להישאר בחיים

קודם כול, הסבל

"היקום זועק. הבטון מסמן את האלימות שבה
נחבט להיות קיר. הבטון זועק.
העשב נאנק בין שיני החיה. והאדם?
מה נאמר על האדם?"

העולם הוא סבל מתפרשׂ. במקור שלו יש פקעת של סבל. כל קיום הוא הרחבה, וריסוק. כל הדברים סובלים, עד שהם מתהווים. האיִן רוטט מכאב, עד הגיעו לקיום: תוך כדי מיאוס שנמתח עד הקצה.

בני האדם מתגוונים ומתרכבים, בלא שיאבדו דבר מטבעם הראשוני. החל מרמה מסוימת של תודעה, נוצרת הזעקה. השירה נובעת ממנה. השפה המבוטאת, באותה מידה.

המהלך הפואטי הראשון הוא שיבה למקור. כלומר: לסבל.

צורות הסבל חשובות; הן אינן חיוניות. כל סבל הוא טוב; כל סבל הוא שימושי; כל סבל נושא את פירותיו; כל סבל הוא עולם ומלואו.

אנרי בן שנה. הוא רובץ על הרצפה, החיתול שלו מלוכלך; הוא צווח. אמו מתרוצצת כה וכה בחדר המרוצף, נוקשת בעקביה בחיפוש אחר החזייה והחצאית שלה. היא ממהרת לפגישת הערב שלה. היצור הקטן הזה המכוסה חרא, שמתנועע על המרצפות, מתיש אותה. גם היא מתחילה לצעוק. אנרי צווח חזק יותר. לאחר מכן היא יוצאת מהחדר.

אנרי פתח בקריירת המשורר שלו.

מארק בן עשר. אביו גוסס מסרטן בבית החולים. המכונה השחוקה הזאת, עם הצינורות בגרון וההזלפות, היא אבא שלו. רק המבט חי; הוא מביע סבל ופחד. גם מארק סובל. גם הוא פוחד. הוא אוהב את אביו. ובו בזמן הוא מתחיל לרצות שאביו ימות, והוא מרגיש אשם.

מארק יצטרך לעבוד. הוא יצטרך לעבד בתוכו אותו סבל יחיד במינו ופורה מאוד: האשמה הקדושה כל כך.

מישל בן חמש־עשרה. שום נערה לא נישקה אותו עדיין. הוא היה רוצה לרקוד עם סילבי; אבל סילבי רוקדת עם פטריס, וניכר עליה שהיא נהנית מזה. הוא משותק; המוזיקה חודרת עמוק לתוכו. זה סלואו נהדר, שניחן ביופי שמימי. הוא לא ידע שאפשר לסבול עד כדי כך. הילדות שלו, עד עכשיו, היתה מאושרת.

מישל לא ישכח לעולם את הניגוד שבין לבו המשותק מהסבל לבין יופיה המטלטל של המוזיקה. הרגישות שלו הולכת ומתעצבת.

העולם מורכב מסבל, משום שביסודו הוא חופשי. הסבל הוא התוצאה ההכרחית של המשחק החופשי בין חלקי המערכת. עליך לדעת זאת, ולומר זאת.

לא יהיה באפשרותך להפוך את הסבל למטרה. הסבל הווה, ולכן לא יוכל להפוך למטרה.

בפצעים שהם פוצעים אותנו, החיים מזגזגים בין תוקפנות לעורמה. הכר את שתי הצורות האלה. התאמן בהן. רכוש לך ידיעה שלמה שלהן. זהה מה מפריד ביניהן ומה מאחד אותן. סתירות רבות ייפתרו בדרך זו. הדיבור שלך יזכה בכוח ובמרחב.

כשמביאים בחשבון את מאפייני העידן המודרני, האהבה אינה יכולה עוד לבוא לידי ביטוי; אולם אידאל האהבה לא הצטמצם. בהיותו, כמו כל אידאל, ממוקם מחוץ לזמן, הוא לא יצטמצם ולא ייעלם.

מכאן נובעת אי־התאמה זועקת במיוחד בין האידאלי לממשי, מקור לסבל עשיר במיוחד.

שנות גיל ההתבגרות חשובות. מרגע שפיתחת מושג של אהבה אידאלית מספיק, נאצלת ומושלמת מספיק, אתה אבוד. מעתה ואילך, שום דבר לא יספק אותך.

אם אינך מתרועע עם נשים (מטעמי ביישנות, כיעור או כל סיבה אחרת), קרא מגזינים של נשים. תרגיש סבל זהה כמעט.

ללכת עד פי התהום של היעדר אהבה. לטפח שנאה עצמית. שנאה עצמית, בוז כלפי הזולת. שנאת הזולת, בוז כלפי עצמך. לערבב הכול. לעשות את הסינתזה. בקלחת החיים, להיות תמיד המפסיד. העולם כדיסקוטק. לצבור תסכולים במינונים גבוהים. ללמוד להיות משורר, משמעותו לשכוח שלמדת לחיות.

אתה יכול לאהוב את העבר שלך, או לשנוא אותו; אבל הוא צריך להיות לנגד עיניך. עליך להכיר את עצמך בשלמות. כך, לאט לאט, האני העמוק שלך יתנתק, יחליק תחת השמש; ואילו הגוף שלך יישאר במקומו; נפוח, צבה, חשוף; כותל לעוד ועוד סבל.

החיים הם סדרה של מבחני הרס. לעבור את המבחנים הראשונים, להיכשל באחרונים. להחמיץ את חייך, אבל להחמיצם במעט. ולסבול. תמיד לסבול. עליך ללמוד להרגיש את הכאב בכל נפשך ובכל מאודך. כל פיסת יקום אמורה לפגוע בך אישית. בכל זאת, עליך להישאר בחיים - לפחות במשך זמן מה.

אין לזלזל בביישנות. אפשר לראות בה את המקור היחיד לעושר פנימי; זו לא טעות. למעשה, ברגע שנוצר פער בין הרצון לַפעולה מתחילות להופיע התופעות המנטליות המעניינות. אדם שהפער הזה אינו נפער בו נותר קרוב לחיה. הביישנות היא נקודת מוצא מצוינת למשורר.

פתח בתוכך רגש עמוק כלפי החיים. הרגש הזה הכרחי לכל יצירה אמנותית אמיתית.

נכון, לפעמים החיים ייראו לך כמו חוויה שאינה במקומה. אבל על הרגש להיות תמיד קרוב, בהישג יד - גם אם תחליט לא להביע אותו.

וחזור תמיד למקור, שהוא הסבל.

כאשר תעורר בזולת תערובת של חמלה מבוהלת ובוז, תדע שאתה בדרך הנכונה. כעת אתה יכול להתחיל לכתוב.

לבטא

"כוח הופך לתנועה ברגע שהוא נכנס לפעולה ומתפתח בַּמֶשֶך".

אם אינך מצליח לבטא את הסבל שלך בתוך מבנה מוגדר היטב, אתה אבוד. הסבל יאכל אותך חי, מבפנים, לפני שתספיק לכתוב כל דבר שהוא.

המבנה הוא אמצעי המילוט היחיד מהתאבדות. והתאבדות אינה פותרת דבר. תאר לעצמך שבודלר היה צולח את ניסיון ההתאבדות שלו, בגיל עשרים וארבע.

תן אמון במבנה. תן אמון גם בתורות המשקל העתיקות. חריזה היא כלי יעיל במיוחד לשחרור החיים הפנימיים.

אל תרגיש מחויב להמציא צורה חדשה. הצורות החדשות נדירות. די בצורה אחת למאה שנים. ויוצריהן אינם בהכרח ענקי המשוררים. השירה אינה עבודה על השפה; לא בהכרח. המילים נתונות באחריותה של החברה בכללותה.

מרבית הצורות החדשות אינן נוצרות מאפס, אלא מהטיה איטית של צורה קודמת. הכלי מתאים את עצמו, לאט לאט; הוא סופג שינויים קלים; החידוש הנובע מהאפקט המשולב של אותם שינויים מתגלה על פי רוב רק בסוף, משהושלמה היצירה. ניתן להשוות זאת להתפתחות של בעלי חיים.

תחילה תפלוט צווחות עילגות. ועוד תתפתה לא פעם לשוב אליהן. זה נורמלי. השירה, לאמיתו של דבר, קודמת אך במקצת לשפה המבוטאת.

צְלול מחדש לתוך הצווחות המגומגמות, בכל פעם שמתעורר בך הצורך. זהו אמבט של עלומים. אבל אל תשכח: אם נבצר ממך לצאת ממנו, ולו מפעם לפעם לזמן מה, אתה תמות. לגוף האדם יש גבולות משלו.

בשיאו של הסבל, לא תוכל עוד לכתוב. אם תרגיש שיש בך עוד כוח, נסה בכל זאת. התוצאה תהיה קרוב לוודאי גרועה; קרוב לוודאי, אבל לא בטוח.

אל תעבוד לעולם. כתיבת שירים אינה עבודה; היא נטל.

אם השימוש בצורה מוגדרת (האלכסנדרין, לדוגמה) דורש ממך מאמץ, ותר עליה. מאמץ כזה לעולם אינו משתלם.

לא כך הוא לגבי המאמץ הכללי, התמידי, הטעון במנוסה מהאפתיה. המאמץ הזה הוא אכן הכרחי.

בעניין הצורה, לעולם אל תחשוש לסתור את עצמך. עשה תפנית, שנה כיוון בכל פעם שתזדקק לכך. אל תאלץ את עצמך להיות בעל אישיות קוהרנטית; האישיות הזאת קיימת, אם תרצה בכך ואם לא.

אל תחמיץ שום דבר שיכול לספק לך שבריר של איזון. כך או כך, האושר אינו מיועד לך; זה כבר הוכרע, ולפני זמן רב. אבל אם מזדמן לך להניח יד על אחד מתעתועיו, עשה זאת. בלא היסוס.

ממילא זה לא יימשך.

הקיום שלך כבר אינו אלא מארג של סבל. אתה חושב שיעלה בידך לפרושׂ אותו בתוך צורה קוהרנטית. מטרתך, בשלב זה: תקווה לחיים מספקים.