עיניים אדומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיניים אדומות
מכר
מאות
עותקים
עיניים אדומות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עיניים אדומות

4.9 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מגי (מרגלית) אוצרי, ילידת חיפה, 1983. בתם של נטלה ויוסף אוצרי (לשעבר, אוצ'רשווילי), שעלו לישראל מגרוזיה בשנת 1973. 

    דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם ספרה הראשון, שתי השמשות של דדיקה, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", נכלל ברשימת ספרי הביכורים המומלצים של הספרייה הלאומית לשנת 2015, וזכה בפרס קרן לייב גולדברג.

    ראיון "ראש בראש"

    תקציר

    השנה היא 2064. רות בת החמש־עשרה אוהבת לצאת לשטח הפתוח עם החבר שלה, תום, כדי לחפש מזון ולהתחמק ולו לרגע מהצפיפות, הסירחון והלחץ שבתוך גדרות מחנה כרמל, שבו היא חיה עם אביה ואחיה, לאחר שאמה נדבקה במחלה ונלקחה אל גורל לא ידוע. 
    אבל בחוץ אורבת סכנה גדולה. בשטח הפתוח המכונה "עזאזל" מסתובבים שטריאות – אנשים החולים במגפת השיגעון שפשטה בכל העולם, ושגדרות המחנה נועדו להגן מפניה. מספיק מגע אחד, והמגפה שאינה יודעת רחמים, הופכת את החולים לנשאים ואז למטורפים אדומי עיניים. 
    יום אחד רות ותום מרחיקים לכת מעבר לגדרות וכנגד הכללים, עד שאין להם עוד דרך חזרה. כעת הם נאלצים לברוח ולהילחם לבדם על חייהם ועל שפיותם מול כוחות עצומים ורבים מהם. האם יצליחו לשרוד בעולם חולני ששכח אנושיות ומגע מהם? האם רות תגלה מה קרה לאמה? האם אהבתה לתום תשרוד את הרעב, הבדידות והמחלה? 
    בספר הראשון של טרילוגיית עיניים אדומות טווה מגי אוצרי מציאות מעוררת חלחלה של ישראל כפי שאיננו רוצים לראותה לעולם – מדינה שסועה למחנות, נגועה במחלת הטירוף, שבה רק החזק שורד, ולאהבה ולחמלה אין מקום.
     
    מגי אוצרי היא סופרת ומשפטנית. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ובתם. "עיניים אדומות" הוא ספרה הראשון לנוער. קדמו לו ספריה למבוגרים: "שתי השמשות של דדיקה" ו"כותבת הנאומים".

    פרק ראשון

    פרולוג

    אני עוד זוכרת תקופה שהעולם לא היה משוגע. שאמא ואבא לא היו משוגעים. שהפחד משיגעון לא ארב בכל פינה.
    אז עוד הייתי סתם ילדה מדניה שהסתכלה על כל העיר מלמעלה. שחשבה שהעולם כולו מתמצה במרחב המצוחצח והירוק שבין רחוב האג לרחוב שוודיה. מקום שבו השמש תמיד תמיד זרחה. אז — לפני שהכול התפרק לנו מול העיניים. אז, בפרקי הזמן הקצרים שבהם לא היינו בחופשות משפחתיות במלונות יקרים, המשכנו להתבשם בניחוחות החוצלארץ שעלו משמות הרחובות — חוף השנהב, אנטוורפן, איטליה, קוסטה ריקה. עכשיו כל המקומות האלה ממילא לא קיימים. כל היופי שלהם נמחק בפעולות הבירוא. בשרפה הגדולה. גם דניה נמחקה באש. גם הבית שלנו בטח נמחק. הבית שלנו, שישב בקצה קצהו של רחוב קוסטה ריקה והשקיף אל הים. "הבית עם הנוף הכי יפה בארץ," אבא שלי תמיד היה אומר. ואני לא יודעת, אולי הוא צדק. לא הספקתי לראות את כל הארץ. גם את המעט מדי שהספקתי לראות אני כבר בקושי זוכרת.
    "קיבא," שאלתי פעם את אחי הגדול, עקיבא, בחושך, כשהוא כבר היה מנומנם, "גם לך יש רגעים כאלה, שאתה מרגיש שיש לך במוח מפלצת שאוכלת לך את כל הזיכרונות של הלפני?"
    "ככה זה, תות. שוכחים," הוא מילמל, דיבורו דביק ועייף. "עובר הזמן ושוכחים. זה נורמלי."
    ואני לא עניתי. רק עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בפרחים. שדות אינסופיים של פרחים שהשתרעו בסמוך לבית שלנו. הבית עם הנוף הכי יפה בארץ.
    אז, לפני שהכול ירד לטמיון, עוד היינו בטוחים שכסף קונה הכול. הייתי הולכת עם אמא לחנות צעצועים והעולם כולו היה פרוש לפני, שום דבר לא היה מעבר להישג ידי הקטנה. להישג ידנו. "עולם" ייצרו עבורנו שתלים תת־עוריים חכמים, ושבבי זיהוי ומקרני סיבים אופטיים וחפיצי מוזיקה ומשקפי סלולר והכול היה זמין כל כך, ושום דבר לא נראה רחוק מדי. רק היית צריכה לבקש, וקול מתכתי־רובוטי היה עונה לך — כמה, למה, איפה ואיך. לכל השאלות היו תשובות. בקושי היינו צריכים לחשוב. בקושי היינו צריכים לזכור. המחשבים זכרו עבורנו.
    אז עוד חשבנו שהכסף שלנו יעזור לנו. האמונה הזאת לא התפוגגה עד שהפינוי התחיל. כשהתחילו להבעיר סביבנו את כל הפרחים כדי לקטול איתם גם את השְטְריאוֹת. בסוף רק הפרחים מתו. השטריאות הצליחו לברוח, ושכונת דניה שבה נולדתי הפכה פשוט לעוד חלק נטוש במרחבים הענקיים של עזאזל. אני, אבא וקיבא כבר הבנו בשלב הזה שהכסף לא יועיל. רק אמא עוד נאחזה באשליה. הייתי רק בת שבע אז, עוד לא הגיל שבו מתביישים באמא ובאבא. ועדיין, כשהיא ניסתה לשחד את החייל הזה, כדי שישלח אותנו למפקדת אביב עם כל המקושרים, ולא למחנה כרמל — עדיין, המבט הזה שלו, של החייל המנומש הזה שלא היה מבוגר בהרבה ממני היום... זה היה מבט של לגלוג, של בוז, של "מטומטמת, תסתכלי איפה את נמצאת." הוא היה ילד בן תשע־עשרה, שמבין בעולם החדש הזה יותר מאמא שלי, אישה בת ארבעים ושתיים. בכל הפחד הקיומי הזה, כשהקרקע נשמטה מתחת לרגליים של כולנו, מצאתי זמן להתבייש באמא שלי.
    זו היתה הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. אמא היתה האיטית ביותר להסתגל למצב החדש, והמהירה ביותר להשתגע. אפילו החשש מהמגפה לא ניטרל את הכמיהה האינסטינקטיבית הזאת שלה למגע. בימים ההם בזתי כל כך לחוסר הזהירות שלה. כשאנשים נזהרו לא לנשום אחד על השני, היא היתה מתעקשת להתנפל על כמעט־זרים בחיבוקים. אפילו כאשר תקנות המגע הפכו את המגע לבלתי חוקי כדי לצמצם הדבקה בקשרים שהממשל הגדיר "נטולי פחד באופן בלתי רציונלי" — כמו קשרים בין בני משפחה קרובים, בין זוגות, בין הורים לילדיהם — היא התעקשה להמשיך. היא היתה כל כך טיפשה. כל כך חסרת אחריות.
    מה לא הייתי עושה כדי שהיא תהיה פה איתי עכשיו.
    אבל היא לא פה. זה רק אני וקיבא ואבא עכשיו, והחלל העצום הזה שהיא הותירה מאחוריה. היינו משפחה מושלמת. גם אחרי שהכול התחיל, ההורים שלי היו מופת לזוגיות טובה ולהורות נהדרת, למרות כל הקשיים. בעיקר, היינו יחד. היינו מאוחדים, למרות כל הדברים הרעים שאיימו להפריד בינינו. רק אחרי שאמא נלקחה, הכול התחיל באמת להידרדר. לפני זה אבא עוד היה יכול להתנחם באהבה שלו לאשתו, ואנחנו — אני וקיבא — יכולנו להתנחם בשני הורים שדאגו לנו.
    כבר שלוש שנים שאנחנו ככה, בלעדיה. יתומים ממנה. לא שלמישהו אכפת כאן.
    זה הסיפור שלנו, אבל הוא לא מיוחד. כאן לכל אחד יש סיפור עם סוף עצוב. אני שונאת סיפורים עם סופים עצובים, אפילו שקיבא תמיד אומר שלכל הסיפורים יש סוף עצוב, "כי בסוף כולם מזדקנים ומתים — פשוט ברוב הסיפורים מפסיקים באמצע ולא מספרים לך את זה." וקיבא צודק, אבל ברגעים האלה הייתי רוצה שהוא יהיה קצת פחות צודק וקצת יותר האח הגדול שלי. אכפתי ומגונן כמו שהוא בדרך כלל. האח הגדול שיודע להגיד את הדבר שיגרום לי להרגיש טוב. כמו שאמא היתה עושה. שירחם עלי קצת, כמו שמגיע לי שירחמו עלי. כי ילדה יתומה — מגיע לה שירחמו עליה. לפחות טיפה, לא? אפילו בעולם נורא כמו שלנו. אבל אף אחד לא מרחם עלי פה.
    זה העולם שלי.
    זה כאילו יש לי בראש מפלצת שאוכלת לי את כל הזיכרונות של הלפני, ואפילו שקיבא אומר שזה נורמלי, לי זה לא אכפת, כי אני ממש רוצה לזכור. אני רוצה לזכור את הפרחים, ואת אמא שלי ואת הנוף הכחול האינסופי של הים, שאבא תמיד אמר שהוא הכי יפה בארץ.
    בבקשה, אלוהים, תעשה שהמפלצת תלך. תעשה שלא אשכח.
     
    ינואר 2064
     

    1)

    אני הולכת עכשיו. בצעדים כבדים אני גומאת את הדרך הצרה ממבנה בית הספר הישן, המוזנח והרעוע שבו מתגוררים תום ואמא שלו אל הקיטון שבו גרה המשפחה שלי. או מה שנותר ממנה. אני צמאה. חם לי, והאוויר סביבי מהביל בחמיצות של זיעה. לכולנו חם. גם בגלל הבצורת המתמשכת, וגם בגלל הלחות, וגם בגלל הצפיפות שנכפתה עלינו פה, במחנה כרמל. אבל בעיקר חם לנו בגלל הבגדים. שימו כמעט מיליון אנשים בשטח מגודר של רבע מחיפה, תגידו להם שאם הם ייגעו בטעות אחד בשני הם עלולים לאבד את שפיותם לחלוטין ולהפוך למפלצות, ותראו איך הם מתחילים להתלבש טוב. ממש טוב. חולצות גולף באמצע יולי. כפפות בשיא החום של אוגוסט. אפילו הבדים הדקיקים ביותר מרגישים כמו צמר במזג האוויר הלח הזה. למרות שאנחנו משתדלים ללבוש גוונים בהירים, זה לא מקל את המצוקה. זה אפילו קצת מעצבן. כולנו חיים בפחד מהמגפה, מכל מגע אקראי, גוועים ברעב ומתבוססים בייאוש קיומי, אבל מה, אנחנו עושים את זה כשאנחנו לבושים במגוון צבעים עליזים.
    אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שלבשתי מכנסיים קצרים. כמה אני מתגעגעת לתחושה של אוויר שמלטף את העור החשוף של הרגליים בלי שום מסננים. לתחושת החופש הזאת. אני כבר בקושי זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה. ודאי שלא אזכור. מי ידע שזו תהיה הפעם האחרונה. זה בטח היה בקיץ שבו סיימתי את כיתה א', כשהגיע הסתיו של כיתה ב' הכול כבר השתגע. אילו ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה, הייתי מקפידה לזכור אותה. לנצור אותה. להיאחז בה. כל כך הרבה דברים שאיבדתי, ולא ידעתי בכלל — כשעשיתי אותם בפעם האחרונה, כשחוויתי אותם בפעם האחרונה — שזו תהיה הפעם האחרונה. ועכשיו לא נשאר מהם כלום. רק הד קלוש של געגוע.
    כבר שעה ארוכה שאני נאבקת בשאריות הסחוס של עצמות חולדה שתום נתן לי. לא טעים במיוחד, אבל יופי של חלבון. אני צועדת ומכרסמת בייאוש. אין כאן אף אחד בשעות האלה, הרוב יצאו לעזאזל — אל מתחם הלקטים, כדי לנסות להשיג עוד אוכל למנה היומית, ולכן אני מרשה לעצמי להתגרות בגורל ולאכול בפומבי. בדרך כלל מומלץ לא לעשות את זה, אפילו כשמדובר במנה שרחוקה מלהיות מנת שף, כמו חולדה שתום שרף היטב. הוא לא עשה את זה רק מפני שהוא טבח גרוע. הוא עשה את זה בעיקר בגלל ההנחיות של המפקדה. חייבים להקדיח את הבשר כדי להבטיח קטילת מזיקים וחיידקים שאולי מסתתרים בתוכו. בדרך כלל גם מומלץ לאכול בסתר. זו דווקא לא תקנה. סתם שכל ישר. כל תושבי המחנה הרי רעבים, ואנשים רעבים עושים דברים בלתי נתפסים כדי להשקיט את הרעב. הכללים האלה ברורים לכולם, גם בלי שיכתבו אותם בספר החוקים. את ההקצבה אוכלים ברגע שמקבלים אותה, שואבים אותה לקיבה בנגיסה אחת גדולה, ואם צדים משהו במתחם הלקטים — בשום אופן לא מכניסים אותו למחנה. "אוכלים בחוץ", מה שנקרא. אף אחד לא צריך לדעת מה יש לך ומה אין לך. פשוט תהיה בוֹק ותעמיד פני מורעב, כמו כולם.
    אני חולפת על פני גרפיטי ישן ודהוי, מאלה שהיו נפוצים בתקופה שלפני. "לא נשכח את ינואר האדום", כתוב שם בכתב יד מרושל. ממרחק אני רואה גבר גדל מידות צועד לקראתי, ונדרכת. מסתירה את שאריות המזון. אני מחישה את צעדי וחולפת על פניו, מנסה להיראות אדישה. הוא סוקר אותי במבטו הרעב, ואני חשה את לבי ההולם בפראות. אני משפילה את מבטי. נמנעת ממבטו של האיש עד כמה שאני יכולה. על הקרקע אני מבחינה בחינמון "ידיעות העולם" מאתמול. הכותרת זועקת "ארבע שטריאות נקטלו בסמוך לגדר מתחם הלקטים". ומתחת כותרת קטנה יותר: "כוחות לווייתנאים התפרשו באזור כדי למנוע ניסיונות חדירה נוספים". מעל לכול מתנוסס הלוגו הנצחי של חברת עולם: "עולם — לעולם טוב יותר". אני מרימה את מבטי מן האדמה. האיש המשיך הלאה. אני כבר לא רואה אותו. אני מוציאה את העצמות מכיסי וממשיכה להיאבק בשאריות הבשר הצמיגי.
    "אוי נו, זה ממש דוחה, אפילו ביחס לבשר של חולדה! מה יהיה עם הבישול שלך?!" הקנטתי את תום אחרי הנגיסה הראשונה מהארוחה שהכין לי לפני שעה קלה.
    "שטות, אולי פשוט תסתמי ותאכלי?" הוא העמיד פני כועס, "את ממש כפוית טובה, את יודעת? אני נותן לך את ארוחת הצהריים שלי, וזה מה שאני מקבל?" את הפרצוף הנעלב החליף עכשיו החיוך לבן השיניים של תום, ועינו הימנית קרצה. "חוץ מזה, את צריכה את הוויטמינים, אחרת איך תגדלי ותהפכי מילדה לאישה, הא, תגידי לי?" תום ניצל את זה ששנינו היינו לבדנו, וכהרגלו מתח את גבולות המותר וצבט את המותן שלי בידו העטויה כפפה. כשקפצתי, מצחקקת בחוסר טבעיות, לא ידעתי אם זה ממבוכה, או מהפחד שאנחנו עושים דבר־מה אסור על פי התקנות. נוגעים. זה לא שלא רציתי, אבל לא יכולתי להרפות מהחשש. החשש מהמחלה. החשש שיתפסו אותנו. כנראה פני התקדרו פתאום, כי תום מיהר להצטדק.
    "נו, אני עם כפפות. מה הביג דיל?" הוא אמר.
    "זה ביג דיל, ואתה יודע את זה," עניתי, "אם אבא שלי היה יודע..."
    "נו, די כבר עם אבא שלך," תום מיהר לקטוע אותי בטון דיבורו הלעגני, "הוא סתם היסטרי."
    "זה בדיוק מה שאמא שלי תמיד אמרה," השבתי בחיוך סרקסטי מקץ שתיקה ארוכה.
    תום נאלם. הוא תמיד נשנק כשהייתי מזכירה את אמא שלי. לא יודע מה להגיד. בדיוק כמו שאני מגיבה כשהוא היה מזכיר את אבא שלו. אבא שלו ה"זבל", ככה הוא קורא לו. אבא שלו הזבל המופרע שהיה מרביץ לאמא שלו, והתאבד כשהוא עוד היה קטן, "וטוב שכך." תום תמיד אומר שהוא שמח כשאבא שלו מת, אבל כשהוא מדבר עליו זה אף פעם לא נשמע שהוא שמח, אז תמיד אני שותקת. כנראה ברגעים כאלה לא משנה מה אומרים, זה תמיד הדבר הלא נכון. עדיף לא להגיד כלום.
    "אוף, אני ממילא חייבת לעוף," אמרתי לבסוף, מדוכדכת מן המחשבה על פרֵדה מתום. מהמחשבה לחזור לחדרון החנוק של המשפחה שלי. "אבא שלי לא יודע שאני פה, והוא הרי מת עליך, אז הוא בטוח ישמח."
    "הוא מת להפריד בינינו. מת," פניו של תום התכרכמו, "זה כל מה שהוא רוצה, להפריד בינינו. הוא חושב שאחד כמוני לא מספיק טוב בשביל הבת שלו, הא?"
    "זה לא משנה מה הוא חושב," עניתי, "והוא יכול למות להפריד בינינו. זה לא יעזור לו."
    "נכון," תום הביט בי במבט הזה שלו, המבט שהוא נועץ בי ממרום גובהו, "זה נכון מאוד, כי אף אחד לא יכול להפריד בינינו. אף אחד."
    חייכתי לעברו של תום. כשהוא אומר דברים רומנטיים כאלה, אלה הרגעים שאני הכי אוהבת אותו בעולם. הרגעים שבהם אני רואה בעיניים שלו כמה הוא אוהב אותי, ונסחפת איתו לשם. למקום הזה, שבו אלה רק אנחנו שחשובים, ושאר העולם פשוט נעלם. ברור לי שבבועה כזו היינו יכולים להישאר מאוהבים לנצח. "תכף אני אתגייס סוף־סוף, ואז אהיה לווייתנאי תותח והוא ימות עלי," תום משיב בזחיחות, גודע ברגע את הפנטזיה שלי להישאר איתו כאן ולא לחזור הביתה. "כשאני אהיה חייל מצטיין, הוא כבר לא יחשוב שאני לא מספיק טוב." הוא כל כך מחכה לזה, לגיוס. מפנטז על אחיזת נשק, נטרול שטריאות ופטרולים, עד כדי כך שהוא לא מבחין ברתיעה שלי בכל פעם שהנושא עולה.
    "שלוש שנים זה לא תכף, וחוץ מזה, לא נראה לי שזה ירשים אותו יותר מדי," עניתי בקצרה, ומיד הוספתי, "חוץ מזה, אני חייבת לטוס, תכף יתחיל להחשיך."
    קמתי מן הישיבה על רצפת השומשום הדהויה, נפרדתי מתום בנשיקה באוויר ורצתי החוצה, אל השמש. הבניין שבו תום גר היה פעם בית ספר תיכון. תום ואמא שלו חולקים עם כמה משפחות כיתה שלמה בקומה העליונה של הבניין הגדול, שכל קריאה בו חוזרת אליך כהדהוד. "ברוכים הבאים לתיכון עירוני ג'", שלט הכניסה עדיין מתעקש לבשר לבאים כשאני יוצאת מהשער של המבנה, תזכורת מכאיבה לימים אחרים, שבהם המסדרונות האלה שימשו נערים ונערות חסרי דאגות אמיתיות. הבטתי אחורה, לעבר תום שעדיין ישב בירכתי הקומה העליונה של בית הספר, בפינה שלנו. פה בטח היתה המחששה שלהם. פה הם ישבו ועישנו בסתר, והרגישו כמו ילדים רעים ומרדנים, ודיברו על סדרות ועל סרטים ועל ספרים. ריכלו מי היה עם מי, ומי דלוק על מי, ומי נפרד ממי. הם היו בגילנו בערך. בגיל שלי ושל תום, אבל הבטן שלהם היתה מלאה והם הרגישו בטוחים, ואף אחד מהם לא תיאר לעצמו כמה פריכה ושבירה המציאות הנוחה הזאת. כמה מהר הדברים יכולים להשתנות לרעה.
    היו להם אוזניות רסיס ומקרנים סלולריים וגזירי תקשורת, וכל מוצרי החשמל שרק יכלו לחשוב עליהם. היו להם כיריים חשמליות שעבדו כל הזמן, מתי שהתחשק לבשל, בלי הקצבה יומית. היה להם אור בלי חשבון גם באמצע הלילה. זה בוודאי היה כל כך נפלא. הם בטח לא ידעו להעריך את זה בכלל. במהלך ההיסטריה של פעולות הבירוא הופגזו והושמדו בזו אחר זו כל תחנות הכוח באזור, בארץ ובעולם כולו. כולן שרצו שטריאות. כל תשתיות התקשורת קרסו. במשך תקופה ארוכה אחרי הפינוי הועבר המידע למפקדה באמצעות יוני דואר, עד שהפעילו מחדש את משדרי הרדיו, ומאז כל התקשורת בין המחנות מתבססת עליהם. אמנם בתוך מפקדת אביב הצליחו לשקם כמה תחנות כוח, אבל הן קטנות. כמות החשמל שהן מספקות מועטה, ומי שנהנים מן הזרם החשמלי המופק הם הבכירים, בעיקר, וגם כוחות השיטור — הכלבינאים — והצבא — הלווייתנאים. אנחנו, פשוטי העם, מקבלים הקצבת חשמל. שני קילוֹוָאט למשפחה למשך שעה אחת ביום, שבמהלכה אנחנו יכולים בעיקר לבשל את מעט האוכל שיש לנו. מוצרי החשמל הנפוצים הפכו לגרוטאות חסרות משמעות. שבבי הזיהוי הם רק צלקת עם פוטנציאל זיהומי. מקרני הסיבים הם קישוט חסר תועלת. חפיצי המוזיקה נדמו. עכשיו תמצאו דרך להעביר את הזמן, נראה אתכם.
    אה כן, וכיום, כשהלילה יורד, הוא מביא איתו חושך מוחלט.
     
    אני מטפסת במדרגות האבן התלולות אל רחוב פינסקר וצועדת על האספלט הלוהט. זיעה ניגרת במורד הגב שלי. חם לי. חם כל כך. צמחי הנוי שגדלו פרא בחזיתות הבתים מתחככים פה ושם בחולצה הדהויה שלי ובמכנסיים, שגם הם ידעו ימים טובים מאלה. אני ממשיכה ברחוב אל הצומת הגדול שבו מתחבר פינסקר אל רחוב שלום עליכם ואד"ם הכהן, וחוככת בדעתי לאן להמשיך. החדרון שהוקצה לי, לאבא ולקיבא נמצא ברחוב חסידי אומות העולם, אבל הדרך הקצרה לשם עוברת באד"ם הכהן ובסמוך למחסומי היציאה — המובילים אל מתחם הלקטים — ממש איפה שפעם היתה הכניסה לטכניון. לרוב אני עושה עיקוף דרך כיכר זיו כדי לא לעבור לידם. לצמצם עד כמה שניתן את המגע שלי עם אזור הגלאים. מקום נורא. מדכא ממש. אנשים מתחננים במחסום. צעירים וקשישים, גברים ונשים מותשים מן החום ומן הרעב, שבים ממתחם הלקטים ועיניהם טרוטות. בזמן האחרון אפילו אלה ששמים את נפשם בכפם ויוצאים לשם, מתקשים למצוא מזון. מתחם הלקטים כבר הופשט מכל מה שהיה לו לתת לנו. הולכות ומתרבות השמועות על הסתננויות מבעד לגדר, אל עזאזל, בניסיון נואש להשיג מזון. אבל זו סכנה גדולה, הסתננות כזו. תמיד מרחף ממעל החשש להילכד על ידי פטרולים של לווייתנאים, או גרוע מזה — להיתקל בשטריאות אדומי עיניים שרק מחפשים קורבנות קלים למאכל ולהדבקה במגפה. ובאמת, הכי נורא זה כשהגלאי מצפצף ומודיע על הדבקה. אז לבכי ולצעקות הרגילים מתווספים גם בכי וצעקות של משפחות שנקרעות מאהוביהן.
    אני פונה לעבר רחוב שלום עליכם בתקווה לעקוף את המחסומים ולהימנע מכל זה, אבל מיד מבחינה בכוחות רועשים של כלבינאים. בטח היתה איזו הפרת סדר של עברייני מגע. "אולי איזו אמא חיבקה את הבן שלה, אז הקפיצו את כולם," אני חושבת לעצמי בארסיות. הכלבינאים לבושי המדים השחורים המבריקים ועטויי מסכות הפלסטיק השקופות נעמדים כחומה בצורה לרוחבו של הרחוב, כלביהם נובחים בשצף. מונעים את הכניסה. בתוך המתחם הסגור אין יוצא ואין בא.
    "אני תקועה," אני חושבת לעצמי, כשאני מבינה שאין מנוס אלא לצעוד בדרך השנייה. "חייבת לעבור ליד הגלאים. לעזאזל."
     
    אני יודעת שזה יכול להישמע מוזר, אבל בהתחלה לא היה כל כך נורא פה. נכון, היו הפחד מהמחלה, והצפיפות והחשש ממגע וכל זה, אבל בסך הכול היתה פה שגרה די נורמלית. לא היו יותר מדי עימותים. ככה זה כשכולם במחנה הם פחות או יותר אותו הדבר. אחרי שהפרידו אותנו מהחרדים, מהדתיים, מהערבים ומהפלסטינאים, כבר לא באמת נשאר לנו על מה לריב, והשנאה שהיתה לנו בלב נשארה רק זיכרון עמום, כזה שמצא ביטוי רק מדי פעם בהתגרויות הדדיות של נערים מרדנים, שחיפשו תעסוקה בחצר בית הספר המאולתר שהקימו עבורנו.
    "יא אהבל," הייתי שומעת אותם מדי פעם מסננים לעבר ילד אחר, כשהדם שלהם ממש רתח מחום ומשעמום. "מה אתה, דוס או ערבי?" אבל כולנו ידענו שאף אחד מאיתנו הוא לא דוס וגם לא ערבי. שכולנו חילונים. שכולנו בדיוק אותו הדבר.
    כי רק חילונים יש פה, במחנה כרמל. יהודים חילונים. כאלה שלפני הפינוי לא הדליקו נרות בשבת, בקושי הדליקו נרות בחנוכה, וליל הסדר היה עבורם בעיקר תירוץ לאכול. אחרי שהמגפה פרצה, ואחרי שהאשמנו בה את כולם, וכולם האשימו אותנו, ואחרי שניסינו להרוג את כל האחרים, וכל האחרים ניסו להרוג אותנו, זה היה רק צפוי שיפרידו בינינו אחרי שהסכם הסטטוס קוו נחתם. החילונים קיבלו מחנה. הדתיים קיבלו מחנה. ערביי ישראל קיבלו מחנה. הפלסטינאים קיבלו מחנה. גם החרדים קיבלו מחנה. לפחות מה שנשאר מהם אחרי הטבח שאירע בינואר האדום. ומעל כולם — המפקדה. מפקדת אביב. עכשיו אנחנו כבר לא קוראים אחד לשני "עכברושים" או "חרקים". התקדמנו. עכשיו אנחנו פשוט אוכלים עכברושים וחרקים לארוחת הערב.
    ובאמת בהתחלה היה די שקט פה, כלומר — אחרי ההלם הראשוני. לאט־לאט אנשים התחילו לבסס איזו שגרה. למבוגרים הוקצתה תעסוקה. לרוב לא במקצועות המקוריים שלהם, מה שיצר מידה לא מבוטלת של תסכול, אבל הרי כל תעסוקה עדיפה על אין־תעסוקה. אמא, שהיתה רופאה, ביוטכנולוגית ומפתחת של מכשור טיפולי לסרטן לפני שהכול התחיל, קיבלה משרה במעבדת המחקר האזורית של המגפה. לעומתה, אבא היה הרבה פחות בר־מזל. למרות שהיה פרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ומטפל מוערך, הוא קיבל משרה משמימה שלא תאמה כלל את כישוריו — לנהל פס ייצור של "ידיעות העולם", העיתון היחיד בכרמל. חוץ ממהדורות החדשות הדו־יומיות של "עולם" במסכי התנועה הציבוריים — שגם הם היו תרומה של חברת "עולם" — העיתון הזה, שהודפס על נייר, ממש כמו במאה שעברה, היה הקשר היחיד שלנו למתרחש בעולם שמחוץ למחנה. אני וקיבא נשלחנו לבית הספר, שאמנם הנהלים בו היו נוקשים מאוד בגלל חוקי המגע, אבל עדיין, זה היה בית ספר די רגיל — עם מורים, ושיעורים, וחצר, והפסקה גדולה ומקובלים וחנונים.
    ואז הגיעה הבצורת הגדולה, ואיתה הרעב, והכול התפוצץ לנו בפרצוף. אחרי שנה ארוכה וקשה, שבמהלכה מצוקת המזון רק החמירה, קומץ של פעילים מן המחנה הקים קול צעקה ודרש שייתנו לנו לצאת החוצה, לנסות לצוד ולהשיג אוכל עבור עצמנו. אחת ממנהיגות הקומץ הזה היתה אמא שלי.
    "אתם לא מצליחים לדאוג לנו. אתם לא מצליחים להאכיל את הילדים שלי," היא הטיחה בפני חברי המִנהלת המקומית שבה היא היתה חברת כבוד מתוקף השכלתה המדעית. "לפחות תנו לנו הזדמנות להציל את עצמנו, עכשיו כבר יש לנו את הטכנולוגיה לזהות לפחות תשעים אחוז מן השְעירים מיד אחרי רגע ההדבקה, והסיכון שמהווים עשרת האחוזים הנותרים ממילא מנוטרל על ידי תקנות המגע והבדיקות התקופתיות!" אמא ידעה שיקשיבו לה, כי היא היתה חברה בצוות הפיתוח של גלאי ההדבקה שנחשבו לפריצת דרך מסחררת בחקר המגפה. הם הבטיחו אבחון של תשעים אחוז מההדבקות כבר ברגע ההדבקה, ואבחון של מאה אחוז מן ההדבקות שעה לאחר מאורע ההדבקה. לא היה אדם במחנה שידע יותר ממנה על המחלה. לא היה אדם אחד במחנה שתלו בו יותר תקוות למציאת תרופה. כשהיא נלקחה, לא רק התקוות שלנו, שלי ושל אבא ושל קיבא, נגוזו. גם התקוות של הרבה אנשים אחרים.
    ובאמת, חברי המנהלת הקשיבו לאמא שלי, ואולי חבל שכך היה. אולי אילולא היו מקשיבים היא היתה פה היום. כמה ימים אחרי הישיבה ההיא במנהלת, נכנסה לתוקף הוראת שעה זמנית 33(א). שערי המחנה נפתחו ומתחם הלקטים גודר והונגש עבור תושבי המחנה. מאז, בכל יום, אלו שמוכנים להסתכן יוצאים אליו כדי לצוד וכדי ללקט מזון. הם צדים מכל הבא ליד, את מעט החיות ששרדו בנוף המדברי החרוך של אחרי הבירוא והבצורת. אלו בדרך כלל יונקים קטנים או זוחלים — חרדונים, ירבועים, גרבילים, פסמונים, נחשים. בשובם של האנשים למחנה, הכלבינאים מחכים להם בשער, והם נסרקים כדי לוודא שהם לא נושאים את המחלה.
    למרות שהמתחם נוקה עד כמה שניתן משטריאות, תמיד יש סיכון של הסתננות. זה כבר קרה כמה פעמים, למרות שהלווייתנאים מנסים לצמצם את הבעיה. כמה מהם עדיין מסתתרים שם. אורבים. ובאמת, אחת לכמה זמן הגלאים מהבהבים בחשד להדבקה, ואיזה ש֫עיר חסר מזל — שעד לפני כמה שעות היה אדם רגיל ובריא — נגרר על ידי הכלבינאים, הלבושים בחליפות פלסטיק לבנות אטומות, למשאית סגורה שתיקח אותו אלוהים יודע לאן.
    זה מה שקרה גם לאמא שלי. כשאני עוצמת את העיניים, אני יכולה לראות את הרגע שבו זה קרה, כאילו הדברים מתרחשים ממש עכשיו. הרגע שבו לקחו אותה.
    רצף המחשבות שלי נקטע לפתע, כשאני שומעת צליל שלא שמעתי כבר הרבה זמן. צליל שכבר חודשים ארוכים לא נשמע במחנה כרמל.
    בכי של תינוק.
     
    עברו שנים מאז ראיתי תינוקות במחנה כרמל. לפעמים נראָה לי שכבר אין תינוקות בעולם בכלל, אבל לא היתה לי שום דרך לדעת. אין לנו מושג כמעט מה קורה מחוץ למחנה שלנו. אין לנו מושג מה קורה במחנות אחרים או במדינות אחרות. אנחנו יודעים שהמגפה פשטה בעולם כולו, זה כן. אבל מעבר לזה — שום כלום. אין לנו מושג אפילו מה עושים לאנשים שמאובחנים כשעירים — נשאים של המחלה בשלביה הראשוניים. אנחנו יודעים רק שלוקחים אותם לאנשהו, לסוג של הסגר לצורכי מחקר בלב השיממון של עזאזל. בתחילה היו יורים בשעירים בַּמקום, ברגע הגילוי, אבל אנשים התקוממו כנגד המראה הקשה הזה. בעיניהם, השעירים עדיין היו בני אדם — הם היו ההורים שלהם, הילדים שלהם, בני הזוג שלהם, החברים שלהם — מה גם שבשלב הזה, שלב הנשׂאות, שנמשך כמה חודשים, המחלה עוד לא נתנה את אותותיה, והשעירים נראו והתנהגו כבריאים לכל דבר. העיניים שלהם לא היו אדומות. הם לא התנהגו כחיות טרף שדיבוק אלים אחז בהן. הם היו בסך הכול בני אדם שבורים ומבוהלים מן העתיד לבוא. גם הלווייתנאים, בשלב מסוים, החלו לסרב פקודה ולמאן להוציא להורג שעירים. במקום זה, הוחלט שהכלבינאים פשוט ייקחו אותם מן המחנה למקום לא ידוע. אומרים לנו שזה מחנה אחר, שנערך בו מחקר על המחלה. מקום שמאפשר להם לעבור את שלבי המחלה בכבוד עד להמתת החסד שלהם עם התקדמותה, ועם הפיכתם לשטריאות.
    מי ירצה להביא תינוק לעולם כזה.
    כשהמגפה רק פרצה והמחנה היה בחיתוליו, כולם חששו לגעת אחד בשני, אפילו עם כפפות. בתקופה ההיא תינוקות התחילו למות. סתם ככה למות. הם לא היו נגועים במגפה. הם לא היו נגועים בשום מחלה, למען האמת, ובכל זאת, אט־אט הם התחילו לקמול. הם הפסיקו לאכול. הם הפסיקו לשתות. הם הפסיקו לבכות. בסוף הלב הקטן שלהם פשוט הפסיק לפעום. אבא ניסה להסביר לכולם מה קורה, אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב לו. בעולם החדש, שבו הוא כבר לא היה פסיכולוג נחשב אלא סתם עובד במפעל, המילה שלו לא היתה שווה יותר מדי. הוא ניסה לומר להם שכל זה קורה בגלל המחסור במגע. שרוב התינוקות נותרו יתומים, שעל אימהות נאסר לגעת בתינוקות שלהן, ושלעתים הן אף מופרדות מהתינוקות אם יש חשש שהן נוגעות בהם.
    הוא ניסה להגיד שתינוקות וילדים קטנים פשוט לא יכולים לשרוד בלי מגע. שמגע עבורם הוא כמו חמצן לנשימה, כמו מים, כמו אוכל, כמו אור שמש. אי אפשר לחיות בלעדיו. הוא ניסה להגיד להם שבניסויים שנערכו בעבר הרחוק גורי קופים סירבו לאכול והרעיבו את עצמם למוות כשמנעו מהם מגע אוהב. שגורים אחרים היו מוכנים לסבול דקירות מסמרים כדי לזכות בחיבוק. אבל הכלבינאים שהקיפו את בית החולים המאולתר לילדים לא הסכימו לשמוע. רוב התינוקות מתו אז בשנה הראשונה אחרי התפרצות המגפה, ותינוקות חדשים שיחליפו אותם פשוט לא באו.
    האישה שעומדת בשער וצועקת מחזיקה תינוק, או תינוקת. אי אפשר לדעת — זה עוד צעיר, מה שזה לא יהיה.
    כמו שאמרתי, אין כמעט תינוקות היום. פשוט אין. איש לא יסתכן בכך שיתפסו אותו עובר על תקנות המגע — העונש על אי־ציות לתקנות הוא שלילת קצבת המזון לחודש שלם. מי יסתכן בדבר כזה? והרי כדי להביא תינוק לעולם, ואת זה לא יספרו לכם בסיפור על החסידה, צריך מגע. עם כל הכבוד לאהבה, למשפחה ולכל הדברים האלה, העדיפות הראשונה כאן היא לשרוד.
    אנחנו הולכים ומתמעטים. אנחנו לא מתרבים, ואנחנו מנפים מתוכנו את אלה שחלו. המין האנושי גוסס. כדי לעודד אנשים להתרבות, המפקדה המקומית, בסיועו של תאגיד "עולם" — שהוא היחיד שדואג לבריאות ולרווחה שלנו בימים האלה, כך נראה — מציעה הליך של הפריה מלאכותית לאלה שכן רוצים תינוק. הורים צעירים אפילו מקבלים היתר מיוחד לגעת בתינוק שלהם (עם כפפות, כמובן), אבל אף אחד עדיין לא קופץ על המציאה. ובצדק. תינוק הוא רק מטען מכביד פה. עוד פֶּה להאכיל. מי צריך את זה.
    אבל האישה הזאת בשער, זאת שצועקת, היא הביאה תינוק לעולם הזה, והוא כאן, איתה, בתוך המנשא שתלוי על החזה שלה. כמה אומץ בטח נדרש לזה. אני כל כך נרגשת מהמראה הנדיר, שאני מתכחשת לרתיעה הטבעית שלי מן הגלאים ומתקרבת להמולה.
     
    הגלאים הם המגן האחרון שלנו מפני העולם. החוצץ הסופי בינינו לשטריאות. הם נמצאים בכניסה למחנה ומנטרים את הכניסה של כל אדם או חיה למתחם. אם לא עברת במחסומים, אין לך שום דרך להיכנס לכאן, אלא אם כן אתה רוצה לחטוף כדור בראש. בהתחלה, כשרק הגענו לפה, עברו במחסומים רק פליטים ששרדו את התופת וביקשו מחסה. מעטים ביקשו להיכנס, ומעטים הורשו לצאת. אז עוד היה אוכל במחנה. מזון שהצבא שהיה פה פעם שמר למקרי חירום מעין אלה, ושהספיק כדי להאכיל את האוכלוסייה העצומה המורעבת שהתקבצה בתוך גדרות התיל. קופסאות שימורים בעיקר. קצת בשר משומר. לפעמים, בימים טובים במיוחד, היו גם ממרח שוקולד צה"לי או ירקות. לעתים נדירות קיבלנו אפילו דגים טריים, לפני שאוכלוסיית הדגה — שבין כה וכה היתה דלילה אחרי מאות שנות דיג וזיהום — נכחדה לחלוטין. ככל שהזמן עבר, המזון במחנה הלך והתמעט. כשעוד היתה תקווה שהמצב זמני בלבד, היו פה עסקאות סחר חליפין. כסף ותכשיטים תמורת אוכל. בסוף גם זה פסק. היום כולם יודעים שאוכל מחליפים רק באוכל. צריך להיות ממש טיפש כדי להחליף אוכל במשהו אחר. היום כמעט אין דרך להשיג מזון בתוך המחנה, ואנשים נאלצים להסתפק בהקצבה העלובה של המפקדה המקומית, שכוללת לרוב קצת מרק מימי עם אבקת חלבון שעשויה מגריסי חגבים ופרוסת לחם אחת ביום, או שעליהם לצאת החוצה, אל השיממון של מתחם הלקטים שבחוץ, ולקוות שמזלם יתמזל, ושיצליחו לצוד חיה קטנה או ללקט פירות בר.
    אבא מתנגד בתוקף ליציאה מן המחנה. "אנחנו לא צריכים עוד אוכל," הוא אומר תמיד מעל לאדנית הירק הקטנה שקיבל במסגרת ההקצבה, לפני כמה שנים, ותלה מחוץ לחלון, "ובכל מקרה, מעט המזון שנמצא לא שווה את הסיכון." את אמא תפסו אחרי שיצאה ללקט איתנו מזון במתחם הלקטים. אנחנו עברנו בגלאים ראשונים. היא עברה מיד אחרינו. לא היתה לנו שום סיבה לחשוד, וכשהתרעת ההדבקה נשמעה, עברו שניות עד שהבנו שאמא שלנו היא שהפעילה אותה. בשניות האלו הכלבינאים כבר הספיקו להתנפל עליה ולגרור אותה משם. עמדנו שם, קיבא ואני, המומים. לא הספקנו אפילו להיפרד.
    קיבא ואבא לא חזרו לאזור הגלאים מאז. כואב להם מדי. גם לי כואב, אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה טוב שכואב לי. שעדיף הכאב שבזיכרון ההוא על פני קהות החושים שבהדחקה. בגלל זה, למרות ההתנגדות של אבא, אני מתגנבת עם תום החוצה מדי פעם, מאחורי גבו.
    ובעצם, מה יש לנו להפסיד. החיים ממילא כל כך נוראים כאן.
    האישה עם התינוק (או התינוקת) ממשיכה לצרוח. כשאני מתקרבת קצת יותר, אני רואה שהיא שולחת את ידה לעבר בחור צעיר, בוודאי אביו של התינוק, בן זוגה של האישה. הוא נראה בגילה בערך. הכלבינאים מחזיקים אותו. בטח עבר דרך הגלאים וגילו שהוא שעיר. אולי ייקחו גם אותה עכשיו לאבחון בהסגר.
    "עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שגילו פה שעיר," חשבתי לעצמי וניסיתי לחשב כמה בדיוק. כמה חודשים לפחות.
    האישה לא מפסיקה לצרוח. מסוג המראות קורעי הלב שרואים פה אחת לכמה זמן, כשמגלים שעיר במחסום. כבר התרגלנו, נורא ככל שזה יישמע. הנוהל הרגיל הוא כמה צווחות ובכי מקפיא דם, שבסופם מפרידים את בני המשפחה. החולה נלקח על ידי הכלבינאים, והבריא נשאר מאחור, כאן, ממרר בבכי. ובאמת, הכלבינאים ממשיכים לגרור את הבחור הצעיר, בעוד אשתו קוראת לו ומנסה לאחוז בידו. אני מתחילה להתרחק מן האירוע כדי להמשיך בדרכי. אין שום צורך לראות את זה שוב. סתם מייאש.
    אבל אז אני מבחינה שהאישה לא מוותרת. היא לא מרפה. היא מנסה לרוץ אליו למרות שהכלבינאים אוחזים בה, אבל היא לא נכנעת. היא פשוט לא נכנעת. כולנו, הקהל כולו, נדהמים. זו הפעם הראשונה שאנחנו חוזים במאבק כזה. הפעם הראשונה שאנחנו רואים את הבריא נלחם להתאחד עם החולה, ולא להפך. ואז אנחנו רואים משהו שלא האמנו שנראה אי־פעם. במהירות, לפני שמישהו מספיק להשגיח בכך, האישה מסירה את כפפותיה. כולם עוצרים את נשימתם, כשהיא שולחת את ידה החשופה, ובכוחות אחרונים מגיעה לידו של בעלה, שזועק, "לא, אל תעשי את זה, לא! לא!" בקול אנחה עז היא מושכת את הכפפה שלו, ובידה החשופה השנייה — בידה החשופה השנייה היא תופסת בידו.
    היא, הבריאה, תופסת את ידו של החולה וגוזרת על עצמה לא רק מעבר רגיל על תקנות המגע, אלא גם הדבקה. גלות. מוות.
    הכלבינאי שאוחז באישה ובתינוקה מרפה ממנה, המום, הלום, מופתע, והיא רצה לבעלה שמחבק אותה. דקה ארוכה הם עומדים ככה, מחובקים, וכולנו מביטים בהם, משתאים, לפני שהם מתחילים לצעוד לעבר רכב הפינוי, חולפים על פני הכלבינאים הנדהמים.
    אני עומדת פעורת פה מול המחזה הזה. זה מחזה שלא ראינו כבר כל כך הרבה זמן. יש שיגידו שמעולם לא. משהו שהיה לנו פעם אולי, אבל היום אנחנו רוצים רק לשכוח.
    אנושיות.

    מגי (מרגלית) אוצרי, ילידת חיפה, 1983. בתם של נטלה ויוסף אוצרי (לשעבר, אוצ'רשווילי), שעלו לישראל מגרוזיה בשנת 1973. 

    דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם ספרה הראשון, שתי השמשות של דדיקה, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", נכלל ברשימת ספרי הביכורים המומלצים של הספרייה הלאומית לשנת 2015, וזכה בפרס קרן לייב גולדברג.

    ראיון "ראש בראש"

    עוד על הספר

    עיניים אדומות מגי אוצרי

    פרולוג

    אני עוד זוכרת תקופה שהעולם לא היה משוגע. שאמא ואבא לא היו משוגעים. שהפחד משיגעון לא ארב בכל פינה.
    אז עוד הייתי סתם ילדה מדניה שהסתכלה על כל העיר מלמעלה. שחשבה שהעולם כולו מתמצה במרחב המצוחצח והירוק שבין רחוב האג לרחוב שוודיה. מקום שבו השמש תמיד תמיד זרחה. אז — לפני שהכול התפרק לנו מול העיניים. אז, בפרקי הזמן הקצרים שבהם לא היינו בחופשות משפחתיות במלונות יקרים, המשכנו להתבשם בניחוחות החוצלארץ שעלו משמות הרחובות — חוף השנהב, אנטוורפן, איטליה, קוסטה ריקה. עכשיו כל המקומות האלה ממילא לא קיימים. כל היופי שלהם נמחק בפעולות הבירוא. בשרפה הגדולה. גם דניה נמחקה באש. גם הבית שלנו בטח נמחק. הבית שלנו, שישב בקצה קצהו של רחוב קוסטה ריקה והשקיף אל הים. "הבית עם הנוף הכי יפה בארץ," אבא שלי תמיד היה אומר. ואני לא יודעת, אולי הוא צדק. לא הספקתי לראות את כל הארץ. גם את המעט מדי שהספקתי לראות אני כבר בקושי זוכרת.
    "קיבא," שאלתי פעם את אחי הגדול, עקיבא, בחושך, כשהוא כבר היה מנומנם, "גם לך יש רגעים כאלה, שאתה מרגיש שיש לך במוח מפלצת שאוכלת לך את כל הזיכרונות של הלפני?"
    "ככה זה, תות. שוכחים," הוא מילמל, דיבורו דביק ועייף. "עובר הזמן ושוכחים. זה נורמלי."
    ואני לא עניתי. רק עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בפרחים. שדות אינסופיים של פרחים שהשתרעו בסמוך לבית שלנו. הבית עם הנוף הכי יפה בארץ.
    אז, לפני שהכול ירד לטמיון, עוד היינו בטוחים שכסף קונה הכול. הייתי הולכת עם אמא לחנות צעצועים והעולם כולו היה פרוש לפני, שום דבר לא היה מעבר להישג ידי הקטנה. להישג ידנו. "עולם" ייצרו עבורנו שתלים תת־עוריים חכמים, ושבבי זיהוי ומקרני סיבים אופטיים וחפיצי מוזיקה ומשקפי סלולר והכול היה זמין כל כך, ושום דבר לא נראה רחוק מדי. רק היית צריכה לבקש, וקול מתכתי־רובוטי היה עונה לך — כמה, למה, איפה ואיך. לכל השאלות היו תשובות. בקושי היינו צריכים לחשוב. בקושי היינו צריכים לזכור. המחשבים זכרו עבורנו.
    אז עוד חשבנו שהכסף שלנו יעזור לנו. האמונה הזאת לא התפוגגה עד שהפינוי התחיל. כשהתחילו להבעיר סביבנו את כל הפרחים כדי לקטול איתם גם את השְטְריאוֹת. בסוף רק הפרחים מתו. השטריאות הצליחו לברוח, ושכונת דניה שבה נולדתי הפכה פשוט לעוד חלק נטוש במרחבים הענקיים של עזאזל. אני, אבא וקיבא כבר הבנו בשלב הזה שהכסף לא יועיל. רק אמא עוד נאחזה באשליה. הייתי רק בת שבע אז, עוד לא הגיל שבו מתביישים באמא ובאבא. ועדיין, כשהיא ניסתה לשחד את החייל הזה, כדי שישלח אותנו למפקדת אביב עם כל המקושרים, ולא למחנה כרמל — עדיין, המבט הזה שלו, של החייל המנומש הזה שלא היה מבוגר בהרבה ממני היום... זה היה מבט של לגלוג, של בוז, של "מטומטמת, תסתכלי איפה את נמצאת." הוא היה ילד בן תשע־עשרה, שמבין בעולם החדש הזה יותר מאמא שלי, אישה בת ארבעים ושתיים. בכל הפחד הקיומי הזה, כשהקרקע נשמטה מתחת לרגליים של כולנו, מצאתי זמן להתבייש באמא שלי.
    זו היתה הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. אמא היתה האיטית ביותר להסתגל למצב החדש, והמהירה ביותר להשתגע. אפילו החשש מהמגפה לא ניטרל את הכמיהה האינסטינקטיבית הזאת שלה למגע. בימים ההם בזתי כל כך לחוסר הזהירות שלה. כשאנשים נזהרו לא לנשום אחד על השני, היא היתה מתעקשת להתנפל על כמעט־זרים בחיבוקים. אפילו כאשר תקנות המגע הפכו את המגע לבלתי חוקי כדי לצמצם הדבקה בקשרים שהממשל הגדיר "נטולי פחד באופן בלתי רציונלי" — כמו קשרים בין בני משפחה קרובים, בין זוגות, בין הורים לילדיהם — היא התעקשה להמשיך. היא היתה כל כך טיפשה. כל כך חסרת אחריות.
    מה לא הייתי עושה כדי שהיא תהיה פה איתי עכשיו.
    אבל היא לא פה. זה רק אני וקיבא ואבא עכשיו, והחלל העצום הזה שהיא הותירה מאחוריה. היינו משפחה מושלמת. גם אחרי שהכול התחיל, ההורים שלי היו מופת לזוגיות טובה ולהורות נהדרת, למרות כל הקשיים. בעיקר, היינו יחד. היינו מאוחדים, למרות כל הדברים הרעים שאיימו להפריד בינינו. רק אחרי שאמא נלקחה, הכול התחיל באמת להידרדר. לפני זה אבא עוד היה יכול להתנחם באהבה שלו לאשתו, ואנחנו — אני וקיבא — יכולנו להתנחם בשני הורים שדאגו לנו.
    כבר שלוש שנים שאנחנו ככה, בלעדיה. יתומים ממנה. לא שלמישהו אכפת כאן.
    זה הסיפור שלנו, אבל הוא לא מיוחד. כאן לכל אחד יש סיפור עם סוף עצוב. אני שונאת סיפורים עם סופים עצובים, אפילו שקיבא תמיד אומר שלכל הסיפורים יש סוף עצוב, "כי בסוף כולם מזדקנים ומתים — פשוט ברוב הסיפורים מפסיקים באמצע ולא מספרים לך את זה." וקיבא צודק, אבל ברגעים האלה הייתי רוצה שהוא יהיה קצת פחות צודק וקצת יותר האח הגדול שלי. אכפתי ומגונן כמו שהוא בדרך כלל. האח הגדול שיודע להגיד את הדבר שיגרום לי להרגיש טוב. כמו שאמא היתה עושה. שירחם עלי קצת, כמו שמגיע לי שירחמו עלי. כי ילדה יתומה — מגיע לה שירחמו עליה. לפחות טיפה, לא? אפילו בעולם נורא כמו שלנו. אבל אף אחד לא מרחם עלי פה.
    זה העולם שלי.
    זה כאילו יש לי בראש מפלצת שאוכלת לי את כל הזיכרונות של הלפני, ואפילו שקיבא אומר שזה נורמלי, לי זה לא אכפת, כי אני ממש רוצה לזכור. אני רוצה לזכור את הפרחים, ואת אמא שלי ואת הנוף הכחול האינסופי של הים, שאבא תמיד אמר שהוא הכי יפה בארץ.
    בבקשה, אלוהים, תעשה שהמפלצת תלך. תעשה שלא אשכח.
     
    ינואר 2064
     

    1)

    אני הולכת עכשיו. בצעדים כבדים אני גומאת את הדרך הצרה ממבנה בית הספר הישן, המוזנח והרעוע שבו מתגוררים תום ואמא שלו אל הקיטון שבו גרה המשפחה שלי. או מה שנותר ממנה. אני צמאה. חם לי, והאוויר סביבי מהביל בחמיצות של זיעה. לכולנו חם. גם בגלל הבצורת המתמשכת, וגם בגלל הלחות, וגם בגלל הצפיפות שנכפתה עלינו פה, במחנה כרמל. אבל בעיקר חם לנו בגלל הבגדים. שימו כמעט מיליון אנשים בשטח מגודר של רבע מחיפה, תגידו להם שאם הם ייגעו בטעות אחד בשני הם עלולים לאבד את שפיותם לחלוטין ולהפוך למפלצות, ותראו איך הם מתחילים להתלבש טוב. ממש טוב. חולצות גולף באמצע יולי. כפפות בשיא החום של אוגוסט. אפילו הבדים הדקיקים ביותר מרגישים כמו צמר במזג האוויר הלח הזה. למרות שאנחנו משתדלים ללבוש גוונים בהירים, זה לא מקל את המצוקה. זה אפילו קצת מעצבן. כולנו חיים בפחד מהמגפה, מכל מגע אקראי, גוועים ברעב ומתבוססים בייאוש קיומי, אבל מה, אנחנו עושים את זה כשאנחנו לבושים במגוון צבעים עליזים.
    אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שלבשתי מכנסיים קצרים. כמה אני מתגעגעת לתחושה של אוויר שמלטף את העור החשוף של הרגליים בלי שום מסננים. לתחושת החופש הזאת. אני כבר בקושי זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה. ודאי שלא אזכור. מי ידע שזו תהיה הפעם האחרונה. זה בטח היה בקיץ שבו סיימתי את כיתה א', כשהגיע הסתיו של כיתה ב' הכול כבר השתגע. אילו ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה, הייתי מקפידה לזכור אותה. לנצור אותה. להיאחז בה. כל כך הרבה דברים שאיבדתי, ולא ידעתי בכלל — כשעשיתי אותם בפעם האחרונה, כשחוויתי אותם בפעם האחרונה — שזו תהיה הפעם האחרונה. ועכשיו לא נשאר מהם כלום. רק הד קלוש של געגוע.
    כבר שעה ארוכה שאני נאבקת בשאריות הסחוס של עצמות חולדה שתום נתן לי. לא טעים במיוחד, אבל יופי של חלבון. אני צועדת ומכרסמת בייאוש. אין כאן אף אחד בשעות האלה, הרוב יצאו לעזאזל — אל מתחם הלקטים, כדי לנסות להשיג עוד אוכל למנה היומית, ולכן אני מרשה לעצמי להתגרות בגורל ולאכול בפומבי. בדרך כלל מומלץ לא לעשות את זה, אפילו כשמדובר במנה שרחוקה מלהיות מנת שף, כמו חולדה שתום שרף היטב. הוא לא עשה את זה רק מפני שהוא טבח גרוע. הוא עשה את זה בעיקר בגלל ההנחיות של המפקדה. חייבים להקדיח את הבשר כדי להבטיח קטילת מזיקים וחיידקים שאולי מסתתרים בתוכו. בדרך כלל גם מומלץ לאכול בסתר. זו דווקא לא תקנה. סתם שכל ישר. כל תושבי המחנה הרי רעבים, ואנשים רעבים עושים דברים בלתי נתפסים כדי להשקיט את הרעב. הכללים האלה ברורים לכולם, גם בלי שיכתבו אותם בספר החוקים. את ההקצבה אוכלים ברגע שמקבלים אותה, שואבים אותה לקיבה בנגיסה אחת גדולה, ואם צדים משהו במתחם הלקטים — בשום אופן לא מכניסים אותו למחנה. "אוכלים בחוץ", מה שנקרא. אף אחד לא צריך לדעת מה יש לך ומה אין לך. פשוט תהיה בוֹק ותעמיד פני מורעב, כמו כולם.
    אני חולפת על פני גרפיטי ישן ודהוי, מאלה שהיו נפוצים בתקופה שלפני. "לא נשכח את ינואר האדום", כתוב שם בכתב יד מרושל. ממרחק אני רואה גבר גדל מידות צועד לקראתי, ונדרכת. מסתירה את שאריות המזון. אני מחישה את צעדי וחולפת על פניו, מנסה להיראות אדישה. הוא סוקר אותי במבטו הרעב, ואני חשה את לבי ההולם בפראות. אני משפילה את מבטי. נמנעת ממבטו של האיש עד כמה שאני יכולה. על הקרקע אני מבחינה בחינמון "ידיעות העולם" מאתמול. הכותרת זועקת "ארבע שטריאות נקטלו בסמוך לגדר מתחם הלקטים". ומתחת כותרת קטנה יותר: "כוחות לווייתנאים התפרשו באזור כדי למנוע ניסיונות חדירה נוספים". מעל לכול מתנוסס הלוגו הנצחי של חברת עולם: "עולם — לעולם טוב יותר". אני מרימה את מבטי מן האדמה. האיש המשיך הלאה. אני כבר לא רואה אותו. אני מוציאה את העצמות מכיסי וממשיכה להיאבק בשאריות הבשר הצמיגי.
    "אוי נו, זה ממש דוחה, אפילו ביחס לבשר של חולדה! מה יהיה עם הבישול שלך?!" הקנטתי את תום אחרי הנגיסה הראשונה מהארוחה שהכין לי לפני שעה קלה.
    "שטות, אולי פשוט תסתמי ותאכלי?" הוא העמיד פני כועס, "את ממש כפוית טובה, את יודעת? אני נותן לך את ארוחת הצהריים שלי, וזה מה שאני מקבל?" את הפרצוף הנעלב החליף עכשיו החיוך לבן השיניים של תום, ועינו הימנית קרצה. "חוץ מזה, את צריכה את הוויטמינים, אחרת איך תגדלי ותהפכי מילדה לאישה, הא, תגידי לי?" תום ניצל את זה ששנינו היינו לבדנו, וכהרגלו מתח את גבולות המותר וצבט את המותן שלי בידו העטויה כפפה. כשקפצתי, מצחקקת בחוסר טבעיות, לא ידעתי אם זה ממבוכה, או מהפחד שאנחנו עושים דבר־מה אסור על פי התקנות. נוגעים. זה לא שלא רציתי, אבל לא יכולתי להרפות מהחשש. החשש מהמחלה. החשש שיתפסו אותנו. כנראה פני התקדרו פתאום, כי תום מיהר להצטדק.
    "נו, אני עם כפפות. מה הביג דיל?" הוא אמר.
    "זה ביג דיל, ואתה יודע את זה," עניתי, "אם אבא שלי היה יודע..."
    "נו, די כבר עם אבא שלך," תום מיהר לקטוע אותי בטון דיבורו הלעגני, "הוא סתם היסטרי."
    "זה בדיוק מה שאמא שלי תמיד אמרה," השבתי בחיוך סרקסטי מקץ שתיקה ארוכה.
    תום נאלם. הוא תמיד נשנק כשהייתי מזכירה את אמא שלי. לא יודע מה להגיד. בדיוק כמו שאני מגיבה כשהוא היה מזכיר את אבא שלו. אבא שלו ה"זבל", ככה הוא קורא לו. אבא שלו הזבל המופרע שהיה מרביץ לאמא שלו, והתאבד כשהוא עוד היה קטן, "וטוב שכך." תום תמיד אומר שהוא שמח כשאבא שלו מת, אבל כשהוא מדבר עליו זה אף פעם לא נשמע שהוא שמח, אז תמיד אני שותקת. כנראה ברגעים כאלה לא משנה מה אומרים, זה תמיד הדבר הלא נכון. עדיף לא להגיד כלום.
    "אוף, אני ממילא חייבת לעוף," אמרתי לבסוף, מדוכדכת מן המחשבה על פרֵדה מתום. מהמחשבה לחזור לחדרון החנוק של המשפחה שלי. "אבא שלי לא יודע שאני פה, והוא הרי מת עליך, אז הוא בטוח ישמח."
    "הוא מת להפריד בינינו. מת," פניו של תום התכרכמו, "זה כל מה שהוא רוצה, להפריד בינינו. הוא חושב שאחד כמוני לא מספיק טוב בשביל הבת שלו, הא?"
    "זה לא משנה מה הוא חושב," עניתי, "והוא יכול למות להפריד בינינו. זה לא יעזור לו."
    "נכון," תום הביט בי במבט הזה שלו, המבט שהוא נועץ בי ממרום גובהו, "זה נכון מאוד, כי אף אחד לא יכול להפריד בינינו. אף אחד."
    חייכתי לעברו של תום. כשהוא אומר דברים רומנטיים כאלה, אלה הרגעים שאני הכי אוהבת אותו בעולם. הרגעים שבהם אני רואה בעיניים שלו כמה הוא אוהב אותי, ונסחפת איתו לשם. למקום הזה, שבו אלה רק אנחנו שחשובים, ושאר העולם פשוט נעלם. ברור לי שבבועה כזו היינו יכולים להישאר מאוהבים לנצח. "תכף אני אתגייס סוף־סוף, ואז אהיה לווייתנאי תותח והוא ימות עלי," תום משיב בזחיחות, גודע ברגע את הפנטזיה שלי להישאר איתו כאן ולא לחזור הביתה. "כשאני אהיה חייל מצטיין, הוא כבר לא יחשוב שאני לא מספיק טוב." הוא כל כך מחכה לזה, לגיוס. מפנטז על אחיזת נשק, נטרול שטריאות ופטרולים, עד כדי כך שהוא לא מבחין ברתיעה שלי בכל פעם שהנושא עולה.
    "שלוש שנים זה לא תכף, וחוץ מזה, לא נראה לי שזה ירשים אותו יותר מדי," עניתי בקצרה, ומיד הוספתי, "חוץ מזה, אני חייבת לטוס, תכף יתחיל להחשיך."
    קמתי מן הישיבה על רצפת השומשום הדהויה, נפרדתי מתום בנשיקה באוויר ורצתי החוצה, אל השמש. הבניין שבו תום גר היה פעם בית ספר תיכון. תום ואמא שלו חולקים עם כמה משפחות כיתה שלמה בקומה העליונה של הבניין הגדול, שכל קריאה בו חוזרת אליך כהדהוד. "ברוכים הבאים לתיכון עירוני ג'", שלט הכניסה עדיין מתעקש לבשר לבאים כשאני יוצאת מהשער של המבנה, תזכורת מכאיבה לימים אחרים, שבהם המסדרונות האלה שימשו נערים ונערות חסרי דאגות אמיתיות. הבטתי אחורה, לעבר תום שעדיין ישב בירכתי הקומה העליונה של בית הספר, בפינה שלנו. פה בטח היתה המחששה שלהם. פה הם ישבו ועישנו בסתר, והרגישו כמו ילדים רעים ומרדנים, ודיברו על סדרות ועל סרטים ועל ספרים. ריכלו מי היה עם מי, ומי דלוק על מי, ומי נפרד ממי. הם היו בגילנו בערך. בגיל שלי ושל תום, אבל הבטן שלהם היתה מלאה והם הרגישו בטוחים, ואף אחד מהם לא תיאר לעצמו כמה פריכה ושבירה המציאות הנוחה הזאת. כמה מהר הדברים יכולים להשתנות לרעה.
    היו להם אוזניות רסיס ומקרנים סלולריים וגזירי תקשורת, וכל מוצרי החשמל שרק יכלו לחשוב עליהם. היו להם כיריים חשמליות שעבדו כל הזמן, מתי שהתחשק לבשל, בלי הקצבה יומית. היה להם אור בלי חשבון גם באמצע הלילה. זה בוודאי היה כל כך נפלא. הם בטח לא ידעו להעריך את זה בכלל. במהלך ההיסטריה של פעולות הבירוא הופגזו והושמדו בזו אחר זו כל תחנות הכוח באזור, בארץ ובעולם כולו. כולן שרצו שטריאות. כל תשתיות התקשורת קרסו. במשך תקופה ארוכה אחרי הפינוי הועבר המידע למפקדה באמצעות יוני דואר, עד שהפעילו מחדש את משדרי הרדיו, ומאז כל התקשורת בין המחנות מתבססת עליהם. אמנם בתוך מפקדת אביב הצליחו לשקם כמה תחנות כוח, אבל הן קטנות. כמות החשמל שהן מספקות מועטה, ומי שנהנים מן הזרם החשמלי המופק הם הבכירים, בעיקר, וגם כוחות השיטור — הכלבינאים — והצבא — הלווייתנאים. אנחנו, פשוטי העם, מקבלים הקצבת חשמל. שני קילוֹוָאט למשפחה למשך שעה אחת ביום, שבמהלכה אנחנו יכולים בעיקר לבשל את מעט האוכל שיש לנו. מוצרי החשמל הנפוצים הפכו לגרוטאות חסרות משמעות. שבבי הזיהוי הם רק צלקת עם פוטנציאל זיהומי. מקרני הסיבים הם קישוט חסר תועלת. חפיצי המוזיקה נדמו. עכשיו תמצאו דרך להעביר את הזמן, נראה אתכם.
    אה כן, וכיום, כשהלילה יורד, הוא מביא איתו חושך מוחלט.
     
    אני מטפסת במדרגות האבן התלולות אל רחוב פינסקר וצועדת על האספלט הלוהט. זיעה ניגרת במורד הגב שלי. חם לי. חם כל כך. צמחי הנוי שגדלו פרא בחזיתות הבתים מתחככים פה ושם בחולצה הדהויה שלי ובמכנסיים, שגם הם ידעו ימים טובים מאלה. אני ממשיכה ברחוב אל הצומת הגדול שבו מתחבר פינסקר אל רחוב שלום עליכם ואד"ם הכהן, וחוככת בדעתי לאן להמשיך. החדרון שהוקצה לי, לאבא ולקיבא נמצא ברחוב חסידי אומות העולם, אבל הדרך הקצרה לשם עוברת באד"ם הכהן ובסמוך למחסומי היציאה — המובילים אל מתחם הלקטים — ממש איפה שפעם היתה הכניסה לטכניון. לרוב אני עושה עיקוף דרך כיכר זיו כדי לא לעבור לידם. לצמצם עד כמה שניתן את המגע שלי עם אזור הגלאים. מקום נורא. מדכא ממש. אנשים מתחננים במחסום. צעירים וקשישים, גברים ונשים מותשים מן החום ומן הרעב, שבים ממתחם הלקטים ועיניהם טרוטות. בזמן האחרון אפילו אלה ששמים את נפשם בכפם ויוצאים לשם, מתקשים למצוא מזון. מתחם הלקטים כבר הופשט מכל מה שהיה לו לתת לנו. הולכות ומתרבות השמועות על הסתננויות מבעד לגדר, אל עזאזל, בניסיון נואש להשיג מזון. אבל זו סכנה גדולה, הסתננות כזו. תמיד מרחף ממעל החשש להילכד על ידי פטרולים של לווייתנאים, או גרוע מזה — להיתקל בשטריאות אדומי עיניים שרק מחפשים קורבנות קלים למאכל ולהדבקה במגפה. ובאמת, הכי נורא זה כשהגלאי מצפצף ומודיע על הדבקה. אז לבכי ולצעקות הרגילים מתווספים גם בכי וצעקות של משפחות שנקרעות מאהוביהן.
    אני פונה לעבר רחוב שלום עליכם בתקווה לעקוף את המחסומים ולהימנע מכל זה, אבל מיד מבחינה בכוחות רועשים של כלבינאים. בטח היתה איזו הפרת סדר של עברייני מגע. "אולי איזו אמא חיבקה את הבן שלה, אז הקפיצו את כולם," אני חושבת לעצמי בארסיות. הכלבינאים לבושי המדים השחורים המבריקים ועטויי מסכות הפלסטיק השקופות נעמדים כחומה בצורה לרוחבו של הרחוב, כלביהם נובחים בשצף. מונעים את הכניסה. בתוך המתחם הסגור אין יוצא ואין בא.
    "אני תקועה," אני חושבת לעצמי, כשאני מבינה שאין מנוס אלא לצעוד בדרך השנייה. "חייבת לעבור ליד הגלאים. לעזאזל."
     
    אני יודעת שזה יכול להישמע מוזר, אבל בהתחלה לא היה כל כך נורא פה. נכון, היו הפחד מהמחלה, והצפיפות והחשש ממגע וכל זה, אבל בסך הכול היתה פה שגרה די נורמלית. לא היו יותר מדי עימותים. ככה זה כשכולם במחנה הם פחות או יותר אותו הדבר. אחרי שהפרידו אותנו מהחרדים, מהדתיים, מהערבים ומהפלסטינאים, כבר לא באמת נשאר לנו על מה לריב, והשנאה שהיתה לנו בלב נשארה רק זיכרון עמום, כזה שמצא ביטוי רק מדי פעם בהתגרויות הדדיות של נערים מרדנים, שחיפשו תעסוקה בחצר בית הספר המאולתר שהקימו עבורנו.
    "יא אהבל," הייתי שומעת אותם מדי פעם מסננים לעבר ילד אחר, כשהדם שלהם ממש רתח מחום ומשעמום. "מה אתה, דוס או ערבי?" אבל כולנו ידענו שאף אחד מאיתנו הוא לא דוס וגם לא ערבי. שכולנו חילונים. שכולנו בדיוק אותו הדבר.
    כי רק חילונים יש פה, במחנה כרמל. יהודים חילונים. כאלה שלפני הפינוי לא הדליקו נרות בשבת, בקושי הדליקו נרות בחנוכה, וליל הסדר היה עבורם בעיקר תירוץ לאכול. אחרי שהמגפה פרצה, ואחרי שהאשמנו בה את כולם, וכולם האשימו אותנו, ואחרי שניסינו להרוג את כל האחרים, וכל האחרים ניסו להרוג אותנו, זה היה רק צפוי שיפרידו בינינו אחרי שהסכם הסטטוס קוו נחתם. החילונים קיבלו מחנה. הדתיים קיבלו מחנה. ערביי ישראל קיבלו מחנה. הפלסטינאים קיבלו מחנה. גם החרדים קיבלו מחנה. לפחות מה שנשאר מהם אחרי הטבח שאירע בינואר האדום. ומעל כולם — המפקדה. מפקדת אביב. עכשיו אנחנו כבר לא קוראים אחד לשני "עכברושים" או "חרקים". התקדמנו. עכשיו אנחנו פשוט אוכלים עכברושים וחרקים לארוחת הערב.
    ובאמת בהתחלה היה די שקט פה, כלומר — אחרי ההלם הראשוני. לאט־לאט אנשים התחילו לבסס איזו שגרה. למבוגרים הוקצתה תעסוקה. לרוב לא במקצועות המקוריים שלהם, מה שיצר מידה לא מבוטלת של תסכול, אבל הרי כל תעסוקה עדיפה על אין־תעסוקה. אמא, שהיתה רופאה, ביוטכנולוגית ומפתחת של מכשור טיפולי לסרטן לפני שהכול התחיל, קיבלה משרה במעבדת המחקר האזורית של המגפה. לעומתה, אבא היה הרבה פחות בר־מזל. למרות שהיה פרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ומטפל מוערך, הוא קיבל משרה משמימה שלא תאמה כלל את כישוריו — לנהל פס ייצור של "ידיעות העולם", העיתון היחיד בכרמל. חוץ ממהדורות החדשות הדו־יומיות של "עולם" במסכי התנועה הציבוריים — שגם הם היו תרומה של חברת "עולם" — העיתון הזה, שהודפס על נייר, ממש כמו במאה שעברה, היה הקשר היחיד שלנו למתרחש בעולם שמחוץ למחנה. אני וקיבא נשלחנו לבית הספר, שאמנם הנהלים בו היו נוקשים מאוד בגלל חוקי המגע, אבל עדיין, זה היה בית ספר די רגיל — עם מורים, ושיעורים, וחצר, והפסקה גדולה ומקובלים וחנונים.
    ואז הגיעה הבצורת הגדולה, ואיתה הרעב, והכול התפוצץ לנו בפרצוף. אחרי שנה ארוכה וקשה, שבמהלכה מצוקת המזון רק החמירה, קומץ של פעילים מן המחנה הקים קול צעקה ודרש שייתנו לנו לצאת החוצה, לנסות לצוד ולהשיג אוכל עבור עצמנו. אחת ממנהיגות הקומץ הזה היתה אמא שלי.
    "אתם לא מצליחים לדאוג לנו. אתם לא מצליחים להאכיל את הילדים שלי," היא הטיחה בפני חברי המִנהלת המקומית שבה היא היתה חברת כבוד מתוקף השכלתה המדעית. "לפחות תנו לנו הזדמנות להציל את עצמנו, עכשיו כבר יש לנו את הטכנולוגיה לזהות לפחות תשעים אחוז מן השְעירים מיד אחרי רגע ההדבקה, והסיכון שמהווים עשרת האחוזים הנותרים ממילא מנוטרל על ידי תקנות המגע והבדיקות התקופתיות!" אמא ידעה שיקשיבו לה, כי היא היתה חברה בצוות הפיתוח של גלאי ההדבקה שנחשבו לפריצת דרך מסחררת בחקר המגפה. הם הבטיחו אבחון של תשעים אחוז מההדבקות כבר ברגע ההדבקה, ואבחון של מאה אחוז מן ההדבקות שעה לאחר מאורע ההדבקה. לא היה אדם במחנה שידע יותר ממנה על המחלה. לא היה אדם אחד במחנה שתלו בו יותר תקוות למציאת תרופה. כשהיא נלקחה, לא רק התקוות שלנו, שלי ושל אבא ושל קיבא, נגוזו. גם התקוות של הרבה אנשים אחרים.
    ובאמת, חברי המנהלת הקשיבו לאמא שלי, ואולי חבל שכך היה. אולי אילולא היו מקשיבים היא היתה פה היום. כמה ימים אחרי הישיבה ההיא במנהלת, נכנסה לתוקף הוראת שעה זמנית 33(א). שערי המחנה נפתחו ומתחם הלקטים גודר והונגש עבור תושבי המחנה. מאז, בכל יום, אלו שמוכנים להסתכן יוצאים אליו כדי לצוד וכדי ללקט מזון. הם צדים מכל הבא ליד, את מעט החיות ששרדו בנוף המדברי החרוך של אחרי הבירוא והבצורת. אלו בדרך כלל יונקים קטנים או זוחלים — חרדונים, ירבועים, גרבילים, פסמונים, נחשים. בשובם של האנשים למחנה, הכלבינאים מחכים להם בשער, והם נסרקים כדי לוודא שהם לא נושאים את המחלה.
    למרות שהמתחם נוקה עד כמה שניתן משטריאות, תמיד יש סיכון של הסתננות. זה כבר קרה כמה פעמים, למרות שהלווייתנאים מנסים לצמצם את הבעיה. כמה מהם עדיין מסתתרים שם. אורבים. ובאמת, אחת לכמה זמן הגלאים מהבהבים בחשד להדבקה, ואיזה ש֫עיר חסר מזל — שעד לפני כמה שעות היה אדם רגיל ובריא — נגרר על ידי הכלבינאים, הלבושים בחליפות פלסטיק לבנות אטומות, למשאית סגורה שתיקח אותו אלוהים יודע לאן.
    זה מה שקרה גם לאמא שלי. כשאני עוצמת את העיניים, אני יכולה לראות את הרגע שבו זה קרה, כאילו הדברים מתרחשים ממש עכשיו. הרגע שבו לקחו אותה.
    רצף המחשבות שלי נקטע לפתע, כשאני שומעת צליל שלא שמעתי כבר הרבה זמן. צליל שכבר חודשים ארוכים לא נשמע במחנה כרמל.
    בכי של תינוק.
     
    עברו שנים מאז ראיתי תינוקות במחנה כרמל. לפעמים נראָה לי שכבר אין תינוקות בעולם בכלל, אבל לא היתה לי שום דרך לדעת. אין לנו מושג כמעט מה קורה מחוץ למחנה שלנו. אין לנו מושג מה קורה במחנות אחרים או במדינות אחרות. אנחנו יודעים שהמגפה פשטה בעולם כולו, זה כן. אבל מעבר לזה — שום כלום. אין לנו מושג אפילו מה עושים לאנשים שמאובחנים כשעירים — נשאים של המחלה בשלביה הראשוניים. אנחנו יודעים רק שלוקחים אותם לאנשהו, לסוג של הסגר לצורכי מחקר בלב השיממון של עזאזל. בתחילה היו יורים בשעירים בַּמקום, ברגע הגילוי, אבל אנשים התקוממו כנגד המראה הקשה הזה. בעיניהם, השעירים עדיין היו בני אדם — הם היו ההורים שלהם, הילדים שלהם, בני הזוג שלהם, החברים שלהם — מה גם שבשלב הזה, שלב הנשׂאות, שנמשך כמה חודשים, המחלה עוד לא נתנה את אותותיה, והשעירים נראו והתנהגו כבריאים לכל דבר. העיניים שלהם לא היו אדומות. הם לא התנהגו כחיות טרף שדיבוק אלים אחז בהן. הם היו בסך הכול בני אדם שבורים ומבוהלים מן העתיד לבוא. גם הלווייתנאים, בשלב מסוים, החלו לסרב פקודה ולמאן להוציא להורג שעירים. במקום זה, הוחלט שהכלבינאים פשוט ייקחו אותם מן המחנה למקום לא ידוע. אומרים לנו שזה מחנה אחר, שנערך בו מחקר על המחלה. מקום שמאפשר להם לעבור את שלבי המחלה בכבוד עד להמתת החסד שלהם עם התקדמותה, ועם הפיכתם לשטריאות.
    מי ירצה להביא תינוק לעולם כזה.
    כשהמגפה רק פרצה והמחנה היה בחיתוליו, כולם חששו לגעת אחד בשני, אפילו עם כפפות. בתקופה ההיא תינוקות התחילו למות. סתם ככה למות. הם לא היו נגועים במגפה. הם לא היו נגועים בשום מחלה, למען האמת, ובכל זאת, אט־אט הם התחילו לקמול. הם הפסיקו לאכול. הם הפסיקו לשתות. הם הפסיקו לבכות. בסוף הלב הקטן שלהם פשוט הפסיק לפעום. אבא ניסה להסביר לכולם מה קורה, אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב לו. בעולם החדש, שבו הוא כבר לא היה פסיכולוג נחשב אלא סתם עובד במפעל, המילה שלו לא היתה שווה יותר מדי. הוא ניסה לומר להם שכל זה קורה בגלל המחסור במגע. שרוב התינוקות נותרו יתומים, שעל אימהות נאסר לגעת בתינוקות שלהן, ושלעתים הן אף מופרדות מהתינוקות אם יש חשש שהן נוגעות בהם.
    הוא ניסה להגיד שתינוקות וילדים קטנים פשוט לא יכולים לשרוד בלי מגע. שמגע עבורם הוא כמו חמצן לנשימה, כמו מים, כמו אוכל, כמו אור שמש. אי אפשר לחיות בלעדיו. הוא ניסה להגיד להם שבניסויים שנערכו בעבר הרחוק גורי קופים סירבו לאכול והרעיבו את עצמם למוות כשמנעו מהם מגע אוהב. שגורים אחרים היו מוכנים לסבול דקירות מסמרים כדי לזכות בחיבוק. אבל הכלבינאים שהקיפו את בית החולים המאולתר לילדים לא הסכימו לשמוע. רוב התינוקות מתו אז בשנה הראשונה אחרי התפרצות המגפה, ותינוקות חדשים שיחליפו אותם פשוט לא באו.
    האישה שעומדת בשער וצועקת מחזיקה תינוק, או תינוקת. אי אפשר לדעת — זה עוד צעיר, מה שזה לא יהיה.
    כמו שאמרתי, אין כמעט תינוקות היום. פשוט אין. איש לא יסתכן בכך שיתפסו אותו עובר על תקנות המגע — העונש על אי־ציות לתקנות הוא שלילת קצבת המזון לחודש שלם. מי יסתכן בדבר כזה? והרי כדי להביא תינוק לעולם, ואת זה לא יספרו לכם בסיפור על החסידה, צריך מגע. עם כל הכבוד לאהבה, למשפחה ולכל הדברים האלה, העדיפות הראשונה כאן היא לשרוד.
    אנחנו הולכים ומתמעטים. אנחנו לא מתרבים, ואנחנו מנפים מתוכנו את אלה שחלו. המין האנושי גוסס. כדי לעודד אנשים להתרבות, המפקדה המקומית, בסיועו של תאגיד "עולם" — שהוא היחיד שדואג לבריאות ולרווחה שלנו בימים האלה, כך נראה — מציעה הליך של הפריה מלאכותית לאלה שכן רוצים תינוק. הורים צעירים אפילו מקבלים היתר מיוחד לגעת בתינוק שלהם (עם כפפות, כמובן), אבל אף אחד עדיין לא קופץ על המציאה. ובצדק. תינוק הוא רק מטען מכביד פה. עוד פֶּה להאכיל. מי צריך את זה.
    אבל האישה הזאת בשער, זאת שצועקת, היא הביאה תינוק לעולם הזה, והוא כאן, איתה, בתוך המנשא שתלוי על החזה שלה. כמה אומץ בטח נדרש לזה. אני כל כך נרגשת מהמראה הנדיר, שאני מתכחשת לרתיעה הטבעית שלי מן הגלאים ומתקרבת להמולה.
     
    הגלאים הם המגן האחרון שלנו מפני העולם. החוצץ הסופי בינינו לשטריאות. הם נמצאים בכניסה למחנה ומנטרים את הכניסה של כל אדם או חיה למתחם. אם לא עברת במחסומים, אין לך שום דרך להיכנס לכאן, אלא אם כן אתה רוצה לחטוף כדור בראש. בהתחלה, כשרק הגענו לפה, עברו במחסומים רק פליטים ששרדו את התופת וביקשו מחסה. מעטים ביקשו להיכנס, ומעטים הורשו לצאת. אז עוד היה אוכל במחנה. מזון שהצבא שהיה פה פעם שמר למקרי חירום מעין אלה, ושהספיק כדי להאכיל את האוכלוסייה העצומה המורעבת שהתקבצה בתוך גדרות התיל. קופסאות שימורים בעיקר. קצת בשר משומר. לפעמים, בימים טובים במיוחד, היו גם ממרח שוקולד צה"לי או ירקות. לעתים נדירות קיבלנו אפילו דגים טריים, לפני שאוכלוסיית הדגה — שבין כה וכה היתה דלילה אחרי מאות שנות דיג וזיהום — נכחדה לחלוטין. ככל שהזמן עבר, המזון במחנה הלך והתמעט. כשעוד היתה תקווה שהמצב זמני בלבד, היו פה עסקאות סחר חליפין. כסף ותכשיטים תמורת אוכל. בסוף גם זה פסק. היום כולם יודעים שאוכל מחליפים רק באוכל. צריך להיות ממש טיפש כדי להחליף אוכל במשהו אחר. היום כמעט אין דרך להשיג מזון בתוך המחנה, ואנשים נאלצים להסתפק בהקצבה העלובה של המפקדה המקומית, שכוללת לרוב קצת מרק מימי עם אבקת חלבון שעשויה מגריסי חגבים ופרוסת לחם אחת ביום, או שעליהם לצאת החוצה, אל השיממון של מתחם הלקטים שבחוץ, ולקוות שמזלם יתמזל, ושיצליחו לצוד חיה קטנה או ללקט פירות בר.
    אבא מתנגד בתוקף ליציאה מן המחנה. "אנחנו לא צריכים עוד אוכל," הוא אומר תמיד מעל לאדנית הירק הקטנה שקיבל במסגרת ההקצבה, לפני כמה שנים, ותלה מחוץ לחלון, "ובכל מקרה, מעט המזון שנמצא לא שווה את הסיכון." את אמא תפסו אחרי שיצאה ללקט איתנו מזון במתחם הלקטים. אנחנו עברנו בגלאים ראשונים. היא עברה מיד אחרינו. לא היתה לנו שום סיבה לחשוד, וכשהתרעת ההדבקה נשמעה, עברו שניות עד שהבנו שאמא שלנו היא שהפעילה אותה. בשניות האלו הכלבינאים כבר הספיקו להתנפל עליה ולגרור אותה משם. עמדנו שם, קיבא ואני, המומים. לא הספקנו אפילו להיפרד.
    קיבא ואבא לא חזרו לאזור הגלאים מאז. כואב להם מדי. גם לי כואב, אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה טוב שכואב לי. שעדיף הכאב שבזיכרון ההוא על פני קהות החושים שבהדחקה. בגלל זה, למרות ההתנגדות של אבא, אני מתגנבת עם תום החוצה מדי פעם, מאחורי גבו.
    ובעצם, מה יש לנו להפסיד. החיים ממילא כל כך נוראים כאן.
    האישה עם התינוק (או התינוקת) ממשיכה לצרוח. כשאני מתקרבת קצת יותר, אני רואה שהיא שולחת את ידה לעבר בחור צעיר, בוודאי אביו של התינוק, בן זוגה של האישה. הוא נראה בגילה בערך. הכלבינאים מחזיקים אותו. בטח עבר דרך הגלאים וגילו שהוא שעיר. אולי ייקחו גם אותה עכשיו לאבחון בהסגר.
    "עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שגילו פה שעיר," חשבתי לעצמי וניסיתי לחשב כמה בדיוק. כמה חודשים לפחות.
    האישה לא מפסיקה לצרוח. מסוג המראות קורעי הלב שרואים פה אחת לכמה זמן, כשמגלים שעיר במחסום. כבר התרגלנו, נורא ככל שזה יישמע. הנוהל הרגיל הוא כמה צווחות ובכי מקפיא דם, שבסופם מפרידים את בני המשפחה. החולה נלקח על ידי הכלבינאים, והבריא נשאר מאחור, כאן, ממרר בבכי. ובאמת, הכלבינאים ממשיכים לגרור את הבחור הצעיר, בעוד אשתו קוראת לו ומנסה לאחוז בידו. אני מתחילה להתרחק מן האירוע כדי להמשיך בדרכי. אין שום צורך לראות את זה שוב. סתם מייאש.
    אבל אז אני מבחינה שהאישה לא מוותרת. היא לא מרפה. היא מנסה לרוץ אליו למרות שהכלבינאים אוחזים בה, אבל היא לא נכנעת. היא פשוט לא נכנעת. כולנו, הקהל כולו, נדהמים. זו הפעם הראשונה שאנחנו חוזים במאבק כזה. הפעם הראשונה שאנחנו רואים את הבריא נלחם להתאחד עם החולה, ולא להפך. ואז אנחנו רואים משהו שלא האמנו שנראה אי־פעם. במהירות, לפני שמישהו מספיק להשגיח בכך, האישה מסירה את כפפותיה. כולם עוצרים את נשימתם, כשהיא שולחת את ידה החשופה, ובכוחות אחרונים מגיעה לידו של בעלה, שזועק, "לא, אל תעשי את זה, לא! לא!" בקול אנחה עז היא מושכת את הכפפה שלו, ובידה החשופה השנייה — בידה החשופה השנייה היא תופסת בידו.
    היא, הבריאה, תופסת את ידו של החולה וגוזרת על עצמה לא רק מעבר רגיל על תקנות המגע, אלא גם הדבקה. גלות. מוות.
    הכלבינאי שאוחז באישה ובתינוקה מרפה ממנה, המום, הלום, מופתע, והיא רצה לבעלה שמחבק אותה. דקה ארוכה הם עומדים ככה, מחובקים, וכולנו מביטים בהם, משתאים, לפני שהם מתחילים לצעוד לעבר רכב הפינוי, חולפים על פני הכלבינאים הנדהמים.
    אני עומדת פעורת פה מול המחזה הזה. זה מחזה שלא ראינו כבר כל כך הרבה זמן. יש שיגידו שמעולם לא. משהו שהיה לנו פעם אולי, אבל היום אנחנו רוצים רק לשכוח.
    אנושיות.