טעמה העצוב של עוגת הלימון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טעמה העצוב של עוגת הלימון
מכר
מאות
עותקים
טעמה העצוב של עוגת הלימון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טעמה העצוב של עוגת הלימון

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    בפעם הראשונה זה קורה לרוז כשהיא בת תשע בדיוק. אמא אופה לכבודה עוגת יום הולדת, עוגת לימון, וכשרוז אוכלת ממנה מתרחש דבר פלאי: לא רק טעמה של העוגה הטרייה ממלא את פיה, אלא שהיא גם מסוגלת לטעום בכל נגיסה את רגשותיה הכמוסים ביותר של אמה. זוהי חוויה שממלאת אותה פחד גדול משום שטעמה של אמה – אישה שנראית שמחה, אנרגטית ומאושרת – הוא טעם של עצב, ייאוש, בדידות וכמיהה.

    מאותו הרגע עולמה של רוז נחשף בניגוד לרצונה לסודות, לחרדות ולתשוקות של כל מי שמכין את האוכל שהיא אוכלת: החל בבני משפחה (אב קרייריסט מנוכר, אם מסורה ואח גדול שתקן), דרך האופות והטבחיות ממזנון בית הספר, וכלה בבעלי מחלבות ויצרני חמאת בוטנים שמוצריהם מגיעים לפיה בשגרת יומה כתלמידת בית ספר. רוז נאלצת להתבגר בצלה של רגישוּת חושית יוצאת דופן, ולדעת על הזולת הרבה מכפי שהיא רוצה לדעת.

    המבוגרים שסביבה בטוחים שיש לה הפרעות אכילה או סתם דמיון מפותח. היחיד שמאמין לטענותיה על כך שהעוגייה כועסת או שהגבינה עייפה, הוא ג'ורג', חברו הטוב והיחיד של אחיה הגדול ג'וזף. נוכחותו המרגיעה, המושכת והאוהבת ממלאת אותה בניצנים ראשונים של אהבה, וגם רומזת על מפתח לקריאת הספר כולו. כשג'ורג' מנסה להקל על רוז, הוא אומר: "זאת לא בעיה, זה נהדר, אולי תתרגלי לזה", ובכך פותח לנו אפשרות לראות ב"כישרון המיוחד" שלה – ובכישרונות המוזרים של שאר בני משפחתה - מטאפורה להתמודדות של היחיד מול העולם. כל שורה בספר הלירי הזה מעלָה את התהייה איך מתמודד כל אדם, על ייחודו ופגמיו, עם העולם סביבו; והאם סבל וכאב הם תוצריו היחידים של המפגש בין הפרט לחברה.

    "טעמה העצוב של עוגת הלימון" מגולל סיפור חניכה עצוב שממחיש, דרך חיבור חושני בין טעם לרגש, את הקושי שנובע מהשקיפוּת והפגיעוּת האנושית. איימי בנדר משלבת בעדינות בספרה בין ריאליזם לסוריאליזם, בין אהבה לדחייה, בין ארוטיקה למשפחתיוּת. עם צאתו טיפס הרומן לצמרת רבי-המכר בארצות הברית, וסימן את פריצת הדרך של בנדר. זהו ספר ראשון פרי עטה שמתורגם לעברית.

    איימי בנדר נולדה ב-1969 בלוס אנג'לס. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "The Girl in the Flammable Skirt", ראה אור ב-1998 ונבחר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד מהספרים הטובים של השנה. לאחר כשנתיים התפרסם הרומן הראשון שלה, "An InvisibleSign of My Own", שזכה אף הוא לשבחי הביקורת. ב-2005 פירסמה בנדר קובץ סיפורים נוסף, "Willful Creatures", שגם בו ניכר סגנונה הייחודי בעיצוב דמויות ועלילות סוריאליסטיות, אבל להכרה עולמית רחבה זכתה רק עם צאת הרומן "טעמה העצוב של עוגת הלימון" (2010), שטיפס לצמרת רבי המכר בארצות הברית וזכה לשבחי המבקרים. זהו ספר ראשון פרי עטה שמתורגם לעברית.
    בנדר זכתה בפרסים ספרותיים יוקרתיים (בהם פעמיים בפרס Pushcart), ופירסמה סיפורים קצרים במגזינים ובכתבי-עת ספרותיים בולטים כמו "גרנטה", "GQ", "הארפר'ס", "מקסוויני'ס" וה"פריס ריוויו". כיום היא נושאת בתואר פרופסור, מלמדת סוריאליזם בחוג לכתיבה של אוניברסיטת UCLA, ופעילה בפרויקטים חברתיים כמו "סדנת הדמיון" – תוכנית המעודדת כתיבה ועשייה אמנותית בקרב בעלי צרכים מיוחדים ופגועי נפש. היא מציינת את יצירותיהם של האנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר וויילד והאחים גרים כמקורות השפעה על כתיבתה.

    פרק ראשון

    זה קרה לראשונה באחר צהריים של יום שלישי אחד, יום אביב חמים במרחבים הסמוכים להוליווד, כשרוח קלה נשבה מזרחה מן האוקיינוס ועירבלה את עלי הכותרת שחורי העין של האמנון והתמר, שנשתלו זה לא כבר באדניות שלנו.
    אמי היתה בבית ואפתה עוגה. אני טופפתי לאורך שביל הגישה, והיא פתחה את דלת הכניסה עוד לפני שהספקתי לדפוק עליה.
    מה דעתך על תרגול קצר? אמרה בעודה רוכנת מעבר למשקוף. היא משכה אותי לחיבוק של שלום והצמידה אותי אל הסינר האהוב עלי מבין כל סינריה, זה שעשוי כותנה מרופטת ומעוטר ברישומים של צמדי דובדבנים אדומים.
    היא ערכה את המצרכים על דלפק המטבח: שקית קמח, חבילת סוכר, שתי ביצים חומות שנחו בחיק החריצים שבין האריחים. גוש חמאה צהוב מעוך בקצותיו. קערת זכוכית שטוחה ובה קליפת לימון. סקרתי את השורה. זה היה השבוע של יום הולדתי התשיעי, ובבית הספר היה יום ארוך של שיעורים רצופים, דבר ששנאתי, וצעקות בהפסקה על נקודות במשחק, ועכשיו המטבח שטוף השמש ואמי עם עיניה החמות היו כמו זרועות פתוחות לרווחה. טבלתי אצבע בשקיק הדוֹנַג של גבישי הסוכר החום, ומילמלתי כן, בבקשה, כן.
    היא אמרה שיש לנו בערך שעה, אז פתחתי את חוברת העבודה שלי. אפשר לעזור? שאלתי, ופיזרתי עפרונות וניירות על מפות הפלסטיק האישיות.
    לא, אמרה אמא, שעירבבה קמח ואבקת סודה.

    יום הולדתי חל במארס, ובשנה ההיא הוא התרחש בשבוע אביבי יפה במיוחד, מלא חיים וצלול ברחובות השכונה הצרים שלנו, מרחק בלוקים ספורים מדרום לשדרת סאנסט. היסמין הפורח בלילה שטיפס על שער בית השכן הדיף את ניחוחו הקליל לעת ערב, ומצפוֹן השתפלו הגבעות בחֵן מעבר לאופק, בתים שתולים בתוך צבע חוּם. בקרוב יגיע שעון הקיץ, וכבר בגיל תשע קישרתי את יום הולדתי עם רמזים ראשונים לקיץ, עם התחושה של חלונות פתוחים בכיתה ובגדים קלים יותר וקצם המתקרב של שיעורי הבית בעוד כמה חודשים. שערי התבהר באביב, מחוּם בהיר לבלונד כמעט, די דומה לגדיל זנב הסוס של אמי. בגינות השכונה החלו צמחי האָגַפַּנתוּס לפרוש את זרועות הרובוט הירוקות הארוכות שלהם ולהיפתח בגוונים רכים של כחול וסגול.
    אמא טרפה ביצים; היא ניפתה קמח. בצד העמידה קערה אחת של ציפוי שוקולד, ואחרת של סוכריות צבעוניות.
    אתגר עוגה שכזה לא היה פעילות שגרתית של אחר צהריים; אמי לא אפתה לעתים קרובות, אך נהנתה במיוחד מכל פעילות הכרוכה במגע, והעוגה הזאת היתה רק אחת בשרשרת ארוכה של ניסויים מגוונים מעשה ידיה שערכה באחרונה. בששת החודשים האחרונים היא טיפחה שתיל תות עד שנהפך לשיח, תפרה מפיות מתחרה ישנה, ובפרץ של התלהבות התקינה דלת צדדית מעץ אלון בחדרו של אחי, בעזרתו של קבלן ששכרה. היא עבדה כמנהלת משרד אך לא אהבה מכונות צילום, או נעליים אלגנטיות, או מחשבים, וכשאבי סיים למלא את חובותיו לבית הספר למשפטים, שאלה אותו אם היא יכולה לקחת פסק זמן וללמוד לעשות משהו עם הידיים. הידיים שלי, אמרה לו במסדרון, נשענת במותניה על מותניו, הידיים שלי לא קיבלו שיעור בשום דבר.
    שום דבר? שאל ואחז בחוזקה בידיים האלה. היא צחקה, בשקט. שום דבר שימושי, אמרה.
    הם עמדו בדרכי, באמצע המסדרון, בדיוק כשדילגתי מחדר לחדר עם נמר מפלסטיק. סליחה, אמרתי.
    הוא נשם בשערה, שאף את ריח סמיכותו המתוק. אבי בדרך כלל הסכים לבקשותיה, כי בעמידתו האיתנה ובלסתו היתה טבועה המילה "מפרנס", והוא אהב אותה באופן שבו לבו של צפָּר מזנק לשמע קריאתו של כַּפָּן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר. בטח, אמר אבי וטפח על גבה בצרור מכתבים.
    ררר, אמר הנמר בדרכו חזרה אל המאורה.

    עילעלתי בחוברת ליד שולחן המטבח, מתענגת על צלילי התקתוק של התנור המתחמם. אם חשתי בדבר מה מטריד, היה זה כמו שמש שנעלמת פתאום מאחורי ענן, רק כדי לשוב ולהאיר שניות ספורות לאחר מכן. זכרתי במעורפל שהורי התווכחו אמש, אבל הורים מתווכחים כל הזמן, בבית ועל מסך הטלוויזיה. חוץ מזה, עדיין הייתי טרודה בנקודות שהפסדתי בהפסקת הצהריים לאֶדי אוֹקלי המנומש, שאף פעם לא שיחק הוגן. קראתי בחוברת העבודה שלי: כיליון, כישלון, כישרון; מחיצה, מליצה, מריצה. ליד הדלפק, אמא יצקה בְּלִילה צהובה סמיכה לתבנית משומנת, והחליקה אותה בקצה השטוח של מרית פלסטיק ורודה. היא בדקה את חום התנור והסיטה קווצת שיער מיוזעת ממצחה בגולת מפרק ידה.
    הנה זה בא, אמרה והחליקה את העוגה אל התנור.
    כשהרמתי את עיני היא שיפשפה את עפעפיה בכריות האצבעות. היא הפריחה לעברי נשיקה ואמרה שהיא הולכת לשכב קצת. טוב, הינהנתי. שתי ציפורים התקוטטו בחוץ. בחוברת שלי, בחרתי את בעלת המריצה ועיטרתי את נעליה בשרוכים אדומים, ואת פניה בכתום בהיר. נשבעתי שמעכשיו אכדרר חזק יותר במגרש המשחקים ואטיח את הכדור היישר אל הפינה של אדי אוקלי. הוספתי ביד נדיבה כמה תפוחים למריצה.
    החדר נמלא ריח חמאה וסוכר וביצים ולימון מתחממים, ובחמש זימזם שעון העצר ואני הוצאתי את העוגה והנחתי אותה על גבי הכיריים. הבית דמם. קערת הציפוי ניצבה על הדלפק, מוכנה לפעולה, ועוגות הן הכי טעימות ברגע שהן יוצאות מהתנור, ואני ממש לא יכולתי לחכות עוד, אז הושטתי יד אל דופן התבנית, אל החלק הנסתר ביותר, והוצאתי גוש חמים וספוגי של זהב עמוק. ציפיתי את כולו בשוקולד. תחבתי את כל הדבר הזה לפה.

    עוד על הספר

    טעמה העצוב של עוגת הלימון איימי בנדר

    זה קרה לראשונה באחר צהריים של יום שלישי אחד, יום אביב חמים במרחבים הסמוכים להוליווד, כשרוח קלה נשבה מזרחה מן האוקיינוס ועירבלה את עלי הכותרת שחורי העין של האמנון והתמר, שנשתלו זה לא כבר באדניות שלנו.
    אמי היתה בבית ואפתה עוגה. אני טופפתי לאורך שביל הגישה, והיא פתחה את דלת הכניסה עוד לפני שהספקתי לדפוק עליה.
    מה דעתך על תרגול קצר? אמרה בעודה רוכנת מעבר למשקוף. היא משכה אותי לחיבוק של שלום והצמידה אותי אל הסינר האהוב עלי מבין כל סינריה, זה שעשוי כותנה מרופטת ומעוטר ברישומים של צמדי דובדבנים אדומים.
    היא ערכה את המצרכים על דלפק המטבח: שקית קמח, חבילת סוכר, שתי ביצים חומות שנחו בחיק החריצים שבין האריחים. גוש חמאה צהוב מעוך בקצותיו. קערת זכוכית שטוחה ובה קליפת לימון. סקרתי את השורה. זה היה השבוע של יום הולדתי התשיעי, ובבית הספר היה יום ארוך של שיעורים רצופים, דבר ששנאתי, וצעקות בהפסקה על נקודות במשחק, ועכשיו המטבח שטוף השמש ואמי עם עיניה החמות היו כמו זרועות פתוחות לרווחה. טבלתי אצבע בשקיק הדוֹנַג של גבישי הסוכר החום, ומילמלתי כן, בבקשה, כן.
    היא אמרה שיש לנו בערך שעה, אז פתחתי את חוברת העבודה שלי. אפשר לעזור? שאלתי, ופיזרתי עפרונות וניירות על מפות הפלסטיק האישיות.
    לא, אמרה אמא, שעירבבה קמח ואבקת סודה.

    יום הולדתי חל במארס, ובשנה ההיא הוא התרחש בשבוע אביבי יפה במיוחד, מלא חיים וצלול ברחובות השכונה הצרים שלנו, מרחק בלוקים ספורים מדרום לשדרת סאנסט. היסמין הפורח בלילה שטיפס על שער בית השכן הדיף את ניחוחו הקליל לעת ערב, ומצפוֹן השתפלו הגבעות בחֵן מעבר לאופק, בתים שתולים בתוך צבע חוּם. בקרוב יגיע שעון הקיץ, וכבר בגיל תשע קישרתי את יום הולדתי עם רמזים ראשונים לקיץ, עם התחושה של חלונות פתוחים בכיתה ובגדים קלים יותר וקצם המתקרב של שיעורי הבית בעוד כמה חודשים. שערי התבהר באביב, מחוּם בהיר לבלונד כמעט, די דומה לגדיל זנב הסוס של אמי. בגינות השכונה החלו צמחי האָגַפַּנתוּס לפרוש את זרועות הרובוט הירוקות הארוכות שלהם ולהיפתח בגוונים רכים של כחול וסגול.
    אמא טרפה ביצים; היא ניפתה קמח. בצד העמידה קערה אחת של ציפוי שוקולד, ואחרת של סוכריות צבעוניות.
    אתגר עוגה שכזה לא היה פעילות שגרתית של אחר צהריים; אמי לא אפתה לעתים קרובות, אך נהנתה במיוחד מכל פעילות הכרוכה במגע, והעוגה הזאת היתה רק אחת בשרשרת ארוכה של ניסויים מגוונים מעשה ידיה שערכה באחרונה. בששת החודשים האחרונים היא טיפחה שתיל תות עד שנהפך לשיח, תפרה מפיות מתחרה ישנה, ובפרץ של התלהבות התקינה דלת צדדית מעץ אלון בחדרו של אחי, בעזרתו של קבלן ששכרה. היא עבדה כמנהלת משרד אך לא אהבה מכונות צילום, או נעליים אלגנטיות, או מחשבים, וכשאבי סיים למלא את חובותיו לבית הספר למשפטים, שאלה אותו אם היא יכולה לקחת פסק זמן וללמוד לעשות משהו עם הידיים. הידיים שלי, אמרה לו במסדרון, נשענת במותניה על מותניו, הידיים שלי לא קיבלו שיעור בשום דבר.
    שום דבר? שאל ואחז בחוזקה בידיים האלה. היא צחקה, בשקט. שום דבר שימושי, אמרה.
    הם עמדו בדרכי, באמצע המסדרון, בדיוק כשדילגתי מחדר לחדר עם נמר מפלסטיק. סליחה, אמרתי.
    הוא נשם בשערה, שאף את ריח סמיכותו המתוק. אבי בדרך כלל הסכים לבקשותיה, כי בעמידתו האיתנה ובלסתו היתה טבועה המילה "מפרנס", והוא אהב אותה באופן שבו לבו של צפָּר מזנק לשמע קריאתו של כַּפָּן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר. בטח, אמר אבי וטפח על גבה בצרור מכתבים.
    ררר, אמר הנמר בדרכו חזרה אל המאורה.

    עילעלתי בחוברת ליד שולחן המטבח, מתענגת על צלילי התקתוק של התנור המתחמם. אם חשתי בדבר מה מטריד, היה זה כמו שמש שנעלמת פתאום מאחורי ענן, רק כדי לשוב ולהאיר שניות ספורות לאחר מכן. זכרתי במעורפל שהורי התווכחו אמש, אבל הורים מתווכחים כל הזמן, בבית ועל מסך הטלוויזיה. חוץ מזה, עדיין הייתי טרודה בנקודות שהפסדתי בהפסקת הצהריים לאֶדי אוֹקלי המנומש, שאף פעם לא שיחק הוגן. קראתי בחוברת העבודה שלי: כיליון, כישלון, כישרון; מחיצה, מליצה, מריצה. ליד הדלפק, אמא יצקה בְּלִילה צהובה סמיכה לתבנית משומנת, והחליקה אותה בקצה השטוח של מרית פלסטיק ורודה. היא בדקה את חום התנור והסיטה קווצת שיער מיוזעת ממצחה בגולת מפרק ידה.
    הנה זה בא, אמרה והחליקה את העוגה אל התנור.
    כשהרמתי את עיני היא שיפשפה את עפעפיה בכריות האצבעות. היא הפריחה לעברי נשיקה ואמרה שהיא הולכת לשכב קצת. טוב, הינהנתי. שתי ציפורים התקוטטו בחוץ. בחוברת שלי, בחרתי את בעלת המריצה ועיטרתי את נעליה בשרוכים אדומים, ואת פניה בכתום בהיר. נשבעתי שמעכשיו אכדרר חזק יותר במגרש המשחקים ואטיח את הכדור היישר אל הפינה של אדי אוקלי. הוספתי ביד נדיבה כמה תפוחים למריצה.
    החדר נמלא ריח חמאה וסוכר וביצים ולימון מתחממים, ובחמש זימזם שעון העצר ואני הוצאתי את העוגה והנחתי אותה על גבי הכיריים. הבית דמם. קערת הציפוי ניצבה על הדלפק, מוכנה לפעולה, ועוגות הן הכי טעימות ברגע שהן יוצאות מהתנור, ואני ממש לא יכולתי לחכות עוד, אז הושטתי יד אל דופן התבנית, אל החלק הנסתר ביותר, והוצאתי גוש חמים וספוגי של זהב עמוק. ציפיתי את כולו בשוקולד. תחבתי את כל הדבר הזה לפה.