חברת נעורי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חברת נעורי
מכר
מאות
עותקים
חברת נעורי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חברת נעורי

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו, נולדה ב-10 ביולי 1931) היא סופרת קנדית הנחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.

    סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. על אף שרוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי.‏‏‏
    בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".

    תקציר

    "אסופת סיפורים נהדרת, כתובה להפליא ונוגעת ללב." ניו יורק טיימס

     

    עשרה סיפורים אל־זמניים פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, העוסקים באנשים המביטים לאחור על החיים שחלפו ושלל רגעי המפנה שבהם. סיפורים מעוררי השתאות ועונג, המספקים הצצה אל היסודות העלומים בלבה של כל חוויה אנושית ומלמדים אותנו על עצמנו משהו שלא ידענו קודם לכן. "אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני... והיא טיפחה אותו לכלל שלמות... מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים."

     

    מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013 "אליס מונרו היא אחת מקומץ כותבים, מקצתם חיים ורובם מתים, שעולים בדעתי כשאני אומר שסיפורת היא הדת שלי." ג'ונתן פרנזן

    פרק ראשון

    חברת נעורי
     
     
     
    תודה לר' ג' ט'
     
    הייתי חולמת על אמי, ואף שהפרטים בחלום השתנו, ההפתעה בו לא השתנתה. החלום פסק, מן הסתם היה שקוף מדי באופטימיות שלו, קל מדי בסלחנותו.
     
    בחלום הייתי בגילי האמיתי, חייתי את חיי האמיתיים, וגיליתי שאמא שלי עדיין בחיים. למען האמת היא מתה בשנות החמישים המוקדמות שלה, שהיו שנות העשרים המוקדמות שלי.) לפעמים מצאתי את עצמי במטבח שלנו, שם אמי רידדה קלתית לפאי על השולחן, או שטפה כלים בגיגית הבהירה החבוטה אדומת השפה. אך בפעמים אחרות נתקלתי בה ברחוב, במקומות שלגמרי לא ציפיתי לראותה. חוצה לובי יפה של בית מלון, או עומדת בתור בשדה התעופה. היא נראתה טוב — לא בדיוק מלאת חיים, לא לגמרי חפה מהשפעותיה של המחלה המשתקת שאחזה בה בציפורניה במשך עשור או יותר לפני מותה, אבל טוב הרבה יותר ממה שזכרתי, עד כדי פליאה. אה, זה רק רעד קל ביד, היא אמרה, ואיזו נוקשות בצד הזה של הפנים. מציק קצת, אבל אני מסתדרת.
     
    גיליתי אז מה הפסדתי בחיי האמיתיים — החיוניות בהבעתה ובקולה של אמי לפני שהתקשחו שרירי הצוואר, ומסכה עגומה וחלולה התהדקה על פניה. איך יכולתי לשכוח זאת, הייתי חושבת בחלום — את ההומור האגבי שלה, לא אירוני אלא שופע שמחה, את הקלילות וקוצר הרוח והביטחון העצמי? אמרתי לה שאני מצטערת שלא באתי לבקר אותה כל כך הרבה זמן — לא משום שחשתי אשמה, אלא צער על כך שבזיכרוני השתמרה מפלצת במקום המציאות הזאת — והתשובה העניינית שלה היתה הדבר הכי מוזר והכי נדיב עבורי.
     
    אה, זה בסדר, היא אמרה, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. הייתי בטוחה שנתראה יום אחד.
     
    כשאמי היתה אישה צעירה שפניה רכים, שובביים, ולרגליה השמנמנות גרבוני משי אטומים מבריקים (ראיתי אותה בתמונה, עם התלמידים שלה), היא פנתה ללמד בבית ספר של כיתה אחת, בית הספר גריבס בעמק אוטאווה. הוא שכן בפינת חווה שהיתה בבעלות משפחת גריבס — חווה טובה מאוד לכפר הזה. שדות מנוקזים היטב הרחק מן הסלע הפרקמבריוני המפלס את דרכו באדמה, נחל מתפתל קטן שערבות משתי גדותיו, חלקת עצי אדר סוכר, אסמים בנויים בולי עץ, ובית גדול ולא מעוטר שקירות העץ שלו מעולם לא נצבעו, אלא הושארו לפגעי מזג האוויר. וכשמניחים כך לעץ חשוף בעמק אוטאווה, אמרה אמי, משום־מה הוא אף פעם לא מאפיר, הוא משחיר. זה בטח משהו באוויר, היא אמרה. תכופות דיברה על עמק אוטאווה שהיה ביתה — היא גדלה במרחק כשלושים קילומטרים מבית ספר גריבס — בדוגמטיות ובפליאה, מדגישה בו דברים שמבדילים אותו מכל מקום אחר על פני האדמה. בתים משחירים, לסירופ מייפל יש טעם ששום סירופ מייפל משום מקום אחר לא משתווה לו, דובים משוטטים להנאתם בקרבת בתי החווה. וכשבסופו של דבר זכיתי לראות את המקום הזה, התאכזבתי כמובן. זה לא היה עמק כלל, אם מתכוונים בכך לבקעה בין גבעות; אלא תערובת של שדות שטוחים וסלעים נמוכים וחלקות יער עבותות ואגמים קטנים, אזור כפרי מעורב ומגובב שלא ניחן בשום הרמוניה נעימה, והוא אינו נכנע בקלות לשום תיאור.
     
    האסמים הבנויים בולי עץ והבית הלא צבוע, תופעות נפוצות למדי בחוות עניות, לא היו סימן לעוני אלא למדיניות, במקרה של משפחת גריבס. היה להם כסף, אבל הם לא הוציאו אותו. זה מה שאנשים אמרו לאמא שלי. הגריבסים היו חרוצים ובהחלט לא בורים, אבל פרימיטיבים מאוד. לא היו להם מכונית או חשמל או טלפון או טרקטור. היו שחשבו שזה משום שהם קָמֶרוֹנים — הם היו היחידים במחוז חינוכי זה שהשתייכו לפלג הדתי הזה — אבל למעשה הכנסייה שלהם (שהם עצמם תמיד כינו הכנסייה הפרסביטריאנית הרפורמית) לא אסרה על מנועים או על חשמל או על כל המצאה מהסוג הזה, רק על משחקי קלפים, ריקודים, סרטים, ובימי ראשון — על כל פעילות שאינה דתית או הכרחית.
     
    אמא שלי לא ידעה מי הם הקמרונים או מדוע הם נקראים כך. איזו דת משונה מסקוטלנד, היא אמרה ממרומי האנגליקניות המסורה והקלילה שלה. המורה תמיד התאכסנה בבית גריבס, ואמי נרתעה מעט למחשבה על מגורים בבית השחור הזה על השיתוק שאחז בו בימי ראשון ועל מנורות הנפט והרעיונות הנחשלים. אבל היא היתה מאורסת בשלב זה, היא רצתה לחסוך לנדוניה שלה במקום להתרוצץ ברחבי הכפר ולבלות, והניחה שתוכל לצאת הביתה פעם בשלושה ימי ראשון. (בימי ראשון בבית משפחת גריבס אפשר היה להדליק אש להסקה אבל לא לבישול, אסור היה אפילו להרתיח קומקום לתה, ואסור היה לכתוב מכתבים או להרוג זבובים. אבל התברר שאמא שלי היתה פטורה מהכללים האלה. "לא, לא," אמרה פלורה גריבס וצחקה עליה. "לא מתכוונים אלייך. את תמשיכי לחיות כמו שאת רגילה." וכעבור זמן־מה אמא שלי קשרה איתה חברוּת כה קרובה, עד שאפילו לא חזרה הביתה בימי הראשון שתיכננה.)
     
    פלורה ואֶלי גריבס היו שתי האחיות שנותרו במשפחה. אלי היתה נשואה לגבר בשם רוברט דיל שהתגורר ועבד בחווה, אף שאיש לא קרא למקום חוות דיל בשל כך. מתיאוריהם של אנשים, אמי ציפתה שהאחיות גריבס ורוברט דיל יהיו לפחות בגיל העמידה, אבל אלי, האחות הצעירה, היתה רק בת שלושים, ופלורה היתה מבוגרת ממנה בשבע או בשמונה שנים. רוברט דיל היה ככל הנראה מבוגר מאלי וצעיר מפלורה.
     
    הבית היה מחולק בצורה מפתיעה. הזוג הנשוי לא התגורר עם פלורה. כשהתחתנו היא הניחה להם את הטרקלין ואת חדר האוכל, את חדרי השינה הקדמיים וגרם המדרגות, את מטבח החורף. לא נדרשה החלטה לגבי חדר האמבטיה כי לא היה כזה. פלורה קיבלה את מטבח הקיץ, על קורות הגג הגלויות וקירות הלבֵנים החשופות, את המזווה הישן שהפך לחדר אוכל צר ולחדר הסבה, ואת שני חדרי השינה העורפיים שאחד מהם היה של אמי. המורה התאכסנה עם פלורה, בחלק העלוב יותר של הבית. אבל לאמא שלי לא היה אכפת. היא העדיפה מיד את פלורה ואת העליזות שלה על הדממה ואווירת החולי של החדרים הקדמיים. בממלכתה של פלורה זה אפילו לא היה נכון שחל איסור על כל השעשועים. היה לה לוח קרוֹקינוֹל — היא לימדה את אמא שלי לשחק.
     
    החלוקה נעשתה, כמובן, בציפייה שלרוברט ולאלי תהיה משפחה והם יזדקקו למקום. זה לא קרה. הם היו נשואים יותר משתים־עשרה שנים ולא נולד להם ילד חי. פעם אחר פעם אלי נכנסה להיריון, אבל שני הריונות הסתיימו בלידת נפל, והיתר בהפלה. בשנתה הראשונה של אמי, היה נדמה שאלי מבלה במיטה יותר ויותר מזמנה, ואמא שלי חשבה שאולי היא שוב בהיריון, אבל איש לא דיבר על זה. אנשים כאלה לא ידברו על זה. היה קשה לומר מהמראה של אלי כשקמה והסתובבה, משום שגופה היה רפוי וחרב, אם כי שדיה נפולים. היה לה ריח של מיטת חולים, והיא התרגזה בילדותיות על כל דבר. פלורה טיפלה בה ועשתה את כל העבודה. היא כיבסה את הבגדים וסידרה את החדרים והכינה את הארוחות שהוגשו בשני צדי הבית, וכן עזרה לרוברט בחליבה ובהפרדת החלב. היא קמה לפני שהיום האיר, והיה נדמה שהיא לעולם אינה מתעייפת. באביב הראשון של אמי שם הם פצחו במבצע ניקיון גדול, שבמהלכו פלורה טיפסה על הסולמות בעצמה והורידה את חלונות הסערה, שטפה וערמה אותם, פינתה את כל הרהיטים מהחדרים בזה אחר זה כדי לקרצף את לוחות העץ ולמרק את הרצפות. היא שטפה כל צלחת וכל כוס שהיו מונחים בארונות ולכאורה כבר נקיים. היא מירקה כל סיר וכל כף. קיננו בה צורך ומרץ כאלה עד שכמעט התקשתה לישון — אמא שלי היתה מתעוררת ושומעת אותה מפרקת את ארובות התנור, או חובטת בקורי עכביש מעושנים במטאטא עטוף במגבת. מבעד לחלונות הרחוצים נטולי הווילונות חדר פרץ אור חסר רחמים. הניקיון הזה היה הרסני. אמא שלי ישנה כעת על מצעים שהולבנו ועומלנו והעלו פריחה על עורה. אלי החולה התלוננה יום־יום על ריחם של חומר המירוק ואבקות הניקוי. הידיים של פלורה היו אדומות אבל מצב רוחה נותר מרומם. המטפחת והסינר והסרבל הרפוי של רוברט שלבשה כשנדרשה לטיפוס בעבודתה, שיוו לה רושם של קומיקאית — שובבי, בלתי צפוי.
     
    אמא שלי היתה קוראת לה דרווישית מחוֹללת.
     
    "את ממש דרווישית מחוללת, פלורה," היא אמרה, ופלורה עצרה. היא רצתה לדעת למה הכוונה. אמא שלי החלה להסביר, אף שחששה שמא יש בכך פגיעה באדיקותה. (לא בדיוק אדיקות — אי־אפשר לקרוא לזה כך. חומרה דתית.) זה לא היה כך, כמובן. לא היה שמץ של רשעות או קנאות זחוחה בהקפדה של פלורה על דתה. היא לא חששה מכופרים — היא חיה בקרבם מאז ומעולם. מצא חן בעיניה הרעיון שהיא דרווישית, והיא הלכה לספר לאחותה.
     
    "את יודעת מה המורה אומרת שאני?"
     
    פלורה ואלי היו שתיהן שחורות שיער ושחורות עיניים, גבוהות וצרות־גרם וארוכות־רגליים. גופה של אלי היה הרוס, כמובן, אבל פלורה עדיין היתה זקופה וחיננית להפליא. לפעמים היא נראתה כמו מלכה, אמרה אמי — אפילו כשנסעה לעיירה בעגלה הזאת שלהן. לכנסייה הן הגיעו בדו־אופנית או במזחלת, אבל כשנסעו לעיירה, תכופות היו צריכות להוביל שקי צמר — היו להן כמה כבשים — או תוצרת חקלאית למכירה ולהביא מצרכים הביתה. לא לעתים קרובות הם עשו את הדרך הזאת שארכה קילומטרים אחדים. רוברט ישב קדימה ונהג את הסוס — פלורה ידעה היטב לנהוג סוס, אבל הגבר הוא שצריך לנהוג תמיד. פלורה עמדה מאחור והחזיקה בשקים. היא נסעה לעיירה ובחזרה בעמידה, שומרת על שיווי משקל נינוח, כובעה השחור לראשה. כמעט מגוחך, אבל לא לגמרי. כמו מלכה צוענייה, אמי חשבה שהיא נראית, בשערה השחור ובעורה שתמיד נראה שזוף קלות, בגמישות ובשלווה הנועזת שלה. כמובן חסרו לה צמידי הזהב והבגדים הצבעוניים. אמי קינאה בה על דקיקותה ועל עצמות לחייה.
     
    כשחזרה בסתיו לשנתה השנייה, אמי גילתה מה הבעיה של אלי.
     
    "לאחותי יש גידול," אמרה פלורה. איש לא דיבר אז על סרטן.
     
    אמא שלי כבר שמעה את זה קודם. אנשים חשדו. אמי הכירה רבים במחוז בשלב הזה. היא התיידדה במיוחד עם אישה צעירה שעבדה בדואר; אישה שלימים תהיה אחת השושבינות שלה. הסיפור של פלורה ואלי ורוברט סוּפּר — או כל מה שאנשים ידעו עליו — בגרסאות שונות. אמי לא חשה שהיא מטה אוזן לרכילות, משום שהיתה ערה לכל הערה פוגענית כלפי פלורה — היא לא תסבול דבר כזה. אך ממילא לא היו כאלה. כולם אמרו שפלורה מתנהגת כמו קדושה. אפילו כשהפכה עולמות, כמו בחלוקה של הבית — היא התנהגה כמו קדושה.
     
    רוברט החל לעבוד בחוות גריבס כמה חודשים לפני שאביהן של האחיות מת. הן כבר הכירו אותו, מהכנסייה. (אוי, הכנסייה הזאת, אמרה אמי, משום שפקדה אותה פעם מתוך סקרנות — המבנה האומלל ההוא בצדה השני של העיירה, מרחק קילומטרים משם, שום עוגב או פסנתר, וזכוכית רגילה בחלונות וכומר זקן ותשוש שנשא דרשה של שעות על שעות, וגבר שמכה בקולן בזמן השירה.) רוברט הגיע מסקוטלנד והיה בדרכו מערבה. הוא עצר אצל קרובים או אנשים שהכיר מחברי הקהילה הזעומה. כדי להרוויח קצת כסף, מן הסתם, הוא הגיע לחוות גריבס. עד מהרה הוא ופלורה היו מאורסים. הם לא יצאו לרקוד או למסיבות קלפים כמו זוגות אחרים, אבל יצאו לטיולים ארוכים. המלווה שלהם — באופן לא רשמי — היתה אלי. אלי היתה בזמנו פלרטטנית ממש, נערה ילדותית עזת מצח, ארוכת שיער, מתפקעת ומפזזת מרוב מרץ. היא היתה רצה במעלה הגבעות וחובטת בקְנֵי הבּוּצין במקל, צועקת ומקפצצת ומעמידה פני לוחם על גב סוס. או שאולי הסוס עצמו. היא היתה אז בת חמש־עשרה, שש־עשרה. חוץ מפלורה איש לא היה יכול לה, ובדרך כלל פלורה רק צחקה למעשיה, משום שהיתה רגילה אליה מכדי לתהות אם הכול בסדר אצלה בראש. הן אהבו זו את זו מאוד. אלי בגופה הארוך והדקיק, בפניה הארוכים והחיוורים, היתה כמו העתק של פלורה — העתק מהסוג הרוֹוֵחַ במשפחות, שלפיו בשל איזה רישול או הגזמה בתווי הפנים או בגוון, יופיו של האחד נהיה לכיעורו — או לכיעורו כמעט — של האחר. אבל באלי לא היתה כל קנאה בעניין זה. היא אהבה לסרק את שערה של פלורה ולאסוף אותו בסיכות. הן נהנו מאוד לחפוף זו את שערה של זו. אלי היתה מצמידה את פניה לצווארה של פלורה כמו סייח המחכך את חוטמו באמו. אז כשרוברט תבע את ידה של פלורה, או כשפלורה תבעה את ידו — איש לא ידע איך זה קרה — הם היו מוכרחים לכלול את אלי. היא לא גילתה כל טינה כלפי רוברט, אבל היא רדפה אחריהם וארבה להם בטיוליהם; היא הגיחה מבין השיחים והפתיעה אותם או התגנבה אחריהם בשקט כזה עד שנשפה בעורפם. אנשים ראו אותה עושה את זה. והם שמעו על הבדיחות שלה. היא תמיד השתגעה על בדיחות ולפעמים הסתבכה בצרות עם אביה בגללן, אך פלורה הגנה עליה. עכשיו היא שמה קוצים במיטה של רוברט. היא ערכה את המקום שלו בשולחן והחליפה בין הסכין למזלג. היא החליפה את דליי החלב ונתנה לו את הישן עם החור. אולי לטובת פלורה, רוברט לא התלונן.
     
    האב אילץ את פלורה ורוברט לחכות שנה עם החתונה, ואחרי שמת הם לא הקדימו אותה. רוברט המשיך לגור בבית. איש לא ידע איך להגיד לפלורה שהמצב שערורייתי, או נראה שערורייתי. פלורה רק היתה שואלת למה. במקום להקדים את החתונה, היא דחתה אותה — מהאביב הבא לראשית הסתיו, כדי שתעבור שנה שלמה ממותו של אביה. שנה מהלוויה לחתונה — נראה לה רק הולם. היא בטחה בכל לבה בסבלנותו של רוברט ובטוהר מידותיה.
     
    אז היא בטחה. אבל בחורף קמה מהומה. אלי החלה להקיא, לבכות, רצה להתחבא במתבן, ייללה כשהם מצאו וגררו אותה החוצה, קפצה לרצפת האסם, רצה במעגלים, התגלגלה בשלג. אלי השתגעה. פלורה היתה מוכרחה להתקשר לרופא. היא סיפרה לו שהמחזור של אחותה פסק — הייתכן שנסיגת הדם מטריפה עליה את דעתה? רוברט היה צריך לתפוס ולקשור אותה, והוא ופלורה יחד השכיבו אותה במיטה. היא סירבה לאכול, רק הטילה את ראשה מצד לצד וייללה. נראה שהיא תמות בלי לומר מילה. אבל בדרך כלשהי האמת יצאה לאור. לא מפי הרופא שלא הצליח להתקרב אליה מספיק כדי לבדוק אותה מרוב שהשתוללה. רוברט כפי הנראה הודה. פלורה סוף־סוף גילתה את האמת חרף כל האידיאלים הנשגבים שלה. עכשיו הם היו מוכרחים לערוך חתונה, אף שלא את זו שתוכננה.
     
    בלי עוגה, בלי בגדים חדשים, בלי ירח דבש, בלי ברכות. רק ביקור חפוז ומביש בבית הכומר. כמה אנשים, למראה שמותיהם בעיתון, חשבו שהעורך התבלבל בין האחיות. הם חשבו שזו בטח פלורה. חתונת בזק לפלורה! אבל לא — פלורה היא שגיהצה לרוברט את החליפה מן הסתם, והוציאה את אלי מהמיטה ורחצה אותה וייפתה אותה. פלורה היא שקטפה גרניום אחד מהעציץ בחלון והצמידה אותו לשמלה של אחותה. ואלי לא קרעה אותו. אלי היתה כנועה עכשיו, כבר לא השתוללה ובכתה. היא הניחה לפלורה לארגן אותה, היא הניחה לעצמה להינשא, מיום זה והלאה לא השתוללה עוד.
     
    פלורה חילקה את הבית. היא עצמה עזרה לרוברט לבנות את המחיצות הדרושות. אלי עברה היריון מלא. איש אפילו לא העמיד פנים שהתינוק הקדים — אבל הוא נולד מת אחרי לידה ארוכה וקשה. אולי אלי הזיקה לו כשקפצה מקורת האסם והתגלגלה בשלג והכתה את עצמה. גם אילולא עשתה זאת, אנשים ציפו שמשהו ישתבש, עם הילד הזה או אולי עם אחר שייוולד בהמשך. אלוהים מעניש על נישואים מזורזים — כמעט כולם האמינו בזה, לא רק פרסביטריאנים. אלוהים גומל על תאווה בתינוקות מתים, ברפֵי שכל, בשפות שסועות ובאיברים מדולדלים וברגליים קלוטות.
     
    במקרה זה העונש נמשך. אלי עברה הפלה אחרי הפלה, אחר כך עוד לידת נפל ועוד הפלות. היא כל הזמן היתה בהיריון, וההריונות שפעו התקפי הקאות שנמשכו ימים, כאבי ראש, התכווצויות, סחרחורות. ההפלות היו מייסרות כמו לידות אחרי היריון מלא. אלי לא היתה מסוגלת למלא את המטלות שלה. היא הסתובבה בבית כשהיא נאחזת בכיסאות. השתיקה הקהויה שלה חלפה, והיא החלה להתלונן על כל דבר. אם מישהו בא לבקר, היא דיברה על כאבי הראש המשונים שלה או תיארה את ההתעלפות האחרונה שלה, או אפילו — לפני גברים, לפני נערות לא נשואות או ילדים — ירדה לפרטים מדממים שנגעו למה שפלורה כינתה "האכזבות" שלה. כשאנשים שינו את הנושא או גררו ממנה את הילדים, היא הזדעפה. היא דרשה תרופה חדשה, השתלחה ברופא שלה, נידנדה לפלורה. היא האשימה את פלורה שהיא שוטפת כלים ברעש בכוונה, שהיא מושכת לה — לאלי — בשיער כשהיא מסרקת אותו, שמתוך קמצנות היא מחליפה את התרופה האמיתית שלה במים עם מולסה. לא משנה מה אמרה, פלורה הרגיעה אותה. לכל מי שנכנס אל ביתן היה סיפור דומה. פלורה אמרה, "אז איפה הילדונת הקטנה שלי? איפה אלי שלי? זאת לא אלי שלי. זאת איזו רתחנית שנכנסה לכאן במקומה!"
     
    בערבים חורפיים אחרי שסיימה לעזור לרוברט באסם ונכנסה פנימה, פלורה התרחצה והחליפה בגדים ונכנסה לחדר של אלי לקרוא לה סיפור לפני השינה. אמא שלי הצטרפה לפעמים, ולקחה איתה כל מלאכת תפירה שהיתה בעיצומה לשם הנדוניה שלה. המיטה של אלי הוצעה בחדר האוכל הגדול, שם היתה מנורת גז מעל השולחן. אמי ישבה מצדו האחד ותפרה, ופלורה ישבה מצדו השני וקראה בקול. לפעמים אלי אמרה, "אני לא שומעת אותך." או אם פלורה עצרה להפוגה קצרה, אלי אמרה, "עוד לא נרדמתי."
     
    ומה קראה באוזניה פלורה? סיפורים על החיים בסקוטלנד — לא קלאסיקות. סיפורים על פרחחים ועל סבתות מצחיקות. הסיפור היחיד שאמי זכרה את שמו הוא מקגרגור הקטן. היא לא הבינה את הסיפורים עד הסוף, ולא צחקה כשפלורה צחקה ואלי פלטה יבבת צחוק, כי הם היו גדושים בדיאלקט סקוטי או נקראו במבטא הכבד הזה. היא הופתעה לגלות שפלורה שולטת בו — הוא היה שונה בתכלית מצורת הדיבור הרגילה שלה.
     
    (אבל זה לא היה גם המבטא של רוברט? אולי זאת הסיבה שאמא שלי אף פעם לא מספרת מה רוברט אמר, הוא אף פעם לא תורם לסצנה. הוא בטח היה שם, הוא בטח ישב שם בחדר. הם הסיקו רק את החדר הראשי בבית. אני רואה אותו שחור שיער, כבד כתפיים, חזק כמו סוס חרישה וכמותו בעל יופי נוגה, כבול.)
     
    ואז פלורה היתה אומרת, "זה מספיק להָעֶרב." היא היתה לוקחת לידה ספר אחר, ספר ישן שכתב אחד המטיפים שלהם. היו כתובים בו דברים שכמוהם אמי מעולם לא שמעה. אילו דברים? היא לא ידעה לומר. כל הדברים שכללה הדת המזוויעה העתיקה שלהם. וזה הרדים את אלי, או דירבן אותה להעמיד פני ישנה כעבור עמודים אחדים.
     
    אמי התכוונה מן הסתם לכל המערך הזה של הנבחרים והמקוללים — לכל הטיעונים אשר לאשליית קיומו של רצון חופשי ולחיוניותו. לאבדון ולגאולה חמקמקה. לגבב המייסר והמתיש של רעיונות שלובים וסותרים שקוסם כל כך למוחות מסוימים. הם לא קסמו לאמי. אמונתה היתה קלה, רוחה באותה עת איתנה. רעיונות לא סיקרנו אותה אף פעם.
     
    אבל, היא שאלה את עצמה (בלב), איזה מין חומר קריאה זה לאישה גוססת? זאת היתה, אם בכלל, הביקורת היחידה שלה על פלורה.
     
    התשובה — שאין חומר אחר מלבדו, אם את מאמינה — לא עלתה בדעתה.
     
    באביב הגיעה אחות. כך נעשו הדברים אז. אנשים מתו בבית, ואחות הגיעה לנהל את התהליך.
     
    שמה של האחות היה אודרי אטקינסון. אישה רחבת גרם עם מחוכים נוקשים כמו חישוקי חבית, שיער בתסרוקת מסולסלת בצבע פמוטי פליז, פה שעוצב בשפתון מעבר לגבולותיו הזעומים. היא נהגה במכונית אל החצר — מכונית פרטית שלה, קוּפֶּה בצבע ירוק כהה, מבריקה ואלגנטית. השמועה על אודרי אטקינסון והמכונית שלה נפוצה במהירות. שאלות נשאלו. מאין לה הכסף? האם איזה פתי עשיר הסב את צוואתו על שמה? האם הפעילה לחץ? ואולי רק לקחה לעצמה חבילת שטרות שנתחבה תחת המזרן? איך אפשר לסמוך עליה?
     
    המכונית שלה היתה הראשונה שאי־פעם חנתה בחצר בית גריבס למשך הלילה.
     
    אודרי אטקינסון אמרה שאף פעם לא נשלחה לטפל במקרה בבית פרימיטיבי כל כך. היא מתקשה להבין, אמרה, איך אנשים מסוגלים לחיות כך.
     
    "וזה אפילו לא שהם עניים," היא אמרה לאמי. "נכון שלא? יכולתי להבין את זה. וזאת אפילו לא הדת שלהם. אז מה זה? לא אכפת להם!"
     
    תחילה היא ניסתה להתחנף לאמי כאילו שהן בנות ברית טבעיות במקום חשוך זה. היא דיברה כאילו הן בנות אותו גיל בערך — שתיהן נשים נבונות ואלגנטיות שאוהבות לבלות והן מודרניות ברוחן. היא הציעה ללמד את אמי לנהוג במכונית. היא הציעה לה סיגריות. אמי התפתתה יותר ללמוד לנהוג מאשר לעשן סיגריות. אבל היא סירבה, היא תחכה שבעלה ילמד אותה. אודרי אטקינסון זקפה גבות ורדרדות־כתומות לעומת אמי מאחורי גבה של פלורה, ואמי רתחה. היא תיעבה את האחות הרבה יותר מפלורה.
     
    "אני הבנתי מי היא, אבל פלורה לא," אמרה אמי. היא התכוונה לומר שהריחה ריח של חיים זולים, אולי אפילו של בתי מרזח וגברים מפוקפקים, של כישורי מיקוח, ריח שפלורה בתמימותה לא הבחינה בו.
     
    פלורה פצחה שוב במבצע הניקיון הגדול. היא מתחה את הווילונות על גבי מסגרת עץ, היא חבטה בשטיחים על חבל הכביסה, היא טיפסה על סולם המדרגות כדי לתקוף את האבק על עיטורי הגבס בתקרה. אך האחות אטקינסון לא חדלה להפריע לה בקיטוריה.
     
    "אני תוהה אם אפשר למתן קצת את כל הריצות והרעש?" שאלה האחות אטקינסון בנימוס עוקצני. "אני שואלת רק בשביל המטופלת שלי." היא תמיד קראה לאלי "המטופלת שלי" והעמידה פנים שהיא המגינה היחידה שלה ודרשה שיכבדו אותה. אבל היא עצמה לא נהגה באלי בכבוד רב. "הופ'לה," היא היתה אומרת, ומניפה את היצור המסכן לישיבה זקופה במיטתה. והיא אמרה לאלי שהיא לא תסבול עצבים ובכיינות. "את לא מועילה לעצמך בשום דבר ככה," היא אמרה. "וזה בטח לא מזרז אותי לבוא. אני מציעה לך שתלמדי איפוק," היא קראה בקול למראה פצעי הלחץ של אלי בנימה של תוכחה, כאילו הם רק תוספת לחרפתו של הבית. היא דרשה קרמים, משחות, סבון יקר — רובם בלי ספק כדי להגן על עורה שלה, שלטענתה סבל מאוד מהמים הקשים. (איך יכול להיות שהם קשים, שאלה אמי — מתייצבת להגנתו של הבית בהיעדר מתנדבים אחרים — איך יכול להיות שהם קשים אם הם מגיעים ישר מהחבית לאיסוף גשם?)
     
    האחות אטקינסון רצתה גם שמנת — היא אמרה שהם צריכים לשמור קצת בצד, לא למכור הכול למחלבה. היא רצתה להכין מרקים ופודינגים מזינים למטופלת שלה. היא אכן הכינה פודינגים ומיני ג'לי מתערובות ארוזות שכמותן מעולם לא נכנסו לבית הזה. אמי היתה משוכנעת שהיא אכלה הכול בעצמה.
     
    פלורה עדיין קראה באוזני אלי, אבל עכשיו רק קטעים קצרים מהתנ"ך. כשסיימה וקמה, אלי ניסתה להיאחז בה. אלי בכתה, לפעמים השמיעה טענות מופרכות. היא אמרה שיש בחוץ פרה עם קרניים שמנסה להיכנס לחדר ולהרוג אותה.
     
    "לעתים קרובות נכנסים להם לראש רעיונות מהסוג הזה," אמרה האחות אטקינסון. "אסור לך להיכנע לה, או שהיא לא תניח לך יום ולילה. כאלה הם, הם חושבים רק על עצמם. כשאני כאן איתה לבד, היא מתנהגת יפה מאוד. אין לי שום בעיות איתה בכלל. אבל אחרי שאת מבקרת אצלה כל הבעיות מתחילות מחדש, כי היא רואה אותך ומתרגשת. את לא רוצה להקשות עלי את העבודה, נכון? כלומר, הבאת אותי לכאן כדי לקחת פיקוד, לא?"
     
    "אלי, אלי יקירה, אני צריכה ללכת," אמרה פלורה, ולאחות היא אמרה, "אני מבינה. אני באמת מבינה שאת צריכה לנהל את העניינים ואני מעריכה אותך. אני מעריכה אותך על העבודה שלך. בעבודה כמו שלך צריך הרבה סבלנות וטוב לב."
     
    אמי תהתה על כך — הייתכן באמת שפלורה לא רואה, או שמא היא מקווה לשדל את האחות אטקינסון לסבלנות ולטוב לב שאין לה באמצעות שבחים שהיא אינה ראויה להם? אבל לאחות אטקינסון היה עור של פיל, והיא היתה מרוצה מעצמה. תכסיסים כאלה לא השפיעו עליה.
     
    "זאת באמת עבודה קשה, ולא הרבה יכולות לעשות אותה," היא אמרה. "לא כמו האחיות האלה בבית חולים, שם הכול מוכן ומזומן בשבילן." לא היה לה פנאי להמשיך בשיחה — היא ניסתה לכוון את הרדיו הנייד שלה לתוכנית המוזיקה רחבת ריקודים דמיונית.
     
    אמי היתה שקועה בבחינות הגמר שלה ובטקס הסיום שייערך ביוני בבית הספר. היא התכוננה לחתונה שלה ביולי. חברות באו במכונית ולקחו אותה לתופרת, למסיבות, לבחור הזמנות ולהזמין עוגה. הלילכים פרחו, הערבים התארכו. הציפורים חזרו והחלו לקנן, אמי פרחה במרכז תשומת הלב של כולם, רגע לפני שתפצח בהרפתקה הרצינית להפליא של חיי נישואים. שמלתה תעוטר בשושני משי, ההינומה שלה תהודק לראשה בנזר של פנינים זערוריות. היא השתייכה לדור הראשון של נשים שחסכו את כספן ומימנו לעצמן את החתונות שלהן — מפוארות הרבה יותר משהיתה משגת ידם של הוריהן.
     
    בערב האחרון שלה, החברה מהדואר באה להסיע אותה עם הבגדים והספרים והחפצים שצברה לנדוניה שלה והמתנות שקיבלה מהתלמידים שלה ומאחרים. המולה רבה וצחוק ליוו אותן כשהעמיסו הכול במכונית. פלורה יצאה לעזור. החתונה הזאת היא מטרד רציני אפילו יותר ממה שחשבתי, צחקה פלורה. היא נתנה לאמי מפת קרוֹשֶה שסרגה בסתר. את האחות אטקינסון לא היה אפשר להרחיק מאירועים חשובים — היא הגישה לה בושם בבקבוקון זילוף. פלורה עמדה על המדרון בצד הבית כדי לנופף לשלום. היא הוזמנה לחתונה, אבל אמרה שלא תוכל לבוא כמובן, היא לא יכולה "לצאת" בימים טרופים אלה. כך ראתה אותה אמי בפעם האחרונה, עומדת לבדה לעת ערב במדרון הירוק שליד הבית שְחור הקירות, בסינר ובמטפחת כיאה לעקרת בית, ומנופפת נמרצות.
     
    "אולי עכשיו היא תקבל מה שהגיע לה כבר בסיבוב הקודם," אמרה החברה מהדואר. "אולי עכשיו הם יוכלו להינשא. היא מבוגרת מדי לילדים? בת כמה היא בכלל?"
     
    אמי חשבה שלא יפה לדבר כך על פלורה והשיבה שאינה יודעת. אך בינה לבינה היתה מוכרחה להודות שחשבה אותו דבר.
     
    אחרי שנישאה ועברה לבית משלה במרחק חמש מאות קילומטרים משם, אמי קיבלה מכתב מפלורה. אלי מתה. היא מתה אדוקה באמונתה, אמרה פלורה, ואסירת תודה על גאולתה. האחות אטקינסון תישאר עוד קצת, עד שיגיע זמנה להמשיך למטופל הבא. זה היה בעיצומו של הקיץ.
     
    השמועות על מה שקרה אחר כך לא הגיעו אליה מפלורה. כשהיא כתבה בחג המולד, נדמה שמובן מאליו בעיניה שהשמועות הגיעו לפניה.
     
    "מן הסתם כבר שמעת," כתבה פלורה, "שרוברט והאחות אטקינסון התחתנו. הם גרים כאן, בחלק הבית של רוברט. הם משפצים אותו כדי שיתאים לצורכיהם. לא מנומס מצדי לקרוא לה האחות אטקינסון, כמו שעשיתי עכשיו. אני צריכה לקרוא לה אודרי."
     
    מובן שהחברה מהדואר כתבה, וכן אחרות. זאת שערורייה שעוררה תדהמה והסעירה את המחוז — החתונה היתה חשאית ובלתי צפויה כמו זו הראשונה של רוברט (אף שוודאי לא מאותה סיבה), האחות אטקינסון נשארת לגור שם לצמיתות, ופלורה הפסידה בפעם השנייה. איש לא היה מודע לשום תקופת חיזור, והם שאלו את עצמם איך הצליחה האישה לפתות אותו. האם הבטיחה לו ילדים ושיקרה אשר לגילה?
     
    ההפתעות לא תמו עם החתונה. הכלה ניגשה לעניינים מיד עם השיפוצים שפלורה הזכירה. מיד הופיע חשמל ואחריו הטלפון. כעת הם שמעו את האחות אטקינסון — לנצח יקראו לה האחות אטקינסון — נוזפת בקו הטלפון המשותף בצַבָּעים ובמדביקי טפטים ובשירותי משלוחים. היא עיצבה הכול מחדש. היא קנתה תנור חשמלי והתקינה חדר אמבטיה, ומי יודע מאין הכסף? האם כולו שלה, מעסקאות על ערש דווי, מירושות מפוקפקות? האם של רוברט, האם תבע את חלקו? חלקה של אלי שהותירה להנאתו ולהנאתה של האחות אטקינסון, הזוג חסר הבושה הזה?
     
    כל השיפורים האלה קרו בצד אחד של הבית בלבד. הצד של פלורה נותר על כנו. שום אורות חשמל לא היו שם, שום טפטים או תריסים ונציאניים חדשים. כשהבית נצבע מבחוץ — בצבע שמנת וגימורים בירוק כהה — הצד של פלורה נותר עירום. הצהרת הפתיחה המשונה הזאת התקבלה תחילה ברחמים ובמורת רוח, אחר כך באהדה פחותה, כראיה לעיקשות ולתימהונות של פלורה (היא יכלה לקנות צבע משלה כדי שייראה נורמלי), ולבסוף כבדיחה. אנשים סטו מדרכם כדי לראות אותו.
     
    בבית הספר תמיד נערך נשף ריקודים לכבוד זוגות טריים. וחבילת מזומנים — שנקראה "שקיק של כסף" — הוגשה להם. האחות אטקינסון הפיצה שמועה שהיא לא תתנגד לקיום המנהג, אף על פי שהיא נישאת למשפחה שמתנגדת לריקודים. היו שחשבו שזאת תהיה חרפה לרַצותהּ, יריקה בפרצוף של פלורה. אחרים היו סקרנים מכדי להתאפק. הם רצו לראות איך הזוג הטרי יתנהג. האם רוברט ירקוד? באיזה מין תלבושת תופיע הכלה? הם השתהו עם העניין זמן־מה, אך לבסוף הנשף נערך, ואמי קיבלה דיווח.
     
    הכלה לבשה את השמלה שלבשה בחתונתה, או כך אמרה. אבל מי תלבש שמלה כזאת לחתונה בבית הכומר? היא קרוב לוודאי נקנתה במיוחד לרגל הופעתה בנשף. סאטן לבן כשלג עם צווארון לב שלא הלם את גילה במידה מגוחכת. החתן לבש חליפה כחולה כהה חדשה, והיא נעצה פרח בלולאת הכפתור. הם היו מחזה של ממש. שערה זה אך עוצב כדי לסמא את העין בהשתקפוּיות זולות, ופניה נראו כאילו הם עלולים להימרח על מקטורן של גבר, אם תשעינם על כתפו בזמן ריקוד. היא רקדה כמובן. היא רקדה עם כל גבר שנכח שם, חוץ מהחתן שישב שחוח ליד אחת המכתבות שהוצמדה לקיר. היא רקדה עם כל גבר שנכח שם — כולם טענו שהיו מוכרחים, זה המנהג — ואחר כך גררה את רוברט החוצה כדי לקבל את הכסף ולהודות לכולם על האיחולים. לנשים שבחדר המלתחות היא אף רמזה שחשה ברע מן הסיבה המובנת מאליה אצל נשואים טריים. אף אחת לא האמינה לה, ואכן התקווה הזאת מעולם לא התממשה, אם אכן טיפחה כזו. כמה מהנשים חשבו שהיא משקרת להן מתוך זדון, מזלזלת בתבונתן, נוהגת בהן כִּפְתַיות. אך אף אחת מהן לא עירערה על טענתה, אף אחת לא נהגה בה בגסות רוח — אולי כי ניכר היטב שהיא מסוגלת לגסות רוח כפולה ומכופלת.
     
    פלורה לא נכחה בנשף.
     
    "גיסתי לא רקדנית," אמרה האחות אטקינסון. "תקועה בימי קדם." זאת היתה הזמנה לצחוק על פלורה שהיא תמיד כינתה גיסתי, אף שלא היתה לה הזכות.
     
    אמי כתבה לפלורה אחרי ששמעה את כל הדברים האלה. משום שהיתה מרוחקת מהזירה, ואולי בהתקף חשיבות שמקורו בכך שאף היא כלה טרייה, נדמה ששכחה לאיזה מין אדם היא כותבת. היא הציעה אהדה והביעה זעם ואמרה דברים בוטים ומבזים על האישה — שבעיני אמי הנחיתה לפלורה מכה כזאת. בתגובה כתבה לה פלורה שאין לה מושג מאין אמי מקבלת את המידע הזה, אבל נראה שלא הבינה, או שהקשיבה לאנשים מרושעים, או שקפצה למסקנות לא מוצדקות. מה שקורה במשפחה של פלורה אינו עניינו של איש, ואיש בהחלט לא צריך לרחם עליה או לכעוס בשמה. פלורה אמרה שהיא שמחה ומאושרת בחייה כתמיד, ושהיא אינה מתערבת במעשיהם או ברצונם של אחרים כי דברים כאלה אינם מעניינה. היא איחלה לאמי אושר בנישואיה, וקיוותה שבמהרה תהיה שקועה בחובותיה ולא יישאר לה זמן לדאגות אשר לחיים של אנשים שהכירה פעם.
     
    אמי אמרה שהמכתב הזה הכתוב היטב פגע בה מאוד. היא ופלורה חדלו להתכתב. אמי אכן הלכה ושקעה בחייה ולבסוף נעשתה אסירה בהם.
     
    אבל היא חשבה על פלורה. לימים, כשדיברה לפעמים על מה שהיתה יכולה להיות או לעשות, היא היתה אומרת, "לו הייתי סופרת — אני באמת חושבת שהייתי יכולה; יכולתי להיות סופרת — אז הייתי כותבת את סיפור החיים של פלורה. ואת יודעת איך הייתי קוראת לו? 'הרווקה הנאווה'."
     
    הרווקה הנאווה. היא אמרה את המילים בטון חגיגי ורגשני שתיעבתי. ידעתי — או חשבתי שאני יודעת — בדיוק מדוע מצאו חן בעיניה. האציליות והמסתורין. הרמז לבוז שהופך להערכה. הייתי בת חמש־עשרה או שש־עשרה באותה עת, והאמנתי שאני יכולה לקרוא את הלכי רוחה. שאני יכולה לראות מה היא תעשה מפלורה, מה היא כבר עשתה. היא תהפוך אותה לדמות אצילית שמשלימה עם נטישה, עם בוגדנות, שסולחת ומפנה את הדרך, לא פעם אלא פעמיים. בלי טענות ומענות. פלורה שקועה במטלות משובבות הנפש שלה, היא מנקה את הבית ומפנה גללים מהרפת, היא שולפת עיסה מדממת מתוך מיטת אחותה, וכשנדמה סוף־סוף שהעתיד מאיר לה פנים — אלי תמות ורוברט יתחנן לסליחתה ופלורה תשים סוף לתחינותיו ותעניק לו את עצמה כתשורה גאה — אודרי אטקינסון תיכנס אל החצר במכוניתה ותדחק את פלורה הצדה בפעם השנייה, באופן תמוה ומוחץ יותר מאשר בפעם הראשונה. והיא תצטרך להתמודד עם צביעת הבית, עם אורות החשמל, עם כל הפעילות המשגשגת מעבר לקיר. "רחבת ריקודים דמיונית", "איימוס ואנדי". חסל סדר קומדיות סקוטיות או טקסים עתיקים. היא בטח רואה אותם מתרחקים במכוניתם אל הנשף — אהובהּ לשעבר והאישה קרת הלב והטיפשה והלא יפה בתכלית הזאת בשמלת החתונה הלבנה. צוחקים עליה. (ומובן שהיא העבירה את החווה על שמם של אלי ורוברט, ומובן שהוא ירש אותה, ועכשיו הכול שייך לאודרי אטקינסון.) בִּפרוֹח רשעים. אבל זה בסדר. זה בסדר — הנבחרת שופעת סבלנות וענווה ואפופה הילה של ודאות שאין בכוחם של האירועים להעֵם.
     
    כך האמנתי שאמי תצייר את הדברים. מתוך צרותיה שלה טיפחה רעיונות מיסטיים, ולעתים היו חשאיוּת, רטט של כובד ראש בקולה שהרגיזו אותי, העירו את תשומת לבי למה שנראה כמו סכנה אישית. חשתי בעננה כבדה של קלישאות ועמדות נדושות אורבת לי, בכוח הבלתי מעורער של אם נכה שעלול ללכוד ולחנוק אותי. לא יהיה לזה סוף. אני חייבת להישאר חדת לשון וצינית, להתווכח ולהוריד אל הקרקע. בסופו של דבר ויתרתי אפילו על הכרה מהסוג הזה והגבתי בשתיקה.
     
    זאת דרך אלגנטית לומר שלא ניחמתי אותה, ושהייתי עבורה משענת עלובה כשכמעט לא היה לה אף אחד אחר.
     
    היו לי השגות משלי על הסיפור של פלורה. לא חשבתי שאני יכולה לכתוב רומן, אלא שאכתוב אותו. אנקוט גישה אחרת. הבנתי מה עומד מאחורי הסיפור של אמי והוספתי לו את מה שהשמיטה. פלורה שלי תהיה שחורה משחור כפי ששלה היתה צחה כשלג. מתענגת על העוול שנעשה לה ועל מחילתה, מרגלת אחרי חורבות חייה של אחותה. מכשפה פרסביטריאנית הקוראת בקול מתוך הספר הרעיל שלה. דרושה אכזריות־נגד, הברוטאליות התמימה יחסית של האחות אטקינסון עבת העור, כדי להשיב לה מלחמה, כדי לפרוח בצִלה. אבל היא נסוגה; כוחם של סקס ושל חמדנות רגילה מניסים וסוגרים אותה בצד הבית שלה עם מנורות הנפט. היא מתכווצת, קורסת לתוך עצמה, עצמותיה מתקשות ומפרקיה מִתְעבּים — אה־הה, זהו זה, זהו זה, אני כבר יכולה לראות את יופיו הגולמי של הסוף שארקח! היא הופכת נכה בעצמה בעקבות דלקת פרקים, בקושי יכולה לזוז. וכעת אודרי אטקינסון מסירה את הכפפות — היא דורשת את הבית כולו. היא רוצה שרוברט ישבור את המחיצות שבנה בעזרת פלורה כשהתחתן עם אלי. היא תספק לפלורה חדר, היא תדאג לה. (אודרי אטקינסון לא רוצה שיחשבו שהיא מפלצת, ואולי באמת אינה כזאת.) אז יום אחד רוברט נושא את פלורה — בפעם הראשונה והאחרונה הוא נושא אותה בזרועותיו — לחדר שאשתו אודרי הכינה למענה. ומרגע שפלורה ספונה לבטח בפינתה המוארת והמוסקת היטב, אודרי אטקינסון פוצחת בניקיון החדרים שזה אך התפנו, החדרים של פלורה. היא נושאת ערמה של ספרים ישנים אל החצר. שוב אביב, זמן ניקיון, העונה שבה פלורה עצמה ביצעה משימות כאלה, וכעת פניה החיוורים הם שמופיעים מאחורי וילונות הרשת החדשים. היא גררה את עצמה מהפינה שלה, היא רואה את השמים התכולים והעננים הגבוהים המרחפים מעל לשדות המוצפים, את העורבים המתנצחים, את הנחלים השוצפים, את ענפי העצים המאדימים. היא רואה את העשן עולה מהכבשן בחצר, שם נשרפים הספרים שלה. הספרים המצחינים הישנים האלה, כפי שקראה להם אודרי. מילים ודפים, השדרות הכהות המבשרות רע. הנבחרים, המקוללים, התקוות הקלושות, ייסורי התופת — הכול עולה בעשן. בא אל קצו.
     
    בעיני, הדמות המסתורית באמת בסיפור, כפי שסיפרה אותו אמי, היא רוברט. הוא אף פעם לא אומר שום דבר. הוא מתארס לפלורה. הוא הולך לצדה לאורך הנהר כשאלי מזנקת עליהם לפתע. הוא מוצא את הקוצים של אלי במיטתו. הוא מבצע את עבודות הנגרות הנדרשות עקב נישואיו לאלי. הוא מקשיב, או שלא, בזמן שפלורה קוראת בקול. בסופו של דבר הוא יושב שחוח ליד מכתבה בבית ספר בזמן שהכלה הנוצצת שלו רוקדת עם כל הגברים.
     
    ואלה סך כל הופעותיו ומעשיו הפומביים. אבל הוא זה שהחל הכול, בחשאי. הוא עשה את זה לאלי. הוא עשה את זה לילדה הרזה והפראית הזאת שעה שהיה מאורס לאחותה, והוא עשה לה את זה שוב ושוב כשלא נותר ממנה אלא גוף חרב, יולדת כושלת, מרותקת למיטה.
     
    הוא בטח עשה לה את זה גם, לאודרי אטקינסון, אך התוצאות היו הרסניות פחות.
     
    המילים האלה, עשה את זה — המילים שאמי, ממש כמו פלורה, לא היתה מעיזה להעלות על דל שפתיה — היו מסעירות בעיני. לא חשתי שום סלידה הגונה או תרעומת הגיונית. הפניתי גב לאזהרה. אפילו גורלה של אלי לא הרתיע אותי. לא כשדמיינתי את הפעם הראשונה ההיא — הייאוש שבה, קריעת הבגדים, המאמצים. באותם ימים הייתי מגניבה מבטים עורגים בגברים. התפעלתי ממפרקי ידיהם ומצווארם ומכל פיסת חזה שנחשפה מאחורי כפתור פתוח, ואפילו מהאוזניים ומכפות הרגליים בנעליים. לא ציפיתי מהם לשום דבר הגיוני, רק להיות אפופה בתשוקתם. היו לי מחשבות דומות על רוברט.
     
    מה שהפך את פלורה למרושעת בסיפור שלי הוא בדיוק מה שהפך אותה לנערצת בעיני אמי — הפניית הגב לסקס. נלחמתי בכל מה שאמי רצתה לומר לי בנושא; תיעבתי אפילו את צניחת קולה, את הזהירות הקודרת שבה ניגשה אליו. אמי גדלה בתקופה ובמקום שבהם סקס היה מטלה אפלה עבור נשים. היא ידעה שאפשר למות מזה. אז היא כיבדה את ההגינות, את ההתחסדות, את הקרירות המינית שיכולות להגן עלייך. ואני גדלתי באימה מההגנה הזאת בדיוק, מהרודנות האנינה שלטעמי התפשטה לכל תחומי החיים וכפתה מסיבות תה וכפפות לבנות ושאר אווילוּיות צלצלניות מעין אלה. העדפתי מילים גסות ופריצת גבולות, עוררתי את עצמי במחשבה על פזיזותם ושתלטנותם של גברים. מה שמוזר הוא שהתפיסות של אמי הלמו רעיונות מתקדמים לזמנה, ושלי הידהדו את הרעיונות המקובלים בזמני. וזאת חרף העובדה ששתינו האמנו שאנחנו עצמאיות במחשבתנו, וגרות במקום נחשל שלא מסוגל להכיל שינויים כאלה. כאילו שנטיות שלכאורה טבועות עמוק בנפשנו, אישיות וייחודיות לנו, נפוצו כמו נבגים ברוח השַלֶטֶת, תרות אחר כל מקום שהוא לנחות עליו, כל קבלת פנים שהיא.
     
    זמן לא רב לפני מותה, כשעדיין גרתי בבית, קיבלה אמי מכתב מפלורה האמיתית. הוא נשלח מהעיירה הסמוכה לחווה, העיירה שפלורה היתה נוסעת אליה עם רוברט בעגלה כשהיא נאחזת בשקים של צמר או של תפוחי אדמה.
     
    פלורה כתבה שהיא כבר לא גרה בחווה.
     
    "רוברט ואודרי עדיין שם," היא כתבה. "לרוברט יש איזו בעיה בגב אבל חוץ מזה שלומו טוב מאוד. אודרי סובלת מזרימת דם לא תקינה ולעתים קרובות מתקשה לנשום. הרופא אומר שהיא חייבת לרדת במשקל אבל נראה שכל הדיאטות לא עובדות. החווה משגשגת. הם זנחו לגמרי את עסקי הכבשים ועברו לפרות חולבות. כמו שאולי שמעת, הדבר הכי חשוב היום זה לקבל את מכסת החלב שלך מהממשלה, ואז את מסודרת. הרפת הישנה מאובזרת כולה במכונות חליבה ובציוד המתקדם ביותר, היא פלא של ממש. כשאני מבקרת שם אני בקושי מבינה איפה אני."
     
    היא המשיכה וכתבה שהיא מתגוררת בעיירה כבר כמה שנים ועובדת כזבנית בחנות. היא בטח אמרה איזה מין חנות, אבל אני לא זוכרת עכשיו. היא לא אמרה דבר כמובן לגבי מה שהוביל אותה להחלטה הזאת — אם למעשה סולקה מהחווה שלה או שמכרה את חלקה, מן הסתם לא ברווח גדול. היא הדגישה את העובדה שהיא ורוברט ואודרי בקשרי ידידות. היא אמרה שבריאותה טובה.
     
    "שמעתי שהמזל לא האיר לך בתחום הזה", היא כתבה. "נתקלתי בקלֶטה בּארנס, לשעבר קלטה סטייפלטון מבית הדואר בעיירה, והיא אמרה לי שיש לך איזו בעיה בשרירים והיא אמרה שגם הדיבור שלך נפגע. עצוב לשמוע, אבל בימינו יודעים לעשות דברים נהדרים כל כך, אז אני מקווה שהרופאים יוכלו לעזור לך."
     
    מכתב מטריד, משמיט דברים כה רבים. בלי שום אזכור לרצון האל או לתפקידו בסבל שלנו. שום מילה בנוגע לכנסייה, ואם היא עדיין הולכת אליה. אני לא חושבת שאמי השיבה למכתב אי־פעם. כתב היד היפה והקריא שלה, כתב יד של מורה, הידרדר, והיא התקשתה להחזיק עט. היא כל הזמן התחילה מכתבים ולא סיימה אותם. הייתי מוצאת אותם פזורים ברחבי הבית.
     
    מרי היקרה לי מכול, נכתב בפתיחתם. רות יקירתי, ג'ואן הקטנה היקרה שלי (אם כי אני מבינה שאת כבר לא קטנה), חברתי היקרה קלֶטה, מרגרט חביבתי. הנשים האלה היו חברות מימיה כמורה מימי הסמינר למורות ומשנותיה בתיכון. כמה מהן היו תלמידות לשעבר. יש לי חברות בכל רחבי המדינה, היא היתה אומרת בהתרסה. יש לי חברות טובות, טובות.
     
    אני זוכרת שראיתי מכתב אחד שהתחיל במילים: חברת נעורי. אני לא יודעת למי הוא נכתב. כולן היו חברות נעוריה. אני לא זוכרת מכתב שהחל במילים לפלורה יקירתי הנערצת מכול. תמיד עיינתי בהם, ניסיתי לקרוא את מילות הפתיחה ואת מעט המשפטים שכתבה, ומשום שלא יכולתי לשאת תחושת עצבות, נתקפתי קוצר רוח מהשפה המליצית, מהפנייה הישירה לאהבה ולרחמים. היא תקבל יותר, חשבתי (תקבל ממני, כלומר), אם תשכיל לסגת בכבוד במקום לנסות כל הזמן להטיל את צִלה הדָווּי.
     
    בשלב זה איבדתי עניין בפלורה. תמיד חשבתי על סיפורים, ובאותו זמן מן הסתם היה לי סיפור חדש בראש.
     
    אבל חשבתי עליה מאז. תהיתי איזה מין חנות. חנות כלי עבודה או סדקית, שם עליה ללבוש סרבל; או בית מרקחת, שם היא במדים כמו אחות; או חנות לבגדי נשים, שם מצפים ממנה להיות אופנתית ומעודנת? אולי היא נאלצה ללמוד על מערבלי מזון או מסורים, כותונות לילה, מוצרי קוסמטיקה, אפילו קונדומים. היא נאלצה לעבוד כל היום תחת אורות חשמל ולתפעל קופה רושמת. האם סילסלה את שערה? צבעה את ציפורניה, את שפתיה? היא בטח מצאה מקום לגור — דירה קטנה עם מטבחון שמשקיפה אל הרחוב הראשי, או חדר באכסניה. איך היתה יכולה להמשיך להיות קמרונית? איך הגיעה לכנסייה הנידחת ההיא אלא אם כן קנתה מכונית ולמדה לנהוג בה? ואם כן, אולי תיסע בה לא רק לכנסייה אלא למקומות אחרים. אולי תצא לחופשות. אולי תשכור בית נופש על גדת אגם לשבוע, תלמד לשחות, תבקר באיזו עיר. אולי תאכל ארוחות במסעדה, אולי במסעדה שמגישים בה אלכוהול. אולי תתיידד עם נשים גרושות.
     
    אולי תפגוש גבר. אחיה האלמן של איזו חברה, אולי. מישהו שלא יודע שהיא קמרונית, או מי הם בכלל הקמרונים. שלא מכיר את הסיפור שלה. מישהו שמעולם לא שמע על הבית הצבוע חלקית או על שתי הבגידות, או שנדרשה לכל כבודה העצמי ותמימותה כדי לא להפוך לבדיחה. אולי הוא ירצה לקחת אותה לרקוד, והיא תצטרך להסביר שאינה יכולה. הוא יהיה מופתע אבל לא יירתע — כל הסיפור הקמרוני הזה אולי יהיה אקזוטי בעיניו, כמעט מקסים. כך הוא ייראה לכל אחד. היא התחנכה על ברכיה של איזו דת משונה, יאמרו אנשים. היא חיה שנים רבות באיזו חווה שכוחת אל. היא מוזרה קצת אבל באמת נחמדה מאוד. וגם נאה. במיוחד מאז שסילסלה את שערה.
     
    אולי אכנס לחנות ואתקל בה.
     
    לא. לא. היא בטח כבר מתה מזמן.
     
    אבל נניח שהייתי נכנסת לחנות — אולי לחנות כולבו. אני רואה מקום עם אווירה קרירה, תצוגות פשוטות, המראה המודרני המיושן של שנות החמישים. נניח שאישה גבוהה ונאה, לבושה יפה, היתה ניגשת לעזור לי, והייתי יודעת איכשהו, על אף השיער שהותפח בספריי והשפתיים והציפורניים הוורודות או הכתומות — הייתי יודעת שזאת פלורה. הייתי רוצה להגיד לה שאני יודעת, שאני מכירה את הסיפור שלה אף על פי שמעולם לא נפגשנו. אני מדמיינת את עצמי מנסה לומר לה. (עכשיו זה חלום, אני מבינה את זה כחלום.) אני מדמיינת אותה מקשיבה בארשת נעימה. אבל היא מנידה בראשה. היא מחייכת אלי, ובחיוכה ניכר איזה לעג, איזה זדון קלוש, בטוח בעצמו. וכן מיאוס. היא לא מופתעת שאני מספרת לה את הסיפור, אבל נמאס לה ממנו, ממני ומהתפיסה שלי אותה, מהמידע שלי, מהמחשבה שלי שאני יכולה לדעת עליה משהו.
     
    אך כמובן על אמי אני חושבת, אמי כפי שהיתה בחלומות האלה, אומרת זה שום דבר, רק הרעד הזה; אומרת בסלחנות כה קלילה ומעוררת השתאות, אה, ידעתי שתבואי יום אחד. אמא שלי מפתיעה אותי ועושה זאת כמעט באדישות. המסכה שלה, הגורל שלה ורוב השפעות המחלה שלה לא ניכרים בה. איזו הקלה חשתי, ואיזו שמחה. אבל עכשיו אני נזכרת שהייתי גם מוטרדת. אני מוכרחה לומר שהרגשתי קצת מרומה. כן. פגועה. מרומה, נבגדת לנוכח התפנית המבורכת הזאת, המתקת הדין. אמי יוצאת בשאננות מכלאה הישן, ויש לה אפשרויות וכוחות שמעולם לא חלמתי שהיו לה, משנה לא רק את עצמה. גם את גוש האהבה המריר שנשאתי בקרבי כל הזמן הזה היא הופכת לרוח — לדבר־מה חסר תוחלת ומיותר, כמו היריון מדומה.
     
    גיליתי שהקמרונים הם — או היו — שריד חסר פשרות של הקוֹבֶנַנטֶרים, הסקוטים האלה שבמאה השבע־עשרה עשו יד אחת עם אלוהים כנגד ספרי תפילה, בישופים וכל רמז לקתוליות או להפרעות מצד המלך. הם נקראים על שם ריצ'ארד קמרון, מטיף מנודה או מטיף "שדה" שחוסל עד מהרה. הקמרונים — במשך תקופה ארוכה הם העדיפו להיקרא פרסביטריאנים רפורמים — יצאו לקרב כשהם שרים את תהילים ע"ד וע"ח. הם הכו למוות את הבישוף היהיר של סנט אנדרוס על הכביש הראשי והדהירו את סוסיהם על גופתו. אחד הכמרים שלהם, כולו שמחה נחושה על תלייתו שלו, גזר נידוי על כל יתר המטיפים בעולם.

    אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו, נולדה ב-10 ביולי 1931) היא סופרת קנדית הנחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.

    סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. על אף שרוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי.‏‏‏
    בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".

    עוד על הספר

    חברת נעורי אליס מונרו
    חברת נעורי
     
     
     
    תודה לר' ג' ט'
     
    הייתי חולמת על אמי, ואף שהפרטים בחלום השתנו, ההפתעה בו לא השתנתה. החלום פסק, מן הסתם היה שקוף מדי באופטימיות שלו, קל מדי בסלחנותו.
     
    בחלום הייתי בגילי האמיתי, חייתי את חיי האמיתיים, וגיליתי שאמא שלי עדיין בחיים. למען האמת היא מתה בשנות החמישים המוקדמות שלה, שהיו שנות העשרים המוקדמות שלי.) לפעמים מצאתי את עצמי במטבח שלנו, שם אמי רידדה קלתית לפאי על השולחן, או שטפה כלים בגיגית הבהירה החבוטה אדומת השפה. אך בפעמים אחרות נתקלתי בה ברחוב, במקומות שלגמרי לא ציפיתי לראותה. חוצה לובי יפה של בית מלון, או עומדת בתור בשדה התעופה. היא נראתה טוב — לא בדיוק מלאת חיים, לא לגמרי חפה מהשפעותיה של המחלה המשתקת שאחזה בה בציפורניה במשך עשור או יותר לפני מותה, אבל טוב הרבה יותר ממה שזכרתי, עד כדי פליאה. אה, זה רק רעד קל ביד, היא אמרה, ואיזו נוקשות בצד הזה של הפנים. מציק קצת, אבל אני מסתדרת.
     
    גיליתי אז מה הפסדתי בחיי האמיתיים — החיוניות בהבעתה ובקולה של אמי לפני שהתקשחו שרירי הצוואר, ומסכה עגומה וחלולה התהדקה על פניה. איך יכולתי לשכוח זאת, הייתי חושבת בחלום — את ההומור האגבי שלה, לא אירוני אלא שופע שמחה, את הקלילות וקוצר הרוח והביטחון העצמי? אמרתי לה שאני מצטערת שלא באתי לבקר אותה כל כך הרבה זמן — לא משום שחשתי אשמה, אלא צער על כך שבזיכרוני השתמרה מפלצת במקום המציאות הזאת — והתשובה העניינית שלה היתה הדבר הכי מוזר והכי נדיב עבורי.
     
    אה, זה בסדר, היא אמרה, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. הייתי בטוחה שנתראה יום אחד.
     
    כשאמי היתה אישה צעירה שפניה רכים, שובביים, ולרגליה השמנמנות גרבוני משי אטומים מבריקים (ראיתי אותה בתמונה, עם התלמידים שלה), היא פנתה ללמד בבית ספר של כיתה אחת, בית הספר גריבס בעמק אוטאווה. הוא שכן בפינת חווה שהיתה בבעלות משפחת גריבס — חווה טובה מאוד לכפר הזה. שדות מנוקזים היטב הרחק מן הסלע הפרקמבריוני המפלס את דרכו באדמה, נחל מתפתל קטן שערבות משתי גדותיו, חלקת עצי אדר סוכר, אסמים בנויים בולי עץ, ובית גדול ולא מעוטר שקירות העץ שלו מעולם לא נצבעו, אלא הושארו לפגעי מזג האוויר. וכשמניחים כך לעץ חשוף בעמק אוטאווה, אמרה אמי, משום־מה הוא אף פעם לא מאפיר, הוא משחיר. זה בטח משהו באוויר, היא אמרה. תכופות דיברה על עמק אוטאווה שהיה ביתה — היא גדלה במרחק כשלושים קילומטרים מבית ספר גריבס — בדוגמטיות ובפליאה, מדגישה בו דברים שמבדילים אותו מכל מקום אחר על פני האדמה. בתים משחירים, לסירופ מייפל יש טעם ששום סירופ מייפל משום מקום אחר לא משתווה לו, דובים משוטטים להנאתם בקרבת בתי החווה. וכשבסופו של דבר זכיתי לראות את המקום הזה, התאכזבתי כמובן. זה לא היה עמק כלל, אם מתכוונים בכך לבקעה בין גבעות; אלא תערובת של שדות שטוחים וסלעים נמוכים וחלקות יער עבותות ואגמים קטנים, אזור כפרי מעורב ומגובב שלא ניחן בשום הרמוניה נעימה, והוא אינו נכנע בקלות לשום תיאור.
     
    האסמים הבנויים בולי עץ והבית הלא צבוע, תופעות נפוצות למדי בחוות עניות, לא היו סימן לעוני אלא למדיניות, במקרה של משפחת גריבס. היה להם כסף, אבל הם לא הוציאו אותו. זה מה שאנשים אמרו לאמא שלי. הגריבסים היו חרוצים ובהחלט לא בורים, אבל פרימיטיבים מאוד. לא היו להם מכונית או חשמל או טלפון או טרקטור. היו שחשבו שזה משום שהם קָמֶרוֹנים — הם היו היחידים במחוז חינוכי זה שהשתייכו לפלג הדתי הזה — אבל למעשה הכנסייה שלהם (שהם עצמם תמיד כינו הכנסייה הפרסביטריאנית הרפורמית) לא אסרה על מנועים או על חשמל או על כל המצאה מהסוג הזה, רק על משחקי קלפים, ריקודים, סרטים, ובימי ראשון — על כל פעילות שאינה דתית או הכרחית.
     
    אמא שלי לא ידעה מי הם הקמרונים או מדוע הם נקראים כך. איזו דת משונה מסקוטלנד, היא אמרה ממרומי האנגליקניות המסורה והקלילה שלה. המורה תמיד התאכסנה בבית גריבס, ואמי נרתעה מעט למחשבה על מגורים בבית השחור הזה על השיתוק שאחז בו בימי ראשון ועל מנורות הנפט והרעיונות הנחשלים. אבל היא היתה מאורסת בשלב זה, היא רצתה לחסוך לנדוניה שלה במקום להתרוצץ ברחבי הכפר ולבלות, והניחה שתוכל לצאת הביתה פעם בשלושה ימי ראשון. (בימי ראשון בבית משפחת גריבס אפשר היה להדליק אש להסקה אבל לא לבישול, אסור היה אפילו להרתיח קומקום לתה, ואסור היה לכתוב מכתבים או להרוג זבובים. אבל התברר שאמא שלי היתה פטורה מהכללים האלה. "לא, לא," אמרה פלורה גריבס וצחקה עליה. "לא מתכוונים אלייך. את תמשיכי לחיות כמו שאת רגילה." וכעבור זמן־מה אמא שלי קשרה איתה חברוּת כה קרובה, עד שאפילו לא חזרה הביתה בימי הראשון שתיכננה.)
     
    פלורה ואֶלי גריבס היו שתי האחיות שנותרו במשפחה. אלי היתה נשואה לגבר בשם רוברט דיל שהתגורר ועבד בחווה, אף שאיש לא קרא למקום חוות דיל בשל כך. מתיאוריהם של אנשים, אמי ציפתה שהאחיות גריבס ורוברט דיל יהיו לפחות בגיל העמידה, אבל אלי, האחות הצעירה, היתה רק בת שלושים, ופלורה היתה מבוגרת ממנה בשבע או בשמונה שנים. רוברט דיל היה ככל הנראה מבוגר מאלי וצעיר מפלורה.
     
    הבית היה מחולק בצורה מפתיעה. הזוג הנשוי לא התגורר עם פלורה. כשהתחתנו היא הניחה להם את הטרקלין ואת חדר האוכל, את חדרי השינה הקדמיים וגרם המדרגות, את מטבח החורף. לא נדרשה החלטה לגבי חדר האמבטיה כי לא היה כזה. פלורה קיבלה את מטבח הקיץ, על קורות הגג הגלויות וקירות הלבֵנים החשופות, את המזווה הישן שהפך לחדר אוכל צר ולחדר הסבה, ואת שני חדרי השינה העורפיים שאחד מהם היה של אמי. המורה התאכסנה עם פלורה, בחלק העלוב יותר של הבית. אבל לאמא שלי לא היה אכפת. היא העדיפה מיד את פלורה ואת העליזות שלה על הדממה ואווירת החולי של החדרים הקדמיים. בממלכתה של פלורה זה אפילו לא היה נכון שחל איסור על כל השעשועים. היה לה לוח קרוֹקינוֹל — היא לימדה את אמא שלי לשחק.
     
    החלוקה נעשתה, כמובן, בציפייה שלרוברט ולאלי תהיה משפחה והם יזדקקו למקום. זה לא קרה. הם היו נשואים יותר משתים־עשרה שנים ולא נולד להם ילד חי. פעם אחר פעם אלי נכנסה להיריון, אבל שני הריונות הסתיימו בלידת נפל, והיתר בהפלה. בשנתה הראשונה של אמי, היה נדמה שאלי מבלה במיטה יותר ויותר מזמנה, ואמא שלי חשבה שאולי היא שוב בהיריון, אבל איש לא דיבר על זה. אנשים כאלה לא ידברו על זה. היה קשה לומר מהמראה של אלי כשקמה והסתובבה, משום שגופה היה רפוי וחרב, אם כי שדיה נפולים. היה לה ריח של מיטת חולים, והיא התרגזה בילדותיות על כל דבר. פלורה טיפלה בה ועשתה את כל העבודה. היא כיבסה את הבגדים וסידרה את החדרים והכינה את הארוחות שהוגשו בשני צדי הבית, וכן עזרה לרוברט בחליבה ובהפרדת החלב. היא קמה לפני שהיום האיר, והיה נדמה שהיא לעולם אינה מתעייפת. באביב הראשון של אמי שם הם פצחו במבצע ניקיון גדול, שבמהלכו פלורה טיפסה על הסולמות בעצמה והורידה את חלונות הסערה, שטפה וערמה אותם, פינתה את כל הרהיטים מהחדרים בזה אחר זה כדי לקרצף את לוחות העץ ולמרק את הרצפות. היא שטפה כל צלחת וכל כוס שהיו מונחים בארונות ולכאורה כבר נקיים. היא מירקה כל סיר וכל כף. קיננו בה צורך ומרץ כאלה עד שכמעט התקשתה לישון — אמא שלי היתה מתעוררת ושומעת אותה מפרקת את ארובות התנור, או חובטת בקורי עכביש מעושנים במטאטא עטוף במגבת. מבעד לחלונות הרחוצים נטולי הווילונות חדר פרץ אור חסר רחמים. הניקיון הזה היה הרסני. אמא שלי ישנה כעת על מצעים שהולבנו ועומלנו והעלו פריחה על עורה. אלי החולה התלוננה יום־יום על ריחם של חומר המירוק ואבקות הניקוי. הידיים של פלורה היו אדומות אבל מצב רוחה נותר מרומם. המטפחת והסינר והסרבל הרפוי של רוברט שלבשה כשנדרשה לטיפוס בעבודתה, שיוו לה רושם של קומיקאית — שובבי, בלתי צפוי.
     
    אמא שלי היתה קוראת לה דרווישית מחוֹללת.
     
    "את ממש דרווישית מחוללת, פלורה," היא אמרה, ופלורה עצרה. היא רצתה לדעת למה הכוונה. אמא שלי החלה להסביר, אף שחששה שמא יש בכך פגיעה באדיקותה. (לא בדיוק אדיקות — אי־אפשר לקרוא לזה כך. חומרה דתית.) זה לא היה כך, כמובן. לא היה שמץ של רשעות או קנאות זחוחה בהקפדה של פלורה על דתה. היא לא חששה מכופרים — היא חיה בקרבם מאז ומעולם. מצא חן בעיניה הרעיון שהיא דרווישית, והיא הלכה לספר לאחותה.
     
    "את יודעת מה המורה אומרת שאני?"
     
    פלורה ואלי היו שתיהן שחורות שיער ושחורות עיניים, גבוהות וצרות־גרם וארוכות־רגליים. גופה של אלי היה הרוס, כמובן, אבל פלורה עדיין היתה זקופה וחיננית להפליא. לפעמים היא נראתה כמו מלכה, אמרה אמי — אפילו כשנסעה לעיירה בעגלה הזאת שלהן. לכנסייה הן הגיעו בדו־אופנית או במזחלת, אבל כשנסעו לעיירה, תכופות היו צריכות להוביל שקי צמר — היו להן כמה כבשים — או תוצרת חקלאית למכירה ולהביא מצרכים הביתה. לא לעתים קרובות הם עשו את הדרך הזאת שארכה קילומטרים אחדים. רוברט ישב קדימה ונהג את הסוס — פלורה ידעה היטב לנהוג סוס, אבל הגבר הוא שצריך לנהוג תמיד. פלורה עמדה מאחור והחזיקה בשקים. היא נסעה לעיירה ובחזרה בעמידה, שומרת על שיווי משקל נינוח, כובעה השחור לראשה. כמעט מגוחך, אבל לא לגמרי. כמו מלכה צוענייה, אמי חשבה שהיא נראית, בשערה השחור ובעורה שתמיד נראה שזוף קלות, בגמישות ובשלווה הנועזת שלה. כמובן חסרו לה צמידי הזהב והבגדים הצבעוניים. אמי קינאה בה על דקיקותה ועל עצמות לחייה.
     
    כשחזרה בסתיו לשנתה השנייה, אמי גילתה מה הבעיה של אלי.
     
    "לאחותי יש גידול," אמרה פלורה. איש לא דיבר אז על סרטן.
     
    אמא שלי כבר שמעה את זה קודם. אנשים חשדו. אמי הכירה רבים במחוז בשלב הזה. היא התיידדה במיוחד עם אישה צעירה שעבדה בדואר; אישה שלימים תהיה אחת השושבינות שלה. הסיפור של פלורה ואלי ורוברט סוּפּר — או כל מה שאנשים ידעו עליו — בגרסאות שונות. אמי לא חשה שהיא מטה אוזן לרכילות, משום שהיתה ערה לכל הערה פוגענית כלפי פלורה — היא לא תסבול דבר כזה. אך ממילא לא היו כאלה. כולם אמרו שפלורה מתנהגת כמו קדושה. אפילו כשהפכה עולמות, כמו בחלוקה של הבית — היא התנהגה כמו קדושה.
     
    רוברט החל לעבוד בחוות גריבס כמה חודשים לפני שאביהן של האחיות מת. הן כבר הכירו אותו, מהכנסייה. (אוי, הכנסייה הזאת, אמרה אמי, משום שפקדה אותה פעם מתוך סקרנות — המבנה האומלל ההוא בצדה השני של העיירה, מרחק קילומטרים משם, שום עוגב או פסנתר, וזכוכית רגילה בחלונות וכומר זקן ותשוש שנשא דרשה של שעות על שעות, וגבר שמכה בקולן בזמן השירה.) רוברט הגיע מסקוטלנד והיה בדרכו מערבה. הוא עצר אצל קרובים או אנשים שהכיר מחברי הקהילה הזעומה. כדי להרוויח קצת כסף, מן הסתם, הוא הגיע לחוות גריבס. עד מהרה הוא ופלורה היו מאורסים. הם לא יצאו לרקוד או למסיבות קלפים כמו זוגות אחרים, אבל יצאו לטיולים ארוכים. המלווה שלהם — באופן לא רשמי — היתה אלי. אלי היתה בזמנו פלרטטנית ממש, נערה ילדותית עזת מצח, ארוכת שיער, מתפקעת ומפזזת מרוב מרץ. היא היתה רצה במעלה הגבעות וחובטת בקְנֵי הבּוּצין במקל, צועקת ומקפצצת ומעמידה פני לוחם על גב סוס. או שאולי הסוס עצמו. היא היתה אז בת חמש־עשרה, שש־עשרה. חוץ מפלורה איש לא היה יכול לה, ובדרך כלל פלורה רק צחקה למעשיה, משום שהיתה רגילה אליה מכדי לתהות אם הכול בסדר אצלה בראש. הן אהבו זו את זו מאוד. אלי בגופה הארוך והדקיק, בפניה הארוכים והחיוורים, היתה כמו העתק של פלורה — העתק מהסוג הרוֹוֵחַ במשפחות, שלפיו בשל איזה רישול או הגזמה בתווי הפנים או בגוון, יופיו של האחד נהיה לכיעורו — או לכיעורו כמעט — של האחר. אבל באלי לא היתה כל קנאה בעניין זה. היא אהבה לסרק את שערה של פלורה ולאסוף אותו בסיכות. הן נהנו מאוד לחפוף זו את שערה של זו. אלי היתה מצמידה את פניה לצווארה של פלורה כמו סייח המחכך את חוטמו באמו. אז כשרוברט תבע את ידה של פלורה, או כשפלורה תבעה את ידו — איש לא ידע איך זה קרה — הם היו מוכרחים לכלול את אלי. היא לא גילתה כל טינה כלפי רוברט, אבל היא רדפה אחריהם וארבה להם בטיוליהם; היא הגיחה מבין השיחים והפתיעה אותם או התגנבה אחריהם בשקט כזה עד שנשפה בעורפם. אנשים ראו אותה עושה את זה. והם שמעו על הבדיחות שלה. היא תמיד השתגעה על בדיחות ולפעמים הסתבכה בצרות עם אביה בגללן, אך פלורה הגנה עליה. עכשיו היא שמה קוצים במיטה של רוברט. היא ערכה את המקום שלו בשולחן והחליפה בין הסכין למזלג. היא החליפה את דליי החלב ונתנה לו את הישן עם החור. אולי לטובת פלורה, רוברט לא התלונן.
     
    האב אילץ את פלורה ורוברט לחכות שנה עם החתונה, ואחרי שמת הם לא הקדימו אותה. רוברט המשיך לגור בבית. איש לא ידע איך להגיד לפלורה שהמצב שערורייתי, או נראה שערורייתי. פלורה רק היתה שואלת למה. במקום להקדים את החתונה, היא דחתה אותה — מהאביב הבא לראשית הסתיו, כדי שתעבור שנה שלמה ממותו של אביה. שנה מהלוויה לחתונה — נראה לה רק הולם. היא בטחה בכל לבה בסבלנותו של רוברט ובטוהר מידותיה.
     
    אז היא בטחה. אבל בחורף קמה מהומה. אלי החלה להקיא, לבכות, רצה להתחבא במתבן, ייללה כשהם מצאו וגררו אותה החוצה, קפצה לרצפת האסם, רצה במעגלים, התגלגלה בשלג. אלי השתגעה. פלורה היתה מוכרחה להתקשר לרופא. היא סיפרה לו שהמחזור של אחותה פסק — הייתכן שנסיגת הדם מטריפה עליה את דעתה? רוברט היה צריך לתפוס ולקשור אותה, והוא ופלורה יחד השכיבו אותה במיטה. היא סירבה לאכול, רק הטילה את ראשה מצד לצד וייללה. נראה שהיא תמות בלי לומר מילה. אבל בדרך כלשהי האמת יצאה לאור. לא מפי הרופא שלא הצליח להתקרב אליה מספיק כדי לבדוק אותה מרוב שהשתוללה. רוברט כפי הנראה הודה. פלורה סוף־סוף גילתה את האמת חרף כל האידיאלים הנשגבים שלה. עכשיו הם היו מוכרחים לערוך חתונה, אף שלא את זו שתוכננה.
     
    בלי עוגה, בלי בגדים חדשים, בלי ירח דבש, בלי ברכות. רק ביקור חפוז ומביש בבית הכומר. כמה אנשים, למראה שמותיהם בעיתון, חשבו שהעורך התבלבל בין האחיות. הם חשבו שזו בטח פלורה. חתונת בזק לפלורה! אבל לא — פלורה היא שגיהצה לרוברט את החליפה מן הסתם, והוציאה את אלי מהמיטה ורחצה אותה וייפתה אותה. פלורה היא שקטפה גרניום אחד מהעציץ בחלון והצמידה אותו לשמלה של אחותה. ואלי לא קרעה אותו. אלי היתה כנועה עכשיו, כבר לא השתוללה ובכתה. היא הניחה לפלורה לארגן אותה, היא הניחה לעצמה להינשא, מיום זה והלאה לא השתוללה עוד.
     
    פלורה חילקה את הבית. היא עצמה עזרה לרוברט לבנות את המחיצות הדרושות. אלי עברה היריון מלא. איש אפילו לא העמיד פנים שהתינוק הקדים — אבל הוא נולד מת אחרי לידה ארוכה וקשה. אולי אלי הזיקה לו כשקפצה מקורת האסם והתגלגלה בשלג והכתה את עצמה. גם אילולא עשתה זאת, אנשים ציפו שמשהו ישתבש, עם הילד הזה או אולי עם אחר שייוולד בהמשך. אלוהים מעניש על נישואים מזורזים — כמעט כולם האמינו בזה, לא רק פרסביטריאנים. אלוהים גומל על תאווה בתינוקות מתים, ברפֵי שכל, בשפות שסועות ובאיברים מדולדלים וברגליים קלוטות.
     
    במקרה זה העונש נמשך. אלי עברה הפלה אחרי הפלה, אחר כך עוד לידת נפל ועוד הפלות. היא כל הזמן היתה בהיריון, וההריונות שפעו התקפי הקאות שנמשכו ימים, כאבי ראש, התכווצויות, סחרחורות. ההפלות היו מייסרות כמו לידות אחרי היריון מלא. אלי לא היתה מסוגלת למלא את המטלות שלה. היא הסתובבה בבית כשהיא נאחזת בכיסאות. השתיקה הקהויה שלה חלפה, והיא החלה להתלונן על כל דבר. אם מישהו בא לבקר, היא דיברה על כאבי הראש המשונים שלה או תיארה את ההתעלפות האחרונה שלה, או אפילו — לפני גברים, לפני נערות לא נשואות או ילדים — ירדה לפרטים מדממים שנגעו למה שפלורה כינתה "האכזבות" שלה. כשאנשים שינו את הנושא או גררו ממנה את הילדים, היא הזדעפה. היא דרשה תרופה חדשה, השתלחה ברופא שלה, נידנדה לפלורה. היא האשימה את פלורה שהיא שוטפת כלים ברעש בכוונה, שהיא מושכת לה — לאלי — בשיער כשהיא מסרקת אותו, שמתוך קמצנות היא מחליפה את התרופה האמיתית שלה במים עם מולסה. לא משנה מה אמרה, פלורה הרגיעה אותה. לכל מי שנכנס אל ביתן היה סיפור דומה. פלורה אמרה, "אז איפה הילדונת הקטנה שלי? איפה אלי שלי? זאת לא אלי שלי. זאת איזו רתחנית שנכנסה לכאן במקומה!"
     
    בערבים חורפיים אחרי שסיימה לעזור לרוברט באסם ונכנסה פנימה, פלורה התרחצה והחליפה בגדים ונכנסה לחדר של אלי לקרוא לה סיפור לפני השינה. אמא שלי הצטרפה לפעמים, ולקחה איתה כל מלאכת תפירה שהיתה בעיצומה לשם הנדוניה שלה. המיטה של אלי הוצעה בחדר האוכל הגדול, שם היתה מנורת גז מעל השולחן. אמי ישבה מצדו האחד ותפרה, ופלורה ישבה מצדו השני וקראה בקול. לפעמים אלי אמרה, "אני לא שומעת אותך." או אם פלורה עצרה להפוגה קצרה, אלי אמרה, "עוד לא נרדמתי."
     
    ומה קראה באוזניה פלורה? סיפורים על החיים בסקוטלנד — לא קלאסיקות. סיפורים על פרחחים ועל סבתות מצחיקות. הסיפור היחיד שאמי זכרה את שמו הוא מקגרגור הקטן. היא לא הבינה את הסיפורים עד הסוף, ולא צחקה כשפלורה צחקה ואלי פלטה יבבת צחוק, כי הם היו גדושים בדיאלקט סקוטי או נקראו במבטא הכבד הזה. היא הופתעה לגלות שפלורה שולטת בו — הוא היה שונה בתכלית מצורת הדיבור הרגילה שלה.
     
    (אבל זה לא היה גם המבטא של רוברט? אולי זאת הסיבה שאמא שלי אף פעם לא מספרת מה רוברט אמר, הוא אף פעם לא תורם לסצנה. הוא בטח היה שם, הוא בטח ישב שם בחדר. הם הסיקו רק את החדר הראשי בבית. אני רואה אותו שחור שיער, כבד כתפיים, חזק כמו סוס חרישה וכמותו בעל יופי נוגה, כבול.)
     
    ואז פלורה היתה אומרת, "זה מספיק להָעֶרב." היא היתה לוקחת לידה ספר אחר, ספר ישן שכתב אחד המטיפים שלהם. היו כתובים בו דברים שכמוהם אמי מעולם לא שמעה. אילו דברים? היא לא ידעה לומר. כל הדברים שכללה הדת המזוויעה העתיקה שלהם. וזה הרדים את אלי, או דירבן אותה להעמיד פני ישנה כעבור עמודים אחדים.
     
    אמי התכוונה מן הסתם לכל המערך הזה של הנבחרים והמקוללים — לכל הטיעונים אשר לאשליית קיומו של רצון חופשי ולחיוניותו. לאבדון ולגאולה חמקמקה. לגבב המייסר והמתיש של רעיונות שלובים וסותרים שקוסם כל כך למוחות מסוימים. הם לא קסמו לאמי. אמונתה היתה קלה, רוחה באותה עת איתנה. רעיונות לא סיקרנו אותה אף פעם.
     
    אבל, היא שאלה את עצמה (בלב), איזה מין חומר קריאה זה לאישה גוססת? זאת היתה, אם בכלל, הביקורת היחידה שלה על פלורה.
     
    התשובה — שאין חומר אחר מלבדו, אם את מאמינה — לא עלתה בדעתה.
     
    באביב הגיעה אחות. כך נעשו הדברים אז. אנשים מתו בבית, ואחות הגיעה לנהל את התהליך.
     
    שמה של האחות היה אודרי אטקינסון. אישה רחבת גרם עם מחוכים נוקשים כמו חישוקי חבית, שיער בתסרוקת מסולסלת בצבע פמוטי פליז, פה שעוצב בשפתון מעבר לגבולותיו הזעומים. היא נהגה במכונית אל החצר — מכונית פרטית שלה, קוּפֶּה בצבע ירוק כהה, מבריקה ואלגנטית. השמועה על אודרי אטקינסון והמכונית שלה נפוצה במהירות. שאלות נשאלו. מאין לה הכסף? האם איזה פתי עשיר הסב את צוואתו על שמה? האם הפעילה לחץ? ואולי רק לקחה לעצמה חבילת שטרות שנתחבה תחת המזרן? איך אפשר לסמוך עליה?
     
    המכונית שלה היתה הראשונה שאי־פעם חנתה בחצר בית גריבס למשך הלילה.
     
    אודרי אטקינסון אמרה שאף פעם לא נשלחה לטפל במקרה בבית פרימיטיבי כל כך. היא מתקשה להבין, אמרה, איך אנשים מסוגלים לחיות כך.
     
    "וזה אפילו לא שהם עניים," היא אמרה לאמי. "נכון שלא? יכולתי להבין את זה. וזאת אפילו לא הדת שלהם. אז מה זה? לא אכפת להם!"
     
    תחילה היא ניסתה להתחנף לאמי כאילו שהן בנות ברית טבעיות במקום חשוך זה. היא דיברה כאילו הן בנות אותו גיל בערך — שתיהן נשים נבונות ואלגנטיות שאוהבות לבלות והן מודרניות ברוחן. היא הציעה ללמד את אמי לנהוג במכונית. היא הציעה לה סיגריות. אמי התפתתה יותר ללמוד לנהוג מאשר לעשן סיגריות. אבל היא סירבה, היא תחכה שבעלה ילמד אותה. אודרי אטקינסון זקפה גבות ורדרדות־כתומות לעומת אמי מאחורי גבה של פלורה, ואמי רתחה. היא תיעבה את האחות הרבה יותר מפלורה.
     
    "אני הבנתי מי היא, אבל פלורה לא," אמרה אמי. היא התכוונה לומר שהריחה ריח של חיים זולים, אולי אפילו של בתי מרזח וגברים מפוקפקים, של כישורי מיקוח, ריח שפלורה בתמימותה לא הבחינה בו.
     
    פלורה פצחה שוב במבצע הניקיון הגדול. היא מתחה את הווילונות על גבי מסגרת עץ, היא חבטה בשטיחים על חבל הכביסה, היא טיפסה על סולם המדרגות כדי לתקוף את האבק על עיטורי הגבס בתקרה. אך האחות אטקינסון לא חדלה להפריע לה בקיטוריה.
     
    "אני תוהה אם אפשר למתן קצת את כל הריצות והרעש?" שאלה האחות אטקינסון בנימוס עוקצני. "אני שואלת רק בשביל המטופלת שלי." היא תמיד קראה לאלי "המטופלת שלי" והעמידה פנים שהיא המגינה היחידה שלה ודרשה שיכבדו אותה. אבל היא עצמה לא נהגה באלי בכבוד רב. "הופ'לה," היא היתה אומרת, ומניפה את היצור המסכן לישיבה זקופה במיטתה. והיא אמרה לאלי שהיא לא תסבול עצבים ובכיינות. "את לא מועילה לעצמך בשום דבר ככה," היא אמרה. "וזה בטח לא מזרז אותי לבוא. אני מציעה לך שתלמדי איפוק," היא קראה בקול למראה פצעי הלחץ של אלי בנימה של תוכחה, כאילו הם רק תוספת לחרפתו של הבית. היא דרשה קרמים, משחות, סבון יקר — רובם בלי ספק כדי להגן על עורה שלה, שלטענתה סבל מאוד מהמים הקשים. (איך יכול להיות שהם קשים, שאלה אמי — מתייצבת להגנתו של הבית בהיעדר מתנדבים אחרים — איך יכול להיות שהם קשים אם הם מגיעים ישר מהחבית לאיסוף גשם?)
     
    האחות אטקינסון רצתה גם שמנת — היא אמרה שהם צריכים לשמור קצת בצד, לא למכור הכול למחלבה. היא רצתה להכין מרקים ופודינגים מזינים למטופלת שלה. היא אכן הכינה פודינגים ומיני ג'לי מתערובות ארוזות שכמותן מעולם לא נכנסו לבית הזה. אמי היתה משוכנעת שהיא אכלה הכול בעצמה.
     
    פלורה עדיין קראה באוזני אלי, אבל עכשיו רק קטעים קצרים מהתנ"ך. כשסיימה וקמה, אלי ניסתה להיאחז בה. אלי בכתה, לפעמים השמיעה טענות מופרכות. היא אמרה שיש בחוץ פרה עם קרניים שמנסה להיכנס לחדר ולהרוג אותה.
     
    "לעתים קרובות נכנסים להם לראש רעיונות מהסוג הזה," אמרה האחות אטקינסון. "אסור לך להיכנע לה, או שהיא לא תניח לך יום ולילה. כאלה הם, הם חושבים רק על עצמם. כשאני כאן איתה לבד, היא מתנהגת יפה מאוד. אין לי שום בעיות איתה בכלל. אבל אחרי שאת מבקרת אצלה כל הבעיות מתחילות מחדש, כי היא רואה אותך ומתרגשת. את לא רוצה להקשות עלי את העבודה, נכון? כלומר, הבאת אותי לכאן כדי לקחת פיקוד, לא?"
     
    "אלי, אלי יקירה, אני צריכה ללכת," אמרה פלורה, ולאחות היא אמרה, "אני מבינה. אני באמת מבינה שאת צריכה לנהל את העניינים ואני מעריכה אותך. אני מעריכה אותך על העבודה שלך. בעבודה כמו שלך צריך הרבה סבלנות וטוב לב."
     
    אמי תהתה על כך — הייתכן באמת שפלורה לא רואה, או שמא היא מקווה לשדל את האחות אטקינסון לסבלנות ולטוב לב שאין לה באמצעות שבחים שהיא אינה ראויה להם? אבל לאחות אטקינסון היה עור של פיל, והיא היתה מרוצה מעצמה. תכסיסים כאלה לא השפיעו עליה.
     
    "זאת באמת עבודה קשה, ולא הרבה יכולות לעשות אותה," היא אמרה. "לא כמו האחיות האלה בבית חולים, שם הכול מוכן ומזומן בשבילן." לא היה לה פנאי להמשיך בשיחה — היא ניסתה לכוון את הרדיו הנייד שלה לתוכנית המוזיקה רחבת ריקודים דמיונית.
     
    אמי היתה שקועה בבחינות הגמר שלה ובטקס הסיום שייערך ביוני בבית הספר. היא התכוננה לחתונה שלה ביולי. חברות באו במכונית ולקחו אותה לתופרת, למסיבות, לבחור הזמנות ולהזמין עוגה. הלילכים פרחו, הערבים התארכו. הציפורים חזרו והחלו לקנן, אמי פרחה במרכז תשומת הלב של כולם, רגע לפני שתפצח בהרפתקה הרצינית להפליא של חיי נישואים. שמלתה תעוטר בשושני משי, ההינומה שלה תהודק לראשה בנזר של פנינים זערוריות. היא השתייכה לדור הראשון של נשים שחסכו את כספן ומימנו לעצמן את החתונות שלהן — מפוארות הרבה יותר משהיתה משגת ידם של הוריהן.
     
    בערב האחרון שלה, החברה מהדואר באה להסיע אותה עם הבגדים והספרים והחפצים שצברה לנדוניה שלה והמתנות שקיבלה מהתלמידים שלה ומאחרים. המולה רבה וצחוק ליוו אותן כשהעמיסו הכול במכונית. פלורה יצאה לעזור. החתונה הזאת היא מטרד רציני אפילו יותר ממה שחשבתי, צחקה פלורה. היא נתנה לאמי מפת קרוֹשֶה שסרגה בסתר. את האחות אטקינסון לא היה אפשר להרחיק מאירועים חשובים — היא הגישה לה בושם בבקבוקון זילוף. פלורה עמדה על המדרון בצד הבית כדי לנופף לשלום. היא הוזמנה לחתונה, אבל אמרה שלא תוכל לבוא כמובן, היא לא יכולה "לצאת" בימים טרופים אלה. כך ראתה אותה אמי בפעם האחרונה, עומדת לבדה לעת ערב במדרון הירוק שליד הבית שְחור הקירות, בסינר ובמטפחת כיאה לעקרת בית, ומנופפת נמרצות.
     
    "אולי עכשיו היא תקבל מה שהגיע לה כבר בסיבוב הקודם," אמרה החברה מהדואר. "אולי עכשיו הם יוכלו להינשא. היא מבוגרת מדי לילדים? בת כמה היא בכלל?"
     
    אמי חשבה שלא יפה לדבר כך על פלורה והשיבה שאינה יודעת. אך בינה לבינה היתה מוכרחה להודות שחשבה אותו דבר.
     
    אחרי שנישאה ועברה לבית משלה במרחק חמש מאות קילומטרים משם, אמי קיבלה מכתב מפלורה. אלי מתה. היא מתה אדוקה באמונתה, אמרה פלורה, ואסירת תודה על גאולתה. האחות אטקינסון תישאר עוד קצת, עד שיגיע זמנה להמשיך למטופל הבא. זה היה בעיצומו של הקיץ.
     
    השמועות על מה שקרה אחר כך לא הגיעו אליה מפלורה. כשהיא כתבה בחג המולד, נדמה שמובן מאליו בעיניה שהשמועות הגיעו לפניה.
     
    "מן הסתם כבר שמעת," כתבה פלורה, "שרוברט והאחות אטקינסון התחתנו. הם גרים כאן, בחלק הבית של רוברט. הם משפצים אותו כדי שיתאים לצורכיהם. לא מנומס מצדי לקרוא לה האחות אטקינסון, כמו שעשיתי עכשיו. אני צריכה לקרוא לה אודרי."
     
    מובן שהחברה מהדואר כתבה, וכן אחרות. זאת שערורייה שעוררה תדהמה והסעירה את המחוז — החתונה היתה חשאית ובלתי צפויה כמו זו הראשונה של רוברט (אף שוודאי לא מאותה סיבה), האחות אטקינסון נשארת לגור שם לצמיתות, ופלורה הפסידה בפעם השנייה. איש לא היה מודע לשום תקופת חיזור, והם שאלו את עצמם איך הצליחה האישה לפתות אותו. האם הבטיחה לו ילדים ושיקרה אשר לגילה?
     
    ההפתעות לא תמו עם החתונה. הכלה ניגשה לעניינים מיד עם השיפוצים שפלורה הזכירה. מיד הופיע חשמל ואחריו הטלפון. כעת הם שמעו את האחות אטקינסון — לנצח יקראו לה האחות אטקינסון — נוזפת בקו הטלפון המשותף בצַבָּעים ובמדביקי טפטים ובשירותי משלוחים. היא עיצבה הכול מחדש. היא קנתה תנור חשמלי והתקינה חדר אמבטיה, ומי יודע מאין הכסף? האם כולו שלה, מעסקאות על ערש דווי, מירושות מפוקפקות? האם של רוברט, האם תבע את חלקו? חלקה של אלי שהותירה להנאתו ולהנאתה של האחות אטקינסון, הזוג חסר הבושה הזה?
     
    כל השיפורים האלה קרו בצד אחד של הבית בלבד. הצד של פלורה נותר על כנו. שום אורות חשמל לא היו שם, שום טפטים או תריסים ונציאניים חדשים. כשהבית נצבע מבחוץ — בצבע שמנת וגימורים בירוק כהה — הצד של פלורה נותר עירום. הצהרת הפתיחה המשונה הזאת התקבלה תחילה ברחמים ובמורת רוח, אחר כך באהדה פחותה, כראיה לעיקשות ולתימהונות של פלורה (היא יכלה לקנות צבע משלה כדי שייראה נורמלי), ולבסוף כבדיחה. אנשים סטו מדרכם כדי לראות אותו.
     
    בבית הספר תמיד נערך נשף ריקודים לכבוד זוגות טריים. וחבילת מזומנים — שנקראה "שקיק של כסף" — הוגשה להם. האחות אטקינסון הפיצה שמועה שהיא לא תתנגד לקיום המנהג, אף על פי שהיא נישאת למשפחה שמתנגדת לריקודים. היו שחשבו שזאת תהיה חרפה לרַצותהּ, יריקה בפרצוף של פלורה. אחרים היו סקרנים מכדי להתאפק. הם רצו לראות איך הזוג הטרי יתנהג. האם רוברט ירקוד? באיזה מין תלבושת תופיע הכלה? הם השתהו עם העניין זמן־מה, אך לבסוף הנשף נערך, ואמי קיבלה דיווח.
     
    הכלה לבשה את השמלה שלבשה בחתונתה, או כך אמרה. אבל מי תלבש שמלה כזאת לחתונה בבית הכומר? היא קרוב לוודאי נקנתה במיוחד לרגל הופעתה בנשף. סאטן לבן כשלג עם צווארון לב שלא הלם את גילה במידה מגוחכת. החתן לבש חליפה כחולה כהה חדשה, והיא נעצה פרח בלולאת הכפתור. הם היו מחזה של ממש. שערה זה אך עוצב כדי לסמא את העין בהשתקפוּיות זולות, ופניה נראו כאילו הם עלולים להימרח על מקטורן של גבר, אם תשעינם על כתפו בזמן ריקוד. היא רקדה כמובן. היא רקדה עם כל גבר שנכח שם, חוץ מהחתן שישב שחוח ליד אחת המכתבות שהוצמדה לקיר. היא רקדה עם כל גבר שנכח שם — כולם טענו שהיו מוכרחים, זה המנהג — ואחר כך גררה את רוברט החוצה כדי לקבל את הכסף ולהודות לכולם על האיחולים. לנשים שבחדר המלתחות היא אף רמזה שחשה ברע מן הסיבה המובנת מאליה אצל נשואים טריים. אף אחת לא האמינה לה, ואכן התקווה הזאת מעולם לא התממשה, אם אכן טיפחה כזו. כמה מהנשים חשבו שהיא משקרת להן מתוך זדון, מזלזלת בתבונתן, נוהגת בהן כִּפְתַיות. אך אף אחת מהן לא עירערה על טענתה, אף אחת לא נהגה בה בגסות רוח — אולי כי ניכר היטב שהיא מסוגלת לגסות רוח כפולה ומכופלת.
     
    פלורה לא נכחה בנשף.
     
    "גיסתי לא רקדנית," אמרה האחות אטקינסון. "תקועה בימי קדם." זאת היתה הזמנה לצחוק על פלורה שהיא תמיד כינתה גיסתי, אף שלא היתה לה הזכות.
     
    אמי כתבה לפלורה אחרי ששמעה את כל הדברים האלה. משום שהיתה מרוחקת מהזירה, ואולי בהתקף חשיבות שמקורו בכך שאף היא כלה טרייה, נדמה ששכחה לאיזה מין אדם היא כותבת. היא הציעה אהדה והביעה זעם ואמרה דברים בוטים ומבזים על האישה — שבעיני אמי הנחיתה לפלורה מכה כזאת. בתגובה כתבה לה פלורה שאין לה מושג מאין אמי מקבלת את המידע הזה, אבל נראה שלא הבינה, או שהקשיבה לאנשים מרושעים, או שקפצה למסקנות לא מוצדקות. מה שקורה במשפחה של פלורה אינו עניינו של איש, ואיש בהחלט לא צריך לרחם עליה או לכעוס בשמה. פלורה אמרה שהיא שמחה ומאושרת בחייה כתמיד, ושהיא אינה מתערבת במעשיהם או ברצונם של אחרים כי דברים כאלה אינם מעניינה. היא איחלה לאמי אושר בנישואיה, וקיוותה שבמהרה תהיה שקועה בחובותיה ולא יישאר לה זמן לדאגות אשר לחיים של אנשים שהכירה פעם.
     
    אמי אמרה שהמכתב הזה הכתוב היטב פגע בה מאוד. היא ופלורה חדלו להתכתב. אמי אכן הלכה ושקעה בחייה ולבסוף נעשתה אסירה בהם.
     
    אבל היא חשבה על פלורה. לימים, כשדיברה לפעמים על מה שהיתה יכולה להיות או לעשות, היא היתה אומרת, "לו הייתי סופרת — אני באמת חושבת שהייתי יכולה; יכולתי להיות סופרת — אז הייתי כותבת את סיפור החיים של פלורה. ואת יודעת איך הייתי קוראת לו? 'הרווקה הנאווה'."
     
    הרווקה הנאווה. היא אמרה את המילים בטון חגיגי ורגשני שתיעבתי. ידעתי — או חשבתי שאני יודעת — בדיוק מדוע מצאו חן בעיניה. האציליות והמסתורין. הרמז לבוז שהופך להערכה. הייתי בת חמש־עשרה או שש־עשרה באותה עת, והאמנתי שאני יכולה לקרוא את הלכי רוחה. שאני יכולה לראות מה היא תעשה מפלורה, מה היא כבר עשתה. היא תהפוך אותה לדמות אצילית שמשלימה עם נטישה, עם בוגדנות, שסולחת ומפנה את הדרך, לא פעם אלא פעמיים. בלי טענות ומענות. פלורה שקועה במטלות משובבות הנפש שלה, היא מנקה את הבית ומפנה גללים מהרפת, היא שולפת עיסה מדממת מתוך מיטת אחותה, וכשנדמה סוף־סוף שהעתיד מאיר לה פנים — אלי תמות ורוברט יתחנן לסליחתה ופלורה תשים סוף לתחינותיו ותעניק לו את עצמה כתשורה גאה — אודרי אטקינסון תיכנס אל החצר במכוניתה ותדחק את פלורה הצדה בפעם השנייה, באופן תמוה ומוחץ יותר מאשר בפעם הראשונה. והיא תצטרך להתמודד עם צביעת הבית, עם אורות החשמל, עם כל הפעילות המשגשגת מעבר לקיר. "רחבת ריקודים דמיונית", "איימוס ואנדי". חסל סדר קומדיות סקוטיות או טקסים עתיקים. היא בטח רואה אותם מתרחקים במכוניתם אל הנשף — אהובהּ לשעבר והאישה קרת הלב והטיפשה והלא יפה בתכלית הזאת בשמלת החתונה הלבנה. צוחקים עליה. (ומובן שהיא העבירה את החווה על שמם של אלי ורוברט, ומובן שהוא ירש אותה, ועכשיו הכול שייך לאודרי אטקינסון.) בִּפרוֹח רשעים. אבל זה בסדר. זה בסדר — הנבחרת שופעת סבלנות וענווה ואפופה הילה של ודאות שאין בכוחם של האירועים להעֵם.
     
    כך האמנתי שאמי תצייר את הדברים. מתוך צרותיה שלה טיפחה רעיונות מיסטיים, ולעתים היו חשאיוּת, רטט של כובד ראש בקולה שהרגיזו אותי, העירו את תשומת לבי למה שנראה כמו סכנה אישית. חשתי בעננה כבדה של קלישאות ועמדות נדושות אורבת לי, בכוח הבלתי מעורער של אם נכה שעלול ללכוד ולחנוק אותי. לא יהיה לזה סוף. אני חייבת להישאר חדת לשון וצינית, להתווכח ולהוריד אל הקרקע. בסופו של דבר ויתרתי אפילו על הכרה מהסוג הזה והגבתי בשתיקה.
     
    זאת דרך אלגנטית לומר שלא ניחמתי אותה, ושהייתי עבורה משענת עלובה כשכמעט לא היה לה אף אחד אחר.
     
    היו לי השגות משלי על הסיפור של פלורה. לא חשבתי שאני יכולה לכתוב רומן, אלא שאכתוב אותו. אנקוט גישה אחרת. הבנתי מה עומד מאחורי הסיפור של אמי והוספתי לו את מה שהשמיטה. פלורה שלי תהיה שחורה משחור כפי ששלה היתה צחה כשלג. מתענגת על העוול שנעשה לה ועל מחילתה, מרגלת אחרי חורבות חייה של אחותה. מכשפה פרסביטריאנית הקוראת בקול מתוך הספר הרעיל שלה. דרושה אכזריות־נגד, הברוטאליות התמימה יחסית של האחות אטקינסון עבת העור, כדי להשיב לה מלחמה, כדי לפרוח בצִלה. אבל היא נסוגה; כוחם של סקס ושל חמדנות רגילה מניסים וסוגרים אותה בצד הבית שלה עם מנורות הנפט. היא מתכווצת, קורסת לתוך עצמה, עצמותיה מתקשות ומפרקיה מִתְעבּים — אה־הה, זהו זה, זהו זה, אני כבר יכולה לראות את יופיו הגולמי של הסוף שארקח! היא הופכת נכה בעצמה בעקבות דלקת פרקים, בקושי יכולה לזוז. וכעת אודרי אטקינסון מסירה את הכפפות — היא דורשת את הבית כולו. היא רוצה שרוברט ישבור את המחיצות שבנה בעזרת פלורה כשהתחתן עם אלי. היא תספק לפלורה חדר, היא תדאג לה. (אודרי אטקינסון לא רוצה שיחשבו שהיא מפלצת, ואולי באמת אינה כזאת.) אז יום אחד רוברט נושא את פלורה — בפעם הראשונה והאחרונה הוא נושא אותה בזרועותיו — לחדר שאשתו אודרי הכינה למענה. ומרגע שפלורה ספונה לבטח בפינתה המוארת והמוסקת היטב, אודרי אטקינסון פוצחת בניקיון החדרים שזה אך התפנו, החדרים של פלורה. היא נושאת ערמה של ספרים ישנים אל החצר. שוב אביב, זמן ניקיון, העונה שבה פלורה עצמה ביצעה משימות כאלה, וכעת פניה החיוורים הם שמופיעים מאחורי וילונות הרשת החדשים. היא גררה את עצמה מהפינה שלה, היא רואה את השמים התכולים והעננים הגבוהים המרחפים מעל לשדות המוצפים, את העורבים המתנצחים, את הנחלים השוצפים, את ענפי העצים המאדימים. היא רואה את העשן עולה מהכבשן בחצר, שם נשרפים הספרים שלה. הספרים המצחינים הישנים האלה, כפי שקראה להם אודרי. מילים ודפים, השדרות הכהות המבשרות רע. הנבחרים, המקוללים, התקוות הקלושות, ייסורי התופת — הכול עולה בעשן. בא אל קצו.
     
    בעיני, הדמות המסתורית באמת בסיפור, כפי שסיפרה אותו אמי, היא רוברט. הוא אף פעם לא אומר שום דבר. הוא מתארס לפלורה. הוא הולך לצדה לאורך הנהר כשאלי מזנקת עליהם לפתע. הוא מוצא את הקוצים של אלי במיטתו. הוא מבצע את עבודות הנגרות הנדרשות עקב נישואיו לאלי. הוא מקשיב, או שלא, בזמן שפלורה קוראת בקול. בסופו של דבר הוא יושב שחוח ליד מכתבה בבית ספר בזמן שהכלה הנוצצת שלו רוקדת עם כל הגברים.
     
    ואלה סך כל הופעותיו ומעשיו הפומביים. אבל הוא זה שהחל הכול, בחשאי. הוא עשה את זה לאלי. הוא עשה את זה לילדה הרזה והפראית הזאת שעה שהיה מאורס לאחותה, והוא עשה לה את זה שוב ושוב כשלא נותר ממנה אלא גוף חרב, יולדת כושלת, מרותקת למיטה.
     
    הוא בטח עשה לה את זה גם, לאודרי אטקינסון, אך התוצאות היו הרסניות פחות.
     
    המילים האלה, עשה את זה — המילים שאמי, ממש כמו פלורה, לא היתה מעיזה להעלות על דל שפתיה — היו מסעירות בעיני. לא חשתי שום סלידה הגונה או תרעומת הגיונית. הפניתי גב לאזהרה. אפילו גורלה של אלי לא הרתיע אותי. לא כשדמיינתי את הפעם הראשונה ההיא — הייאוש שבה, קריעת הבגדים, המאמצים. באותם ימים הייתי מגניבה מבטים עורגים בגברים. התפעלתי ממפרקי ידיהם ומצווארם ומכל פיסת חזה שנחשפה מאחורי כפתור פתוח, ואפילו מהאוזניים ומכפות הרגליים בנעליים. לא ציפיתי מהם לשום דבר הגיוני, רק להיות אפופה בתשוקתם. היו לי מחשבות דומות על רוברט.
     
    מה שהפך את פלורה למרושעת בסיפור שלי הוא בדיוק מה שהפך אותה לנערצת בעיני אמי — הפניית הגב לסקס. נלחמתי בכל מה שאמי רצתה לומר לי בנושא; תיעבתי אפילו את צניחת קולה, את הזהירות הקודרת שבה ניגשה אליו. אמי גדלה בתקופה ובמקום שבהם סקס היה מטלה אפלה עבור נשים. היא ידעה שאפשר למות מזה. אז היא כיבדה את ההגינות, את ההתחסדות, את הקרירות המינית שיכולות להגן עלייך. ואני גדלתי באימה מההגנה הזאת בדיוק, מהרודנות האנינה שלטעמי התפשטה לכל תחומי החיים וכפתה מסיבות תה וכפפות לבנות ושאר אווילוּיות צלצלניות מעין אלה. העדפתי מילים גסות ופריצת גבולות, עוררתי את עצמי במחשבה על פזיזותם ושתלטנותם של גברים. מה שמוזר הוא שהתפיסות של אמי הלמו רעיונות מתקדמים לזמנה, ושלי הידהדו את הרעיונות המקובלים בזמני. וזאת חרף העובדה ששתינו האמנו שאנחנו עצמאיות במחשבתנו, וגרות במקום נחשל שלא מסוגל להכיל שינויים כאלה. כאילו שנטיות שלכאורה טבועות עמוק בנפשנו, אישיות וייחודיות לנו, נפוצו כמו נבגים ברוח השַלֶטֶת, תרות אחר כל מקום שהוא לנחות עליו, כל קבלת פנים שהיא.
     
    זמן לא רב לפני מותה, כשעדיין גרתי בבית, קיבלה אמי מכתב מפלורה האמיתית. הוא נשלח מהעיירה הסמוכה לחווה, העיירה שפלורה היתה נוסעת אליה עם רוברט בעגלה כשהיא נאחזת בשקים של צמר או של תפוחי אדמה.
     
    פלורה כתבה שהיא כבר לא גרה בחווה.
     
    "רוברט ואודרי עדיין שם," היא כתבה. "לרוברט יש איזו בעיה בגב אבל חוץ מזה שלומו טוב מאוד. אודרי סובלת מזרימת דם לא תקינה ולעתים קרובות מתקשה לנשום. הרופא אומר שהיא חייבת לרדת במשקל אבל נראה שכל הדיאטות לא עובדות. החווה משגשגת. הם זנחו לגמרי את עסקי הכבשים ועברו לפרות חולבות. כמו שאולי שמעת, הדבר הכי חשוב היום זה לקבל את מכסת החלב שלך מהממשלה, ואז את מסודרת. הרפת הישנה מאובזרת כולה במכונות חליבה ובציוד המתקדם ביותר, היא פלא של ממש. כשאני מבקרת שם אני בקושי מבינה איפה אני."
     
    היא המשיכה וכתבה שהיא מתגוררת בעיירה כבר כמה שנים ועובדת כזבנית בחנות. היא בטח אמרה איזה מין חנות, אבל אני לא זוכרת עכשיו. היא לא אמרה דבר כמובן לגבי מה שהוביל אותה להחלטה הזאת — אם למעשה סולקה מהחווה שלה או שמכרה את חלקה, מן הסתם לא ברווח גדול. היא הדגישה את העובדה שהיא ורוברט ואודרי בקשרי ידידות. היא אמרה שבריאותה טובה.
     
    "שמעתי שהמזל לא האיר לך בתחום הזה", היא כתבה. "נתקלתי בקלֶטה בּארנס, לשעבר קלטה סטייפלטון מבית הדואר בעיירה, והיא אמרה לי שיש לך איזו בעיה בשרירים והיא אמרה שגם הדיבור שלך נפגע. עצוב לשמוע, אבל בימינו יודעים לעשות דברים נהדרים כל כך, אז אני מקווה שהרופאים יוכלו לעזור לך."
     
    מכתב מטריד, משמיט דברים כה רבים. בלי שום אזכור לרצון האל או לתפקידו בסבל שלנו. שום מילה בנוגע לכנסייה, ואם היא עדיין הולכת אליה. אני לא חושבת שאמי השיבה למכתב אי־פעם. כתב היד היפה והקריא שלה, כתב יד של מורה, הידרדר, והיא התקשתה להחזיק עט. היא כל הזמן התחילה מכתבים ולא סיימה אותם. הייתי מוצאת אותם פזורים ברחבי הבית.
     
    מרי היקרה לי מכול, נכתב בפתיחתם. רות יקירתי, ג'ואן הקטנה היקרה שלי (אם כי אני מבינה שאת כבר לא קטנה), חברתי היקרה קלֶטה, מרגרט חביבתי. הנשים האלה היו חברות מימיה כמורה מימי הסמינר למורות ומשנותיה בתיכון. כמה מהן היו תלמידות לשעבר. יש לי חברות בכל רחבי המדינה, היא היתה אומרת בהתרסה. יש לי חברות טובות, טובות.
     
    אני זוכרת שראיתי מכתב אחד שהתחיל במילים: חברת נעורי. אני לא יודעת למי הוא נכתב. כולן היו חברות נעוריה. אני לא זוכרת מכתב שהחל במילים לפלורה יקירתי הנערצת מכול. תמיד עיינתי בהם, ניסיתי לקרוא את מילות הפתיחה ואת מעט המשפטים שכתבה, ומשום שלא יכולתי לשאת תחושת עצבות, נתקפתי קוצר רוח מהשפה המליצית, מהפנייה הישירה לאהבה ולרחמים. היא תקבל יותר, חשבתי (תקבל ממני, כלומר), אם תשכיל לסגת בכבוד במקום לנסות כל הזמן להטיל את צִלה הדָווּי.
     
    בשלב זה איבדתי עניין בפלורה. תמיד חשבתי על סיפורים, ובאותו זמן מן הסתם היה לי סיפור חדש בראש.
     
    אבל חשבתי עליה מאז. תהיתי איזה מין חנות. חנות כלי עבודה או סדקית, שם עליה ללבוש סרבל; או בית מרקחת, שם היא במדים כמו אחות; או חנות לבגדי נשים, שם מצפים ממנה להיות אופנתית ומעודנת? אולי היא נאלצה ללמוד על מערבלי מזון או מסורים, כותונות לילה, מוצרי קוסמטיקה, אפילו קונדומים. היא נאלצה לעבוד כל היום תחת אורות חשמל ולתפעל קופה רושמת. האם סילסלה את שערה? צבעה את ציפורניה, את שפתיה? היא בטח מצאה מקום לגור — דירה קטנה עם מטבחון שמשקיפה אל הרחוב הראשי, או חדר באכסניה. איך היתה יכולה להמשיך להיות קמרונית? איך הגיעה לכנסייה הנידחת ההיא אלא אם כן קנתה מכונית ולמדה לנהוג בה? ואם כן, אולי תיסע בה לא רק לכנסייה אלא למקומות אחרים. אולי תצא לחופשות. אולי תשכור בית נופש על גדת אגם לשבוע, תלמד לשחות, תבקר באיזו עיר. אולי תאכל ארוחות במסעדה, אולי במסעדה שמגישים בה אלכוהול. אולי תתיידד עם נשים גרושות.
     
    אולי תפגוש גבר. אחיה האלמן של איזו חברה, אולי. מישהו שלא יודע שהיא קמרונית, או מי הם בכלל הקמרונים. שלא מכיר את הסיפור שלה. מישהו שמעולם לא שמע על הבית הצבוע חלקית או על שתי הבגידות, או שנדרשה לכל כבודה העצמי ותמימותה כדי לא להפוך לבדיחה. אולי הוא ירצה לקחת אותה לרקוד, והיא תצטרך להסביר שאינה יכולה. הוא יהיה מופתע אבל לא יירתע — כל הסיפור הקמרוני הזה אולי יהיה אקזוטי בעיניו, כמעט מקסים. כך הוא ייראה לכל אחד. היא התחנכה על ברכיה של איזו דת משונה, יאמרו אנשים. היא חיה שנים רבות באיזו חווה שכוחת אל. היא מוזרה קצת אבל באמת נחמדה מאוד. וגם נאה. במיוחד מאז שסילסלה את שערה.
     
    אולי אכנס לחנות ואתקל בה.
     
    לא. לא. היא בטח כבר מתה מזמן.
     
    אבל נניח שהייתי נכנסת לחנות — אולי לחנות כולבו. אני רואה מקום עם אווירה קרירה, תצוגות פשוטות, המראה המודרני המיושן של שנות החמישים. נניח שאישה גבוהה ונאה, לבושה יפה, היתה ניגשת לעזור לי, והייתי יודעת איכשהו, על אף השיער שהותפח בספריי והשפתיים והציפורניים הוורודות או הכתומות — הייתי יודעת שזאת פלורה. הייתי רוצה להגיד לה שאני יודעת, שאני מכירה את הסיפור שלה אף על פי שמעולם לא נפגשנו. אני מדמיינת את עצמי מנסה לומר לה. (עכשיו זה חלום, אני מבינה את זה כחלום.) אני מדמיינת אותה מקשיבה בארשת נעימה. אבל היא מנידה בראשה. היא מחייכת אלי, ובחיוכה ניכר איזה לעג, איזה זדון קלוש, בטוח בעצמו. וכן מיאוס. היא לא מופתעת שאני מספרת לה את הסיפור, אבל נמאס לה ממנו, ממני ומהתפיסה שלי אותה, מהמידע שלי, מהמחשבה שלי שאני יכולה לדעת עליה משהו.
     
    אך כמובן על אמי אני חושבת, אמי כפי שהיתה בחלומות האלה, אומרת זה שום דבר, רק הרעד הזה; אומרת בסלחנות כה קלילה ומעוררת השתאות, אה, ידעתי שתבואי יום אחד. אמא שלי מפתיעה אותי ועושה זאת כמעט באדישות. המסכה שלה, הגורל שלה ורוב השפעות המחלה שלה לא ניכרים בה. איזו הקלה חשתי, ואיזו שמחה. אבל עכשיו אני נזכרת שהייתי גם מוטרדת. אני מוכרחה לומר שהרגשתי קצת מרומה. כן. פגועה. מרומה, נבגדת לנוכח התפנית המבורכת הזאת, המתקת הדין. אמי יוצאת בשאננות מכלאה הישן, ויש לה אפשרויות וכוחות שמעולם לא חלמתי שהיו לה, משנה לא רק את עצמה. גם את גוש האהבה המריר שנשאתי בקרבי כל הזמן הזה היא הופכת לרוח — לדבר־מה חסר תוחלת ומיותר, כמו היריון מדומה.
     
    גיליתי שהקמרונים הם — או היו — שריד חסר פשרות של הקוֹבֶנַנטֶרים, הסקוטים האלה שבמאה השבע־עשרה עשו יד אחת עם אלוהים כנגד ספרי תפילה, בישופים וכל רמז לקתוליות או להפרעות מצד המלך. הם נקראים על שם ריצ'ארד קמרון, מטיף מנודה או מטיף "שדה" שחוסל עד מהרה. הקמרונים — במשך תקופה ארוכה הם העדיפו להיקרא פרסביטריאנים רפורמים — יצאו לקרב כשהם שרים את תהילים ע"ד וע"ח. הם הכו למוות את הבישוף היהיר של סנט אנדרוס על הכביש הראשי והדהירו את סוסיהם על גופתו. אחד הכמרים שלהם, כולו שמחה נחושה על תלייתו שלו, גזר נידוי על כל יתר המטיפים בעולם.