הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תישארי איתי
    ספר מוגן
     
  • תישארי איתי
    איובאמי אדבאיו | תרגום: דנה טל
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | ינואר 2019 | פרוזה תרגום | 304 עמ' מודפסים

    כשהעולם בוער סביבה, הדרמה האמיתית מתחוללת ברחם של יג'ידה: היא מחכה לנס, לילד.

     

    היתה להם אהבה גדולה, ליגֶ׳ידֶה ואָקין. הם נפגשו באולם קולנוע במהלך לימודיהם באוניברסיטה: אקין ידע מהרגע הראשון שיג׳ידה תהיה אשתו, ויג׳ידה לא יכלה להסיר את עיניה מאקין. אבל אחרי שנתיים של נישואים יג׳ידה עדיין מחכה לנס, לילד. זה כל מה שבעלה רוצה, זה כל מה שחמותה רוצה, והיא כבר ניסתה הכול: רופאים, מכשפים, תפילות. דבר לא עזר. לכן עליה לציית לבקשת משפחתו של בעלה, ולהכניס אל ביתם אישה שנייה (פוּנְמי הצעירה והיפה), כפי שנהוג בחברה המסורתית שלה. יג׳ידה מחליטה אפוא שנישואיה יינצלו רק אם היא תיכנס להיריון, כנגד כל הסיכויים, וההחלטה הזאת הופכת את חייה שלה ואת חייו של אקין למסע נורא של סבל וייסורים.

     

    הרומן “תישארי איתי״ נפתח כשיג׳ידה – כעת בעלת מספרה עשירה מהעיר ג׳וֹס שבניגריה – מוזמנת להשתתף בהלוויית אבי בעלה. היא אישה יפה וחזקה שבנתה את העסק המצליח שלה בעשר אצבעות. את אקין, שהפך לבנקאי עשיר, היא לא ראתה זה חמש־עשרה שנה, מאז שברחה ממנו בתום שנים של שקרים, סודות ואסונות. היא יודעת שבהלוויה היא תפגוש אותו, ויש רק דבר אחד שהיא רוצה ממנו: לקבל תשובה לשאלה שמייסרת אותה שנים רבות. “אף אחד לא יודע שאני עדיין נשואה לך," אומרת יג'ידה בתחילת הווידוי שלה. "אני מספרת רק חלק מהסיפור: שהייתי עקרה ובעלי לקח אישה אחרת."

     

    בדומה לבת ארצה הניגרית צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳יה, כתיבתה היפהפייה של אָיוֹבּאמי אָדֶבּאיוֹ משמיעה ב״תישארי איתי״ קול נשי אמיץ, של סופרת עם עתיד מזהיר. הרומן מסופר בשני קולות לסירוגין, של יג׳ידה ושל אקין, ומגולל סיפור טרגי על שבריריותה של האהבה, על התפוררותה של זוגיות ועל אימהוּת שתובעת מחיר יקר. זהו סיפור אנושי עם סוף מפתיע, על הניסיונות הנואשים שאנו עושים כדי להציל את עצמנו ואת אהובינו משיברון לב.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    44 28.6
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    ג'וֹס, ניגריה, דצמבר 2008
     
    אני חייבת לעזוב את העיר הזאת היום ולבוא אליך. התיקים שלי ארוזים, והחדרים הריקים מזכירים לי שהייתי אמורה לעזוב כבר לפני שבוע. מוסא, הנהג שלי, ישן בעמדת המאבטח כל לילה מיום שישי שעבר, והמתין שאעיר אותו עם עלות השחר כדי שנוכל לצאת בזמן. אבל התיקים שלי עדיין מונחים בסלון, צוברים אבק.
    את רוב הרכוש שצברתי כאן — רהיטים, מוצרי חשמל, אפילו כלי בית — חילקתי לסַפּריות שעבדו במספרה שלי. לכן כל לילה, כבר במשך שבוע, התהפכתי במיטה הזאת מצד לצד בלי טלוויזיה שתעזור להעביר את שעות נדודי השינה שלי.
    יש לי בית שמחכה לי בעיר אִיפֶה, ממש ליד האוניברסיטה שבה אתה ואני נפגשנו לראשונה. אני מדמיינת אותו עכשיו. זה בית שאינו שונה בהרבה מהבית הזה, חדריו הרבים נועדו לטפח משפחה גדולה: גבר, אישה והרבה ילדים. הייתי אמורה לעזוב יום אחרי שפירקו את מייבשי השיער. התוכנית היתה להקדיש שבוע להקמת המספרה החדשה ולריהוט הבית. רציתי שחיי החדשים יהיו מאורגנים לפני שאראה אותך שוב.
    זה לא שנקשרתי למקום הזה. אני לא אתגעגע לחברות המעטות שהכרתי, לאנשים שלא מכירים את האישה שהייתי לפני שבאתי לכאן, לגברים שחשבו במשך השנים שהם מאוהבים בי. ברגע שאעזוב, ודאי לא אזכור אפילו את זה שביקש ממני להיות אשתו. אף אחד כאן לא יודע שאני עדיין נשואה לך. אני מספרת להם רק חלק מהסיפור: שהייתי עקרה ובעלי לקח אישה אחרת. איש מעולם לא חקר עוד, לכן מעולם לא סיפרתי להם על הילדים שלי.
    רציתי לעזוב מאז הרצח של שלושת הנערים משירות הנוער הלאומי. החלטתי לסגור את המספרה ואת חנות התכשיטים שלי עוד לפני שידעתי מה אעשה הלאה, עוד לפני שהגיעה ההזמנה להלוויה של אבא שלך, כמו מפה שהראתה לי את הדרך. שיננתי את שמותיהם של שלושת הצעירים, ואני יודעת מה כל אחד מהם למד באוניברסיטה. אוֹלָמידֶה שלי היתה אמורה להיות בערך בגילם. גם היא היתה מסיימת בערך עכשיו את האוניברסיטה. כשאני קוראת עליהם, אני חושבת עליה.
    אָקין, לא פעם אני תוהה אם גם אתה חושב עליה.
    אף שהשינה היא ממני והלאה, כל לילה אני עוצמת את עיני, ופיסות מהחיים שהשארתי מאחור חוזרות אלי. אני רואה את ציפיות הבָּטיק בחדר השינה שלנו, את השכנים שלנו ואת המשפחה שלך, שבמשך תקופה מסוימת הלכתי שולל וחשבתי שהיא גם המשפחה שלי. אני רואה אותך. הלילה אני רואה את מנורת הלילה שנתת לי, כמה שבועות אחרי שהתחתנו. אני לא יכולתי לישון בחושך, ולך היו סיוטים אם היינו משאירים את נורות הפלורסנט דולקות. המנורה הזאת היתה הפתרון שלך. קנית אותה בלי להגיד לי שמצאת פשרה, בלי לשאול אותי אם אני רוצה מנורה. וכשליטפתי את בסיס הברונזה שלה והתפעלתי מלוחות הזכוכית הצבעוניים שהרכיבו את האהיל שלה, שאלת אותי מה הייתי מצילה מהבית שלנו אם היה עולה באש. אמרתי בלי לחשוב, את התינוק שלנו, אף על פי שעדיין לא היו לנו ילדים. משהו, אמרת, לא מישהו. אבל נראה שקצת נפגעת מכך שכשחשבתי שמדובר במישהו, לא חשבתי להציל אותך.
    אני גוררת את עצמי מהמיטה ומחליפה את כתונת הלילה שלי. אני לא אבזבז עוד רגע אחד נוסף. השאלות שעליך לענות עליהן, אלה שחנקו אותי במשך יותר מעשור, מאיצות את צעדי כשאני לוקחת את תיק היד שלי ונכנסת לסלון.
    יש כאן שבעה־עשר תיקים, מוכנים להילקח למכונית שלי. אני בוהה בתיקים, נזכרת בתוכנו של כל אחד מהם. אם הבית הזה היה עולה באש, מה הייתי מצילה? אני צריכה לחשוב על זה, כי הדבר הראשון שעולה על דעתי הוא: כלום. אני בוחרת בתיק לשהייה של לילה שתיכננתי לקחת איתי להלוויה ובנרתיק מלא בתכשיטי זהב. מוסא יוכל להביא לי את שאר התיקים בפעם אחרת.
    אז זהו זה — חמש־עשרה שנה כאן, ואף שהבית שלי לא עולה באש, כל מה שאני לוקחת זה תיק מלא זהב ובגדים להחלפה. הדברים החשובים באמת נמצאים בתוכי, נעולים מתחת לחזה שלי כמו בקבר, במקום של קבע, בתיבת האוצר שלי, דמוית ארון המתים.
    אני יוצאת החוצה. בחוץ שורר כפור, והשמים השחורים הופכים לסגולים באופק כשהשמש מתחילה לעלות. מוסא נשען על המכונית, מחטט בשיניו בעזרת קיסם. כשאני מתקרבת הוא יורק לתוך ספל ומכניס את קיסם השיניים לכיס החזה שלו. הוא פותח את דלת המכונית, אנחנו מברכים זה את זה לשלום, ואני נכנסת למושב האחורי.
    מוסא מדליק את הרדיו במכונית ומחפש תחנות. הוא נעצר בתחנה שמתחילה את שידורי היום עם הקלטה של ההמנון הלאומי. כשאנחנו יוצאים מן המתחם, השומר בשער מנופף לשלום. הדרך משתרעת לפנינו, אפופה בעלטה המתחלפת באור השחר, ומובילה אותי בחזרה אליך.
    • איובאמי אדבאיו
    • איובאמי אדבאיו

      אָיוֹבּאמי אָדֶבּאיוֹ נולדה בשנת 1988 בלאגוס, ניגריה. זמן קצר לאחר לידתה עברה משפחתה לגור באילֶסָה, ובהמשך בעיר איפֶה, שם עברה רוב ילדותה של אדבאיו. היא בעלת תואר ראשון ושני בספרות אנגלית מאוניברסיטת אוֹבּאפֶמי אָווֹלוֹאוֹ, ובעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת איסט אנגליה, שבה למדה לאחר שזכתה במלגה בינלאומית. סיפוריה פורסמו בכמה מגזינים ואנתולוגיות, ואחד מהם זכה בשנת 2009 לציון לשבח בתחרות הסיפור הקצר של חבר העמים הבריטי. בשנת 2015 הוכתרה על ידי ה"פייננשל טיימס" כאחת מהסופרים המבטיחים בניגריה. רומן הביכורים שלה, "תישארי איתי", יצא לאור בשנת 2017 וזכה לשבחי המבקרים ולמועמדויות לפרסים יוקרתיים, בהם פרס ביילי, פרס דבלין הבינלאומי ופרס דילן תומאס.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות