לס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לס
מכר
אלפי
עותקים
לס
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים
4.1 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אנדרו שון גריר הוא מחברן של חמש יצירות בפרוזה, בהן רב־המכר וידוייו של מקס טיבולי, שנבחר לספר הטוב של השנה על ידי "סן פרנסיסקו כרוניקל" ו"שיקגו טריביון", וסיפור נישואים, שראה אור בעברית ב־ 2009 בהוצאת כנרת. הוא חתן פרס הספר של צפון קליפורניה, פרס הספר של קליפורניה, פרס "האריות הצעירים" של הספרייה הציבורית בניו יורק ופרס או הנרי לסיפורים קצרים, וזכה במלגות מהמוסד הלאומי למענקי אמנות ומהספרייה הציבורית של ניו יורק.

     

    גריר מתגורר בסן פרנסיסקו ובטוסקנה. על הספר לֶס זכה בפרס פוליצר היוקרתי לשנת 2018 .

    תקציר

    זוכה פרס פוליצר / ספר נבחר של "הניו יורק טיימס" / ספר נבחר של "הוושינגטון פוסט" / ספר נבחר של "סן פרנסיסקו כרוניקל"

     

    מי אמר שאנחנו לא יכולים לברוח מהצרות שלנו? ארתור לֶס, סופר שהקריירה שלו מדשדשת, עומד לחגוג יום הולדת חמישים כשהוא מקבל הזמנה לחתונה של האקס שלו. אם ייעתר להזמנה יספוג מבטים מכל עבר, אם יסרב – זה ייראה כמו תבוסה. על שולחנו הצטברו הזמנות לאירועים ספרותיים אזטוריים מסביב לעולם. ובכן – מה נותר ללס לעשות מלבד להיענות לכולן?

     

    וכך, מצויד באליבי המושלם, הוא עוזב את סן פרנסיסקו ויוצא למסע ספרותי חובק עולם; מסע שבמהלכו כמעט יתאהב בפריז, כמעט ימצא את מותו בברלין, יחמוק בקושי מסופת אבק במדבר סהרה, ירשום את עצמו בטעות לאתר התבודדות נוצרי בדרום הודו וייתקל, באי בודד באוקיינוס ההודי , באדם האחרון עלי אדמות שהוא רוצה לפגוש. היכנשהו בדרך ימלאו לו חמישים, ולכל אורכה ילוו אותו אהבתו הראשונה וזו האחרונה; כי למרות כל התאונות, הטעויות, ההנחות השגויות וההשמטות, לֶס הוא מעל לכול סיפור אהבה, הרהור מתוק־מריר על הזמן, על הזדמנויות אבודות ועל נפתולי הלב האנושי, שנכתב בידי סופר ש"הניו יורק טיימס" שיבח כ"מלהיב, מלודי, נוגע ללב ושנון".

     

    "פילוסופי, חד, מצחיק וחכם, ושופע תפניות עלילתיות מפתיעות. על אף שגריר מוכשר וערמומי בכתיבה הקומית שלו, הוא מוכשר לא פחות בהרהורים בנושאים העמוקים יותר. הגיבור שלו מתמודד עם זִקנה, בדידות, יצירתיות, אֵבל, רחמים עצמיים ועוד".– San Francisco Chronicle

     

    "גריר מרומם את מסעו ההרפתקני של לס לכדי רומן חכם ושנון." National Book Review–

     

    "לס מביט היישר אל תוך התהומות שפעורות בחייו ומתקל אותן בעזרת הומור – לא מהזן הסרקסטי, הקל, אלא הומור אנושי, חם ומצחיק באמת." –אלעד בר נוי, " 7 לילות"

    פרק ראשון

    לס בהתחלה
     
    מהמקום שבו אני נמצא, סיפורו של ארתור לֶס אינו רע כל כך.
    הביטו בו: יושב לו רגל על רגל, טווסי, על ספת הקטיפה העגולה בלובי המלון, חליפה כחולה וחולצה לבנה, אחת מנעליו תלויה על כף רגלו, העקב משוחרר. תנוחה של אדם צעיר. צלליתו הצנומה היא אכן אותה צללית שהיתה לו בצעירותו, אבל בהתקרב גיל חמישים הוא דומה לאותם פסלי ארד בגנים ציבוריים אשר — פרט לברך אחת בת־מזל שלוטפה בידי תלמידים בסיור — מאבדים מצבעם עד שהם מוריקים כמו העצים. כך גם ארתור לס, שהיה פעם ורוד וזהוב מרוב עלומים, ודהה כמו הספה שעליה הוא יושב, טופח באצבע אחת על ברכו ונועץ מבט באורלוגין. האף הרומאי הארוך צרוב שמש (גם בניו יורק המעוננת של אוקטובר). השיער הבלונדיני הדהוי ארוך מדי למעלה, קצר מדי בצדדים — דיוקן של סבו. אותן עיניים כחולות מימיות. הקשיבו ואולי תשמעו את חרדותיו מתקתקות להן כשהוא נועץ מבט בשעון, שלרוע המזל הוא לא מתקתק. הוא עצר לפני חמש־עשרה שנה. ארתור לס אינו מודע לכך. הוא עדיין מאמין, בגילו הבשל, שמארחות של אירועים ספרותיים מגיעות בזמן וכי פקידי הקבלה מותחים במהימנות את קפיצי השעונים. הוא לא עונד שעון, הוא אדוק באמונתו. רק צירוף מקרים הוא שהשעון נעצר על שש וחצי, בדיוק השעה שבה אמורים לאסוף אותו לאירוע הערב. המסכן לא יודע, אבל עכשיו כבר רבע לשבע.
    ובעודו ממתין, סובבת לה בחדר הלוך וסבוֹב בחורה בשמלת צמר חומה, זן נדיר של יונק דבש בטוויד, מאביקה קודם את קבוצת התיירים הזאת ואחר כך את ההיא. טובלת פניה במקבץ כיסאות, שואלת שאלה פרטנית, ואחר כך, לא מסופקת מהתשובה שקיבלה, טסה הצדה למצוא אחר. לס אינו מבחין בשיטוטיה. הוא ממוקד מדי בשעון המקולקל. הבחורה ניגשת לפקיד הקבלה, אחר כך למעלית, מבהילה קבוצת גברות בלבוש מוגזם, בדרכן לתיאטרון. נעלו של לס מקפצת מעלה־מטה. לו היה מטה אוזן, אולי היה שומע את שאלתה הקדחתנית של האישה, שמסבירה אולי מדוע, אף שהיא שואלת את כל הנוכחות בלובי, בשום רגע היא אינה פונה אליו:
    "סלחי לי, את מיס ארתור?"
    הבעיה — שלא תבוא על פתרונה בלובי הזה — היא שהמארחת סבורה שארתור לס הוא אישה.
    ייאמר להגנתה שהיא קראה רק רומן אחד משלו, ספר דיגיטלי שלא היתה בו תמונת המחבר, והמספרת הנשית שבו היתה כה משכנעת בעיניה, כה אמינה, שהיא היתה בטוחה כי רק אישה יכולה לכתוב ספר כזה. היא הניחה ששם הסופרת הוא אחת מאותן מוזרויות של שמות אמריקאיים (היא עצמה יפנית). ובעבור ארתור לס מדובר בביקורת חיובית נלהבת ונדירה. לא שזה מועיל לו כעת, כשהוא על הספה העגולה, שמתוך טבורה החרוטי צומח דקל מלאכותי. שכן השעה עכשיו כבר עשר דקות לפני שבע.
    ארתור לס נמצא כאן שלושה ימים. הוא בא לניו יורק כדי לראיין על הבמה את סופר המדע הבדיוני המפורסם הה"ה מַנדרֶן, ולציין את השקת ספרו החדש של הה"ה מַנדרֶן; ספר שבו השיב לחיים את דמות הרובוט השרלוק־הולמסי, פּיבּוֹדי, חביב הקהל. בעולם הספרים מדובר בכותרת ראשית, וסכומי כסף גדולים מצלצלים עכשיו מאחורי הקלעים. כסף נשמע בַּקול שהתקשר אל לס לפתע פתאום, משום מקום, ושאל אם הוא מכיר את יצירתו של הה"ה מנדרן ואם יהיה פנוי לריאיון. כסף בהודעותיה של היחצנית שהורתה ללס איזה שאלות אסור לו בשום אופן לשאול את הה"ה מנדרן (על אשתו, על בתו, על קובץ השירים שלו שזכה לביקורות עלובות). כסף בבחירת מקום האירוע, במודעות הפרסומת בכל רחבי הווילג'. כסף בדמות המתנפחת של פיבודי הנאבקת ברוח מחוץ לאולם. כסף אפילו במלון שבו שיכנו את ארתור, שם הוצגה בפניו קערת תפוחים "להנאתך" שמהם יוכל להתכבד בחופשיות בכל עת, יום ולילה, על־לא־דבר. בעולם שבו רוב האנשים קוראים ספר אחד בשנה, יש הרבה כסף בתקווה שזה יהיה הספר שיקראו וכי האירוע הערב ישגר את הספר לדרכו ברוב פאר. ועל מי השליכו את יהבם? על ארתור לס.
    ואף על פי כן, הוא עוקב בצייתנות אחרי מחוגי השעון העומד. הוא לא רואה את המארחת העצובה לצדו. לא רואה אותה מסדרת את צעיפה ויוצאת מהלובי במכונת הכביסה של הדלת המסתובבת. ראו את השיער המקליש על פדחתו, את מצמוץ עיניו המהיר. ראו את אמונתו, אמונה של ילדים.
    פעם, בשנות העשרים שלו, משוררת ששוחח איתה כיבתה סיגריה בעציץ ואמרה, "אתה כמו בן אדם שאין לו עור." משוררת אמרה את זה. אישה אשר למחייתה מקלפת את עורה בפרהסיה אמרה שלו, לארתור לס הגבוה והצעיר ומלא־התקווה, אין עור. אבל היא צדקה. "אתה צריך לפתח חספוס," חזר ואמר לו בימים ההם יריבו הוותיק קרלוס, אבל לס לא הבין למה הוא מתכוון. להיות מרושע? לא, לא, להיות מוגן, משוריין מול העולם. אבל הרי אי־אפשר "לפתח" חספוס, כמו שאתה לא יכול "לפתח" חוש הומור, נכון? או אולי לעשות כאילו, כמו איש עסקים נטול הומור שלומד בדיחות בעל־פה ונחשב "בדרן־על," ועוזב מסיבות לפני שנגמרים לו החומרים?
    כך או כך — לס לא למד זאת מעולם. בשנות הארבעים לחייו, כל שהצליח לפתח היה הבנה עדינה לגבי עצמו, דומה למעטה הדק של סרטן רך־שריון. ביקורת בינונית או עלבון קל לא יפגעו בו, אבל לב שבור, שיברון לב אמיתי, עלולים לנקב את עורו הדק ולהקיז ממנו דם אדום וסמיך. איך זה שדברים רבים כל כך הופכים לשעמום בגיל העמידה — פילוסופיה, רדיקליות ומזונות מהירים אחרים — אבל שיברון לב מכאיב ומכאיב? אולי כי הוא מוצא מקורות חדשים לשיברון לב. אפילו פחדים ישנים ומטופשים לא הודברו מעולם, רק נעקפו מסביב: שיחות טלפון (עצבני כשהוא מחייג כאילו הוא מפרק פצצה מתקתקת), מוניות (מסתבך עם התשר ומזנק מהרכב כאילו ברח מחוטפיו), ושיחות עם גברים מושכים או עם סלבס במסיבות (עורך חזרות בירכתי מוחו על שורות הפתיחה שלו, רק כדי להבין שהם כבר נפרדים לשלום). עדיין יש לו הפחדים ההם, אבל בחלוף הזמן הם נפתרו למענו. אי־מיילים והודעות טקסט הצילו אותו מטלפונים לנצח. במוניות אפשר לשלם כעת בכרטיס אשראי. הזדמנות שהוחמצה מאפשרת גישה מחודשת ברשת. אבל לב שבור — איך ניתן להימנע ממנו, מבלי לוותר לגמרי על האהבה? בסופו של דבר, זה הפתרון היחיד שארתור לס מצא.
    אולי זה מסביר מדוע השקיע תשע שנים באיש צעיר מסוים.
    שכחתי לציין שמונחת בחיקו קסדה של קוסמונאוט רוסי.
    אבל הנה טיפת מזל: מן העולם שמחוץ ללובי נשמעים צלצולים עדינים, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, אשר גורמים לארתור לס לזנק ממקומו. הביטו בו: נועץ מבט בשעון הבוגדני ורץ לדלפק הקבלה ושואל — סוף־כל־סוף — את השאלה מחויבת המציאות בנוגע לשעה.
     
    "אני לא מבין איך יכולת לחשוב שאני אישה."
    "אתה כותב כל כך מוכשר, מיסטר לס. הערמת עלי! ומה אתה מחזיק שם?"
    "זה? בחנות הספרים ביקשו ממני ל —"
    "השתגעתי על 'חומר אפל'. הזכיר לי ספרים של קָוַובּאטה."
    "הוא אחד הסופרים האוהבים עלי. 'הבירה העתיקה'. קיוֹטוֹ."
    "אני מקיוטו, מיסטר לס."
    "באמת? אני אבקר שם בעוד כמה חודשים —"
    "מיסטר לס. יש לנו בעיה..."
    השיחה מתקיימת שעה שהאישה בחוּם מובילה אותו במעבר של אולם תיאטרון. האולם מקושט בעץ אחד, כמו זה שהגיבור מתחבא מאחוריו בקומדיות, השאר הוא לבנים צבועות שחור מבריק. לס והמארחת הגיעו בריצה מהמלון למקום שבו יתקיים האירוע, והוא כבר מרגיש את הזיעה הופכת את חולצתו הלבנה והעדינה לשקופה.
    למה הוא? למה פנו לארתור לס? סופר זוטר שתהילתו היא על קשריו בימי עלומיו עם אסכולת הסופרים והאמנים של ראשֶן ריבֶר, סופר שהוא מבוגר מכדי להיות רענן, וצעיר מכדי להתגלות מחדש, סופר שמעולם לא ישב לידו נוסע במטוס ששמע על ספריו. נו טוב, לס יודע למה. התעלומה לא גדולה. הם ערכו חישוב: איזה סופר יסכים להתכונן לריאיון ומצד שני לוותר על תשלום? נחוץ מישהו נואש במיוחד. כמה סופרים אחרים מבּין מכריו אמרו "אין מצב"? עד לאן היו צריכים לרדת ברשימה כשמישהו אמר: "מה לגבי ארתור לס?"
    והוא באמת אדם נואש.
    מאחורי הקיר הוא שומע את הקהל קורא קריאות עידוד. כנראה להה"ה מנדרן. בחודשים האחרונים בלע לס בחשאי את יצירותיו של הה"ה מנדרן, אותן אופרטות חלל שבתחילה דחו אותו, בשפתן המזויפת ובדמויות הסטריאוטיפיות המגוחכות שלהן, ואז משכו אותו בזכות כישרון ההמצאה שבהן, ללא ספק גדול מזה שלו. הרומן החדש של לס, חקירה חמורת סבר של נפש האדם, נראה כמו כוכב זעיר בהשוואה לגלקסיות שהמציא האיש הזה. ועם זאת, מה יוכל לשאול אותו? מה אפשר בכלל לשאול סופר מלבד: "כיצד?" והתשובה, כפי שלס יודע היטב, ברורה מאליה: "לך תדע!"
    המארחת מפטפטת על מספר המושבים, על כרטיסים שהוזמנו מראש, על מסע השיווק של הספר, הכסף, הכסף, הכסף: בין לבין היא מזכירה שהה"ה מנדרן לקה כנראה בהרעלת קיבה.
    "עוד תראה," אומרת המארחת, ודלת שחורה נפתחת אל חדר בהיר ונקי שבו ערוכים נקניקים ובשרים על שולחן מתקפל. לצדו עומדת גברת לבנת שיער בלבוש שכבות, ומתחתיה: הה"ה מנדרן, מקיא לתוך דלי.
    הגברת מסתובבת אל ארתור וסוקרת את קסדת החלל שלו: "מי אתה לעזאזל?"
     
    ניו יורק, התחנה הראשונה במסע סובב עולם. תאונה, למען האמת, שהתרחשה תוך כדי ניסיונו של לס למצוא נתיב מילוט מסיטואציה לא נעימה. הוא גאה למדי שהצליח בכך. זאת היתה הזמנה לחתונה.
    בחמש־עשרה השנים האחרונות נותר ארתור לס רווק. זאת אחרי תקופה ארוכה שחי עם המשורר המבוגר ממנו, רוברט בּראוּנבֶּרן, מנהרה של אהבה שאליה נכנס בן עשרים ואחת וממנה הגיח, ממצמץ מול אור השמש, בשנות השלושים לחייו. איפה הוא? במקום כלשהו לאורך הדרך אבד לו השלב הראשון של עלומיו, כמו שלב ראשון של רקטה, מרוּקן מתוכֶן, נָשר ונותר מאחור. והנה השלב השני. זה האחרון. הוא נשבע שלא ייתן אותו לאיש. הוא יתענג עליו. ייהנה ממנו לבדו. אבל: איך לחיות לבד ועם זאת לא להיות לבד? חידה שנפתרה בזכות האדם המפתיע ביותר: יריבו משכבר הימים, קרלוס.
    אם שואלים אותו על קרלוס, לס תמיד מכנה אותו "אחד מחברי הוותיקים ביותר". את פגישתם הראשונה ניתן לתארך במדויק: יום העבודה, 1987. לס זוכר אפילו מה לבש כל אחד מהם: הוא, בגד ים סְפּידוֹ ירוק, קרלוס, אותו הדבר בצהוב־בננה. כל אחד מהם עם כוס יין לבן וסודה בידו, כמו אקדח, סוקרים זה את זה משני עברי המזח. שיר התנגן. ויטני יוסטון רוצה לרקוד עם מישהו. צל עץ סקוויה נופל ביניהם. לרקוד עם מישהו שאהב אותה. הו, רק תנו לי מכונת זמן ומצלמת וידיאו! להנציח את ארתור לס הוורוד־זהוב ואת קרלוס פֶּלוּ השרירי, השחום כאגוז, בימי צעירותם, כשהמספֵּר שלכם היה ילד! אבל מי צריך מצלמה? אין ספק שאותה סצנה ממש מוקרנת בראשו של כל אחד מהם כשמוזכר שמו של האחר. יום העבודה, יין וסודה, סקוויה, מישהו. וכל אחד מהם מחייך ואומר שהאחר הוא "אחד מחברי הוותיקים ביותר". כאשר ברור ששנאו זה את זה מן הרגע הראשון.
    במחשבה שנייה, הבה ניסע במכונת הזמן בכל זאת, אבל עשרים שנה קדימה. ננחת באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, בבית בגבעות סן פרנסיסקו, רחוב סַטורן. מהיצורים האלה שניצבים על קביים, קיר זכוכית חושף פסנתר כנף שמעולם לא ניגנו בו, וחבורה גדולה, גברית בעיקר, חוגגת עוד מסיבה בסדרת ימי הולדת ארבעים באותה שנה. ובאותה חבורה: קרלוס, עבה יותר, שבן זוגו זה שנים רבות הוריש לו נדל"ן כשהלך לעולמו, והוא הפך את המגרשים הספורים ההם לאימפריית נכסים, עם אחזקות מעבר לים בווייטנאם, תאילנד ואתר נופש מגוחך בהודו, שהשמועה על אודותיו הגיעה עד לאוזניו של לס. קרלוס: אותו פרופיל אומר כבוד, אבל אין זֶכר לבחור השרירי בספידו בננה. בשביל ארתור לס זה טיול קליל מהבקתה הקטנה שלו במדרגות וולקן, שם הוא גר כעת בגפו. מסיבה. למה לא? הוא בחר תחפושת לֶסית — ג'ינס וחולצת קאובוי, לא החולצה הכי נכונה — ועשה את דרכו דרומה על צלע הגבעה, לעבר הבית.
    בינתיים, דמיינו את קרלוס על כס מלכות בדמות כורסת נצרים עם משענת זנב־טווס, מקבל את נתיניו. לצדו, צעיר בן עשרים וחמש, במכנסי ג'ינס שחורים, חולצת טריקו ומשקפי שריון צב עגולים ושיער שחור מתולתל: בנו.
    הבן שלי, אני זוכר את קרלוס מספר לכולם כשהילד רק הופיע, בקושי בשנות־העשרה שלו אז. אבל הוא לא היה בנו — הוא היה אחיין שהתייתם מהוריו, ושוגר אל שאר בשרו בסן פרנסיסקו. איך לתאר אותו? גדול עיניים, שיער חום שהבהירה השמש והתנהגות תוקפנית באותם ימים, הוא סירב לאכול ירקות או לקרוא לקרלוס בכל כינוי אחר מלבד קרלוס. שמו היה פֶדֶריקו (אמא מקסיקנית), אבל כולם קראו לו פרדי.
    במהלך המסיבה הביט פרדי מהחלון. הערפל מחק את מרכז העיר. באותם ימים כבר אכל ירקות, אבל עדיין קרא לאביו המאמץ קרלוס. בחליפתו הוא נראה רזה עד כאב, חזה שקוע, ואף שחסר לו מרץ נעורים, היו בפרדי כל תשוקות העלומים. היה אפשר לשבת עם שקית פופקורן ולצפות בסרטים הרומנטיים ובקומדיות שבראשו מוקרנים על פניו, ועדשות משקפי שריון הצב שלו הסתחררו עם מחשבותיו כמו קרומים ססגוניים של בועות סבון.
    פרדי הסתובב כששמע את שמו. היתה זאת אישה בחליפת משי לבנה, חרוזי ענבר וסטייל קוּלי כמו של דיאנה רוס: "פרדי, מותק, שמעתי שחזרת ללמוד." איזה מקצוע הוא לומד? היא שאלה בעדינות. חיוך של גאווה: "מורה לספרות בתיכון."
    זה גרם לפניה ללבלב. "אלוהים, כמה טוב לשמוע! אני כבר לא רואה צעירים שהולכים להוראה."
    "להגיד לך את האמת, אני חושב שבעיקר הלכתי על זה כי אני לא אוהב אנשים בגיל שלי."
    היא שלפה את הזית מהמרטיני. "זה יקשה עליך בחיי האהבה."
    "כנראה. אבל אין לי ממש חיי אהבה," אמר פרדי, ולגם מהשמפניה שלו עד שסיים אותה.
    "אנחנו רק צריכים למצוא לך את הגבר המתאים. אתה מכיר את הבן שלי, טום —"
    מהצד: "האמת שהוא משורר!" קרלוס, הופיע עם כוס פשוטה של יין לבן.
    האישה (הנימוס מחייב לערוך היכרות: קרוליין דניס, בתחום התוכנה. פרדי ילמד להכירה היטב) פלטה יבבה קלה.
    פרדי סקר אותה בקפידה ושלח חיוך ביישני. "אני משורר נוראי. קרלוס פשוט זוכר שזה מה שרציתי להיות כשהייתי ילד."
    "שזה בשנה שעברה," אמר קרלוס וחייך.
    פרדי עמד ושתק. תלתליו השחורים נרעדו מדבר־מה שטלטל את מחשבותיו.
    גברת דניס צחקה צחוק משובץ יהלומים. היא אמרה שהיא מתה על שירה. היא תמיד אהבה את צ'רלס בוקובסקי "וכל זה".
    "את אוהבת את בוקובסקי?" שאל פרדי.
    "אוי, לא," אמר קרלוס. "מצטער, קרוליין. אבל לדעתי הוא יותר גרוע ממני אפילו."
    החזה של גברת דניס הסמיק, קרלוס משך אותה משם לראות ציור שצייר חבר ותיק מאסכולת ראשֶן ריבֶר, ופרדי, שלא היה יכול אפילו לבלוע את הירקות של שיחת חולין, התגנב אל הבר לעוד כוס שמפניה.
    ארתור לס בדלת הקדמית, הקירות הנמוכים האלה עם דלת לבנה, קיר שמסתיר את הבית הבנוי במורד הגבעה מאחוריו, ומה אנשים יאמרו לו? הו, אתה נראה טוב. שמעתי עליך ועל רוברט. מי יקבל את הבית?
    איך היה יכול לדעת שמעבר לדלת ממתינות לו תשע שנים?
    "שלום, ארתור! מה זה, מה אתה לובש?"
    "קרלוס."
    אחרי עשרים שנה, ועדיין, ביום ההוא, בחדר ההוא: יריבים ותיקים מתייצבים לקרב.
    לצדו: עלם מתולתל וממושקף, עומד בדום מתוח.
    "ארתור, אתה זוכר את הבן שלי, פרדי..."
     
    כמה קל זה היה. פרדי לא סבל את הבית של קרלוס, ולעתים קרובות, אחרי יום שישי ארוך של הוראה וניצול הֶפּי אַוּאֶר בבר עם חברים מהקולג', היה מופיע אצל לס, שיכור ולהוט לזחול למיטה למשך כל סוף־השבוע. למחרת היה לס סועד את פרדי החמרמר עם קפה וסרטי קולנוע ישנים עד שהיה מסלקו בבוקר יום שני. זה קרה מדי חודש לערך כשהתחילו, אבל הפך להרגל שבועי, עד לרגע שבו לס גילה שהוא מאוכזב כשערב שישי אחד הפעמון לא צלצל. כמה מוזר להתעורר בין סדיניו הלבנים החמימים, קרני שמש בין ענפי השיח המטפס, ולהרגיש שחסר לו משהו. בפעם הבאה שהם התראו הוא אמר לפרדי שהוא צריך לשתות פחות. ולא לדקלם שירה גרועה כל כך. והנה מפתח לביתו. פרדי לא ענה, פשוט הכניס את המפתח לכיסו והשתמש בו מתי שהתחשק לו (ולא החזיר אותו אף פעם).
    מתבונן מן החוץ היה אומר: טוב ויפה, אבל החוכמה היא לא להתאהב. ושניהם היו צוחקים לשמע הדברים. פרדי פּלוּ וארתור לס? לפרדי לא היה כל עניין ברומנטיקה, כפי שראוי לכל הצעירים. היו לו הספרים שלו, וההוראה, והחברים, וחייו כגבר רווק. ארתור המבוגר והקליל לא ביקש דבר. פרדי חשד גם שאביו יוצא מדעתו על שהוא שוכב עם יריבו הוותיק של קרלוס, ופרדי היה צעיר דיו כדי ליהנות מעינוי אביו המאמץ. מעולם לא עלה על דעתו של קרלוס שאולי יוקל לו כשהבחור לא יהיה תחת אחריותו בלבד. ובאשר ללס, פרדי לא היה הטיפוס שלו אפילו. ארתור לס תמיד התאהב בגברים מבוגרים יותר. הם היו הסכנה האמיתית. אבל ילד שאפילו לא מכיר את שמות חברי הביטלס? הוא הסחת דעת; שעשוע; תחביב.

    אנדרו שון גריר הוא מחברן של חמש יצירות בפרוזה, בהן רב־המכר וידוייו של מקס טיבולי, שנבחר לספר הטוב של השנה על ידי "סן פרנסיסקו כרוניקל" ו"שיקגו טריביון", וסיפור נישואים, שראה אור בעברית ב־ 2009 בהוצאת כנרת. הוא חתן פרס הספר של צפון קליפורניה, פרס הספר של קליפורניה, פרס "האריות הצעירים" של הספרייה הציבורית בניו יורק ופרס או הנרי לסיפורים קצרים, וזכה במלגות מהמוסד הלאומי למענקי אמנות ומהספרייה הציבורית של ניו יורק.

     

    גריר מתגורר בסן פרנסיסקו ובטוסקנה. על הספר לֶס זכה בפרס פוליצר היוקרתי לשנת 2018 .

    סקירות וביקורות

    הומו לא טוב כמה מרענן לקרוא את 'לס', ספרו המצחיק של אנדרו שון גריר, בשיא עידן הצדקנות וההתקרבנות ארתור לס, סופר אמריקאי בן ‭ 49‬שהוא גיבור הרומן הזה, פוגש במסיבה מבקר ספרות, הומוסקסואל כמותו, המאשים אותו שהוא, כסופר, "הומו לא טוב". "מחובתנו להציג את יפי העולם שלנו. דבר יפה מהעולם הגאה... תן לנו השראה, ארתור".

    החולשה שתולה המבקר ביצירתו של לס היא אחת החוזקות של 'לס', ספרו של אנדרו שון גריר. הגיבור שלו הוא, כאמור, הומוסקסואל, אבל זה ספר שאינו "מייצג" הומוסקסואלים, שאינו נושא דגל, שאינו מקונן על מצבם או נוזף בעולם על ההומופוביות שלו. הוא עושה הרבה יותר מזה: הוא מתאר הומוסקסואל כבן אדם. והוא מצחיק, מצחיק באמת. הקומיות המשובחת של 'לס' קשורה לכך שלא רק לס, אלא גם שון גריר שכתב את דמותו, הוא "הומו לא טוב". כי הרי מי שנושא דגל, מי שנוזף, מי שמקונן, מי ש"נותן השראה", מי שרואה את תפקידו להציג את "יפי העולם" ההומוסקסואלי – הוא רציני עד אימה. ודידקטי. ומשעמם.

    כאלה בדיוק היו שלושת הזוכים הקודמים בפרס פוליצר לספרות - 'מחתרת המסילה' (‭,(2017‬ 'האוהד' (‭2016‬) ו'כל האור שאיננו רואים' (‭.(2015‬ ספרים שכותביהם הם, בהתאמה, שחור טוב, וייטנאמי-אמריקאי טוב, ותומך טוב ביתומים, עיוורים ופגועים־נפשית. אלה ספרים שמחויבים למאבק, ל"ייצוג", לתלונה, לרגשות יפים. ספרים רציניים ומשעממים. כמה משמח, לפיכך, ש'לס' הוא הזוכה בפוליצר לשנת ‭ – 2018‬שיאו של עידן הצדקנות וההתקרבנות.

    אנחנו פוגשים את לס בניו-יורק, שם יראיין באירוע השקה סופר מפורסם ממנו בהרבה. לס הוזמן להנחיה רק כי היה ברור שבמעמדו השולי בשדה הספרות לא יבקש עליה כסף. ניו־יורק היא תחנה ראשונה במסע ארוך סביב העולם שתיכנן לעצמו כדי להימלט מכאב לב. בן זוגו במרוצת השנים האחרונות, צעיר חובב ספרות בשם פרדי, עומד להינשא לבחיר ליבו, ולס - שאמנם נרתע מאהבה ונשמר כל השנים שהקשר לא יהפוך חלילה למחייב – מעדיף לא לראות את האקס נכנס תחת החופה. כך נוצר הרעיון למסע, שיכלול כנס במקסיקו סיטי על אסכולת המשוררים שאליה משתייך אהובו הקודם של לס, תחרות על פרס ספרותי באיטליה, קורס שיעביר לס באוניברסיטה בברלין, טיול עם ידיד במרוקו, שהייה בריזורט לכותבים בהודו, ולבסוף הכנת כתבה למגזין אוכל ביפן.

    המסע בעולם מעניק לרומן דינמיות ורעננות, אבל ההנאה המרכזית נובעת מהיכולות הקומיות של גריר. חלק מהקומיות מושג באמצעים אלמנטריים, כמעט סלפסטיקיים. למשל כשאשת הקשר של לס, בפתיחה בניו-יורק, משוכנעת שהוא אמור להיות אישה, ולכן מחמיצה אותו בלובי המלון שבו הוא משוכן. למשל שיבושי הלשון המרהיבים של לס בגרמנית בברלין. בכלל, חלק גדול מההומור הוא על חשבונו של לס; לס התם, הישר, הסופר הלא לגמרי מצליח ולא לגמרי כושל. "הוא ממוצע בכל היבט. גבר אמריקאי מן היישוב, מחייך וממצמץ בריסיו החיוורים. פנים נאות, אך פרט לכך, רגיל שברגילים". לס מעורר את אהדתנו בכישלונותיו המתונים, וגם משום שהוא בעל לב, רומנטיקן לטנטי. הספר רצוף אבחנות שנונות של המספר – שזהותו, באופן שמזכיר מעט את 'פנין' של נבוקוב, נותרת חסויה עד לעמודים האחרונים - כמו ההערה המגיעה אחרי שלס מתבשר שהוא מועמד לפרס של הקהילה: ‭ '"‬איך בכלל ידעו שאני הומו?' הוא שאל זאת מהמרפסת הקדמית שלו, לבוש קימונו". ויש כאן גם הומור מלבב על העולם הספרותי: "הרעיון היה שסופרים אמריקאים יתארחו בספריות של עיירות ברחבי המדינה [צרפת] וישהו בהן חודש. ההזמנה הגיעה ממשרד התרבות. בעיני האמריקאים שהוזמנו נראה בלתי-מתקבל על הדעת שמדינה תייבא סופרים זרים, לא כל שכן, עצם קיומו של מינסטריון התרבות".

    אבל לא רק דינמיות וקומיות יש ב'לס', אלא גם תבונה וכישרון כתיבה. "איך היה לחיות עם גאון?" נשאל לס תכופות על אהובו לשעבר, המשורר, "כמו לחיות לבד. כמו לחיות עם טיגריס. הכל היה חייב להיות מוקרב למען העבודה". או למשל בהערה על מה שהוא אולי הנושא המרכזי של הרומן, תחילת ההזדקנות: ‭ '"‬נכון שמוזר להיות כמעט בן חמישים? אני מרגיש כאילו רק עכשיו הבנתי איך להיות צעיר'. 'כן! כמו יום אחרון בארץ זרה. סוף־סוף תפסת איפה יש קפה טוב, ומשקה טוב, וסטייק טוב. ודווקא אז אתה צריך לנסוע".

    אם יש תוחלת לספרות סקטוריאלית הרי זו ספרות סקטוריאלית שיודעת לצחוק על עצמה. לא לצחוק על עצמה מתוך מודעות עצמית כבדה (כמו למשל ב'המשת"פ' של פול בייטי, שמחזיר את העבדות לאמריקה). לצחוק על עצמה כמו פיליפ רות ב'מה מעיק על פורטנוי' או ג'וזף הלר ב'גולד שווה זהב'. כי לדעת לצחוק על עצמך כהומו/יהודי/שחור/אישה זה לדעת שהיותך הומו/יהודי/שחור/ אישה אינו תואר אצולה שיש להתייחס אליו בהדרת כבוד. פירושו להיות אדם. כלומר, יצור מגוחך. לעיתים סובל (מעצם היותו אדם); לעיתים נאצל.

    עוד 3 ספרים על סופרים כושלים:
    ארבע ארצות > מתן חרמוני
    המוות והפינגווין > אנדריי קורקוב
    אמן הסיפור הקצר > מאיה ערד
    אריק גלסנר 7 לילות 21/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    איש בורח מבשורה ‭Less‬ של אנדרו שון גריר, שזכה לאחרונה בפרס פוליצר, הוא רומן מצחיק מאוד ונוגע ללב הרבה דברים מטרידים את ארתור לס. עוד מעט ימלאו לו ‭ ,50‬הקריירה הספרותית שלו כושלת, הוא מתקשה להיזכר מתי היה בזוגיות מוצלחת, וגרוע מכל - האקס הצעיר והחתיך שלו פרדי מתחתן. ההזמנה לחתונה מציבה בפני לס שתי ברירות: או שיבוא לחתונה ויספוג מבטים ורחמים מכל עבר, או שיגיד לפרדי שאינו יכול להגיע וייאלץ להתמודד עם ההשפלה שכרוכה בכך שכולם יידעו שעדיין לא התגבר על הפרידה.

    אבל לס בוחר באופציה שלישית: הוא נענה לערימה של הזמנות לאירועים ספרותיים אזוטריים מהסוג שכל סופר עם טיפת כבוד עצמי לא היה מתקרב אליהם. וכך, עם אליבי מושלם, לס עוזב את סן-פרנסיסקו ויוצא למסע ספרותי מסביב לעולם; מסע שבמהלכו הוא מקווה להשלים את הרומן שהוא עמל עליו, שכונה בציניות על ידי פרדי 'יוליסס ההומואי'.

    אלא שפה זה לא 'יוליסס', והמסע של לס מתברר כקטסטרופה. במקום קיקלופים, סירנות וסלעים נודדים, לס נתקל במפלצות מסוג אחר: הומואים מרושעים בתחתוני ספידו צמודים, עיתונאיות ספרות שלא קראו ספר מימיהן ועסקני תרבות משועממים. לס עובר מאירוע משפיל אחד למשנהו ומבין שהוא נמצא בתחתית שרשרת המזון הספרותית - כמו באחד הרגעים מכמירי הלב ברומן, כשהוא מגיע לפסטיבל באיטליה שבו הוא מועמד לפרס ספרותי, ומגלה שחבר השופטים מורכב מתלמידי תיכון. הקורא הסביר ייאלץ להתאפק שלא לצעוק על לס, "תחזור כבר הביתה ותלך לחתונה הארורה הזאת!" אבל כמו אובלומוב של איוואן גונצ'רוב, שהפך את העצלות לאידיאולוגיה, כך גם ארתור לס הופך את מלאכת ההימנעות מעימותים לעבודה מתישה; הכל - רק לא להתמודד עם האקס.

    אנדרו שון גריר (מחבר הרומן 'סיפור נישואים'), ש-‭Less‬ זיכה אותו בפרס הפוליצר לשנת ‭ ,2018‬ יצר גיבור שקשה לעמוד בקסמו. מריר, ביקורתי, נוירוטי, פחדן, בלתי נסבל - מרתיח ממש - כזה שמתחשק לסטור לו או לפחות לתת לו חיבוק מלא חמלה. הכתיבה המוזיקלית של גריר, השימוש המשוכלל בשפה, מעניקים ללס תודעה מורכבת שנעה בין תובנות חדות ("רק לפרוטוקול: אושר זה לא בולשיט") לרגעים פואטיים ("הוא מנשק - איך אסביר את זה? כמו מישהו מאוהב. כמו מי שאין לו מה להפסיד. כמו מי שרק למד שפה זרה ויכול להשתמש רק בזמן הווה, גוף שני").

    זהותו של המספר, שמרשה לעצמו לדבר בגוף ראשון מדי פעם ואף להביע דעה על המתרחש, נותרת בגדר תעלומה עד לדפיו האחרונים של הספר. על אף שחשיפתה נעשית באופן מבריק, המסתורין הזה מבלבל ומקשה לעיתים על הקריאה. ובכל זאת, השימוש במספר כזה מאפשר ללס להתמודד עם סיטואציות מצמיתות, בלי שייחשד ברחמים עצמיים. חרף מסע ההשפלות שהוא עובר, לס מביט היישר אל תוך התהומות שפעורים בחייו, ומתקל אותן בעזרת הומור - לא מהזן הסרקסטי, הקל, אלא הומור אנושי, חם ומצחיק באמת.

    נדיר שרומן קומי זוכה בפרס יוקרתי כמו הפוליצר. זכייה כזאת כאילו מבקשת מהקוראים לאתר מהן כוונותיו "האמיתיות" של הספר. צחקנו, נהנינו - ועכשיו ברצינות. נקודת המוצא של הרומן כמו מזמנת לקח שיגיע ללס, ללמדנו שמקשיים אסור לברוח, שצריך להתמודד. אבל ‭ Less‬לא מעניק לנו את העונג המפוקפק הזה. גריר עושה כל שביכולתו כדי לא לגלוש למוסרנות, הוא לא מאמין ב"לעשות את הדבר הנכון" או באתיקה של חטא ועונש. במקום לחנך את הגיבור ואת הקהל, גריר לוקח על עצמו את המשימה הנעלה ביותר - לשמח את הקוראים. לא לאידו של ארתור לס, אלא יחד איתו, באודיסיאה ההומואית המטורללת שהוא נקלע אליה, רק כדי לא להתעמת עם כמה שדים מהעבר, לבושים בספידו צמודים.

    בתמונה: איור מעטיפת הספר
    אלעד בר-נוי 7 לילות 18/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    לס איז מור רן בן-נון ביקורת העורך 03/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה > "לס": רומן נפלא שלא במקרה זכה בפוליצר, אף שהוא לועג גם לפרס הזה יוענה גונן הארץ ספרים 28/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    הומו לא טוב כמה מרענן לקרוא את 'לס', ספרו המצחיק של אנדרו שון גריר, בשיא עידן הצדקנות וההתקרבנות ארתור לס, סופר אמריקאי בן ‭ 49‬שהוא גיבור הרומן הזה, פוגש במסיבה מבקר ספרות, הומוסקסואל כמותו, המאשים אותו שהוא, כסופר, "הומו לא טוב". "מחובתנו להציג את יפי העולם שלנו. דבר יפה מהעולם הגאה... תן לנו השראה, ארתור".

    החולשה שתולה המבקר ביצירתו של לס היא אחת החוזקות של 'לס', ספרו של אנדרו שון גריר. הגיבור שלו הוא, כאמור, הומוסקסואל, אבל זה ספר שאינו "מייצג" הומוסקסואלים, שאינו נושא דגל, שאינו מקונן על מצבם או נוזף בעולם על ההומופוביות שלו. הוא עושה הרבה יותר מזה: הוא מתאר הומוסקסואל כבן אדם. והוא מצחיק, מצחיק באמת. הקומיות המשובחת של 'לס' קשורה לכך שלא רק לס, אלא גם שון גריר שכתב את דמותו, הוא "הומו לא טוב". כי הרי מי שנושא דגל, מי שנוזף, מי שמקונן, מי ש"נותן השראה", מי שרואה את תפקידו להציג את "יפי העולם" ההומוסקסואלי – הוא רציני עד אימה. ודידקטי. ומשעמם.

    כאלה בדיוק היו שלושת הזוכים הקודמים בפרס פוליצר לספרות - 'מחתרת המסילה' (‭,(2017‬ 'האוהד' (‭2016‬) ו'כל האור שאיננו רואים' (‭.(2015‬ ספרים שכותביהם הם, בהתאמה, שחור טוב, וייטנאמי-אמריקאי טוב, ותומך טוב ביתומים, עיוורים ופגועים־נפשית. אלה ספרים שמחויבים למאבק, ל"ייצוג", לתלונה, לרגשות יפים. ספרים רציניים ומשעממים. כמה משמח, לפיכך, ש'לס' הוא הזוכה בפוליצר לשנת ‭ – 2018‬שיאו של עידן הצדקנות וההתקרבנות.

    אנחנו פוגשים את לס בניו-יורק, שם יראיין באירוע השקה סופר מפורסם ממנו בהרבה. לס הוזמן להנחיה רק כי היה ברור שבמעמדו השולי בשדה הספרות לא יבקש עליה כסף. ניו־יורק היא תחנה ראשונה במסע ארוך סביב העולם שתיכנן לעצמו כדי להימלט מכאב לב. בן זוגו במרוצת השנים האחרונות, צעיר חובב ספרות בשם פרדי, עומד להינשא לבחיר ליבו, ולס - שאמנם נרתע מאהבה ונשמר כל השנים שהקשר לא יהפוך חלילה למחייב – מעדיף לא לראות את האקס נכנס תחת החופה. כך נוצר הרעיון למסע, שיכלול כנס במקסיקו סיטי על אסכולת המשוררים שאליה משתייך אהובו הקודם של לס, תחרות על פרס ספרותי באיטליה, קורס שיעביר לס באוניברסיטה בברלין, טיול עם ידיד במרוקו, שהייה בריזורט לכותבים בהודו, ולבסוף הכנת כתבה למגזין אוכל ביפן.

    המסע בעולם מעניק לרומן דינמיות ורעננות, אבל ההנאה המרכזית נובעת מהיכולות הקומיות של גריר. חלק מהקומיות מושג באמצעים אלמנטריים, כמעט סלפסטיקיים. למשל כשאשת הקשר של לס, בפתיחה בניו-יורק, משוכנעת שהוא אמור להיות אישה, ולכן מחמיצה אותו בלובי המלון שבו הוא משוכן. למשל שיבושי הלשון המרהיבים של לס בגרמנית בברלין. בכלל, חלק גדול מההומור הוא על חשבונו של לס; לס התם, הישר, הסופר הלא לגמרי מצליח ולא לגמרי כושל. "הוא ממוצע בכל היבט. גבר אמריקאי מן היישוב, מחייך וממצמץ בריסיו החיוורים. פנים נאות, אך פרט לכך, רגיל שברגילים". לס מעורר את אהדתנו בכישלונותיו המתונים, וגם משום שהוא בעל לב, רומנטיקן לטנטי. הספר רצוף אבחנות שנונות של המספר – שזהותו, באופן שמזכיר מעט את 'פנין' של נבוקוב, נותרת חסויה עד לעמודים האחרונים - כמו ההערה המגיעה אחרי שלס מתבשר שהוא מועמד לפרס של הקהילה: ‭ '"‬איך בכלל ידעו שאני הומו?' הוא שאל זאת מהמרפסת הקדמית שלו, לבוש קימונו". ויש כאן גם הומור מלבב על העולם הספרותי: "הרעיון היה שסופרים אמריקאים יתארחו בספריות של עיירות ברחבי המדינה [צרפת] וישהו בהן חודש. ההזמנה הגיעה ממשרד התרבות. בעיני האמריקאים שהוזמנו נראה בלתי-מתקבל על הדעת שמדינה תייבא סופרים זרים, לא כל שכן, עצם קיומו של מינסטריון התרבות".

    אבל לא רק דינמיות וקומיות יש ב'לס', אלא גם תבונה וכישרון כתיבה. "איך היה לחיות עם גאון?" נשאל לס תכופות על אהובו לשעבר, המשורר, "כמו לחיות לבד. כמו לחיות עם טיגריס. הכל היה חייב להיות מוקרב למען העבודה". או למשל בהערה על מה שהוא אולי הנושא המרכזי של הרומן, תחילת ההזדקנות: ‭ '"‬נכון שמוזר להיות כמעט בן חמישים? אני מרגיש כאילו רק עכשיו הבנתי איך להיות צעיר'. 'כן! כמו יום אחרון בארץ זרה. סוף־סוף תפסת איפה יש קפה טוב, ומשקה טוב, וסטייק טוב. ודווקא אז אתה צריך לנסוע".

    אם יש תוחלת לספרות סקטוריאלית הרי זו ספרות סקטוריאלית שיודעת לצחוק על עצמה. לא לצחוק על עצמה מתוך מודעות עצמית כבדה (כמו למשל ב'המשת"פ' של פול בייטי, שמחזיר את העבדות לאמריקה). לצחוק על עצמה כמו פיליפ רות ב'מה מעיק על פורטנוי' או ג'וזף הלר ב'גולד שווה זהב'. כי לדעת לצחוק על עצמך כהומו/יהודי/שחור/אישה זה לדעת שהיותך הומו/יהודי/שחור/ אישה אינו תואר אצולה שיש להתייחס אליו בהדרת כבוד. פירושו להיות אדם. כלומר, יצור מגוחך. לעיתים סובל (מעצם היותו אדם); לעיתים נאצל.

    עוד 3 ספרים על סופרים כושלים:
    ארבע ארצות > מתן חרמוני
    המוות והפינגווין > אנדריי קורקוב
    אמן הסיפור הקצר > מאיה ערד
    אריק גלסנר 7 לילות 21/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    איש בורח מבשורה ‭Less‬ של אנדרו שון גריר, שזכה לאחרונה בפרס פוליצר, הוא רומן מצחיק מאוד ונוגע ללב הרבה דברים מטרידים את ארתור לס. עוד מעט ימלאו לו ‭ ,50‬הקריירה הספרותית שלו כושלת, הוא מתקשה להיזכר מתי היה בזוגיות מוצלחת, וגרוע מכל - האקס הצעיר והחתיך שלו פרדי מתחתן. ההזמנה לחתונה מציבה בפני לס שתי ברירות: או שיבוא לחתונה ויספוג מבטים ורחמים מכל עבר, או שיגיד לפרדי שאינו יכול להגיע וייאלץ להתמודד עם ההשפלה שכרוכה בכך שכולם יידעו שעדיין לא התגבר על הפרידה.

    אבל לס בוחר באופציה שלישית: הוא נענה לערימה של הזמנות לאירועים ספרותיים אזוטריים מהסוג שכל סופר עם טיפת כבוד עצמי לא היה מתקרב אליהם. וכך, עם אליבי מושלם, לס עוזב את סן-פרנסיסקו ויוצא למסע ספרותי מסביב לעולם; מסע שבמהלכו הוא מקווה להשלים את הרומן שהוא עמל עליו, שכונה בציניות על ידי פרדי 'יוליסס ההומואי'.

    אלא שפה זה לא 'יוליסס', והמסע של לס מתברר כקטסטרופה. במקום קיקלופים, סירנות וסלעים נודדים, לס נתקל במפלצות מסוג אחר: הומואים מרושעים בתחתוני ספידו צמודים, עיתונאיות ספרות שלא קראו ספר מימיהן ועסקני תרבות משועממים. לס עובר מאירוע משפיל אחד למשנהו ומבין שהוא נמצא בתחתית שרשרת המזון הספרותית - כמו באחד הרגעים מכמירי הלב ברומן, כשהוא מגיע לפסטיבל באיטליה שבו הוא מועמד לפרס ספרותי, ומגלה שחבר השופטים מורכב מתלמידי תיכון. הקורא הסביר ייאלץ להתאפק שלא לצעוק על לס, "תחזור כבר הביתה ותלך לחתונה הארורה הזאת!" אבל כמו אובלומוב של איוואן גונצ'רוב, שהפך את העצלות לאידיאולוגיה, כך גם ארתור לס הופך את מלאכת ההימנעות מעימותים לעבודה מתישה; הכל - רק לא להתמודד עם האקס.

    אנדרו שון גריר (מחבר הרומן 'סיפור נישואים'), ש-‭Less‬ זיכה אותו בפרס הפוליצר לשנת ‭ ,2018‬ יצר גיבור שקשה לעמוד בקסמו. מריר, ביקורתי, נוירוטי, פחדן, בלתי נסבל - מרתיח ממש - כזה שמתחשק לסטור לו או לפחות לתת לו חיבוק מלא חמלה. הכתיבה המוזיקלית של גריר, השימוש המשוכלל בשפה, מעניקים ללס תודעה מורכבת שנעה בין תובנות חדות ("רק לפרוטוקול: אושר זה לא בולשיט") לרגעים פואטיים ("הוא מנשק - איך אסביר את זה? כמו מישהו מאוהב. כמו מי שאין לו מה להפסיד. כמו מי שרק למד שפה זרה ויכול להשתמש רק בזמן הווה, גוף שני").

    זהותו של המספר, שמרשה לעצמו לדבר בגוף ראשון מדי פעם ואף להביע דעה על המתרחש, נותרת בגדר תעלומה עד לדפיו האחרונים של הספר. על אף שחשיפתה נעשית באופן מבריק, המסתורין הזה מבלבל ומקשה לעיתים על הקריאה. ובכל זאת, השימוש במספר כזה מאפשר ללס להתמודד עם סיטואציות מצמיתות, בלי שייחשד ברחמים עצמיים. חרף מסע ההשפלות שהוא עובר, לס מביט היישר אל תוך התהומות שפעורים בחייו, ומתקל אותן בעזרת הומור - לא מהזן הסרקסטי, הקל, אלא הומור אנושי, חם ומצחיק באמת.

    נדיר שרומן קומי זוכה בפרס יוקרתי כמו הפוליצר. זכייה כזאת כאילו מבקשת מהקוראים לאתר מהן כוונותיו "האמיתיות" של הספר. צחקנו, נהנינו - ועכשיו ברצינות. נקודת המוצא של הרומן כמו מזמנת לקח שיגיע ללס, ללמדנו שמקשיים אסור לברוח, שצריך להתמודד. אבל ‭ Less‬לא מעניק לנו את העונג המפוקפק הזה. גריר עושה כל שביכולתו כדי לא לגלוש למוסרנות, הוא לא מאמין ב"לעשות את הדבר הנכון" או באתיקה של חטא ועונש. במקום לחנך את הגיבור ואת הקהל, גריר לוקח על עצמו את המשימה הנעלה ביותר - לשמח את הקוראים. לא לאידו של ארתור לס, אלא יחד איתו, באודיסיאה ההומואית המטורללת שהוא נקלע אליה, רק כדי לא להתעמת עם כמה שדים מהעבר, לבושים בספידו צמודים.

    בתמונה: איור מעטיפת הספר
    אלעד בר-נוי 7 לילות 18/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    לס איז מור רן בן-נון ביקורת העורך 03/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה > "לס": רומן נפלא שלא במקרה זכה בפוליצר, אף שהוא לועג גם לפרס הזה יוענה גונן הארץ ספרים 28/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
    לס אנדרו שון גריר
    לס בהתחלה
     
    מהמקום שבו אני נמצא, סיפורו של ארתור לֶס אינו רע כל כך.
    הביטו בו: יושב לו רגל על רגל, טווסי, על ספת הקטיפה העגולה בלובי המלון, חליפה כחולה וחולצה לבנה, אחת מנעליו תלויה על כף רגלו, העקב משוחרר. תנוחה של אדם צעיר. צלליתו הצנומה היא אכן אותה צללית שהיתה לו בצעירותו, אבל בהתקרב גיל חמישים הוא דומה לאותם פסלי ארד בגנים ציבוריים אשר — פרט לברך אחת בת־מזל שלוטפה בידי תלמידים בסיור — מאבדים מצבעם עד שהם מוריקים כמו העצים. כך גם ארתור לס, שהיה פעם ורוד וזהוב מרוב עלומים, ודהה כמו הספה שעליה הוא יושב, טופח באצבע אחת על ברכו ונועץ מבט באורלוגין. האף הרומאי הארוך צרוב שמש (גם בניו יורק המעוננת של אוקטובר). השיער הבלונדיני הדהוי ארוך מדי למעלה, קצר מדי בצדדים — דיוקן של סבו. אותן עיניים כחולות מימיות. הקשיבו ואולי תשמעו את חרדותיו מתקתקות להן כשהוא נועץ מבט בשעון, שלרוע המזל הוא לא מתקתק. הוא עצר לפני חמש־עשרה שנה. ארתור לס אינו מודע לכך. הוא עדיין מאמין, בגילו הבשל, שמארחות של אירועים ספרותיים מגיעות בזמן וכי פקידי הקבלה מותחים במהימנות את קפיצי השעונים. הוא לא עונד שעון, הוא אדוק באמונתו. רק צירוף מקרים הוא שהשעון נעצר על שש וחצי, בדיוק השעה שבה אמורים לאסוף אותו לאירוע הערב. המסכן לא יודע, אבל עכשיו כבר רבע לשבע.
    ובעודו ממתין, סובבת לה בחדר הלוך וסבוֹב בחורה בשמלת צמר חומה, זן נדיר של יונק דבש בטוויד, מאביקה קודם את קבוצת התיירים הזאת ואחר כך את ההיא. טובלת פניה במקבץ כיסאות, שואלת שאלה פרטנית, ואחר כך, לא מסופקת מהתשובה שקיבלה, טסה הצדה למצוא אחר. לס אינו מבחין בשיטוטיה. הוא ממוקד מדי בשעון המקולקל. הבחורה ניגשת לפקיד הקבלה, אחר כך למעלית, מבהילה קבוצת גברות בלבוש מוגזם, בדרכן לתיאטרון. נעלו של לס מקפצת מעלה־מטה. לו היה מטה אוזן, אולי היה שומע את שאלתה הקדחתנית של האישה, שמסבירה אולי מדוע, אף שהיא שואלת את כל הנוכחות בלובי, בשום רגע היא אינה פונה אליו:
    "סלחי לי, את מיס ארתור?"
    הבעיה — שלא תבוא על פתרונה בלובי הזה — היא שהמארחת סבורה שארתור לס הוא אישה.
    ייאמר להגנתה שהיא קראה רק רומן אחד משלו, ספר דיגיטלי שלא היתה בו תמונת המחבר, והמספרת הנשית שבו היתה כה משכנעת בעיניה, כה אמינה, שהיא היתה בטוחה כי רק אישה יכולה לכתוב ספר כזה. היא הניחה ששם הסופרת הוא אחת מאותן מוזרויות של שמות אמריקאיים (היא עצמה יפנית). ובעבור ארתור לס מדובר בביקורת חיובית נלהבת ונדירה. לא שזה מועיל לו כעת, כשהוא על הספה העגולה, שמתוך טבורה החרוטי צומח דקל מלאכותי. שכן השעה עכשיו כבר עשר דקות לפני שבע.
    ארתור לס נמצא כאן שלושה ימים. הוא בא לניו יורק כדי לראיין על הבמה את סופר המדע הבדיוני המפורסם הה"ה מַנדרֶן, ולציין את השקת ספרו החדש של הה"ה מַנדרֶן; ספר שבו השיב לחיים את דמות הרובוט השרלוק־הולמסי, פּיבּוֹדי, חביב הקהל. בעולם הספרים מדובר בכותרת ראשית, וסכומי כסף גדולים מצלצלים עכשיו מאחורי הקלעים. כסף נשמע בַּקול שהתקשר אל לס לפתע פתאום, משום מקום, ושאל אם הוא מכיר את יצירתו של הה"ה מנדרן ואם יהיה פנוי לריאיון. כסף בהודעותיה של היחצנית שהורתה ללס איזה שאלות אסור לו בשום אופן לשאול את הה"ה מנדרן (על אשתו, על בתו, על קובץ השירים שלו שזכה לביקורות עלובות). כסף בבחירת מקום האירוע, במודעות הפרסומת בכל רחבי הווילג'. כסף בדמות המתנפחת של פיבודי הנאבקת ברוח מחוץ לאולם. כסף אפילו במלון שבו שיכנו את ארתור, שם הוצגה בפניו קערת תפוחים "להנאתך" שמהם יוכל להתכבד בחופשיות בכל עת, יום ולילה, על־לא־דבר. בעולם שבו רוב האנשים קוראים ספר אחד בשנה, יש הרבה כסף בתקווה שזה יהיה הספר שיקראו וכי האירוע הערב ישגר את הספר לדרכו ברוב פאר. ועל מי השליכו את יהבם? על ארתור לס.
    ואף על פי כן, הוא עוקב בצייתנות אחרי מחוגי השעון העומד. הוא לא רואה את המארחת העצובה לצדו. לא רואה אותה מסדרת את צעיפה ויוצאת מהלובי במכונת הכביסה של הדלת המסתובבת. ראו את השיער המקליש על פדחתו, את מצמוץ עיניו המהיר. ראו את אמונתו, אמונה של ילדים.
    פעם, בשנות העשרים שלו, משוררת ששוחח איתה כיבתה סיגריה בעציץ ואמרה, "אתה כמו בן אדם שאין לו עור." משוררת אמרה את זה. אישה אשר למחייתה מקלפת את עורה בפרהסיה אמרה שלו, לארתור לס הגבוה והצעיר ומלא־התקווה, אין עור. אבל היא צדקה. "אתה צריך לפתח חספוס," חזר ואמר לו בימים ההם יריבו הוותיק קרלוס, אבל לס לא הבין למה הוא מתכוון. להיות מרושע? לא, לא, להיות מוגן, משוריין מול העולם. אבל הרי אי־אפשר "לפתח" חספוס, כמו שאתה לא יכול "לפתח" חוש הומור, נכון? או אולי לעשות כאילו, כמו איש עסקים נטול הומור שלומד בדיחות בעל־פה ונחשב "בדרן־על," ועוזב מסיבות לפני שנגמרים לו החומרים?
    כך או כך — לס לא למד זאת מעולם. בשנות הארבעים לחייו, כל שהצליח לפתח היה הבנה עדינה לגבי עצמו, דומה למעטה הדק של סרטן רך־שריון. ביקורת בינונית או עלבון קל לא יפגעו בו, אבל לב שבור, שיברון לב אמיתי, עלולים לנקב את עורו הדק ולהקיז ממנו דם אדום וסמיך. איך זה שדברים רבים כל כך הופכים לשעמום בגיל העמידה — פילוסופיה, רדיקליות ומזונות מהירים אחרים — אבל שיברון לב מכאיב ומכאיב? אולי כי הוא מוצא מקורות חדשים לשיברון לב. אפילו פחדים ישנים ומטופשים לא הודברו מעולם, רק נעקפו מסביב: שיחות טלפון (עצבני כשהוא מחייג כאילו הוא מפרק פצצה מתקתקת), מוניות (מסתבך עם התשר ומזנק מהרכב כאילו ברח מחוטפיו), ושיחות עם גברים מושכים או עם סלבס במסיבות (עורך חזרות בירכתי מוחו על שורות הפתיחה שלו, רק כדי להבין שהם כבר נפרדים לשלום). עדיין יש לו הפחדים ההם, אבל בחלוף הזמן הם נפתרו למענו. אי־מיילים והודעות טקסט הצילו אותו מטלפונים לנצח. במוניות אפשר לשלם כעת בכרטיס אשראי. הזדמנות שהוחמצה מאפשרת גישה מחודשת ברשת. אבל לב שבור — איך ניתן להימנע ממנו, מבלי לוותר לגמרי על האהבה? בסופו של דבר, זה הפתרון היחיד שארתור לס מצא.
    אולי זה מסביר מדוע השקיע תשע שנים באיש צעיר מסוים.
    שכחתי לציין שמונחת בחיקו קסדה של קוסמונאוט רוסי.
    אבל הנה טיפת מזל: מן העולם שמחוץ ללובי נשמעים צלצולים עדינים, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, אשר גורמים לארתור לס לזנק ממקומו. הביטו בו: נועץ מבט בשעון הבוגדני ורץ לדלפק הקבלה ושואל — סוף־כל־סוף — את השאלה מחויבת המציאות בנוגע לשעה.
     
    "אני לא מבין איך יכולת לחשוב שאני אישה."
    "אתה כותב כל כך מוכשר, מיסטר לס. הערמת עלי! ומה אתה מחזיק שם?"
    "זה? בחנות הספרים ביקשו ממני ל —"
    "השתגעתי על 'חומר אפל'. הזכיר לי ספרים של קָוַובּאטה."
    "הוא אחד הסופרים האוהבים עלי. 'הבירה העתיקה'. קיוֹטוֹ."
    "אני מקיוטו, מיסטר לס."
    "באמת? אני אבקר שם בעוד כמה חודשים —"
    "מיסטר לס. יש לנו בעיה..."
    השיחה מתקיימת שעה שהאישה בחוּם מובילה אותו במעבר של אולם תיאטרון. האולם מקושט בעץ אחד, כמו זה שהגיבור מתחבא מאחוריו בקומדיות, השאר הוא לבנים צבועות שחור מבריק. לס והמארחת הגיעו בריצה מהמלון למקום שבו יתקיים האירוע, והוא כבר מרגיש את הזיעה הופכת את חולצתו הלבנה והעדינה לשקופה.
    למה הוא? למה פנו לארתור לס? סופר זוטר שתהילתו היא על קשריו בימי עלומיו עם אסכולת הסופרים והאמנים של ראשֶן ריבֶר, סופר שהוא מבוגר מכדי להיות רענן, וצעיר מכדי להתגלות מחדש, סופר שמעולם לא ישב לידו נוסע במטוס ששמע על ספריו. נו טוב, לס יודע למה. התעלומה לא גדולה. הם ערכו חישוב: איזה סופר יסכים להתכונן לריאיון ומצד שני לוותר על תשלום? נחוץ מישהו נואש במיוחד. כמה סופרים אחרים מבּין מכריו אמרו "אין מצב"? עד לאן היו צריכים לרדת ברשימה כשמישהו אמר: "מה לגבי ארתור לס?"
    והוא באמת אדם נואש.
    מאחורי הקיר הוא שומע את הקהל קורא קריאות עידוד. כנראה להה"ה מנדרן. בחודשים האחרונים בלע לס בחשאי את יצירותיו של הה"ה מנדרן, אותן אופרטות חלל שבתחילה דחו אותו, בשפתן המזויפת ובדמויות הסטריאוטיפיות המגוחכות שלהן, ואז משכו אותו בזכות כישרון ההמצאה שבהן, ללא ספק גדול מזה שלו. הרומן החדש של לס, חקירה חמורת סבר של נפש האדם, נראה כמו כוכב זעיר בהשוואה לגלקסיות שהמציא האיש הזה. ועם זאת, מה יוכל לשאול אותו? מה אפשר בכלל לשאול סופר מלבד: "כיצד?" והתשובה, כפי שלס יודע היטב, ברורה מאליה: "לך תדע!"
    המארחת מפטפטת על מספר המושבים, על כרטיסים שהוזמנו מראש, על מסע השיווק של הספר, הכסף, הכסף, הכסף: בין לבין היא מזכירה שהה"ה מנדרן לקה כנראה בהרעלת קיבה.
    "עוד תראה," אומרת המארחת, ודלת שחורה נפתחת אל חדר בהיר ונקי שבו ערוכים נקניקים ובשרים על שולחן מתקפל. לצדו עומדת גברת לבנת שיער בלבוש שכבות, ומתחתיה: הה"ה מנדרן, מקיא לתוך דלי.
    הגברת מסתובבת אל ארתור וסוקרת את קסדת החלל שלו: "מי אתה לעזאזל?"
     
    ניו יורק, התחנה הראשונה במסע סובב עולם. תאונה, למען האמת, שהתרחשה תוך כדי ניסיונו של לס למצוא נתיב מילוט מסיטואציה לא נעימה. הוא גאה למדי שהצליח בכך. זאת היתה הזמנה לחתונה.
    בחמש־עשרה השנים האחרונות נותר ארתור לס רווק. זאת אחרי תקופה ארוכה שחי עם המשורר המבוגר ממנו, רוברט בּראוּנבֶּרן, מנהרה של אהבה שאליה נכנס בן עשרים ואחת וממנה הגיח, ממצמץ מול אור השמש, בשנות השלושים לחייו. איפה הוא? במקום כלשהו לאורך הדרך אבד לו השלב הראשון של עלומיו, כמו שלב ראשון של רקטה, מרוּקן מתוכֶן, נָשר ונותר מאחור. והנה השלב השני. זה האחרון. הוא נשבע שלא ייתן אותו לאיש. הוא יתענג עליו. ייהנה ממנו לבדו. אבל: איך לחיות לבד ועם זאת לא להיות לבד? חידה שנפתרה בזכות האדם המפתיע ביותר: יריבו משכבר הימים, קרלוס.
    אם שואלים אותו על קרלוס, לס תמיד מכנה אותו "אחד מחברי הוותיקים ביותר". את פגישתם הראשונה ניתן לתארך במדויק: יום העבודה, 1987. לס זוכר אפילו מה לבש כל אחד מהם: הוא, בגד ים סְפּידוֹ ירוק, קרלוס, אותו הדבר בצהוב־בננה. כל אחד מהם עם כוס יין לבן וסודה בידו, כמו אקדח, סוקרים זה את זה משני עברי המזח. שיר התנגן. ויטני יוסטון רוצה לרקוד עם מישהו. צל עץ סקוויה נופל ביניהם. לרקוד עם מישהו שאהב אותה. הו, רק תנו לי מכונת זמן ומצלמת וידיאו! להנציח את ארתור לס הוורוד־זהוב ואת קרלוס פֶּלוּ השרירי, השחום כאגוז, בימי צעירותם, כשהמספֵּר שלכם היה ילד! אבל מי צריך מצלמה? אין ספק שאותה סצנה ממש מוקרנת בראשו של כל אחד מהם כשמוזכר שמו של האחר. יום העבודה, יין וסודה, סקוויה, מישהו. וכל אחד מהם מחייך ואומר שהאחר הוא "אחד מחברי הוותיקים ביותר". כאשר ברור ששנאו זה את זה מן הרגע הראשון.
    במחשבה שנייה, הבה ניסע במכונת הזמן בכל זאת, אבל עשרים שנה קדימה. ננחת באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, בבית בגבעות סן פרנסיסקו, רחוב סַטורן. מהיצורים האלה שניצבים על קביים, קיר זכוכית חושף פסנתר כנף שמעולם לא ניגנו בו, וחבורה גדולה, גברית בעיקר, חוגגת עוד מסיבה בסדרת ימי הולדת ארבעים באותה שנה. ובאותה חבורה: קרלוס, עבה יותר, שבן זוגו זה שנים רבות הוריש לו נדל"ן כשהלך לעולמו, והוא הפך את המגרשים הספורים ההם לאימפריית נכסים, עם אחזקות מעבר לים בווייטנאם, תאילנד ואתר נופש מגוחך בהודו, שהשמועה על אודותיו הגיעה עד לאוזניו של לס. קרלוס: אותו פרופיל אומר כבוד, אבל אין זֶכר לבחור השרירי בספידו בננה. בשביל ארתור לס זה טיול קליל מהבקתה הקטנה שלו במדרגות וולקן, שם הוא גר כעת בגפו. מסיבה. למה לא? הוא בחר תחפושת לֶסית — ג'ינס וחולצת קאובוי, לא החולצה הכי נכונה — ועשה את דרכו דרומה על צלע הגבעה, לעבר הבית.
    בינתיים, דמיינו את קרלוס על כס מלכות בדמות כורסת נצרים עם משענת זנב־טווס, מקבל את נתיניו. לצדו, צעיר בן עשרים וחמש, במכנסי ג'ינס שחורים, חולצת טריקו ומשקפי שריון צב עגולים ושיער שחור מתולתל: בנו.
    הבן שלי, אני זוכר את קרלוס מספר לכולם כשהילד רק הופיע, בקושי בשנות־העשרה שלו אז. אבל הוא לא היה בנו — הוא היה אחיין שהתייתם מהוריו, ושוגר אל שאר בשרו בסן פרנסיסקו. איך לתאר אותו? גדול עיניים, שיער חום שהבהירה השמש והתנהגות תוקפנית באותם ימים, הוא סירב לאכול ירקות או לקרוא לקרלוס בכל כינוי אחר מלבד קרלוס. שמו היה פֶדֶריקו (אמא מקסיקנית), אבל כולם קראו לו פרדי.
    במהלך המסיבה הביט פרדי מהחלון. הערפל מחק את מרכז העיר. באותם ימים כבר אכל ירקות, אבל עדיין קרא לאביו המאמץ קרלוס. בחליפתו הוא נראה רזה עד כאב, חזה שקוע, ואף שחסר לו מרץ נעורים, היו בפרדי כל תשוקות העלומים. היה אפשר לשבת עם שקית פופקורן ולצפות בסרטים הרומנטיים ובקומדיות שבראשו מוקרנים על פניו, ועדשות משקפי שריון הצב שלו הסתחררו עם מחשבותיו כמו קרומים ססגוניים של בועות סבון.
    פרדי הסתובב כששמע את שמו. היתה זאת אישה בחליפת משי לבנה, חרוזי ענבר וסטייל קוּלי כמו של דיאנה רוס: "פרדי, מותק, שמעתי שחזרת ללמוד." איזה מקצוע הוא לומד? היא שאלה בעדינות. חיוך של גאווה: "מורה לספרות בתיכון."
    זה גרם לפניה ללבלב. "אלוהים, כמה טוב לשמוע! אני כבר לא רואה צעירים שהולכים להוראה."
    "להגיד לך את האמת, אני חושב שבעיקר הלכתי על זה כי אני לא אוהב אנשים בגיל שלי."
    היא שלפה את הזית מהמרטיני. "זה יקשה עליך בחיי האהבה."
    "כנראה. אבל אין לי ממש חיי אהבה," אמר פרדי, ולגם מהשמפניה שלו עד שסיים אותה.
    "אנחנו רק צריכים למצוא לך את הגבר המתאים. אתה מכיר את הבן שלי, טום —"
    מהצד: "האמת שהוא משורר!" קרלוס, הופיע עם כוס פשוטה של יין לבן.
    האישה (הנימוס מחייב לערוך היכרות: קרוליין דניס, בתחום התוכנה. פרדי ילמד להכירה היטב) פלטה יבבה קלה.
    פרדי סקר אותה בקפידה ושלח חיוך ביישני. "אני משורר נוראי. קרלוס פשוט זוכר שזה מה שרציתי להיות כשהייתי ילד."
    "שזה בשנה שעברה," אמר קרלוס וחייך.
    פרדי עמד ושתק. תלתליו השחורים נרעדו מדבר־מה שטלטל את מחשבותיו.
    גברת דניס צחקה צחוק משובץ יהלומים. היא אמרה שהיא מתה על שירה. היא תמיד אהבה את צ'רלס בוקובסקי "וכל זה".
    "את אוהבת את בוקובסקי?" שאל פרדי.
    "אוי, לא," אמר קרלוס. "מצטער, קרוליין. אבל לדעתי הוא יותר גרוע ממני אפילו."
    החזה של גברת דניס הסמיק, קרלוס משך אותה משם לראות ציור שצייר חבר ותיק מאסכולת ראשֶן ריבֶר, ופרדי, שלא היה יכול אפילו לבלוע את הירקות של שיחת חולין, התגנב אל הבר לעוד כוס שמפניה.
    ארתור לס בדלת הקדמית, הקירות הנמוכים האלה עם דלת לבנה, קיר שמסתיר את הבית הבנוי במורד הגבעה מאחוריו, ומה אנשים יאמרו לו? הו, אתה נראה טוב. שמעתי עליך ועל רוברט. מי יקבל את הבית?
    איך היה יכול לדעת שמעבר לדלת ממתינות לו תשע שנים?
    "שלום, ארתור! מה זה, מה אתה לובש?"
    "קרלוס."
    אחרי עשרים שנה, ועדיין, ביום ההוא, בחדר ההוא: יריבים ותיקים מתייצבים לקרב.
    לצדו: עלם מתולתל וממושקף, עומד בדום מתוח.
    "ארתור, אתה זוכר את הבן שלי, פרדי..."
     
    כמה קל זה היה. פרדי לא סבל את הבית של קרלוס, ולעתים קרובות, אחרי יום שישי ארוך של הוראה וניצול הֶפּי אַוּאֶר בבר עם חברים מהקולג', היה מופיע אצל לס, שיכור ולהוט לזחול למיטה למשך כל סוף־השבוע. למחרת היה לס סועד את פרדי החמרמר עם קפה וסרטי קולנוע ישנים עד שהיה מסלקו בבוקר יום שני. זה קרה מדי חודש לערך כשהתחילו, אבל הפך להרגל שבועי, עד לרגע שבו לס גילה שהוא מאוכזב כשערב שישי אחד הפעמון לא צלצל. כמה מוזר להתעורר בין סדיניו הלבנים החמימים, קרני שמש בין ענפי השיח המטפס, ולהרגיש שחסר לו משהו. בפעם הבאה שהם התראו הוא אמר לפרדי שהוא צריך לשתות פחות. ולא לדקלם שירה גרועה כל כך. והנה מפתח לביתו. פרדי לא ענה, פשוט הכניס את המפתח לכיסו והשתמש בו מתי שהתחשק לו (ולא החזיר אותו אף פעם).
    מתבונן מן החוץ היה אומר: טוב ויפה, אבל החוכמה היא לא להתאהב. ושניהם היו צוחקים לשמע הדברים. פרדי פּלוּ וארתור לס? לפרדי לא היה כל עניין ברומנטיקה, כפי שראוי לכל הצעירים. היו לו הספרים שלו, וההוראה, והחברים, וחייו כגבר רווק. ארתור המבוגר והקליל לא ביקש דבר. פרדי חשד גם שאביו יוצא מדעתו על שהוא שוכב עם יריבו הוותיק של קרלוס, ופרדי היה צעיר דיו כדי ליהנות מעינוי אביו המאמץ. מעולם לא עלה על דעתו של קרלוס שאולי יוקל לו כשהבחור לא יהיה תחת אחריותו בלבד. ובאשר ללס, פרדי לא היה הטיפוס שלו אפילו. ארתור לס תמיד התאהב בגברים מבוגרים יותר. הם היו הסכנה האמיתית. אבל ילד שאפילו לא מכיר את שמות חברי הביטלס? הוא הסחת דעת; שעשוע; תחביב.