האש של מקנזי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האש של מקנזי
מכר
מאות
עותקים
האש של מקנזי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האש של מקנזי

4.1 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: יהודית רובנובסקי-פז
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: פברואר 2019
    • קטגוריה: רומן אירוטי
    • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים

    תקציר

    “לגמרי הלכתי לאיבוד. איך הוא ירה בעצמו?”
     
      “קארמה.”
     
      “קארמה?”
     
      “כן, קארמה. כל החיות האלה שהוא ירה בהן? קארמה אוהבת דברים כאלה. האקדח שלי נפל, נפלט כדור ופגע בו בקרסול. אז הקארמה ירתה בו, בעצם. קארמה היא כלבה אכזרית. הוא היה צריך לדעת שלא מתעסקים איתה.”
     
    כבר שלוש שנים, מאז ביטול ארוסיו, איאן מקנזי מסתובב בבייקר סיטי ועושה צרות. האושר שזכה לו אחיו מאק בנישואיו רק מעצבן אותו יותר ועכשיו חברתה הכי טובה של גיסתו ההרה מגיעה לבקר.
     
    על אף שקנדיס לא נלהבת להחליף את בגדי המעצבים בחולצות פלנל ואת נעלי העקב היוקרתיות במגפיים מלאי בוץ, היא נוסעת לבקר את אנדי לקראת הלידה המתקרבת, והדבר האחרון שהיא מצפה שיקרה במקום שכוח האל הזה הוא שתימשך בטירוף אל השד ירוק העיניים בג’ינס צמוד ובכובע בוקרים שעושה את כל מה שהוא יכול כדי לאמלל אותה ולגרום לה להצטער על כך שבכלל באה לביקור.
     
    האש של מקנזי מאת סופרת רבי המכר אל קייסי הוא רומן עכשווי על האש והלהט שיש בשני הפכים הנמשכים זה אל זה. ספר זה הוא שני בדואט האחים מקנזי, ויכול להיקרא כספר יחיד. הספר הראשון, בוער ולא נשרף, כיכב ברשימות רבי המכר וזכה להצלחה רבה.

    פרק ראשון

    פרק 1
     
     
    האוויר בבויסי, איידהו, קר כל־כך עד שהוא מקפיא את השערות באפי כשאני שואפת. אני מזיזה את האף קצת וממש יכולה להרגיש אותו נסדק. זה כל־כך לא בסדר. אני מפלורידה. נחיריים אף פעם לא נסדקים באקלים הטרופי.
     
      האוויר בחוץ נראה כחול. אני מניחה שהסיבה לכך היא הקור. קר זה כחול, חם זה כתום. בגלל זה השמיים בפלורידה תמיד נראים כתומים. זו עובדה מטאורולוגית; אתם יכולים לבדוק. אני חושבת שעל קו המשווה הכול כנראה אדום יותר.
     
      העננים הערפיליים גבוה בשמיים האפורים נראים כאילו מתחשק להם להוריד קצת שלג על הראש שלי וזו תהיה בעיה כי עבדתי קשה כדי לוודא שהוא יהיה מושלם. לא פשוט להגיע לצבע הבלונד־אפרפר עם גוונים טבעיים למעלה וגווני צבע מתחת, אבל הצלחתי, כמובן. והמראה המרושל לכאורה של התסרוקת הגלית שעל ראשי דרש יותר משעה של עבודה עם מחליק שיער והרבה חומר עד שהגעתי בדיוק לתוצאה הרצויה. כובע לגמרי יהרוס את הרושם. שיער זו העבודה שלי ואני תמיד נותנת דוגמה אישית.
     
      אני סורקת בעיניי את אזור מקבלי הפנים ושואלת את עצמי בפעם העשירית בערך מאז שהמטוס נחת למה אני פה, אבל אז אני רואה את החברה הכי טובה שלי מתגלגלת על המדרכה מחוץ לשדה התעופה ונזכרת. לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר בעולם מלבד ממש פה, בטונדרה הקפואה של צפון־מערב ארצות הברית, בהמתנה ללידת בת הסנדקות הראשונה שלי.
     
      "קנדיס!" אנדי צועקת בשמחה ומגבירה את קצב הליכתה, "הגעת!"
     
    היא נראית כאילו היא עומדת ליפול קודם לצד אחד ואז לשני. רגליה מעוקלות כמו רגלי ברווז. השלג על המדרכה חורק בקצב צעדיה.
     
      אני רצה לפגוש אותה ואת הקאובוי המלווה אותה מאחור, והפונפונים שעל מגפיי מקפצים ונחבטים בקרסוליי ובשוקיי. אף פעם לא יוצא לי לנעול מגפיים בעלי פונפונים וריפוד פרווה בפלורידה, אבל כאן אני יכולה להפגין את כל מלתחת החורף האופנתית שלי. נו, הרי אי אפשר לתת לתואר שלי מאוניברסיטת פלורידה להתבזבז ככה סתם.
     
      אני כמעט מגיעה לחיבוקה של החברה הכי טובה שלי כשאני נתקלת במרצפת מכוסה קרח.
     
      "אופס!"
     
      זרועותיי נפרשות בניסיון לייצר מעט התנגדות באוויר ולהאט את נפילתי. אני לא בטוחה שזה עובד הפעם, למרות שהתיאוריה נכונה. הכול מתהפך והשמיים תופסים את מקומה של הקרקע. אני לא יכולה לראות כלום מלבד עננים צמריריים לאחר שהישבן שלי נוחת בחוזקה על המדרכה. רטיבות קרה מחלחלת מייד לג'ינס הדיזל שאני לובשת.
     
      תחת, נעים מאוד – תכיר את קרח. קרח קר וקשה.
     
      "איזה דפוק זה," אני גונחת ומנסה להתיישב, "המדרכה קשה כמו בטון או משהו." הגוף שלי קצת המום מכדי לציית לפקודותיי כרגע והכפפות שלי נדבקות לקרקע. עכשיו אני יודעת איך מרגיש צב כשהוא מתהפך על הגב. צבים מסכנים.
     
      כובע בוקרים חוסם את השמיים האפורים ופנים חסרות הבעה מופיעות מעל ראשי. "זה היה חינני," הוא אומר.
     
      אני מזעיפה פנים ומתעלמת מהעיניים הירוקות היפות ומהמראה המסותת והנאה של הקאובוי הזה, שנולד וגדל באורגון. "מובן שזה היה חינני. התאמנתי על זה הרבה."
     
      הוא מושיט לי יד עטויה בכפפה ואני לוקחת אותה בחוסר רצון מופגן. איאן, גיסה של אנדי, נמצא ברשימה השחורה שלי. אנדי עדכנה אותי על אודות מעלליו העלובים בדואר אלקטרוני, בהודעות ובשיחות טלפון במשך השנה האחרונה, אז יש לי הרבה סיבות שלא לאהוב אותו. מסתבר שהגישה שלו כלפי אנדי לא השתנתה הרבה מאז חתונתה עם אחיו. ניתחנו את המצב עד שיצא לנו עשן מהאוזניים והגענו למסקנה שהוא עדיין מאשים את בעלה של אנדי, או אולי את אנדי עצמה, בחייו המתוסבכים.
     
      "את בסדר? אלוהים, זו הייתה נפילה קשה." אנדי מנופפת בידיה סביבי ומנערת את בגדיי כשאני נעמדת.
     
      "כלום לא נשבר מלבד הישבן שלי ובו כבר יש חריץ. אני בסדר." אני אוחזת בידיה ומצמידה אותן לצדדיה כדי שאוכל לראות את הבטן שלה ולהסיח את דעתה מהכרכורים המטורפים האלה. ממש מוזר לראות אותה מתנהגת בצורה שונה כל־כך. אני מוכנה להתערב שאנדי חיית המסיבות כבר בכלל לא בסביבה.
     
      "מה שלומך?" אני שואלת, "מתפוצצת כבר?" מעיל הפוך הלבן שהיא לובשת נפוח כל־כך עד שהיא נראית כמו הדמות של צמיגי מישלן או כמו איש מרשמלו. אני לא ממש יכולה לראות את הבטן שלה, אבל היא בטח ענקית אם הפכה את חברתי, עורכת הדין הקטנטנה־לשעבר לכדור שלג אנושי ענקי.
     
      "אין לך מושג." היא מושכת אותי לחיבוק גמלוני. היא צריכה לרכון לעברי כדי שהבטן שלה לא תיתקע בי ואני צריכה להתקפל לשניים כדי לפגוש אותה מפני שהיא נמוכה ממני. "התגעגעתי אלייך כל־כך!" היא נשמעת כאילו היא עומדת להתחיל לבכות.
     
      אני מגלגלת את העיניים לכיוונו של איאן שמעמיד פנים שהוא משועמם בטירוף. "כן, אני יודעת. אין הרבה מה לעשות פה חוץ מלבהות בבוקרים כל היום. מסכנה."
     
    יש לה משרד עורכי דין קטן בעיר שבה הם גרים, אבל היא עושה את כל העבודה מהבית. גיליתי שגרים בחווה שלושת הגברים לבית מקנזי, חבר של המשפחה בשם בוּג ועוד כמה עובדים שמסתובבים שם כל יום. "את בטח ממש מתגעגעת לחיים בעיר. הקרבת הרבה."
     
      איאן לא מביט בי, אבל הבעה לא ברורה חולפת בפניו לשבריר שנייה ונעלמת.
     
      יופי. שימצוץ את הלימון הזה. הוא עוד יחטוף ממני אחר כך על שהיה כזה מנוול לחברה הכי טובה שלי, וזאת לאחר שוויתרה על החיים שלה כדי לבוא לאמצע שומקום כדי להיות אשתו של חוואי. אני מצמצמת את עיניי לעומתו ומצווה עליו בלי מילים להסתכל עליי ולספוג את האיום הדומם שלי.
     
      הוא מתעלם ממני ומשחק במפתחות הרכב שמצלצלים שוב ושוב.
     
      "בואי," אומרת אנדי, "נחזור לטנדר. יותר מדי קר פה, לעזאזל."
     
      איאן כבר פונה כדי לקחת את המזוודה שלי, אבל אני רצה אחריו על קצות האצבעות ועוקפת אותו, דואגת לדרוך רק על האזורים מכוסי המלח במדרכה כדי שלא אצטרך לבדוק את תיאוריית התנגדות־האוויר־לריכוך־הנפילות שלי שוב.
     
      הציצים שלי מקפצים בחזיית התחרה ואני לא מצליחה לעצור את החיוך שעולה על פניי כשלא פחות משלושה גברים נועצים בי מבטים ומתפעלים מהנוף. אני לא מתביישת להגיד שאני נהנית מתשומת הלב וזו אחת מהסיבות לכך שבחרתי את המעיל הלא כל־כך מחמם שאני לובשת. הוא מדגיש את קימורי הגוף טוב יותר מאשר מעיל פוך. אני לא מוכנה להיות נערת הבצק של פילסברי בטיול הזה, או בכל זמן אחר, לצורך העניין.
     
      "אני יכולה לקחת אותה," אני אומרת כשאני משיגה את איאן ומגיעה אל המזוודה ראשונה.
     
      "שטויות, אני ארים אותה," הוא אומר ומתכופף.
     
      אני סוטרת על ידו ומרחיקה אותה. "עזוב, ג'ון ווין. בלי ידיים."
     
      הוא מזדקף ומקמט את מצחו. כתפיו מתיישרות ומדגימות היטב עד כמה הן רחבות. אלוהי כל הדברים השריריים. הוא בטח יכול להרים את המזוודה שלי בלי שום בעיה על הדברים האלה.
     
      "את מתכוונת לסחוב את כל הדברים האלה בעצמך?" הוא שואל, "מה את... מהנשים הפמיניסיטות האלה שמפגינות בעד שחרור האישה או משהו?"
     
      אני מתבוננת במזוודה. היא די גדולה וכבדה. הוא בטח יניף אותה ממקום למקום ואז יחשוב שהוא גיבור גדול על שעזר לי. אני לא רוצה לתת לו את הסיפוק. יש לו הרבה ללמוד על נשים ואני בדיוק האישה שתלמד אותו. גם אם לא אצליח להשיג שום הישג אחר בזמן שהותי פה, בארץ נטולת־הנשים הזאת, לפחות אדאג לכך שלחברה הכי טובה שלי יהיה קל יותר לחיות עם המאצ'ו הזה. כבוד, גבר. כמו שארית'ה פרנקלין שרה – חכה וגלה מה המשמעות שלו עבורי.
     
      "העליתי אותה על המטוס, לא?" אני תופסת את המזוודה וגוררת אותה בידית, ממלמלת אליו או אולי לעצמי כיוון שהוא בטח לא מקשיב בכלל. "שחרור האישה? מי אומר דברים כאלה בכלל בימינו?"
     
      האתגר הכי גדול שעומד לפניי מאז שהגעתי לגיהינום הקפוא הזה הוא להסיע את המזוודה בקו ישר. צליל הגלגלים שצוברים מתחתיהם שלג, מלח ובוץ רטוב גורם לי לרצות לבעוט בעצמי על שלא הרשיתי לאיאן לסחוב אותה. פחות מדקה מאוחר יותר אני כבר לא בטוחה מי כאן לומד לקח.
     
      אנדי מתקרבת אליי ואני משחררת יד אחת מידית המזוודה כדי שנוכל לשלב זרועות. למרבה הצער, כשאנחנו הולכות זו לצד זו אני נאלצת להתאים את עצמי להליכתה המתנודדת. המזוודה ואני שומרות על קצב אחיד: דשדוש, דשדוש, גלישה... דשדוש, דשדוש, גלישה... עכשיו אני כבר לא מקבלת תשומת לב בזכות הז'קט ההדוק. עכשיו אני בעיקר סופגת מבטי רחמים.
     
      איאן הולך מאחורינו ומצחקק.
     
      אני מסרבת להודות שעשיתי טעות. לא מגיע לו ליהנות מזה. חוץ מזה, אני גאה מדי. אני מעיפה את הפוני הארוך מעיניי בנשיפה כדי שאוכל לראות.
     
      "אז מה אמר הרופא היום?" אני שואלת בניסיון להסיח את דעתי מהבחירה האומללה שעשיתי בעניין הובלת המטען.
     
      דשדוש, דשדוש, גלישה.
     
      "אני כמעט מוכנה. זה יכול לקרות כל יום."
     
      "את בכלל אמורה לדדות פה ככה?" אני שואלת ונועצת מבט באזורים המסוכנים ומכוסי הקרח על המדרכה. השיטה שלהם לפזור מלח כדי למנוע החלקה מותירה לא מעט מקום לשיפור. הבחור שעשה את זה בטח היה שיכור.  
     
      "סליחה, אני לא מדדה. אני מחליקה. וסביר להניח שלא, אבל חסר למי שהיה מנסה לעצור אותי בדרכי לשדה התעופה לפגוש את החברה הכי טובה שלי."
     
      איאן נושף בקול, אבל שתינו מתעלמות ממנו.
     
      דשדוש, דשדוש, גלישה.
     
      "איפה מאק?" אני שואלת ומביטה קדימה. אני כמעט מצפה לראות אותו מתקרב אלינו בטנדר. הוא לא רכושני בדיוק, אבל בהחלט מאוהב באנדי ובגדול. היא אומרת שהוא לא מסוגל לסבול להיות רחוק ממנה ליותר מכמה שעות כשהוא בעבודה, בייחוד עכשיו, כשהיא בהיריון מתקדם.
     
      "הוא היה צריך לעזור לאבא שלו עם כמה יילודים. עגלים חדשים נופלים על ימין ועל שמאל בכל שעות היממה."
     
      "בשלג? זה נורא."
     
      "אני יודעת. אני ממש מכבדת את הפרות בימים אלה. אני לא מוכנה ללדת בשום מקום חוץ מאשר במיטה חמה ורכה בחדר מחומם כשפניו היפיפיות של בעלי לידי."
     
      איאן מגביר את קצב הליכתו ועוקף אותנו בדרכו למגרש החנייה. הוא עוצר בסוף שורת המכוניות ליד קצהו האחורי של טנדר פתוח. זה רכב מפלצתי. פנסיו האחוריים בולטים החוצה בכמעט מטר ביחס למכוניות האחרות.
     
      "קבעתם תאריך לידה מסודר?" אני שואלת. אני משחררת את עצמי לחופשי מאחיזתה וגוררת את המזוודה לעבר הטנדר. אני מנסה להבין אם להכניס אותה למושב האחורי או לארגז כשאיאן תופס את הידית.
     
      "לא," אנדי עונה, "הרופא אומר שאני צריכה לעשות את זה בדרך המסורתית. התינוק יחליט מתי להגיע, לא אנחנו."
     
      "אוי, כיף." אני מתבוננת באיאן ומתכווצת כשאני רואה באיזו קלות הוא מניף את המזוודה לארגז תוך התעלמות מוחלטת מתווית המעצבים שעליה. אין סיכוי למושב האחורי. אני מנידה בראשי כשהוא זורק עליה כלאחר יד יריעת ברזנט. הוא מצפה שאתלונן – אני יודעת – אבל לא אתן לו את הסיפוק, אפילו שהמזוודה הזאת עלתה לי יותר שעות של צביעת שיער ותספורות משהייתי רוצה להיזכר.
     
      "צריכה עזרה להיכנס?" איאן שואל ומרים גבה. זו קריאת תיגר. אני יודעת.
     
      "נו באמת," אני עונה בגלגול עיניים, "אני לא נכה."
     
      "לא דיברתי אלייך," הוא מפטיר ואז מביט באנדי וממתין לתשובתה.
     
      "אה." פניי בוערות. אני מניחה שזה לא היה אתגר. איך פירשתי אותו כל־כך לא נכון? גברים הם בדרך כלל המומחיות שלי. אני מדברת גברית שוטפת, וגם שולטת בשפת הבעות הפנים הגברית והלך החשיבה הגברי.
     
      "קנדיס יכולה לעזור לי, נכון, קנדיס?" אנדי מדשדשת לכיוון דלת הנוסע. לטנדר הזה יש ארבע דלתות, לא רק שתיים. אין לי מושג איך הוא הצליח לדחוס אותו למקום החנייה.
     
      "ברור, אין בעיה." אני פותחת את דלת הנוסע הקדמית ומסמנת לה לעבור לפניי. "תקפצי פנימה, חברתי הלווייתנית."
     
      היא מנופפת באצבעה ממש מול פניי. "אל תקראי לי לוויתן." היא מסתובבת, תופסת את הדלת ביד אחת ואת צד המושב ביד השנייה ומנסה לעלות לרכב.
     
      נשמעת גניחה.
     
      קולות של מאמץ.
     
      ואולי שניים־שלושה סנטימטרים של התרוממות.
     
      ואז אנדי חוזרת לעמוד על הקרקע בשתי רגליים, בפנים סמוקות ובהבעה מעוצבנת. "את מתכוונת לעזור לי או מה?" היא נועצת בי מבט זועם מעבר לכתפה.
     
      אני מתמקמת מאחוריה, מניחה את ידיי על מותניה ומכופפת את הברכיים במטרה להרים את המשקל הכבד באמצעות הרגליים ולא הגב. "טוב, נסי שוב."
     
      כשהיא מתחילה לזוז אני דוחפת. כלום לא קורה. היא שוקלת כמו ערמת לבנים. השיר Brick House מתחיל להתנגן לי בראש. "היא בית... ביפ ביפ ביפ... מלבנים... היא עצומה, עצומה..."
     
      "קדימה!" היא צועקת, דורכת באחת מרגליה על המדרגה ומרימה מעט את השנייה מהקרקע. אני מתכופפת עוד ודוחפת את הכתף מתחת לישבנה. "אחת, שתיים, שלוש, קדימה!" אני מניפה אותה בכל הכוח. גופה מתרומם בגל ענק של תנועה וראשה מתנגש בפתח הדלת.
     
      "איי! לא כל־כך גבוה, קנדיס!"
     
      אני מאבדת את אחיזתי בישבנה והרגל שלי מחליקה. "תיכנסי! תיכנסי!" אני גונחת איתה ועכשיו אני גם מזיעה. לעזאזל! אני שונאת להזיע. זה לגמרי הורס לי את האיפור.
     
      פתאום משקלה נעלם ואני נופלת קדימה, נוחתת בפניי על הכיסא. ראשי מנתר מעוצמת המכה ואז רגליי מחליקות תחתיי. שערי עף הצידה ונדבק לליפגלוס כשכוח המשיכה משתלט עליי וגורר אותי למטה.
     
      אני נוחתת על ברכיי ואז מתגלגלת על גבי כדי לא לשבור שום דבר. קראתי שצריך להמשיך עם כיוון הנפילה כדי למנוע מכוח הפגיעה להיספג לך בגוף. זה חוק של ניוטון או משהו כזה. כל העניין הוא גלגול, גלגול, גלגול. כמו פעלולנית, אבל לא מהפעלולניות הגבריות האלה.
     
      שמיים אפורים.
     
      כובע בוקרים.
     
      חיוך על פניו המטופשות של איאן שהוא לא מצליח להסתיר.
     
      "צריכה עזרה?" הוא שואל.
     
      אני מתחילה לנופף בידיי מעל ראשי ולחבוט בו. "לא! לך מפה, ג'ון ווין!"
     
      הוא נעלם משדה הראייה שלי, אבל אני יכולה לשמוע את הגיחוך המעצבן שלו ואת חריקות השלג והמלח כשהוא הולך מסביב לטנדר. ייתכן שאפילו שמעתי אותו ממלמל גם 'מפונקת'.
     
      אני שוכבת שם במשך כמה שניות ומהרהרת בעולם שלי. בקושי חציתי את הגבול לתוך אורגון וכבר נהרסה לי התסרוקת והתחתונים שלי ספוגים. זה לא סימן טוב.
     
      אני נאבקת להתיישב ומתכווצת כשאני מרגישה עוד מים חודרים למכנסיי. הדרך היחידה שבה אצליח לעמוד היא אם אפשק את הרגליים כמו ברווז ואני אפילו לא בהיריון.
     
      אני מצליחה להגיע סוף־סוף למושב האחורי של הטנדר ומבלה את חמש הדקות הבאות בניסיון להחזיר את השיער למצב 'מדהים'. הוא מסרב לשתף פעולה. אולי אין שלג באוויר, אבל זה לא מונע מהלחות הבלתי נראית לגרום לי להיראות כמו כלב רטוב. נגזר גורלי להגיע לבייקר סיטי כשאני נראית כמו איזו הומלסית שאנדי ואיאן מצאו ברחוב. אפילו הפונפונים שלי הרוסים, ספוגים במים ובטינופת מהרחוב.
     
      אנדי מקשקשת עוד ועוד על פרות ועל סוסים ועל עוד כל מיני שטויות, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא על כל המזל הרע שתקף אותי מאז הגעתי לפה. אלה סימנים למשהו רע, נכון? שתי החלקות על הקרח בתוך חמש דקות? תסרוקת הרוסה? פונפונים מטונפים?
     
      מה עוד כבר יכול להשתבש?
     
     
     
     
     
    פרק 2
     
     
    עד שאנחנו מגיעים לאחוזה של איאן ומשפחתו כבר אי אפשר לזהות אותי. השיער שלי רטוב, חסר כל חיות ופשוט הרוס. האיפור מרוח וכנראה נעלם בחלק מהמקומות. מכנסי הג'ינס שלי ספוגים ועיניי שטופות דם. אני בטוחה שהן שטופות דם כי הן שורפות כרגע. מראת האיפור שלי נמצאת במזוודה שבאחורי הטנדר ולא רציתי להיות כזאת שקופה ולרכון קדימה כדי להשתמש במראה של הרכב, אז נאלצתי לסבול בשעתיים האחרונות בתהיות על איך אני נראית. בדמיוני הפכתי לביגפוט עם צבע שיער גרוע.
     
      כבר פגשתי את משפחת מקנזי פעם אחת, בחתונה של אנדי, וברור שהייתי מהממת, תודה לאל. החתונה הייתה בקיץ, השיזוף שלי היה מעולה, היו לי גוונים בלונדיניים בשיער והבטן הכי שטוחה שאי פעם הייתה לי. המראה שלי היום צפוי לאכזב את כל המעורבים בדבר ובגדול. אני תמיד מעלה כמה קילוגרמים בחורף, אז זו בעיה אחת, ומסתבר שמוצרי השיער שלי לא נועדו לתנאי אקלים קרים ומושלגים. אני מרגישה כאילו יש לי דבק בשיער.
     
      "בואו ניכנס. איאן, אתה יכול לקחת את המזוודה של קנדיס בשבילי?" אנדי מחליקה ממושב הנוסע אל האדמה המכוסה בשלג. עכשיו מי מתנהגת כמו פעלולנית?
     
      "כן, מטפל בזה." איאן נעלם מאחורי הטנדר, כנראה כדי להתעלל עוד קצת במזוודה שלי.
     
      אני נלחצת כשאני רואה את החברה שלי יורדת וחוששת שהיא תיפול כשתיצור מגע עם כל המים הקפואים האלה, אבל נראה שהחשש לא מבוסס. מן הסתם היא עושה את זה לעיתים קרובות. היא נוחתת בבטחה בשלג בחריקה קלה ומסתובבת כדי להמתין לי.
     
      אני מנסה לרדת באותו האופן כמוה, אבל לא באותה מידה של ביטחון או הצלחה. תודה לאל שהחזקתי בדלת ביד אחת ובחגורת הבטיחות בשנייה באחיזת קונג־פו, אחרת הייתי נופלת שוב, אלא הפעם באורגון ולא באיידהו. רגליי מחליקות וצועדות 'על ריק' כמה שניות עד שאני מצליחה למצוא אחיזה ראויה בקרקע.
     
      מה קורה פה, לעזאזל? מעולם לא הייתי כל־כך מגושמת!
     
      ובכלל, מה הקטע של המדינות האלה בפינה השמאלית העליונה של המפה? למה הן לא יכולות להיות יותר כמו פלורידה או ג'ורג'יה, שבפינה הימנית התחתונה? אני אף פעם לא נופלת במדינות שבפינה הימנית התחתונה. שם אני חיננית ואלגנטית כמו ברבור, או פלמינגו. כאן אני מרגישה כמו באפלו או משהו, וזה הגיוני, כי הרי יש להם פה באפלו והרבה מים, עם כל השלג הזה. אני בטוחה שבאפלו בכלל מגיע מאורגון במקור. אצטרך לבדוק את זה בגוגל כשתהיה לי הזדמנות, אבל עד שאבדוק אני לגמרי מתכוונת להתייחס לזה כעובדה. זה לגמרי הגיוני.
     
      "זהירות," אומרת אנדי, "האדמה ממש רטובה וקשה." היא מושיטה יד כדי לייצב אותי.
     
      "כן, אני יודעת." אני מגלגלת עיניים ומשתלטת סוף־סוף על הרגליים. אין סיכוי שאסכים לעזרתה. בסוף אפיל אותה איתי ובגללי היא תתחיל ללדת ואני לא בעניין של לראות איכסה של תינוקות. אני משאירה את החרא הזה לרופאים. "יש לי הוכחה על התחת לכמה האדמה קשה, תודה רבה. יהיו לי סימנים כל השבוע."
     
      "מעולה. זה אומר שיהיו לך שלושה שבועות להחלים מהסימנים לפני שתצטרכי לחזור." היא מחייכת חיוך רחב. היא ממש חמודה כשהיא עושה את זה, אבל זה לא יעבוד עליי.
     
      "אני לא יכולה להישאר שלושה שבועות. אמרתי לך. רק שבועיים. אין לי זמן ליותר." אני מרגישה קצת אשמה כי אני בקושי רואה אותה, אבל פחות אשמה משהרגשתי כשהייתי על המטוס. השלג והקרח הקהו משמעותית את התלהבותי מהמקום הזה. לעזאזל עם מגפיים בעלי פונפונים. האופנה לא מצדיקה את כוויות הקור שיש לי כרגע בישבן. כדאי מאוד ששום דבר לא ייפול לי – זה כל מה שיש לי להגיד.
     
      "אוי, הנה היא!" נשמע קול מבפנים. דלת הכניסה נפתחת בתנופה ואישה מבוגרת בעלת שיער מרושל צבוע חום ואסוף בפקעת יוצאת בריצה. היא נועלת נעלי בית כבדות ולובשת מכנסי ג'ינס וחולצת פלנל גברית מעל סוודר בעל צווארון גולף. אני לא מצליחה לעצור את החיוך למראה פניה הנעימות ובגדיה הלא תואמים זה לזה.
     
      "היי, מייב! איזה יופי להיות פה!" עכשיו יתחילו השקרים. אני שמחה להיות עם האנשים האלה, בטח, אבל לא במקום הקפוא הזה.
     
      "בואי, בואי, בואי... תיכנסי הביתה. ממש קר היום. ממש מוגזם. נכון, אנדי?"
     
      אנדי נוחרת בבוז מאחוריי ועולה בכבדות במדרגות. "כן, בטח. בדרך כלל ממש חמים פה."
     
      "את נוראית," נוזפת מייב בכלתה ומלווה אותנו אל הבית. הדלת נסגרת מאחורינו בטריקה עוצמתית מצד איאן.
     
      החום עוטף ומחבק אותי ואני משחררת אנחת רווחה. שערות האף שלי מפשירות סוף־סוף. אני שואפת אוויר ומזיזה את האף כדי לוודא שלא נשארו בו חלקיקי קרח. יהיה מעט מביך אם אחד כזה ייפול לו פתאום. לא. כלום לא חורק.
     
      החיוך שלי כן. "תודה רבה שאת מארחת אותי, מייב. אני ממש מעריכה את זה, אבל אני לא רוצה להטריח, אז אשמח גם לישון בעיירה."
     
      "שטויות! את יכולה לגור פה איתי ועם אנגוס. אנחנו לא מוכנים שתהיי כל־כך רחוקה."
     
      שלושתנו נכנסות למטבח ומתיישבות ליד שולחן האוכל. יש להם סלון מקסים, אבל עד כמה שראיתי אף פעם לא משתמשים בו. תנור העצים נמצא במטבח ושם מתכנסים כולם, גם בקיץ.
     
      "איפה את רוצה שאניח את המזוודה שלה?" איאן שואל ממקומו בפתח הדלת.
     
      אני מנסה לא להביט בו, אבל זה בלתי אפשרי. נוכחותו משתלטת על הכול. שמעתי את הביטוי הזה בעבר, אבל עד שלא הכרתי את איאן לא הבנתי את משמעותו עד הסוף. זה כאילו הוא שולט על העיניים שלי או משהו.
     
      אל תביטי בחבילה שלו, קנדיס. אל תביטי בחבילה שלו. עיניי נעות מרצונן. אוי, לעזאזל, הבטתי בחבילה שלו! ו... וואו... וואו, וואו וואו. איזו בליטה ענקית! תודה לאל על בליטות ענקיות ועל מכנסי הג'ינס שמאפשרים לי לראות אותן!
     
      "תניח אותה בחדר של מאק," אומרת מייב ונעמדת. למזלי, אין לה מושג שכרגע מיששתי את בנה בעיניי.
     
      "אבל זה..." הוא מהדק את שפתיו ולא אומר יותר כלום.
     
      "זה מה, יקירי?" שואלת אימו. היא מוציאה ספלים ומפעילה את מכונת הקפה.
     
      "הוא התכוון להתבכיין על כך שזה קרוב מדי לחדר שלו," מקניטה אנדי.
     
      "לא, איאן לא היה אומר דבר כזה," אומרת מייב בצחוק, "הוא ילד גדול." היא מרימה מבט אל בנה. "אתה לא מפחד מהעובדה שבחורה תישן בחדר מעבר למסדרון, נכון, איאן?"
     
      הוא מניד בראשו בדרכו החוצה. "אל תהיי מגוחכת." הוא והחבילה הענקית שלו נעלמים והמזוודה שלי נעלמת איתו. אלוהים אדירים, נכון שיש לו את הישבן הכי מושלם בעולם? ועוד איך. זה משהו שאני זוכרת מביקורי הקודם כאן. אף גבר לא ממלא זוג מכנסי ג'ינס כמו איאן מקנזי. חבל שהתחת הזה מחובר לאידיוט כמוהו.
     
      טוב, בכל זאת – הוא לא חייב להיות נחמד כדי להיות גלגול מוצלח בערמת החציר. אני מחייכת כשהרעיון מתחיל להתגבש במוחי. תזכורת לעצמי: תשאלי את אנדי אם יש איפשהו ערמת חציר פה בסביבה.
     
      "מה הקטע?" אני שואלת ומשתלטת בכוח על המחשבות הסקסיות, מנסה לרסן את ההורמונים המשתוללים. במצב רגיל אני לא עד כדי כך בעניין של ישבנים, אבל לאיאן יש איזו השפעה מוזרה עליי שמטמטמת אותי. אלה בטח פרומונים. אני לגמרי לא מתכוונת להתגלגל איתו בשום חציר ולא אכפת לי עד כמה גדולה הבליטה שלו.
     
      "אויש, הוא מתנהג מעט ברגזנות, זה הכול," אומרת מייב, נשמעת מעט עצובה.
     
      "רגזנות? אני קוראת לזה אידיוטיוּת," אומרת אנדי.
     
      "די, די." מייב מביאה לשולחן את הספלים הריקים ואת הסוכר. "אל תתני למצב הרוח שלו להשפיע עלייך."
     
    היא מלטפת את לחיה של אנדי בעדינות וחוזרת לקפה. מסתבר שההיריון מעניק לאנדי רשות לדבר בכנות מוחלטת על בנה של מייב. האמת שאני די מתרשמת. אני לא בטוחה את מי להעריץ יותר על כך, את אנדי או את מייב.
     
      אני נמסה מעט מבפנים כשאני רואה כמה מייב מתוקה לחברתי. האימא האמיתית של אנדי היא חתיכת טיפוס, ולחברה הכי טובה שלי מגיע שתהיה לה אימא אוהבת בחייה.
     
      "קצת קשה כשהוא לא מפסיק לרדת עליי כל הזמן," אנדי אומרת בלחישה, אבל ברור שהיא לא מנסה להסתיר את דעתה מחמותה.
     
      "הוא רק צריך עוד זמן," אומרת מייב.
     
      "מה שהוא צריך זו בעיטה טובה בריפוד האחורי שלו, אם תשאלי אותי," אומרת אנדי. "היה לו מספיק זמן להתגבר על הלב השבור שלו. עכשיו הוא סתם מתבוסס בזה."
     
      מייב עומדת ליד מכונת הקפה ומתבוננת בנוזל השחור המטפטף ממנה. "כל אחד מתאבל באופן שונה. פשוט לוקח לו יותר זמן מהממוצע."
     
      "מתאבל?" אני שואלת ומעבירה את מבטי ממייב לאנדי. "מישהו מת ולא שמעתי על זה?" אני תוהה אם זה בוּגר הזה שאנדי דיברה עליו בעבר, אבל לא הזכירה אותו כבר זמן מה. מסתבר שהוא חבר של המשפחה, שהיה בסביבה מאז איאן ומאק היו ילדים,.
     
      "לא, אף אחד לא מת," אומרת אנדי. נראה שהיא לא מתרשמת מתהליך האבל שעובר הגיס שלה. "הוא נזרק רגע לפני החתונה או שהוא זרק מישהי רגע לפני החתונה ועדיין לא התגבר על זה. זה קרה כבר לפני שנים." היא מגלגלת עיניים.
     
      "זה קרה לפני שלוש שנים, ונכון שעבר כבר הרבה זמן, אבל הוא עדיין פגוע. הוא רגיש." מייב פונה להתבונן בנו. "את לא יכולה להבין מה התחושה כשמישהו מתנהג בכזה חוסר כבוד כלפייך עד שזה קורה לך. אף אחד לא יודע איך יגיב כשהאמון מתפרק, אז אסור לנו לשפוט."
     
      אנדי משפילה את עיניה למפת השולחן. "אני לא שופטת. אני פשוט כועסת עליו על כך שהוא עצוב כל הזמן. מגיע לו להיות מאושר."
     
      "אני מסכימה," אומרת מייב, מורידה את הקנקן המלא למחצה מהמכונה ומביאה אותו לשולחן. "והוא יהיה. בקרוב, אני מקווה. כולנו מקווים." היא מוזגת מעט מהנוזל מעלה האדים אל תוך ספל עבורי ואני לא מבזבזת זמן, מכניסה לתוכו ארבע כפיות סוכר והרבה חלב ובוחשת במרץ בכפית קטנטנה. נדרש קצת זמן, אבל בסוף מופיע על פני המשקה משהו שכמעט נראה כמו קצף.
     
      "מה את עושה שם?" שואלת אנדי ולוגמת מהקפה השחור שלפניה בחיוך בעודה נועצת מבט בקפה שלי.
     
      "קפוצ'ינו בתנאי שטח. כדאי לך לטעום. זה פגז." אני טועמת מהקפה ומעמידה פנים שאני שוב אומרת את האמת. איכס. זה דוחה. אני ממשיכה לחייך למרות הכאב. אני עומדת להשתפר בשקרים בצורה מטאורית עד תום הביקור הזה. אולי כדאי שאתחיל לשחק פוקר כדי שאוכל לרושש את 'הארד רוק קזינו' כשאחזור.
     
      "מה שעושה לך את זה, אני צודקת?" מייב מתיישבת מולי ומחייכת אל הספל שלה אחרי שהחליפה מבטים עם אנדי.
     
      אני מהנהנת כאילו אני יודעת על מה היא מדברת. אולי יש פה איזו בדיחה, אבל אני לא רוצה להתנהג כמו פרנואידית או לדרוש להבין מה קורה. זה בטח אחד הדברים הכפריים האלה שלא אבין, בהתחשב בעובדה שאני הכי עירונית שיש.
     
      מה שאני לא מצליחה להבין הוא איך אנדי התאימה את עצמה טוב כל־כך לאורח החיים הזה. היא נראית כאילו גדלה כאן ואני יודעת היטב שזה לא המצב. היא בדיוק כמוני. הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות בימי חמישי בהפסקת הצהריים הוא מניקור־פדיקור בספא במרכז העיר ואז לעבוד כל הלילה על מחקר משעמם במשרד עורכי הדין שלה. כל העניין הזה של מרחבים וטבע, שערות אף קפואות, חילוץ ולדים של פרות מוואגינות של בקר ולבישת מעילים נפוחים ולא מחמיאים זו ממש לא אנדי.
     
      אולי כדאי שכל עוד אני כאן אנצל את הזמן ואנסה לשכנע אותה לחזור לציוויליזציה. היא פעם אמרה לי שמאק הסכים לבוא איתה לאן שתלך. אני לועסת את השפה ומנסה להחליט אם לתכנן את זה או לא. בטח אצטרך להמציא איזו פציעה או משהו בסגנון כדי שזה יעבוד. כמו מפרצת, למשל. זו לא באמת בעיה. אני יכולה לצלוע ולפזול למשך כמה ימים. יש לי קואורדינציה ממש טובה כשאני לא על קרח.
     
      "אני רואה את האוגר שלך רץ," אומרת אנדי ומניחה את כוס הקפה על השולחן. היא מרכינה את הסנטר ומתבוננת בי מלמטה בלי להגיד דבר. היא ממש הפנימה את כל עניין האימא הנוזפת הזה.
     
      אין לי מושג על איזה אוגר, לעזאזל, היא מדברת. "מה?" אני מתבוננת מאחוריי והחששות משתלטים על מחשבותיי. אולי מייב מחזיקה אוגרים במטבח? זה בכלל היגייני? למה שתעשה דבר כזה? אלוהים אדירים... היא אוכלת אותם? אני מדמיינת שיפודי אוגרים מזעזעים ופונה בחזרה אל אנדי. "אלוהים אדירים, אין מצב שאני אוכלת אוגרים פה. אני רצינית, אנדי." אני מעבירה את מבטי אל מייב. "אני יודעת שאתם אוכלים ביצים של שור והכול, אבל אני לא מוכנה. גם אם אנדי תאיים שלא תמנה אותי סנדקית." אני מנענעת את ראשי ומצמידה את השפתיים חזק כדי שתראה שאין לה סיכוי לשכנע אותי אחרת.
     
      אנדי צוחקת כל־כך חזק עד שהיא בקושי מצליחה לדבר. "על מה את מדברת?"
     
      "את זו שהזכירה אוגרים. על מה דיברת?" שוב פספסתי את הבדיחה. אני שונאת כשזה קורה.
     
      "אמרתי שאני יכולה לראות את האוגר שלך. זה שרץ על ההליכון אצלך בראש ומפעיל את המוח שלך. הוא עומד להתעלף מרוב מאמץ ומחוסר חמצן, קנדיס. די לרקום מזימות ולתכנן תוכניות."
     
      איך היא מעזה לנסות לנחש מה אני חושבת! איזו גסות! הבעת פנים תמימה ביותר עולה על פניי כדי להציל את המצב. הגבות עולות ואיתן העפעפיים ועיניי נפקחות הכי רחב שרק אפשר. "על מה את מדברת?! אני לא רוקמת מזימות. אני אף פעם לא עושה את זה."
     
      "מה פספסתי?" שואלת מייב, מתבוננת קודם באנדי ואז בי.
     
      אנדי מצביעה עליי. "תראי את הבעת הפנים שלה. תשנני אותה. בכל פעם שתראי אותה, תברחי. תתפסי מחסה. זה הפרצוף רוקם המזימות שלה. דברים רעים קורים כשהאוגר שלה מתעייף."
     
    אני מזעיפה פנים, משחקת את המשחק. אני לא יכולה להאמין שהיא קוראת אותי בצורה כזאת ואין שום אוגר שמפעיל את מחשב־העל הזה. יותר כמו פנתר או נמר. אצטרך לעשות חיפוש בגוגל על טכניקות של מרגלים כדי להסתיר טוב יותר את כוונותיי. בקצב הזה, הן יכירו את כל הסודות האפלים ביותר שלי עד יום חמישי.
     
      "היא מטורפת," אני אומרת בנימה אגבית. היא הפסיכית, לא אני. "אני אף פעם לא רוקמת מזימות. אני פשוט אישה בוגרת ורציונלית שחיה את החיים שלה ונותנת לאחרים לחיות את חייהם." אני נוחרת בבוז לשם ההדגשה. "תעשי לי טובה."
     
      "אז עכשיו אנחנו יודעות שהיא מתכננת להתערב למישהו בחיים." אנדי מהנהנת בידענות אל מייב. "אני יכולה לקרוא אותה כמו ספר פתוח."
     
      "מרשים," אומרת מייב בלי להפסיק לחייך, "מעניין בחייו של מי?"
     
      אני מניחה את כוס הקפה על השולחן ומרימה את ידיי. "בסדר, בסדר. הבדיחה נגמרה. חה־חה, מצחיק מאוד." אני מניחה את כף ידי פתוחה על השולחן ורוכנת מעט קדימה. אני נראית כמו מגישת חדשות שמתכוננת לדווח על החדשות המדהימות והעסיסיות ביותר של השנה. "אפשר בבקשה לחזור לנושא התינוק? כי אני קצת לחוצה, אם אתן חייבות לדעת את האמת."
     
      הנה. זה אמור לפתור את הבעיה. לאנדי יש קדחת תינוקות ואני יודעת שברגע שאצליח לגרום לקרן הגרירה שלה להינעל על הנושא, צריך יהיה חומר נפץ פלסטי כדי לנתק אותה ממנו. אם כבר מדברים על מזימות. אין לה מושג. אני יכולה לשלוט במחשבותיה בלי שתשים לב אפילו. אני מסוכנת. היא צריכה לפחד ממני הרבה יותר מכפי שהיא מפחדת עכשיו.
     
      אנדי רוכנת מעל הספל שלה ועוטפת אותו בשתי ידיה, מחייכת כמו מטומטמת. "כן, בואו נעשה את זה. בואו נדבר על תינוקות."
     
      רואים? אמרתי לכם.
     
      מייב נעמדת. "הייתי שמחה, אבל יש לי כמה תנורי־תרנגולות חמימים שצריכים להיפרד מהגוזלים שלהם. אצטרף לשיחת התינוקות מאוחר יותר." היא יוצאת אל המרפסת האחורית וסוגרת את הדלת מאחוריה לפני שאני מספיקה להגיב.
     
      אני מביטה באנדי. "בבקשה תגידי לי שהיא לא תיגע בקקה של תרנגולות."
     
      פניה של אנדי חסרות הבעה לחלוטין. "לא."
     
      "יופי. איזו הקלה." אני מרימה את הספל לשפתיי. הקפה נורא, אבל לפחות הוא חם, ומייב הכניסה כרגע פרץ של אוויר קר לחדר. עור הברווז שעל רגליי גורם לזיפים לצמוח מיידית.
     
      "אבל היא תיגע בביצים שלהן."
     
      אני עוצרת לפני לגימת הקפה ומורידה את הכוס באיטיות לשולחן. פתאום קפוצ'ינו בתנאי שטח לא נשמע מעורר תיאבון כמו קודם. "אז היא כן עומדת לגעת בקקה שלהן."
     
      היא צוחקת ונשמעת מבולבלת. "למה?" היא לוגמת עוד קצת מהקפה וממתינה שאבהיר לה.
     
      אני נרעדת. "איכס, אנדי. כי הביצים מגיעות מהתחת שלהן, כמובן."
     
      אנדי צוחקת כל־כך חזק עד שהיא יורקת עליי קפה ואז היא מתכופפת ויושבת על הכיסא כאילו היה אוכף צד כי הבטן שלה כל־כך ענקית שהיא לא מצליחה להכניס אותה מתחת לשולחן. "את בטח צוחקת עליי." היא מנגבת את הדמעות. "אוי, וואו, קנדיס. ממש התגעגעתי אלייך."
     
              אני מזעיפה פנים לנוכח בורותה המביכה בכל מה שנוגע לתרנגולות. "גם אני התגעגעתי אלייך, אבל למה את צוחקת מעובדה מדעית פשוטה? גוגל הוא ידידך אנדי. ממש לא כדאי שתזניחי את החיפושים בגוגל."

    עוד על הספר

    • תרגום: יהודית רובנובסקי-פז
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: פברואר 2019
    • קטגוריה: רומן אירוטי
    • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
    האש של מקנזי אל קייסי
    פרק 1
     
     
    האוויר בבויסי, איידהו, קר כל־כך עד שהוא מקפיא את השערות באפי כשאני שואפת. אני מזיזה את האף קצת וממש יכולה להרגיש אותו נסדק. זה כל־כך לא בסדר. אני מפלורידה. נחיריים אף פעם לא נסדקים באקלים הטרופי.
     
      האוויר בחוץ נראה כחול. אני מניחה שהסיבה לכך היא הקור. קר זה כחול, חם זה כתום. בגלל זה השמיים בפלורידה תמיד נראים כתומים. זו עובדה מטאורולוגית; אתם יכולים לבדוק. אני חושבת שעל קו המשווה הכול כנראה אדום יותר.
     
      העננים הערפיליים גבוה בשמיים האפורים נראים כאילו מתחשק להם להוריד קצת שלג על הראש שלי וזו תהיה בעיה כי עבדתי קשה כדי לוודא שהוא יהיה מושלם. לא פשוט להגיע לצבע הבלונד־אפרפר עם גוונים טבעיים למעלה וגווני צבע מתחת, אבל הצלחתי, כמובן. והמראה המרושל לכאורה של התסרוקת הגלית שעל ראשי דרש יותר משעה של עבודה עם מחליק שיער והרבה חומר עד שהגעתי בדיוק לתוצאה הרצויה. כובע לגמרי יהרוס את הרושם. שיער זו העבודה שלי ואני תמיד נותנת דוגמה אישית.
     
      אני סורקת בעיניי את אזור מקבלי הפנים ושואלת את עצמי בפעם העשירית בערך מאז שהמטוס נחת למה אני פה, אבל אז אני רואה את החברה הכי טובה שלי מתגלגלת על המדרכה מחוץ לשדה התעופה ונזכרת. לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר בעולם מלבד ממש פה, בטונדרה הקפואה של צפון־מערב ארצות הברית, בהמתנה ללידת בת הסנדקות הראשונה שלי.
     
      "קנדיס!" אנדי צועקת בשמחה ומגבירה את קצב הליכתה, "הגעת!"
     
    היא נראית כאילו היא עומדת ליפול קודם לצד אחד ואז לשני. רגליה מעוקלות כמו רגלי ברווז. השלג על המדרכה חורק בקצב צעדיה.
     
      אני רצה לפגוש אותה ואת הקאובוי המלווה אותה מאחור, והפונפונים שעל מגפיי מקפצים ונחבטים בקרסוליי ובשוקיי. אף פעם לא יוצא לי לנעול מגפיים בעלי פונפונים וריפוד פרווה בפלורידה, אבל כאן אני יכולה להפגין את כל מלתחת החורף האופנתית שלי. נו, הרי אי אפשר לתת לתואר שלי מאוניברסיטת פלורידה להתבזבז ככה סתם.
     
      אני כמעט מגיעה לחיבוקה של החברה הכי טובה שלי כשאני נתקלת במרצפת מכוסה קרח.
     
      "אופס!"
     
      זרועותיי נפרשות בניסיון לייצר מעט התנגדות באוויר ולהאט את נפילתי. אני לא בטוחה שזה עובד הפעם, למרות שהתיאוריה נכונה. הכול מתהפך והשמיים תופסים את מקומה של הקרקע. אני לא יכולה לראות כלום מלבד עננים צמריריים לאחר שהישבן שלי נוחת בחוזקה על המדרכה. רטיבות קרה מחלחלת מייד לג'ינס הדיזל שאני לובשת.
     
      תחת, נעים מאוד – תכיר את קרח. קרח קר וקשה.
     
      "איזה דפוק זה," אני גונחת ומנסה להתיישב, "המדרכה קשה כמו בטון או משהו." הגוף שלי קצת המום מכדי לציית לפקודותיי כרגע והכפפות שלי נדבקות לקרקע. עכשיו אני יודעת איך מרגיש צב כשהוא מתהפך על הגב. צבים מסכנים.
     
      כובע בוקרים חוסם את השמיים האפורים ופנים חסרות הבעה מופיעות מעל ראשי. "זה היה חינני," הוא אומר.
     
      אני מזעיפה פנים ומתעלמת מהעיניים הירוקות היפות ומהמראה המסותת והנאה של הקאובוי הזה, שנולד וגדל באורגון. "מובן שזה היה חינני. התאמנתי על זה הרבה."
     
      הוא מושיט לי יד עטויה בכפפה ואני לוקחת אותה בחוסר רצון מופגן. איאן, גיסה של אנדי, נמצא ברשימה השחורה שלי. אנדי עדכנה אותי על אודות מעלליו העלובים בדואר אלקטרוני, בהודעות ובשיחות טלפון במשך השנה האחרונה, אז יש לי הרבה סיבות שלא לאהוב אותו. מסתבר שהגישה שלו כלפי אנדי לא השתנתה הרבה מאז חתונתה עם אחיו. ניתחנו את המצב עד שיצא לנו עשן מהאוזניים והגענו למסקנה שהוא עדיין מאשים את בעלה של אנדי, או אולי את אנדי עצמה, בחייו המתוסבכים.
     
      "את בסדר? אלוהים, זו הייתה נפילה קשה." אנדי מנופפת בידיה סביבי ומנערת את בגדיי כשאני נעמדת.
     
      "כלום לא נשבר מלבד הישבן שלי ובו כבר יש חריץ. אני בסדר." אני אוחזת בידיה ומצמידה אותן לצדדיה כדי שאוכל לראות את הבטן שלה ולהסיח את דעתה מהכרכורים המטורפים האלה. ממש מוזר לראות אותה מתנהגת בצורה שונה כל־כך. אני מוכנה להתערב שאנדי חיית המסיבות כבר בכלל לא בסביבה.
     
      "מה שלומך?" אני שואלת, "מתפוצצת כבר?" מעיל הפוך הלבן שהיא לובשת נפוח כל־כך עד שהיא נראית כמו הדמות של צמיגי מישלן או כמו איש מרשמלו. אני לא ממש יכולה לראות את הבטן שלה, אבל היא בטח ענקית אם הפכה את חברתי, עורכת הדין הקטנטנה־לשעבר לכדור שלג אנושי ענקי.
     
      "אין לך מושג." היא מושכת אותי לחיבוק גמלוני. היא צריכה לרכון לעברי כדי שהבטן שלה לא תיתקע בי ואני צריכה להתקפל לשניים כדי לפגוש אותה מפני שהיא נמוכה ממני. "התגעגעתי אלייך כל־כך!" היא נשמעת כאילו היא עומדת להתחיל לבכות.
     
      אני מגלגלת את העיניים לכיוונו של איאן שמעמיד פנים שהוא משועמם בטירוף. "כן, אני יודעת. אין הרבה מה לעשות פה חוץ מלבהות בבוקרים כל היום. מסכנה."
     
    יש לה משרד עורכי דין קטן בעיר שבה הם גרים, אבל היא עושה את כל העבודה מהבית. גיליתי שגרים בחווה שלושת הגברים לבית מקנזי, חבר של המשפחה בשם בוּג ועוד כמה עובדים שמסתובבים שם כל יום. "את בטח ממש מתגעגעת לחיים בעיר. הקרבת הרבה."
     
      איאן לא מביט בי, אבל הבעה לא ברורה חולפת בפניו לשבריר שנייה ונעלמת.
     
      יופי. שימצוץ את הלימון הזה. הוא עוד יחטוף ממני אחר כך על שהיה כזה מנוול לחברה הכי טובה שלי, וזאת לאחר שוויתרה על החיים שלה כדי לבוא לאמצע שומקום כדי להיות אשתו של חוואי. אני מצמצמת את עיניי לעומתו ומצווה עליו בלי מילים להסתכל עליי ולספוג את האיום הדומם שלי.
     
      הוא מתעלם ממני ומשחק במפתחות הרכב שמצלצלים שוב ושוב.
     
      "בואי," אומרת אנדי, "נחזור לטנדר. יותר מדי קר פה, לעזאזל."
     
      איאן כבר פונה כדי לקחת את המזוודה שלי, אבל אני רצה אחריו על קצות האצבעות ועוקפת אותו, דואגת לדרוך רק על האזורים מכוסי המלח במדרכה כדי שלא אצטרך לבדוק את תיאוריית התנגדות־האוויר־לריכוך־הנפילות שלי שוב.
     
      הציצים שלי מקפצים בחזיית התחרה ואני לא מצליחה לעצור את החיוך שעולה על פניי כשלא פחות משלושה גברים נועצים בי מבטים ומתפעלים מהנוף. אני לא מתביישת להגיד שאני נהנית מתשומת הלב וזו אחת מהסיבות לכך שבחרתי את המעיל הלא כל־כך מחמם שאני לובשת. הוא מדגיש את קימורי הגוף טוב יותר מאשר מעיל פוך. אני לא מוכנה להיות נערת הבצק של פילסברי בטיול הזה, או בכל זמן אחר, לצורך העניין.
     
      "אני יכולה לקחת אותה," אני אומרת כשאני משיגה את איאן ומגיעה אל המזוודה ראשונה.
     
      "שטויות, אני ארים אותה," הוא אומר ומתכופף.
     
      אני סוטרת על ידו ומרחיקה אותה. "עזוב, ג'ון ווין. בלי ידיים."
     
      הוא מזדקף ומקמט את מצחו. כתפיו מתיישרות ומדגימות היטב עד כמה הן רחבות. אלוהי כל הדברים השריריים. הוא בטח יכול להרים את המזוודה שלי בלי שום בעיה על הדברים האלה.
     
      "את מתכוונת לסחוב את כל הדברים האלה בעצמך?" הוא שואל, "מה את... מהנשים הפמיניסיטות האלה שמפגינות בעד שחרור האישה או משהו?"
     
      אני מתבוננת במזוודה. היא די גדולה וכבדה. הוא בטח יניף אותה ממקום למקום ואז יחשוב שהוא גיבור גדול על שעזר לי. אני לא רוצה לתת לו את הסיפוק. יש לו הרבה ללמוד על נשים ואני בדיוק האישה שתלמד אותו. גם אם לא אצליח להשיג שום הישג אחר בזמן שהותי פה, בארץ נטולת־הנשים הזאת, לפחות אדאג לכך שלחברה הכי טובה שלי יהיה קל יותר לחיות עם המאצ'ו הזה. כבוד, גבר. כמו שארית'ה פרנקלין שרה – חכה וגלה מה המשמעות שלו עבורי.
     
      "העליתי אותה על המטוס, לא?" אני תופסת את המזוודה וגוררת אותה בידית, ממלמלת אליו או אולי לעצמי כיוון שהוא בטח לא מקשיב בכלל. "שחרור האישה? מי אומר דברים כאלה בכלל בימינו?"
     
      האתגר הכי גדול שעומד לפניי מאז שהגעתי לגיהינום הקפוא הזה הוא להסיע את המזוודה בקו ישר. צליל הגלגלים שצוברים מתחתיהם שלג, מלח ובוץ רטוב גורם לי לרצות לבעוט בעצמי על שלא הרשיתי לאיאן לסחוב אותה. פחות מדקה מאוחר יותר אני כבר לא בטוחה מי כאן לומד לקח.
     
      אנדי מתקרבת אליי ואני משחררת יד אחת מידית המזוודה כדי שנוכל לשלב זרועות. למרבה הצער, כשאנחנו הולכות זו לצד זו אני נאלצת להתאים את עצמי להליכתה המתנודדת. המזוודה ואני שומרות על קצב אחיד: דשדוש, דשדוש, גלישה... דשדוש, דשדוש, גלישה... עכשיו אני כבר לא מקבלת תשומת לב בזכות הז'קט ההדוק. עכשיו אני בעיקר סופגת מבטי רחמים.
     
      איאן הולך מאחורינו ומצחקק.
     
      אני מסרבת להודות שעשיתי טעות. לא מגיע לו ליהנות מזה. חוץ מזה, אני גאה מדי. אני מעיפה את הפוני הארוך מעיניי בנשיפה כדי שאוכל לראות.
     
      "אז מה אמר הרופא היום?" אני שואלת בניסיון להסיח את דעתי מהבחירה האומללה שעשיתי בעניין הובלת המטען.
     
      דשדוש, דשדוש, גלישה.
     
      "אני כמעט מוכנה. זה יכול לקרות כל יום."
     
      "את בכלל אמורה לדדות פה ככה?" אני שואלת ונועצת מבט באזורים המסוכנים ומכוסי הקרח על המדרכה. השיטה שלהם לפזור מלח כדי למנוע החלקה מותירה לא מעט מקום לשיפור. הבחור שעשה את זה בטח היה שיכור.  
     
      "סליחה, אני לא מדדה. אני מחליקה. וסביר להניח שלא, אבל חסר למי שהיה מנסה לעצור אותי בדרכי לשדה התעופה לפגוש את החברה הכי טובה שלי."
     
      איאן נושף בקול, אבל שתינו מתעלמות ממנו.
     
      דשדוש, דשדוש, גלישה.
     
      "איפה מאק?" אני שואלת ומביטה קדימה. אני כמעט מצפה לראות אותו מתקרב אלינו בטנדר. הוא לא רכושני בדיוק, אבל בהחלט מאוהב באנדי ובגדול. היא אומרת שהוא לא מסוגל לסבול להיות רחוק ממנה ליותר מכמה שעות כשהוא בעבודה, בייחוד עכשיו, כשהיא בהיריון מתקדם.
     
      "הוא היה צריך לעזור לאבא שלו עם כמה יילודים. עגלים חדשים נופלים על ימין ועל שמאל בכל שעות היממה."
     
      "בשלג? זה נורא."
     
      "אני יודעת. אני ממש מכבדת את הפרות בימים אלה. אני לא מוכנה ללדת בשום מקום חוץ מאשר במיטה חמה ורכה בחדר מחומם כשפניו היפיפיות של בעלי לידי."
     
      איאן מגביר את קצב הליכתו ועוקף אותנו בדרכו למגרש החנייה. הוא עוצר בסוף שורת המכוניות ליד קצהו האחורי של טנדר פתוח. זה רכב מפלצתי. פנסיו האחוריים בולטים החוצה בכמעט מטר ביחס למכוניות האחרות.
     
      "קבעתם תאריך לידה מסודר?" אני שואלת. אני משחררת את עצמי לחופשי מאחיזתה וגוררת את המזוודה לעבר הטנדר. אני מנסה להבין אם להכניס אותה למושב האחורי או לארגז כשאיאן תופס את הידית.
     
      "לא," אנדי עונה, "הרופא אומר שאני צריכה לעשות את זה בדרך המסורתית. התינוק יחליט מתי להגיע, לא אנחנו."
     
      "אוי, כיף." אני מתבוננת באיאן ומתכווצת כשאני רואה באיזו קלות הוא מניף את המזוודה לארגז תוך התעלמות מוחלטת מתווית המעצבים שעליה. אין סיכוי למושב האחורי. אני מנידה בראשי כשהוא זורק עליה כלאחר יד יריעת ברזנט. הוא מצפה שאתלונן – אני יודעת – אבל לא אתן לו את הסיפוק, אפילו שהמזוודה הזאת עלתה לי יותר שעות של צביעת שיער ותספורות משהייתי רוצה להיזכר.
     
      "צריכה עזרה להיכנס?" איאן שואל ומרים גבה. זו קריאת תיגר. אני יודעת.
     
      "נו באמת," אני עונה בגלגול עיניים, "אני לא נכה."
     
      "לא דיברתי אלייך," הוא מפטיר ואז מביט באנדי וממתין לתשובתה.
     
      "אה." פניי בוערות. אני מניחה שזה לא היה אתגר. איך פירשתי אותו כל־כך לא נכון? גברים הם בדרך כלל המומחיות שלי. אני מדברת גברית שוטפת, וגם שולטת בשפת הבעות הפנים הגברית והלך החשיבה הגברי.
     
      "קנדיס יכולה לעזור לי, נכון, קנדיס?" אנדי מדשדשת לכיוון דלת הנוסע. לטנדר הזה יש ארבע דלתות, לא רק שתיים. אין לי מושג איך הוא הצליח לדחוס אותו למקום החנייה.
     
      "ברור, אין בעיה." אני פותחת את דלת הנוסע הקדמית ומסמנת לה לעבור לפניי. "תקפצי פנימה, חברתי הלווייתנית."
     
      היא מנופפת באצבעה ממש מול פניי. "אל תקראי לי לוויתן." היא מסתובבת, תופסת את הדלת ביד אחת ואת צד המושב ביד השנייה ומנסה לעלות לרכב.
     
      נשמעת גניחה.
     
      קולות של מאמץ.
     
      ואולי שניים־שלושה סנטימטרים של התרוממות.
     
      ואז אנדי חוזרת לעמוד על הקרקע בשתי רגליים, בפנים סמוקות ובהבעה מעוצבנת. "את מתכוונת לעזור לי או מה?" היא נועצת בי מבט זועם מעבר לכתפה.
     
      אני מתמקמת מאחוריה, מניחה את ידיי על מותניה ומכופפת את הברכיים במטרה להרים את המשקל הכבד באמצעות הרגליים ולא הגב. "טוב, נסי שוב."
     
      כשהיא מתחילה לזוז אני דוחפת. כלום לא קורה. היא שוקלת כמו ערמת לבנים. השיר Brick House מתחיל להתנגן לי בראש. "היא בית... ביפ ביפ ביפ... מלבנים... היא עצומה, עצומה..."
     
      "קדימה!" היא צועקת, דורכת באחת מרגליה על המדרגה ומרימה מעט את השנייה מהקרקע. אני מתכופפת עוד ודוחפת את הכתף מתחת לישבנה. "אחת, שתיים, שלוש, קדימה!" אני מניפה אותה בכל הכוח. גופה מתרומם בגל ענק של תנועה וראשה מתנגש בפתח הדלת.
     
      "איי! לא כל־כך גבוה, קנדיס!"
     
      אני מאבדת את אחיזתי בישבנה והרגל שלי מחליקה. "תיכנסי! תיכנסי!" אני גונחת איתה ועכשיו אני גם מזיעה. לעזאזל! אני שונאת להזיע. זה לגמרי הורס לי את האיפור.
     
      פתאום משקלה נעלם ואני נופלת קדימה, נוחתת בפניי על הכיסא. ראשי מנתר מעוצמת המכה ואז רגליי מחליקות תחתיי. שערי עף הצידה ונדבק לליפגלוס כשכוח המשיכה משתלט עליי וגורר אותי למטה.
     
      אני נוחתת על ברכיי ואז מתגלגלת על גבי כדי לא לשבור שום דבר. קראתי שצריך להמשיך עם כיוון הנפילה כדי למנוע מכוח הפגיעה להיספג לך בגוף. זה חוק של ניוטון או משהו כזה. כל העניין הוא גלגול, גלגול, גלגול. כמו פעלולנית, אבל לא מהפעלולניות הגבריות האלה.
     
      שמיים אפורים.
     
      כובע בוקרים.
     
      חיוך על פניו המטופשות של איאן שהוא לא מצליח להסתיר.
     
      "צריכה עזרה?" הוא שואל.
     
      אני מתחילה לנופף בידיי מעל ראשי ולחבוט בו. "לא! לך מפה, ג'ון ווין!"
     
      הוא נעלם משדה הראייה שלי, אבל אני יכולה לשמוע את הגיחוך המעצבן שלו ואת חריקות השלג והמלח כשהוא הולך מסביב לטנדר. ייתכן שאפילו שמעתי אותו ממלמל גם 'מפונקת'.
     
      אני שוכבת שם במשך כמה שניות ומהרהרת בעולם שלי. בקושי חציתי את הגבול לתוך אורגון וכבר נהרסה לי התסרוקת והתחתונים שלי ספוגים. זה לא סימן טוב.
     
      אני נאבקת להתיישב ומתכווצת כשאני מרגישה עוד מים חודרים למכנסיי. הדרך היחידה שבה אצליח לעמוד היא אם אפשק את הרגליים כמו ברווז ואני אפילו לא בהיריון.
     
      אני מצליחה להגיע סוף־סוף למושב האחורי של הטנדר ומבלה את חמש הדקות הבאות בניסיון להחזיר את השיער למצב 'מדהים'. הוא מסרב לשתף פעולה. אולי אין שלג באוויר, אבל זה לא מונע מהלחות הבלתי נראית לגרום לי להיראות כמו כלב רטוב. נגזר גורלי להגיע לבייקר סיטי כשאני נראית כמו איזו הומלסית שאנדי ואיאן מצאו ברחוב. אפילו הפונפונים שלי הרוסים, ספוגים במים ובטינופת מהרחוב.
     
      אנדי מקשקשת עוד ועוד על פרות ועל סוסים ועל עוד כל מיני שטויות, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא על כל המזל הרע שתקף אותי מאז הגעתי לפה. אלה סימנים למשהו רע, נכון? שתי החלקות על הקרח בתוך חמש דקות? תסרוקת הרוסה? פונפונים מטונפים?
     
      מה עוד כבר יכול להשתבש?
     
     
     
     
     
    פרק 2
     
     
    עד שאנחנו מגיעים לאחוזה של איאן ומשפחתו כבר אי אפשר לזהות אותי. השיער שלי רטוב, חסר כל חיות ופשוט הרוס. האיפור מרוח וכנראה נעלם בחלק מהמקומות. מכנסי הג'ינס שלי ספוגים ועיניי שטופות דם. אני בטוחה שהן שטופות דם כי הן שורפות כרגע. מראת האיפור שלי נמצאת במזוודה שבאחורי הטנדר ולא רציתי להיות כזאת שקופה ולרכון קדימה כדי להשתמש במראה של הרכב, אז נאלצתי לסבול בשעתיים האחרונות בתהיות על איך אני נראית. בדמיוני הפכתי לביגפוט עם צבע שיער גרוע.
     
      כבר פגשתי את משפחת מקנזי פעם אחת, בחתונה של אנדי, וברור שהייתי מהממת, תודה לאל. החתונה הייתה בקיץ, השיזוף שלי היה מעולה, היו לי גוונים בלונדיניים בשיער והבטן הכי שטוחה שאי פעם הייתה לי. המראה שלי היום צפוי לאכזב את כל המעורבים בדבר ובגדול. אני תמיד מעלה כמה קילוגרמים בחורף, אז זו בעיה אחת, ומסתבר שמוצרי השיער שלי לא נועדו לתנאי אקלים קרים ומושלגים. אני מרגישה כאילו יש לי דבק בשיער.
     
      "בואו ניכנס. איאן, אתה יכול לקחת את המזוודה של קנדיס בשבילי?" אנדי מחליקה ממושב הנוסע אל האדמה המכוסה בשלג. עכשיו מי מתנהגת כמו פעלולנית?
     
      "כן, מטפל בזה." איאן נעלם מאחורי הטנדר, כנראה כדי להתעלל עוד קצת במזוודה שלי.
     
      אני נלחצת כשאני רואה את החברה שלי יורדת וחוששת שהיא תיפול כשתיצור מגע עם כל המים הקפואים האלה, אבל נראה שהחשש לא מבוסס. מן הסתם היא עושה את זה לעיתים קרובות. היא נוחתת בבטחה בשלג בחריקה קלה ומסתובבת כדי להמתין לי.
     
      אני מנסה לרדת באותו האופן כמוה, אבל לא באותה מידה של ביטחון או הצלחה. תודה לאל שהחזקתי בדלת ביד אחת ובחגורת הבטיחות בשנייה באחיזת קונג־פו, אחרת הייתי נופלת שוב, אלא הפעם באורגון ולא באיידהו. רגליי מחליקות וצועדות 'על ריק' כמה שניות עד שאני מצליחה למצוא אחיזה ראויה בקרקע.
     
      מה קורה פה, לעזאזל? מעולם לא הייתי כל־כך מגושמת!
     
      ובכלל, מה הקטע של המדינות האלה בפינה השמאלית העליונה של המפה? למה הן לא יכולות להיות יותר כמו פלורידה או ג'ורג'יה, שבפינה הימנית התחתונה? אני אף פעם לא נופלת במדינות שבפינה הימנית התחתונה. שם אני חיננית ואלגנטית כמו ברבור, או פלמינגו. כאן אני מרגישה כמו באפלו או משהו, וזה הגיוני, כי הרי יש להם פה באפלו והרבה מים, עם כל השלג הזה. אני בטוחה שבאפלו בכלל מגיע מאורגון במקור. אצטרך לבדוק את זה בגוגל כשתהיה לי הזדמנות, אבל עד שאבדוק אני לגמרי מתכוונת להתייחס לזה כעובדה. זה לגמרי הגיוני.
     
      "זהירות," אומרת אנדי, "האדמה ממש רטובה וקשה." היא מושיטה יד כדי לייצב אותי.
     
      "כן, אני יודעת." אני מגלגלת עיניים ומשתלטת סוף־סוף על הרגליים. אין סיכוי שאסכים לעזרתה. בסוף אפיל אותה איתי ובגללי היא תתחיל ללדת ואני לא בעניין של לראות איכסה של תינוקות. אני משאירה את החרא הזה לרופאים. "יש לי הוכחה על התחת לכמה האדמה קשה, תודה רבה. יהיו לי סימנים כל השבוע."
     
      "מעולה. זה אומר שיהיו לך שלושה שבועות להחלים מהסימנים לפני שתצטרכי לחזור." היא מחייכת חיוך רחב. היא ממש חמודה כשהיא עושה את זה, אבל זה לא יעבוד עליי.
     
      "אני לא יכולה להישאר שלושה שבועות. אמרתי לך. רק שבועיים. אין לי זמן ליותר." אני מרגישה קצת אשמה כי אני בקושי רואה אותה, אבל פחות אשמה משהרגשתי כשהייתי על המטוס. השלג והקרח הקהו משמעותית את התלהבותי מהמקום הזה. לעזאזל עם מגפיים בעלי פונפונים. האופנה לא מצדיקה את כוויות הקור שיש לי כרגע בישבן. כדאי מאוד ששום דבר לא ייפול לי – זה כל מה שיש לי להגיד.
     
      "אוי, הנה היא!" נשמע קול מבפנים. דלת הכניסה נפתחת בתנופה ואישה מבוגרת בעלת שיער מרושל צבוע חום ואסוף בפקעת יוצאת בריצה. היא נועלת נעלי בית כבדות ולובשת מכנסי ג'ינס וחולצת פלנל גברית מעל סוודר בעל צווארון גולף. אני לא מצליחה לעצור את החיוך למראה פניה הנעימות ובגדיה הלא תואמים זה לזה.
     
      "היי, מייב! איזה יופי להיות פה!" עכשיו יתחילו השקרים. אני שמחה להיות עם האנשים האלה, בטח, אבל לא במקום הקפוא הזה.
     
      "בואי, בואי, בואי... תיכנסי הביתה. ממש קר היום. ממש מוגזם. נכון, אנדי?"
     
      אנדי נוחרת בבוז מאחוריי ועולה בכבדות במדרגות. "כן, בטח. בדרך כלל ממש חמים פה."
     
      "את נוראית," נוזפת מייב בכלתה ומלווה אותנו אל הבית. הדלת נסגרת מאחורינו בטריקה עוצמתית מצד איאן.
     
      החום עוטף ומחבק אותי ואני משחררת אנחת רווחה. שערות האף שלי מפשירות סוף־סוף. אני שואפת אוויר ומזיזה את האף כדי לוודא שלא נשארו בו חלקיקי קרח. יהיה מעט מביך אם אחד כזה ייפול לו פתאום. לא. כלום לא חורק.
     
      החיוך שלי כן. "תודה רבה שאת מארחת אותי, מייב. אני ממש מעריכה את זה, אבל אני לא רוצה להטריח, אז אשמח גם לישון בעיירה."
     
      "שטויות! את יכולה לגור פה איתי ועם אנגוס. אנחנו לא מוכנים שתהיי כל־כך רחוקה."
     
      שלושתנו נכנסות למטבח ומתיישבות ליד שולחן האוכל. יש להם סלון מקסים, אבל עד כמה שראיתי אף פעם לא משתמשים בו. תנור העצים נמצא במטבח ושם מתכנסים כולם, גם בקיץ.
     
      "איפה את רוצה שאניח את המזוודה שלה?" איאן שואל ממקומו בפתח הדלת.
     
      אני מנסה לא להביט בו, אבל זה בלתי אפשרי. נוכחותו משתלטת על הכול. שמעתי את הביטוי הזה בעבר, אבל עד שלא הכרתי את איאן לא הבנתי את משמעותו עד הסוף. זה כאילו הוא שולט על העיניים שלי או משהו.
     
      אל תביטי בחבילה שלו, קנדיס. אל תביטי בחבילה שלו. עיניי נעות מרצונן. אוי, לעזאזל, הבטתי בחבילה שלו! ו... וואו... וואו, וואו וואו. איזו בליטה ענקית! תודה לאל על בליטות ענקיות ועל מכנסי הג'ינס שמאפשרים לי לראות אותן!
     
      "תניח אותה בחדר של מאק," אומרת מייב ונעמדת. למזלי, אין לה מושג שכרגע מיששתי את בנה בעיניי.
     
      "אבל זה..." הוא מהדק את שפתיו ולא אומר יותר כלום.
     
      "זה מה, יקירי?" שואלת אימו. היא מוציאה ספלים ומפעילה את מכונת הקפה.
     
      "הוא התכוון להתבכיין על כך שזה קרוב מדי לחדר שלו," מקניטה אנדי.
     
      "לא, איאן לא היה אומר דבר כזה," אומרת מייב בצחוק, "הוא ילד גדול." היא מרימה מבט אל בנה. "אתה לא מפחד מהעובדה שבחורה תישן בחדר מעבר למסדרון, נכון, איאן?"
     
      הוא מניד בראשו בדרכו החוצה. "אל תהיי מגוחכת." הוא והחבילה הענקית שלו נעלמים והמזוודה שלי נעלמת איתו. אלוהים אדירים, נכון שיש לו את הישבן הכי מושלם בעולם? ועוד איך. זה משהו שאני זוכרת מביקורי הקודם כאן. אף גבר לא ממלא זוג מכנסי ג'ינס כמו איאן מקנזי. חבל שהתחת הזה מחובר לאידיוט כמוהו.
     
      טוב, בכל זאת – הוא לא חייב להיות נחמד כדי להיות גלגול מוצלח בערמת החציר. אני מחייכת כשהרעיון מתחיל להתגבש במוחי. תזכורת לעצמי: תשאלי את אנדי אם יש איפשהו ערמת חציר פה בסביבה.
     
      "מה הקטע?" אני שואלת ומשתלטת בכוח על המחשבות הסקסיות, מנסה לרסן את ההורמונים המשתוללים. במצב רגיל אני לא עד כדי כך בעניין של ישבנים, אבל לאיאן יש איזו השפעה מוזרה עליי שמטמטמת אותי. אלה בטח פרומונים. אני לגמרי לא מתכוונת להתגלגל איתו בשום חציר ולא אכפת לי עד כמה גדולה הבליטה שלו.
     
      "אויש, הוא מתנהג מעט ברגזנות, זה הכול," אומרת מייב, נשמעת מעט עצובה.
     
      "רגזנות? אני קוראת לזה אידיוטיוּת," אומרת אנדי.
     
      "די, די." מייב מביאה לשולחן את הספלים הריקים ואת הסוכר. "אל תתני למצב הרוח שלו להשפיע עלייך."
     
    היא מלטפת את לחיה של אנדי בעדינות וחוזרת לקפה. מסתבר שההיריון מעניק לאנדי רשות לדבר בכנות מוחלטת על בנה של מייב. האמת שאני די מתרשמת. אני לא בטוחה את מי להעריץ יותר על כך, את אנדי או את מייב.
     
      אני נמסה מעט מבפנים כשאני רואה כמה מייב מתוקה לחברתי. האימא האמיתית של אנדי היא חתיכת טיפוס, ולחברה הכי טובה שלי מגיע שתהיה לה אימא אוהבת בחייה.
     
      "קצת קשה כשהוא לא מפסיק לרדת עליי כל הזמן," אנדי אומרת בלחישה, אבל ברור שהיא לא מנסה להסתיר את דעתה מחמותה.
     
      "הוא רק צריך עוד זמן," אומרת מייב.
     
      "מה שהוא צריך זו בעיטה טובה בריפוד האחורי שלו, אם תשאלי אותי," אומרת אנדי. "היה לו מספיק זמן להתגבר על הלב השבור שלו. עכשיו הוא סתם מתבוסס בזה."
     
      מייב עומדת ליד מכונת הקפה ומתבוננת בנוזל השחור המטפטף ממנה. "כל אחד מתאבל באופן שונה. פשוט לוקח לו יותר זמן מהממוצע."
     
      "מתאבל?" אני שואלת ומעבירה את מבטי ממייב לאנדי. "מישהו מת ולא שמעתי על זה?" אני תוהה אם זה בוּגר הזה שאנדי דיברה עליו בעבר, אבל לא הזכירה אותו כבר זמן מה. מסתבר שהוא חבר של המשפחה, שהיה בסביבה מאז איאן ומאק היו ילדים,.
     
      "לא, אף אחד לא מת," אומרת אנדי. נראה שהיא לא מתרשמת מתהליך האבל שעובר הגיס שלה. "הוא נזרק רגע לפני החתונה או שהוא זרק מישהי רגע לפני החתונה ועדיין לא התגבר על זה. זה קרה כבר לפני שנים." היא מגלגלת עיניים.
     
      "זה קרה לפני שלוש שנים, ונכון שעבר כבר הרבה זמן, אבל הוא עדיין פגוע. הוא רגיש." מייב פונה להתבונן בנו. "את לא יכולה להבין מה התחושה כשמישהו מתנהג בכזה חוסר כבוד כלפייך עד שזה קורה לך. אף אחד לא יודע איך יגיב כשהאמון מתפרק, אז אסור לנו לשפוט."
     
      אנדי משפילה את עיניה למפת השולחן. "אני לא שופטת. אני פשוט כועסת עליו על כך שהוא עצוב כל הזמן. מגיע לו להיות מאושר."
     
      "אני מסכימה," אומרת מייב, מורידה את הקנקן המלא למחצה מהמכונה ומביאה אותו לשולחן. "והוא יהיה. בקרוב, אני מקווה. כולנו מקווים." היא מוזגת מעט מהנוזל מעלה האדים אל תוך ספל עבורי ואני לא מבזבזת זמן, מכניסה לתוכו ארבע כפיות סוכר והרבה חלב ובוחשת במרץ בכפית קטנטנה. נדרש קצת זמן, אבל בסוף מופיע על פני המשקה משהו שכמעט נראה כמו קצף.
     
      "מה את עושה שם?" שואלת אנדי ולוגמת מהקפה השחור שלפניה בחיוך בעודה נועצת מבט בקפה שלי.
     
      "קפוצ'ינו בתנאי שטח. כדאי לך לטעום. זה פגז." אני טועמת מהקפה ומעמידה פנים שאני שוב אומרת את האמת. איכס. זה דוחה. אני ממשיכה לחייך למרות הכאב. אני עומדת להשתפר בשקרים בצורה מטאורית עד תום הביקור הזה. אולי כדאי שאתחיל לשחק פוקר כדי שאוכל לרושש את 'הארד רוק קזינו' כשאחזור.
     
      "מה שעושה לך את זה, אני צודקת?" מייב מתיישבת מולי ומחייכת אל הספל שלה אחרי שהחליפה מבטים עם אנדי.
     
      אני מהנהנת כאילו אני יודעת על מה היא מדברת. אולי יש פה איזו בדיחה, אבל אני לא רוצה להתנהג כמו פרנואידית או לדרוש להבין מה קורה. זה בטח אחד הדברים הכפריים האלה שלא אבין, בהתחשב בעובדה שאני הכי עירונית שיש.
     
      מה שאני לא מצליחה להבין הוא איך אנדי התאימה את עצמה טוב כל־כך לאורח החיים הזה. היא נראית כאילו גדלה כאן ואני יודעת היטב שזה לא המצב. היא בדיוק כמוני. הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות בימי חמישי בהפסקת הצהריים הוא מניקור־פדיקור בספא במרכז העיר ואז לעבוד כל הלילה על מחקר משעמם במשרד עורכי הדין שלה. כל העניין הזה של מרחבים וטבע, שערות אף קפואות, חילוץ ולדים של פרות מוואגינות של בקר ולבישת מעילים נפוחים ולא מחמיאים זו ממש לא אנדי.
     
      אולי כדאי שכל עוד אני כאן אנצל את הזמן ואנסה לשכנע אותה לחזור לציוויליזציה. היא פעם אמרה לי שמאק הסכים לבוא איתה לאן שתלך. אני לועסת את השפה ומנסה להחליט אם לתכנן את זה או לא. בטח אצטרך להמציא איזו פציעה או משהו בסגנון כדי שזה יעבוד. כמו מפרצת, למשל. זו לא באמת בעיה. אני יכולה לצלוע ולפזול למשך כמה ימים. יש לי קואורדינציה ממש טובה כשאני לא על קרח.
     
      "אני רואה את האוגר שלך רץ," אומרת אנדי ומניחה את כוס הקפה על השולחן. היא מרכינה את הסנטר ומתבוננת בי מלמטה בלי להגיד דבר. היא ממש הפנימה את כל עניין האימא הנוזפת הזה.
     
      אין לי מושג על איזה אוגר, לעזאזל, היא מדברת. "מה?" אני מתבוננת מאחוריי והחששות משתלטים על מחשבותיי. אולי מייב מחזיקה אוגרים במטבח? זה בכלל היגייני? למה שתעשה דבר כזה? אלוהים אדירים... היא אוכלת אותם? אני מדמיינת שיפודי אוגרים מזעזעים ופונה בחזרה אל אנדי. "אלוהים אדירים, אין מצב שאני אוכלת אוגרים פה. אני רצינית, אנדי." אני מעבירה את מבטי אל מייב. "אני יודעת שאתם אוכלים ביצים של שור והכול, אבל אני לא מוכנה. גם אם אנדי תאיים שלא תמנה אותי סנדקית." אני מנענעת את ראשי ומצמידה את השפתיים חזק כדי שתראה שאין לה סיכוי לשכנע אותי אחרת.
     
      אנדי צוחקת כל־כך חזק עד שהיא בקושי מצליחה לדבר. "על מה את מדברת?"
     
      "את זו שהזכירה אוגרים. על מה דיברת?" שוב פספסתי את הבדיחה. אני שונאת כשזה קורה.
     
      "אמרתי שאני יכולה לראות את האוגר שלך. זה שרץ על ההליכון אצלך בראש ומפעיל את המוח שלך. הוא עומד להתעלף מרוב מאמץ ומחוסר חמצן, קנדיס. די לרקום מזימות ולתכנן תוכניות."
     
      איך היא מעזה לנסות לנחש מה אני חושבת! איזו גסות! הבעת פנים תמימה ביותר עולה על פניי כדי להציל את המצב. הגבות עולות ואיתן העפעפיים ועיניי נפקחות הכי רחב שרק אפשר. "על מה את מדברת?! אני לא רוקמת מזימות. אני אף פעם לא עושה את זה."
     
      "מה פספסתי?" שואלת מייב, מתבוננת קודם באנדי ואז בי.
     
      אנדי מצביעה עליי. "תראי את הבעת הפנים שלה. תשנני אותה. בכל פעם שתראי אותה, תברחי. תתפסי מחסה. זה הפרצוף רוקם המזימות שלה. דברים רעים קורים כשהאוגר שלה מתעייף."
     
    אני מזעיפה פנים, משחקת את המשחק. אני לא יכולה להאמין שהיא קוראת אותי בצורה כזאת ואין שום אוגר שמפעיל את מחשב־העל הזה. יותר כמו פנתר או נמר. אצטרך לעשות חיפוש בגוגל על טכניקות של מרגלים כדי להסתיר טוב יותר את כוונותיי. בקצב הזה, הן יכירו את כל הסודות האפלים ביותר שלי עד יום חמישי.
     
      "היא מטורפת," אני אומרת בנימה אגבית. היא הפסיכית, לא אני. "אני אף פעם לא רוקמת מזימות. אני פשוט אישה בוגרת ורציונלית שחיה את החיים שלה ונותנת לאחרים לחיות את חייהם." אני נוחרת בבוז לשם ההדגשה. "תעשי לי טובה."
     
      "אז עכשיו אנחנו יודעות שהיא מתכננת להתערב למישהו בחיים." אנדי מהנהנת בידענות אל מייב. "אני יכולה לקרוא אותה כמו ספר פתוח."
     
      "מרשים," אומרת מייב בלי להפסיק לחייך, "מעניין בחייו של מי?"
     
      אני מניחה את כוס הקפה על השולחן ומרימה את ידיי. "בסדר, בסדר. הבדיחה נגמרה. חה־חה, מצחיק מאוד." אני מניחה את כף ידי פתוחה על השולחן ורוכנת מעט קדימה. אני נראית כמו מגישת חדשות שמתכוננת לדווח על החדשות המדהימות והעסיסיות ביותר של השנה. "אפשר בבקשה לחזור לנושא התינוק? כי אני קצת לחוצה, אם אתן חייבות לדעת את האמת."
     
      הנה. זה אמור לפתור את הבעיה. לאנדי יש קדחת תינוקות ואני יודעת שברגע שאצליח לגרום לקרן הגרירה שלה להינעל על הנושא, צריך יהיה חומר נפץ פלסטי כדי לנתק אותה ממנו. אם כבר מדברים על מזימות. אין לה מושג. אני יכולה לשלוט במחשבותיה בלי שתשים לב אפילו. אני מסוכנת. היא צריכה לפחד ממני הרבה יותר מכפי שהיא מפחדת עכשיו.
     
      אנדי רוכנת מעל הספל שלה ועוטפת אותו בשתי ידיה, מחייכת כמו מטומטמת. "כן, בואו נעשה את זה. בואו נדבר על תינוקות."
     
      רואים? אמרתי לכם.
     
      מייב נעמדת. "הייתי שמחה, אבל יש לי כמה תנורי־תרנגולות חמימים שצריכים להיפרד מהגוזלים שלהם. אצטרף לשיחת התינוקות מאוחר יותר." היא יוצאת אל המרפסת האחורית וסוגרת את הדלת מאחוריה לפני שאני מספיקה להגיב.
     
      אני מביטה באנדי. "בבקשה תגידי לי שהיא לא תיגע בקקה של תרנגולות."
     
      פניה של אנדי חסרות הבעה לחלוטין. "לא."
     
      "יופי. איזו הקלה." אני מרימה את הספל לשפתיי. הקפה נורא, אבל לפחות הוא חם, ומייב הכניסה כרגע פרץ של אוויר קר לחדר. עור הברווז שעל רגליי גורם לזיפים לצמוח מיידית.
     
      "אבל היא תיגע בביצים שלהן."
     
      אני עוצרת לפני לגימת הקפה ומורידה את הכוס באיטיות לשולחן. פתאום קפוצ'ינו בתנאי שטח לא נשמע מעורר תיאבון כמו קודם. "אז היא כן עומדת לגעת בקקה שלהן."
     
      היא צוחקת ונשמעת מבולבלת. "למה?" היא לוגמת עוד קצת מהקפה וממתינה שאבהיר לה.
     
      אני נרעדת. "איכס, אנדי. כי הביצים מגיעות מהתחת שלהן, כמובן."
     
      אנדי צוחקת כל־כך חזק עד שהיא יורקת עליי קפה ואז היא מתכופפת ויושבת על הכיסא כאילו היה אוכף צד כי הבטן שלה כל־כך ענקית שהיא לא מצליחה להכניס אותה מתחת לשולחן. "את בטח צוחקת עליי." היא מנגבת את הדמעות. "אוי, וואו, קנדיס. ממש התגעגעתי אלייך."
     
              אני מזעיפה פנים לנוכח בורותה המביכה בכל מה שנוגע לתרנגולות. "גם אני התגעגעתי אלייך, אבל למה את צוחקת מעובדה מדעית פשוטה? גוגל הוא ידידך אנדי. ממש לא כדאי שתזניחי את החיפושים בגוגל."