מעבר לקופה

ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים
צילום:יח"צ

יעקב אילי

לא מאמין בקנאת סופרים (או משוררים); מודה שהוא נודניק לא קטן; וקצת מתגעגע לתקופת הקורונה. יעקב אילי (השארנו אור במטבח) עונה לשאלון האישי
  • מהו הספר הכי טוב שלא אתה כתבת?
  • חסר ספרים 'הכי טובים' שלא אני כתבתי?! "הבעל הניצחי" של דוסטוייבסקי. ביימתי סרט שמתחיל בסופר שמדפדף בין המדפים בחנות ספרים, הוא מחזיק ביד את הספר "רקוויאם לנעמן" של בנימין תמוז, ספר נהדר. לאחרונה קראתי פעמיים את הספר "חיים" של גייל הראבן, פשוט נהדר. אבל בראש הרשימה שלי עומד "אותו הים" של אדם אהוב וסופר אהוב, עמוס עוז. אבל ספרים זה לא דוגמה. שירים שלא אני כתבתי'? לילה אחד חלמתי שאני כתבתי את השיר 'כי האדם עץ השדה'. כשהתעוררתי ידעתי שקנאתי. אבל, כל הנושא של קינאת סופרים לא כל כך עובד עלי – לפעמים אני מקנא באומנים שיודעים לקנא. אבל זה עובר לי מהר. בתיאטרון נתקלתי בהמונים כאלה, זה די מגעיל לחיות בפרווה שלהם..
  • כמה ספרים התחלת לכתוב והפסקת באמצע?
  • שניים. האחד לילדים, "מיקי מפליג על פני ימים". על ילד מורד שמחליט לברוח מביתו על רפסודה שהוא וחבריו בנו פעם, והיא נשכחה מלב החברים. אימו מתבלת תמיד את דבריה בפתגמים. יום אחד באמצע ארוחת הצוהריים, כשהיא אומרת "ואיך אני תמיד אומרת, בחיים האלה הרי אין קיצורי דרך..." הוא קם ועונה לה שיש, יש בחיים האלה קיצורי דרך, שבילים המובילים לדרכים שמקצרות את הדרך לדרכים שהן קיצורי דרך. השני, "מלחמת 73, הקרב הקטן" על נער בפנימייה באותה שנה גועלית עם אותה מלחמה גועלית. שני הספרים כתובים כבר לעומקם, זה לא סקיצות - ובכל זאת ננטשו.
  • כשאתה תקוע בכתיבה, מה עובד בשבילך?
  • כלום. אם אני תקוע זה כנראה לא התפקיד שלי. כשאני כותב, זה זורם.
  • כתיבה או ארוחה טובה?
  • הסופר אוכל במהלך הימים והשבועות שהוא עסוק בהם בכתיבה, ברור לכם. בקשר ל'ארוחה טובה', בואו נעבור לשאלה הבאה.
  • כתיבה או סקס טוב?
  • 'סקס טוב' שמעתי כבר את הביטוי הזה. אני מקווה שלא פספסתי כאן משהו, מה זה בדיוק? איך עושים את זה? בגוף נקי, בנחת על מיטת אפיריון. או שיכורים, בעמידה בשירותים של איזה בר? מתוך כעס? מרוב אהבה? או באכזריות? דויד המלך ידע אהבה. הוא ידע, כל העם היה במלחמה והוא טייל על הגג וראה אישה עושה מקווה ("והיא מתקדשת מטומאתה", ככתוב) והוא אמר לעבדיו, אותה. ועבדיו אמרו זאת בת אליעם אשת אוריה. והוא צרח, אותה! ועכשיו! - והיא באה. הוא ידע שזאת אהבה ואהבה לא עוצרים. הוא ידע שזה פעם בחיים. הוא ידע אהבה שאנחנו לא נדע, שלא ידעו אבותינו. וכמה עונש, וכמה טומאת הפה. לי לא היה אומץ לזה גם אם אבוא עוד פעם בגלגול אחר.
  • מתי ואיפה אתה כותב?
  • בתקופות שאני כותב, אני כותב בכל מקום ובכל שעה. וכשלא אז לא.
  • מציעים לך להשתתף בהישרדות. יש מצב?
  • בטח. כל דבר שהוא לא בעל סממנים נאציים או פדופיליה, בא בחשבון.
  • רוצים להפוך ספר שלך למיוזיקל. זורם?
  • בכיף. אני רוצה גם תפקיד קטן, אני מת על לשחק.
  • במכונת הזמן שקיבלת לנסיעת מבחן, לאיזו שנה אתה חוזר ולמה?
  • אז אה ככה, הייתי חוזר לזמן שהייתי בין גיל 52 ככה ל-64. הייתי אז בשיא חוכמתי, בשיא אוני, בשיא כוחי הפיזי. ידעתי אז את שיא האהבה. היה לי אז המון זמן וסבלנות לעצמי (וצריך סבלנות לעצמי, תאמינו לי, אני נודניק לא קטן). עשיתי בזמן הזה את הסרט "חלונות" עם שלושים ושניים שחקנים, מהטובים הארץ. עשיתי אותו לאט, בסבלנות, בזעם באיפוק. באותה תקופה כתבתי ופרסמתי רומן שנקרא "עלבון ולוחמה בשטח בנוי". כתבתי אותו לאט, בסבלנות, בזעם ובאיפוק ואז הוצאת הקיבוץ המאוחד סידרה לי עורכת שערכה את הספר בטעם טוב ואני ליוויתי אותה במשך שנה, ועל עטיפת הספר הטביעו את תצלום פניו של בני יפתח, שזה חותמי בעולם (פתאום אני חושב, אולי זאת התשובה הנכונה לשאלה על הסקס שהיתה קודם). ואז באה מגיפה שהחזירה אותנו הביתה. פתאום הבנת שהאוצר, כמו באגדה החסידית ההיא, נמצא אצלך בתנור. שבאת לכאן בשביל אישה אחת ואהבה אחת על פני מאה מטר מרובעים שהחוק הרשה באותה מגפה ושוב היה נהדר. הייתה תחושה שהחיים יושבים עליך כמו חליפה שתפרו למידותיך והיא מותאמת רק לך. ואז, בום טראח, השב"כ קיבל אישור לאכן את הטלפון הנייד ותל אביב האהובה רושתה במצלמות אבטחה כדי להוסיף לביטחון האישי. והחליפה נהייתה פחות מתאימה ופחות מחמיאה.
  • מי הסופר הגדול בעולם?
  • יום אחד קרל אובה קנאוסגורד עזב את נורבגיה ארצו, שם השמש שוקעת בשעה שתיים וזורחת שוב למוחרת בעשר, ועבר לשוודיה, ארץ הקרחנות, שם השמש שוקעת בשש בערב וזורחת שוב במאי; והפציץ משם ספרים אוטוביוגרפיים עוצרי נשימה - וכלום לא קורה בהם; הוא שם את כובע הצמר, חובש עליו ת'כובע פרווה, נועל מגפיים ויורד לחצר לעשן סיגריה ואז הוא מבין שהוא שכח את המצית בבית. עלה, חלץ, הסיר, לקח מצית ושוב חבש את כובע הפרווה ונעל - ועוצר נשימה. וחותך בבשר החי. וזה בשישה כרכים. אתה מגלה אותו, נגיד, בספר השני כשהוא סיים לכתוב רק את השלישי, ומתחיל הקטע של לחכות. אני זוכר שכשמישהו, זריז ממני, בישר לי שבספר החמישי הוא מעיף את אשתו הפוצית, איזו בשורה זאת הייתה: זאת זאת, אותה אחת מהספר השני שבגללה קרל אובה יורד לחצר לעשן בכפור.
  • כשיוצא לך ספר חדש, אתה באופוריה/ חרדה/ חופשה בקאריביים/ אחר (פרט).
  • לא אף אחת מהאופציות האלה. אני בנאדם שדי חי בבדידות. לא לרחם, זה מבחירה וזה מילדות. ובכל זאת כשמודיעים לך מההוצאה ש-200 עותקים הופצו לחנויות הספרים, במיוחד אם זה ספר שירה שנוגע בך עצמך, אז יש פתאום עוד מאתיים עדים שחלפו על פני הספרים, העבירו עליהם מבט והמשיכו; שצבע העטיפה שלהם לא משך את הלב; שהיה נדמה לרגע שנערה מניחה עליהם את כפה אבל זאת הייתה למעשה משענת כדי להיטיב לראות ספר אחר שהיה מונח על השולחן.
  • אבל מה עם מקצוע? מה תבחר אם ישלחו אותך עכשיו ללימודים?
  • או, כן, ציור, מאוד הייתי רוצה. את הציור על העטיפה אני ציירתי. אני גם אזרח אירופי, נראה לי שזה אפשרי לקמבן שם לימודים. אבל אני נורא כבד תנועה.
  • כושר גופני - מה אתה עושה בעניין?
  • זה בסדר, לא לדאוג. אני מתקדם בעיר הלבנה על אופניים. אני שוחה יום יום. אני גר בקומה שלישית, 60 מדרגות. ורק מהפעמים שאני עולה כי שכחתי את הטלפון ואז קולט למטה שכשלקחתי את הטלפון שכחתי את הארנק בבית אפשר להאריך ימים.
  • איזה ספרים מבזבזים לך את הזמן אבל אתה מאפשר להם את זה?
  • אין ספרים כאלה וגם אין חפצים כאלה - יש אנשים שמבזבזים לי את הזמן. ואני נותן לזה לקרות ובסוף מגלה שזה לא הזיק לי ואפילו יצאתי מורווח, כי כל אדם עולם.
עוד ראיונות עם סופרים