אחכה לך במוזיאון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחכה לך במוזיאון
מכר
מאות
עותקים
אחכה לך במוזיאון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אחכה לך במוזיאון

4.7 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    מותה של חברה קרובה מביא את טינה הופגוד לכתוב אל פרופסור גלוב, חוקר ששנים רבות קודם לכן הקדיש לה ולחברותיה ספר שעוסק באנשי הביצות. המכתב ממוען למוזיאון סילקבורג בדנמרק, שם מוצגים שרידיו של האיש מטולון, גופת כבול של אדם שחי במאה הרביעית לפני הספירה. אך החוקר מת מזמן, והמכתב מגיע לידיו של אנדרס לארסן, אוצר המוזיאון, אשר בהיעדר כתובת דוא”ל לשגר אליה תשובה תכליתית קצרה משיב לטינה במכתב משלו. חליפת המכתבים בין שני האנשים הבודדים הללו תצמיח ידידות אמיצה, ואף מעבר לכך.
     
    אחכה לך במוזיאון מביא סיפור מרגש על אהבה מאוחרת והזדמנות שנייה. אן יאנגסון מצליחה לגעת בתובנות עמוקות על החיים, על האהבה ועל ההפתעות שהם מזמנים לנו.

    פרק ראשון

    מובאה מתוך ההקדמה לאנשי הביצות מאת פ״ו גלוב (Faber&Faber, 1969): פרופסור גלוב משיב לחבורת תלמידות צעירות שיצרו עמו קשר בנוגע לתגליות ארכיאולוגיות חדשות. סִפרו אנשי הביצות מוקדש לתלמידות שכתבו אליו.
     
     
    13 באוגוסט 1964
     
    נערות יקרות,
     
    עם שובי הביתה מהמדבריות ומנאות המדבר של ממלכות השייח'ים, מצאתי את מכתביכן הנלהבים על שולחני. הם עוררו בי רצון לספר לכן, ולרבים אחרים המגלים עניין באבותינו הקדמונים, על אותן תגליות מוזרות בביצות דנמרק. לכן כתבתי בעמודים הבאים ״מכתב ארוך״ עבורכן, עבור בתי אלסבת, שהיא בת גילכן, ועבור כל מי שמבקשים לדעת על ימי קדם יותר מכפי שאפשר לגלות מהמחקרים המלומדים הקיימים בנושא. מפאת קוצר הזמן נדרשה לי שהות ארוכה כדי לסיים את המכתב, אך הרי הוא לפניכן. כולכן בגרתן מאז, וייתכן שכעת אתן מסוגלות להבין טוב יותר את מה שכתבתי על אנשי הביצות שחיו לפני אלפיים שנה.
     
    שלכן בברכה,
     
    פ״ו גלוב (פרופסור)
     
     
    ברי סנט אדמונדז
    22 בנובמבר
     
    פרופסור גלוב היקר,
     
    אמנם אף פעם לא נפגשנו, אך הקדשת לי פעם ספר. לי, לשלוש־עשרה מבנות כיתתי ולבתך. זה קרה לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי צעירה. עכשיו אני כבר לא. העניין הזה, שכבר אינני צעירה, מטריד אותי מאוד בימים אלה, ואני כותבת לך כדי לברר אם תוכל לעזור לי להשליט סדר והיגיון בכמה מהמחשבות שעולות לי בראש. ואולי אני מקווה שהכתיבה עצמה תשליט בהן סדר והיגיון, שהרי אני לא באמת מצפה שתענה לי. ככל הידוע לי, בהחלט ייתכן שאתה מת.
    אחת המחשבות האלה נוגעת לתוכניות שמעולם לא יצאו אל הפועל. אתה בטח מבין לְמה אני מתכוונת — אם אתה עדיין בחיים אתה כבר איש זקן מאוד, ולבטח עלה בדעתך שמה שבצעירותך האמנת שיקרה, מעולם לא קרה. למשל, אולי הבטחת לעצמך שתעסוק בספורט או בתחביב, באמנות או במלאכת יד, ועכשיו אתה מגלה כי איבדת את המיומנות הגופנית או את כוח הסיבולת הדרושים לכך. יש סיבות לכך שתוכניותיך לא יצאו אל הפועל, אבל אף אחת מהן אינה מספקת. אף סיבה אינה מכרעת. אי אפשר לומר: תכננתי לעסוק בציור בשמן אבל לא יצא לי, כי התברר שאני אלרגי לאחד הכימיקלים בצבע. החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם. במקרה שלי, הבטחתי לעצמי שאסע לדנמרק ואראה את האיש מטוֹלוּן. ולא עשיתי זאת. מהספר שהקדשת לי אני יודעת שראשו השתמר, אך לא ידיו וכפות רגליו הנאות. אבל די לי בפניו. פניו, כפי שהם מופיעים על כריכת ספרך, תלויים על קיר חדרי, אני רואה אותם מדי יום. מדי יום אני נזכרת בשלוותו, בהודו ובהדרו, במבטו חדור החכמה וההשלמה. הם מזכירים את פניה של סבתי, שהייתה יקרה לי עד מאוד. אני עדיין גרה במזרח אנגליה, וכמה רחוק מוזיאון סילקבורג ממזרח אנגליה? פחות מאלף קילומטרים במעוף הציפור? כמו לנסוע עד אדינבורו ובחזרה. כבר נסעתי לאדינבורו ובחזרה.
    כל זה לא קשור, אף שהוא מעורר בי תמיהה. הרי פניו של האיש מטולון משמעותיים כל כך במחשבותיי. איך ייתכן שלא עשיתי את המאמץ הקטן הדרוש כדי לראות אותם?
    קר במזרח אנגליה, קר וסחוף רוחות, וסרגתי לעצמי כובע גרב כדי לחמם את צווארי, את אוזניי ואת ראשי בזמן שאני מטיילת עם הכלב. כשאני חולפת על פני המראה במסדרון בדרכי החוצה, אני רואה את עצמי בפרופיל וחושבת כמה אני דומה כעת לסבתי. וכיוון שהפכתי להיות דומה לסבתי, פניי נעשו דומים לפניו של האיש מטולון. אותה לחי שקועה, אותו אף מחודד. כאילו השתמרתי במשך אלפיים שנה ואני עדיין ממשיכה להשתמר. האם ייתכן, לדעתך, שאני קרובה, גם אם דרך קשרי משפחה מסועפים, למשפחתו של האיש מטולון? אל תטעה, אני לא מנסה לייחד את עצמי בשום מובן. אני רואה אנשים אחרים בגילי — באוטובוסים או מטיילים עם הכלב או מחכים שנכדיהם יבחרו גלידה בדוכן — אנשים בעלי אותו מתאר פנים, אותו שילוב של רוגע, אנושיות וכאב. אבל אני רואה רבים אף יותר שתווי הפנים שלהם אינם כאלה. פניהם נטולי דאגה או חסרי ייחוד או כמושים או אוויליים.
    האמת היא שאני כן רוצה לייחד את עצמי. אני רוצה שתהיה משמעות לקשר שנוצר בינך וביני ב-1964 וקושר אותנו אל האדם שנקבר בביצת הכבול לפני אלפיים שנה. אני לא ברורה במיוחד. אנא אל תטרח לענות אם אינך סבור שאני ראויה לכך שתקדיש לי מזמנך.
     
    שלך בברכה,
     
    ט' הופגוד (גברת)
     
     
    מוזיאון סילקבורג
    דנמרק
    10 בדצמבר
     
    גברת הופגוד היקרה,
     
    אני מתייחס למכתבך הממוען אל פרופסור גלוב. פרופסור גלוב נפטר ב-1985. לו עדיין היה בחיים, היה הפרופסור בן 104 — עניין שאינו בלתי אפשרי, אך בלתי סביר.
    אני סבור שאת שואלת במכתבך שתי שאלות:
    א. האם יש סיבה שלא תבקרי במוזיאון?
    ב. האם יש אפשרות שאת קרובה רחוקה של האיש מטולון?
    בתשובה לשאלתך הראשונה, אני ממליץ לך לנסות ולבקר כאן. המאמץ לא אמור להיות גדול במיוחד. יש טיסות סדירות מסטנסטד, או, אם תעדיפי, מהית'רו או מגטוויק, לנמל התעופה באוֹרהוּס, שממנו הכי נוח להגיע לסילקבורג. המוזיאון פתוח מדי יום בין 10:00 ל-17:00, מלבד בימות החורף שבהם הוא פתוח רק בסופי השבוע בין 12:00 ל-16:00. לצד האיש מטולון תוכלי לראות כאן את האישה מאלינג וכן תצוגה הבוחנת את כל היבטי חייהם של בני תקופת הברזל — במה האמינו, איך חיו, ואיך כרו ועיבדו את המחצב שהעניק לתקופה זו את שמה. אמנם רק ראשו של האיש מטולון נשמר, אך שאר גופו שוחזר, כפי שתראי אם תבקרי אותנו כאן, והוא נראה בדיוק כפי שנראה כשנמשה מביצת הכבול, לרבות ידיו ורגליו.
    בתשובה לשאלתך השנייה, המרכז לגיאו־גנטיקה במוזיאון לתולדות הטבע מנסה בימים אלה לחלץ די־אן־איי מרקמותיו של האיש מטולון, מחקר שוודאי יעזור לנו להבין את קשריו הגנטיים לאוכלוסיית דנמרק כיום. ודאי קראת בספרו של פרופסור גלוב שבטביעת האצבע המורה בידו הימנית של האיש מטולון מופיע דפוס של לולאה סיבובית השכיח בקרב שישים ושמונה אחוזים מהדנים, תגלית שמגבירה את ביטחוננו בקיומם של קשרים כאלה. סביר להניח שקיים דמיון גנטי מסוים בין אוכלוסיית דנמרק ובריטניה, שכן הוויקינגים אמנם שבו לדנמרק ממסעותיהם באירופה, אך חלקם נטמעו באוכלוסייה המקומית. לאור זאת קיימת להערכתי אפשרות לקרבת משפחה, גם אם קלושה, בינך ובין האיש מטולון.
    אני מקווה שהמידע הזה מסייע לך ומצפה בכיליון עיניים לפגוש אותך אם תבקרי אותנו כאן.
     
    בברכה,
     
    האוצֵר
     
     
    ברי סנט אדמונדז
    6 בינואר
     
    מר אוצר יקר,
     
    כמה נדיב מצדך להשיב על מכתבי לפרופסור גלוב ולנסות לענות על מה שלהבנתך שאלתי. אבל אלה לא היו שאלות. הסיבה שלא ביקרתי אינה קשורה לקשיי נסיעה. אמנם עברתי את יום הולדתי השישים אבל אני עדיין בכושר. לו רציתי יכולתי לנסוע אפילו מחר. רק מעט פעמים בחיי היה המצב שונה. מצבי הגופני תמיד אפשר לי לעלות על טיסה או על מעבורת לדנמרק, מלבד בתקופה שאחרי לידות ומקרה אחד של רגל שבורה.
    מאחר שזהו מצב הדברים, אני נאלצת לבדוק מהן סיבותיי האמיתיות; תשובתך לשאלה שלא נשאלה עוררה בי רצון להיות כן עם עצמי. עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב.
    לחברתי הטובה ביותר בבית הספר קראו בלה. זה לא היה שמה האמיתי וגם לא השם שהופיע בהקדשתו של פרופסור גלוב; זהו שם חיבה המבוסס על יכולתה לבטא מילים באיטלקית. היא הייתה איומה בלימוד שפות, לפחות בכל הנוגע ליכולת לתקשר באמצעותן, אבל ידעה לחקות אותן נפלא. המילה האהובה עליה הייתה בליסימה. הייתה לה יכולת לטעון כל הברה במשמעות שהשתנתה לפי ההקשר, וכשאמרה אותה היה נדמה שהמילה מקבלת משמעות עמוקה מכפי שהייתה לה באמת. למעשה, כל מה שאמרה היה טעון במשמעות ובעוצמה רבות יותר משהיו לאותן מילים בפיו של כל אדם אחר.
    היינו חברות מהיום שבו נפגשנו, שהיה היום הראשון ללימודים. היא הייתה סוערת יותר ממני: הרפתקנית, חיה את הרגע. היא הטעינה אותי באנרגיה ובביטחון עצמי, ולכן אהבתי אותה. נדמה לי שמה שהיא אהבה אצלי היה היציבות. תמיד הייתי בסביבה, ידי תמיד מוכנה לאחוז בידה. היינו חברות כל ימי חיינו. כל ימי חייה; הרי אני עדיין חיה והיא לא. וכל חיינו דיברנו על הביקור שנערוך אצל האיש מטולון. אתה מבין, התכוונו לעשות זאת, אבל עוד לא. ראשית כול, רצינו להספיק להתענג על הציפייה לקראת החוויה הזאת לפני שנממש אותה. אולי גם חששנו מעט שהביקור יכזיב את תקוותינו. קיווינו שהוא יהיה משמעותי במובן מסוים — לא ידענו לומר באיזה מובן — אך הייתה גם סכנה שהוא לא יהיה כזה. חברותינו ללימודים מיהרו לנסוע לבקר אצלכם ברגע שהספר אנשי הביצות ראה אור בתרגום לאנגלית, אם לא קודם לכן. תחושת הבעלות שחשו כלפי האיש מטולון ופרופסור גלוב וכל הדברים הדניים שכבר היו ברשותן, רק התחזקה עם שובן. בלה ואני חשבנו שהן שטחיות ולא ראויות, ושהחוויה שעברו הייתה זניחה בהשוואה לזו שציפתה לנו. ביום מן הימים.
    ואז, ממש לפני שהגיע הזמן המתאים, שתינו טעינו והתחתנו צעירות מדי. אני נישאתי לאביו של הילד שנשאתי ברחמי, ובוססתי, פשוטו כמשמעו כמעט, בחייה של אשת איכר. היו לי מספיק הזדמנויות להרהר במאות השנים שבהן עמד האיש מטולון בכבול, לעקוב אחרי מרבצי הסחף שנמתחו בצבעים שונים לאורך הסלע האנכי, ולהתלבט במי מהם אבחר כמזרן וכשמיכה לשינה ממושכת. חיי היו קבורים. הטעות של בלה הייתה שונה משלי. היא נישאה לאיטלקי. לפעמים אני חושבת שאלמלא הענקנו לה את שם החיבה הזה, היא לא הייתה מתחתנת איתו. הוא היה גבר מבריק ומניפולטיבי. בכל פעם ששהיתי בחברתו הייתי מרגישה כאילו אכלתי עוגות קרם והחלקתי על הקרח בעת ובעונה אחת. הוא הדהים את בלה. הוא שחק אותה, וכשנהייתה דקיקה ומרוקנת הוא נסע לאיטליה עם בתם, עם בתה. זה לא נשמע בלתי אפשרי, נכון? שאישה תחזיר לעצמה בת שנסעה בסך הכול עד מילאנו? אבל כך היה. כל כך הרבה אנשים היו מעורבים וכל אחד משך לכיוון שונה. כולם היו חדורי נחישות לנצח כך או אחרת. כל אחד מהגורמים האלה — הכנסייה הקתולית, בתי המשפט, שירותי הרווחה — היה משוכנע שהצדק עמו. אני כשלעצמי מעולם לא הייתי נחרצת כל כך לגבי דבר בחיי. אחרי עשור הרשויות האיטלקיות ניצחו לבסוף, ובלה עברה לגור באיטליה כדי לחיות בקרבת בתה.
    במהלך העשור שקדם לעזיבתה, בתקופות הקשות ביותר, אחת מאיתנו הייתה מציעה שניסע לדנמרק, והאחרת הייתה מטילה וטו. הייתי אומרת: "אולי אם נראה פעם אחת את פניו של האיש מטולון נשאב ממנו קצת שלווה."
    היא הייתה אומרת: "כל המהות של האיש מטולון היא להביט למרחק, אל חלוף המאות. אני לא יכולה להביט למרחק."
    או שהייתה אומרת: "אני לא יכולה לסבול את זה יותר. בואי ניסע לדנמרק. אולי נרגיש שוב כפי שהרגשנו כשהיינו ילדות, חדורות תקווה."
    אני הייתי אומרת: "אבל אנחנו לא ילדות, נכון? ואנחנו צריכות להסדיר הכול לפני שנוכל לצפות לימים יפים יותר."
    כשהכול נגמר ישבתי בבית עם חיות המשק והיבול והילדים שלי. התראינו, כמובן, נסענו הלוך ושוב, אבל טרדות אמצע החיים הפכו אותנו לנשים מן השורה. חשבנו וחששנו ודיברנו על כל הדברים שנראים חשובים כשהזמן שנותר והזמן שעבר מאוזנים פחות או יותר. כסף, בריאות, מראה חיצוני, בני זוג, ילדים. בקושי דיברנו על האיש מטולון באותה תקופה, אף שנדמה לי ששתינו הבנו שלמרות הכול ציפינו לבקר אותו, וששתינו נדע כשהזמן המתאים יגיע.
    כשבלה חזרה מאיטליה היא חלתה. היא אושפזה לעתים קרובות, עברה טיפולים כאלה ואחרים, אבל תמיד דיברה ללא הרף על החלמה. הפעם כן תכננו. ביררנו איך לנסוע, חישבנו עלויות, בנינו תוכנית. הרגשתי שאנחנו עומדות לסגור מעגל, להגיע אל האיש מטולון בסוף חיינו, כפי שעשינו בראשיתם. להושיט יד ליד שנשתמרה מהעבר, בתקווה להיות חלק משרשרת שבאופן כלשהו תשמר גם אותנו בעתיד.
    היא מתה לפני שהספקנו לבוא אליכם. אינני יודעת אם אוכל לנסוע בלעדיה. מעולם לא תכננתי לעשות דבר כזה.
     
    בברכה,
     
    טינה הופגוד
     
    אחכה לך במוזיאון אן יאנגסון
    מובאה מתוך ההקדמה לאנשי הביצות מאת פ״ו גלוב (Faber&Faber, 1969): פרופסור גלוב משיב לחבורת תלמידות צעירות שיצרו עמו קשר בנוגע לתגליות ארכיאולוגיות חדשות. סִפרו אנשי הביצות מוקדש לתלמידות שכתבו אליו.
     
     
    13 באוגוסט 1964
     
    נערות יקרות,
     
    עם שובי הביתה מהמדבריות ומנאות המדבר של ממלכות השייח'ים, מצאתי את מכתביכן הנלהבים על שולחני. הם עוררו בי רצון לספר לכן, ולרבים אחרים המגלים עניין באבותינו הקדמונים, על אותן תגליות מוזרות בביצות דנמרק. לכן כתבתי בעמודים הבאים ״מכתב ארוך״ עבורכן, עבור בתי אלסבת, שהיא בת גילכן, ועבור כל מי שמבקשים לדעת על ימי קדם יותר מכפי שאפשר לגלות מהמחקרים המלומדים הקיימים בנושא. מפאת קוצר הזמן נדרשה לי שהות ארוכה כדי לסיים את המכתב, אך הרי הוא לפניכן. כולכן בגרתן מאז, וייתכן שכעת אתן מסוגלות להבין טוב יותר את מה שכתבתי על אנשי הביצות שחיו לפני אלפיים שנה.
     
    שלכן בברכה,
     
    פ״ו גלוב (פרופסור)
     
     
    ברי סנט אדמונדז
    22 בנובמבר
     
    פרופסור גלוב היקר,
     
    אמנם אף פעם לא נפגשנו, אך הקדשת לי פעם ספר. לי, לשלוש־עשרה מבנות כיתתי ולבתך. זה קרה לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי צעירה. עכשיו אני כבר לא. העניין הזה, שכבר אינני צעירה, מטריד אותי מאוד בימים אלה, ואני כותבת לך כדי לברר אם תוכל לעזור לי להשליט סדר והיגיון בכמה מהמחשבות שעולות לי בראש. ואולי אני מקווה שהכתיבה עצמה תשליט בהן סדר והיגיון, שהרי אני לא באמת מצפה שתענה לי. ככל הידוע לי, בהחלט ייתכן שאתה מת.
    אחת המחשבות האלה נוגעת לתוכניות שמעולם לא יצאו אל הפועל. אתה בטח מבין לְמה אני מתכוונת — אם אתה עדיין בחיים אתה כבר איש זקן מאוד, ולבטח עלה בדעתך שמה שבצעירותך האמנת שיקרה, מעולם לא קרה. למשל, אולי הבטחת לעצמך שתעסוק בספורט או בתחביב, באמנות או במלאכת יד, ועכשיו אתה מגלה כי איבדת את המיומנות הגופנית או את כוח הסיבולת הדרושים לכך. יש סיבות לכך שתוכניותיך לא יצאו אל הפועל, אבל אף אחת מהן אינה מספקת. אף סיבה אינה מכרעת. אי אפשר לומר: תכננתי לעסוק בציור בשמן אבל לא יצא לי, כי התברר שאני אלרגי לאחד הכימיקלים בצבע. החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם. במקרה שלי, הבטחתי לעצמי שאסע לדנמרק ואראה את האיש מטוֹלוּן. ולא עשיתי זאת. מהספר שהקדשת לי אני יודעת שראשו השתמר, אך לא ידיו וכפות רגליו הנאות. אבל די לי בפניו. פניו, כפי שהם מופיעים על כריכת ספרך, תלויים על קיר חדרי, אני רואה אותם מדי יום. מדי יום אני נזכרת בשלוותו, בהודו ובהדרו, במבטו חדור החכמה וההשלמה. הם מזכירים את פניה של סבתי, שהייתה יקרה לי עד מאוד. אני עדיין גרה במזרח אנגליה, וכמה רחוק מוזיאון סילקבורג ממזרח אנגליה? פחות מאלף קילומטרים במעוף הציפור? כמו לנסוע עד אדינבורו ובחזרה. כבר נסעתי לאדינבורו ובחזרה.
    כל זה לא קשור, אף שהוא מעורר בי תמיהה. הרי פניו של האיש מטולון משמעותיים כל כך במחשבותיי. איך ייתכן שלא עשיתי את המאמץ הקטן הדרוש כדי לראות אותם?
    קר במזרח אנגליה, קר וסחוף רוחות, וסרגתי לעצמי כובע גרב כדי לחמם את צווארי, את אוזניי ואת ראשי בזמן שאני מטיילת עם הכלב. כשאני חולפת על פני המראה במסדרון בדרכי החוצה, אני רואה את עצמי בפרופיל וחושבת כמה אני דומה כעת לסבתי. וכיוון שהפכתי להיות דומה לסבתי, פניי נעשו דומים לפניו של האיש מטולון. אותה לחי שקועה, אותו אף מחודד. כאילו השתמרתי במשך אלפיים שנה ואני עדיין ממשיכה להשתמר. האם ייתכן, לדעתך, שאני קרובה, גם אם דרך קשרי משפחה מסועפים, למשפחתו של האיש מטולון? אל תטעה, אני לא מנסה לייחד את עצמי בשום מובן. אני רואה אנשים אחרים בגילי — באוטובוסים או מטיילים עם הכלב או מחכים שנכדיהם יבחרו גלידה בדוכן — אנשים בעלי אותו מתאר פנים, אותו שילוב של רוגע, אנושיות וכאב. אבל אני רואה רבים אף יותר שתווי הפנים שלהם אינם כאלה. פניהם נטולי דאגה או חסרי ייחוד או כמושים או אוויליים.
    האמת היא שאני כן רוצה לייחד את עצמי. אני רוצה שתהיה משמעות לקשר שנוצר בינך וביני ב-1964 וקושר אותנו אל האדם שנקבר בביצת הכבול לפני אלפיים שנה. אני לא ברורה במיוחד. אנא אל תטרח לענות אם אינך סבור שאני ראויה לכך שתקדיש לי מזמנך.
     
    שלך בברכה,
     
    ט' הופגוד (גברת)
     
     
    מוזיאון סילקבורג
    דנמרק
    10 בדצמבר
     
    גברת הופגוד היקרה,
     
    אני מתייחס למכתבך הממוען אל פרופסור גלוב. פרופסור גלוב נפטר ב-1985. לו עדיין היה בחיים, היה הפרופסור בן 104 — עניין שאינו בלתי אפשרי, אך בלתי סביר.
    אני סבור שאת שואלת במכתבך שתי שאלות:
    א. האם יש סיבה שלא תבקרי במוזיאון?
    ב. האם יש אפשרות שאת קרובה רחוקה של האיש מטולון?
    בתשובה לשאלתך הראשונה, אני ממליץ לך לנסות ולבקר כאן. המאמץ לא אמור להיות גדול במיוחד. יש טיסות סדירות מסטנסטד, או, אם תעדיפי, מהית'רו או מגטוויק, לנמל התעופה באוֹרהוּס, שממנו הכי נוח להגיע לסילקבורג. המוזיאון פתוח מדי יום בין 10:00 ל-17:00, מלבד בימות החורף שבהם הוא פתוח רק בסופי השבוע בין 12:00 ל-16:00. לצד האיש מטולון תוכלי לראות כאן את האישה מאלינג וכן תצוגה הבוחנת את כל היבטי חייהם של בני תקופת הברזל — במה האמינו, איך חיו, ואיך כרו ועיבדו את המחצב שהעניק לתקופה זו את שמה. אמנם רק ראשו של האיש מטולון נשמר, אך שאר גופו שוחזר, כפי שתראי אם תבקרי אותנו כאן, והוא נראה בדיוק כפי שנראה כשנמשה מביצת הכבול, לרבות ידיו ורגליו.
    בתשובה לשאלתך השנייה, המרכז לגיאו־גנטיקה במוזיאון לתולדות הטבע מנסה בימים אלה לחלץ די־אן־איי מרקמותיו של האיש מטולון, מחקר שוודאי יעזור לנו להבין את קשריו הגנטיים לאוכלוסיית דנמרק כיום. ודאי קראת בספרו של פרופסור גלוב שבטביעת האצבע המורה בידו הימנית של האיש מטולון מופיע דפוס של לולאה סיבובית השכיח בקרב שישים ושמונה אחוזים מהדנים, תגלית שמגבירה את ביטחוננו בקיומם של קשרים כאלה. סביר להניח שקיים דמיון גנטי מסוים בין אוכלוסיית דנמרק ובריטניה, שכן הוויקינגים אמנם שבו לדנמרק ממסעותיהם באירופה, אך חלקם נטמעו באוכלוסייה המקומית. לאור זאת קיימת להערכתי אפשרות לקרבת משפחה, גם אם קלושה, בינך ובין האיש מטולון.
    אני מקווה שהמידע הזה מסייע לך ומצפה בכיליון עיניים לפגוש אותך אם תבקרי אותנו כאן.
     
    בברכה,
     
    האוצֵר
     
     
    ברי סנט אדמונדז
    6 בינואר
     
    מר אוצר יקר,
     
    כמה נדיב מצדך להשיב על מכתבי לפרופסור גלוב ולנסות לענות על מה שלהבנתך שאלתי. אבל אלה לא היו שאלות. הסיבה שלא ביקרתי אינה קשורה לקשיי נסיעה. אמנם עברתי את יום הולדתי השישים אבל אני עדיין בכושר. לו רציתי יכולתי לנסוע אפילו מחר. רק מעט פעמים בחיי היה המצב שונה. מצבי הגופני תמיד אפשר לי לעלות על טיסה או על מעבורת לדנמרק, מלבד בתקופה שאחרי לידות ומקרה אחד של רגל שבורה.
    מאחר שזהו מצב הדברים, אני נאלצת לבדוק מהן סיבותיי האמיתיות; תשובתך לשאלה שלא נשאלה עוררה בי רצון להיות כן עם עצמי. עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב.
    לחברתי הטובה ביותר בבית הספר קראו בלה. זה לא היה שמה האמיתי וגם לא השם שהופיע בהקדשתו של פרופסור גלוב; זהו שם חיבה המבוסס על יכולתה לבטא מילים באיטלקית. היא הייתה איומה בלימוד שפות, לפחות בכל הנוגע ליכולת לתקשר באמצעותן, אבל ידעה לחקות אותן נפלא. המילה האהובה עליה הייתה בליסימה. הייתה לה יכולת לטעון כל הברה במשמעות שהשתנתה לפי ההקשר, וכשאמרה אותה היה נדמה שהמילה מקבלת משמעות עמוקה מכפי שהייתה לה באמת. למעשה, כל מה שאמרה היה טעון במשמעות ובעוצמה רבות יותר משהיו לאותן מילים בפיו של כל אדם אחר.
    היינו חברות מהיום שבו נפגשנו, שהיה היום הראשון ללימודים. היא הייתה סוערת יותר ממני: הרפתקנית, חיה את הרגע. היא הטעינה אותי באנרגיה ובביטחון עצמי, ולכן אהבתי אותה. נדמה לי שמה שהיא אהבה אצלי היה היציבות. תמיד הייתי בסביבה, ידי תמיד מוכנה לאחוז בידה. היינו חברות כל ימי חיינו. כל ימי חייה; הרי אני עדיין חיה והיא לא. וכל חיינו דיברנו על הביקור שנערוך אצל האיש מטולון. אתה מבין, התכוונו לעשות זאת, אבל עוד לא. ראשית כול, רצינו להספיק להתענג על הציפייה לקראת החוויה הזאת לפני שנממש אותה. אולי גם חששנו מעט שהביקור יכזיב את תקוותינו. קיווינו שהוא יהיה משמעותי במובן מסוים — לא ידענו לומר באיזה מובן — אך הייתה גם סכנה שהוא לא יהיה כזה. חברותינו ללימודים מיהרו לנסוע לבקר אצלכם ברגע שהספר אנשי הביצות ראה אור בתרגום לאנגלית, אם לא קודם לכן. תחושת הבעלות שחשו כלפי האיש מטולון ופרופסור גלוב וכל הדברים הדניים שכבר היו ברשותן, רק התחזקה עם שובן. בלה ואני חשבנו שהן שטחיות ולא ראויות, ושהחוויה שעברו הייתה זניחה בהשוואה לזו שציפתה לנו. ביום מן הימים.
    ואז, ממש לפני שהגיע הזמן המתאים, שתינו טעינו והתחתנו צעירות מדי. אני נישאתי לאביו של הילד שנשאתי ברחמי, ובוססתי, פשוטו כמשמעו כמעט, בחייה של אשת איכר. היו לי מספיק הזדמנויות להרהר במאות השנים שבהן עמד האיש מטולון בכבול, לעקוב אחרי מרבצי הסחף שנמתחו בצבעים שונים לאורך הסלע האנכי, ולהתלבט במי מהם אבחר כמזרן וכשמיכה לשינה ממושכת. חיי היו קבורים. הטעות של בלה הייתה שונה משלי. היא נישאה לאיטלקי. לפעמים אני חושבת שאלמלא הענקנו לה את שם החיבה הזה, היא לא הייתה מתחתנת איתו. הוא היה גבר מבריק ומניפולטיבי. בכל פעם ששהיתי בחברתו הייתי מרגישה כאילו אכלתי עוגות קרם והחלקתי על הקרח בעת ובעונה אחת. הוא הדהים את בלה. הוא שחק אותה, וכשנהייתה דקיקה ומרוקנת הוא נסע לאיטליה עם בתם, עם בתה. זה לא נשמע בלתי אפשרי, נכון? שאישה תחזיר לעצמה בת שנסעה בסך הכול עד מילאנו? אבל כך היה. כל כך הרבה אנשים היו מעורבים וכל אחד משך לכיוון שונה. כולם היו חדורי נחישות לנצח כך או אחרת. כל אחד מהגורמים האלה — הכנסייה הקתולית, בתי המשפט, שירותי הרווחה — היה משוכנע שהצדק עמו. אני כשלעצמי מעולם לא הייתי נחרצת כל כך לגבי דבר בחיי. אחרי עשור הרשויות האיטלקיות ניצחו לבסוף, ובלה עברה לגור באיטליה כדי לחיות בקרבת בתה.
    במהלך העשור שקדם לעזיבתה, בתקופות הקשות ביותר, אחת מאיתנו הייתה מציעה שניסע לדנמרק, והאחרת הייתה מטילה וטו. הייתי אומרת: "אולי אם נראה פעם אחת את פניו של האיש מטולון נשאב ממנו קצת שלווה."
    היא הייתה אומרת: "כל המהות של האיש מטולון היא להביט למרחק, אל חלוף המאות. אני לא יכולה להביט למרחק."
    או שהייתה אומרת: "אני לא יכולה לסבול את זה יותר. בואי ניסע לדנמרק. אולי נרגיש שוב כפי שהרגשנו כשהיינו ילדות, חדורות תקווה."
    אני הייתי אומרת: "אבל אנחנו לא ילדות, נכון? ואנחנו צריכות להסדיר הכול לפני שנוכל לצפות לימים יפים יותר."
    כשהכול נגמר ישבתי בבית עם חיות המשק והיבול והילדים שלי. התראינו, כמובן, נסענו הלוך ושוב, אבל טרדות אמצע החיים הפכו אותנו לנשים מן השורה. חשבנו וחששנו ודיברנו על כל הדברים שנראים חשובים כשהזמן שנותר והזמן שעבר מאוזנים פחות או יותר. כסף, בריאות, מראה חיצוני, בני זוג, ילדים. בקושי דיברנו על האיש מטולון באותה תקופה, אף שנדמה לי ששתינו הבנו שלמרות הכול ציפינו לבקר אותו, וששתינו נדע כשהזמן המתאים יגיע.
    כשבלה חזרה מאיטליה היא חלתה. היא אושפזה לעתים קרובות, עברה טיפולים כאלה ואחרים, אבל תמיד דיברה ללא הרף על החלמה. הפעם כן תכננו. ביררנו איך לנסוע, חישבנו עלויות, בנינו תוכנית. הרגשתי שאנחנו עומדות לסגור מעגל, להגיע אל האיש מטולון בסוף חיינו, כפי שעשינו בראשיתם. להושיט יד ליד שנשתמרה מהעבר, בתקווה להיות חלק משרשרת שבאופן כלשהו תשמר גם אותנו בעתיד.
    היא מתה לפני שהספקנו לבוא אליכם. אינני יודעת אם אוכל לנסוע בלעדיה. מעולם לא תכננתי לעשות דבר כזה.
     
    בברכה,
     
    טינה הופגוד