ביקורת העורך

יוסף לוריא — איש עסקים ממולח — ביקש לכבוש את העולם, וכמעט הצליח. כשמת בטרם עת, בעיצומו של מהלך עסקי מרחיק לכת, השאיר אחריו חובות ענק ואת הבית המפואר על ראש הגבעה: ארמון של ממש, אנדרטה להתעשרות המהירה, הראוותנית, הגרנדיוזית. אלמנתו ההמומה ובתם השחקנית נותרו לגור בו לבדן, אבודות בין יצירות האמנות, האוספים היקרים, זיכרונות ההמראה ושיירי ההתרסקות. 
על בימת בית לוריא, החיים מתחוללים במלוא עוזם. סיפור משפחתי עצוב ומצחיק עד דמעות, סימפוניה של מציאות ופנטזיה שמתערבבות זו בזו. על כל אלה המחברת מנצחת במיומנות ובלי מאמץ, ומרתקת אותנו אל הדמויות עד לסוף הבלתי צפוי. בספר ביכוריה, שמרית לוסטיג מפליאה לגולל סיפור אנושי ועתיר רגש, ומחדשת צורות ספרותיות ביד קלה ובשפה קולחת. 

שמרית לוסטיג (נ. 1982), היא בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ובמשך למעלה מעשור שיחקה בתיאטרון החאן, בקאמרי ובבית לסין, בסרטי קולנוע ובתוכניות טלוויזיה. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור בכתבי העת גרנטה ומאזניים, וכיום היא כותבת טור קבוע בעיתון הארץ. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיה. בית לוריא הוא ספרה הראשון.