הסוף של אדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוף של אדי
מכר
מאות
עותקים
הסוף של אדי
מכר
מאות
עותקים

הסוף של אדי

4.1 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

אדואר לואי

אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלגֶל ב־1992 במחוז פיקרדי שבצפון צרפת. הוא התקבל לתיכון בעיר אמיין, והיה הראשון מבני משפחתו שלמד באוניברסיטה. הוא סיים בהצלחה את לימודי התואר השני באקול נורמל סופרייר בפריז, אחד המוסדות האקדמיים המכובדים ביותר בצרפת. ספרו הראשון הסוף של אדי ראה אור בשנת 2014, זכה להצלחה רבה ותורגם ליותר מעשרים שפות. גם ספרו השני היסטוריה של אלימות (2016) זכה לתגובות נלהבות ותורגם לשפות רבות. ב־2018 פרסם לואי רומן אוטוביוגרפי שלישי בשם מי הרג את אבי.

תקציר

למען האמת, המרד בהורי, בעוני, במעמד החברתי שלי, בגזענות שלו, באלימות שלו, במנהגים שלו, היה רק משני. כיוון שלפני שמרדתי בעולם של ילדותי, העולם של ילדותי מרד בי. לא הייתה לי ברירה אלא לברוח. הספר הזה הוא ניסיון להבין זאת.
 
 הסוף של אדי הוא רומן ביכורים אוטוביוגרפי מאת הסופר הצרפתי אדואר לואי, יליד 1992.
 
 זהו סיפור ילדותו והתבגרותו של אדי בלגל (שמו המקורי של המחבר) בעיירת פועלים בחבל פיקרדי שבצפון צרפת. מבעד לעיניו הרגישות של נער הומוסקסואל שאינו משתלב במפה החברתית של העיירה ומעורר בלבול ואימה בקרב בני משפחתו משום שאינו מתנהג באופן הגברי המקובל, מצטייר דיוקן עז מבע ונוקב של סביבה הספוגה עוני ואלכוהול, אלימות וייאוש, עולם שבו חוקים קדומים מובילים את תושביו אל גורל ידוע מראש. בעולם הזה הנשים נועדות להיות קופאיות, והגברים עוברים היישר מבית הספר למפעל.
 
האם יצליח אדי להסיט את מסלול גורלו?
 
 ספרו של אדואר לואי זכה להצלחה מהדהדת הן מצד הביקורת והן מצד קהל הקוראים בעולם, תורגם ליותר מעשרים שפות והפך את לואי לאחד הסופרים המוּכּרים והמבטיחים בדורו בהיותו בן 21 בלבד.
 
ספרו השני של לואי עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד בשנת 2019.

פרק ראשון

פגישה
 
מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק.
במסדרון הופיעו שני נערים. הראשון גבוה וג'ינג'י, השני נמוך וגיבן. הג'ינג'י הגבוה ירק קבל את זה לפרצוף.
הכיח נזל על פניי באיטיות, צהוב וסמיך, כמו הליחה הקולנית שפוקקת את גרונם של אנשים מבוגרים או חולים, עם הריח החזק המבחיל. צחוק חד, צרחני, של שני הנערים ס'תכל עליו, הסמארק מרוח לו על כל הפרצוף, לבן זונה הזה. הוא נוזל מהעין שלי לעבר השפתיים, עוד רגע יחדור לפה. אני לא מעז לנגב אותו. יכולתי, די בהינף שרוול. די בשבריר שנייה, בתנועה קלושה שתמנע מהליחה לבוא במגע עם השפתיים, אבל אני לא עושה כלום מהפחד שהם ייעלבו, מהפחד שהם יתעצבנו עוד יותר.
 
לא העליתי על הדעת שהם יעשו את זה. לא שהאלימות הייתה זרה לי, רחוק מזה. מאז ומתמיד, ככל שזיכרוני מגיע, ראיתי את אבי השיכור מתגושש עם גברים שיכורים אחרים מחוץ לבית הקפה, שובר להם את האף או את השיניים. גברים שנעצו באימי מבט ישיר מדי ואבי, תחת השפעת האלכוהול, התפרץ מי אתה בכלל, חתיכת חרא, שאתה מסתכל ככה על אשתי. אימי ניסתה להרגיע אותו תירגע, תירגע, אבל מחאותיה לא זכו לתגובה. החברים של אבי תמיד התערבו בסוף (זה היה הכלל, חלק מהמשמעות של חבר אמיתי, אמיגו), זינקו לתוך הקרב והפרידו בינו לבין הגבר האחר, קורבן השכרות שלו שכל פרצופו היה חבול עכשיו. ראיתי את אבי כשאחת החתולות שלנו המליטה, מכניס את החתלתולים בני יומם לתוך שקית סופרמרקט ומטיח אותה בשפת הבטון עד שהתמלאה בדם והיללות פסקו. ראיתי אותו שוחט חזירים בגינה ושותה את הדם החם עדיין שאגר כדי להכין נקניק דם (דם על השפתיים, דם על הסנטר ודם על החולצה שלו) זה הכי טוב שיש, הדם שאתה מוציא מהבהמה ישר אחרי שהיא מתה. צווחות החזיר הגווע כשאבי שיסף את קנה הנשימה שלו נשמעו בכל העיירה.
 
הייתי בן עשר. הייתי חדש בחטיבת הביניים.1 כשהם הופיעו במסדרון עדיין לא הכרתי אותם. לא ידעתי אפילו את שמם, דבר יוצא דופן בבית הספר הקטן, שלמדו בו מאתיים תלמידים לכל היותר וכולם התוודעו זה לזה די מהר. הם התקרבו לאט, מחויכים, שום תוקפנות לא ניכרה בהם, כך שבהתחלה אפילו חשבתי שהם רוצים לעשות איתי היכרות. לא הבנתי למה הגדולים ניגשים לדבר איתי, החדש. החצר התנהלה בדיוק כמו יתר העולם: הגדולים שמרו מרחק מהקטנים. אימי אמרה את זה כשדיברה על הפועלים, אנחנו הקטנים לא מעניינים אף אחד, בטח לא את הבורגנים.
 
במסדרון הם שאלו אותי מי אני, אם אני באמת בֶּלְגֶל,2 זה שכולם מדברים עליו. הם שאלו אותי את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב ללא הרף כבר חודשים, שנים.
אתה המתרומם?
כשאמרו את זה הם חרטו בי את הדבר הזה לעד כמו סטיגמטה, אותם סימנים שהיוונים צרבו בברזל מלובן או בסכין על גופם של אנשים חריגים, מסוכנים לקהילה. מה שהצמית אותי הייתה ההפתעה, אף על פי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי דבר כזה. עלבון הוא משהו שאף פעם לא מתרגלים אליו.
תחושת חוסר אונים, אובדן שיווי משקל. חייכתי — והמילה מתרומם הדהדה, התפוצצה בתוך הראש שלי, מתאימה את עצמה לקצב פעימות הלב שלי.
הייתי צנום, הם ודאי קלטו שהיכולת שלי להתגונן עלובה, כמעט אפסית. בתקופה ההיא הוריי נהגו לכנות אותי שחיף ואבי חזר ללא הרף על אותן בדיחות אני עושה לו פוּ והוא עף. בעיירה, כמו במשפחה שלי, משקל יתר היה תכונה מועדפת, ואנשים אהבו לומר לא צריך למות מרעב, שומן זה מחלה טובה.
 
(שנה אחר כך, עייף מחיצי הלעג של בני משפחתי על המשקל שלי, החלטתי להשמין. קוששתי כסף מדודתי — להוריי לא הייתה אפשרות לתת לי — וביציאה מבית הספר קניתי שקיות של צ'יפס והתפטמתי בו. אני, שעד אותו רגע סירבתי לאכול את התבשילים רוויי השומן של אימי בדיוק מהחשש שאהיה כמו אבי ואחיי — היא השתגעה מזה זה לא יסתום לך את החור של התחת — התחלתי פתאום לטרוף מכל הבא ליד, כאותם חרקים שנעים כמו עננים ומחסלים שדות שלמים. העליתי עשרים קילו בשנה אחת.)
 
בהתחלה הם דחפו אותי בקצות האצבעות, בלי להפעיל כוח ממשי, עדיין צוחקים, הליחה עדיין מרוחה על פניי, ואז יותר ויותר חזק, עד שראשי נחבט בקיר המסדרון. לא פציתי פה. אחד מהם ריתק אותי בזמן שהשני בעט בי. החיוך שלו נמחק בהדרגה, הוא התייחס לעבודה שלו ברצינות גוברת והולכת, פניו הביעו יותר ויותר ריכוז, זעם, משטמה. אני זוכר: הבעיטות בבטן, הכאב מההתנגשות בין הראש שלי לקיר הלבֵנים. זה משהו שלא חושבים עליו, הכאב, הגוף שסובל בבת אחת, פצוע וחבול. נהוג לחשוב — נוכח סצנה כזאת, כלומר במבט מהצד — על השפלה, על חוסר הבנה, על פחד, אבל לא על הכאב.
 
הבעיטות בבטן גרמו לי להשתנק ולא יכולתי לנשום. פתחתי את הפה ככל יכולתי כדי לאפשר לחמצן לחדור פנימה, ניפחתי את החזה, אבל האוויר לא נכנס, כאילו הריאות התמלאו בן־רגע בלשד סמיך, בעופרת. הרגשתי שהן כבדות פתאום. הגוף שלי רעד, כאילו לא היה שלי עוד, כאילו לא היה עוד בשליטתי. כמו גוף מזדקן שמשתחרר מהרוח, ננטש על ידה, מסרב לציית לה. גוף שנעשה נטל.
 
הם צחקו כשהפנים שלי האדימו מחוסר חמצן (התגובה הטבעית של בני מעמד הפועלים, הפשטות של האנשים דלי האמצעים שאוהבים לצחוק, שיודעים ליהנות מהחיים). העיניים שלי התמלאו דמעות, מוכנית, הראייה שלי התערפלה כמו של מישהו שנחנק מהרוק של עצמו או מחתיכת מזון. הם לא הבינו שהדמעות בעיניי הן תוצאה של חנק, הם חשבו שאני בוכה. זה עצבן אותם.
 
יכולתי להריח את הבל פיהם כשהתקרבו אליי. ריח של חלב חמוץ, של פגר. השיניים שלהם, כמו אלה שלי, ודאי לא צוחצחו מעולם. האימהות בעיירה לא החשיבו ביותר את היגיינת הפה של ילדיהן. רופא שיניים היה יקר וחסרון הכיס התבטא תמיד בסופו של דבר בבחירה. האימהות אמרו יש דברים יותר חשובים בחיים. ההזנחה של משפחתי, של המעמד החברתי שלי, עולה לי עד היום בכאבים איומים ובלילות בלי שינה, וכעבור שנים, כשאגיע לפריז, לָאֵקוֹל נוֹרמָל, ישאלו אותי חברים ללימודים אבל למה ההורים שלך לא לקחו אותך לאורתודנט? ואני אשקר. אגיד להם שההורים שלי, אינטלקטואלים שהלכו קצת רחוק מדי עם החיים הבוהמייניים, הקפידו כל כך על ההשכלה הספרותית שלי, שלפעמים שכחו את הבריאות.
במסדרון, הג'ינג'י הגבוה והגיבן הנמוך צעקו. העלבונות והמכות הוטחו זה אחר זה ואני המשכתי לשתוק. מתרומם, נושך כריות, אוכל בתחת, קוקסי, נטחן בתחת, פּוּסי, מנקה חורים, מלקק אשכים, בועל טוסיקים, מתחנגל, מפיל סבונים, בוחש בשוקו וגם הומו, גיי. מדי פעם היינו נתקלים זה בזה במדרגות העמוסות תלמידים או במקום אחר, במרכז החצר למשל. הם לא יכלו להרביץ לי לעיני כולם, הם לא היו מטומטמים עד כדי כך, היו עלולים להשעות אותם. או אז הם הסתפקו בשם גנאי, רק מתרומם (או משהו בסגנון הזה). אף אחד לא התייחס אבל כולם שמעו. אני מניח שכולם שמעו כי אני זוכר חיוכים של שביעות רצון על הפרצוף של נערים אחרים בחצר או במסדרון, כאילו שמחו לראות ולשמוע את הג'ינג'י הגבוה והגיבן הנמוך משליטים צדק, אומרים בקול רם את מה שכולם חשבו בשקט ולחששו כשעברתי לידם ואני יכולתי לשמוע תראו, הנה בֶּלְגֶל, המתחנגל.

אדואר לואי

אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלגֶל ב־1992 במחוז פיקרדי שבצפון צרפת. הוא התקבל לתיכון בעיר אמיין, והיה הראשון מבני משפחתו שלמד באוניברסיטה. הוא סיים בהצלחה את לימודי התואר השני באקול נורמל סופרייר בפריז, אחד המוסדות האקדמיים המכובדים ביותר בצרפת. ספרו הראשון הסוף של אדי ראה אור בשנת 2014, זכה להצלחה רבה ותורגם ליותר מעשרים שפות. גם ספרו השני היסטוריה של אלימות (2016) זכה לתגובות נלהבות ותורגם לשפות רבות. ב־2018 פרסם לואי רומן אוטוביוגרפי שלישי בשם מי הרג את אבי.

סקירות וביקורות

מקום אחרון במדד האושר 'הסוף של אדי' הוא רומן רגיש וחכם, שמיטיב להדגים את הקשר בין הומופוביה למעמד כלכלי שני נושאים מרכזיים עולים מהאוטוביו-גרפיה הצנומה הזו, שהצליחה מאוד בצרפת כשהתפרסמה ב-‭,2014‬ ואחר כך ברחבי העולם. האחד הוא העוני הנורא של משפחתו וסביבתו של הגיבור, שחי בעיירת פועלים בצפון צרפת. ממש קשה להאמין שבשנות ה‭90-‬ והאלפיים, באחת המדינות העשירות בעולם, גרים אנשים בבתים שאין בהם דלתות, שאינם מוגנים מפני החורפים הקשים, ששיני האנשים רקובות כי אין כסף לרופא שיניים, גם לא לחשמל, שאב המשפחה יוצא לדוג בנהר כדי להשיג אוכל לילדיו. תיאורים שהורגלנו להתאים למה שכונה פעם "עולם שלישי", או לכל היותר לאיטליה הדרומית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה (ע"ע פרנטה), מתממשים כאן בלב "העולם הראשון".

לצד העוני המחפיר מתאר 'הסוף של אדי' את החריגות המינית ואת תוצאותיה האיומות באותה סביבה פרובינציאלית. אדי, המספר והגיבור, בן דמותו של הסופר אדואר לואי, חש מקטנות שהוא "נשי", ואכן גדל להיות הומוסקסואל. הוא סופג השפלות ומכות בחטיבת הביניים, וגם בקרב משפחתו וסביבתה מתברר לו שזהו חטא חמור שאין עליו כפרה. הוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר את שונותו, אך לשווא ("הם תהו 'למה אדי מתנהג כמו נקבה'"). הפרובינציה היא גיהינום לאנשים מסוגו של אדי.

מובן שקיים קשר משמעותי בין שני הנושאים המרכזיים של הספר. ראשית, שניהם תורמים לאומללות הגדולה של אדי, שכבר בפתיחת הרומן מצהיר, "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק". שנית, כפי שמדגים לואי, ההומופוביה חזקה יותר בשכבות הנמוכות ובקרב מעמד הפועלים מאשר בסביבה אורבנית.

הספר חולל סנסציה כשפורסם בצרפת על ידי מחבר בן‭ .22 ‬זה אמנם גיל צעיר מאוד אך לא חסר תקדים. גם י"ח ברנר כתב את יצירת המופת הסמי-אוטוביוגרפית שלו, 'בחורף', בגיל דומה. ואם להביא דוגמה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית ואף מינית, ארתור רמבו התגלה כמשורר גדול בגיל צעיר אף יותר. 'הסוף של אדי' אינו משתייך למועדון הזה, אבל הוא יצירה רגישה, נבונה, כנה, שיש לה גם חשיבות פוליטית בהבנת הלכי רוח בפרובינציה הצרפתית. הדיוק במסירת פרטי ההתבגרות הקשה - כולל הסלנג האופייני לשכבת האוכלוסייה המתוארת, שנמסר כאן בכתב מודגש - בלוויית הפרשנויות הדקות, המנוסחות באלגנטיות, של הגיבור המספר, יחד עם ערנותו לא רק לחייו שלו אלא לחיי הסובבים אותו: כל אלה לא רק מצילים את הרומן מהתפלשות ברחמים עצמיים ומסחטנות רגשית, אלא מעלים אותו לדרגת ספרות של ממש.

הדיוק הזה, שמצליח לעקוף קלישאות ומלודרמטיות, מורגש למשל בדמותו של האב. כמו כולם, ואף יותר מכולם, אביו של אדי מודאג ממנו. הוא נוזף בו ללא הרף, ואף מכה אותו כשמתגלה שאדי השתתף במשחקי מין הומוסקסואליים עם בן דודו. אבל הוא גם מגן על אדי בגופו כשאחיו הגדול מאיים עליו, ואומר לבנו יותר מפעם אחת שהוא אוהב אותו. להשלמת המורכבות, אדי אינו מתנחם באמירה הזו: "בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא הרגשתי שזה יפה ומרגש. ה'אני אוהב אותך' שלו החליא אותי, לאמירה הזאת הייתה באוזני צליל של גילוי עריות".

דוגמה טובה לפרשנות הערנית והדקה של הגיבור לחייו היא התובנה על חשיבות שמירת היתרון היחסי גם בתחתית הסולם: "היו אנשים עניים יותר מאיתנו. השכנים הכי קרובים אלינו, שלהם היה עוד פחות כסף וביתם היה מלוכלך תדיר ומוזנח, היו מושא לעגם של אמי ושל אחרים. מכיוון שהיו מובטלים, נמנו עם אותו פלח באוכלוסיית העיירה שנאמר עליו כי הוא 'אוכל חינם', אנשים 'שמנצלים את לשכת הרווחה, בטלנים'. התשוקה, המאמץ הנואש שלעולם לא נס ליחו למקם אנשים אחרים תחתיך, לא להיות בתחתית הסולם החברתי".

התובנה הזו יכולה להסביר גם את הקשר העקרוני בין שני הנושאים הגדולים של האוטוביוגרפיה; את עוצמת הרתיעה מהומוסקסואליות בחברה הענייה, הפרובינציאלית. מלבד העובדה ש"גבריות", שמתפרשת ככוח פיזי, היא מצרך מבוקש בקרב מעמד הפועלים המתכווץ והולך במערב, שכן העבודה הפיזית תובעת כוחות גופניים (כשאדי נרשם לתיכון יוקרתי של בורגנים, הוא מעיר, "היה אפשר לקרוא לכל אחד מהם 'מתרומם'. הבורגנים נושאים את הגוף שלהם אחרת. הם לא מגדירים את הגבריות כמו אבי, כמו הגברים במפעל"); ומלבד זה שבסביבות לא עירוניות כמו עיירות הצפון הקטנות פשוט לא פוגשים מספיק אנשים בעלי אורח חיים שונה ולכן מטפחים שנאה וחשד כלפיהם - הרי שלעניים נחוץ דבר מה להתגאות בו. בהיעדר רכוש, גאוותם ניזונה מזהותם המינית; מכך שהאב, למשל, הוא אמנם עני מרוד, אבל לפחות "גבר". ה"גבריות" היא הנכס היחיד שלו, ובנו הנשי מאיים לרושש אותו ממנה ושם אותה ללעג. אותו עיקרון פועל גם בהקשר של גילויי הגזענות הבוטים של החברה המתוארת (היחס לערבים, לשחורים ואף ליהודים). לצרפתי הלבן העני אין במה להתגאות מלבד בצרפתיותו, שכמו גבריותו, היא נתון שחקוק כביכול בבשרו.

עוד 3 סיפורי התבגרות הומוסקסואליים:
די כבר עם השקרים שלך > פיליפ בסון
תפילה לבובי > לירוי ארונס
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום > בנג‘מין אלירה סאיינז

בתמונה: מתוך הסרט 'להמציא מחדש את מרווין',‭ 2017 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 09/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
מתברר שגם בלי פאתוס אפשר לצאת באומץ נגד גזענות והומופוביה דוד רוזנטל וואלה! 31/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפור התבגרות הומוסקסואלית שמעורר זעזוע וגם רתיעה עמרי הרצוג הארץ 10/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

סקירות וביקורות

מקום אחרון במדד האושר 'הסוף של אדי' הוא רומן רגיש וחכם, שמיטיב להדגים את הקשר בין הומופוביה למעמד כלכלי שני נושאים מרכזיים עולים מהאוטוביו-גרפיה הצנומה הזו, שהצליחה מאוד בצרפת כשהתפרסמה ב-‭,2014‬ ואחר כך ברחבי העולם. האחד הוא העוני הנורא של משפחתו וסביבתו של הגיבור, שחי בעיירת פועלים בצפון צרפת. ממש קשה להאמין שבשנות ה‭90-‬ והאלפיים, באחת המדינות העשירות בעולם, גרים אנשים בבתים שאין בהם דלתות, שאינם מוגנים מפני החורפים הקשים, ששיני האנשים רקובות כי אין כסף לרופא שיניים, גם לא לחשמל, שאב המשפחה יוצא לדוג בנהר כדי להשיג אוכל לילדיו. תיאורים שהורגלנו להתאים למה שכונה פעם "עולם שלישי", או לכל היותר לאיטליה הדרומית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה (ע"ע פרנטה), מתממשים כאן בלב "העולם הראשון".

לצד העוני המחפיר מתאר 'הסוף של אדי' את החריגות המינית ואת תוצאותיה האיומות באותה סביבה פרובינציאלית. אדי, המספר והגיבור, בן דמותו של הסופר אדואר לואי, חש מקטנות שהוא "נשי", ואכן גדל להיות הומוסקסואל. הוא סופג השפלות ומכות בחטיבת הביניים, וגם בקרב משפחתו וסביבתה מתברר לו שזהו חטא חמור שאין עליו כפרה. הוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר את שונותו, אך לשווא ("הם תהו 'למה אדי מתנהג כמו נקבה'"). הפרובינציה היא גיהינום לאנשים מסוגו של אדי.

מובן שקיים קשר משמעותי בין שני הנושאים המרכזיים של הספר. ראשית, שניהם תורמים לאומללות הגדולה של אדי, שכבר בפתיחת הרומן מצהיר, "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק". שנית, כפי שמדגים לואי, ההומופוביה חזקה יותר בשכבות הנמוכות ובקרב מעמד הפועלים מאשר בסביבה אורבנית.

הספר חולל סנסציה כשפורסם בצרפת על ידי מחבר בן‭ .22 ‬זה אמנם גיל צעיר מאוד אך לא חסר תקדים. גם י"ח ברנר כתב את יצירת המופת הסמי-אוטוביוגרפית שלו, 'בחורף', בגיל דומה. ואם להביא דוגמה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית ואף מינית, ארתור רמבו התגלה כמשורר גדול בגיל צעיר אף יותר. 'הסוף של אדי' אינו משתייך למועדון הזה, אבל הוא יצירה רגישה, נבונה, כנה, שיש לה גם חשיבות פוליטית בהבנת הלכי רוח בפרובינציה הצרפתית. הדיוק במסירת פרטי ההתבגרות הקשה - כולל הסלנג האופייני לשכבת האוכלוסייה המתוארת, שנמסר כאן בכתב מודגש - בלוויית הפרשנויות הדקות, המנוסחות באלגנטיות, של הגיבור המספר, יחד עם ערנותו לא רק לחייו שלו אלא לחיי הסובבים אותו: כל אלה לא רק מצילים את הרומן מהתפלשות ברחמים עצמיים ומסחטנות רגשית, אלא מעלים אותו לדרגת ספרות של ממש.

הדיוק הזה, שמצליח לעקוף קלישאות ומלודרמטיות, מורגש למשל בדמותו של האב. כמו כולם, ואף יותר מכולם, אביו של אדי מודאג ממנו. הוא נוזף בו ללא הרף, ואף מכה אותו כשמתגלה שאדי השתתף במשחקי מין הומוסקסואליים עם בן דודו. אבל הוא גם מגן על אדי בגופו כשאחיו הגדול מאיים עליו, ואומר לבנו יותר מפעם אחת שהוא אוהב אותו. להשלמת המורכבות, אדי אינו מתנחם באמירה הזו: "בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא הרגשתי שזה יפה ומרגש. ה'אני אוהב אותך' שלו החליא אותי, לאמירה הזאת הייתה באוזני צליל של גילוי עריות".

דוגמה טובה לפרשנות הערנית והדקה של הגיבור לחייו היא התובנה על חשיבות שמירת היתרון היחסי גם בתחתית הסולם: "היו אנשים עניים יותר מאיתנו. השכנים הכי קרובים אלינו, שלהם היה עוד פחות כסף וביתם היה מלוכלך תדיר ומוזנח, היו מושא לעגם של אמי ושל אחרים. מכיוון שהיו מובטלים, נמנו עם אותו פלח באוכלוסיית העיירה שנאמר עליו כי הוא 'אוכל חינם', אנשים 'שמנצלים את לשכת הרווחה, בטלנים'. התשוקה, המאמץ הנואש שלעולם לא נס ליחו למקם אנשים אחרים תחתיך, לא להיות בתחתית הסולם החברתי".

התובנה הזו יכולה להסביר גם את הקשר העקרוני בין שני הנושאים הגדולים של האוטוביוגרפיה; את עוצמת הרתיעה מהומוסקסואליות בחברה הענייה, הפרובינציאלית. מלבד העובדה ש"גבריות", שמתפרשת ככוח פיזי, היא מצרך מבוקש בקרב מעמד הפועלים המתכווץ והולך במערב, שכן העבודה הפיזית תובעת כוחות גופניים (כשאדי נרשם לתיכון יוקרתי של בורגנים, הוא מעיר, "היה אפשר לקרוא לכל אחד מהם 'מתרומם'. הבורגנים נושאים את הגוף שלהם אחרת. הם לא מגדירים את הגבריות כמו אבי, כמו הגברים במפעל"); ומלבד זה שבסביבות לא עירוניות כמו עיירות הצפון הקטנות פשוט לא פוגשים מספיק אנשים בעלי אורח חיים שונה ולכן מטפחים שנאה וחשד כלפיהם - הרי שלעניים נחוץ דבר מה להתגאות בו. בהיעדר רכוש, גאוותם ניזונה מזהותם המינית; מכך שהאב, למשל, הוא אמנם עני מרוד, אבל לפחות "גבר". ה"גבריות" היא הנכס היחיד שלו, ובנו הנשי מאיים לרושש אותו ממנה ושם אותה ללעג. אותו עיקרון פועל גם בהקשר של גילויי הגזענות הבוטים של החברה המתוארת (היחס לערבים, לשחורים ואף ליהודים). לצרפתי הלבן העני אין במה להתגאות מלבד בצרפתיותו, שכמו גבריותו, היא נתון שחקוק כביכול בבשרו.

עוד 3 סיפורי התבגרות הומוסקסואליים:
די כבר עם השקרים שלך > פיליפ בסון
תפילה לבובי > לירוי ארונס
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום > בנג‘מין אלירה סאיינז

בתמונה: מתוך הסרט 'להמציא מחדש את מרווין',‭ 2017 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 09/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
מתברר שגם בלי פאתוס אפשר לצאת באומץ נגד גזענות והומופוביה דוד רוזנטל וואלה! 31/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפור התבגרות הומוסקסואלית שמעורר זעזוע וגם רתיעה עמרי הרצוג הארץ 10/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
הסוף של אדי אדואר לואי
פגישה
 
מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק.
במסדרון הופיעו שני נערים. הראשון גבוה וג'ינג'י, השני נמוך וגיבן. הג'ינג'י הגבוה ירק קבל את זה לפרצוף.
הכיח נזל על פניי באיטיות, צהוב וסמיך, כמו הליחה הקולנית שפוקקת את גרונם של אנשים מבוגרים או חולים, עם הריח החזק המבחיל. צחוק חד, צרחני, של שני הנערים ס'תכל עליו, הסמארק מרוח לו על כל הפרצוף, לבן זונה הזה. הוא נוזל מהעין שלי לעבר השפתיים, עוד רגע יחדור לפה. אני לא מעז לנגב אותו. יכולתי, די בהינף שרוול. די בשבריר שנייה, בתנועה קלושה שתמנע מהליחה לבוא במגע עם השפתיים, אבל אני לא עושה כלום מהפחד שהם ייעלבו, מהפחד שהם יתעצבנו עוד יותר.
 
לא העליתי על הדעת שהם יעשו את זה. לא שהאלימות הייתה זרה לי, רחוק מזה. מאז ומתמיד, ככל שזיכרוני מגיע, ראיתי את אבי השיכור מתגושש עם גברים שיכורים אחרים מחוץ לבית הקפה, שובר להם את האף או את השיניים. גברים שנעצו באימי מבט ישיר מדי ואבי, תחת השפעת האלכוהול, התפרץ מי אתה בכלל, חתיכת חרא, שאתה מסתכל ככה על אשתי. אימי ניסתה להרגיע אותו תירגע, תירגע, אבל מחאותיה לא זכו לתגובה. החברים של אבי תמיד התערבו בסוף (זה היה הכלל, חלק מהמשמעות של חבר אמיתי, אמיגו), זינקו לתוך הקרב והפרידו בינו לבין הגבר האחר, קורבן השכרות שלו שכל פרצופו היה חבול עכשיו. ראיתי את אבי כשאחת החתולות שלנו המליטה, מכניס את החתלתולים בני יומם לתוך שקית סופרמרקט ומטיח אותה בשפת הבטון עד שהתמלאה בדם והיללות פסקו. ראיתי אותו שוחט חזירים בגינה ושותה את הדם החם עדיין שאגר כדי להכין נקניק דם (דם על השפתיים, דם על הסנטר ודם על החולצה שלו) זה הכי טוב שיש, הדם שאתה מוציא מהבהמה ישר אחרי שהיא מתה. צווחות החזיר הגווע כשאבי שיסף את קנה הנשימה שלו נשמעו בכל העיירה.
 
הייתי בן עשר. הייתי חדש בחטיבת הביניים.1 כשהם הופיעו במסדרון עדיין לא הכרתי אותם. לא ידעתי אפילו את שמם, דבר יוצא דופן בבית הספר הקטן, שלמדו בו מאתיים תלמידים לכל היותר וכולם התוודעו זה לזה די מהר. הם התקרבו לאט, מחויכים, שום תוקפנות לא ניכרה בהם, כך שבהתחלה אפילו חשבתי שהם רוצים לעשות איתי היכרות. לא הבנתי למה הגדולים ניגשים לדבר איתי, החדש. החצר התנהלה בדיוק כמו יתר העולם: הגדולים שמרו מרחק מהקטנים. אימי אמרה את זה כשדיברה על הפועלים, אנחנו הקטנים לא מעניינים אף אחד, בטח לא את הבורגנים.
 
במסדרון הם שאלו אותי מי אני, אם אני באמת בֶּלְגֶל,2 זה שכולם מדברים עליו. הם שאלו אותי את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב ללא הרף כבר חודשים, שנים.
אתה המתרומם?
כשאמרו את זה הם חרטו בי את הדבר הזה לעד כמו סטיגמטה, אותם סימנים שהיוונים צרבו בברזל מלובן או בסכין על גופם של אנשים חריגים, מסוכנים לקהילה. מה שהצמית אותי הייתה ההפתעה, אף על פי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי דבר כזה. עלבון הוא משהו שאף פעם לא מתרגלים אליו.
תחושת חוסר אונים, אובדן שיווי משקל. חייכתי — והמילה מתרומם הדהדה, התפוצצה בתוך הראש שלי, מתאימה את עצמה לקצב פעימות הלב שלי.
הייתי צנום, הם ודאי קלטו שהיכולת שלי להתגונן עלובה, כמעט אפסית. בתקופה ההיא הוריי נהגו לכנות אותי שחיף ואבי חזר ללא הרף על אותן בדיחות אני עושה לו פוּ והוא עף. בעיירה, כמו במשפחה שלי, משקל יתר היה תכונה מועדפת, ואנשים אהבו לומר לא צריך למות מרעב, שומן זה מחלה טובה.
 
(שנה אחר כך, עייף מחיצי הלעג של בני משפחתי על המשקל שלי, החלטתי להשמין. קוששתי כסף מדודתי — להוריי לא הייתה אפשרות לתת לי — וביציאה מבית הספר קניתי שקיות של צ'יפס והתפטמתי בו. אני, שעד אותו רגע סירבתי לאכול את התבשילים רוויי השומן של אימי בדיוק מהחשש שאהיה כמו אבי ואחיי — היא השתגעה מזה זה לא יסתום לך את החור של התחת — התחלתי פתאום לטרוף מכל הבא ליד, כאותם חרקים שנעים כמו עננים ומחסלים שדות שלמים. העליתי עשרים קילו בשנה אחת.)
 
בהתחלה הם דחפו אותי בקצות האצבעות, בלי להפעיל כוח ממשי, עדיין צוחקים, הליחה עדיין מרוחה על פניי, ואז יותר ויותר חזק, עד שראשי נחבט בקיר המסדרון. לא פציתי פה. אחד מהם ריתק אותי בזמן שהשני בעט בי. החיוך שלו נמחק בהדרגה, הוא התייחס לעבודה שלו ברצינות גוברת והולכת, פניו הביעו יותר ויותר ריכוז, זעם, משטמה. אני זוכר: הבעיטות בבטן, הכאב מההתנגשות בין הראש שלי לקיר הלבֵנים. זה משהו שלא חושבים עליו, הכאב, הגוף שסובל בבת אחת, פצוע וחבול. נהוג לחשוב — נוכח סצנה כזאת, כלומר במבט מהצד — על השפלה, על חוסר הבנה, על פחד, אבל לא על הכאב.
 
הבעיטות בבטן גרמו לי להשתנק ולא יכולתי לנשום. פתחתי את הפה ככל יכולתי כדי לאפשר לחמצן לחדור פנימה, ניפחתי את החזה, אבל האוויר לא נכנס, כאילו הריאות התמלאו בן־רגע בלשד סמיך, בעופרת. הרגשתי שהן כבדות פתאום. הגוף שלי רעד, כאילו לא היה שלי עוד, כאילו לא היה עוד בשליטתי. כמו גוף מזדקן שמשתחרר מהרוח, ננטש על ידה, מסרב לציית לה. גוף שנעשה נטל.
 
הם צחקו כשהפנים שלי האדימו מחוסר חמצן (התגובה הטבעית של בני מעמד הפועלים, הפשטות של האנשים דלי האמצעים שאוהבים לצחוק, שיודעים ליהנות מהחיים). העיניים שלי התמלאו דמעות, מוכנית, הראייה שלי התערפלה כמו של מישהו שנחנק מהרוק של עצמו או מחתיכת מזון. הם לא הבינו שהדמעות בעיניי הן תוצאה של חנק, הם חשבו שאני בוכה. זה עצבן אותם.
 
יכולתי להריח את הבל פיהם כשהתקרבו אליי. ריח של חלב חמוץ, של פגר. השיניים שלהם, כמו אלה שלי, ודאי לא צוחצחו מעולם. האימהות בעיירה לא החשיבו ביותר את היגיינת הפה של ילדיהן. רופא שיניים היה יקר וחסרון הכיס התבטא תמיד בסופו של דבר בבחירה. האימהות אמרו יש דברים יותר חשובים בחיים. ההזנחה של משפחתי, של המעמד החברתי שלי, עולה לי עד היום בכאבים איומים ובלילות בלי שינה, וכעבור שנים, כשאגיע לפריז, לָאֵקוֹל נוֹרמָל, ישאלו אותי חברים ללימודים אבל למה ההורים שלך לא לקחו אותך לאורתודנט? ואני אשקר. אגיד להם שההורים שלי, אינטלקטואלים שהלכו קצת רחוק מדי עם החיים הבוהמייניים, הקפידו כל כך על ההשכלה הספרותית שלי, שלפעמים שכחו את הבריאות.
במסדרון, הג'ינג'י הגבוה והגיבן הנמוך צעקו. העלבונות והמכות הוטחו זה אחר זה ואני המשכתי לשתוק. מתרומם, נושך כריות, אוכל בתחת, קוקסי, נטחן בתחת, פּוּסי, מנקה חורים, מלקק אשכים, בועל טוסיקים, מתחנגל, מפיל סבונים, בוחש בשוקו וגם הומו, גיי. מדי פעם היינו נתקלים זה בזה במדרגות העמוסות תלמידים או במקום אחר, במרכז החצר למשל. הם לא יכלו להרביץ לי לעיני כולם, הם לא היו מטומטמים עד כדי כך, היו עלולים להשעות אותם. או אז הם הסתפקו בשם גנאי, רק מתרומם (או משהו בסגנון הזה). אף אחד לא התייחס אבל כולם שמעו. אני מניח שכולם שמעו כי אני זוכר חיוכים של שביעות רצון על הפרצוף של נערים אחרים בחצר או במסדרון, כאילו שמחו לראות ולשמוע את הג'ינג'י הגבוה והגיבן הנמוך משליטים צדק, אומרים בקול רם את מה שכולם חשבו בשקט ולחששו כשעברתי לידם ואני יכולתי לשמוע תראו, הנה בֶּלְגֶל, המתחנגל.