ביקורת העורך

"אולי שום דבר לא באמת החזיק אותנו ביחד, חוץ מהרצון לברוח מהארץ ואז הגעגוע לארץ, כל היחס החולני הזה לארץ, הלאב־הֵייט הזה שאוכל אותך. 
כמו אויב משותף או אהבה נכזבת משותפת, כמו פצע פצוע משותף. סליחה, לקרוא לדבר הזה, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק אנשים ביחד לאורך זמן." התכוונתי פצע פתוח, לא פצע פצוע. פצע פצוע זה טיפשי. אני לא יודעת איך בניו יורק של שנות השמונים לא היה אפשר להפריד בין חנה לאוסי, שתי שחקניות ישראליות צעירות ומבטיחות שקראו לעצמן "היורדות".
העולם כולו היה אז בכף ידן. אבל השנים חלפו, הקשר ניתק, וחנה ואוסי הפסיקו לדבר ושקעו בעולמותיהן הנפרדים. רק גיבורת הספר, הבת של חנה, עדיין עסוקה בגורל החברוּת ההיא. כי העבר לא מת, הוא אפילו לא עבר, וכשהיא מהלכת ברחובות ניו יורק, היורדות עדיין נוכחות בחייה, באימהוּת שלה, בדברים שמהם ואליהם היא בורחת. 

היורדות הוא סיפור של אם ובת וקשריהן הסבוכים, של ישראליות בניו יורק ושל קרבה מתעתעת. בפרוזה חדה פורשׂת דאה הדר חיים קטנים המכילים דרמה גדולה. נשים התועות בחיפוש אחר אהבה ומשמעות אבל גם אחרי אחר צהריים סביר אחד.