היהדות – סיפור שלא נגמר

הקדמה

אדם בוחן את עולמו מגובה עיניו המצויות "בגובה הדשא", או מגובה "התקשורת", שגם היא משקיפה על העולם מאותה רמה. על פי אופק ראייה זה בונים אנו את תמונת עולמנו, רואים את התופעות ונוקטים עמדות.

אם נתבונן בעבר שלנו ושל אבותינו נגלה את התהליכים שקדמו לתופעות שאנו עדים להן. כל התופעות החברתיות, לטוב ולרע, הן תולדה של תהליכים דינמיים המתרחשים כל הזמן. אם ברצוננו להשפיע עליהם עלינו להבין את התהליכים, ולא רק למדוד את התופעה.

עם ישראל נמצא בתקופה סוערת בתולדותיו, הסוערת ביותר מאז חורבן בית שני: שואה ותקומה, חורבן ועצמאות, חילוניות, רפורמה, חזרה בתשובה והתחרדות, סערות שלא ידענו כמותן מאות, ואולי אף אלפי שנים.

בתחומים רבים ביהדות, כגון גיור כהלכה ונישואים אזרחיים, כפייה דתית והפרדת הדת מהמדינה, וביחסים בין חילונים לדתיים יש לרבים מאתנו דעות נחרצות. דעות שאנו מוכנים ליהרג עליהן.

האומנם יודעים אנו על מה אנו נלחמים ולמה? האומנם יודעים אנו את הרקע והסיבות לתופעות השונות. האם ברור לנו מה חשוב ללאום ומה חשוב לדת? מה ייהרג ולא יעבור ומה לא ייהרג אבל גם לא יעבור?

בכוונתי להציג מידע על התופעות וגם על התהליכים שעברו ועוברים על יהדותנו וזהותנו הקולקטיבית החשובים לקביעת דעה בעניין, בלי לנקוט עמדה לכאן או לכאן.

האומנם בלי לנקוט עמדה? אי־אפשר לנתח תופעות ותהליכים היסטוריים בלי שתהיינה למנתח עמדות. אין היסטוריה כתובה בלי השקפת עולמו של הכותב.

מקובל ומוסכם כיום כי אין סקירה היסטורית אובייקטיבית, שכן אין "חיה כזאת". את כתיבתו של כל היסטוריון, אם הוא יוספוס פלביוס ואם הוא גרץ, דובנוב או היסטוריון "פוסט ציוני", מדריכים השקפת עולמו, חוויותיו, אישיותו וההיסטוריה הפרטית שלו. מי שחי די זמן והיה עֵד למאורעות שהיו להיסטוריה, תוהה לא אחת אם אמנם הדברים התרחשו באופן שבו הוא זוכר אותם, או שמא כפי שהם נכתבו ותוארו אתמול, או כפי שהם נכתבים ומתוארים כיום.

על הקורא לזכור שגם ספר זה אינו נקי מכך, והוא הנרטיב, "הסיפור", של הכותב, ומשקף את הדברים באמצעות עיניו. אבל כך הם כאמור גם שאר הספרים שנכתבו וייכתבו בעתיד. על כן אין אני מתנצל מראש.

הספר סוקר את ההיסטוריה של היהדות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפיסת העולם של "היהדות הפרושית" ונגזרותיה. זו ההיסטוריה של "יהדות" שהייתה מקובלת על רוב רובם של היהודים עד למאה השמונה עשרה.

כאן המקום להודות לכל מי שסייעו בגיבוש הספר. לילדיי עמיר ואפרת שביקרו והתווכחו עם הגרסאות השונות של הספר, ובייחוד לעמיר שטס עם כתב היד ברחבי תבל, ובמטוסים עבר עליו בחכמתו ובתבונתו. לחברתי לחיים מיכל שרבק שבסבלנות רבה סייעה ודחקה בי לסיים את כתיבת הספר, על כל ניסוחיו ובלי שגיאות כתיב רבות מדי. ולידידיי דוד פלאי ואריה חזון שנלוו אלי במסעותיי באוקיאנוס היהדות.

יותר מכול אני חייב תודה לרעייתי רבקה רהט ז"ל, שרוחה הִנחתה אותי במחשבה ובכתיבה.

חלק ראשון

היהדות מאין

היהדות מהי

אדם מישראל שיישאל "מהי יהדותך" יתקשה להגדיר אותה. ואין פלא בדבר; גם גדולים וטובים מתקשים בכך. עם זאת ברור לכל יהודי שיהדותו נובעת מעצם היותו בן לאם יהודייה. זה היה נכון כל עוד ההתבוללות, נישואי תערובת וגיורים למיניהם היו תופעה מצומצמת. משרווחו התופעות, רבתה המבוכה. מהי ה"יהדות" הנובעת מהיותנו יהודים?

המונח "יהדות" לא היה נפוץ עד תקופת ההשכלה, וגם אז לא קיבל הגדרה חד משמעית. מילון אבן שושן מגדיר יהדות כשילוב "תורת ישראל" ב"קהילת ישראל" (עם ישראל), ומוסיף "יהדות היא גם חכמת ישראל שעוסקת בתרבותו, לשונו, דעותיו ונימוסיו, בתקופות השונות". "האנציקלופדיה הדתית אוצר ישראל",¹ מגדירה יהדות כ"מושג המקיף את אוצר הקניינים הלאומיים הדתיים והרוחניים של היהודים, כפי שהתפתחו במשך הדורות". אחד העם שהתמודד עם בעיות הזהות והלאומיות של היהודים² כותב במאמרו "תורה מציון" ש"יהדות" היא נכסי התרבות שיצר עם ישראל.

מכל האמור עולה כי "יהדות" היא סיכום חוויותיהם הלאומיות, הדתיות והרוחניות של היהודים. ה"יהדות" קושרת אפוא את החברה היהודית, את הדת היהודית ואת עולמו הרוחני של היהודי לאגודה אחת. אגד זה הוא "הזהות הקולקטיבית של היהודים".

"זהות קולקטיבית" מאופיינת בספרה של רבקה רהט:

זהות קולקטיבית היא מנגנון המלכד בני אדם סביב סמלים וערכים תרבותיים, מבדיל בינם ובין סביבתם ומחזק את תחושת ההשתייכות בקרב חברי הקולקטיב.

כל עוד הקולקטיב מתקיים, נמצאת תפיסתו העצמית בתהליך מתמיד של השתנות והתהוות... בתהליך זה מתעצבת ומוגדרת דמותו של הקולקטיב.³

נבחן אפוא את ההיסטוריה של ה"יהדות" בזיקה לקריטריונים שאפיינו את "הזהות הקולקטיבית" של היהודים במרוצת ההיסטוריה. ונתחיל בשורשים.

הערות

1. רשימת המקורות

י"ד אייזענשטיין, אוצר ישראל, הוצאת שילה, ירושלים.

2. אחד העם, "תורה מציון"; רינה חבלין, מחויבות כפולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.

3. ר' רהט, דפוסי חברה בישראל – מגמות ליכוד ופרוד, האוניברסיטה הפתוחה.

פרק ראשון

בראשית

עם ישראל הוא אחד העמים המעטים שיש לו היסטוריה כתובה הנפרשׂת על פני 3,500 שנה. התנ"ך מספר את מיתוס ראשית האומה ואופן גיבושה – מאברהם ועד שנים עשר ניניו, הלוא הם בני יעקב שבטי ישראל. ראשיתו של העם היהודי ביציאת מצרים (המאה הארבע עשרה לפנה"ס) וראשיתה של הדת היהודית בהר סיני, אירועים שהתרחשו לפי המסורה היהודית כפי שהיא רשומה בחיבור המיוחס לתנא ר' יוסֵי בן חֲלַפתָא "סדר עולם".⁴

העם, שהיה מבוסס על שבטי ישראל, עבר אחרי יציאת מצרים ארבעים שנות גיבוש, תוך שהוא מטמיע בתוכו "ערב רב" שהסתפח אליו. יוצאי מצרים קיבלו תורה בהר סיני, שלא היה דומה לה במורכבותה, אמונה באל אחד, ועוד תרי"ג (613) מצוות המקיפות את כל תחומי החיים, הדתיים והחילוניים גם יחד.

על פי אותה מסורה, ניתנה התורה לעם ישראל באמצעות משה. מסורה זו של אופן קבלת התורה הייתה מקובלת על העם אלפי שנים, עד למאה השבע עשרה לספירה. אופן מתן התורה הוא מעיקרי האמונה היהודית כפי שהגדיר אותה הרמב"ם (העיקר השמיני והתשיעי, ראה להלן).

על פי הכתוב בתורה ניתנו עשרת הדיברות במעמד כל העם, מפי האל עצמו. על פי המקובל, הכתיב האל למשה שעלה על ההר ושהה שם ארבעים יום את ספר בראשית ואת ההתרחשויות שקרו עד למעמד הר סיני.⁵ את שאר ספרי התורה השלים משה מפי האל במהלך מסעות בני ישראל במדבר.

מובן שתיאור זה אינו מקובל על איש השכלה שאמור לבחון את קבלת התורה במבחן התבונה האנושית, וגם לא על האתאיסט שכופר במציאות בורא העולם. לתפיסתם קיימות השערות רבות מי כתב את התנ"ך ומה היו כוונותיו הנסתרות (השערות שלא נתעכב עליהן כאן, שכן עד המאה השבע עשרה קיבלו רוב היהודים את המסורה הפרושית).

תורת משה מלווה ב"תורה שבעל פה", שכן אין היא מובנת מאליה. למשל, בתורה נאמר: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה...", הגדרות המושג מלאכה ניתנו בתורה שבעל פה; על ראש השנה נאמר "יום תרועה יהיה לכם". מהי תרועה וכיצד מריעים, מהו שופר וכיצד תוקעים בו ומתי, השאירו לפרשנות התורה שבעל פה, וכך הלאה כל שאר המצוות.

"התורה מן השמים" אמרו חז"ל, אך מרגע שניתנה כבר "לא בשמים היא". היא ניתנה לנו, בני האדם, כדי שנפרש אותה כהבנתנו. "התורה שבעל פה" מאפשרת לפרשנים מוסמכים לתת פרשנות לציוויי התורה, ברוח התורה, על פי ההתפתחויות וההתרחשויות הפוקדות את האומה במהלך ההיסטוריה.

מי הם הפרשנים המוסמכים; מה פירושו של המונח "ברוח התורה"; איך "רוח התורה" עוברת את מחסום הזמן והדורות. על כך נדון בהמשך.

המצוות שהוטלו על השבטים ונספחיהם היו מדהימים בהיקפם. רובן לא מובנות לאומות העולם עד היום הזה. מצוות הדת היהודית מקיפות את כל תחומי החיים, החברתיים והדתיים גם יחד. המצוות החברתיות ניתנות להבנה. אבל רק לכמה מהמצוות הדתיות יש מובן והסבר רציונליים. אפילו הרמב"ם, שניסה לתת הסבר למצוות, לא מצא מובן לכולן.

לא פלא ששבטי ישראל היו המומים – המומים מהשחרור מעבדות, המומים ממעמד הר סיני, המומים ממטר המצוות שניתך עליהם. החל מאמונה באל אחד, במקום האלים שליוו רבים מיוצאי מצרים, ועד מאות מצוות הממלאות את ימיו של האדם.

הטמעת התורה בעם ישראל נמשכה מאות שנים. כל אותה עת עמלו כוהנים, לוויים, שופטים, ובעיקר נביאים, להטמיע את תורת ישראל בעם ישראל. הם הטיפו, לחצו, ואיימו. אט אט, בד בבד עם התבססות העם בארצו, התרבו חלקי העם אשר "עשו הטוב בעיני ה'".

תקופה זו נמשכה למעשה כל ימי הבית הראשון (הוא בית המקדש שבנה שלמה), עד גלות בבל במאה החמישית לפנה"ס (על פי ההיסטוריוגרפיה היהודית), כתשע מאות שנה לאחר מתן התורה במעמד הר סיני. במהלך תקופה זו התגבשו השבטים והיו לעם. עברו מהנהגה שבטית למלוכה, ומממלכה אחת התפצלו לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת ישראל. במאה השביעית לפנה"ס הקיץ הקץ על ממלכת ישראל שהוגלתה לאשור. לא נרחיב על ממלכת ישראל כיוון שלא הייתה לה השפעה רבה על ה"יהדות" כפי שהתגבשה אחר כך.

גלות בבל ושיבת ציון

קודם שנעסוק בגלות בבל נציין כמה תאריכים הנוגעים להתרחשויות. לא הכול מסכימים עם תאריכים אלה. יש פער של כמאה ושבעים שנה בין התאריכים המוקדמים יותר של ההיסטוריוגרפיה המקובלת על כלל ההיסטוריונים לבין ההיסטוריוגרפיה היהודית, שמקורותיה בירמיהו, בחגי, בזכריה ובמלאכי, בדניאל, בעזרא ונחמיה, במשנה, בתלמוד ובעיקר ב"סדר עולם" (שהוזכר לעיל) שמסכם את כולם. לא כל המקורות מקובלים על ההיסטוריונים. אולם ההיסטוריונים אינם יודעים היכן נעלמו אותן מאה ושבעים שנה לעומת ההיסטוריוגרפיה היהודית הרציפה. אנו נקטנו בספירה המקובלת ביהדות, ספירה המשקפת רצף היסטורי מלא המקובלת ביהדות.

על פי ההיסטוריוגרפיה שבמאמריהם המקיפים של חיים חפץ⁶ ויעקב מדן⁷ על מלכות פרס ומדי בתקופת בית שני, מצטיירת התמונה הבאה: לאחר החרבת נינווה בירתה של אשור בידי נבוכדנאצר הכשדי נולדה אימפריה בבלית־כשדית שראתה עצמה יורשת וממשיכה של הממלכה האשורית.

• בשנת 18 למלכותו כבש נבוכדנאצר את ירושלים, החריב את העיר והמקדש והגלה את יהודה לבבל. זה היה בשנת 422 לפנה"ס (לפי התיארוך היהודי).

• בשנת 370 לפנה"ס כבשו דריווש בן אחשוורוש המדי (לא אחשוורוש שבמגילת אסתר), וכורש בן אחותו, את בבל. לאחר הכיבוש נולדה אימפריית מדי ופרס.

• באותה השנה, 370 לפנה"ס, מת דריווש, וכורש מוכתר ל"מלך המלכים". הוא מוציא כרוז המרשה לעם יהודה לחזור למולדתו ולבנות את המקדש בירושלים.

• בשנת שלוש למלכו יצא כורש למלחמה באחשוורוש גיסו ונהרג. אחשוורוש עלה על כיסא מלכות פרס ומדי (367 לפנה"ס), הוא אחשוורוש מן המגילה. אחשוורוש זה מורה להפסיק את בניין העיר והמקדש בירושלים.

• בשנת 352 לפנה"ס מתיר מלך חדש, דריווש־ארתחששתא, את המשך בניין המקדש, ובשנת 348 לפנה"ס עמד המקדש על תלו.

• בשנת 334 לפנה"ס ממנה דריווש־ארתחששתא את נחמיה לפחת יהודה; הוא הקים את חומות ירושלים והשליט סדר ביהודה. אלכסנדר מוקדון שהביס את חילות דריווש, הביא את הקץ על האימפריה הפרסית־מדית. מתחיל העידן היווני ביהדות.

• על פי אותה מסורה יהודית נולד אברהם אבינו בשנת 1710 לפנה"ס, יציאת מצרים התרחשה בשנת 1310 לפנה"ס, מקדש שלמה הוקם בשנת 830 לפנה"ס בערך, חורבן מקדש שלמה, הוא בית המקדש הראשון, התרחש ב־420 לפנה"ס. הוא נחנך שנית כעבור שבעים שנה (בשנת 350 בערך לפנה"ס) ונחרב סופית בשנת 68 אחרי הספירה.

אחרי שסקרנו בקצרה את ההיסטוריה של היהודים, נחזור להיסטוריה של היהדות.

לידתה של ה"יהדות"

כאמור, בשנת 18 למלכותו של נבוכדנאצר (היא שנת 422 לפנה"ס לפי התיארוך המסורתי היהודי), הוא כבש את ירושלים, החריב את העיר והמקדש והגלה את יהודה לבבל. כמאה וחמישים שנה לאחר שגלתה ממלכת ישראל לאשור הגיע גם קִצה של ממלכת יהודה. אך לא קִצם של הגולים מיהודה.

בדרך כלל מביאה גלות של עם לידי טמיעה והתבוללות של העם הגולה בעם שאליו גלה. תחילה מבררים הגולים מיהו האל המקומי שעליהם לעבוד, ונבלעים בסביבתם החברתית החדשה. כך נהגו כנראה גם עשרת השבטים שגלו מממלכת ישראל שרבים מהם היו עדיין עובדי אלילים, וכך נהגו גם הכותים (השומרונים) שהוגלו לשומרון במקום התושבים שהוגלו מממלכת ישראל. הם קיבלו עליהם דת יהודית לא מגובשת, היא דת השומרונים עד היום הזה.

שלא כבני ממלכת ישראל, אשר נעלמו והיו כלא היו, התגבשו גולי ממלכת יהודה לעם. לא ברור איך ולא ידוע למה, אבל בבבל נולדה זהות קולקטיבית יהודית ומקורית של היהודים. דומה שאחת הסיבות לכך היא רמתם האינטלקטואלית הגבוהה של הגולים, שבקרבם היו האליטה של העם – מלכי יהודה, הכוהנים, הנביאים, וההנהגה שבאותם ימים כבר עבדה את אלוהי ישראל וקיימה את תורת משה. זו הייתה הנהגה שסיפקה את צורכי הגולים והתמודדה עם האמצעים שהיה עליהם לנקוט כדי לשמר את הייחוד הלאומי של הגולים בסביבתם החדשה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

4. ר' יוסי בן חלפתא התנא, סדר עולם רבא, הוצאת יואל, ירושלים.

5. הרמב"ן, הקדמה לספר בראשית, מקראות גדולות, הוצאת שילה, ירושלים.

6. חיים חפץ, "מלכות פרס ומדי בתקופת בית שני ולפניה", מגדים, גיליון יג, אדר תשנ"א.

7. יעקב מדן, מבוא למאמרו של ח' חפץ, שם.

8. עזרא ז, ו.