כמו שאת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמו שאת
מכר
מאות
עותקים
כמו שאת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כמו שאת

4.5 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    אמט פלין היה ה׳בחור הזה׳. נער הזהב של תיכון ׳סיינט אן׳, חלומן הרטוב של כל הבנות ומושא קנאתם של כל הבנים – עשיר, חכם, אתלטי וחתיך. 
    שום דבר לא יכול היה לפגוע בו. שום דבר, מלבד האמת שעבד קשה כל כך להסתיר במשך שנים. אך הכול עומד להשתנות ביום שברוק איסטון מגלה במקרה את האמת. 
    הנערה חסרת הביטחון, הנאבקת בבעיות משקל, מגלה שדווקא אמט, שנראה כה מושלם מבחוץ, הוא שבר כלי מבפנים. 
    סיפור האהבה הלא צפוי שנרקם בין אמט לברוק מגלגל לפתחם טלטלות רבות שמעמידות למבחן את הנאמנות שלהם ואת רגשותיהם זה כלפי זה. דווקא כאשר נראה שהאהבה שלהם חזקה מהכול, אירוע בלתי צפוי טורף את כל הקלפים ומטיח את המציאות בפניהם.
     
    כמו שאת מאת אושרית שטרית, הוא רומן עכשווי, סיפור אהבה על שני אנשים שלא יכולים להיות שונים יותר זה מזה, ולמרות זאת מוצאים מכנה משותף. אבל האם זה מספיק כדי להשאיר אותם יחד? 
    שטרית היא אושיית פייסבוק, שכתבה ופרסמה לאורך השנים סיפורים לקהל הקוראות שגומעות בשקיקה את הסיפורים שלה.

    פרק ראשון

    פרק 1
    ברוק
     
    זה היה יום רע. כמה רע? רע כל כך עד שנסעתי לצד השני של העיר, ועכשיו אני ממלאת את העגלה שלי בהמון חרא לא בריא שאני לא צריכה באמת. זה היה אחד מאותם הימים שהרגשתי כמו נמלה זעירה שנמחצת תחת אצבע ענקית בכוח. מובן שאני לא הייתי זעירה מאוד, והאצבע הזאת הייתה העולם. ידעתי שאם אני אוכל הרבה ארגיש טוב יותר. כשאכלתי לא חשבתי על כלום, יכולתי להעמיד פנים שאני בסדר אף שהכול סביבי היה כל כך לא בסדר. אוכל ניחם אותי ולא שפט אותי לרעה או קרא לי בשמות שלא אהבתי. אוכל היה החבר שלי כשאף אחד לא רצה להיות, אז הרשיתי לעצמי להוסיף לעגלה עוד שקית של חטיפי שוקולד קיטקט ושתי שקיות ענקיות של צ'יטוס חריף באקסטרה תיבול. אחר כך גלגלתי את העגלה שלי לכיוון המקפיא והוספתי מֵכל ענקי של בן אנד ג׳ריס בטעם בראוניז, ומשם המשכתי למחלקת המאפים וקניתי קופסה של שמונה דונאטס בזיגוג ומעטה של סוכריות. העגלה המפוצצת שלי נראתה כמו פרסומת 'איך לא לאכול בריא ולקבל סוכרת לפני גיל עשרים', אבל לא היה אכפת לי. ממילא הייתי כבר שמנה, מה הם עוד כמה קילוגרמים מיותרים? 
     
    דחפתי את העגלה לכיוון אחת הקופות ונעמדתי מאחורי אדם מבוגר ששערו מאפיר, הוא היה לבוש מעיל שחור ארוך, ופניו היו חרוצות קמטים שהעניקו לו מראה זועף. אילו אימא שלי הייתה רואה אותו היא הייתה מתקשרת בדחיפות לרופאה שלה ומארגנת לו זריקות בוטוקס בחינם. לדבריה ׳קמטים הם מחלה כמו סרטן׳. כן... אימא שלי משווה מחלה קשה ומסכנת חיים לקמטי עור.
     
    ״קדימה, כמה זמן אני עוד אעמוד פה? את רואה שהכרטיס שלו לא עובר ואני ממהר!״ נזף האיש המקומט והזועף בקופאית קצוצת השיער.
     
    ״בבקשה, תנסי את הכרטיס שוב.״
     
    זיהיתי את הקול הזה. כל מי שלמד בתיכון ׳סיינט אן׳ באפר איסט סייד יזהה את הקול הזה וגם את הבחור שלו הקול הזה שייך.
     
    אמט פלין היה נער הזהב של תיכון ׳סיינט אן׳. הוא היה פופולארי מספיק שכל תלמיד שלמד בתיכון שלנו הכיר אותו, אף על פי שלו בטח לא היה מושג מי הם.
     
    הקופאית קצוצת השיער העבירה שוב את הכרטיס ופניה נפלו. היה לי ברור שכרטיס האשראי שלו לא עבר. 
     
    הוא חבט באגרוף בתסכול במסוע שעליו נחו המצרכים שלו, ושלח שרשרת של קללות עסיסיות לאוויר. הייתי בטוחה שאם המנהלת פרצ'ימונד תשמע את נער הזהב שלה מקלל ככה, היא תחטוף התקף לב על המקום.
     
    ״אני מצטערת, הוא לא עובר,״ חייכה הקופאית אל אמט חיוך עגום. 
     
    ״שמעת, ילד? עכשיו לך מכאן! תפנה את התור ותן לאנשים שהכרטיס שלהם עובר ולא משתמשים בתלושי מזון משומשים לקנות את המצרכים שלהם!״ החווה בידו הזועף המקומט כאילו היה אמט כלב שצריך לגרש.
     
    הוא לא היה כלב, בכלל לא. הוא היה גבוה ורחב, עורו שחום ותווי פנים גבריים ויפים. השפתיים שלו היו עבות ויפות כל כך... אין ספק שהן הסיחו את דעתי פעם או פעמיים באמצע שיעור.
     
    אמט שלח מבט אחד נואש לעבר המצרכים שלו לפני שהפנה את גבו ויצא במהירות מהסופרמרקט. הזועף המקומט חייך לעבר גבו המתרחק, ואיכשהו עדיין נראה זועף. 
     
    הלב שלי נמחץ. לא היה קשר בין אמט לבין כרטיסי אשראי דחויים ותלושי מזון. לפי מה שידעתי הוא גר באחוזה ענקית, ואימא שלו עבדה בתור דיפלומטית וטסה ברחבי העולם בשליחות הנשיא.
     
    ״יופי. עכשיו את מוכנה כבר להעביר את המצרכים שלי?״ התקדם הזועף המקומט בתור.
     
    הקופאית התחילה לפנות את שקית הנייר החומה של אמט מהמסוע, אבל אני לא יכולתי לתת לזה לקרות. 
     
    ״חכי!״ קראתי בלי לחשוב.
     
    הקופאית והזועף המקומט הפנו אליי בחדות את מבטיהם המופתעים.
     
    ״את לא עוקפת אותי בתור! אני חיכיתי מספיק...״ התחיל הזועף המקומט להתלונן, אבל אני לא נתתי לו לסיים.
     
    שלפתי את הכרטיס שלי והושטתי אותו לקופאית במהירות. 
     
    ״אני אשלם על הדברים שלו,״ אמרתי בהחלטיות.
     
    למזלי, הקופאית לא היססה ולא התווכחה לפני שהעבירה את הכרטיס שלי. השארתי מאחור את העגלה שלי ועקפתי את הזועף המקומט, קטפתי ממנה את הכרטיס שלי ובמהירות הרמתי בזרועותיי את שקית הנייר החומה.
     
    לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שרצתי, אבל כשגבו של אמט התרחק במהירות, ידעתי שאני חייבת לתפוס אותו, אז רצתי אחריו מהר ככל שיכולתי, למרבה המזל הצלחתי להשיג אותו וקראתי בשמו.
     
    הוא קפא לשני רגעים ואז הסתובב אליי. התנשפתי, והלב שלי הלם במהירות, ולא רק מפני שרצתי היום בפעם הראשונה אחרי זמן רב שלא רצתי. הוא היה גבוה ממני ולא נראה כמו נער ממוצע בן שמונה־עשרה, אלא כמו גבר צעיר שעבר הרבה מאוד בחיים שלו.
     
    ״אני מכיר אותך?״ הוא הרים גבה, ועיניו, שהיו שוקולד מומס ופתיתי זהב, סקרו אותי.
     
    מובן שלא היה לו מושג מי אני, אף שישבתי מאחוריו בשיעור ביולוגיה וחלקנו יחד גם שיעורי ספרות ומתמטיקה. בחורים כמו אמט פלין אף פעם לא מבחינים בבנות כמוני. במובן הזה יכול להיות שבעיניו הייתי זעירה יותר מנמלה.
     
    ״ברוק איסטון. אנחנו לומדים יחד ב׳סיינט אן׳.״
     
    עיניו החומות התקשו והפכו לשני בורים שחורים, ברור שהוא לא אהב את העובדה שהייתי עדה לסצנה שהתרחשה בסופרמרקט, וברור שהוא נסע עד לכאן כי היה בטוח שאף אחד מבית הספר לא יבלה בסופרמרקט הזה. והוא צדק. מי שלמד איתנו ב׳סיינט אן׳ בהחלט לא מסתובב להנאתו בסופרמרקטים במרחק נכבד מהאפר איסט סייד.
     
    ״מה את רוצה ממני?״ הקול שלו היה דוקרני כמו קוצים של קיפוד.
     
    לא היה ספק שהוא החליט שהוא צריך להתגונן מפניי. הייתי מודעת היטב לתדמית של אמט פלין. הוא היה הבחור הזה שגר באחוזה ונוסע בג׳יפ חדיש. הבחור הפופולארי ששמו נלחש כמו משהו כמעט מיתי במסדרונות. אבל לפחות חלק מזה היה שקר. לא שהיה לי אכפת. בעיניי הוא עדיין היה הבחור היפה ביותר שראיתי אי־פעם בחיים שלי. גם בג'ינס קרועים ובז׳קט כחול עם קופוצ׳ון שכיסה את שערו הקצוץ הוא עדיין היה מושלם בעיניי.
     
    ״המצרכים שלך,״ הושטתי לעברו את שקית הנייר החומה.
     
    הוא שילב את זרועותיו על חזהו בתנועה מתגוננת והביט בשקית כאילו הייתה בעיניו העלבון הצורב ביותר שיכולתי להטיח בו.
     
    ״אני לא לוקח ממך שום דבר, ובעיקר לא נדבות,״ הוא גיחך בטון חסר חן.
     
    ״אמרתי לך שאלו נדבות? אתה יודע מי אני, אתה יכול לשלם לי בחזרה עד הפני האחרון,״ דחפתי את השקית לכיוונו.
     
    אם היה משהו שהייתי טובה בו זה היה להידחף למקומות לא לי. זה כישרון שפיתחתי בזמן שאימא שלי הייתה עסוקה בלרדוף אחר התהילה ואור הזרקורים, ואבא שלי היה טרוד בכתיבה שלו ונבלע לתוכה לגמרי. 
     
    ״אמרתי לך שאני לא צריך את הטובות שלך, נכון?״ התעקש אמט, אבל למזלי אני הייתי עקשנית עוד יותר.
     
    ״אמט, אתה צריך את הדברים האלה. יש כאן אוכל לתינוק. תפסיק לדבר שטויות וקח את השקית הזאת,״ התקרבתי עוד קצת ודחפתי אליו את שקית הנייר שהייתה מלאה במצרכים שלו.
     
    הוא בלע את הרוק בכבדות, וראיתי בעיניו את ההחלטה מתגבשת. ידעתי שהוא הולך לבלוע את הגאווה המטופשת שלו ולקחת את מה שנתתי לו. הלב שלי נסק למעלה, אפילו אם הייתה זו רק שקית מטופשת של מצרכים, בכל זאת יישאר לו זיכרון טוב ממני לשארית חייו.
     
    וגם אם הוא שיקר בנוגע למשפחה שלו או למצבו הכספי, ידעתי שאני לא יכולה לשפוט אותו. אנשים רבים כל כך שופטים אותי על בסיס קבוע ויום־יומי, אז אין סיבה שאני אשפוט אותו. שום סיבה.
     
    הוא לקח ממני את השקית, והאצבעות שלנו התחככו לשתי שניות קצרות. הלב שלי פצח בריקוד, ולא יכולתי שלא לחייך כמו ילדה מטופשת. 
     
    ״תודה, ברוק,״ הוא מלמל בשפתיים חשוקות.
     
    השם שלי על שפתיו גרם לילדה המטופשת שבי להתרגש מעבר לכל היגיון. 
     
    ״בבקשה, אמט,״ הנהנתי וניסיתי לשדר לו כאילו זה לא ביג דיל.
     
    ״מה המספר שלך?״ הוציא אמט מכיסו את הנייד שלו.
     
    ״בשביל מה אתה צריך את המספר שלי?״ שאלתי כמעט בחרדה.
     
    ״כדי שאני אוכל לתאם איתך איך אני מחזיר לך את הכסף,״ הוא אמר בטון של 'זה ברור כל כך, טיפשה שכמותך׳.
     
    אמרתי לו את המספר שלי, והוא הכניס אותו לרשימת אנשי הקשר בנייד שלו. 
     
    הוא נתן בי עוד מבט אחד בעיני השוקולד שלו לפני שסובב אליי את גבו ונעלם בצעדים גדולים מעבר לפינה. נשארתי נטועה במקומי, והלב שלי לא חדל מלפעום בטירוף, כאילו רצתי הרגע את מרתון ניו־יורק פעמיים.
     
    יכול להיות שהיום הזה בכלל לא רע כמו שחשבתי. פתאום החיוך לא ירד לי מהפנים, והחשק לגלידה נעלם כלא היה.
     
    אמט
    ברגע שפתחתי את דלת הבית החורקת יכולתי לשמוע את כיסא הגלגלים מחליק על רצפת העץ ולהריח את עשן סיגריות המנטה המוזרות שסבתא מייבל אהבה לעשן.
     
    הן הופיעו במסדרון הכניסה בזו אחר זו. סבתא מייבל בחלוק המרופט שלה, סיגריית מנטה תלויה בצד פיה הדקיק, ואחותי הגדולה אביגיל בכיסא הגלגלים שלה.
     
    ״אמרתי לך שהתלושים לא נגמרו!״ צהלה אביגיל.
     
    ״הם נגמרו,״ אמרתי בטון יבש.
     
    פניה של אביגיל נפלו. תלושי המזון היו התרומה הצנועה שלה לכלכלת הבית. אבל לאחותי הייתה בעיה של אצבע קלה על ההדק, ובכל פעם שנזקקנו לתלושים האלה הם פשוט היו ריקים ולא שווים כלום. 
     
    ״ברור שהם נגמרו. אתה יכול לסמוך רק על עצמך, ילד,״ גיחכה סבתא מייבל בטון מאשים מעט.
     
    ״אני יודע, סבתא,״ הנהנתי.
     
    החלטתי להשמיט את החלק שבו נדחה כרטיס האשראי שלי בסופרמרקט. ידעתי שלא הייתי צריך לתת לדיוק לשכנע אותי לצאת עם החבר'ה לעיר. הוא הבטיח לי שלא נבזבז יותר מדי, ואיכשהו בסוף הערב גיהצתי את שבעים הדולר האחרונים שנשארו במסגרת הכרטיס שלי. מובן שהתקשרתי לדיוק כדי לבקש ממנו להלוות לי כסף, הוא היחיד שיודע מה המצב האמיתי שלי, או אולי היחיד שידע כי עכשיו גם ברוק איסטון יודעת. אבל דיוק לא ענה לטלפון שלי, וקיוויתי שאולי תלושי המזון או הכרטיס יעברו בסופו של דבר. זה תמיד היה משפיל לשמוע שהכרטיס שלי לא עובר, אבל העובדה שהיא ראתה את כל זה ואז שילמה על המצרכים שלי הייתה משפילה פי מאה. החשש שהיא תרוץ לספר לכל מי שמוכן לשמוע על המפגש הזה גרם לי לרצות להכות מישהו עד זוב דם. אם היא תעשה את זה, אני אכחיש כמובן ואצא נגדה, לא יהיה קשה למחוץ שמועה ממישהי כמוה, שכנראה הייתה בתחתית של התחתית של הסולם החברתי. אבל היא בכל זאת עשתה מעשה מדהים בשבילי, לכן החלטתי לחשוב עליה את הטוב ביותר ולתת לה ליהנות מהספק.
     
    ״הכי חשוב שהבאת את הדברים,״ התעלמה אביגיל מסבתא מייבל ושלחה עיניים חמדניות לשקית.
     
    ״אני יודע,״ הנהנתי ועקפתי אותן. הנחתי את השקית על השולחן העקום במטבח הקטנטן שלנו. אביגיל עקבה אחריי וגם סבתא מייבל. הן נשארו לטפל במצרכים בזמן שפרשתי לחדר שלי. בדרך חלפתי על פני החדרים שלהן והצצתי פנימה. אוליבר הקטן ישן על המיטה מכורבל בשמיכה שלו. העיקר שהוא לא יהיה רעב, זה מה שחשוב. חיוך דק עלה על שפתיי למראה העולל השברירי, האחיין שלי. אביגיל ילדה את אוליבר לפני קצת יותר משנה, כשהייתה בת עשרים. החבר הלוזר שלה עזב לפני שאוליבר הגיח לאוויר העולם, ואביגיל נאלצה להתמודד עם ההיריון ועם הלידה בעצמה. זו הייתה תקופה מתוחה. היא וסבתא מייבל רבו בלי הפסקה, בעיקר האשימה סבתא את אביגיל שהיא טיפשה כל כך שנכנסה להיריון בגיל כה צעיר ועוד לפני שהתחתנה. סבתא הייתה קשה עם אביגיל, ושמות חיבה כמו פרוצה, זונה ומטומטמת עפו באוויר בתדירות גבוהה. אביגיל הייתה שברירית וגם תמימה קצת, והלחץ גבר עליה. קצת אחרי שנולד אוליבר היא ניסתה להתאבד בקפיצה מהגג. למרבה הצער כל מה שהיא השיגה היה עמוד שדרה מרוסק, שיתוק מהמותניים ומטה ושיקום ארוך. 
     
    סבתא מייבל ואני טיפלנו באוליבר עד לפני כמה חודשים. אביגיל חזרה הביתה בכיסא גלגלים ונאלצה להתמודד עם הקושי בלגדל ילד במצבה כמעט לבדה. אני הייתי צריך לשלב בין בית הספר, אימוני הלקרוס שלי, חיי החברה שלי ושתי עבודות קבועות פלוס עבודות מזדמנות פה ושם. 
     
    סבתא חיה מקצבת רווחה של המדינה ומתשלומי הפנסיה הזעירים שהשאיר אחריו סבא קלווין. היא כבר הייתה כבויה ועייפה מכל מה שעברה בחיים האלו. המרירות שלה הייתה עזה אבל צפויה. אחרי שהיא וסבא קלווין איבדו את דוד שלי בעיראק ואת אימא שלי בתאונת דרכים קטלנית, היא איבדה כל שמץ של שמחת חיים. ואז גם סבא קלווין הלך לעולמו. עכשיו נשארנו לה רק אנחנו, והיא החלה לאבד את כוחה אט־אט. העול של החיים צילק את הנשמה שלה ואת הגוף שלה. לא האשמתי אותה שהיא הייתה קודרת, קוצנית ולעיתים ממורמרת. 
     
    סגרתי את הדלת של החדר כדי שאוליבר יוכל לישון בשלווה. החדר שלי היה פעם חדר הכביסה, לא הייתה לו דלת, אז תליתי וילון אמבטיה שחצץ בינו לבין שאר הבית. בחלל הקטן הצלחתי לדחוס מיטה שבקושי התאימה לי וארונית עם כמה מגירות, שאליה דחסתי את הדברים שלי. הבגדים שלי היו על מדפים שנתלו מחוץ לחדר כיוון שלא היה מספיק מקום. אבל לפחות היה לי מקום משלי. לפחות זה.
     
    חלצתי את הנעליים, פשטתי מעליי את הג'ינס ואת הז׳קט והסטתי את וילון האמבטיה לפני שנשכבתי במיטה. הייתי צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לעבודה הצדדית שלי בתור מחלק מגזינים, לחזור הביתה, להתארגן לבית הספר, לקחת את אוליבר למעון היום שלו ולהספיק להגיע בזמן לשיעור הראשון. עצמתי את עיניי, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שנרדמתי היה הפנים של ברוק איסטון. הפנים של המושיעה שלי.

    עוד על הספר

    כמו שאת אושרית שטרית
    פרק 1
    ברוק
     
    זה היה יום רע. כמה רע? רע כל כך עד שנסעתי לצד השני של העיר, ועכשיו אני ממלאת את העגלה שלי בהמון חרא לא בריא שאני לא צריכה באמת. זה היה אחד מאותם הימים שהרגשתי כמו נמלה זעירה שנמחצת תחת אצבע ענקית בכוח. מובן שאני לא הייתי זעירה מאוד, והאצבע הזאת הייתה העולם. ידעתי שאם אני אוכל הרבה ארגיש טוב יותר. כשאכלתי לא חשבתי על כלום, יכולתי להעמיד פנים שאני בסדר אף שהכול סביבי היה כל כך לא בסדר. אוכל ניחם אותי ולא שפט אותי לרעה או קרא לי בשמות שלא אהבתי. אוכל היה החבר שלי כשאף אחד לא רצה להיות, אז הרשיתי לעצמי להוסיף לעגלה עוד שקית של חטיפי שוקולד קיטקט ושתי שקיות ענקיות של צ'יטוס חריף באקסטרה תיבול. אחר כך גלגלתי את העגלה שלי לכיוון המקפיא והוספתי מֵכל ענקי של בן אנד ג׳ריס בטעם בראוניז, ומשם המשכתי למחלקת המאפים וקניתי קופסה של שמונה דונאטס בזיגוג ומעטה של סוכריות. העגלה המפוצצת שלי נראתה כמו פרסומת 'איך לא לאכול בריא ולקבל סוכרת לפני גיל עשרים', אבל לא היה אכפת לי. ממילא הייתי כבר שמנה, מה הם עוד כמה קילוגרמים מיותרים? 
     
    דחפתי את העגלה לכיוון אחת הקופות ונעמדתי מאחורי אדם מבוגר ששערו מאפיר, הוא היה לבוש מעיל שחור ארוך, ופניו היו חרוצות קמטים שהעניקו לו מראה זועף. אילו אימא שלי הייתה רואה אותו היא הייתה מתקשרת בדחיפות לרופאה שלה ומארגנת לו זריקות בוטוקס בחינם. לדבריה ׳קמטים הם מחלה כמו סרטן׳. כן... אימא שלי משווה מחלה קשה ומסכנת חיים לקמטי עור.
     
    ״קדימה, כמה זמן אני עוד אעמוד פה? את רואה שהכרטיס שלו לא עובר ואני ממהר!״ נזף האיש המקומט והזועף בקופאית קצוצת השיער.
     
    ״בבקשה, תנסי את הכרטיס שוב.״
     
    זיהיתי את הקול הזה. כל מי שלמד בתיכון ׳סיינט אן׳ באפר איסט סייד יזהה את הקול הזה וגם את הבחור שלו הקול הזה שייך.
     
    אמט פלין היה נער הזהב של תיכון ׳סיינט אן׳. הוא היה פופולארי מספיק שכל תלמיד שלמד בתיכון שלנו הכיר אותו, אף על פי שלו בטח לא היה מושג מי הם.
     
    הקופאית קצוצת השיער העבירה שוב את הכרטיס ופניה נפלו. היה לי ברור שכרטיס האשראי שלו לא עבר. 
     
    הוא חבט באגרוף בתסכול במסוע שעליו נחו המצרכים שלו, ושלח שרשרת של קללות עסיסיות לאוויר. הייתי בטוחה שאם המנהלת פרצ'ימונד תשמע את נער הזהב שלה מקלל ככה, היא תחטוף התקף לב על המקום.
     
    ״אני מצטערת, הוא לא עובר,״ חייכה הקופאית אל אמט חיוך עגום. 
     
    ״שמעת, ילד? עכשיו לך מכאן! תפנה את התור ותן לאנשים שהכרטיס שלהם עובר ולא משתמשים בתלושי מזון משומשים לקנות את המצרכים שלהם!״ החווה בידו הזועף המקומט כאילו היה אמט כלב שצריך לגרש.
     
    הוא לא היה כלב, בכלל לא. הוא היה גבוה ורחב, עורו שחום ותווי פנים גבריים ויפים. השפתיים שלו היו עבות ויפות כל כך... אין ספק שהן הסיחו את דעתי פעם או פעמיים באמצע שיעור.
     
    אמט שלח מבט אחד נואש לעבר המצרכים שלו לפני שהפנה את גבו ויצא במהירות מהסופרמרקט. הזועף המקומט חייך לעבר גבו המתרחק, ואיכשהו עדיין נראה זועף. 
     
    הלב שלי נמחץ. לא היה קשר בין אמט לבין כרטיסי אשראי דחויים ותלושי מזון. לפי מה שידעתי הוא גר באחוזה ענקית, ואימא שלו עבדה בתור דיפלומטית וטסה ברחבי העולם בשליחות הנשיא.
     
    ״יופי. עכשיו את מוכנה כבר להעביר את המצרכים שלי?״ התקדם הזועף המקומט בתור.
     
    הקופאית התחילה לפנות את שקית הנייר החומה של אמט מהמסוע, אבל אני לא יכולתי לתת לזה לקרות. 
     
    ״חכי!״ קראתי בלי לחשוב.
     
    הקופאית והזועף המקומט הפנו אליי בחדות את מבטיהם המופתעים.
     
    ״את לא עוקפת אותי בתור! אני חיכיתי מספיק...״ התחיל הזועף המקומט להתלונן, אבל אני לא נתתי לו לסיים.
     
    שלפתי את הכרטיס שלי והושטתי אותו לקופאית במהירות. 
     
    ״אני אשלם על הדברים שלו,״ אמרתי בהחלטיות.
     
    למזלי, הקופאית לא היססה ולא התווכחה לפני שהעבירה את הכרטיס שלי. השארתי מאחור את העגלה שלי ועקפתי את הזועף המקומט, קטפתי ממנה את הכרטיס שלי ובמהירות הרמתי בזרועותיי את שקית הנייר החומה.
     
    לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שרצתי, אבל כשגבו של אמט התרחק במהירות, ידעתי שאני חייבת לתפוס אותו, אז רצתי אחריו מהר ככל שיכולתי, למרבה המזל הצלחתי להשיג אותו וקראתי בשמו.
     
    הוא קפא לשני רגעים ואז הסתובב אליי. התנשפתי, והלב שלי הלם במהירות, ולא רק מפני שרצתי היום בפעם הראשונה אחרי זמן רב שלא רצתי. הוא היה גבוה ממני ולא נראה כמו נער ממוצע בן שמונה־עשרה, אלא כמו גבר צעיר שעבר הרבה מאוד בחיים שלו.
     
    ״אני מכיר אותך?״ הוא הרים גבה, ועיניו, שהיו שוקולד מומס ופתיתי זהב, סקרו אותי.
     
    מובן שלא היה לו מושג מי אני, אף שישבתי מאחוריו בשיעור ביולוגיה וחלקנו יחד גם שיעורי ספרות ומתמטיקה. בחורים כמו אמט פלין אף פעם לא מבחינים בבנות כמוני. במובן הזה יכול להיות שבעיניו הייתי זעירה יותר מנמלה.
     
    ״ברוק איסטון. אנחנו לומדים יחד ב׳סיינט אן׳.״
     
    עיניו החומות התקשו והפכו לשני בורים שחורים, ברור שהוא לא אהב את העובדה שהייתי עדה לסצנה שהתרחשה בסופרמרקט, וברור שהוא נסע עד לכאן כי היה בטוח שאף אחד מבית הספר לא יבלה בסופרמרקט הזה. והוא צדק. מי שלמד איתנו ב׳סיינט אן׳ בהחלט לא מסתובב להנאתו בסופרמרקטים במרחק נכבד מהאפר איסט סייד.
     
    ״מה את רוצה ממני?״ הקול שלו היה דוקרני כמו קוצים של קיפוד.
     
    לא היה ספק שהוא החליט שהוא צריך להתגונן מפניי. הייתי מודעת היטב לתדמית של אמט פלין. הוא היה הבחור הזה שגר באחוזה ונוסע בג׳יפ חדיש. הבחור הפופולארי ששמו נלחש כמו משהו כמעט מיתי במסדרונות. אבל לפחות חלק מזה היה שקר. לא שהיה לי אכפת. בעיניי הוא עדיין היה הבחור היפה ביותר שראיתי אי־פעם בחיים שלי. גם בג'ינס קרועים ובז׳קט כחול עם קופוצ׳ון שכיסה את שערו הקצוץ הוא עדיין היה מושלם בעיניי.
     
    ״המצרכים שלך,״ הושטתי לעברו את שקית הנייר החומה.
     
    הוא שילב את זרועותיו על חזהו בתנועה מתגוננת והביט בשקית כאילו הייתה בעיניו העלבון הצורב ביותר שיכולתי להטיח בו.
     
    ״אני לא לוקח ממך שום דבר, ובעיקר לא נדבות,״ הוא גיחך בטון חסר חן.
     
    ״אמרתי לך שאלו נדבות? אתה יודע מי אני, אתה יכול לשלם לי בחזרה עד הפני האחרון,״ דחפתי את השקית לכיוונו.
     
    אם היה משהו שהייתי טובה בו זה היה להידחף למקומות לא לי. זה כישרון שפיתחתי בזמן שאימא שלי הייתה עסוקה בלרדוף אחר התהילה ואור הזרקורים, ואבא שלי היה טרוד בכתיבה שלו ונבלע לתוכה לגמרי. 
     
    ״אמרתי לך שאני לא צריך את הטובות שלך, נכון?״ התעקש אמט, אבל למזלי אני הייתי עקשנית עוד יותר.
     
    ״אמט, אתה צריך את הדברים האלה. יש כאן אוכל לתינוק. תפסיק לדבר שטויות וקח את השקית הזאת,״ התקרבתי עוד קצת ודחפתי אליו את שקית הנייר שהייתה מלאה במצרכים שלו.
     
    הוא בלע את הרוק בכבדות, וראיתי בעיניו את ההחלטה מתגבשת. ידעתי שהוא הולך לבלוע את הגאווה המטופשת שלו ולקחת את מה שנתתי לו. הלב שלי נסק למעלה, אפילו אם הייתה זו רק שקית מטופשת של מצרכים, בכל זאת יישאר לו זיכרון טוב ממני לשארית חייו.
     
    וגם אם הוא שיקר בנוגע למשפחה שלו או למצבו הכספי, ידעתי שאני לא יכולה לשפוט אותו. אנשים רבים כל כך שופטים אותי על בסיס קבוע ויום־יומי, אז אין סיבה שאני אשפוט אותו. שום סיבה.
     
    הוא לקח ממני את השקית, והאצבעות שלנו התחככו לשתי שניות קצרות. הלב שלי פצח בריקוד, ולא יכולתי שלא לחייך כמו ילדה מטופשת. 
     
    ״תודה, ברוק,״ הוא מלמל בשפתיים חשוקות.
     
    השם שלי על שפתיו גרם לילדה המטופשת שבי להתרגש מעבר לכל היגיון. 
     
    ״בבקשה, אמט,״ הנהנתי וניסיתי לשדר לו כאילו זה לא ביג דיל.
     
    ״מה המספר שלך?״ הוציא אמט מכיסו את הנייד שלו.
     
    ״בשביל מה אתה צריך את המספר שלי?״ שאלתי כמעט בחרדה.
     
    ״כדי שאני אוכל לתאם איתך איך אני מחזיר לך את הכסף,״ הוא אמר בטון של 'זה ברור כל כך, טיפשה שכמותך׳.
     
    אמרתי לו את המספר שלי, והוא הכניס אותו לרשימת אנשי הקשר בנייד שלו. 
     
    הוא נתן בי עוד מבט אחד בעיני השוקולד שלו לפני שסובב אליי את גבו ונעלם בצעדים גדולים מעבר לפינה. נשארתי נטועה במקומי, והלב שלי לא חדל מלפעום בטירוף, כאילו רצתי הרגע את מרתון ניו־יורק פעמיים.
     
    יכול להיות שהיום הזה בכלל לא רע כמו שחשבתי. פתאום החיוך לא ירד לי מהפנים, והחשק לגלידה נעלם כלא היה.
     
    אמט
    ברגע שפתחתי את דלת הבית החורקת יכולתי לשמוע את כיסא הגלגלים מחליק על רצפת העץ ולהריח את עשן סיגריות המנטה המוזרות שסבתא מייבל אהבה לעשן.
     
    הן הופיעו במסדרון הכניסה בזו אחר זו. סבתא מייבל בחלוק המרופט שלה, סיגריית מנטה תלויה בצד פיה הדקיק, ואחותי הגדולה אביגיל בכיסא הגלגלים שלה.
     
    ״אמרתי לך שהתלושים לא נגמרו!״ צהלה אביגיל.
     
    ״הם נגמרו,״ אמרתי בטון יבש.
     
    פניה של אביגיל נפלו. תלושי המזון היו התרומה הצנועה שלה לכלכלת הבית. אבל לאחותי הייתה בעיה של אצבע קלה על ההדק, ובכל פעם שנזקקנו לתלושים האלה הם פשוט היו ריקים ולא שווים כלום. 
     
    ״ברור שהם נגמרו. אתה יכול לסמוך רק על עצמך, ילד,״ גיחכה סבתא מייבל בטון מאשים מעט.
     
    ״אני יודע, סבתא,״ הנהנתי.
     
    החלטתי להשמיט את החלק שבו נדחה כרטיס האשראי שלי בסופרמרקט. ידעתי שלא הייתי צריך לתת לדיוק לשכנע אותי לצאת עם החבר'ה לעיר. הוא הבטיח לי שלא נבזבז יותר מדי, ואיכשהו בסוף הערב גיהצתי את שבעים הדולר האחרונים שנשארו במסגרת הכרטיס שלי. מובן שהתקשרתי לדיוק כדי לבקש ממנו להלוות לי כסף, הוא היחיד שיודע מה המצב האמיתי שלי, או אולי היחיד שידע כי עכשיו גם ברוק איסטון יודעת. אבל דיוק לא ענה לטלפון שלי, וקיוויתי שאולי תלושי המזון או הכרטיס יעברו בסופו של דבר. זה תמיד היה משפיל לשמוע שהכרטיס שלי לא עובר, אבל העובדה שהיא ראתה את כל זה ואז שילמה על המצרכים שלי הייתה משפילה פי מאה. החשש שהיא תרוץ לספר לכל מי שמוכן לשמוע על המפגש הזה גרם לי לרצות להכות מישהו עד זוב דם. אם היא תעשה את זה, אני אכחיש כמובן ואצא נגדה, לא יהיה קשה למחוץ שמועה ממישהי כמוה, שכנראה הייתה בתחתית של התחתית של הסולם החברתי. אבל היא בכל זאת עשתה מעשה מדהים בשבילי, לכן החלטתי לחשוב עליה את הטוב ביותר ולתת לה ליהנות מהספק.
     
    ״הכי חשוב שהבאת את הדברים,״ התעלמה אביגיל מסבתא מייבל ושלחה עיניים חמדניות לשקית.
     
    ״אני יודע,״ הנהנתי ועקפתי אותן. הנחתי את השקית על השולחן העקום במטבח הקטנטן שלנו. אביגיל עקבה אחריי וגם סבתא מייבל. הן נשארו לטפל במצרכים בזמן שפרשתי לחדר שלי. בדרך חלפתי על פני החדרים שלהן והצצתי פנימה. אוליבר הקטן ישן על המיטה מכורבל בשמיכה שלו. העיקר שהוא לא יהיה רעב, זה מה שחשוב. חיוך דק עלה על שפתיי למראה העולל השברירי, האחיין שלי. אביגיל ילדה את אוליבר לפני קצת יותר משנה, כשהייתה בת עשרים. החבר הלוזר שלה עזב לפני שאוליבר הגיח לאוויר העולם, ואביגיל נאלצה להתמודד עם ההיריון ועם הלידה בעצמה. זו הייתה תקופה מתוחה. היא וסבתא מייבל רבו בלי הפסקה, בעיקר האשימה סבתא את אביגיל שהיא טיפשה כל כך שנכנסה להיריון בגיל כה צעיר ועוד לפני שהתחתנה. סבתא הייתה קשה עם אביגיל, ושמות חיבה כמו פרוצה, זונה ומטומטמת עפו באוויר בתדירות גבוהה. אביגיל הייתה שברירית וגם תמימה קצת, והלחץ גבר עליה. קצת אחרי שנולד אוליבר היא ניסתה להתאבד בקפיצה מהגג. למרבה הצער כל מה שהיא השיגה היה עמוד שדרה מרוסק, שיתוק מהמותניים ומטה ושיקום ארוך. 
     
    סבתא מייבל ואני טיפלנו באוליבר עד לפני כמה חודשים. אביגיל חזרה הביתה בכיסא גלגלים ונאלצה להתמודד עם הקושי בלגדל ילד במצבה כמעט לבדה. אני הייתי צריך לשלב בין בית הספר, אימוני הלקרוס שלי, חיי החברה שלי ושתי עבודות קבועות פלוס עבודות מזדמנות פה ושם. 
     
    סבתא חיה מקצבת רווחה של המדינה ומתשלומי הפנסיה הזעירים שהשאיר אחריו סבא קלווין. היא כבר הייתה כבויה ועייפה מכל מה שעברה בחיים האלו. המרירות שלה הייתה עזה אבל צפויה. אחרי שהיא וסבא קלווין איבדו את דוד שלי בעיראק ואת אימא שלי בתאונת דרכים קטלנית, היא איבדה כל שמץ של שמחת חיים. ואז גם סבא קלווין הלך לעולמו. עכשיו נשארנו לה רק אנחנו, והיא החלה לאבד את כוחה אט־אט. העול של החיים צילק את הנשמה שלה ואת הגוף שלה. לא האשמתי אותה שהיא הייתה קודרת, קוצנית ולעיתים ממורמרת. 
     
    סגרתי את הדלת של החדר כדי שאוליבר יוכל לישון בשלווה. החדר שלי היה פעם חדר הכביסה, לא הייתה לו דלת, אז תליתי וילון אמבטיה שחצץ בינו לבין שאר הבית. בחלל הקטן הצלחתי לדחוס מיטה שבקושי התאימה לי וארונית עם כמה מגירות, שאליה דחסתי את הדברים שלי. הבגדים שלי היו על מדפים שנתלו מחוץ לחדר כיוון שלא היה מספיק מקום. אבל לפחות היה לי מקום משלי. לפחות זה.
     
    חלצתי את הנעליים, פשטתי מעליי את הג'ינס ואת הז׳קט והסטתי את וילון האמבטיה לפני שנשכבתי במיטה. הייתי צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לעבודה הצדדית שלי בתור מחלק מגזינים, לחזור הביתה, להתארגן לבית הספר, לקחת את אוליבר למעון היום שלו ולהספיק להגיע בזמן לשיעור הראשון. עצמתי את עיניי, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שנרדמתי היה הפנים של ברוק איסטון. הפנים של המושיעה שלי.