תרנגול פרסי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תרנגול פרסי
הוספה למועדפים

תרנגול פרסי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    סאגה משפחתית סוחפת המוליכה את הקורא אל ההתרחשויות המרתקות, והלא מוכרות, באיראן שלפני המהפכה האסלאמית. זהו סיפורה של משפחה יהודית תוססת, שממזג בעלילתו אהבות, שנאות, בגידות, ארוטיקה, לחשים, כשפים וסגולות, ומאפיין את החברה היהודית והמוסלמית ואת היחסים ביניהן.

    פרק ראשון

    אבּרהים הדף את תריס הברזל למעלה, נשק למזוזה ונכנס אל אפלולית החנות. הוא בירך את אלוהיו, הרים את ראשו וביקש פרנסה מהשמיים. טעמו המר של מיקוח הבוקר עם אשתו נסך בו תסכול. הוא נאנח בכבדות וחש אומלל. מבטו עבר על הרהיטים הישנים המעוטרים בפרחי קטיפה אדומים גדולים, ועל שולחנו הגדול שניצב עמוק בפנים החנות ושימש לו מגן מפני העולם.

    העיתון 'כֵּיְהָאן' חיכה לו כרגיל בפתח החנות וגם שָרַת־התה הגיע מייד והעמיד לפניו כוס תה מהביל. אבּרהים העיף מבט בטלפון השחור שהיה תלוי על הקיר, הוא היה מקור גאוותו. בימים אלה שאחרי תום מלחמת־העולם השנייה, למעטים בשכונה היה טלפון, והמכשיר בחנותו של אבּרהים זימן אליו את כל מי שהיה צריך לטלפן, והעמיד את אבּרהים בשורה אחת עם חשובי המקום.

    אבּרהים דיפדף בעיתון מבלי לקרוא את האותיות. 'אילו יכולתי הייתי עוזב את הכול ובורח מכאן,' חשב בליבו, 'יכולתי לשכוח את הבית, את האישה ואת הבנות, ולחזור להָמֶדָאן, או להפליג לעולמות רחוקים ובלתי ידועים. ואולי הייתי הופך לדַרְוִוישׁ, כמו ההודים הזקנים שבבוא היום עוזבים את משפחתם, והולכים והולכים עד שהם מתים.'

    קול חריקת הדלת קטע את מחשבותיו. זו היתה אישה. היא פתחה את הדלת באיטיות וסגרה אותה בהיסוס. אז שיחררה מעט את הצָ'אדוֹר הפרחוני שהתעטפה בו, המתינה מעט ושוב עטתה אותו על פניה. עינו הימנית של אבּרהים, שהיתה עיוורת בשל תאונת ילדוּת, באה לעזרת השמאלית ויחד הן ניסו לאמוד את הנכנסת. הוא נשא את ראשו, חייך אל הדמות שנכנסה אל תחום הראייה הצר שלו וקם לקראתה. צלליתה האפילה על האור הדל שחדר מבעד לחלון שמאחוריה וטישטשה את דמותה. ריח גוֹלָאבּ, מי ורדים, חדר לאפו, אך פניה נותרו מטושטשות.

    "בוקר טוב לך, היכנסי בבקשה." שָרַת־התה שב ונכנס. אבּרהים הזמין שתי כוסות תה והביט בה, וכשהתירה מעט את הצָ'אדוֹר, שדיה קראו לו. הם היו מלאים ואיתנים כמו מלוני ביכורים בשבועות. ריח מתוק דיגדג את אפו. אבּרהים חש את התזוזה המשמחת בגופו, חיוכו מילא את פניו הנאות והוא חזר ובירך אותה ושאל לשלומה.

    כמי שכל חייו חיכה לבוא האורחת, הוא ידע את פניה, את דמותה, את ניחוח הבושם ואת תנועותיה, עוד לפני שהתגלו לעיניו. הוא נעל את הדלת, משך את הכיסא והתיישב מולה.

    היא הניחה לצָ'אדוֹר לנשור מעט והשפילה את מבטה. גבותיה הארוכות ככנפי יונה שחורה הצלו על עיני הדבש שלה. חיוכה היה ביישני ורך ולחייה העלו סומק.

    'ישתבח שמו,' חשב אבּרהים וחש שגם בעינו הסומאת הוא קולט את הדמות המלאכית היושבת לפניו.

    היא החזירה לו מבט מזווית עינה.

    אבּרהים שמח פעם נוספת על כך שהנפילה והעיוורון לא הותירו עקבות על פניו. שתי עיניו התרוצצו על פניה, תרות אחר הפתח לנשמתה. הוא נשך את שפתו וחייך אליה. נשיכת השפה, סומק פניו ולהט נשימתו הסגירו את שמחתו, שמחת גבר הפוגש ניחוח אישה.

    'שברתי את סכר הזרוּת,' חייכה לעצמה, 'והוא היה רעוע...'

    היא סיפרה ששמה פַחְרי, מוסלמית נשואה שננטשה על ידי בעלה עם שלושת ילדיה הקטנים. אין מי שיפרנס אותם, והיא עובדת ככוח עזר במרפאה ציבורית קרובה לביתה.

    "מה אגיד לך, צ'וּבֶּה חוֹדָא סֵדָא נַדָארֶה, למכת אלוהים אין צליל, וכשהוא מכֶּה, אין לו מרפא," היא נאנחה, הרימה את מבטה מקצה נעליה וגילגלה את דמעתה בטרם הניחה לה לזלוג.

    'שמע ישראל,' אמר בנפשו והביט ארוכות בפניה. 'איזה טיפש נוטש אוצר כזה? ואני? אני כל בוקר...' הוא לא רצה להמשיך במחשבות. "חָאהַר, אחותי, במה אני יכול לעזור לך?"

    "אני מְפַנה חדר בבית שלי ומבקשת להשכיר אותו," התייפחה בתוך הצָ'אדוֹר שלה, "ככה אולי יהיה מעט כסף לילדיי היתומים..."

    "יתומים? חס ושלום, הוא עוד יחזור," אמר, ובליבו קיווה שלעולם לא.

    "שמעתי עליך רק טובות. אומרים שאתה רַסְתֶגָאר, אדם אמין. אז באתי ישר אליך."

    מבטו נח על פניה. היא כיווצה את שפתיה הוורודות ולחצה בעפעפיה על עיניה המאופרות לשחרר דמעה מתגלגלת.

    אבּרהים הצליח לנתק את מבטו וגלש לקצה החריץ שבמיפתח שמלתה. הדמעה היתה לשווא, לא נמצא לה קהל. עינו של אבּרהים התבייתה על שביל החלב.

    "תודה לאל שיש לי את האח שלי, הוא מצל את צילו עלי ועל האומללים שלי. אבל," נאנחה, "אין חֵיר ממנו, לא רק שאינו תומך בי, גם עול פרנסתו עלי."

    אבּרהים הרים את מבטו וחייך אליה. "זֶנְדֵגִי מִיגְזַרֶה, החיים נמשכים, אל תדאגי, ישנם אנשים טובים, הפרנסה מאלוהים."

    היא הורידה את הצָ'אדוֹר מעל כתפיה וחשפה את צווארה הבוהק והרך.

    אבּרהים אחז את ידיו זו בזו והחדיר את הציפורן הארוכה של הזרת לכף ידו האחרת כדי לעצור את תשוקתו.

    "הבית אמנם שלנו," היא זזה באי נוחות ופיתלה את גופה, "אבל יש עליו הרבה חובות. אם לא אעמוד בתשלומים, ייקחו לי את הבית."

    הוא שמע אותה באוזן אחת וסקר אותה בעין אחת. 'איפה היא ואיפה ההיא?' השווה את המוסלמית הכנועה שלפניו לאישה הרושפת שבביתו.

    שָׁרַת־התה נקש פעמיים על הדלת הנעולה וחיכה בסבלנות. אבּרהים פתח והאיש מסר את מגש התה, העלה חיוך של מבין דבר והסתלק. אבּרהים הגיש לה את התה החם. היא הסירה בחינניות את הצָ'אדוֹר, הפעם עד למותניה, החזיקה בידיה העדינות את הכוס וחייכה חיוך מבויש, נשאה אליו את מבטה והטביעה אותו בקסמיה.

    אפלולית החנות, הקור העז שמעֵבר לדלת, בוהק השלג המשתקף בחלון והתה המהביל עשו יד אחת וקשרו בין שתי נפשות שחיפשו מעט נחמה מן הרָעָה שאלוהים חָלַק להן. הן מצאו את מבוקשן.

    פַחְרי הרימה את הכוס אל שפתותיה ונכוותה, טיפת תה ריחני זלגה בין שדיה. מבטה נח על הטיפה הסוררת וחיוכה המפתה על שפתיה. אבּרהים שלף ממחטה מעומלנת, מסר לה ונסוג לאחור.

    פַחְרי ספגה את טיפת הפיתיון מעל שדיה והסתירה עמוק בליבה את עלבונה מנסיגתו לאחור. 'נראה שרזי הכיבוש לא פועלים עליו כמו על האחרים,' נזפה בעצמה.

    אבּרהים נשם עמוקות את ניחוח הוורדים שמילא את חלל החנות. זוהר פניה ואצבעותיה הלבנות היו בעיניו כפרחי יסמין הקוראים לו לבוא, לקטוף, לשאת ולהתענג. עיני הדבש שלה, ריסיה השחורים והמבט הביישני קראו לו לדבר עבירה. הוא קם מכיסאו, יישר את מכנסיו המגוהצים, ניער את הז'קט התואם וכיחכח בגרונו.

    בגדיו היקרים וקומתו התמירה סיחררו את פַחְרי. היא השפילה את מבטה אל הנעליים השחורות והמבריקות ושיפשפה את אפה המתענג מריח האו־דה־קולון המשובח שלו. בחירתה היתה נכונה. היא שבה וחייכה.

    הדקות הארוכות שעברו עליהם לא נספרו. כי מי יכול לקצוב את עונג האהבה? וכשפַחְרי אספה את הצָ'אדוֹר וביקשה ללכת, אבּרהים קם לפניה, שלח את ידו ונגע בידה. ידיהם הזיעו והם החזיקו אותן סגורות ומלטפות.

    מבטו רקד על פניה וחייך, והיא המשיכה להביט בנעליו המבריקות והסמיקה.

    "חוֹדָא הָאפֵז, ישמרך אלוהים, אדון אבּרהים." אמרה לבסוף.

    וכשהדלת נסגרה אחריה, ענה לה, חוֹדָא הָאפֵז, פַחְרי חָנוֹם."

    כל אותו בוקר אבּרהים לא פתח את דלת חנותו. הוא ישב על כיסאו הקבוע, עצם את עיניו וסקר את פניה היפות בראי הזיותיו. רהיט הקטיפה שימר את קימורי גופה. במבט ענוג ליטף את מקום ישיבתה, שאף את ריחה המתוק ובלע את האוויר שעטף את פַחְרי שהלכה ממנו.

    העננים הקדירו את השמיים, השמש החורפית לא הצליחה להאיר את פנים החנות, פניה היפות של פַחְרי פגו לאט. הקור שחדר ממפתן הדלת העיר את תזמורת הרעב והעלה את סף האשמה.

     

    כשנחשי האדמה השחורים והדקים החלו לטפס על ערימות השלגים, ועקבות הרגליים היו לבליל שחור, מוּלוּק ידעה שהחורף הקשה עומד להסתיים. במשך חודשי החורף הארוכים סחף אותה לובן השלג אל קור אפל במחוזות רחוקים שהכירה רק מהזיותיה. עצי הדובדבן הגבוהים שעמדו בקצה חצר הבית חייכו אליה וניענעו את צמרתם. ענפיהם הנמוכים כרעו מכובד השלג, וכאישה הכורעת ללדת השתרכו על אדמת הגינה. אצבעות דקות ועבות של גפנית משולשת נאחזו בקיר לבנים אדומות כמתפללות לעבור את החורף בשלום. המים בהוֹז, הבריכה הקטנה במרכז החצר, קפאו, ודיירי הבית שנזקקו להם שברו את שולי משטח הקרח ושאבו מים כֵּהים להיטהר.

    עיקר תענוגות החורף היו בבקרים. בני משפחת לוי אהבו את התה המהביל והחם, את הנוּן סַנְגַק, לחם שנאפה על חצץ רותח ונמרח במעט שמנת חמוצה וסמיכה. לפעמים מוּלוּק כיבדה אותם במעט דבש יקר, או בריבת דובדבנים שנותרה מימי הקיץ הארוכים, אך כשהגיעו מהכפרים הרחוקים מכלי חמאה משובחת, גמול על קשריו של אבּרהים, אבי המשפחה, עם עשירי טהראן - אז החגיגה היתה אמיתית.

    אבּרהים היה מתווך נדל"ן שגם המוסלמים סמכו על הגינותו. היו ביניהם אָרְבָּאבּים, אדוניהם של כפרים שלמים, שחלקם לא טרחו מעולם לבקר בנכסיהם ובקושי ידעו את מיקומם על המפה. היה מי שניהל למענם את העניינים שם והזְרים את ההכנסות. בסוף כל עונה היו החמורים, הסוסים או עגלות המשא מגיעים לבתי האדונים, עמוסים בתוצרת חקלאית, אותה חלקו עם מי שחפצו ביקרם, ובהם גם אבּרהים.

    בסתיו עטפו הרוחות את מוּלוּק ששקעה בדיכאון ובחרדה מפני הקור ומאימת החורף המתקרב. אז היה אבּרהים מוריד מעליית־הגג את הכּוֹרְסִי, שולחן מרובע נמוך, ומתקין אותו בחדר הפונה מזרחה. מזרנים רכים הונחו סביב ושמיכת צמר ענקית נפרשה על הכּוֹרְסִי וכלאה את חום הגחלים שרחשו במנגל שמתחת לשולחן, שם יחמם את ליבן ואת רגליהן של מוּלוּק ושל שתי הבנות. הכּוֹרְסִי שימש מקום מפגש לבני משפחת לוי. הם ישבו סביבו, סיפרו סיפורים והחליפו חוויות, אכלו את ארוחותיהם, הכינו שיעורי בית, רבו והשלימו, התחבקו, נגעו ולא נגעו, ליטפו וגם חיפשו עונג אסור. כל יציאה למשימה מחוץ לכּוֹרְסִי לוּותה בוויכוח קולני מי הקורבן שיעזוב את חוג עונג החוֹם, ולוּ לזמן קצר.

    בבקרים הקרים, אחרי הנחת תפילין ותפילת שחרית, אבּרהים היה מניח את סיר האלומיניום הקטן על תנור הנפט הגבוה, העָלָאָדִין, ממיס בו גוש חמאה ביד רחבה, תוחב בחמאה את התמרים השחורים המגולענים, וכשהכול היה לגוש אחד, היה טורף בו את הביצים הטריות ואת הנוּן, הלחם היבש מתמול שלשום. ריח המעדן היה מחזיר אותו לימי ילדותו בעיר הולדתו הָמֶדָאן, בטרם התייתם. הוא היה נאנח ברחמים עצמיים וטורף את המעדן הטעים בחברת הבנות. מוּלוּק הביטה בהם בסלידה ומשכה ידה מהסיר. מעדן התמרים ההָמֶדָאני העניק לבנות כוח רב ליום חורפי קר, וגם העמיד את כרבולתו של אבּרהים יום ולילה ללא הרף. מוּלוּק ידעה את הכרבולת הזו, אך התרחקה ממנעמי החיים והתנכרה לבעלה.

    אבּרהים התייתם מהוריו בגיל שש. זכרונותיו מילדותו היו מעטים ומעורפלים. הוא ידע שאביו, בן שבט לוי, היה בעל ידיים חזקות ומזג חם. האב היה סוחר זרעונים בעיר הָמֶדָאן, היא שוּשן הבירה, וקיים את משפחתו בדוחק. יהודי הָמֶדָאן הכירוהו כאיש ישר וחכם. הוא פתר מריבות בין שכנים, השכין שלום בין שותפים מסוכסכים, ופסק צדק לנשים עשוקות. אך במשפחתו שלו לא הצליח האב לנצור את כעסו, וכשסטר לבכורו מתוך כעס - הרָגוֹ ובכך איבד את כבודו.

    עוד על הספר

    תרנגול פרסי פרי סני

    אבּרהים הדף את תריס הברזל למעלה, נשק למזוזה ונכנס אל אפלולית החנות. הוא בירך את אלוהיו, הרים את ראשו וביקש פרנסה מהשמיים. טעמו המר של מיקוח הבוקר עם אשתו נסך בו תסכול. הוא נאנח בכבדות וחש אומלל. מבטו עבר על הרהיטים הישנים המעוטרים בפרחי קטיפה אדומים גדולים, ועל שולחנו הגדול שניצב עמוק בפנים החנות ושימש לו מגן מפני העולם.

    העיתון 'כֵּיְהָאן' חיכה לו כרגיל בפתח החנות וגם שָרַת־התה הגיע מייד והעמיד לפניו כוס תה מהביל. אבּרהים העיף מבט בטלפון השחור שהיה תלוי על הקיר, הוא היה מקור גאוותו. בימים אלה שאחרי תום מלחמת־העולם השנייה, למעטים בשכונה היה טלפון, והמכשיר בחנותו של אבּרהים זימן אליו את כל מי שהיה צריך לטלפן, והעמיד את אבּרהים בשורה אחת עם חשובי המקום.

    אבּרהים דיפדף בעיתון מבלי לקרוא את האותיות. 'אילו יכולתי הייתי עוזב את הכול ובורח מכאן,' חשב בליבו, 'יכולתי לשכוח את הבית, את האישה ואת הבנות, ולחזור להָמֶדָאן, או להפליג לעולמות רחוקים ובלתי ידועים. ואולי הייתי הופך לדַרְוִוישׁ, כמו ההודים הזקנים שבבוא היום עוזבים את משפחתם, והולכים והולכים עד שהם מתים.'

    קול חריקת הדלת קטע את מחשבותיו. זו היתה אישה. היא פתחה את הדלת באיטיות וסגרה אותה בהיסוס. אז שיחררה מעט את הצָ'אדוֹר הפרחוני שהתעטפה בו, המתינה מעט ושוב עטתה אותו על פניה. עינו הימנית של אבּרהים, שהיתה עיוורת בשל תאונת ילדוּת, באה לעזרת השמאלית ויחד הן ניסו לאמוד את הנכנסת. הוא נשא את ראשו, חייך אל הדמות שנכנסה אל תחום הראייה הצר שלו וקם לקראתה. צלליתה האפילה על האור הדל שחדר מבעד לחלון שמאחוריה וטישטשה את דמותה. ריח גוֹלָאבּ, מי ורדים, חדר לאפו, אך פניה נותרו מטושטשות.

    "בוקר טוב לך, היכנסי בבקשה." שָרַת־התה שב ונכנס. אבּרהים הזמין שתי כוסות תה והביט בה, וכשהתירה מעט את הצָ'אדוֹר, שדיה קראו לו. הם היו מלאים ואיתנים כמו מלוני ביכורים בשבועות. ריח מתוק דיגדג את אפו. אבּרהים חש את התזוזה המשמחת בגופו, חיוכו מילא את פניו הנאות והוא חזר ובירך אותה ושאל לשלומה.

    כמי שכל חייו חיכה לבוא האורחת, הוא ידע את פניה, את דמותה, את ניחוח הבושם ואת תנועותיה, עוד לפני שהתגלו לעיניו. הוא נעל את הדלת, משך את הכיסא והתיישב מולה.

    היא הניחה לצָ'אדוֹר לנשור מעט והשפילה את מבטה. גבותיה הארוכות ככנפי יונה שחורה הצלו על עיני הדבש שלה. חיוכה היה ביישני ורך ולחייה העלו סומק.

    'ישתבח שמו,' חשב אבּרהים וחש שגם בעינו הסומאת הוא קולט את הדמות המלאכית היושבת לפניו.

    היא החזירה לו מבט מזווית עינה.

    אבּרהים שמח פעם נוספת על כך שהנפילה והעיוורון לא הותירו עקבות על פניו. שתי עיניו התרוצצו על פניה, תרות אחר הפתח לנשמתה. הוא נשך את שפתו וחייך אליה. נשיכת השפה, סומק פניו ולהט נשימתו הסגירו את שמחתו, שמחת גבר הפוגש ניחוח אישה.

    'שברתי את סכר הזרוּת,' חייכה לעצמה, 'והוא היה רעוע...'

    היא סיפרה ששמה פַחְרי, מוסלמית נשואה שננטשה על ידי בעלה עם שלושת ילדיה הקטנים. אין מי שיפרנס אותם, והיא עובדת ככוח עזר במרפאה ציבורית קרובה לביתה.

    "מה אגיד לך, צ'וּבֶּה חוֹדָא סֵדָא נַדָארֶה, למכת אלוהים אין צליל, וכשהוא מכֶּה, אין לו מרפא," היא נאנחה, הרימה את מבטה מקצה נעליה וגילגלה את דמעתה בטרם הניחה לה לזלוג.

    'שמע ישראל,' אמר בנפשו והביט ארוכות בפניה. 'איזה טיפש נוטש אוצר כזה? ואני? אני כל בוקר...' הוא לא רצה להמשיך במחשבות. "חָאהַר, אחותי, במה אני יכול לעזור לך?"

    "אני מְפַנה חדר בבית שלי ומבקשת להשכיר אותו," התייפחה בתוך הצָ'אדוֹר שלה, "ככה אולי יהיה מעט כסף לילדיי היתומים..."

    "יתומים? חס ושלום, הוא עוד יחזור," אמר, ובליבו קיווה שלעולם לא.

    "שמעתי עליך רק טובות. אומרים שאתה רַסְתֶגָאר, אדם אמין. אז באתי ישר אליך."

    מבטו נח על פניה. היא כיווצה את שפתיה הוורודות ולחצה בעפעפיה על עיניה המאופרות לשחרר דמעה מתגלגלת.

    אבּרהים הצליח לנתק את מבטו וגלש לקצה החריץ שבמיפתח שמלתה. הדמעה היתה לשווא, לא נמצא לה קהל. עינו של אבּרהים התבייתה על שביל החלב.

    "תודה לאל שיש לי את האח שלי, הוא מצל את צילו עלי ועל האומללים שלי. אבל," נאנחה, "אין חֵיר ממנו, לא רק שאינו תומך בי, גם עול פרנסתו עלי."

    אבּרהים הרים את מבטו וחייך אליה. "זֶנְדֵגִי מִיגְזַרֶה, החיים נמשכים, אל תדאגי, ישנם אנשים טובים, הפרנסה מאלוהים."

    היא הורידה את הצָ'אדוֹר מעל כתפיה וחשפה את צווארה הבוהק והרך.

    אבּרהים אחז את ידיו זו בזו והחדיר את הציפורן הארוכה של הזרת לכף ידו האחרת כדי לעצור את תשוקתו.

    "הבית אמנם שלנו," היא זזה באי נוחות ופיתלה את גופה, "אבל יש עליו הרבה חובות. אם לא אעמוד בתשלומים, ייקחו לי את הבית."

    הוא שמע אותה באוזן אחת וסקר אותה בעין אחת. 'איפה היא ואיפה ההיא?' השווה את המוסלמית הכנועה שלפניו לאישה הרושפת שבביתו.

    שָׁרַת־התה נקש פעמיים על הדלת הנעולה וחיכה בסבלנות. אבּרהים פתח והאיש מסר את מגש התה, העלה חיוך של מבין דבר והסתלק. אבּרהים הגיש לה את התה החם. היא הסירה בחינניות את הצָ'אדוֹר, הפעם עד למותניה, החזיקה בידיה העדינות את הכוס וחייכה חיוך מבויש, נשאה אליו את מבטה והטביעה אותו בקסמיה.

    אפלולית החנות, הקור העז שמעֵבר לדלת, בוהק השלג המשתקף בחלון והתה המהביל עשו יד אחת וקשרו בין שתי נפשות שחיפשו מעט נחמה מן הרָעָה שאלוהים חָלַק להן. הן מצאו את מבוקשן.

    פַחְרי הרימה את הכוס אל שפתותיה ונכוותה, טיפת תה ריחני זלגה בין שדיה. מבטה נח על הטיפה הסוררת וחיוכה המפתה על שפתיה. אבּרהים שלף ממחטה מעומלנת, מסר לה ונסוג לאחור.

    פַחְרי ספגה את טיפת הפיתיון מעל שדיה והסתירה עמוק בליבה את עלבונה מנסיגתו לאחור. 'נראה שרזי הכיבוש לא פועלים עליו כמו על האחרים,' נזפה בעצמה.

    אבּרהים נשם עמוקות את ניחוח הוורדים שמילא את חלל החנות. זוהר פניה ואצבעותיה הלבנות היו בעיניו כפרחי יסמין הקוראים לו לבוא, לקטוף, לשאת ולהתענג. עיני הדבש שלה, ריסיה השחורים והמבט הביישני קראו לו לדבר עבירה. הוא קם מכיסאו, יישר את מכנסיו המגוהצים, ניער את הז'קט התואם וכיחכח בגרונו.

    בגדיו היקרים וקומתו התמירה סיחררו את פַחְרי. היא השפילה את מבטה אל הנעליים השחורות והמבריקות ושיפשפה את אפה המתענג מריח האו־דה־קולון המשובח שלו. בחירתה היתה נכונה. היא שבה וחייכה.

    הדקות הארוכות שעברו עליהם לא נספרו. כי מי יכול לקצוב את עונג האהבה? וכשפַחְרי אספה את הצָ'אדוֹר וביקשה ללכת, אבּרהים קם לפניה, שלח את ידו ונגע בידה. ידיהם הזיעו והם החזיקו אותן סגורות ומלטפות.

    מבטו רקד על פניה וחייך, והיא המשיכה להביט בנעליו המבריקות והסמיקה.

    "חוֹדָא הָאפֵז, ישמרך אלוהים, אדון אבּרהים." אמרה לבסוף.

    וכשהדלת נסגרה אחריה, ענה לה, חוֹדָא הָאפֵז, פַחְרי חָנוֹם."

    כל אותו בוקר אבּרהים לא פתח את דלת חנותו. הוא ישב על כיסאו הקבוע, עצם את עיניו וסקר את פניה היפות בראי הזיותיו. רהיט הקטיפה שימר את קימורי גופה. במבט ענוג ליטף את מקום ישיבתה, שאף את ריחה המתוק ובלע את האוויר שעטף את פַחְרי שהלכה ממנו.

    העננים הקדירו את השמיים, השמש החורפית לא הצליחה להאיר את פנים החנות, פניה היפות של פַחְרי פגו לאט. הקור שחדר ממפתן הדלת העיר את תזמורת הרעב והעלה את סף האשמה.

     

    כשנחשי האדמה השחורים והדקים החלו לטפס על ערימות השלגים, ועקבות הרגליים היו לבליל שחור, מוּלוּק ידעה שהחורף הקשה עומד להסתיים. במשך חודשי החורף הארוכים סחף אותה לובן השלג אל קור אפל במחוזות רחוקים שהכירה רק מהזיותיה. עצי הדובדבן הגבוהים שעמדו בקצה חצר הבית חייכו אליה וניענעו את צמרתם. ענפיהם הנמוכים כרעו מכובד השלג, וכאישה הכורעת ללדת השתרכו על אדמת הגינה. אצבעות דקות ועבות של גפנית משולשת נאחזו בקיר לבנים אדומות כמתפללות לעבור את החורף בשלום. המים בהוֹז, הבריכה הקטנה במרכז החצר, קפאו, ודיירי הבית שנזקקו להם שברו את שולי משטח הקרח ושאבו מים כֵּהים להיטהר.

    עיקר תענוגות החורף היו בבקרים. בני משפחת לוי אהבו את התה המהביל והחם, את הנוּן סַנְגַק, לחם שנאפה על חצץ רותח ונמרח במעט שמנת חמוצה וסמיכה. לפעמים מוּלוּק כיבדה אותם במעט דבש יקר, או בריבת דובדבנים שנותרה מימי הקיץ הארוכים, אך כשהגיעו מהכפרים הרחוקים מכלי חמאה משובחת, גמול על קשריו של אבּרהים, אבי המשפחה, עם עשירי טהראן - אז החגיגה היתה אמיתית.

    אבּרהים היה מתווך נדל"ן שגם המוסלמים סמכו על הגינותו. היו ביניהם אָרְבָּאבּים, אדוניהם של כפרים שלמים, שחלקם לא טרחו מעולם לבקר בנכסיהם ובקושי ידעו את מיקומם על המפה. היה מי שניהל למענם את העניינים שם והזְרים את ההכנסות. בסוף כל עונה היו החמורים, הסוסים או עגלות המשא מגיעים לבתי האדונים, עמוסים בתוצרת חקלאית, אותה חלקו עם מי שחפצו ביקרם, ובהם גם אבּרהים.

    בסתיו עטפו הרוחות את מוּלוּק ששקעה בדיכאון ובחרדה מפני הקור ומאימת החורף המתקרב. אז היה אבּרהים מוריד מעליית־הגג את הכּוֹרְסִי, שולחן מרובע נמוך, ומתקין אותו בחדר הפונה מזרחה. מזרנים רכים הונחו סביב ושמיכת צמר ענקית נפרשה על הכּוֹרְסִי וכלאה את חום הגחלים שרחשו במנגל שמתחת לשולחן, שם יחמם את ליבן ואת רגליהן של מוּלוּק ושל שתי הבנות. הכּוֹרְסִי שימש מקום מפגש לבני משפחת לוי. הם ישבו סביבו, סיפרו סיפורים והחליפו חוויות, אכלו את ארוחותיהם, הכינו שיעורי בית, רבו והשלימו, התחבקו, נגעו ולא נגעו, ליטפו וגם חיפשו עונג אסור. כל יציאה למשימה מחוץ לכּוֹרְסִי לוּותה בוויכוח קולני מי הקורבן שיעזוב את חוג עונג החוֹם, ולוּ לזמן קצר.

    בבקרים הקרים, אחרי הנחת תפילין ותפילת שחרית, אבּרהים היה מניח את סיר האלומיניום הקטן על תנור הנפט הגבוה, העָלָאָדִין, ממיס בו גוש חמאה ביד רחבה, תוחב בחמאה את התמרים השחורים המגולענים, וכשהכול היה לגוש אחד, היה טורף בו את הביצים הטריות ואת הנוּן, הלחם היבש מתמול שלשום. ריח המעדן היה מחזיר אותו לימי ילדותו בעיר הולדתו הָמֶדָאן, בטרם התייתם. הוא היה נאנח ברחמים עצמיים וטורף את המעדן הטעים בחברת הבנות. מוּלוּק הביטה בהם בסלידה ומשכה ידה מהסיר. מעדן התמרים ההָמֶדָאני העניק לבנות כוח רב ליום חורפי קר, וגם העמיד את כרבולתו של אבּרהים יום ולילה ללא הרף. מוּלוּק ידעה את הכרבולת הזו, אך התרחקה ממנעמי החיים והתנכרה לבעלה.

    אבּרהים התייתם מהוריו בגיל שש. זכרונותיו מילדותו היו מעטים ומעורפלים. הוא ידע שאביו, בן שבט לוי, היה בעל ידיים חזקות ומזג חם. האב היה סוחר זרעונים בעיר הָמֶדָאן, היא שוּשן הבירה, וקיים את משפחתו בדוחק. יהודי הָמֶדָאן הכירוהו כאיש ישר וחכם. הוא פתר מריבות בין שכנים, השכין שלום בין שותפים מסוכסכים, ופסק צדק לנשים עשוקות. אך במשפחתו שלו לא הצליח האב לנצור את כעסו, וכשסטר לבכורו מתוך כעס - הרָגוֹ ובכך איבד את כבודו.