המטופלת השקטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המטופלת השקטה
מכר
אלפי
עותקים
המטופלת השקטה
מכר
אלפי
עותקים

המטופלת השקטה

4.5 כוכבים (1307 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
  • קריינות: אמיר אשר
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 1 דק'

אלכס מיכאלידס

אלכס מיכאלידס נולד ב-1977 בקפריסין לאב יווני ולאם אנגלייה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', למד פסיכותרפיה ועבד שנתיים במחלקה סגורה לצעירים, ועשה תואר שני בכתיבת תסריטים במכון האמריקאי לקולנוע בלוס אנג'לס.

מיכאלידס כתב את התסריט של "השטן שאת מכירה" והשתתף בכתיבת התסריט של "האנגלים באים" (2018). המטופלת השקטה, הרומן הראשון שלו, הפך אותו לכוכב ספרותי בן לילה לאחר שנמכר ל-50 ארצות ונהפך לרב-מכר עולמי.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
החיים של אלישה ברנסון נראים מושלמים. היא ציירת מפורסמת שנשואה לצלם אופנה מבוקש ומתגוררת בבית מידות בעל חלונות גדולים שנשקפים אל פארק באחד האזורים הנחשקים ביותר בלונדון. ערב אחד חוזר בעלה מאוחר מהעבודה, ואלישה יורה בו חמש פעמים בפנים, ומאותו רגע לא מוציאה מילה מהפה.
 
סירובה לדבר, או להעניק הסבר כלשהו למעשה, הופך את הטרגדיה המשפחתית לדבר מה גדול בהרבה, לפרשה שמציתה את דמיונו של הציבור והופכת את אלישה לדמות ידועה לשמצה. מחירי הציורים שלה מרקיעים שחקים, והיא, "המטופלת השקטה", מוסתרת מעיני הציבור והצהובונים בבית חולים פסיכיאטרי בצפון לונדון.
 
תיאו פייבר הוא פסיכולוג משפטי שחיכה זמן רב להזדמנות לעבוד עם אלישה. הוא נחוש לגרום לה לדבר ולחשוף את הסיבה שבגללה ירתה בבעלה, והנחישות הזאת מובילה אותו למסע מפותל לחקר מניעיו שלו – ולחיפוש אחר האמת שמאיים לכלות אותו.

"מותחן פסיכולוגי כל כך מקורי, מרתק ויוצא דופן שמגיע לו שימציאו לו ז'אנר משלו. קראתי אותו במהלך שני לילות והתענגתי על כל מילה ועל כל תפנית עלילתית מדהימה בו." – דיוויד באלדאצ'י.

"רומן מרשים... המטופלת השקטה הוא ספר אינטליגנטי, מעורר את הדמיון ומעניק חוויית קריאה נפלאה."
 The Times, Book of the Month
 
"רומן מרשים... עם סיום שאינו נופל מאלה של אגתה כריסטי."
– The Wall Street Journal
 
"סיפור חכם, מתוחכם ומותח באמת. רומן מצוין."
– לי צ'יילד

פרק ראשון

פרולוג

 
יומנה של אלישה בֵּרֶנסוֹן
 
14 ביולי
 
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה.
לא נכון. אולי אני כן יודעת, ופשוט לא רוצה להודות בכך בפני עצמי.
אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לו — לדבר שאני כותבת. קצת יומרני לקרוא לזה יומן אישי. אין לי באמת מה להגיד. אנה פרנק ניהלה יומן אישי, או סֶמיוּאֶל פִּיפְּס — לא מישהו כמוני. סתם "יומן", איכשהו נשמע אקדמי מדי. כאילו עלי לכתוב בו מדי יום, ואני לא רוצה בכך — אם משהו הופך למטלה, אף פעם לא אעמוד בו.
אולי לא אקרא לזה בשום שם. משהו חסר שם שאני כותבת בו מדי פעם. עדיף ככה. ברגע שמכנים משהו בשם, כבר אי־אפשר לראות את כולו, או למה הוא חשוב. מתמקדים במילה, שהיא החלק הקטן ביותר, קצה הקרחון. אף פעם לא הרגשתי בנוח עם מילים — אני תמיד חושבת בתמונות, מביעה את עצמי בדימויים — לכן לא הייתי מתחילה לכתוב את הדברים האלה, לולא גבּריאל.
הייתי מדוכאת לאחרונה, בגלל כמה דברים. חשבתי שאני מצליחה להסתיר את זה, אבל הוא הבחין — ברור, הוא מבחין בכול. הוא שאל איך מתקדם הציור — אמרתי שהוא לא מתקדם. הוא הביא לי כוס יין, וישבתי אל שולחן המטבח בזמן שהוא בישל.
אני אוהבת להתבונן בגבריאל מסתובב במטבח. הוא טבח מלא חן — אלגנטי, כמו רקדן בלט, מסודר. שונה ממני. אני סתם עושה בלגן.
"דברי אלי," הוא אמר.
"אין לי מה להגיד. לפעמים אני סתם נתקעת. אני מרגישה שאני מתקדמת בתוך בוץ."
"למה את לא מנסה לכתוב את זה? לנהל איזה רישום? זה עשוי לעזור."
"כן, אני מניחה. אנסה."
"אל תסתפקי בלהגיד את זה, יקירתי. תעשי את זה."
"אני אעשה."
הוא המשיך לנדנד לי, אבל לא עשיתי עם זה כלום. ואז כעבור כמה ימים הוא נתן לי את הפנקס הזה שאכתוב בו. יש לו כריכת עור שחורה ודפים עבים לבנים וריקים. העברתי את ידי על העמוד הראשון, וחשתי כמה הוא חלק — אחר כך חידדתי את העיפרון, והתחלתי.
הוא צדק, כמובן. אני כבר מרגישה טוב יותר — הכתיבה של הדברים מעניקה מעין שחרור, פורקן, חלל להביע בו את עצמי. קצת כמו טיפול, אני מניחה.
גבריאל לא אמר כלום, אבל הרגשתי שהוא מודאג בקשר אלי. ואם להיות כנה — וכדאי שאהיה — הסיבה האמיתית שהסכמתי לנהל את היומן הזה היתה כדי להרגיע אותו — להוכיח שאני בסדר. אני לא יכולה לשאת שהוא דואג לי. אני לא רוצה אי־פעם לגרום לו מתח או עצב או כאב. אני כל כך אוהבת את גבריאל. אין ספק שהוא אהבת חיי. אני אוהבת אותו באופן טוטלי, מוחלט, ולפעמים זה מאיים להכריע אותי. לפעמים אני חושבת —
לא. אני לא אכתוב על זה.
זה יהיה תיעוד שמח של רעיונות ותמונות שנתנו לי השראה אמנותית, דברים שמשפיעים עלי באופן יצירתי. אני מתכוונת לכתוב רק מחשבות חיוביות, שמחות, נורמליות.
אין כניסה למחשבות מטורפות.
 

חלק א

 
זה אשר יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע עשוי לשכנע את עצמו שאף בן תמותה אינו יכול לשמור סוד. אם שפתיו שותקות, הוא מפטפט בקצות אצבעותיו. מכל נקבובית בגופו מבעבעת בגידה.
— זיגמונד פרויד, "הרצאות מבוא על פסיכואנליזה"
 

1

אלישה ברנסון היתה בת שלושים ושלוש כשרצחה את בעלה.
הם היו נשואים שבע שנים. שניהם היו אמנים — אלישה היתה ציירת, וגבריאל היה צלם אופנה מפורסם. היה לו סגנון ייחודי, צילום נשים חצי־מורעבות, חצי־עירומות בזוויות מוזרות, לא מחמיאות. מאז מותו, מחיר התצלומים שלו הרקיע שחקים. למען האמת, אני חושב שהתצלומים שלו די מהוקצעים ורדודים. אין בהם שום דבר מהאיכות האינטואטיבית שבעבודותיה הטובות ביותר של אלישה. מובן שאני לא מבין מספיק באמנות כדי לומר אם אלישה ברנסון תעמוד במבחן הזמן כציירת. שמה שנודע לשמצה יאפיל תמיד על כישרונה, לכן קשה להיות אובייקטיבי. ואתם יכולים בהחלט להאשים אותי שאני משוחד. אני יכול להציע רק את דעתי, עד כמה שיש לה ערך, ובעיני, אלישה היתה סוג של גאונה. חוץ מכישרונה הטכני, יש לציוריה יכולת מסתורית לתפוס את תשומת לבכם — כמעט בגרון — וללפות אותה באחיזת מחץ.
גבּריאל ברנסון נרצח לפני שש שנים. הוא היה בן ארבעים וארבע. הוא נרצח בעשרים וחמישה באוגוסט — אותו קיץ היה חם באופן בלתי־רגיל, אולי אתם זוכרים, עם כמה מהטמפרטורות הגבוהות ביותר שנרשמו אי־פעם. היום שבו הוא מת היה החם ביותר בשנה.
ביום האחרון בחייו גבריאל קם מוקדם. ב-5:15 אספה אותו מכונית מהבית שבו התגורר עם אלישה בצפון־מערב לונדון, בפאתי המפסטד הית', והסיעה אותו לצילומים בשורדיץ'. הוא צילם כל היום דוגמניות עבור "ווג" על אחד הגגות.
לא ידוע הרבה על תנועותיה של אלישה. היא עמדה בפני פתיחה של תערוכה ופיגרה בהכנת העבודות. ייתכן מאוד שציירה במשך היום בבית הקיץ שבקצה הגינה, שהיא הפכה לאחרונה לסטודיו. בסופו של דבר, הצילומים של גבריאל נמשכו עד מאוחר, וההסעה החזירה אותו הביתה רק בשעה אחת־עשרה.
כעבור חצי שעה שמעה שכנתם, בָּרבּי הֶלמָן, כמה יריות. ברבי התקשרה למשטרה, וניידת נשלחה מהתחנה בהֵייוורסטוק היל בשעה 23:35. היא הגיעה לבית ברנסון תוך פחות משלוש דקות.
דלת הכניסה היתה פתוחה. הבית היה חשוך לחלוטין, ואף אחד ממתגי החשמל לא פעל. השוטרים פילסו את דרכם לאורך הפרוזדור ואל תוך הסלון. הם גיששו בפנסים ברחבי החדר, האירו אותו לסירוגין בקרני אור. אלישה התגלתה עומדת ליד האח. שמלתה הלבנה הבהיקה כמו רוח רפאים לאור הפנסים. אלישה נראתה כאילו אינה שמה לב לנוכחות השוטרים. היא היתה משותקת, קפואה — פסל מגולף בקרח — ועל פניה הבעה מפוחדת מוזרה, כאילו היא מתעמתת עם אימה בלתי־נראית.
על הרצפה היה רובה. לצדו, באפלולית, ישב גבריאל, מבלי לזוז, קשור לכיסא וחוט מתכת מלופף סביב קרסוליו ושורשי כפות ידיו. תחילה חשבו השוטרים שהוא חי. ראשו היה מוטה מעט לצד אחד, כאילו היה מחוסר הכרה, ואז קרן אור חשפה שגבריאל נורה כמה פעמים בפניו. תווי הפנים היפים נעלמו לנצח, נותרה רק ערבוביה חרוכה, מושחרת, מדממת. על הקיר מאחוריו ניתזו רסיסי גולגולת, מוח, שיער — ודם.
בכל מקום היה דם — מותז על הקירות, זורם בפלגים כהים לאורך הרצפה, לאורך המרקם הגרגירי של לוחות רצפת העץ. השוטרים הניחו שזהו דמו של גבריאל. אבל היה יותר מדי דם. ואז משהו נצנץ לאור הפנס — על הרצפה לרגליה של אלישה היתה מונחת סכין. קרן אור נוספת חשפה את הדם שניתז על שמלתה הלבנה של אלישה. אחד השוטרים אחז בזרועותיה והרים אותן למעלה לעבר האור. במפרקי ידיה היו חתכים עמוקים, בוורידים — חתכים טריים, שדיממו חזק.
אלישה נאבקה בניסיונות להציל את חייה, ושלושה שוטרים היו צריכים לרסן אותה. היא נלקחה לבית החולים רויאל פְרי, במרחק של כמה דקות בלבד. בדרך לשם התמוטטה ואיבדה את ההכרה. היא איבדה המון דם, אבל שרדה.
ביום המחרת היא שכבה במיטה בחדר פרטי בבית החולים. המשטרה תשאלה אותה בנוכחות עורך דינה. אלישה שתקה במשך כל התשאול. שפתיה היו חיוורות, נטולות דם. הן רטטו מדי פעם אבל לא יצרו אף מילה, שום קול. היא לא ענתה לאף שאלה. היא לא יכלה, לא רצתה, לדבר. והיא גם לא דיברה כשהוגש נגדה כתב אישום ברצח גבריאל. היא שתקה כשנאסרה, וסירבה להכחיש את אשמתה או להתוודות.
אלישה לא דיברה מאז.
שתיקתה המתמשכת הפכה את הסיפור הזה מטרגדיה משפחתית מוכרת למשהו גדול בהרבה: סיפור מסתורין, תעלומה שהשתלטה על הכותרות ותפסה את דמיון הציבור במשך חודשים.
אלישה המשיכה לשתוק — אבל ביטאה אמירה אחת. תמונה. היא התחילה לצייר אותה כשהשתחררה מבית החולים והוחזקה במעצר בית לפני המשפט. לדבריה של האחות הפסיכיאטרית שמונתה על ידי בית המשפט, אלישה בקושי אכלה וישנה — היא רק ציירה.
בדרך כלל אלישה טרחה שבועות, אפילו חודשים, לפני שהתחילה ציור חדש — הכינה המון סקיצות, ארגנה שוב ושוב את הקומפוזיציה ועשתה ניסיונות בצבע ובצורה — היריון ארוך שלאחריו הגיעה לידה ממושכת, כשכל משיחת מכחול נעשית בזהירות. אולם עכשיו היא שינתה את התהליך היצירתי שלה מן הקצה אל הקצה והשלימה את הציור הזה תוך כמה ימים מרצח בעלה.
ולרוב האנשים, זה הספיק כדי לגנותה — החזרה לסטודיו זמן קצר כל כך לאחר מות גבריאל הִסגירה חוסר רגישות יוצא דופן. היעדר חרטה מפלצתי של רוצחת בדם קר.
ייתכן. אבל הבה לא נשכח שבעוד אלישה ברנסון עשויה להיות רוצחת, היא היתה גם אמנית. בהחלט מתקבל על הדעת — לפחות בעיני — שהיא תיקח את המכחולים והצבעים שלה, ותביע את רגשותיה המורכבים על הקנווס. אין פלא שסוף־סוף מלאכת הציור היתה קלה כל כך עבורה, אם אפשר לתאר עצב כדבר קל.
הציור היה דיוקן עצמי. בפינה השמאלית התחתונה של הקנווס, באותיות יווניות בצבע תכלת, היא העניקה לו כותרת.
מילה אחת:
אַלְקֶסְטִיס.
 

אלכס מיכאלידס

אלכס מיכאלידס נולד ב-1977 בקפריסין לאב יווני ולאם אנגלייה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', למד פסיכותרפיה ועבד שנתיים במחלקה סגורה לצעירים, ועשה תואר שני בכתיבת תסריטים במכון האמריקאי לקולנוע בלוס אנג'לס.

מיכאלידס כתב את התסריט של "השטן שאת מכירה" והשתתף בכתיבת התסריט של "האנגלים באים" (2018). המטופלת השקטה, הרומן הראשון שלו, הפך אותו לכוכב ספרותי בן לילה לאחר שנמכר ל-50 ארצות ונהפך לרב-מכר עולמי.

סקירות וביקורות

שתיקת הכבשים (אזהרת ספוילר)

 

לקריאת הביקורת גללו מטה

'המטופלת השקטה' הוא מותחן סוחף עם סוף צולע

הדבר הכי צפוי במותחן הוא שתופתע, שיש דברים נסתרים מתחת לפני השטח. בחיים שמחוץ למותחנים יש מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעיתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם - אני נהנה מאוד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל כמעט אף פעם לא אטרח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי). עד לרגעי פתרון התעלומה, 'המטופלת השקטה' הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי שמגלה עניין רב בסיפורה של אלישה ברנסון - ציירת מצליחה, שבגיל ‭ 33 ‬ רצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. בעקבות הרצח ניסתה להתאבד, שקעה בשתיקה ונכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחרי הרצח, פייבר מנסה ומצליח להתקבל לעבודה באותו מוסד פסיכיאטרי, על מנת לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? אלכס מיכאלידס, סופר בריטי-יווני שזה ספרו הראשון, עושה כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. למעשה, הוא מתיך שני ז'אנרים, שיש אכן קרבה ביניהם: הז'אנר הבלשי וז'אנר ה"קייס סטדי" הפסיכואנליטי. שניהם מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם כל מותחן בלשי מוצלח מצופה להציג פסיכולוגיה מורכבת, מיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את הבלש לפסיכולוג. זה מעניין וגם אמין למדי. וישנם כמובן כל אביזריו הידועים של הז'אנר: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם אכן היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלים את המתח; חייו האישיים של הבלש המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). בקיצור, קראתי את הספר בהנאה גדולה. הבעיה התחילה בהתרה של הרומן. בפתרון התעלומה. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות ה‭40-‬ נגד המותחנים וספרי הבלש (‭Who cares who' ‬‭ 'killed Roger Ackroyd‬ קרא לאחת מהן), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות עוזרת למותחנים לחמוק מביקורת. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזאת חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את 'המטופלת השקטה' - רב-מכר עולמי שעתיד להפוך לסרט הוליוודי. סיום הרומן מופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, מספר הסיפור, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. לאי-האמינות כאן יש כמה רכיבים. ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי פייבר. ועדיין, קצת קשה להאמין שבמשך שש שנים לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. קשה גם להאמין שפסיכולוג, ובפרט פסיכולוג אכפתי, אמפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה כמובן אפשרי, אבל הסופר צריך לעמול הרבה יותר כדי שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. אי-אמינות נוספת נוגעת לכך שפייבר, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שאותה הוביל לרצח בעלה. למה שיעשה את זה? הספר מציע שני מניעים שונים. פייבר עצמו טוען שמכיוון שהוא בכל זאת פסיכולוג, פשוט היה אכפת לו מאלישה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. קוראי הסיפור, אומר פייבר, מייחסים לו בוודאי מניע הפוך: הוא פגש באלישה כדי לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה שהוא לא עושה את זה, לפחות עד שלב מתקדם ברומן. וישנו כמובן הטריק הראשי: העובדה שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש אגתה כריסטי כבר ב'רצח רוג'ר אקרויד' מ-‭.1926‬ אבל כריסטי אלגנטית הרבה יותר ממיכאלידס. ראשית, הרוצח אצלה אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. בעוד הרוצח של מיכאלידס מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: הוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, ובסוף מתגלה שהדברים (בגידתה של אשתו למשל) התרחשו בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את מה שקרה, כשכל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזאת. 'המטופלת השקטה', במילים אחרות, הוא רומן בלשי דוהר עם סוף צולע.

עוד 3 סיפורים במוסדות פסיכיאטריים:
ממלכת האי-רצון > איה קניוק
נערה, מופרעת > סוזנה קייסן
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 06/09/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
מחבר "המטופלת השקטה" מנסה לשחזר את המתכון. האם הוא מצליח? אילה בן־פורת הארץ 06/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
  • קריינות: אמיר אשר
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 1 דק'

סקירות וביקורות

שתיקת הכבשים (אזהרת ספוילר)

 

לקריאת הביקורת גללו מטה

'המטופלת השקטה' הוא מותחן סוחף עם סוף צולע

הדבר הכי צפוי במותחן הוא שתופתע, שיש דברים נסתרים מתחת לפני השטח. בחיים שמחוץ למותחנים יש מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעיתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם - אני נהנה מאוד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל כמעט אף פעם לא אטרח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי). עד לרגעי פתרון התעלומה, 'המטופלת השקטה' הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי שמגלה עניין רב בסיפורה של אלישה ברנסון - ציירת מצליחה, שבגיל ‭ 33 ‬ רצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. בעקבות הרצח ניסתה להתאבד, שקעה בשתיקה ונכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחרי הרצח, פייבר מנסה ומצליח להתקבל לעבודה באותו מוסד פסיכיאטרי, על מנת לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? אלכס מיכאלידס, סופר בריטי-יווני שזה ספרו הראשון, עושה כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. למעשה, הוא מתיך שני ז'אנרים, שיש אכן קרבה ביניהם: הז'אנר הבלשי וז'אנר ה"קייס סטדי" הפסיכואנליטי. שניהם מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם כל מותחן בלשי מוצלח מצופה להציג פסיכולוגיה מורכבת, מיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את הבלש לפסיכולוג. זה מעניין וגם אמין למדי. וישנם כמובן כל אביזריו הידועים של הז'אנר: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם אכן היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלים את המתח; חייו האישיים של הבלש המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). בקיצור, קראתי את הספר בהנאה גדולה. הבעיה התחילה בהתרה של הרומן. בפתרון התעלומה. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות ה‭40-‬ נגד המותחנים וספרי הבלש (‭Who cares who' ‬‭ 'killed Roger Ackroyd‬ קרא לאחת מהן), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות עוזרת למותחנים לחמוק מביקורת. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזאת חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את 'המטופלת השקטה' - רב-מכר עולמי שעתיד להפוך לסרט הוליוודי. סיום הרומן מופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, מספר הסיפור, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. לאי-האמינות כאן יש כמה רכיבים. ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי פייבר. ועדיין, קצת קשה להאמין שבמשך שש שנים לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. קשה גם להאמין שפסיכולוג, ובפרט פסיכולוג אכפתי, אמפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה כמובן אפשרי, אבל הסופר צריך לעמול הרבה יותר כדי שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. אי-אמינות נוספת נוגעת לכך שפייבר, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שאותה הוביל לרצח בעלה. למה שיעשה את זה? הספר מציע שני מניעים שונים. פייבר עצמו טוען שמכיוון שהוא בכל זאת פסיכולוג, פשוט היה אכפת לו מאלישה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. קוראי הסיפור, אומר פייבר, מייחסים לו בוודאי מניע הפוך: הוא פגש באלישה כדי לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה שהוא לא עושה את זה, לפחות עד שלב מתקדם ברומן. וישנו כמובן הטריק הראשי: העובדה שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש אגתה כריסטי כבר ב'רצח רוג'ר אקרויד' מ-‭.1926‬ אבל כריסטי אלגנטית הרבה יותר ממיכאלידס. ראשית, הרוצח אצלה אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. בעוד הרוצח של מיכאלידס מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: הוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, ובסוף מתגלה שהדברים (בגידתה של אשתו למשל) התרחשו בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את מה שקרה, כשכל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזאת. 'המטופלת השקטה', במילים אחרות, הוא רומן בלשי דוהר עם סוף צולע.

עוד 3 סיפורים במוסדות פסיכיאטריים:
ממלכת האי-רצון > איה קניוק
נערה, מופרעת > סוזנה קייסן
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 06/09/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
מחבר "המטופלת השקטה" מנסה לשחזר את המתכון. האם הוא מצליח? אילה בן־פורת הארץ 06/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
המטופלת השקטה אלכס מיכאלידס

פרולוג

 
יומנה של אלישה בֵּרֶנסוֹן
 
14 ביולי
 
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה.
לא נכון. אולי אני כן יודעת, ופשוט לא רוצה להודות בכך בפני עצמי.
אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לו — לדבר שאני כותבת. קצת יומרני לקרוא לזה יומן אישי. אין לי באמת מה להגיד. אנה פרנק ניהלה יומן אישי, או סֶמיוּאֶל פִּיפְּס — לא מישהו כמוני. סתם "יומן", איכשהו נשמע אקדמי מדי. כאילו עלי לכתוב בו מדי יום, ואני לא רוצה בכך — אם משהו הופך למטלה, אף פעם לא אעמוד בו.
אולי לא אקרא לזה בשום שם. משהו חסר שם שאני כותבת בו מדי פעם. עדיף ככה. ברגע שמכנים משהו בשם, כבר אי־אפשר לראות את כולו, או למה הוא חשוב. מתמקדים במילה, שהיא החלק הקטן ביותר, קצה הקרחון. אף פעם לא הרגשתי בנוח עם מילים — אני תמיד חושבת בתמונות, מביעה את עצמי בדימויים — לכן לא הייתי מתחילה לכתוב את הדברים האלה, לולא גבּריאל.
הייתי מדוכאת לאחרונה, בגלל כמה דברים. חשבתי שאני מצליחה להסתיר את זה, אבל הוא הבחין — ברור, הוא מבחין בכול. הוא שאל איך מתקדם הציור — אמרתי שהוא לא מתקדם. הוא הביא לי כוס יין, וישבתי אל שולחן המטבח בזמן שהוא בישל.
אני אוהבת להתבונן בגבריאל מסתובב במטבח. הוא טבח מלא חן — אלגנטי, כמו רקדן בלט, מסודר. שונה ממני. אני סתם עושה בלגן.
"דברי אלי," הוא אמר.
"אין לי מה להגיד. לפעמים אני סתם נתקעת. אני מרגישה שאני מתקדמת בתוך בוץ."
"למה את לא מנסה לכתוב את זה? לנהל איזה רישום? זה עשוי לעזור."
"כן, אני מניחה. אנסה."
"אל תסתפקי בלהגיד את זה, יקירתי. תעשי את זה."
"אני אעשה."
הוא המשיך לנדנד לי, אבל לא עשיתי עם זה כלום. ואז כעבור כמה ימים הוא נתן לי את הפנקס הזה שאכתוב בו. יש לו כריכת עור שחורה ודפים עבים לבנים וריקים. העברתי את ידי על העמוד הראשון, וחשתי כמה הוא חלק — אחר כך חידדתי את העיפרון, והתחלתי.
הוא צדק, כמובן. אני כבר מרגישה טוב יותר — הכתיבה של הדברים מעניקה מעין שחרור, פורקן, חלל להביע בו את עצמי. קצת כמו טיפול, אני מניחה.
גבריאל לא אמר כלום, אבל הרגשתי שהוא מודאג בקשר אלי. ואם להיות כנה — וכדאי שאהיה — הסיבה האמיתית שהסכמתי לנהל את היומן הזה היתה כדי להרגיע אותו — להוכיח שאני בסדר. אני לא יכולה לשאת שהוא דואג לי. אני לא רוצה אי־פעם לגרום לו מתח או עצב או כאב. אני כל כך אוהבת את גבריאל. אין ספק שהוא אהבת חיי. אני אוהבת אותו באופן טוטלי, מוחלט, ולפעמים זה מאיים להכריע אותי. לפעמים אני חושבת —
לא. אני לא אכתוב על זה.
זה יהיה תיעוד שמח של רעיונות ותמונות שנתנו לי השראה אמנותית, דברים שמשפיעים עלי באופן יצירתי. אני מתכוונת לכתוב רק מחשבות חיוביות, שמחות, נורמליות.
אין כניסה למחשבות מטורפות.
 

חלק א

 
זה אשר יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע עשוי לשכנע את עצמו שאף בן תמותה אינו יכול לשמור סוד. אם שפתיו שותקות, הוא מפטפט בקצות אצבעותיו. מכל נקבובית בגופו מבעבעת בגידה.
— זיגמונד פרויד, "הרצאות מבוא על פסיכואנליזה"
 

1

אלישה ברנסון היתה בת שלושים ושלוש כשרצחה את בעלה.
הם היו נשואים שבע שנים. שניהם היו אמנים — אלישה היתה ציירת, וגבריאל היה צלם אופנה מפורסם. היה לו סגנון ייחודי, צילום נשים חצי־מורעבות, חצי־עירומות בזוויות מוזרות, לא מחמיאות. מאז מותו, מחיר התצלומים שלו הרקיע שחקים. למען האמת, אני חושב שהתצלומים שלו די מהוקצעים ורדודים. אין בהם שום דבר מהאיכות האינטואטיבית שבעבודותיה הטובות ביותר של אלישה. מובן שאני לא מבין מספיק באמנות כדי לומר אם אלישה ברנסון תעמוד במבחן הזמן כציירת. שמה שנודע לשמצה יאפיל תמיד על כישרונה, לכן קשה להיות אובייקטיבי. ואתם יכולים בהחלט להאשים אותי שאני משוחד. אני יכול להציע רק את דעתי, עד כמה שיש לה ערך, ובעיני, אלישה היתה סוג של גאונה. חוץ מכישרונה הטכני, יש לציוריה יכולת מסתורית לתפוס את תשומת לבכם — כמעט בגרון — וללפות אותה באחיזת מחץ.
גבּריאל ברנסון נרצח לפני שש שנים. הוא היה בן ארבעים וארבע. הוא נרצח בעשרים וחמישה באוגוסט — אותו קיץ היה חם באופן בלתי־רגיל, אולי אתם זוכרים, עם כמה מהטמפרטורות הגבוהות ביותר שנרשמו אי־פעם. היום שבו הוא מת היה החם ביותר בשנה.
ביום האחרון בחייו גבריאל קם מוקדם. ב-5:15 אספה אותו מכונית מהבית שבו התגורר עם אלישה בצפון־מערב לונדון, בפאתי המפסטד הית', והסיעה אותו לצילומים בשורדיץ'. הוא צילם כל היום דוגמניות עבור "ווג" על אחד הגגות.
לא ידוע הרבה על תנועותיה של אלישה. היא עמדה בפני פתיחה של תערוכה ופיגרה בהכנת העבודות. ייתכן מאוד שציירה במשך היום בבית הקיץ שבקצה הגינה, שהיא הפכה לאחרונה לסטודיו. בסופו של דבר, הצילומים של גבריאל נמשכו עד מאוחר, וההסעה החזירה אותו הביתה רק בשעה אחת־עשרה.
כעבור חצי שעה שמעה שכנתם, בָּרבּי הֶלמָן, כמה יריות. ברבי התקשרה למשטרה, וניידת נשלחה מהתחנה בהֵייוורסטוק היל בשעה 23:35. היא הגיעה לבית ברנסון תוך פחות משלוש דקות.
דלת הכניסה היתה פתוחה. הבית היה חשוך לחלוטין, ואף אחד ממתגי החשמל לא פעל. השוטרים פילסו את דרכם לאורך הפרוזדור ואל תוך הסלון. הם גיששו בפנסים ברחבי החדר, האירו אותו לסירוגין בקרני אור. אלישה התגלתה עומדת ליד האח. שמלתה הלבנה הבהיקה כמו רוח רפאים לאור הפנסים. אלישה נראתה כאילו אינה שמה לב לנוכחות השוטרים. היא היתה משותקת, קפואה — פסל מגולף בקרח — ועל פניה הבעה מפוחדת מוזרה, כאילו היא מתעמתת עם אימה בלתי־נראית.
על הרצפה היה רובה. לצדו, באפלולית, ישב גבריאל, מבלי לזוז, קשור לכיסא וחוט מתכת מלופף סביב קרסוליו ושורשי כפות ידיו. תחילה חשבו השוטרים שהוא חי. ראשו היה מוטה מעט לצד אחד, כאילו היה מחוסר הכרה, ואז קרן אור חשפה שגבריאל נורה כמה פעמים בפניו. תווי הפנים היפים נעלמו לנצח, נותרה רק ערבוביה חרוכה, מושחרת, מדממת. על הקיר מאחוריו ניתזו רסיסי גולגולת, מוח, שיער — ודם.
בכל מקום היה דם — מותז על הקירות, זורם בפלגים כהים לאורך הרצפה, לאורך המרקם הגרגירי של לוחות רצפת העץ. השוטרים הניחו שזהו דמו של גבריאל. אבל היה יותר מדי דם. ואז משהו נצנץ לאור הפנס — על הרצפה לרגליה של אלישה היתה מונחת סכין. קרן אור נוספת חשפה את הדם שניתז על שמלתה הלבנה של אלישה. אחד השוטרים אחז בזרועותיה והרים אותן למעלה לעבר האור. במפרקי ידיה היו חתכים עמוקים, בוורידים — חתכים טריים, שדיממו חזק.
אלישה נאבקה בניסיונות להציל את חייה, ושלושה שוטרים היו צריכים לרסן אותה. היא נלקחה לבית החולים רויאל פְרי, במרחק של כמה דקות בלבד. בדרך לשם התמוטטה ואיבדה את ההכרה. היא איבדה המון דם, אבל שרדה.
ביום המחרת היא שכבה במיטה בחדר פרטי בבית החולים. המשטרה תשאלה אותה בנוכחות עורך דינה. אלישה שתקה במשך כל התשאול. שפתיה היו חיוורות, נטולות דם. הן רטטו מדי פעם אבל לא יצרו אף מילה, שום קול. היא לא ענתה לאף שאלה. היא לא יכלה, לא רצתה, לדבר. והיא גם לא דיברה כשהוגש נגדה כתב אישום ברצח גבריאל. היא שתקה כשנאסרה, וסירבה להכחיש את אשמתה או להתוודות.
אלישה לא דיברה מאז.
שתיקתה המתמשכת הפכה את הסיפור הזה מטרגדיה משפחתית מוכרת למשהו גדול בהרבה: סיפור מסתורין, תעלומה שהשתלטה על הכותרות ותפסה את דמיון הציבור במשך חודשים.
אלישה המשיכה לשתוק — אבל ביטאה אמירה אחת. תמונה. היא התחילה לצייר אותה כשהשתחררה מבית החולים והוחזקה במעצר בית לפני המשפט. לדבריה של האחות הפסיכיאטרית שמונתה על ידי בית המשפט, אלישה בקושי אכלה וישנה — היא רק ציירה.
בדרך כלל אלישה טרחה שבועות, אפילו חודשים, לפני שהתחילה ציור חדש — הכינה המון סקיצות, ארגנה שוב ושוב את הקומפוזיציה ועשתה ניסיונות בצבע ובצורה — היריון ארוך שלאחריו הגיעה לידה ממושכת, כשכל משיחת מכחול נעשית בזהירות. אולם עכשיו היא שינתה את התהליך היצירתי שלה מן הקצה אל הקצה והשלימה את הציור הזה תוך כמה ימים מרצח בעלה.
ולרוב האנשים, זה הספיק כדי לגנותה — החזרה לסטודיו זמן קצר כל כך לאחר מות גבריאל הִסגירה חוסר רגישות יוצא דופן. היעדר חרטה מפלצתי של רוצחת בדם קר.
ייתכן. אבל הבה לא נשכח שבעוד אלישה ברנסון עשויה להיות רוצחת, היא היתה גם אמנית. בהחלט מתקבל על הדעת — לפחות בעיני — שהיא תיקח את המכחולים והצבעים שלה, ותביע את רגשותיה המורכבים על הקנווס. אין פלא שסוף־סוף מלאכת הציור היתה קלה כל כך עבורה, אם אפשר לתאר עצב כדבר קל.
הציור היה דיוקן עצמי. בפינה השמאלית התחתונה של הקנווס, באותיות יווניות בצבע תכלת, היא העניקה לו כותרת.
מילה אחת:
אַלְקֶסְטִיס.