איז'ה דה אורו

הקדמה

נסיבות חיי מובילות אותי לכתוב על חייהם של אנשי השוליים השקופים, להאיר על דמותם ולו באור אֲרָעִי, שלא יהיו רק עוד מספר בדו"ח סטטיסטי, ולא יתהלכו בינינו כחיים-מתים.

אני הייתי שם - ילדה חיה־מתה, בחרתי בחיים. סיפור חיי המטלטל מוביל אותי למסע ארוך ולתובנה שהדרך לא פחות חשובה מהמטרה. ניתן לומר שהספר גדל ברחמי, בעט בי במשך שנים, משווע לצאת מהחושך – אל האור, הוליד את עצמו מתוך הקופסה השחורה.

לפני שאתם נכנסים אל ה"בית" ורואים את ה"פרחים" שבכניסה, אני מזמינה אתכם, הסקרנים – להביט גם אל החצר האחורית.

נוּרָה

"השם שלי נוּרָה, אני ערבייה והבעל שלי יהודי. לפני הרבה שנים המשפחה שלנו גרה על ההר למעלה, ואמיל היה גר למטה.

יום אחד הוא הביא לבית שלו אישה וילדה קטנה, רזה. אני זוכרת את האישה, היא הייתה יפה כמו בובה, אבל העיניים שלה היו עצובות. הרגליים נפוחות, והיה לה קשה ללכת.

הילדה הייתה החיים שלה, והיא טיפלה בה כמו אמירה, נסיכה. לפעמים היא הייתה עולה אלינו עם ספרים וקוראת לילדים שלי סיפורים. הם היו יושבים על ידה ומקשיבים בשקט עם עיניים ככה גדולות. אני הייתי מביאה כוס חלבּ חם מהעז ונותנת לה עד הפה, 'תשתי, תשתי יָא בּנְתִי, עצמות שלך בחוץ...'

פעם, כשרכבנו אני והבן שלי יוסף על החמור, קרוב לבית שלהם, הוא צעק, "אימא, אימא, על הקיר בחוץ כתוב 'סכנת מפולת'... אני לא יודעת לקרוא, ולא הבנתי הכול, אבל לב יש לי, שמעתי את המילה סכנה, ירדתי מהחמור ופתחתי את הדלת. מה שראיתי באותו יום, וואלה, בחיים שלי אני לא שוכחת... לא יודעת למה, סגרתי את הדלת ולא סיפרתי לאף אחד. מסכן החמור באותו יום, מהמכות שקיבל בבטן שלו, עם העקבּ של הנעליים שלי.

בחְיַיאת אַללָה, אם היה לי שכל בראש, אסור לשתוק, צריך לדבר, כל החיים כואב לי בלב, למה אני שתקתי ככה. עכשיו הכול כַּלַאם פָאדִי¹ – מה יעזור???"

הערה

1 דיבורי סרק, בערבית

פרק 1

אלכסנדריה 1930–1950

שלוש־עשרה שנים מלאו לרוזה סבאח, כשמשפחתה חזרה לביתה באלכסנדריה מבית הקיץ ב"אבו־קיר" שעל גדות הנילוס (בּחַר אנ־נִיל). החוף נחשב לאחד המרהיבים שבחופי אלכסנדריה בשל המקומות ההיסטוריים שנשתמרו בו, ומשך אליו בעיקר את המעמד הגבוה במצרים.

רוזה נכנסה לחדרה כשהיא מדלגת בעליצות ומפזמת, שמלתה הפרחונית התנופפה לקצב השיר האהוב עליה, "Au clair de la lune...", היא לא הרגישה בגבר שנכנס מיד אחריה, הוא היה אחד מדיירי החדרים השכורים שבביתם הגדול. בחוץ האוויר עמד כלוא בין העצים הדוממים ולא הניד עפעף, שום דבר לא העיד על מה שהתחולל בִּפנים. איש לא שמע את זעקת הילדה, מוּבסת אל תוך גופה עוד לפני שהבליחה אל החלל, ורק טיפות של דם נטפו על סדין התחרה הלבן והכתימו את שמלתה.

כשיצאה מחדרה כבר לא הייתה אותה ילדה. מאז איש לא הצליח למחות את הזיכרון המדמם מתוך הצריבה, כתם אשר יטביע את חותמו בכל מה שיקרה לה בעתיד.

קיץ 1941 לעולם לא יביא את האביב לעולמה של רוזה, שם הושלו נעוריה – נשאר זיכרון ישן של מישהו אחר...

* * *

משפחת סבאח גרה בשכונת מוחראם בּיי. בראש המשפחה עמד מואיז, שהוגלה מתל אביב למצרים באונייה שהשיטה פליטים ממגורשי השלטון העוֹתְ'מָאנִי.

אשתו בֶּלָה היגרה מסלוניקי. חמישה ילדים היו להם, סוזן, רוזה, וִיטוֹ, חיים־ויקטור וג'וסף. הבנים נקראו על שם סבם מסלוניקי יוסף־חיים חסיד, שקיבל עם לידתו את שמו הנוסף, חיים, כסגולה לאריכות ימים. בביתם המפואר ורחב הידיים הועסקו משרתות רבות, כובסות, מנקות ומבשלות, ואף הוקצה חדר גדול למגוריהן. רצפת פרקט העץ הייתה ממורקת כמראה עד שנברשות הקריסטל שזהרו מהתקרה נשתקפו בה. לבושם של בני הבית היה "Hot Couture" (תפירה עילית). בֶּלָה האֵם נראתה כגבירה, קומתה זקופה, ואף בביתה נהגה להלך ב־talons, נעלי עקב, ו־rougeur נצחי היה משוח על שפתיה. פרנסתם של בני המשפחה באה להם מהשכרת חדרים לדיירים, והוריו של מואיז, נוֹנָה אלֶגְרָה ונוֹנוֹ ליאון, שגרו יחד איתם, עזרו להם בגידול הילדים כמו היו ילדיהם שלהם. חלונות השכנים שמשקופי העץ שלהם היו צבועים כחול היו סמוכים זה לזה, וגם יחסי שכנות נפלאים שררו ביניהם, באווירה של כבוד וקרבה, בעיקר עם לַטִיפָה ומשפחתה.

קולות מלחמה הפרו את שגרת החיים השלווה של התושבים. הגרמנים, לאחר שכבשו את נמל טוברוק בלוב, התקדמו לעבר מצרים והגיעו עד תחנת הרכבת "אֶל־עַלַמַיְין" כדי להשתלט על תעלת סואץ, ובכך לאחד את אירופה וצפון אפריקה תחת שליטתם. האזעקות והפיצוצים החזקים החלו להרעיד את האזור, וגם באלכסנדריה הוכרז מצב כוננות. היהודים ידעו שרק נס יציל אותם מהמפלצת הגרמנית, והם הכריזו על ימי צום ותפילות לניצחונו של הצבא הבריטי.²

לאחר קרבות עזים הכריזה מצרים על סיום הלחימה, כאשר החיילים האנגלים הצליחו לבלום את הכוחות הגרמנים והאיטלקים בהנהגת רומל ולהדוף אותם אל מחוץ לגבולותיה. מקלט הרדיו בבית משפחת סבאח היה מכוון לתחנת השידור BBC, כמו אצל רוב הקהילה היהודית, ואנחת רווחה פרצה מפיהם מששמעו שחלפה סכנת הכיבוש.

באותה העת בארץ־ישראל נערכו הצבא הבריטי והפלמ"ח לכוננות מלחמתית במקרה שהגרמנים יחצו את תעלת סואץ לעבר פלשתינה. יהודי היישוב כינו את התקופה "200 ימי אימה", ובתי הכנסת היו גדושים במתפללים שאמרו תהילים, וגם פה הוכרז יום צום, בתקווה לנס.

מצרים, וגם ארץ ישראל, ניצלו בזכות הניצחון הזה מהכיבוש הגרמני.

* * *

בשנים אלה היתל הגורל בכל בני המשפחה, שהפכו לכלי משחק בידו. הוא היה אורב על קצות אצבעותיו והופך את חייהם. ג'וסף, הבן הקטן, עמד ליד שער הבית כשהגיחה המשאית, נהגה היה שיכור, ואימו מצאה אותו שרוע בין הגלגלים – ללא רוח חיים.

ג'וסף כאמור נקרא על שם סבו יוסף־חיים חסיד שנולד בסלוניקי. העיר נחשבה בקרב יהודי הבלקן למרכז יהדות ספרד וכונתה "ירושלים דבּלְקן". משפחתו הייתה חלק מקהילה שורשית ומפוארת. הוא הוסיף לדבר בשפת הלאדינו, אותה שפה שבה דיברו אבות אבותיו בספרד לפני הגירוש. סלוניקי, כמו אלכסנדריה, הייתה גם היא עיר נמל משגשגת לחופי הים התיכון, ואף ניתן לומר ששררה בין ערים אלו אחווה משפחתית, שכן נקראה "תסלוניקי" על שם אחותו למחצה של אלכסנדר מוקדון, שעל שמו נקראה אלכסנדריה.

היהודים שמרו על יהדותם, מעמדם היה מכובד. הם הצליחו להשתלב בעיקר בחברות מסחריות, בנקאות, תעשייה וספנות, וחיי הקהילה והתרבוּת שגשגו באווירה של עזרה הדדית. הם אהבו את עירם והיא החזירה להם אהבה, ודומה היה שנצר ”תור הזהב” של יהודי ספרד התגלם בסלוניקי.

לפני שהגרמנים הגיעו לאל־עלמיין שבמצרים, הם פלשו ליוון, הצליחו להשתלט על עיר הנמל סלוניקי ודגלי צלב קרס החלו להתנוסס בראש חוצות. על היהודים נגזרו גזירות אנטישמיות, רובם נושלו מנכסיהם, בתי ספר וספריות יהודיים נסגרו. העיתונים בצרפתית ובלאדינו נסגרו עד האחרון שבהם, כמו "El mesajero" (השליח), שהיה מקובל אצל דוברי הלאדינו. בתי מסחר וחנויות הוחרמו, בתי כנסת נבזזו וספרי תורה עתיקים חוללו. היהודים חויבו לסמן את בתיהם ובתי העסק שלהם ולשאת בעצמם טלאי צהוב בצורת מגן דוד, שבו המילה "יהודי". חלקם נשלחו לעבודות כפייה, ומי שניסה לברוח ונתפס אף הוצא להורג בפומבי כשיטת הרתעה.

על הרובע היהודי הוטל סגר מחשש להתפשטות מגפות, כיון שהמחלות, הרעב והקור עשו בהם שמות, בעיקר אצל ה־Kriaturas, הילדים הקטנים.

הגופות הלכו ונערמו, ובקהילה לא תמיד הספיקו לקבור את המתים. משפחת חסיד, כמשפחות יהודיות רבות, מצאה עצמה מוקפת בכבלי תיִל עוֹקְדים, שאינם מכבדים חוקי אֵל ואנוש, בתוך גטו, באזור שהוקצה ל־Yids.

לפנות בוקר חדרו לתוך הגטו פלוגות שופ"ו (יחידת מגן של המשטרה שהייתה כפופה לרייך), והיהודים שרוכזו שם הובלו לעבר תחנת הרכבת. למרות התכסיסים של הנאצים להרדים את הקורבנות, השמועות החלו לחלחל באשר למשלוחי היהודים למחנות ההשמדה בפולין, ועדיין אצל חלקם נשארה "Un poko de esperansa", זיק תקווה (היו אף שהחביאו כספים בעקבי נעליהם), שהפרידה הזו היא רק מן המולדת.

במסילה חיכו להם קרונות טרף צמאי דם – חתומים במנעולים, לעוד משלוח בדרך לאושוויץ, בדרכם האחרונה.

באלכסנדריה, ג'וסף בן השמונה כבר לא ינציח בחייו את סבו המת. הוא הובא עוד באותו היום לקבורה, נטמן בקבר הקטן. פעמיים נאמר הקדיש "יתגדל ויתקדש שמא רבא..." בפעם הראשונה מעל רגבי העפר, ובפעם השנייה נישא מעל רגבי האֶפר באושוויץ.

באותו היום סכר הדמעות נפרץ ולא נשארה במשפחה עין יבשה אחת, אפילו Los hombres, הגברים שבהם, מחלו על כבודם ולא חיכו לחסות הלילה.

בשנת 1942 חרב עולמה של המשפחה, שבה נקברו שלושה דורות תחת שעטת הגלגלים – מותירים בהם זיכרון עד.

* * *

כמנהגם מדי שנה, גם הפעם נסעה משפחת סבאח לבית הקיץ שבחוף "אבו־קיר". הם נאחזו בציפורניים בשרידי השגרה שהתמוססה להם בין הידיים, משחזרים את הטיולים לאורך הנהר, הנופים והמקומות ההיסטוריים המוכרים, שעכשיו איבדו את נוכחותם. האֵבֶל ליווה אותם לכל מקום, מתפשט כמו אש בשדה קוצים. הם הלכו ושקעו באובדן הפתאומי של ג'וסף הקטן שנחת עליהם ממש בפתח ביתם, בעוד שמועות איוב ממשיכות להגיע מסלוניקי וצפות מעל השתיקה של העולם.

מהלומה נוספת המתינה בפתח. מואיז האב, שתמיד ניצב כחומה להגן על משפחתו, הלך ודעך מצער מאז מות בנו, ליבו לא עמד באסון שנפל עליהם. לפני מותו עוד הספיק לבקש להיקבר ליד ג'וסף הקטן.

המלווים לבושי השחורים נשאו את המיטה שלו מהבית עד הכרכרה, הוא הוּבל עטוף בטלית לבית הכנסת הגדול "אליהו הנביא", לשאת עליו הספד ולומר "קדיש", ומשם המשיכו לבית החיים (כינוי לבית הקברות).

הבגדים השחורים שטרם הוסרו משנת האבל הוסיפו לכסות את המשפחה, שנותרה המומה וכואבת – בחלל הולך ונפער.

החדר של ג'וסף עליו השלום נשאר נעול כמו השתיקה של רוזה. שנתיים חלפו מאז הלילה ההוא – ורוזה עדיין שותקת באותה שתיקה שנועדה לבטל את עצמה. עכשיו בשנת האבל על אבא עליו השלום תהתה – האם תטיל עוד פצצה על המשפחה? היא הרגישה כמו איחרה את המועד, שהרי קרו דברים יותר קשים, והיא בכל זאת עדיין חיה, וכבר פסקה מלנסות למצוא את הזמן המתאים לכך.

סודה הלך וחלחל בה, מזין את השדִים שהמתינו להגנת החשכה – ואז יצאו במחול, חגים סביבה, עד שהתעוררה בבעתה לקול זעקתה שלה. לפעמים הרגישה שחבל שלא היא נדרסה – במקום ג'וסף הקטן, עליו השלום.

יעקב אופנהיימר עבד כ"צ'יף אינג'ינר" על אונייה שהגיע למצרים מגרמניה, ארץ הולדתו. הצריבה שעל זרועו הייתה עדוּת לעוד מספר רץ במלתעות המפלצת הנאצית שבלעה את הוריו במחנה הריכוז "דכאו". כשהגיע לאלכסנדריה פגש את סוזן, אחותה של רוזה, "הציץ ונפגע". הם נישאו בטקס חגיגי, כשהוא אינו מוריד את עיניו מפניה היפות. עכשיו נוספו לכוּר ההיתוך שפת היידיש והגרמנית, כשיעקב מצידו מקבל את הכינוי זַ'אק כ"כרטיס כניסה" למשפחה. סוזן חיכתה לחופשות שבהן הגיע הביתה ואז נפלה כפרי בשל לזרועותיו הפתוחות. לבן שנולד להם ביקש ז'אק לקרוא על שם אביו, מרדכי, והוסיף את שמו הגרמני – מקס, בנימוק ש"אם תבוא שואה נוספת יגדלו סיכוייו להינצל". התינוק החייכן הכניס חיים חדשים לבית, ובן יום נולדו שפע אימהות שסבבו סביבו יומם ולילה.

בוקר אחד, עם עלות השחר, נשמעו נקישות רמות בדלת. בֶּלָה עטפה עצמה בחלוק ובעיניים עצומות למחצה פתחה את הדלת. בינתיים התעוררו כולם וניצבו לצידה. בפתח עמדו שני אנשים במדים.

"חָבָּאר אָבְּיָיד, חָבָּאר אָבּיָיד, בשורות טובות", החלה בֶּלָה סוטרת לעצמה על פניה.

"מי זאת סוזן?" הם שאלו. זו אספה את שערה שצנח על פניה וחשפה מבט מבועת. "אני מצטער, מדאם, האונייה שבה עבד בעלך טבעה בים והוא בין הנעדרים. בינתיים החיפושים נמשכים..."

סוזן, שלא הוציאה הגה, צנחה לזרועותיה של רוזה ואיבדה את הכרתה. משהתעוררה מצאה עצמה בבית חולים, מוקפת בבני משפחתה. היא קפצה אגרופיה והתייפחה, "ז'אקי שלי לא מת... בלי ז'אקי אין לי חיים..."

"כַּפָּרַת עֲווֹנוֹת, אני יודעת כמה זה קשה, אנחנו איתך, Kerida mia, יקירתי, ויש לך את מקס, שמחכה בבית", חיבקה אותה בֶּלָה אימה.

"ז'–א–ק–י... איפה ז'אקי שלי?" בכייה של סוזן הלך והפך לזעקות שבר. הוא נרגע רק לאחר הזריקה שקיבלה מהרופא, וגם אז המשיכה למלמל את שמו עד ששקעה בשינה.

יומיים הייתה סוזן בבית החולים. כשחזרה הביתה היא הסתגרה בחדרה ולא נתנה לאף אחד להיכנס, אפילו לא למקס הקטן, שמדי פעם קרא לה בבכי, "מאמי, מאמי", וניסה לפתוח את הדלת הנעולה.

כעבור זמן־מה קרה הבלתי ייאמן – ז'אק נכנס הביתה מחייך כתמיד, כשהוא בריא ושלם. סוזן, שלשמע קולו יצאה מחדרה, הביטה בו בתדהמה כמי שראתה רוח רפאים. "ז'אקי שלי חזר מהקבר..." לחשה והתמוטטה על הרצפה.

ז'אק התקשה להבין את שאירע מאז בואו. אכן האונייה שלו טבעה, אך הוא עצמו ניצל ולא העלה על דעתו את הדרמה שהתחוללה סביבו, שכן לא ידע שבתוך ההמולה השתבש שמו עם שם של נעדר מאנשי הצוות.

סוזן הובהלה שוב לבית החולים והתעוררה רק למוחרת, כשהיא בוהה בבני משפחתה כמו היו זרים. "מאמי, מאמי", קפץ מקס על מיטתה, מנסה לפתוח את זרועותיה הנעולות – אך מבטה נשאר קפוא. הרופא הסביר להם שהיא נמצאת בשוֹק ושלעת עתה כדאי שתיפגש רק עם אימה.

כשהשיפור במצבה של סוזן היה ברור הסביר לה הרופא, "סוזן, בעלך ז'אקי חי, הוא אף פעם לא מת, הייתה טעות בזיהוי".

"ז'אקי חי", חזרה אחריו, "אני רוצה לראות את ז'אקי שלי".

בבוקר למרבה ההפתעה קמה והסתרקה, כשמשפחתה עוטפת אותה. ז'אק התקדם בהתרגשות לעבר חדרה, עוצר מעט על הסף, מהסס ומחכה לסימן ממנה.

"סוזן, תראי מי בא לבקר אותך", אמרה בֶּלָה.

"ז'אקי שלי חי, ז'אקי שלי חי..." היא החלה למלמל כשהיא מסמנת לו לשבת לידה. ידיה החלו ממששות את פניו, מלטפות את שערו הבהיר עד שתזַכֶּה אותו בחיבוק שיעלה מנבכי נשמתה את הבכי הכלוא של שניהם. הם היו כל כך שקועים זה בזה שלא חשו כיצד יתר הנוכחים עזבו בזה אחר זה את החדר.

מדי יום ביקר ז'אק את סוזן, הכתמים השחורים שנקוו מתחת לעיניה התבהרו ומקס סוף־סוף הצליח להתמקם בזרועות אימו.

ביום שבו שוחררה סוזן מבית החולים Bendicho el Dio, ברוך ה', נשמה כל המשפחה לרווחה. כעבור זמן־מה חזר גם ז'אק לעבודתו על האונייה, ונראה היה כי השגרה מנסה לחזור למסלולה.

* * *

מצרים של אז הייתה מדינה תחת שלטון מלוכני. ב־1936 עלה המלך פארוק לשלטון, לאחר שאביו המלך פואד נפטר. הוא היה בן שש־עשרה בלבד, וכיורש עצר נאלץ להפסיק את לימודיו באקדמיה הצבאית באנגליה לטובת כס המלוכה. בשנה זו נחתם הסכם בין בריטניה למצרים, שהעניק לה הכרה עקרונית בעצמאותה אך האריך את הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ לעשרים שנים נוספות.

באותו היום שבו הגיע פארוק לאלכסנדריה, המונים יצאו לרחובות להריע לו כשבידיהם דגלי מצרים. הוא ישב זקוף וגאה בעצמו בכרכרה של זהב שעשתה דרכה מארמון ראס־אל־טין אל הרכבת המלכותית בדרך לקהיר, שם יוכתר כמלך. העם המצרי תלה בו תקוות, שכן המצב הכלכלי לא היה פשוט, ועוד לפני שהוכתר תמונתו כבר התנוססה כמעט בכל בית. המלך נשא נאום לאומה בשידור חי ברדיו, ומשפחת סבאח, כמו רוב המצרים שאוזניהם היו כרויות לקולו, הקשיבו לנאומו המרשים שנישא בגילוי לב, שבו הבטיח להביא את מצרים לעצמאות כלכלית.

רוב היהודים חיו ברמת חיים גבוהה, שירתו כעוזרי המלך והשתלבו במשרדי הממשלה ובחברות המסחריות, בזכות הערכת תרומתם לכלכלה המצרית.

בין ישראל למצרים התקיימו יחסי ספורט שהיהודים היו פעילים בהם, כמו מכבי אלכסנדריה (שממנה יצאה משלחת למכבייה בתל אביב) וקבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, שהתארחה ושיחקה במגרשה של מכבי קהיר.

בתקופה זו נוסדו עיתונים יהודיים, למשל העיתון הציוני "Israel" (אִסְרָאִא'יל) ו־"L’Aurore" (השחר), עיתון יהודי לאומי שהיה פופולרי אצל משפחת סבאח כמו בקרב רוב יוצאי יוון וטורקיה. העיתון הזה הזהיר את העולם עוד בפברואר 1933 מהסכנה הטמונה בעלייתו של היטלר. מואיז קרא מתוכו בפני בני המשפחה על ההשוואה בין גירוש ספרד לעליית המשטר הנאצי לשלטון – "גרמניה במאה העשרים דומה לספרד תחת שלטונה של איזבל..."³ בחלום הכי שחור שלה לא תיארה בֶּלָה ששנים אחדות לאחר מכן – כל משפחתה, אביה, אימה ואחיה, ורוב רובה של קהילת סלוניקי, יימחקו בין מיליוני בני אדם מעל פני האדמה. בזמן הזה רוב התנועות הציוניות שהיו בארץ ישראל היו גם במצרים ופעלו בגלוי ובאורח חוקי, ולא היה משהו יוצא דופן בכך שבקהיר המשרדים של השומר הצעיר שכנו סמוך למשרדי "האחים המוסלמים".

חיים־ויקטור בחר להקדיש את זמנו לארגון "החלוץ הצעיר", ובקיץ נהג להצטרף למחנות לבני הנוער שנערכו לרגלי הפירמידות, שם הוכשרו להתיישבות בארץ. "Ijiko mio, בני, בסוף תתחתן עם ארץ־ישראל, עוד תשמור לאדמת הקודש את הנשיקה הראשונה", הייתה אימו מקנטרת אותו.

כמו צעירים יהודים רבים למדו סוזן ורוזָה ריקודים ישראליים ושירים עבריים, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות..." וחלמו להגיע לארץ הנכספת. החלום הגדול של רוזה היה להצטרף לקיבוץ בארץ־ישראל.

המלך פארוק, שהיה עשיר בזכות עצמו, המשיך לנהל אורח חיים בזבזני וראוותני, התמכר להימורים ולאלכוהול ואף החליט להטביע את דיוקנו על השטרות, במקום הדמות הפרעונית המקובלת. מצוקתם של העניים וצורכי העם לא עמדו בסדר עדיפויותיו, ותאוותו לממון לא הייתה פחותה מתשוקתו לנשים, למרות היותו נשוי אז לסאפינאז שילדה לו שלושה ילדים. תקוות העם לשינוי המיוחל הלכה ונגוזה למול שלטונו המושחת, והמלך ההולל לא חש איך מתחת לפני השטח החלו נתיניו להתמרמר נגדו, מה שלימים יהפוך את גורלו על פיו.

ליהודים היה טוב במשך רוב מלכותו של פארוק, ותקופה זו אף כונתה בפיהם "תור הזהב". הם אהבו את מצרים, ומצרים החזירה להם אהבה וכיבדה את יהדותם, שנשתמרה לצד היותם חלק מהלאום המצרי. ישיבות לתלמוד תורה התקיימו למכביר, ואף כשהתפנו משרות של רבנים מקומיים, מילאו את מקומם רבנים מישראל, כמו הרב עובדיה יוסף.⁴ לא היה מפתיע שבחג החנוכה הגיע המלך בכבודו ובעצמו עם פמלייתו לבית הכנסת "שער שמיים" בקהיר והדליק עם הרב את הנר הראשון לקול תרועתם של המתפללים, וגם המלך עצמו הזמין את הרבנים הראשיים לאירועים ממלכתיים, כמו שעשה לפניו אביו המלך פואד.

ההכנות לשבּת החלו לרוב כבר מיום חמישי. את הקניות במשפחת סבאח נהגו לערוך המשרתים. בזמן הדלקת הנרות התקבצו בני המשפחה סביב ה"טֶשְתִיֵּה" (צלוחית שמן עם פתילות). הנשים עטו לראשיהן מטפחות לבנות, ובזמן שבֶּלָה בירכה על הנרות הן כיסו את עיניהן כדי שהברכה תבוא לפני ההנאה מהאור המשתלהב.

לאחר הקידוש בליל שבת בירך מואיז את ילדיו. הם ניגשו אליו לראש השולחן, והוא הניח את ידיו על ראשיהם, בירך "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" וסיים ב"ברכת הכוהנים". בתי הכנסת תמיד היו מלאים, והתקיימו בהם שיעורי תורה או דרשות במשך השבת.

המשפחה נהגה להתפלל בבית הכנסת הגדול והמפואר "אליהו הנביא", אשר שימש גם מרכז תרבותי ורוחני לקהילה. הגברים הגיעו בחליפות מהודרות, והנשים במיטב מחלצותיהן. בקומה העליונה היו עזרת הנשים ופינת המקהלה, שעליה ניצח מנהל המוזיקה אלברטו חֶמְסִי.⁵ חלונות ויטראז' מסוגננים פיארו את האולם שהיה עצום בגודלו, עד כדי כך שהחזן מינה מישהו שתפקידו היה לנופף בדגלים, כסימן למתפללים לומר אמן.

האיזון באווירת הדו־קיום התאפיין גם במוזיקה. הזמרים המצרים היו אהובים על משפחת סבאח, ובהם אוּם כּלְת'וּם, לַיְלַא מוּרַאד, עַבֵּד אֱלְוָהָאבּ, עַבְּד אלְחָלִים חַאפֶז ופָרִיד אלְאַטְרַש, שרבים מהפיוטים בעברית היו מלחני שיריו ואף הושמעו בבתי הכנסת. בגרמופון שבביתם התנגן אוסף תקליטים, עד שלעיתים תכופות היה צורך להחליף את המחט שבזרוע. במיוחד נאחזה בֶּלָה בשיר בצרפתית "J’attendrai le jour et la nuit... toujours ton retour..." (אחכה יום ולילה... אחכה תמיד שתשוב), ותמיד היה משהו לקוות ולחכות לו.

הקהילה היהודית הייתה גדולה ורב־תרבותית. רוב היהודים היו דוברי ארבע שפות לפחות – צרפתית, שהפכה להיות שפת הדיבור, עברית, ערבית ואנגלית. יותר משליש מהם דיברו גם לאדינו, כמו במשפחת סבאח, שכן רובם היגרו מתורכיה ומיוון לארץ הזו, שפתחה זרועותיה בפני מהגרים ופליטים והעניקה להם מקלט עוד בהיותה תחת האימפריה העות'מאנית.

ילדי המשפחה למדו באזור מגוריהם, בבית הספר היהודי "ליסה", מבנה מפואר, שם הדגישו את השפה העברית וגם את ההיסטוריה של עם ישראל. רמת הלימודים בו נחשבה לגבוהה, ושם הכינו את בוגריו לבחינות הבגרות בצרפתית.

וִיטוֹ, אחיה של רוזה, הצליח יותר מכולם להיצמד לשגרה אף בתקופות קשות. הוא המשיך לבלות במועדוני ספורט, והופעתו הייתה מוקפדת, מניבה תיאום מלא בין החליפה לעניבה. עד מהרה השתלב בעולם העסקים והרחיב את קשריו, בעיקר עם מדינת פנמה. ברבות הימים הוא גם יהיה הראשון לעזוב את מצרים.

חג פורים הגיע. בליל החג, לאחר קריאת המגילה ושבירת הצום, יצאו רבים לחגוג ברחובות שקושטו במנורות צבעוניות, בעיקר במקומות הסמוכים לבית הכנסת.

בני משפחת סבאח התחפשו לשמחים – בֶּלָה המירה את רצף הבגדים השחורים בשמלה לבנה ובכפפות תואמות, ענדה את מחרוזת הפנינים ולראשה חבשה כובע בהיר. סוזן ומקס התחפשו לרעשנים לקול צהלותיו שהפעם קיבלו תוקף. חיים־ויקטור התחפש למרדכי, ויטו הפך למלך אחשוורוש, הדמות של ושְתִי דווקא קסמה לנוֹנָה אלגרה ונוֹנוֹ ליאון הסתפק בתרבוש אדום שחבש לראשו.

רוזה התחפשה למלכת אסתר ונראתה כמו מלכה אמיתית; זקופה, בשמלת מלמלה לבנה ולראשה כתר זהב שמתחתיו מתבדרים תלתליה. את העצב בעיניים שום איפור לא הצליח להסוות, וכשהצלם המשפחתי מישל ביקש מכולם "חיוך גדול" בין ערפילי העשן העולים מהמצלמה, הוא העיר לרוזה, "Olala רוזה, העיניים זה חלון של נשמה. פורים הוא חג שמח, בשביל להיות עצוב, יש תשעה באב".

* * *

השדִים של רוזה שנדחקו זמן רב לפינה, תמיד בִּפני משהו אחר יותר חשוב, החלו מתקלסים באור שהשאירה דולק בלילות, עומדים הפעם על רגליהם האחוריות ותובעים את מקומם. בכל פעם שנשמעו צעדים מתקרבים היא התכווצה מאֵימָה, עד שחלפו על פני דלתה והתרחקו. לפעמים היה הרעד תוקף אותה, ליבה פעם כמהלומות פטיש ונשמתה נעתקה. האיש מאותו הלילה המשיך לגור שם, כאילו כלום לא קרה, ובכל פעם שראתה אותו הייתה נחבאת בחדרה ונועלת את הדלת.

ערב אחד הוא חזר בדיוק כשהתכוננה לצאת לטרקלין. הפעם בֶּלָה הייתה שם, תולה עינה בבתה, מבחינה איך היא שבה בבהלה על עקבותיה, סוגרת אחריה את הדלת, וגם צלילו הבהול והחורק של סיבוב המפתח מבפנים הגיע היטב לאוזניה. עתה, לאחר מה שראו עיניה, הרגישה כעין הבזק הארה. כל כך שקועה הייתה ביגונה המתמשך, איך יכלה שלא להבחין בשינויים שחלו ברוזה? מילדה מלאת שמחת חיים הפכה לנערה עצובה ומופנמת. חשד כבד התגנב לליבה שמא יש לכך קשר לאיש הזה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

2 מצרים הוכרזה כמושבה בריטית בשנים 1882–1922, אך הצבא הבריטי עדיין הפגין נוכחות בתעלת סואץ.

3 L’Aurore, גיליון 48 (פברואר, 1933) עמ' 1–2.

4 הרב עובדיה יוסף (1913–2020). בשנת 1947 עבר למצרים, שם היה סגנו של הרב הראשי ואב בית הדין.

5 מלחין וחוקר מוזיקה (1897–1975). מפעל חייו היה הפצת המורשת של השירה הספרדית־יהודית. הקים את התזמורת הפילהרמונית של אלכסנדריה, והיה המנהל המוזיקלי בבית הכנסת אליהו הנביא בשנים 1927–1957.