צופן הישראליות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צופן הישראליות
מכר
מאות
עותקים
צופן הישראליות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צופן הישראליות

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 2011
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים

    פרופ´ גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל את המכון לחקר הטיפוח בחינוך. מחקריו עוסקים בפענוח הקודים התרבותיים המכוננים את ההגות הפילוסופית והחברתית ואת היצירה הספרותית והקולנועית בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית. תחומי מחקרו נעים בין חקר תרבות לחינוך והוראה משמעותית.  ספרו "צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים", היה רב מכר ועובד לסרט תיעודי.

    תקציר

    "תמיד היינו שרוטים, ועודנו כאלה"
     
    את לוחות הברית שנושא פרופ ´ גד יאיר בספר הזה הוא לא קיבל מאלוהים במעמד הר סיני. הוא קיבל אותם מעם ישראל, בראשית המאה המאה העשרים ואחת. עשרת הדיברות שלו הם לא ציוויי מוסר ודת העומדים בבסיס היהדות אלא עשרת קווי האופי העיקריים של הישראליות. במקום "לא תגנוב" – "לא תצא פראייר" במקום "כבד את אביך ואת אמך" -  "בוז להייררכיה" במקום "לא תענה ברעך עד שקר" – "יאללה, חפיף, תאלתר".
     
    צופן הישראליות: "עשרת הדיברות: קוד ההפעלה של הישראלים" הוא פנינה נדירה בארון הספרים שלנו. רק לעתים רחוקות מחליט מרצה בכיר מהאוניברסיטה לצאת ממגדל השן, לזנוח את שיח הסתרים האקדמי ולחלוק עם הקורא ההדיוט ידע והבחנות יקרים מפז, ובעברית בהירה וחודרת.
    השאלות שמעסיקות את גד יאיר מציקות לכל ישראלי התוהה מיהו ומהו וגם למה הוא. למה תמיד נישאר מבודדים בין כל העמים? למה במקום לתכנן אנחנו מאלתרים? למה הכביש שייך לאבא שלנו? למה כולנו כאן אחים? למה אף אחד כאן לא סותם את פיו? ולמה מחאת האוהלים של קיץ 2011 היא ישראלית למהדרין?
     
    צופן הישראליות  מספק תשובות על שאלות אלה ורבות אחרות. הספר הנדיב והחכם הזה חושף את מרכיביה העמוקים של הזהות הישראלית – את המתחים, הסתירות והחרדות שמעל ומתחת לפני השטח. על בסיס עדויות שנאספו בשאלונים, תצפיות וראיונות עומק, ובתוספת מקבץ של אנקדוטות מהמציאות היומיומית, בוחן יאיר את הישראלים בחינה מקיפה ומציג את הישראליות על כל גוניה - אלימה ומחבקת, תוקפנית ורגישה, אנושית וחרדה. פסיכית, בקיצור. לבאים בשערי הספר הזה אין אלא לאחל: ברוכים הבאים לישראל.

     
    פרופ ´ גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בפענוח הקודים התרבותיים המכוננים את ההגות הפילוסופית והחברתית ואת היצירה הספרותית והקולנועית בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית. ספרו זה, הרביעי במספר, מציע לראשונה התבוננות עצמית על חיי היומיום בישראל.

    פרק ראשון

    הקדמה:
    הישראליות כפוסט־טראומה

    "הישראלים? הם ישירים, עוזרים, מכירי תודה, נזקקים לאהבה, עייפים; הם מרדנים ולא נבהלים בקלות; יש להם דעות מוצקות, הם אסרטיביים ומלאי ביטחון; קשוחים אבל חמים, חיוביים אבל מציאותיים, חיים את היום, אדישים מרוב שהם מותשים. הם חזקים, והחוזק שלהם נובע מפרנויה ומידיעה שיסודות המדינה שלהם מעורערים; יש להם תחושה משפחתית וקהילתית חזקה, אבל רק בתוך הקבוצה שלהם; הם קמים לזקנים באוטובוס אבל דוחפים כדי להיכנס אליו; חום, אגרסיביות, פחד עמוק לצאת פראייר; לא תמימים, עקשנים, יוצרים קשרים במהירות, קולניים; נפתחים מהר לאנשים; חצופים ואומרים מיד מה שחושבים; בוטים, רעשניים, סוררים - לא אוהבים לציית לכללים. בכל מקום שאפשר - לא לעמוד בתור, בכל מקום שאפשר - לעבור קו לבן: העיקר לא לציית לכל הכללים, לא לצאת פראייר; להגיע ראשון, להשיג, שישמעו אותם. חופשיים, אין להם הרבה מגבלות, אין להם הרבה מעצורים, כאילו הכול פתוח." (תשובות סטודנטים מחו"ל ומישראל)

    הצבר שהוספד עודנו כאן!
    אמת, הוא השתנה ויש בו יותר גוונים, אך שורשיו עוד נטועים באדמה ופריו דוקר־מתוק כבעבר. כך מתרשמים מאתנו אורחים מחוץ לארץ, כך מתרשם מאתנו העולם, כאז כן עתה. "אחרי שאתה עובר איזה מחסום של קשיחות אצלם, הישראלים אכפתיים, מסייעים ונחמדים," סיכמה סטודנטית אחת את התרשמותה. הישראלים, הוסיף אחר, "הם בו־זמנית פתוחים וקשים, עוזרים אך גסים. הם כנים אתך באופן אלים, אבל הכנות הזאת גם תומכת." וסטודנטית אחרת ביטאה את הניגוד של הצבר כך: "הישראלים פונים לקצוות: יש אנשים שיצעקו עליך כדי שתבין מה הם רוצים, יש שיתעלמו ממך, אבל יש גם כאלה שיֵצאו מגדרם כדי להסביר לך משהו." הצבריות לא פסה מן העולם, והקודים של הישראליות ושל מה שמכונן אותה נטועים עמוק בשורשי הזהות הקולקטיבית שלנו.
    אף שמדעני החברה שלנו נוטים להכחיש את העניין, בדומה אולי לרוב הישראלים, אורחים מחו"ל רואים בנו רקמה אנושית אחת: אלימה ומחבקת, תוקפנית ורגישה, אנושית אך רבת סתירות. פסיכית, בקיצור. "סכיזופרנית," הגדיר אחד. "במאניה־דיפרסיה," אמר אחר. "אובססיבית," הוסיפה שלישית. האמת היא שיש לנו סיבות טובות להיות קצת מוטרפים, וספר זה מבקש להבהיר למה ומדוע: למה אנחנו סכיזופרנים שחיים במאניה־דיפרסיה, מדוע אנחנו פוסט־טראומטיים עם עקצוץ של פרנויה. מטרתו לפענח את ה"שריטה" הישראלית - את סיבותיה, את מופעיה ואת השלכותיה. העדויות הרבות מלמדות שהשריטה נמצאת אתנו מזמן וככל הנראה תאפיין אותנו גם בעתיד. נכון שחלו כאן שינויים רבים. הסוציאליזם הקיבוצי, לדוגמה, פינה את מקומו לקפיטליזם אגואיסטי, והגאווה הלאומית של ששת הימים נהפכה בעיני רבים לכלימה של כיבוש לא נאור. אבל השינויים הללו הם קוסמטיים בלבד. בעומק נותרנו זהים. תמיד היינו שרוטים, ועודנו כאלה. הספר מבקש להדגים את היציבות התרבותית־נפשית הזאת, לחשוף את אופיים המשותף של הישראלים ואת התכונות המאפשרות לנו לזהות זה את זה מקילומטר.
    דוגמה ליסוד יציב בהוויה הישראלית היא ההיצמדות שלנו לחדשות. כבר לפני כארבעים שנה, בספרו "הישראלים: אבות ובנים", כתב עמוס אילון על ההקשבה הפולחנית של הישראלים לחדשות בכל שעה עגולה. האובססיה הזאת לא השתנתה, אולי אפילו החמירה. נכון, אין לנו טרנזיסטור ביד, אבל האינטרנט שִעבד אותנו לחדשות עוד יותר מבעבר. בכל רגע פנוי אנחנו עושים "ריפרֶש" לוואלה!, לנענע או ל־Ynet, העיקר לדעת מה קורה, לברר איזה אסון התרגש עלינו בשעה האחרונה. את העדויות הטריות שלהלן, שמסרו שני סטודנטים אמריקנים, היה אפשר לשתול בקלות בספרו של אילון: "בעניין החדשות ברדיו, נראה שהישראלים מגבירים את הווליום בכל שעה, זה שונה מאוד בארצות הברית," כתב סטודנט, ועמיתתו הוסיפה: "דבר אחד שהבחנתי בו הוא כמות שידורי החדשות - כל שעה. ואני זוכרת שנדהמתי לראות שבזמן שהחדשות משודרות כל האוטובוס משתתק, ואנשים אפילו משתיקים זה את זה כדי לשמוע. אין דבר כזה בארצות הברית."
    זהו אפוא ספר על יציבות, על המשכיות, על הומוגניות. היינו ונשארנו שרוטים; הפוסט־טראומה שלנו מלבלבת מאלפיים שנות גלות ומכות ואפליה והשמדה. לפיכך נספר כאן על יצר ההישרדות הישראלי ועל הפחד מכליה; נדבר על הטראומה משוֹאה גרמנית ועל החרדה מפצצה איראנית; נדון בדרך שבה פיגועים בקפה "מומנט" ובקו 18 נתפסים כהד לפוגרום קישינב. אנחנו חיים בלחץ מתמיד, חרדים לקיומנו, וחושבים שהסלע הקטן שעליו אנחנו ניצבים - מדינת ישראל - מעניק לעם היהודי הזדמנות אחרונה לשרוד באוקיינוס השנאה הנצחי. הסייסמוגרף שלנו מודד את הצונמי של האנטישמיות ורואה אותו מתנחשל לכיווננו שוב ושוב, מאז חורבן הבית ועד "עופרת יצוקה". משא ההיסטוריה היהודית מכביד עלינו, אבל גם נותן לנו כוח להאמין בעצמנו.
    זה לא בא ממקום טוב, גם לא מכוח. זה בא משריטה. מטראומה. מגלות וגירוש ופוגרום והשמדה. זה בא ממקום חרד ומאוים, המבקש שמצדה לא תיפול שנית ושאושוויץ לא תחזור. את התקתוק הישראלי של המאה העשרים ואחת מפעילים גלגלי השיניים של ההיסטוריה שלנו כולה: אברהם אבינו והארץ המובטחת, עבדות מצרים והמסע במדבר, חורבן בתי המקדש וגלות בבל ורומי, החיים הרדופים בנכר והחזרה הביתה, דרך מחנות אושוויץ ועתלית, בואכה רחוב הרצל, דרך בגין וכביש רבין. הישראלי תמיד רואה לנגד עיניו את הציר יהדות־ציונות: את אסונם של היהודים מיום היוולדם ואת התגובה הציונית ההולמת כנגד התוקפים בעידננו אנו. בכל תגובותינו מוטבע הניגוד ההיסטורי בין "כצאן לטבח" ובין "ועשה בהם שפטים". אנחנו מה שצרבו בנו התנועות ההיסטוריות הגדולות, ולכן כבר לפני שישים וחמישים וארבעים שנה היינו מה שאנו היום. על אפם ועל חמתם, וגם על אפנו ועל חמתנו, לפעמים.
    הדיברות שמכוננים את הזהות הישראלית אינם כתובים בשום מקום; אבל הם חקוקים בנו מילדות, והם ממשיכים לעצב את חיינו יום אחר יום ולעשותנו דומים זה לזה. כוחה של התרבות הישראלית חזק עד כדי כך שאנו הופכים - על אף הדווקאיות והמרדנות הציונית, על אף ההתבדלות השבטית שלנו - לרקמה אחת. בסופו של דבר כולנו ישראלים, תוצרים של הטראומות והתגובה עליהן. מה יש בה בתגובה הזאת? למה אנחנו חיים בתחושה שהכול שייך לנו? למה אנחנו פוחדים לצאת פראיירים יותר משאנחנו פוחדים להישלח למלחמה? למה אנחנו יוצרים אינטימיות מיידית אך איננו יודעים לעשות אהבה? מדוע אנו מתפללים שיעשה שלום עלינו ובטוחים שזה לא יקרה? הספר מנסה לענות על השאלות האלה ובתוך כך להסביר מנין מגיחות החצפת הפנים, שנאת ההייררכיה, הבעלתנות, הדעתנות ויתר תכונותינו התרומיות.
    למותר לציין שהספר, כמו מושאי חקירתו, הוא חלק ממאניה ישראלית. יש לנו בלוטת זהות מוגדלת. מאוד. פעם שאלה אותי סטודנטית פלסטינית: "למה אתם כל הזמן שואלים אותנו 'מה אנחנו'? מה יש לכם עם הזהות? איפה אתם תקועים?" ובכן, אנחנו תקועים בהיסטוריה, ואנחנו תקועים במחאה נגד ההיסטוריה. אנחנו תקועים בין היהדות לציונות. זה חתיכת מקום, המקום הזה. אנחנו חיים בלב לבה של התנגשות בין שתי ציוויליזציות - והבעיה היא ששתיהן שלנו ואין פתרונים. המבוי הסתום מביא אותנו לעסוק בכפייתיות בשאלה מי אנחנו, וכמעט מדי יום ביומו אנחנו נבהלים מן התשובה הנגלית לנו במראָה או ברחוב וממשיכים לחפש לנו דרך. בכל יום עצמאות אנחנו חוגגים בעשרות טורים רפלקסיביים: הישראלי בטיסות, הישראלי בדרכים, הישראלי בחו"ל, הישראלי בנופש, הישראלי באוניברסיטה, הישראלי הלפלף והערס המצוי. אנחנו כל כך לא בטוחים בזהות שלנו עד שאנחנו דורשים הזדהות כאן ועכשיו: מה אתה? מי את? צפונבוני? אשכ־נאצי? פרֶחה? דוֹס? פולנייה? כפי שנראה בהמשך, הישראלי חי שבטים־שבטים, עדות־עדות, דתות־דתות, הגיוון פה רב והקבוצתיות מתלהמת, אבל ספר זה מבקש לעמוד על המשותף והיציב. הוא מבקש להמחיש עד כמה הספקות העצמיים שלנו נובעים מהתנגשות בין שתי התנועות הגדולות המכוננות את הישראליות - היהדות הגלותית מצד אחד והתנועה הציונית מצד אחר. הפרקים חושפים את העומק ההיסטורי של הטראומה הישראלית ומדגימים את השפעותיה על מגוון רחב של היבטים בחיינו.
    הספר מסתמך על שלל נתונים ממחקרים על הישראליות. בכתיבתו השתמשתי בנקודות מבט רבות, מבית ומחוץ; במאות תצפיות וראיונות עם ישראלים; במאות שאלונים שסטודנטים מחו"ל השיבו עליהם; בתגובות של הציבור הישראלי על פרסומים באתרי חדשות ועל מערכונים וקטעי טלוויזיה. על שאלוני המחקר השיבו ישראלים, הודים, אמריקנים, איטלקיות, שוודיות, נורווגים, אנגלים, גרמניות, צרפתים וקרואטיות - גלובוס שלם חשב עלינו כדי לסייע בכתיבת הספר. העדויות שנאספו לפעמים נוגעות ללב, בדרך כלל משעשעות. כדי שעמיתי באוניברסיטה לא יעשו לי את המוות מציג פרק הסיום מעט יותר מידע על הנתונים ששימשו בכתיבה, ובו גם אתייחס לכמה סוגיות אחרות העשויות להטריד את הקורא במהלך הפרקים: מיהו בדיוק הישראלי שמדובר בו, מה משקפים הנתונים שנאספו לצורך הכתיבה, האם יצירת תדמית משותפת של "הישראלים" אינה מוחקת את ההבדלים הבין־קבוצתיים בישראל, והאם בעצם מדובר בטקסט לא ביקורתי הממשיך את המסורת של "האליטה הציונית".
    הספר, חשוב לזכור, איננו ספר אקדמי. הוא אינו נוקט ניסוח כבד ונמנע מחפירה בציטוטים, באסמכתות ובדיונים מפולפלים על פרדיגמות ותיאוריות פוסט־ציוניות. להיפך, הוא חף לגמרי מפלפול נוקדני. עם זאת, הוא לא בלתי רציני. התזה שלו כללית (אנחנו פוסט־טראומטיים), והוא נוגע בעומק הזהות שלנו (מיציאת מצרים ועד היום). הוא מבקש לעורר מחשבה, דיבר אחר דיבר, מבקש לשמש מראה ולשקף אותנו, אבל לא כדי להוכיח שאנחנו הכי יפים במזרח התיכון ("הדמוקרטיה היחידה", בעלת "הצבא הכי מוסרי בעולם"). ניתוחו את הציוויליזציה הישראלית מציע אתגר של התבוננות עצמית, והמטרה היא לעורר בקורא הבנה פנימית מחודשת (קצת יומרני, אבל יאללה, תנו צ'אנס). מעל לכול הוא משקף את הסתירה המהותית, העמוקה שלנו - צבר עסיסי וקוצני שנע בין יהדות טראומטית לישראליות בפוסט. הדבש והעוקץ, המר והמתוק.
    את ההקדמה אסיים בשני ציטוטים שאף הם מספקים מבט מבחוץ על הישראלים, מבט שחושף את דיוקננו המשותף הייחודי:

    ישראל והתרבות שלה משקפים ניסוי אנושי משתנה תדיר, בלתי צפוי ויפהפה. בשישים שנות קיומה של ישראל כמסגרת מדינית היא טעתה טעויות רבות, ניסתה לגדול ולהתפתח במהירות רבה מדי, ואף שכחה את עצמה ושוב נזכרה, כל פעם מחדש. זאת לא ארץ לחלשי לב, ולא רק בגלל האלימות הפיזית שיש בה. אם מישהו אינו מוכן להתכופף ולהשתנות עם הרוח כאן, אין לו סיכוי להצליח במדינה הזאת. אחת מתכונות היסוד פה היא גמישות והשתנות.

    עד מהרה הצלחתי להבין את האיכויות הישראליות: הכוח שלהם, הביטחון העצמי שלהם, הנחישות והאומץ שלהם. באופן כללי תפסתי את הישראלים כפעילים מאוד וראיתי אצלם מחויבות רבה לעתיד - בניגוד להרגלים העצלים והמנומנמים של האיטלקים. חשוב שאזכיר גם תכונה תרבותית נוספת של הישראלים, והיא לחלוטין לא מוכרת למי שבא מסביבה יציבה ובטוחה: התפיסה המתמדת של האחר - של כל אחר - כאויב פוטנציאלי!

    הפחד מהאחר הזה הוא הדיבר הראשון שלנו.

    פרופ´ גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל את המכון לחקר הטיפוח בחינוך. מחקריו עוסקים בפענוח הקודים התרבותיים המכוננים את ההגות הפילוסופית והחברתית ואת היצירה הספרותית והקולנועית בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית. תחומי מחקרו נעים בין חקר תרבות לחינוך והוראה משמעותית.  ספרו "צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים", היה רב מכר ועובד לסרט תיעודי.

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 2011
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים
    צופן הישראליות גד יאיר

    הקדמה:
    הישראליות כפוסט־טראומה

    "הישראלים? הם ישירים, עוזרים, מכירי תודה, נזקקים לאהבה, עייפים; הם מרדנים ולא נבהלים בקלות; יש להם דעות מוצקות, הם אסרטיביים ומלאי ביטחון; קשוחים אבל חמים, חיוביים אבל מציאותיים, חיים את היום, אדישים מרוב שהם מותשים. הם חזקים, והחוזק שלהם נובע מפרנויה ומידיעה שיסודות המדינה שלהם מעורערים; יש להם תחושה משפחתית וקהילתית חזקה, אבל רק בתוך הקבוצה שלהם; הם קמים לזקנים באוטובוס אבל דוחפים כדי להיכנס אליו; חום, אגרסיביות, פחד עמוק לצאת פראייר; לא תמימים, עקשנים, יוצרים קשרים במהירות, קולניים; נפתחים מהר לאנשים; חצופים ואומרים מיד מה שחושבים; בוטים, רעשניים, סוררים - לא אוהבים לציית לכללים. בכל מקום שאפשר - לא לעמוד בתור, בכל מקום שאפשר - לעבור קו לבן: העיקר לא לציית לכל הכללים, לא לצאת פראייר; להגיע ראשון, להשיג, שישמעו אותם. חופשיים, אין להם הרבה מגבלות, אין להם הרבה מעצורים, כאילו הכול פתוח." (תשובות סטודנטים מחו"ל ומישראל)

    הצבר שהוספד עודנו כאן!
    אמת, הוא השתנה ויש בו יותר גוונים, אך שורשיו עוד נטועים באדמה ופריו דוקר־מתוק כבעבר. כך מתרשמים מאתנו אורחים מחוץ לארץ, כך מתרשם מאתנו העולם, כאז כן עתה. "אחרי שאתה עובר איזה מחסום של קשיחות אצלם, הישראלים אכפתיים, מסייעים ונחמדים," סיכמה סטודנטית אחת את התרשמותה. הישראלים, הוסיף אחר, "הם בו־זמנית פתוחים וקשים, עוזרים אך גסים. הם כנים אתך באופן אלים, אבל הכנות הזאת גם תומכת." וסטודנטית אחרת ביטאה את הניגוד של הצבר כך: "הישראלים פונים לקצוות: יש אנשים שיצעקו עליך כדי שתבין מה הם רוצים, יש שיתעלמו ממך, אבל יש גם כאלה שיֵצאו מגדרם כדי להסביר לך משהו." הצבריות לא פסה מן העולם, והקודים של הישראליות ושל מה שמכונן אותה נטועים עמוק בשורשי הזהות הקולקטיבית שלנו.
    אף שמדעני החברה שלנו נוטים להכחיש את העניין, בדומה אולי לרוב הישראלים, אורחים מחו"ל רואים בנו רקמה אנושית אחת: אלימה ומחבקת, תוקפנית ורגישה, אנושית אך רבת סתירות. פסיכית, בקיצור. "סכיזופרנית," הגדיר אחד. "במאניה־דיפרסיה," אמר אחר. "אובססיבית," הוסיפה שלישית. האמת היא שיש לנו סיבות טובות להיות קצת מוטרפים, וספר זה מבקש להבהיר למה ומדוע: למה אנחנו סכיזופרנים שחיים במאניה־דיפרסיה, מדוע אנחנו פוסט־טראומטיים עם עקצוץ של פרנויה. מטרתו לפענח את ה"שריטה" הישראלית - את סיבותיה, את מופעיה ואת השלכותיה. העדויות הרבות מלמדות שהשריטה נמצאת אתנו מזמן וככל הנראה תאפיין אותנו גם בעתיד. נכון שחלו כאן שינויים רבים. הסוציאליזם הקיבוצי, לדוגמה, פינה את מקומו לקפיטליזם אגואיסטי, והגאווה הלאומית של ששת הימים נהפכה בעיני רבים לכלימה של כיבוש לא נאור. אבל השינויים הללו הם קוסמטיים בלבד. בעומק נותרנו זהים. תמיד היינו שרוטים, ועודנו כאלה. הספר מבקש להדגים את היציבות התרבותית־נפשית הזאת, לחשוף את אופיים המשותף של הישראלים ואת התכונות המאפשרות לנו לזהות זה את זה מקילומטר.
    דוגמה ליסוד יציב בהוויה הישראלית היא ההיצמדות שלנו לחדשות. כבר לפני כארבעים שנה, בספרו "הישראלים: אבות ובנים", כתב עמוס אילון על ההקשבה הפולחנית של הישראלים לחדשות בכל שעה עגולה. האובססיה הזאת לא השתנתה, אולי אפילו החמירה. נכון, אין לנו טרנזיסטור ביד, אבל האינטרנט שִעבד אותנו לחדשות עוד יותר מבעבר. בכל רגע פנוי אנחנו עושים "ריפרֶש" לוואלה!, לנענע או ל־Ynet, העיקר לדעת מה קורה, לברר איזה אסון התרגש עלינו בשעה האחרונה. את העדויות הטריות שלהלן, שמסרו שני סטודנטים אמריקנים, היה אפשר לשתול בקלות בספרו של אילון: "בעניין החדשות ברדיו, נראה שהישראלים מגבירים את הווליום בכל שעה, זה שונה מאוד בארצות הברית," כתב סטודנט, ועמיתתו הוסיפה: "דבר אחד שהבחנתי בו הוא כמות שידורי החדשות - כל שעה. ואני זוכרת שנדהמתי לראות שבזמן שהחדשות משודרות כל האוטובוס משתתק, ואנשים אפילו משתיקים זה את זה כדי לשמוע. אין דבר כזה בארצות הברית."
    זהו אפוא ספר על יציבות, על המשכיות, על הומוגניות. היינו ונשארנו שרוטים; הפוסט־טראומה שלנו מלבלבת מאלפיים שנות גלות ומכות ואפליה והשמדה. לפיכך נספר כאן על יצר ההישרדות הישראלי ועל הפחד מכליה; נדבר על הטראומה משוֹאה גרמנית ועל החרדה מפצצה איראנית; נדון בדרך שבה פיגועים בקפה "מומנט" ובקו 18 נתפסים כהד לפוגרום קישינב. אנחנו חיים בלחץ מתמיד, חרדים לקיומנו, וחושבים שהסלע הקטן שעליו אנחנו ניצבים - מדינת ישראל - מעניק לעם היהודי הזדמנות אחרונה לשרוד באוקיינוס השנאה הנצחי. הסייסמוגרף שלנו מודד את הצונמי של האנטישמיות ורואה אותו מתנחשל לכיווננו שוב ושוב, מאז חורבן הבית ועד "עופרת יצוקה". משא ההיסטוריה היהודית מכביד עלינו, אבל גם נותן לנו כוח להאמין בעצמנו.
    זה לא בא ממקום טוב, גם לא מכוח. זה בא משריטה. מטראומה. מגלות וגירוש ופוגרום והשמדה. זה בא ממקום חרד ומאוים, המבקש שמצדה לא תיפול שנית ושאושוויץ לא תחזור. את התקתוק הישראלי של המאה העשרים ואחת מפעילים גלגלי השיניים של ההיסטוריה שלנו כולה: אברהם אבינו והארץ המובטחת, עבדות מצרים והמסע במדבר, חורבן בתי המקדש וגלות בבל ורומי, החיים הרדופים בנכר והחזרה הביתה, דרך מחנות אושוויץ ועתלית, בואכה רחוב הרצל, דרך בגין וכביש רבין. הישראלי תמיד רואה לנגד עיניו את הציר יהדות־ציונות: את אסונם של היהודים מיום היוולדם ואת התגובה הציונית ההולמת כנגד התוקפים בעידננו אנו. בכל תגובותינו מוטבע הניגוד ההיסטורי בין "כצאן לטבח" ובין "ועשה בהם שפטים". אנחנו מה שצרבו בנו התנועות ההיסטוריות הגדולות, ולכן כבר לפני שישים וחמישים וארבעים שנה היינו מה שאנו היום. על אפם ועל חמתם, וגם על אפנו ועל חמתנו, לפעמים.
    הדיברות שמכוננים את הזהות הישראלית אינם כתובים בשום מקום; אבל הם חקוקים בנו מילדות, והם ממשיכים לעצב את חיינו יום אחר יום ולעשותנו דומים זה לזה. כוחה של התרבות הישראלית חזק עד כדי כך שאנו הופכים - על אף הדווקאיות והמרדנות הציונית, על אף ההתבדלות השבטית שלנו - לרקמה אחת. בסופו של דבר כולנו ישראלים, תוצרים של הטראומות והתגובה עליהן. מה יש בה בתגובה הזאת? למה אנחנו חיים בתחושה שהכול שייך לנו? למה אנחנו פוחדים לצאת פראיירים יותר משאנחנו פוחדים להישלח למלחמה? למה אנחנו יוצרים אינטימיות מיידית אך איננו יודעים לעשות אהבה? מדוע אנו מתפללים שיעשה שלום עלינו ובטוחים שזה לא יקרה? הספר מנסה לענות על השאלות האלה ובתוך כך להסביר מנין מגיחות החצפת הפנים, שנאת ההייררכיה, הבעלתנות, הדעתנות ויתר תכונותינו התרומיות.
    למותר לציין שהספר, כמו מושאי חקירתו, הוא חלק ממאניה ישראלית. יש לנו בלוטת זהות מוגדלת. מאוד. פעם שאלה אותי סטודנטית פלסטינית: "למה אתם כל הזמן שואלים אותנו 'מה אנחנו'? מה יש לכם עם הזהות? איפה אתם תקועים?" ובכן, אנחנו תקועים בהיסטוריה, ואנחנו תקועים במחאה נגד ההיסטוריה. אנחנו תקועים בין היהדות לציונות. זה חתיכת מקום, המקום הזה. אנחנו חיים בלב לבה של התנגשות בין שתי ציוויליזציות - והבעיה היא ששתיהן שלנו ואין פתרונים. המבוי הסתום מביא אותנו לעסוק בכפייתיות בשאלה מי אנחנו, וכמעט מדי יום ביומו אנחנו נבהלים מן התשובה הנגלית לנו במראָה או ברחוב וממשיכים לחפש לנו דרך. בכל יום עצמאות אנחנו חוגגים בעשרות טורים רפלקסיביים: הישראלי בטיסות, הישראלי בדרכים, הישראלי בחו"ל, הישראלי בנופש, הישראלי באוניברסיטה, הישראלי הלפלף והערס המצוי. אנחנו כל כך לא בטוחים בזהות שלנו עד שאנחנו דורשים הזדהות כאן ועכשיו: מה אתה? מי את? צפונבוני? אשכ־נאצי? פרֶחה? דוֹס? פולנייה? כפי שנראה בהמשך, הישראלי חי שבטים־שבטים, עדות־עדות, דתות־דתות, הגיוון פה רב והקבוצתיות מתלהמת, אבל ספר זה מבקש לעמוד על המשותף והיציב. הוא מבקש להמחיש עד כמה הספקות העצמיים שלנו נובעים מהתנגשות בין שתי התנועות הגדולות המכוננות את הישראליות - היהדות הגלותית מצד אחד והתנועה הציונית מצד אחר. הפרקים חושפים את העומק ההיסטורי של הטראומה הישראלית ומדגימים את השפעותיה על מגוון רחב של היבטים בחיינו.
    הספר מסתמך על שלל נתונים ממחקרים על הישראליות. בכתיבתו השתמשתי בנקודות מבט רבות, מבית ומחוץ; במאות תצפיות וראיונות עם ישראלים; במאות שאלונים שסטודנטים מחו"ל השיבו עליהם; בתגובות של הציבור הישראלי על פרסומים באתרי חדשות ועל מערכונים וקטעי טלוויזיה. על שאלוני המחקר השיבו ישראלים, הודים, אמריקנים, איטלקיות, שוודיות, נורווגים, אנגלים, גרמניות, צרפתים וקרואטיות - גלובוס שלם חשב עלינו כדי לסייע בכתיבת הספר. העדויות שנאספו לפעמים נוגעות ללב, בדרך כלל משעשעות. כדי שעמיתי באוניברסיטה לא יעשו לי את המוות מציג פרק הסיום מעט יותר מידע על הנתונים ששימשו בכתיבה, ובו גם אתייחס לכמה סוגיות אחרות העשויות להטריד את הקורא במהלך הפרקים: מיהו בדיוק הישראלי שמדובר בו, מה משקפים הנתונים שנאספו לצורך הכתיבה, האם יצירת תדמית משותפת של "הישראלים" אינה מוחקת את ההבדלים הבין־קבוצתיים בישראל, והאם בעצם מדובר בטקסט לא ביקורתי הממשיך את המסורת של "האליטה הציונית".
    הספר, חשוב לזכור, איננו ספר אקדמי. הוא אינו נוקט ניסוח כבד ונמנע מחפירה בציטוטים, באסמכתות ובדיונים מפולפלים על פרדיגמות ותיאוריות פוסט־ציוניות. להיפך, הוא חף לגמרי מפלפול נוקדני. עם זאת, הוא לא בלתי רציני. התזה שלו כללית (אנחנו פוסט־טראומטיים), והוא נוגע בעומק הזהות שלנו (מיציאת מצרים ועד היום). הוא מבקש לעורר מחשבה, דיבר אחר דיבר, מבקש לשמש מראה ולשקף אותנו, אבל לא כדי להוכיח שאנחנו הכי יפים במזרח התיכון ("הדמוקרטיה היחידה", בעלת "הצבא הכי מוסרי בעולם"). ניתוחו את הציוויליזציה הישראלית מציע אתגר של התבוננות עצמית, והמטרה היא לעורר בקורא הבנה פנימית מחודשת (קצת יומרני, אבל יאללה, תנו צ'אנס). מעל לכול הוא משקף את הסתירה המהותית, העמוקה שלנו - צבר עסיסי וקוצני שנע בין יהדות טראומטית לישראליות בפוסט. הדבש והעוקץ, המר והמתוק.
    את ההקדמה אסיים בשני ציטוטים שאף הם מספקים מבט מבחוץ על הישראלים, מבט שחושף את דיוקננו המשותף הייחודי:

    ישראל והתרבות שלה משקפים ניסוי אנושי משתנה תדיר, בלתי צפוי ויפהפה. בשישים שנות קיומה של ישראל כמסגרת מדינית היא טעתה טעויות רבות, ניסתה לגדול ולהתפתח במהירות רבה מדי, ואף שכחה את עצמה ושוב נזכרה, כל פעם מחדש. זאת לא ארץ לחלשי לב, ולא רק בגלל האלימות הפיזית שיש בה. אם מישהו אינו מוכן להתכופף ולהשתנות עם הרוח כאן, אין לו סיכוי להצליח במדינה הזאת. אחת מתכונות היסוד פה היא גמישות והשתנות.

    עד מהרה הצלחתי להבין את האיכויות הישראליות: הכוח שלהם, הביטחון העצמי שלהם, הנחישות והאומץ שלהם. באופן כללי תפסתי את הישראלים כפעילים מאוד וראיתי אצלם מחויבות רבה לעתיד - בניגוד להרגלים העצלים והמנומנמים של האיטלקים. חשוב שאזכיר גם תכונה תרבותית נוספת של הישראלים, והיא לחלוטין לא מוכרת למי שבא מסביבה יציבה ובטוחה: התפיסה המתמדת של האחר - של כל אחר - כאויב פוטנציאלי!

    הפחד מהאחר הזה הוא הדיבר הראשון שלנו.