אול אין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אול אין
מכר
מאות
עותקים
אול אין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

יולנדה הירש סופר היא בת שלושים ושש, נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלת עסק עצמאי בתחום השיווק, קריינית ספרים מוקלטים, וקוראת נלהבת של ספרים בעצמה.

תקציר

"חלון ההזדמנויות לא נעלם, אלא רק מכוסה בתירוצים עלובים. אם את חולמת לעשות משהו, גם הזמן לא יוכל למנוע ממך. עלייך פשוט לוותר על התירוצים ולהתמסר לחלומות שלך."
 
בגיל שבע, כשילדות אחרות שיחקו בבובות ותכננו את החתונה המושלמת עם נסיך מהאגדות, אבא שלי שיחק בפוקר והפסיד אותי.
במשך עשרים שנה תכננתי את הנקמה המושלמת, להגיע לאליפות הפוקר הבין־לאומית ולנצח אותו במשחק שלו. היה לי ברור שזה לא יהיה פשוט, אבל הייתי ממוקדת מטרה. 
לאחר ששיחקתי מאות משחקים ולמדתי איך לנצח כמעט כל אחד, נסעתי ללאס וגאס. במשך שנה שלמה התחזיתי לגבר, הצגתי את עצמי כאורקוס והשתתפתי בכל אחד מהטורנירים המקדימים.
מהר מאוד גיליתי שכדי להגיע למטרה עליי לנצח שני שחקני פוקר מקצועיים, היחידים שהצליחו לנצח את אבי. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לנצח אותם, ולכן מצאתי פתרון מושלם. פיתיתי כל אחד מהם, ובזה אחר זה גרמתי להם ללמד אותי את המשחק. עד שלמדתי כיצד לנצח אותם.
 
האחים ג'ייסון יצרו סדקים בחומות שבניתי סביב ליבי, והעתיד, שאותו ראיתי בבירור, החל להיטשטש.
תמיד ידעתי שבאהבה ובמלחמה כל האמצעים כשרים, אך לא חשבתי שאיאלץ להמר על האהבה כדי לנצח במלחמה.
 
הסיפור שלי הוא לא סיפור סינדרלה. זה לא הסיפור של הנסיך המוצלח והילדה הפגועה. בסיפור הזה אני זו שכל הקלפים בידיה, בעוד כל השאר הם רק שחקני משנה. או כך לפחות חשבתי.
 
 "אול אין" הוא רומן מתח מסתורי שובר מוסכמות שבו הגבולות בין האסור והמותר מיטשטשים.


זהו ספרה התשיעי של הסופרת יולנדה הירש סופר. 
ספרייה הקודמים : דואט "חזקה מתמיד", דואט "גן עדן בשערי הגיהינום", "הכוח לחזור" וסדרת "בשליטה" – כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר.

פרק ראשון

פרולוג


לפני עשרים שנה

'אבא צועק. הוא אף פעם לא צועק,' המחשבה חולפת בראשי. אני פוקחת את עיניי בבהלה למשמע צעקותיו של אבי ומתיישבת על הספה שהפכה להיות מיטתי הקבועה לסופי השבוע בשנה האחרונה.

קול נפץ זכוכית נשמע, אני מסתכלת סביבי ומחפשת את גורדון, הדובי האהוב עליי.

מריה, האישה אדומת השיער שתמיד שומרת עליי, כבר לא יושבת על הכיסא של אבא.

אני אוזרת אומץ ונעמדת על רגליי, משחילה אותן לנעלי הבית עם הדפס הפוטבול, שמונחות כמו תמיד על הרצפה, וצועדת אל הדלת. אני שואפת אוויר ופותחת חריץ קטן. סביב שולחנות המשחקים אנשים רבים, אך הם לא משחקים. הם מביטים באבי ובשני הגברים שאוחזים בו, מנסים להרגיע אותו. פניו אדומות מכעס.

"אתה מבין מה אתה מבקש ממני?" הוא צורח לעבר איש רחב כתפיים, שערו פלטינה והוא לובש חליפה יקרה. אני לא יכולה לראות את פני הגבר הזה, גבו מופנה אליי, אך כפי הנראה הוא בכלל לא מתרגש מצעקותיו של אבי. וזה מוזר לי כי כולם מפחדים מאבא שלי.

"אני מבין. ועכשיו אתה מבין עד כמה היית יהיר, הפסד שלך זכייה שלי," פוסק האיש ומחווה בראשו לשניים שיניחו לאבי.

ברגע אחד האיש הזר מסתובב, ועיניו נתקלות בעיניי. הן מוכרות לי, אני זוכרת אותן. אני סוגרת את הדלת ובורחת אל הספה, עושה עצמי ישנה.

אני יכולה לשמוע את הרגע המדויק שבו הדלת נפתחת ואת הרגע שבו היא נסגרת. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שמישהו מסתכל עליי. אני מרגישה את זה.

"למה את לא ישנה, מרגרט?" קולו של אבי מלטף. אני מסובבת את גופי ורואה אותו יושב על שולחן הקפה הנמוך העומד סמוך לספה. אני מתרוממת ומחבקת אותו בחוזקה.

"מי האיש הזה?" אני שואלת אותו בעודו מלטף את שערי הקלוע לצמה ארוכה.

אבי שותק.

"אבא?" אני מנסה להתנתק ממגעו, אך הוא מקשיח.

"את יודעת למה קראנו לך מרגרט?" הוא שואל פתאום. והרי אני מכירה את הסיפור. מאז הייתי בת חמש והתחלתי לשאול שאלות, לא הפסיק לספר לי אותו.

"על שם מרגרט תאצ'ר," אני משיבה לו.

"נכון. מרגרט תאצ'ר אישה חזקה, לא סתם כינו אותה 'אשת הברזל', היא אישה שתמיד תיזכר בהיסטוריה כאישה חזקה ודעתנית. את נקראת על שמה, כי עוד כשהיית ברחם של אימא היית דעתנית וחזקה, ותמיד ידענו שהשם שלך, ממש כמו מרגרט תאצ'ר, יירשם בספרי ההיסטוריה. עוד כשהיית ברחם האמנו בך," הוא מלטף את פניי, ואני לא יכולה שלא לראות את העצב בעיניו.

"אתה לא שונא אותי על המוות של אימא?" אני שואלת ורואה את עיניו נפערות. אף פעם לא רציתי להעציב את אבי. ידעתי עד כמה השפיע עליו המוות של אימי. לא שהכרתי אותו בתקופה שבה היא הייתה בחיים, אבל כולם מספרים כמה הוא היה מאושר אז. פעם שמעתי את אחד האנשים שלו אומר, שכשאימא מתה, היא לקחה את הלב שלו איתה. אבי עדיין שותק. הוא לא מצליח לעכל את השאלה ששאלתי.

"אני אוהב אותך. את חלק ממנה וזה מספיק. לכי לישון," הוא נושק למצחי, כפי שהוא עושה בכל פעם לפני שהוא הולך.

"תומס, אולי כדאי..." אני שומעת קול שאיני מכירה ומפנה את מבטי לאדם הזר שראיתי קודם בחוץ.

"לא הלילה, בריידן, מחר נסדר הכול," הוא מבטיח בקולו הבטוח ומחווה בראשו לאיש הזר, שכעת אני מכירה את שמו, לצאת מהחדר. מריה הבייביסיטר המאולתרת שלי נכנסת אל החדר בחיוך ומתיישבת על הכיסא של אבי.

"לכי לישון, מרגרט. מחר יש לך יום ארוך," היא זוקרת גבה בשעשוע, אך איני מבינה מה משעשע אותה כל כך.

"משהו מצחיק אותך?" אני שואלת ובודקת את בגדיי, אולי משהו נשפך עליי.

היא צועדת אליי באיטיות, נקישות עקביה הגבוהים מרגיזות כמו טפטוף שלא פוסק.

היא מלטפת את גורדון ומתקרבת אל פניי. "הוא הימר והפסיד! את יודעת מה הוא הפסיד, מרגרט?" היא שואלת ומטעימה את מילותיה. אני מכווצת את גבותיי, מנסה להבין.

"הוא הפסיד אותך..."


פרק 1


הווה


"מרגרט, תוותרי," נוזף בי בריידן.

"מה עשיתי עכשיו?" אני שואלת אותו ומניחה בכעס את הקלפים על השולחן.

"ליקקת את השפתיים, זה אומר שאת חושבת שתוכלי לרמות אותי," הוא מתרומם מהכיסא וניגש אל המטבח ואני אחריו.

"אתה מכיר אותי טוב מדי. אנשים זרים לא יוכלו לראות את זה," אני מנסה להסביר.

"שחקן טוב לומד את היריב שלו. בסבבים הראשונים של המשחק, הוא לומד את התגובות ואת התנודות הרצוניות והלא רצוניות של כל המשתתפים. ואת, מרגרט, שקופה!" הוא נוזף בי.

אני חושבת על מה שאמר.

"אני יודעת. אני יודעת, בריידן, אבל אני חייבת. אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת להתחרות בו. אני חייבת לנצח אותו. אתה יודע את זה!" אני קובעת בנחישות.

בריידן מסתובב אליי, הוא נשען לאחור וידיו אוחזות בחוזקה בשיש הלבן, מפרקי אצבעותיו כמעט מתמזגים עם הצבע.

"את עדיין חושבת עליו?" הוא מזייף שלווה, אבל אני יכולה לזהות את הזעם בעיניו.

לא רק בריידן מכיר אותי, גם אני בעשרים השנים האחרונות למדתי להכיר אותו.

"אני תמיד אחשוב עליו," אני משיבה באותו הטון.

"את חייבת להעמיד לעצמך מטרות אחרות בחיים, מרגרט, את חוגגת בקרוב עשרים ושבע ועוד לא חווית אהבה, אין לך אפילו חברות. תחיי, מרגרט, תחיי! יש לך זכות לחיות," הוא אוחז בכתפיי, ואני יודעת איך באופן מטאפורי הוא מנער אותי, או לפחות מנסה.

"אני לא בתולה, אתה יודע," אני זוקרת גבה.

הוא נד בראשו. "זו לא הזדמנות אמיתית לזוגיות לשכב עם גברים זרים ולקרוא לעצמך בשם אחר, מרגרט," הוא מתנתק ממני, חוזר אל השולחן, אוסף את הקלפים וטורף אותם.

אני פוערת את פי, מטרתו הברורה של המידע הזה הייתה לזעזע אותו, אך נראה שהוא זה שהצליח לזעזע ולהפתיע אותי.

"מאיפה אתה יודע?" אני שואלת והוא שותק.

"מאיפה לעזאזל אתה יודע?" אני מרימה את הקול, אך הוא ממשיך לטרוף את הקלפים.

"בריידן," אני קוראת בשמו.

הוא משליך את הקלפים על השולחן.

"אם חשבת שברגע שתלכי לקולג' ותשכרי דירה רחוק מהבית, כל מה שאת עושה ייעלם מעיניי, אז את מזלזלת בי ובאהבה שלי אלייך, מרגרט," הוא מנסה להסתיר את הסערה המתחוללת בתוכו, אבל אני לא מתכוונת לוותר לו.

"אתה עוקב אחריי? מי זה, בריידן? את מי שלחת אחריי?" אני מבינה שהיום כבר לא נתעסק בפוקר.

"זה בכלל לא משנה מי זה. כבר שנים שאת מתבודדת, עוברת בלילות בין בתי הימורים שונים, ובכל פעם שאת מפסידה את דואגת לאמלל גבר אחר. ובואי נודה שנדירות הפעמים שבהן את מרוויחה," הוא מרים את הקול. אני מביטה בו, תוהה איך לא שמתי לב עד היום למעקב הצמוד שהדביק לי.

"אני לא ילדה קטנה, ואתה חייב להניח לי לחיות את חיי," אני משיבה לו בכעס, לא בטוחה איך אני מרגישה לאור המידע שהוא הטיח בפניי. איך לא שמתי לב עד היום שכך אני נוהגת.

"זה בדיוק העניין, מרגרט, את לא חיה!" הוא אומר כמעט בלחש. ואני יודעת שזה הרגע המדויק שאני יכולה לבקש כל שארצה.

"אתה צודק, בריידן. אני פשוט לא יכולה לשכוח את הלילה ההוא, את מריה, את..." אני משתתקת, לא מסוגלת לומר את שמו.

תבינו, מאז היום שהוא מסר אותי לידיו של בריידן ואמר לי שהוא מאמין בי ויודע שאמצא את הדרך לאחד אותנו שוב, שנאתי אותו. לא הבנתי איך הוא יכול היה לוותר עליי בקלות, איך הוא יכול היה להמר על הבת שלו.

אני אוספת את הרגשות שלי, מתמקדת במטרה. "הוא ויתר עליי. הוא לא נלחם עליי," אני יודעת שזה בדיוק הזמן להזיל דמעה ולהתחיל לבקש.

"החלטת להשתמש בתותחים הכבדים היום," הוא מחייך, הוא מכיר אותי טוב מדי. אני מוחה את הדמעות, שולפת תפוח ירוק מהקערה, מתיישבת ומחווה בראשי לכיוון הכיסא שמולי.

"אני שמח שאת סוף־סוף עושה את זה באופן מכובד. מה את רוצה?" הוא שואל ברצינות תהומית, כזאת שלא ראיתי כבר שנים, ליתר דיוק עשרים שנה, מאז היום שהוא אסף אותי מהקזינו בווגאס, תלש אותי מידיו של האיש ההוא.

"אני רוצה שתפסיק עם השטויות ותלמד אותי פוקר, על באמת. שאלת אותי למה אני מגיעה לבתי הימורים? כי אתה במשך שנים מרמה אותי. בכך שאתה מסב את תשומת ליבי לתנודות בפניי ובידיי, אתה גורם לי לעשות אותן. אתה משתמש בפסיכולוגיה הפוכה, בריידן. אין לך כל רצון ללמד אותי," אני קובעת.

הוא עוצם את עיניו בחוזקה, מתבייש שגיליתי את סודו.

"החטא היחיד שחטאתי הוא הדאגה שלי אלייך. גידלתי אותך כאילו היית שלי," הוא אומר.

אני מניחה את ידיי בידיו. "אני יודעת, ואני אודה לך תמיד על הניסיון להעניק לי ילדות נורמלית, אבל זה היה בלתי אפשרי לאור המשקעים שהבאתי איתי. אני חייבת לנצח אותו, ואתה היחיד שאי־פעם הצליח," אני קובעת.

הוא שואף אוויר ומביט בי. עיניו הכחולות ממוקדות בעיניי הירוקות.

"טוב, אם את מתעקשת כל כך, אבל יש לי כמה תנאים," הוא אומר, וחיוך נמתח על פניי. אני מתרוממת מהכיסא ועוטפת את בריידן בזרועותיי.

"אין עליך בעולם," אני מחמיאה לו.

הוא מחייך. "שבי!" הוא פוקד עליי.

"קודם כול, אם מישהו יֵדע על הקשר בינך לביני, או מי את, לא תוכלי להיכנס לתחרויות הרציניות ולעולם לא תשחקי בשולחן שלו," הוא מזהיר. חששתי שזו הסיבה שלא נותנים לי להיכנס למקומות שונים.

"אוקיי, מה עוד?" אני שואלת, נחושה שנצליח לעבור את המשוכה הזאת.

 

"את מנסה לחיות. מנסה לצאת, להכיר גברים ולתת להם הזדמנות יותר מאשר לשעה במוטל זול," הוא קובע, ואני מרימה גבה אך מחייכת. מבחינתי זה התנאי הפשוט ביותר.

"מה עוד?" אני משפשפת את ידיי בסקרנות.

"את לא מתווכחת איתי. כשאני אומר לך לעזוב מקום כלשהו, וכלל לא משנה אם את מרגישה הזוכה הגדולה, את עוזבת. נקודה!" הוא קובע.

אני מעווה את פניי. התנאי הזה קצת מוזר לי, למה חשוב לו כל כך שאני אעזוב. אבל זה לא משנה, כל עוד בריידן, האלוף הבלתי מעורער, ייקח אותי תחת חסותו, אני אשאיר עשן לכל המתחרים שלי.

"זהו?" אני שואלת.

"בינתיים," הוא משיב ואני קופצת עליו.

"עכשיו שאלה אחת," הוא מרים אליי את עיניו.

"מה שתרצה," אני משיבה ללא מחשבה.

"איך הגעת למסקנה שאני גורם לך לעשות דברים?" הוא שואל אותי.

אני מחייכת ומצביעה לכיוון המצלמה.

"אני לא מבין," הוא מבולבל.

"כל השיעורים שלנו מתקיימים בחדר הזה. כבר כמה חודשים שהמצלמה הזאת מצלמת את כל המפגשים שלנו. ישבתי על ההקלטות. בריידן, נולדתי לשחק פוקר, ואתה יודע את זה. תמיד ידעת את זה," אני אומרת בלהט.

הוא מהנהן לאישור. "זה נכון," הוא משיב קצרות ולא מוסיף דבר. אני גם לא שואלת. קיבלתי הערב את כל מה שרציתי. עכשיו היעדים שלי נראים קרובים מתמיד.

יולנדה הירש סופר היא בת שלושים ושש, נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלת עסק עצמאי בתחום השיווק, קריינית ספרים מוקלטים, וקוראת נלהבת של ספרים בעצמה.

עוד על הספר

אול אין יולנדה הירש סופר

פרולוג


לפני עשרים שנה

'אבא צועק. הוא אף פעם לא צועק,' המחשבה חולפת בראשי. אני פוקחת את עיניי בבהלה למשמע צעקותיו של אבי ומתיישבת על הספה שהפכה להיות מיטתי הקבועה לסופי השבוע בשנה האחרונה.

קול נפץ זכוכית נשמע, אני מסתכלת סביבי ומחפשת את גורדון, הדובי האהוב עליי.

מריה, האישה אדומת השיער שתמיד שומרת עליי, כבר לא יושבת על הכיסא של אבא.

אני אוזרת אומץ ונעמדת על רגליי, משחילה אותן לנעלי הבית עם הדפס הפוטבול, שמונחות כמו תמיד על הרצפה, וצועדת אל הדלת. אני שואפת אוויר ופותחת חריץ קטן. סביב שולחנות המשחקים אנשים רבים, אך הם לא משחקים. הם מביטים באבי ובשני הגברים שאוחזים בו, מנסים להרגיע אותו. פניו אדומות מכעס.

"אתה מבין מה אתה מבקש ממני?" הוא צורח לעבר איש רחב כתפיים, שערו פלטינה והוא לובש חליפה יקרה. אני לא יכולה לראות את פני הגבר הזה, גבו מופנה אליי, אך כפי הנראה הוא בכלל לא מתרגש מצעקותיו של אבי. וזה מוזר לי כי כולם מפחדים מאבא שלי.

"אני מבין. ועכשיו אתה מבין עד כמה היית יהיר, הפסד שלך זכייה שלי," פוסק האיש ומחווה בראשו לשניים שיניחו לאבי.

ברגע אחד האיש הזר מסתובב, ועיניו נתקלות בעיניי. הן מוכרות לי, אני זוכרת אותן. אני סוגרת את הדלת ובורחת אל הספה, עושה עצמי ישנה.

אני יכולה לשמוע את הרגע המדויק שבו הדלת נפתחת ואת הרגע שבו היא נסגרת. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שמישהו מסתכל עליי. אני מרגישה את זה.

"למה את לא ישנה, מרגרט?" קולו של אבי מלטף. אני מסובבת את גופי ורואה אותו יושב על שולחן הקפה הנמוך העומד סמוך לספה. אני מתרוממת ומחבקת אותו בחוזקה.

"מי האיש הזה?" אני שואלת אותו בעודו מלטף את שערי הקלוע לצמה ארוכה.

אבי שותק.

"אבא?" אני מנסה להתנתק ממגעו, אך הוא מקשיח.

"את יודעת למה קראנו לך מרגרט?" הוא שואל פתאום. והרי אני מכירה את הסיפור. מאז הייתי בת חמש והתחלתי לשאול שאלות, לא הפסיק לספר לי אותו.

"על שם מרגרט תאצ'ר," אני משיבה לו.

"נכון. מרגרט תאצ'ר אישה חזקה, לא סתם כינו אותה 'אשת הברזל', היא אישה שתמיד תיזכר בהיסטוריה כאישה חזקה ודעתנית. את נקראת על שמה, כי עוד כשהיית ברחם של אימא היית דעתנית וחזקה, ותמיד ידענו שהשם שלך, ממש כמו מרגרט תאצ'ר, יירשם בספרי ההיסטוריה. עוד כשהיית ברחם האמנו בך," הוא מלטף את פניי, ואני לא יכולה שלא לראות את העצב בעיניו.

"אתה לא שונא אותי על המוות של אימא?" אני שואלת ורואה את עיניו נפערות. אף פעם לא רציתי להעציב את אבי. ידעתי עד כמה השפיע עליו המוות של אימי. לא שהכרתי אותו בתקופה שבה היא הייתה בחיים, אבל כולם מספרים כמה הוא היה מאושר אז. פעם שמעתי את אחד האנשים שלו אומר, שכשאימא מתה, היא לקחה את הלב שלו איתה. אבי עדיין שותק. הוא לא מצליח לעכל את השאלה ששאלתי.

"אני אוהב אותך. את חלק ממנה וזה מספיק. לכי לישון," הוא נושק למצחי, כפי שהוא עושה בכל פעם לפני שהוא הולך.

"תומס, אולי כדאי..." אני שומעת קול שאיני מכירה ומפנה את מבטי לאדם הזר שראיתי קודם בחוץ.

"לא הלילה, בריידן, מחר נסדר הכול," הוא מבטיח בקולו הבטוח ומחווה בראשו לאיש הזר, שכעת אני מכירה את שמו, לצאת מהחדר. מריה הבייביסיטר המאולתרת שלי נכנסת אל החדר בחיוך ומתיישבת על הכיסא של אבי.

"לכי לישון, מרגרט. מחר יש לך יום ארוך," היא זוקרת גבה בשעשוע, אך איני מבינה מה משעשע אותה כל כך.

"משהו מצחיק אותך?" אני שואלת ובודקת את בגדיי, אולי משהו נשפך עליי.

היא צועדת אליי באיטיות, נקישות עקביה הגבוהים מרגיזות כמו טפטוף שלא פוסק.

היא מלטפת את גורדון ומתקרבת אל פניי. "הוא הימר והפסיד! את יודעת מה הוא הפסיד, מרגרט?" היא שואלת ומטעימה את מילותיה. אני מכווצת את גבותיי, מנסה להבין.

"הוא הפסיד אותך..."


פרק 1


הווה


"מרגרט, תוותרי," נוזף בי בריידן.

"מה עשיתי עכשיו?" אני שואלת אותו ומניחה בכעס את הקלפים על השולחן.

"ליקקת את השפתיים, זה אומר שאת חושבת שתוכלי לרמות אותי," הוא מתרומם מהכיסא וניגש אל המטבח ואני אחריו.

"אתה מכיר אותי טוב מדי. אנשים זרים לא יוכלו לראות את זה," אני מנסה להסביר.

"שחקן טוב לומד את היריב שלו. בסבבים הראשונים של המשחק, הוא לומד את התגובות ואת התנודות הרצוניות והלא רצוניות של כל המשתתפים. ואת, מרגרט, שקופה!" הוא נוזף בי.

אני חושבת על מה שאמר.

"אני יודעת. אני יודעת, בריידן, אבל אני חייבת. אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת להתחרות בו. אני חייבת לנצח אותו. אתה יודע את זה!" אני קובעת בנחישות.

בריידן מסתובב אליי, הוא נשען לאחור וידיו אוחזות בחוזקה בשיש הלבן, מפרקי אצבעותיו כמעט מתמזגים עם הצבע.

"את עדיין חושבת עליו?" הוא מזייף שלווה, אבל אני יכולה לזהות את הזעם בעיניו.

לא רק בריידן מכיר אותי, גם אני בעשרים השנים האחרונות למדתי להכיר אותו.

"אני תמיד אחשוב עליו," אני משיבה באותו הטון.

"את חייבת להעמיד לעצמך מטרות אחרות בחיים, מרגרט, את חוגגת בקרוב עשרים ושבע ועוד לא חווית אהבה, אין לך אפילו חברות. תחיי, מרגרט, תחיי! יש לך זכות לחיות," הוא אוחז בכתפיי, ואני יודעת איך באופן מטאפורי הוא מנער אותי, או לפחות מנסה.

"אני לא בתולה, אתה יודע," אני זוקרת גבה.

הוא נד בראשו. "זו לא הזדמנות אמיתית לזוגיות לשכב עם גברים זרים ולקרוא לעצמך בשם אחר, מרגרט," הוא מתנתק ממני, חוזר אל השולחן, אוסף את הקלפים וטורף אותם.

אני פוערת את פי, מטרתו הברורה של המידע הזה הייתה לזעזע אותו, אך נראה שהוא זה שהצליח לזעזע ולהפתיע אותי.

"מאיפה אתה יודע?" אני שואלת והוא שותק.

"מאיפה לעזאזל אתה יודע?" אני מרימה את הקול, אך הוא ממשיך לטרוף את הקלפים.

"בריידן," אני קוראת בשמו.

הוא משליך את הקלפים על השולחן.

"אם חשבת שברגע שתלכי לקולג' ותשכרי דירה רחוק מהבית, כל מה שאת עושה ייעלם מעיניי, אז את מזלזלת בי ובאהבה שלי אלייך, מרגרט," הוא מנסה להסתיר את הסערה המתחוללת בתוכו, אבל אני לא מתכוונת לוותר לו.

"אתה עוקב אחריי? מי זה, בריידן? את מי שלחת אחריי?" אני מבינה שהיום כבר לא נתעסק בפוקר.

"זה בכלל לא משנה מי זה. כבר שנים שאת מתבודדת, עוברת בלילות בין בתי הימורים שונים, ובכל פעם שאת מפסידה את דואגת לאמלל גבר אחר. ובואי נודה שנדירות הפעמים שבהן את מרוויחה," הוא מרים את הקול. אני מביטה בו, תוהה איך לא שמתי לב עד היום למעקב הצמוד שהדביק לי.

"אני לא ילדה קטנה, ואתה חייב להניח לי לחיות את חיי," אני משיבה לו בכעס, לא בטוחה איך אני מרגישה לאור המידע שהוא הטיח בפניי. איך לא שמתי לב עד היום שכך אני נוהגת.

"זה בדיוק העניין, מרגרט, את לא חיה!" הוא אומר כמעט בלחש. ואני יודעת שזה הרגע המדויק שאני יכולה לבקש כל שארצה.

"אתה צודק, בריידן. אני פשוט לא יכולה לשכוח את הלילה ההוא, את מריה, את..." אני משתתקת, לא מסוגלת לומר את שמו.

תבינו, מאז היום שהוא מסר אותי לידיו של בריידן ואמר לי שהוא מאמין בי ויודע שאמצא את הדרך לאחד אותנו שוב, שנאתי אותו. לא הבנתי איך הוא יכול היה לוותר עליי בקלות, איך הוא יכול היה להמר על הבת שלו.

אני אוספת את הרגשות שלי, מתמקדת במטרה. "הוא ויתר עליי. הוא לא נלחם עליי," אני יודעת שזה בדיוק הזמן להזיל דמעה ולהתחיל לבקש.

"החלטת להשתמש בתותחים הכבדים היום," הוא מחייך, הוא מכיר אותי טוב מדי. אני מוחה את הדמעות, שולפת תפוח ירוק מהקערה, מתיישבת ומחווה בראשי לכיוון הכיסא שמולי.

"אני שמח שאת סוף־סוף עושה את זה באופן מכובד. מה את רוצה?" הוא שואל ברצינות תהומית, כזאת שלא ראיתי כבר שנים, ליתר דיוק עשרים שנה, מאז היום שהוא אסף אותי מהקזינו בווגאס, תלש אותי מידיו של האיש ההוא.

"אני רוצה שתפסיק עם השטויות ותלמד אותי פוקר, על באמת. שאלת אותי למה אני מגיעה לבתי הימורים? כי אתה במשך שנים מרמה אותי. בכך שאתה מסב את תשומת ליבי לתנודות בפניי ובידיי, אתה גורם לי לעשות אותן. אתה משתמש בפסיכולוגיה הפוכה, בריידן. אין לך כל רצון ללמד אותי," אני קובעת.

הוא עוצם את עיניו בחוזקה, מתבייש שגיליתי את סודו.

"החטא היחיד שחטאתי הוא הדאגה שלי אלייך. גידלתי אותך כאילו היית שלי," הוא אומר.

אני מניחה את ידיי בידיו. "אני יודעת, ואני אודה לך תמיד על הניסיון להעניק לי ילדות נורמלית, אבל זה היה בלתי אפשרי לאור המשקעים שהבאתי איתי. אני חייבת לנצח אותו, ואתה היחיד שאי־פעם הצליח," אני קובעת.

הוא שואף אוויר ומביט בי. עיניו הכחולות ממוקדות בעיניי הירוקות.

"טוב, אם את מתעקשת כל כך, אבל יש לי כמה תנאים," הוא אומר, וחיוך נמתח על פניי. אני מתרוממת מהכיסא ועוטפת את בריידן בזרועותיי.

"אין עליך בעולם," אני מחמיאה לו.

הוא מחייך. "שבי!" הוא פוקד עליי.

"קודם כול, אם מישהו יֵדע על הקשר בינך לביני, או מי את, לא תוכלי להיכנס לתחרויות הרציניות ולעולם לא תשחקי בשולחן שלו," הוא מזהיר. חששתי שזו הסיבה שלא נותנים לי להיכנס למקומות שונים.

"אוקיי, מה עוד?" אני שואלת, נחושה שנצליח לעבור את המשוכה הזאת.

 

"את מנסה לחיות. מנסה לצאת, להכיר גברים ולתת להם הזדמנות יותר מאשר לשעה במוטל זול," הוא קובע, ואני מרימה גבה אך מחייכת. מבחינתי זה התנאי הפשוט ביותר.

"מה עוד?" אני משפשפת את ידיי בסקרנות.

"את לא מתווכחת איתי. כשאני אומר לך לעזוב מקום כלשהו, וכלל לא משנה אם את מרגישה הזוכה הגדולה, את עוזבת. נקודה!" הוא קובע.

אני מעווה את פניי. התנאי הזה קצת מוזר לי, למה חשוב לו כל כך שאני אעזוב. אבל זה לא משנה, כל עוד בריידן, האלוף הבלתי מעורער, ייקח אותי תחת חסותו, אני אשאיר עשן לכל המתחרים שלי.

"זהו?" אני שואלת.

"בינתיים," הוא משיב ואני קופצת עליו.

"עכשיו שאלה אחת," הוא מרים אליי את עיניו.

"מה שתרצה," אני משיבה ללא מחשבה.

"איך הגעת למסקנה שאני גורם לך לעשות דברים?" הוא שואל אותי.

אני מחייכת ומצביעה לכיוון המצלמה.

"אני לא מבין," הוא מבולבל.

"כל השיעורים שלנו מתקיימים בחדר הזה. כבר כמה חודשים שהמצלמה הזאת מצלמת את כל המפגשים שלנו. ישבתי על ההקלטות. בריידן, נולדתי לשחק פוקר, ואתה יודע את זה. תמיד ידעת את זה," אני אומרת בלהט.

הוא מהנהן לאישור. "זה נכון," הוא משיב קצרות ולא מוסיף דבר. אני גם לא שואלת. קיבלתי הערב את כל מה שרציתי. עכשיו היעדים שלי נראים קרובים מתמיד.