים ויחד אנו מעפילים לגבהים, חשים שלמות מאין כמוה, כזוג.
     
    הרגע שבו התאהבתי במשה היה בפגישה השלישית שלנו, כאשר הוא נכנס לבית הוריי ואמר בקול מלא אור וחום: "שבוע טוב!" ראיתי בו המון אור. הוא קרן. האור של הנשמה שלו בקע החוצה!
     
    נכון לאותו זמן עדיין לא הייתי סגורה על משה. תיארתי לעצמי, בעיני נערה, את אביר חלומותיי על סוס לבן כמישהו אחר... והאור שהכה בי היה ממש התגלות, וכך זה המשיך לחיי הנישואין. פעמים רבות בחיי כתבתי ואמרתי לקרוביי שכשמשה נכנס הביתה נכנס עמו המון אור.
     
    עברנו הרבה קשיים ומהמורות, אובדנים, אכזבות וייסורים, אבל האור הגדול — נשמתו של משה - עם האור שבו אני התברכתי היו שילוב מנצח, מדהים ומשמעותי.
     
    כאשר היה משה חוזר מהעבודה, גם אחרי יום מתיש וקשה וגם כאשר עיניו כאבו וזלגו דמעות, תמיד נכנס הביתה במאור פנים, בסבר פנים יפות. ואותה נקודה שבה התאהבתי ואמרתי "כזה אני רוצה" — גדלה והתעצמה וליוותה אותנו כל חיינו.
     
    אני מהרהרת ביום ההולדת השישים של משה, שיחול בעוד עשרה חודשים, ושואלת אותו: "איך אתה רוצה לחגוג את היום המשמעותי הזה?"
     
    ומשה, בנועם, בשקט ומתוך תובנה פתאומית ומאירה, עונה:
     
    ״הייתי שמח לכתוב ספר תורה!״ ואחרי רגע מוסיף: ״למה שיכתבו לי ספר תורה אחרי מותי? אכתוב אותו בחיי!״
     
     
     
    אני מופתעת.
     
    לא חשבתי בכלל בכיוון הזה והוא גם לא כל כך מדבר אלי. אולם משה ממשיך ואומר שספר התורה מבטא את הרוחניות והפנימיות שלו, והספר גם יהיה התולדה הרוחנית שלנו, וההמשך שלנו פה בעולם.
     
    אני חשה בתוכי את חלומו שנרקם, חלום גדול, שמתפקידי להגשים אותו. חושבת על כך שכדי להיות בן זוג מושלם, חשוב תמיד לגלות היכן טמון חלום, לתת כתף ולבצע אותו! זהו סלע קיומנו — להגשים זה את חלומותיו של זה.
     
    איש החלומות בינינו היה משה. אני הייתי המבצעת, ולאחר שהתחלתי בעבודה הפך החלום שלו — לשלנו. למשל, משה חלם על בית צמוד קרקע, ואף שאני ממש לא רציתי בו, התחלנו בעבודה. בסיומה יצאתי אני המורווחת הגדולה, והבית צמוד הקרקע הפך לנווה מושלם ולבית חלומותינו.
     
    ספר התורה שלנו מתחיל להיכתב, ואנו מצויים בתקופה של התרוממות רוח, קדושה והתעלות.
     
    משה חזר באוזניי כמה פעמים בשם אביו, שהאדם עצמו צריך להכין את חיי העולם הבא שלו, ושלא יסמוך על ילדיו. כמה שזה נכון לגבינו! אין לנו ילדים, ומי אמר שאילו היו — היו עושים לכבודנו את מה שאנו עושים?
     
    כאשר מסתיימת מלאכת הכתיבה, אנו חוגגים ״הכנסת ספר תורה״ שמתחילה מביתנו, ממש בליל יום הולדתו השישים של משה, בכתיבת האותיות האחרונות. לאחר מכן מובל ספר התורה ברוב עם, בשירה, בריקודים ובאהבה גדולה לבית הכנסת התימני שמשה מתפלל בו יותר משלושים שנה. כל העיר יוצאת לכבודנו. זהו מפגן של אהבה, שמחה ואחדות שלא נראים הרבה כמוהו.
     
     
     
    המעמד מרגש, יש בו סגירת מעגל וידיעה שגם לאחר שלא נהיה כאן, ימשיכו לקרוא בספר התורה שאליו קשורות נשמותינו.
     
    בתחילת היכרותנו סיפרתי למשה על השנה הנוראית שעברתי: הניתוח הגדול להסרת גידול בבטן, השיקום אחריו, סכנת החיים שבה הייתי, חוסר התקווה, הייסורים וההחלמה הממושכת לאחריו. סיפרתי לו שעקב הניתוח הסיכוי שלי ללדת הוא בעייתי, ושאולי אצטרך ניתוח גדול לשיקום.
     
    החמוד הזה הקשיב בקשב רב, כולו השתתפות ואמר: "אז מה, כל השנה סחבת אתך את הדבר הזה? את חוסר הסיכוי? את חוסר התקווה? את יודעת, בורא עולם נותן לכל אחד סיכוי, ואת הסיכוי הזה גם את תקבלי."
     
    כבר אז נגלו לפניי טוב לבו ופתיחותו. בתוכו ומתוכו אמר וידע שיש מי שמנהל את העולם ושהכל יהיה בסדר.
     
    "אנחנו רק צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, והכל יהיה לטובה," אמר, ונתן לי את ההרגשה שהוא כל כך אתי. התום והתמימות שלו (והוא הבין בדיוק את הסיכוי והסיכון, שכן לא הסתרתי כלום) הביאו אותו לתת צ'אנס לכל אדם ולכל מצב כל חיינו ובעיקר לי.
     
    ראיתי לעומק את טוב הלב שלו, את האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלו, את הרצון להתקדם יחד ואת הקבלה המוחלטת שלו שהכל משמים.
     
    אחרי חמש־שש שנות נישואין, כשלא צלח בידנו להוליד ילדים, אמרתי לו: "מוטב שניפרד! אני כל כך נקשרת אליך ואוהבת אותך, ואם נחכה עוד, יהיה לי עוד יותר קשה לוותר עליך!" והאיש אציל הנפש שלי ענה לי:
     
    "באשר תלכי אלך, ובאשר תמותי אמות. תשכחי מזה, אף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום אחר. זהו, את תקועה אתי!"
     
    ובפעם אחרת אמרתי: "אהוב שלי, אולי תלך? אבין ואקבל את זה שתעזוב, כי אתה כל כך משתוקק לילדים, ואתה כזה בזבוז של אבא לא ממומש."
     
    ואישי האהוב ענה לי: "מה את חושבת, שאם ה' היה רוצה או מתכנן לי ילדים, אז לא היו לי ילדים ממך? את חושבת שזה משהו אישי שלך — אתו? גם אני קשור לזה. אם צריכים להיות לי ילדים, יהיו לי ואתך, ואם לא, אז לא יהיו לי גם עם אישה אחרת..."
     
    המילים האלו, יותר משלושים שנה אחרי, מהדהדות לי כמו שיר בלב ובמוח, כמה כוח הוא נתן לי! איזו אהבה, נאמנות ומסירות הוא ביטא!
     
    קהל מוזמנים גדול מאוד יושב לסעודת מצווה, שהיא גם חגיגת יום ההולדת של משה. במהלכה משה מודה לי ובין השאר אומר: "נראה לי שאריאלה נמצאת בתוך חלומותיי בלילה, כי בבוקר — היא מגשימה לי אותם!"
     
     
     
     
     
    בלי ידיעתנו הופך אירוע הכנסת ספר התורה — למסיבת הפרידה של משה מכולנו.
     
    בסתר, בלי שנחוש בכך, הולך הצל וגדל, וענן כבד קרב לשמי חיינו הזוהרים.
     
     
     
    כ' באלול תשע"ג
     
     
    את היום הזה לא אשכח לעולם!
     
    חשתי כי כל עולמי קורס עלי, לאחר שֶׁבַּיָרֵךְ של משה, אישי ואהובי, התגלה גוש סרטני ענק.
     
    כשהבנתי את חומרת הגזרה, פרצתי בבכי נוראי ואמרתי: ״אבא שבשמים, אני כל כך מבינה מדוע אתה רוצה את משה שלי למעלה! נשמה זכה, טהורה ויפה כמו שלו — לידך. אבל,״ התחננתי, ״גם אנחנו זקוקים לו פה בעולמנו. ובאמת,״ המשכתי וטענתי: ״כדאי לך להשאיר אותו פה, כי הוא משדרג את עולמך ועושה אותו טוב יותר, טהור יותר וקדוש יותר.״
     
    תפילתי נענתה - למשך תשעה חודשים.
     
    הקב״ה החליט שמשה ואני נעלה קומה נוספת מבחינה רגשית ורוחנית, ונתמודד עם עולם זר ובלתי מוכר.
     
    המחלה נשאה אותנו אתה למחוזות חדשים. בתוך תוכי חשתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה — והתחלתי להעלות על הכתב תובנות שלפתע, בעומדנו בין שני העולמות, התבהרו והאירו.
     
     
    חכמינו אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות, וכך, למרות הגילוי, הפכנו להיות שלווים יותר, ועם ההתמודדות מול המחלה על רבדיה השונים — החל המסע הפנימי הגדול.
     
    המסע בין המילים והמחשבות שנכתבו בזמן אמת איננו קל. הוא מעמיק ובוחן, בודק ותובע תשובות. אבל הוא שווה למי שיודע, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, שאחריו נמצא הטרקלין העלום.
     
     

    עוד על הספר

    הולך תמיד אתי אריאלה בן ארי
    רגע לפני...
     
    ספר זה, שאתם אוחזים בו כעת, נכתב כדפים, פתקים וניירות. הוא נרשם בחיפזון, בזמן אמת, בהמתנה, בשהות בבתי החולים, ובעיקר בזמנים הפרטיים שלנו, בשעות של נים ולא נים.
     
    דפים אלו ניקזו אליהם את הרגשות, הבלבול, החששות והמחשבות, ניסו ללבן ולהוות אחיזה במציאות ההולכת ומשתנה מול עינינו, ניסיון לאצור, לקלוט, לזכור ולהרגיש את כל ההוויה שלנו.
     
    הגיגים אלו היו פרטיים ואישיים לחלוטין.
     
    במשך שלוש השנים, שבהן יצקתי את נשמתי אל הכתוב, לא חשבתי בכלל שאני בעצם כותבת ספר ושאשתף בו אנשים אחרים. לאחר התקופה הלא פשוטה שעברתי התחדדה בי התובנה כי יש בדפים הללו אמונה, יש בהם אהבה, ויש בהם כדי לחזק ולטעת תקווה בלבבות.
     
    חשבתי גם שאם יצטרפו המילים לספר -
     
    אוכל להביא את קולו של משה לעולם, ולהראות ולהכיר לכם את אורה של הנשמה הגבוהה הזו. להביא גם את קולנו ושירת חיינו מאז ולתמיד, ובעיקר — את קולה ואורה של האהבה שהיא תמצית חיינו.
     
    תקוותי שהספר הזה יהיה גם תולדה רוחנית ונצחית, הטבעה וחותם למשה ולי, כזו שתיוותר אחרינו כשם עולם.
     
     
     
    לעולם אכיר תודה
     
    לבורא הטוב והמיטיב על המתנות הרבות והמופלאות שנתן לי בחיי, ועל המתנה הגדולה מכולן — משה, אהובי ואוהבי לעד.
    לשלוחיו הטובים בחיי ובחיינו, לרבנינו ומורינו הרוחניים, שהנם עמוד האש ולאורם אנו צועדים כל חיינו.
    למשפחתי היקרה, ובמיוחד לאחיותיי הנפלאות ולכל חבריי — אהבתכם ותמיכתכם מלוות אותי לאורך כל הדרך ובזכותכם הגעתי עד הלום.
    לעורכת הספר, גב' יהודית גולן — תודה על שהצלחת להיכנס לתוך לבי ולכתוב מתוך לבך, ולערוך בצוותא את הכתוב, מתוך סיעור מוחות ובצורה הכי מדויקת, את נבכי נשמתי, את תחושותיי ואת התהליך שעברתי. 
    אני חשה שבכתיבה המשותפת הזו עברתי תהליך של זיכוך וריפוי. 
    יש לך טביעת אצבע וחותם בחיי ובלבי. 
    בלעדייך הפלא הזה לא היה קורה.
    אריאלה בן ארי
     
    סיוון תשע"ז
     
     
     
    ״אחת ידעתי,
    ודבר זה למדתי היטב:
    האהבה מפליגה הרחק,
    מעבר להתגלמות הגופנית
    של הנפש האהובה.
    היא מוצאת את משמעותה
    העמוקה ביותר
    בהווייתה הרוחנית
    בישות הפנימית.
    השאלה אם אותו אדם מצוי
    או אינו מצוי עכשיו,
    אם הוא חי או איננו חי,
    ניטלת ממנה משמעותה
    באופן מן האופנים.״
     
     
    ויקטור פרנקל
    "האדם מחפש משמעות"
     
     
     
    פרולוג
    סיוון תשע"ב
     
    ערב אביבי בשום. אנו יושבים בגינה הפורחת של ביתנו, שנתיים וחצי ביחד בפנסיה מוקדמת, נהנים מן הצוותא, מהלימודים, שמחים ומאושרים על כל הטוב שיש לנו, מדברים על החופשה המופלאה האחרונה שלנו, שחגגנו לרגל יום הולדתי החמישים ושישה.
     
    החיים מאירים לנו פנים.
     
    אנו שרים, לומדים, מטיילים ומארחים ואנו מלאי סיפוק, אושר ושמחה, אף־על־פי שלא זכינו לילדים משלנו. משה שלי טוב לי מעשרה בנים ויחד אנו מעפילים לגבהים, חשים שלמות מאין כמוה, כזוג.
     
    הרגע שבו התאהבתי במשה היה בפגישה השלישית שלנו, כאשר הוא נכנס לבית הוריי ואמר בקול מלא אור וחום: "שבוע טוב!" ראיתי בו המון אור. הוא קרן. האור של הנשמה שלו בקע החוצה!
     
    נכון לאותו זמן עדיין לא הייתי סגורה על משה. תיארתי לעצמי, בעיני נערה, את אביר חלומותיי על סוס לבן כמישהו אחר... והאור שהכה בי היה ממש התגלות, וכך זה המשיך לחיי הנישואין. פעמים רבות בחיי כתבתי ואמרתי לקרוביי שכשמשה נכנס הביתה נכנס עמו המון אור.
     
    עברנו הרבה קשיים ומהמורות, אובדנים, אכזבות וייסורים, אבל האור הגדול — נשמתו של משה - עם האור שבו אני התברכתי היו שילוב מנצח, מדהים ומשמעותי.
     
    כאשר היה משה חוזר מהעבודה, גם אחרי יום מתיש וקשה וגם כאשר עיניו כאבו וזלגו דמעות, תמיד נכנס הביתה במאור פנים, בסבר פנים יפות. ואותה נקודה שבה התאהבתי ואמרתי "כזה אני רוצה" — גדלה והתעצמה וליוותה אותנו כל חיינו.
     
    אני מהרהרת ביום ההולדת השישים של משה, שיחול בעוד עשרה חודשים, ושואלת אותו: "איך אתה רוצה לחגוג את היום המשמעותי הזה?"
     
    ומשה, בנועם, בשקט ומתוך תובנה פתאומית ומאירה, עונה:
     
    ״הייתי שמח לכתוב ספר תורה!״ ואחרי רגע מוסיף: ״למה שיכתבו לי ספר תורה אחרי מותי? אכתוב אותו בחיי!״
     
     
     
    אני מופתעת.
     
    לא חשבתי בכלל בכיוון הזה והוא גם לא כל כך מדבר אלי. אולם משה ממשיך ואומר שספר התורה מבטא את הרוחניות והפנימיות שלו, והספר גם יהיה התולדה הרוחנית שלנו, וההמשך שלנו פה בעולם.
     
    אני חשה בתוכי את חלומו שנרקם, חלום גדול, שמתפקידי להגשים אותו. חושבת על כך שכדי להיות בן זוג מושלם, חשוב תמיד לגלות היכן טמון חלום, לתת כתף ולבצע אותו! זהו סלע קיומנו — להגשים זה את חלומותיו של זה.
     
    איש החלומות בינינו היה משה. אני הייתי המבצעת, ולאחר שהתחלתי בעבודה הפך החלום שלו — לשלנו. למשל, משה חלם על בית צמוד קרקע, ואף שאני ממש לא רציתי בו, התחלנו בעבודה. בסיומה יצאתי אני המורווחת הגדולה, והבית צמוד הקרקע הפך לנווה מושלם ולבית חלומותינו.
     
    ספר התורה שלנו מתחיל להיכתב, ואנו מצויים בתקופה של התרוממות רוח, קדושה והתעלות.
     
    משה חזר באוזניי כמה פעמים בשם אביו, שהאדם עצמו צריך להכין את חיי העולם הבא שלו, ושלא יסמוך על ילדיו. כמה שזה נכון לגבינו! אין לנו ילדים, ומי אמר שאילו היו — היו עושים לכבודנו את מה שאנו עושים?
     
    כאשר מסתיימת מלאכת הכתיבה, אנו חוגגים ״הכנסת ספר תורה״ שמתחילה מביתנו, ממש בליל יום הולדתו השישים של משה, בכתיבת האותיות האחרונות. לאחר מכן מובל ספר התורה ברוב עם, בשירה, בריקודים ובאהבה גדולה לבית הכנסת התימני שמשה מתפלל בו יותר משלושים שנה. כל העיר יוצאת לכבודנו. זהו מפגן של אהבה, שמחה ואחדות שלא נראים הרבה כמוהו.
     
     
     
    המעמד מרגש, יש בו סגירת מעגל וידיעה שגם לאחר שלא נהיה כאן, ימשיכו לקרוא בספר התורה שאליו קשורות נשמותינו.
     
    בתחילת היכרותנו סיפרתי למשה על השנה הנוראית שעברתי: הניתוח הגדול להסרת גידול בבטן, השיקום אחריו, סכנת החיים שבה הייתי, חוסר התקווה, הייסורים וההחלמה הממושכת לאחריו. סיפרתי לו שעקב הניתוח הסיכוי שלי ללדת הוא בעייתי, ושאולי אצטרך ניתוח גדול לשיקום.
     
    החמוד הזה הקשיב בקשב רב, כולו השתתפות ואמר: "אז מה, כל השנה סחבת אתך את הדבר הזה? את חוסר הסיכוי? את חוסר התקווה? את יודעת, בורא עולם נותן לכל אחד סיכוי, ואת הסיכוי הזה גם את תקבלי."
     
    כבר אז נגלו לפניי טוב לבו ופתיחותו. בתוכו ומתוכו אמר וידע שיש מי שמנהל את העולם ושהכל יהיה בסדר.
     
    "אנחנו רק צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, והכל יהיה לטובה," אמר, ונתן לי את ההרגשה שהוא כל כך אתי. התום והתמימות שלו (והוא הבין בדיוק את הסיכוי והסיכון, שכן לא הסתרתי כלום) הביאו אותו לתת צ'אנס לכל אדם ולכל מצב כל חיינו ובעיקר לי.
     
    ראיתי לעומק את טוב הלב שלו, את האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלו, את הרצון להתקדם יחד ואת הקבלה המוחלטת שלו שהכל משמים.
     
    אחרי חמש־שש שנות נישואין, כשלא צלח בידנו להוליד ילדים, אמרתי לו: "מוטב שניפרד! אני כל כך נקשרת אליך ואוהבת אותך, ואם נחכה עוד, יהיה לי עוד יותר קשה לוותר עליך!" והאיש אציל הנפש שלי ענה לי:
     
    "באשר תלכי אלך, ובאשר תמותי אמות. תשכחי מזה, אף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום אחר. זהו, את תקועה אתי!"
     
    ובפעם אחרת אמרתי: "אהוב שלי, אולי תלך? אבין ואקבל את זה שתעזוב, כי אתה כל כך משתוקק לילדים, ואתה כזה בזבוז של אבא לא ממומש."
     
    ואישי האהוב ענה לי: "מה את חושבת, שאם ה' היה רוצה או מתכנן לי ילדים, אז לא היו לי ילדים ממך? את חושבת שזה משהו אישי שלך — אתו? גם אני קשור לזה. אם צריכים להיות לי ילדים, יהיו לי ואתך, ואם לא, אז לא יהיו לי גם עם אישה אחרת..."
     
    המילים האלו, יותר משלושים שנה אחרי, מהדהדות לי כמו שיר בלב ובמוח, כמה כוח הוא נתן לי! איזו אהבה, נאמנות ומסירות הוא ביטא!
     
    קהל מוזמנים גדול מאוד יושב לסעודת מצווה, שהיא גם חגיגת יום ההולדת של משה. במהלכה משה מודה לי ובין השאר אומר: "נראה לי שאריאלה נמצאת בתוך חלומותיי בלילה, כי בבוקר — היא מגשימה לי אותם!"
     
     
     
     
     
    בלי ידיעתנו הופך אירוע הכנסת ספר התורה — למסיבת הפרידה של משה מכולנו.
     
    בסתר, בלי שנחוש בכך, הולך הצל וגדל, וענן כבד קרב לשמי חיינו הזוהרים.
     
     
     
    כ' באלול תשע"ג
     
     
    את היום הזה לא אשכח לעולם!
     
    חשתי כי כל עולמי קורס עלי, לאחר שֶׁבַּיָרֵךְ של משה, אישי ואהובי, התגלה גוש סרטני ענק.
     
    כשהבנתי את חומרת הגזרה, פרצתי בבכי נוראי ואמרתי: ״אבא שבשמים, אני כל כך מבינה מדוע אתה רוצה את משה שלי למעלה! נשמה זכה, טהורה ויפה כמו שלו — לידך. אבל,״ התחננתי, ״גם אנחנו זקוקים לו פה בעולמנו. ובאמת,״ המשכתי וטענתי: ״כדאי לך להשאיר אותו פה, כי הוא משדרג את עולמך ועושה אותו טוב יותר, טהור יותר וקדוש יותר.״
     
    תפילתי נענתה - למשך תשעה חודשים.
     
    הקב״ה החליט שמשה ואני נעלה קומה נוספת מבחינה רגשית ורוחנית, ונתמודד עם עולם זר ובלתי מוכר.
     
    המחלה נשאה אותנו אתה למחוזות חדשים. בתוך תוכי חשתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה — והתחלתי להעלות על הכתב תובנות שלפתע, בעומדנו בין שני העולמות, התבהרו והאירו.
     
     
    חכמינו אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות, וכך, למרות הגילוי, הפכנו להיות שלווים יותר, ועם ההתמודדות מול המחלה על רבדיה השונים — החל המסע הפנימי הגדול.
     
    המסע בין המילים והמחשבות שנכתבו בזמן אמת איננו קל. הוא מעמיק ובוחן, בודק ותובע תשובות. אבל הוא שווה למי שיודע, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, שאחריו נמצא הטרקלין העלום.