הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תפילות לחטופות
  • תפילות לחטופות
    ג'ניפר קלמנט | תרגום: יואב כ"ץ
    ידיעות ספרים, פן | אפריל 2014 | פרוזה תרגום | 247 עמ' מודפסים

    לֵיידִי-דִי גרסיה מרטינֶז האמיצה, המצחיקה והחכמה נולדה לתוך עולם שמסוכן להיות בו נערה. הגברים בהרי גררו שבמקסיקו יצאו לחפש הזדמנויות טובות יותר ונטשו מאחור את נשותיהם. בגררו שולטים ברוני הסמים, ואמהות המבקשות להגן על בנותיהן מחפשות אותן לבנים או "הופכות אותן למכוערות" – גוזזות את שערותיהן, משחירות את שיניהן... כל דבר העשוי להצילן מפני טופריהם הקטלניים של הקרטלים. כאשר רכבי הספורט-שטח השחורים דוהרים לתוך העיירה, ליידי-די ושאר הנערות מסתתרות כמו חיות בתוך בורות בחצר האחורית, מחוץ לטווח הראייה. אך בעוד אמא שלה ממתינה לשווא לשובו של בעלה, ליידי-די וחברותיה חולמות על עתיד שיש בו תקווה גדולה יותר מאשר הישרדות גרידא, ומצליחות למצוא בחייהן הטרגיים גם הומור והרבה מאוד אחווה.

    תפילות לחטופות מתאר תמונה מטלטלת ומאירת עיניים של נשים באזורים הכפריים של מקסיקו, וחושף את ההשלכות הנסתרות מן העין של מלחמה לא צודקת. זהו רומן מכמיר לב על חברוּת, על משפחה ועל נחישות.

     

    הסופרת והמשוררת האמריקאית ג'ניפר קלמנט נולדה בשנת 1960 ומשנת 1961 היא חיה במקסיקו סיטי. היא כתבה מספר ספרים, ואחד מהם, סיפור אמיתי המבוסס על שקרים, היה מועמד לפרס אורנג'.

     קלמנט היתה הנשיאה של PEN מקסיקו בין השנים 2012-2009 והיא חברה ב-Sistema Nacional de Creadores המקסיקני הנחשב.

     

    "תפילות לחטופות עוסק באלימות שלוחת רסן נגד נשים והרס קהילות עקב סחר הסמים במקסיקו, אבל טביעת העין של קלמנט, השפה הפיוטית שלה והאמינות המשכנעת של דמויותיה הופכים את המציאות הקטלנית לרומן מרגש ומקסים באופן טרגי."

    יאן מרטל, מחבר חיי פיי

     

    "מצמרר... מרתק, וגם בעל קסם מטורף... שיר הלל מפעים לתושייתן של גיבורותיו וליכולתן להפגין נאמנות, חברות, חמלה ואהבה, אבל גם לכוחן של ספרות ושירה להפוך מציאות חשוכה למציאות מקבילה הכובשת ומרגשת אותנו."

    New York Times Book Review

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    עכשיו נכער אותך, אמא שלי אמרה. היא שרקה. הפה שלה היה קרוב אלי כל כך עד שהיא ריססה לי את הצוואר ברוק. הרחתי בירה. ראיתי במראָה איך היא מעבירה את חתיכת הפחם על הפנים שלי. החיים האלה מגעילים, היא לחשה.

    זה הזיכרון הראשון שלי. היא החזיקה מול הפנים שלי מראה ישנה וסדוקה. לדעתי הייתי בת חמש בערך. הסדק גרם לפנים שלי להיראות כאילו הן שבורות לשני חלקים. במקסיקו, הדבר הכי טוב להיות זה ילדה מכוערת.

    קוראים לי לֶיידִי־דִי גרסיה מרטינֶז ויש לי עור חום, עיניים חומות ושיער חום מקורזל, ואני נראית כמו כל מי שאני מכירה. כשהייתי ילדה, אמא שלי היתה מלבישה אותי כמו בן וקוראת לי בּוֹי.

    אמרתי לכולם שנולד לי בן, היא אמרה.

    אם הייתי בת אז היו חוטפים אותי. אם סוחרי הסמים רק היו שומעים שיש בסביבה ילדה יפה, היו פושטים עלינו עם רכבי האֶסקָלֵייד השחורים והמפוארים שלהם ולוקחים אותה איתם.

    בטלוויזיה ראינו ילדות מתייפות, מסרקות את השיער וקולעות צמות עם סרטים ורודים או מתאפרות, אבל בבית שלי זה לא קרה אף פעם.

    אולי אני צריכה לשבור לך את השיניים, אמא שלי אמרה.

    כשגדלתי, שפשפתי את האמייל הלבן בטוש צהוב או שחור כדי שהשיניים שלי ייראו רקובות.

    פה מלוכלך זה הדבר הכי מגעיל בעולם, אמא אמרה.

    אמא של פאולה העלתה את הרעיון לחפור את הבורות. היא גרה מולנו, והיה לה בית קטן משלה ומטע של עצי פפאיה.

    אמא שלי אמרה שמדינת גֵרֵרוֹ הולכת והופכת למאורת ארנבים אחת גדולה מרוב בנות צעירות שמתחבאות בכל מקום.

    ברגע שמישהי שמעה קול של רכב ספורט־שטח מתקרב, או ראתה נקודה שחורה באופק, או שתיים או שלוש נקודות שחורות, כל הבנות רצו לחורים.

    ככה זה היה במדינת גֵרֵרוֹ. ארץ חמה של מטעי גומי, נחשים, איגואנות ועקרבים, העקרבים הצהובים השקופים שקשה להבחין בהם ושהורגים. היינו בטוחות שיש בגררו יותר עכבישים מבכל מקום אחר בעולם, ונמלים. נמלים אדומות שגרמו לזרועות שלנו להתנפח ולהיראות כמו רגליים.

    זה המקום שבו אנחנו גאים להיות העם הכי עצבני ומרושע בעולם, אמא אמרה.

    כשנולדתי, אמא שלי הודיעה לשכנים שלה ולאנשים בשוק שנולד לה בן.

    תודה לאל שנולד בן! היא אמרה.

    כן, תודה לאל ולבתולה מרי, ענו לה כולם, אפילו שידעו את האמת. רק בנים נולדו על ההר שלנו, וכמה מהם הפכו לבנות בגיל אחת־עשרה בערך. ואז הם היו צריכים להפוך לבנות מכוערות שלפעמים היו צריכות להתחבא בחורים באדמה.

    היינו כמו ארנבות שמתחבאות כשמשוטט בשדה כלב רעב, וטעם הפרווה שלהן על לשונו. ארנבת אחת חובטת ברגלה האחורית וההתראה על הסכנה עוברת על פני הקרקע ומזהירה את הארנבות האחרות במחילות. באזור שלנו אי־אפשר היה להעביר אזהרה כזאת, גרנו בבתים מפוזרים ורחוקים מדי זה מזה. אבל תמיד פקחנו עין וניסינו ללמוד איך לשמוע דברים ממרחקים. אמא שלי היתה מרכינה ראש, עוצמת עיניים ומתרכזת כדי לשמוע מנוע או את הקולות שהשמיעו הציפורים והחיות הקטנות ששלוותן הופרה כשהתקרבה מכונית.

    שום ילדה שנחטפה לא חזרה ואפילו לא שלחה מכתב, אמרה אמא שלי, אפילו לא מכתב. שום ילדה, חוץ מפאולה. היא חזרה שנה אחרי שלקחו אותה.

    שמענו מאמא שלה שוב ושוב איך חטפו אותה. ואז יום אחד פאולה חזרה הביתה ברגל. היו לה שבעה עגילים שטיפסו על התנוך המעוגל של האוזן השמאלית שלה בטור ישר של אבני חן כחולות, צהובות וירוקות, וקעקוע שהתפתל סביב מפרק היד שלה עם המילים קניבַּל'ס בֵּייבִּי.*

    [* Cannibal's Baby- באנגלית: התינוקת של אוכל האדם.]

    פאולה פשוט הלכה לאורך הכביש ועלתה בשביל העפר אל הבית שלה. היא הלכה לאט, כאילו היא עוקבת אחרי שורה של אבנים שיובילו אותה הביתה.

    לא, אמא שלי אמרה. היא לא עקבה אחרי אבנים. הילדה הזאת פשוט הריחה את הדרך אל אמא שלה.

    פאולה נכנסה לחדר ושכבה במיטה שלה שהיתה מכוסה עדיין בכמה בובות פרווה. פאולה אף פעם לא אמרה מילה על מה שקרה לה. ידענו רק שאמא שלה האכילה אותה מבקבוק, נתנה לה בקבוק חלב, ממש הושיבה אותה על ברכיה ונתנה לה בקבוק של תינוקות. פאולה היתה אז בת חמש־עשרה כי אני הייתי בת ארבע־עשרה. אמא שלה גם קנתה מזון תינוקות של גרבר והאכילה אותה ישר לפה עם כפית פלסטיק קטנה מהקפה שהיא קנתה בחנות אוֹקסוֹ בתחנת הדלק בצד השני של הכביש המהיר.

    ראית את זה? ראית את הקעקוע של פאולה? אמא שלי אמרה.

    כן. למה?

    את יודעת מה זה אומר, נכון? מכרו אותה. ישמור אותנו ישו הבן של מריה ושל אלוהים וכל המלאכים בשמים.

    לא, לא ידעתי מה זה אומר. אמא שלי לא רצתה להגיד, אבל גיליתי מאוחר יותר. שאלתי את עצמי איך זה שמישהי נחטפת מבקתה קטנה על הר בידי סוחר סמים, עם ראש מגולח ומקלע ביד אחת ורימון אפור בכיס האחורי שלו, ובסוף מוכרים אותה כמו חבילת בשר טחון?

    חיכיתי לראות את פאולה. רציתי לדבר איתה. היא לא יצאה מהבית עכשיו, אבל תמיד היינו חברות טובות, יחד עם מריה ואֶסטפני. רציתי להצחיק אותה ולהיזכר איך היינו הולכות לכנסייה בימי ראשון לבושות כמו בנים ואיך קראו לי בּוי ולה קראו פאולו. רציתי להזכיר לה איך פעם היינו קוראות יחד מגזינים של אופרות סבון כי אהבנו להסתכל בבגדים היפים שלבשו כוכבי הטלוויזיה. וגם רציתי לדעת מה קרה.

    מה שכולם ידעו זה שהיא תמיד היתה הילדה הכי יפה בחלק הזה של גררו. אנשים אמרו שפאולה יותר יפה מהבנות של אקפולקו אפילו, שזאת מחמאה גדולה, כי כל דבר זוהר או מיוחד הגיע מאקפולקו. ככה אמרו.

    אמא של פאולה הלבישה אותה בבגדים ממולאים בסמרטוטים כדי שתיראה שמנה, אבל כולם ידעו שבמרחק של פחות משעה מנמל אקפולקו יש ילדה שגרה בבית קטן עם אמא שלה ושלוש תרנגולות ושהיא יותר יפה מג'ניפר לופז. זה היה רק עניין של זמן. למרות שאמא של פאולה היא זאת שחשבה על הרעיון להסתיר את הילדות בבורות באדמה, שככה עשינו כולנו, את הבת שלה היא לא הצליחה להציל.

    שנה אחת לפני שפאולה נחטפה הגיע סימן אזהרה.

    זה קרה מוקדם בבוקר. אמא של פאולה, קונצָ'ה, האכילה את שלוש התרנגולות שלה בטורטיות ושמעה קול של מנוע מתקרב על הכביש. פאולה ישנה עדיין חזק במיטה. היא היתה במיטה עם פנים רחוצות ונקיות, והשיער שלה היה קלוע לצמה שחורה וארוכה שהתפתלה מסביב לצוואר שלה כשהיא ישנה.

     

    פאולה לבשה חולצת טריקו ישנה שהגיעה לה עד הברכיים, ומלפנים היה כתוב עליה באותיות כחולות־כהות ווֹנדֶר בְּרֵד. היא גם לבשה זוג תחתונים ורודים, שעל זה אמא שלי תמיד אמרה שזה יותר גרוע מלהיות עירומה!

    פאולה ישנה חזק כשהנַרקוֹ התפרץ לתוך הבית.

    קונצ'ה אמרה שהיא האכילה את התרנגולות, שלוש התרנגולות הלא־יוצלחיות האלה שבכל החיים שלהן לא הטילו ביצה אחת, ואז היא ראתה ב־מ־וו חומה בהירה מתקרבת בשביל העפר הצר. לרגע אחד היא חשבה שזה פר או חיה אחרת שברחה מגן החיות באקפולקו כי היא לא ציפתה לראות רכב חום בהיר מתקרב אליה.

    כשהיא חשבה על איך יבואו הנַרקוֹס, היא תמיד דמיינה רכבי ספורט־שטח שחורים עם חלונות כהים, שאמורים להיות לא־חוקיים, אבל כולם התקינו כאלה כדי שהשוטרים לא יוכלו להציץ פנימה. הקאדילק אסקלייד האלה עם ארבע דלתות וחלונות שחורים שמלאים בנַרקוֹס ובמקלעים היו כמו הסוס הטרויאני, או ככה אמא שלי היתה אומרת.

    מאיפה אמא שלי ידעה על טרויה? איך זה שאישה מקסיקנית שחיה לבדה עם בת אחת באזור הכפרי של גררו, פחות משעה מאקפולקו במכונית וארבע שעות על פֶּרד, יודעת משהו על טרויה? פשוט מאוד. הדבר היחיד שאבא שלי קנה לה אי־פעם כשהוא חזר מארצות הברית היה צלחת לוויין קטנה. אמא שלי היתה מכורה לסרטים היסטוריים תיעודיים ולתוכניות האירוח של אוֹפְּרה. בבית שלי היה מזבח לאופְּרה לצד המזבח לבתולה מגוּאדלוּפֶּה. אמא שלי לא קראה לה אוֹפְּרה. היא אף פעם לא הצליחה להבין את השם הזה. אמא שלי קראה לה אוֹפֵּרה. אז אוֹפֶּרה אמרה ככה ואופֵּרה עשתה ככה.

    חוץ מסרטים תיעודיים ומאופרה, לדעתי ראינו את צלילי המוזיקה לפחות מאה פעם. אמא שלי תמיד חיכתה לראות מתי ישדרו את הסרט הזה באיזה ערוץ סרטים.

    בכל פעם שקונצ'ה סיפרה לנו מה שקרה לפאולה, הסיפור היה שונה. אז אף פעם לא ידענו את האמת.

    סוחר הסמים שנכנס לבית לפני שפאולה נחטפה, נכנס רק בשביל להסתכל עליה טוב־טוב. הוא נכנס לראות אם השמועות נכונות. הן היו נכונות.

    כשפאולה נחטפה זה היה שונה.

    על ההר שלנו לא היו גברים. זה היה כמו לגור במקום בלי עצים.

    זה כמו להיות בן אדם עם יד אחת, אמא שלי אמרה. לא, לא, לא, היא תיקנה את עצמה. להיות במקום בלי גברים זה כמו לישון בלי לחלום.

    הגברים שלנו חצו את הנהר לארצות הברית. הם טבלו רגליים במים ודשדשו עד גובה המותניים, אבל כשהגיעו לצד השני הם היו מתים. במים הם השילו מעצמם את הנשים ואת הילדים שלהם ונכנסו לבית הקברות הגדול של ארצות הברית. היא צדקה. הם שלחו כסף; הם חזרו לבקר פעם או פעמיים, וזהו. אז על האדמה שלנו נשארנו קווצות מדובללות של נשים שעובדות ומנסות לקדם את עצמן. הגברים היחידים בסביבה מילאו רכבי ספורט־שטח, רכבו על אופנועים והופיעו משומקום עם קלצ'ניקובים תלויים מהכתף, שקית קוקאין בכיס האחורי של הג'ינס וחפיסת מרלבורו אדום בכיס הקדמי של החולצה. הם הרכיבו משקפי שמש ריי־באן והיינו צריכות להקפיד לא להביט להם אף פעם ישר בעיניים, לא לראות את האישונים השחורים הקטנים שהיו השער אל נפשם.

    פעם אחת שמענו בחדשות על חטיפה של שלושים וחמישה חקלאים שקטפו תירס בשדות, בזמן שכמה גברים עם שלוש משאיות גדולות באו וחטפו את כולם. החוטפים איימו על החקלאים ברובים ואמרו להם להיכנס למשאיות. החקלאים עמדו במשאיות דחוסים כמו בקר. הם חזרו לבתים שלהם אחרי שבועיים או שלושה. הזהירו אותם שאם הם ידברו על מה שקרה, יהרגו אותם. כולם ידעו שהם נחטפו כדי לעבוד בשדות ולקטוף יבול מריחואנה.

    אם לא מדברים על משהו אז הוא לא קרה. מישהו כבר יכתוב על זה שיר. כל מה שלא אמורים לדעת עליו, או לדבר עליו, תמיד יֵצא בסוף באיזה שיר.

    יהיה איזה אידיוט שיכתוב שיר על החקלאים שנחטפו והוא ייהרג בגלל זה, אמא שלי אמרה.

    בסופי שבוע אמא שלי ואני נסענו לאקפולקו, שם היא עבדה כמנקה אצל משפחה עשירה שגרה במקסיקו סיטי. המשפחה נסעה לבית הנופש שלה לכמה סופי שבוע בכל חודש. במשך שנים הם היו נוסעים במכונית, אבל אז הם קנו מסוק. לקח כמה חודשים לבנות מנחת מסוקים בשטח סביב הבית. קודם כול היו צריכים למלא את בריכת השחייה בעפר ולכסות אותה, ואז להעביר את בריכת השחייה החדשה כמה מטרים הצדה. הזיזו גם את מגרשי הטניס כדי שהמנחת יהיה כמה שיותר רחוק מהבית.

    אבא שלי גם עבד באקפולקו. הוא היה מלצר במלון לפני שעזב לארצות הברית. הוא בא לביקור במקסיקו כמה פעמים, אבל אחר כך הוא לא חזר יותר. אמא שלי ידעה שזאת הפעם האחרונה כשהגיעה הפעם האחרונה.

    זאת הפעם האחרונה, היא אמרה.

    מה זאת אומרת, מָאמָא?

    תסתכלי על הפנים שלו חזק־חזק, תשתי ממנו כמה שאת יכולה, כי את לא תראי את אבא שלך יותר. באחריות. באחריות.

    היא אהבה להשתמש במילה הזאת.

    כששאלתי אותה איך היא יודעת שהוא לא יחזור, היא אמרה, עוד תראי, ליידי־די, עוד תראי שאני צודקת.

    אבל איך את יודעת? שאלתי שוב.

    בואי נראה אם תביני בעצמך, היא ענתה.

    זה היה מבחן. אמא שלי אהבה לעשות לי מבחנים, ולגלות למה אבא שלי לא יחזור היה מבחן.

    התחלתי לתצפת עליו. עקבתי אחריו, איך הוא עושה דברים בבית הקטן שלנו ובגינה. שמרתי עליו כאילו הוא אדם זר שעלול לגנוב ממני משהו אם לא אשגיח.

    לילה אחד הבנתי שאמא שלי צדקה. היה כל כך חם שאפילו הירח חימם את חלקת כדור הארץ הקטנה שלנו. יצאתי החוצה והצטרפתי לאבא שלי שעישן סיגריה.

    אלוהים, המקום הזה, אחד המקומות הכי חמים בעולם, הוא אמר ונשף את עשן הטבק מהפה ומהנחיריים באותו הזמן.

    הוא כרך את הזרוע שלו סביבי והעור שלו היה עוד יותר חם משלי. יכולנו לצרוב אחד את השני.

    ואז הוא אמר את זה.

    את ואמא שלך טובות מדי בשבילי. אני לא ראוי לכן.

    עברתי את המבחן בציון "טוב מאוד".

    בן זונה, אמא שלי אמרה שוב ושוב, במשך שנים. לעולם לא אמרה את שמו שוב. מאותו יום והלאה הוא היה "הבן זונה".

    כמו הרבה אנשים על ההר שלנו, אמא שלי האמינה בכישופים.

    הלוואי שהרוח תכבה את נר לבו. הלוואי שיגדל לו טרמיט ענקי בתוך הטבור, או נמלה באוזן, היא אמרה. הלוואי שתולעת תאכל את הזין שלו.

    ואז אבא שלי הפסיק לשלוח לנו קצבה חודשית מארצות הברית. כנראה שהיינו טובות מדי בשביל הכסף שלו.

    כמובן שערוץ השמועות בין ארצות הברית למקסיקו היה ערוץ השמועות הכי חזק בעולם. אם לא ידעת את האמת, ידעת מה אומרות השמועות, שתמיד אמרו הרבה־הרבה יותר מהאמת.

    אני מעדיפה את השמועות על האמת, אמרה אמא שלי.

    השמועה - שיצאה ממסעדה מקסיקנית בניו יורק ועברה משם אל בית מטבחיים בנברסקה, אל מסעדת המבורגרים ברשת ונדי'ס באוהיו, אל פרדס תפוזים בפלורידה, אל מלון בסן דייגו, ואז חצתה את הנהר, כאילו זו תחיית המתים, אל בר בטיחואנה, אל שדה מריחואנה מחוץ למוֹרֶליָה, אל סירת זכוכית באקפולקו, אל קנטינה בצִ'ילְפּאנְסינְגוֹ, ומשם עלתה בדרך העפר אל צלו של עץ התפוזים שלנו - היתה שיש לאבא שלי משפחה נוספת "שם".

    "כאן" היה הסיפור שלנו, אבל גם הסיפור של כולם.

    כאן גרנו לבד בבקתה שלנו מוקפות בכל החפצים שאמא שלי גנבה במשך השנים. היו לנו עשרות עטים ועפרונות, מלחיות ומשקפיים, והיתה לנו שקית אשפה גדולה מלאה שקיות סוכר קטנות שהיא גנבה ממסעדות. אמא שלי אף פעם לא יצאה מהשירותים בלי להחביא את גליל נייר הטואלט בתיק שלה. היא לא קראה לזה גניבה, אבל אבא שלי קרא לזה ככה. כשהוא עדיין היה איתנו והם היו רבים, הוא היה אומר שהוא חי עם גנבת. אמא שלי האמינה שהיא רק לוקחת בהשאלה, אבל אני ידעתי שהיא אף פעם לא החזירה כלום. החברות שלה ידעו שהן צריכות להחביא הכול. לא משנה לאן הלכנו, כשחזרנו הביתה הדברים היו צצים מהכיסים שלה, מבין השדיים שלה ואפילו מתוך השיער שלה. היה לה כישרון לדחוף דברים לתוכו. ראיתי איך היא מושכת מתוך הרעמה המקורזלת שלה כפיות וסלילי חוטים. פעם היה שם חטיף סניקרס שהיא גנבה מהבית של אסטפני. היא תחבה את הממתק מתחת לקוקו שלה. אני ויתרתי על המחשבה שיש משהו ששייך לי.

    כשאבא שלי עזב, אז אמא שלי, שאף פעם לא סגרה את הפה במנעול, אמרה, הבן זונה הזה! כאן אנחנו מאבדות את הגברים שלנו, נדבקות מהם באיידס, מהזונות שלהם בארצות הברית, הבנות שלנו נחטפות, הבנים שלנו עוזבים, אבל אני אוהבת את הארץ הזאת יותר מנשמת אפי.

    ואז היא אמרה את המילה מקסיקו לאט מאוד, ושוב, מקסיקו. כאילו היא מלקקת את המילה מצלחת.

    מאז שהייתי ילדה אמא שלי אמרה לי להתפלל למשהו. תמיד התפללנו. התפללתי שיהיו עננים ושתהיה פיג'מה. התפללתי שיהיו נורות חשמל ודבורים.

    אף פעם אל תתפללי שיהיו לך אהבה ובריאות, אמא אמרה. או כסף. אם אלוהים ישמע מה את רוצה באמת, הוא לא ייתן לך את זה. באחריות.

    כשאבא שלי עזב אמא שלי אמרה, רדי על הברכיים ותתפללי שיהיו לנו כפיות.

    • ג'ניפר קלמנט
    • ג'ניפר קלמנט
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עיר של נשים
    • שעות הקטיפה
    • האביב שבלב
    • חדר
    • אל תאמרי לי שאת פוחדת
    • החברה הגאונה
    • סיפורה של שפחה
    • מזל קטן
    • הרשת של אליס
    • קולו של ארצ'ר
    • החיים שנועדו לי
    • סיפורה של ילדה יפה