מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון10
מה שאפשר לדעת
איאן מקיואן

תקציר

ברומן חדש ועטור שבחים איאן מקיואן שב וטווה עלילה מרתקת ומסתעפת, מפתיעה ומכמירה לב, סיפור דיסטופי שצופן בתוכו סיפור עכשווי מאוד, שאהבה, בגידה ומוות משמשים בו בערבוביה.   

2014 – המשורר המהולל פרנסיס בלנדי קורא לאורחיו שיר שהוא בעיניו פסגת יצירתו. השיר לא יישמע שוב, הוא ייעלם כלא היה. האם היה למישהו עניין שלא יראה אור? 

כמאה שנה אחרי כן – יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם הוכחדה, והים הטביע את לונדון וערים ענקיות אחרות. חוקר הספרות טום מטקלף חי בעבר ושואב ממנו נחמה, וכמו חוקרים רבים לפניו ובתקופתו הוא מחפש את השיר האבוד. עושרה של התקופה המסעירה, שהייתה ואיננה, וקסמה של ויויאן, אשתו המנוחה של המשורר המת, מציתים את דמיונו ומעניקים לו אשליה של מפלט ממשבר מקצועי ואישי. החיפוש האינטלקטואלי מתפתח למסע הרפתקני, ובסופו – תגלית מפתיעה.    

"שאיפתי ברומן הזה הייתה לאפשר לעבר, להווה ולעתיד לשוחח ביניהם, מעבר למחסומי הזמן," אמר מקיואן על יצירתו זו, ואין ספק שהדבר עלה בידו בכישרון גדול. 

"זאת היצירה הטובה ביותר שמקיואן כתב זה שנים," דווייט גארנר, הניו יורק טיימס

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
שירת העתיד / רן בן נון
איאן מקיואן חוזר לעצמו ביצירת מופת כבירה
לקריאת הפרק הראשון
שירת העתיד / רן בן נון
איאן מקיואן חוזר לעצמו ביצירת מופת כבירה
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • אי שם בשנת 2119, היסטוריון המתמחה בשנים 1990-2030 חוזר לאירוע מהמכונן הנקרא הסעודה בת האלמוות השנייה, שהתקיים ב-2014 ובמרכזו הקראת הכליל (קובץ) סונטות לוויוויאן, על ידי המשורר פרנסיס בלנדי. השיר, שהוקדש לאשתו השמיימית של המשורר, הוקרא רק פעם אחת בלבד ומאז נעלמו עקבותיו, כשהוא מסעיר ומצית את דמיונם של לא מעט חוקרים. טום ההיסטוריון מגיע לספריה צפונית מרוחקת, מסע לא קל בתקופתו הדיסטופית, כדי לקרוא ביומניה בני 12 הכרכים של ויויאן, בת 54 בעת כתיבתם, דוקטור לספרות שלא הצליחה להשלים את ספרה השני והחליטה לנטוש את הקריירה רגע לפני הפרופסורה ולהקדיש את עצמה לבעלה. אגב, הסעודה בת האלמוות הראשונה התקיימה ב-1817 בהשתתפות וורדסוורת וקיטס. האם גם הסעודה השנייה משתווה אליה פואטית ורוחנית? על כך ב"מה שאפשר לדעת" המונומנטלי של ענק הספרות הבריטי איאן מקיואן, מהיצירות השאפתניות והמרשימות בקריירה האדירה שלו.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • הענק הקבור/ קאזואו אישיגורו
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • קריאה רצינית ומאתגרת ביותר.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • ויויאן ופרנסיס גרים באזור כפרי במחוז גלוסטרשייר, בבית אסם ישן ובו 7,000 ספרים. היא חוגגת את יום הולדתה בארוחה שאליה מוזמנים שמונה חברים. ביומניה ויויאן מספרת על מטורללי ה-ווק שנזפו בה על כך שכל אורחי המסיבה היו בורגנים לבנים, ובהם אחותו הקנאית והלא מוערכת מספיק של פרנסיס, ובעלה הארי, גיסו והעורך שלו, שמנסה לחמוק מלכתוב לו ביוגרפיה (הסיבה השערורייתית עוד תתגלה בהמשך); וגם העיתונאית שכתבה על המשורר יפה, כך שהיא ובן זוגה הפכו לבני בית. כשמקיואן משתעשע על חשבון הדמויות הספרותיות האלו, הוא גם קצת מגחך על עצמו מבחוץ, בדמות הסופר המפורסם שכולו שביעות רצון עצמית. בסוף הארוחה פרנסיס יקרא את השיר שכתב לכבוד ויויאן. זה חתיכת שיר, 2,500 מילה על קלף עשוי מעור מיוחד. כליל הסונטות הוא מבנה בן 15 סונטות, 210 טורים, שבו השורה האחרונה של כל סונטה היא השורה הראשונה של הסונטה הבאה. כל הטיוטות הושמדו ולאחר ההקראה הקלף נגלל סופית. המתנה הוז היתה גם בשביל פרנסיס, מעיר מקיואן ברשעות. המשורר שלו הוא נוד נפוח נהנתן ומלא בעצמו, שמשווה את עצמו לג'ון דאן ולת"ס אליוט, וודאי היה שמח אם ידע שגם כעבור מאה שנים עדיין ידונו ביצירה, אם כי אולי שמח פחות כשיבין שזה בעיקר בגלל שהיצירה נעלמה. ויויאן, המזכירה קצת את זוגתו של ת"ס אליוט (רק לא חולת נפש) היא דיווה קסומה שגברים מתאהבים בה עד כלות, וזה בעצם מה שקורה לטום ההיסטוריון, שיודע שוויוויאן היא המפתח למציאת היצירה האבודה שנכתבה עבורה ואט אט היא ממלאת את כל עולמו, באופן שגורם לרוז, זוגתו ועמיתתו של טום, לקנא קשות למרות שיריבתה מתה כבר 80 שנה. טום ורוז רחוקים מההווה הסיפורי כמו שאוסקר ווילד היה רחוק מהם, וכשהוא מציין זאת מקיואן טווה חוטים של יצירה והשראה מעל ומעבר לזמן, גבוה גבוה, עונג אינטלקטואלי אנין, מתנשא ונטול בושה. אם פעם הכרנו את הגיבורים שלנו מתוך מכתביהם, החוקרים של המאה ה-22 יידעו על מושאיהם הכל כולל הכל מנוכחותם ברשתות, לאחר שהוסרה ההצפנה באמצעות המחשוב הקוונטי גם מהתכתבויותיהם הפרטיות ביותר, כמה מביך. זהו גוף ידע עצום שספק רב אם מישהו יצליח להשתלט עליו אי פעם, וכך מקיואן יכול לתאר את אורחי מסיבת יום ההולדת בתנופה רכילותית עסיסית ומהנה עד אין קץ. אבל כל זה נועד כדי לשתף מסר אקולוגי אפוקליפטי תקיף שהוא קורא לו השיבוש, של מערכות הטבע ושל דעתם של בני האדם שמעדיפים נוחות עכשיו מאשר דאגה לדורות הבאים ושוקעים בתוגה מטאפיזית, יאוש טוטאלי באשר לעתיד. השיבוש כולל מלחמות, שנפתחו באשמת ה-AI כמובן, ואחריהן באה "ההצפה", שהופכת את אנגליה לארכיפלג איים שאוכלוסייתו מידלדלת לאיטה.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • חלק מדמותו המעצבנת של פרנסיס היא היותו מכחישן אקלים עיקש וטיפש במיוחד, מה שלא מפריע לו לכתוב יצירת מופת המשלבת אהבה לאישה ולטבע, שהופכת לשיר הנושא של המאבק האקולוגי נגד חברות הדלק והמזהמים למיניהם, כשהשלט "לנדרי צדק" נישא בהפגנות ענק. זו בעיקר קינה על הדור המטומטם הזה שלנו, שטס 300 ק"מ לחופשה בת שבוע, משמיד יערות גשם כדי לייצר נייר טואלט, אבל גם מפצח את הגנום וממציא את האינטרנט. אצל מקיואן יש געגוע למה שלא נחווה מעולם, טום עורג לאזור האגמים הקסום בצפון אנגליה שלפני ההצפה, כשהיה אפשר לחבוש כובע קש וללכת ממקום למקום ברגל שעות וימים, מסלול שבהווה שלו הפך למסע מפרך ואף מסוכן, שאינו מתאים לאקדמאי מבוגר המתייחס לעבר כאל גולה שלעולם לא תוכל לבקר בה. ואולי פשוט הכל יחסי, אולי מי שבא מ-2020 יהיה מזועזע מהרס הסביבה ב-2120, כשם שמי שבא מ-1910 יהיה מזועזע מהרס הסביבה ב-2120. אולי פשוט זו דרכו של עולם ואין מה לעשות, רק להיעצב על ליבנו. מה שאפשר לדעת הוא גם מסה עמוקה על אופיו המתעתע והחמקמק של הזיכרון, מה נשמר ומה נשכח, מה הופך למיתוס ומה אובד לנצח. זהו רכיב יסוד של החוויה האנושית, שאנו תלויים בו כל כך, אבל יודעים שאי אפשר לסמוך עליו. ובתוך כך נשאלות השאלות הגדולות על מחקר הספרות: האם אפשר להתמקד רק ביצירה כמו שעשו הסטרוקטורליסטים בני המחצית הראשונה של המאה העשרים, או שצריך לדעת את כל מה שסבב אותה, המחבר ובני תקופתו, כמו שעושה טום באופן הכי קיצוני שיש - חוקר יצירה מבלי לקרוא את היצירה עצמה, אלא רק את כל מה שנכתב אודותיה ובסביבתה, במעין טסט-קייס פוסטמודרני טהור. זה סוג של מחקר היסטורי כשהעיסוק הולך ומאבד מערכו. טום ורוז חיים בקץ ההיסטוריה כשהסטודנטים שלהם נוטשים אותם ומכריזים - ההיסטוריה עצמה היא כבר היסטוריה. בעוד שחלקו הראשון של הספר סיפור הרפתקאות יפה, מעין מסע חיפוש ארכאולוגי אל העבר, בחלק השני מתחילים להבין את הדברים לעומק, את הזרמים שמתחת לפני השטח. אנו מצטרפים אל ויויאן בת ה-38 ב-98', עדיין עם בעלה הראשון, פרסי נגן הג'אז, לפני שלקה בדמנציה קטלנית והיא טיפלה בו במסירות כל עוד יכלה. ויויאן מרוטת העצבים צוללת לתוך רומן מחוץ לנישואין, אבל לא עם פרנסיס בן ה-51 אלא דווקא עם הארי, גיסו עורך השירה, שכתב עליו שני ספרי הלל. ממנו היא מתגלגלת למשורר האיקוני, במערבולת סבוכה של תשוקה, יצרים אגו וכאב עצום. אצל מקיואן, כשיוצאים למסע נקמה, לא מכינים שני קברים אלא שתי מיטות. עלינו להכיר ברגשות האפלים ביותר שלנו בדרך , אולי, אל השקט, החמלה העצמית וההשלמה. אבל מה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור האושר, האם נוכל לבצע את מה שכלל לא יעלה על הדעת כדי לזכות באהבה, או לפחות בקצת שלווה. ויויאן מגלה שהיא יכולה להיות לגמרי קרה ומחושבת.
  • למה לא?

  • למה לא?

  • בואו נסכים שחובבי שירה מקצוענים ייהנו יותר. הרבה יותר.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • פירס. בעלה הראשון של ויויאן. הוא לא קורא בכלל, אבל מה שהוא יודע לעשות עם הידיים.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • "מדעי הרוח תמיד במשבר. כיום שוב אינני סבור שמדובר בבעיה מוסדית — זה טבעם של חיי הרוח, או של המחשבה עצמה. החשיבה תמיד במשבר. "
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • כמה קסם יש בגלוסטרשייר כפי שמתאר אותה מקיואן. אבל אם אפשר, היינו שמחים לבקר בה בזמן הסעודה בת האלמוות הראשונה
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • כן. אחרי שניים-שלושה ספרים בינוניים משהו, מקיואן לגמרי חוזר להיות הענק הספרותי הנערץ שאהבנו.
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • ויויאן מספרת את סיפורה ממרחק שנים רבות, כשהיא וג'יין, אשתו של הארי, הן שתי אלמנות שחיות על חוף מרוחק בצפון מערב סקוטלנד. אנו לומדים, למשל, שההחלטה שלה לעזוב הכל ולשרת את פרנסיס הפוץ נבעה ממחסור בדמות אב, או כמו שהיא קוראת לזה, הכתם שלי, משיכה לגברים שאותם היא מכנה בפשטות, חרא של בני אדם. ומה קרה בסוף עם כליל הסונטות האבוד? האמת, לפי התיעוד של ויויאן יצירת המופת מרגישה קצת ארכנית ומפרכת, מטילה תנומה קלה על אורחי המסיבה המפורסמת שאיש מביניהם אינו מצליח להאזין לשיר עד תומו, ואולי טוב שכך. השיר נגנז מסיבה טובה מאוד, כשמה שנותר הוא הממואר הסוער של האישה המופלאה הזו, ויויאן, שכולה יצרים ותשוקות, אינטלקט חריף בלתי מתנצל וכישרון לחיות את החיים ולמצות כל רגע, כאן עכשיו. ובעוד מאה שנים מעכשיו, ההיסטוריונים הנכבדים מוזמנים ללכת לחפש.
עוד ביקורות לספרים