הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תאומות הקרח
  • תאומות הקרח
    ס"ק טרמיין | תרגום: דפנה ברעם
    כתר | ספטמבר 2019 | מתח ופעולה | 286 עמ' מודפסים
    "את כל הזמן אומרת שהיא מתה אבל היא באה לשחק איתי. זה לא משנה שהיא מתה. היא פה, היא עדיין פה. למה את כל הזמן אומרת שאנחנו מתות כשאנחנו לא. אנחנו לא מתות!"
     
    לפני שנה מתה אחת משתי התאומות הזהות של בני הזוג אנגוס ושרה מורקרופט בתאונה מחרידה. הם נוטשים את לונדון ומנסים לשקם את חייהם בבית עתיק וחרב למחצה על אי סקוטי פעוט. ולפתע טוענת קירסטי, התאומה ששרדה, שהיא בעצם אחותה המנוחה לידיה – ועולמה השברירי של המשפחה מתנפץ שוב. 
    החורף הסקוטי קשוח, אך לאנגוס אין ברירה אלא לצאת לעבודה. שרה נותרת באי עם קירסטי (או אולי זו לידיה?), שהתנהגותה הופכת מתעתעת יותר ויותר מיום ליום. סערה עזה מרתקת את השתיים לבית ומאיימת על חייהן, אך לא רק הטבע  – גם העבר עדיין רודף את המשפחה.
    האם חשיפת האמת הנוראה על היום הגורלי שבו מתה הילדה היא המוצא היחיד?
     
    ס"ק טרמיין הוא שם העט של העיתונאי והסופר הבריטי שון תומס, תושב לונדון. תאומות הקרח הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה"סנדיי טיימס" וזכה להצלחה מסחררת בארצות רבות. 
     
    בתאומות הקרח יש מתח, קצב ושפע של אווירה... וגם אחד הסיומים המבריקים שקראנו לאחרונה במותחן"
    - "סאנדיי טיימס"
     
    "מותחן מדהים"
    - "מייל און סאנדיי"
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    הכיסאות שלנו ניצבים בדיוק שני מטרים זה מזה מול שולחן הכתיבה הגדול; כמו בטיפול זוגי. ההרגשה מוכרת לי היטב. על החדר חולשים שני חלונות הזזה אנכיים מהמאה השמונה־עשרה, כבדים וחפים מווילונות. דיוקנאות תאומים של שמי לונדון הערפיליים והאפלים.
    ״אפשר קצת אור?״ שואל בעלי.
    עורך הדין הצעיר אנדרו ווֹקר נושא את עיניו מהמסמכים, אולי בשמץ רוגז. ״כמובן,״ הוא אומר. ״אני מתנצל.״ הוא רוכן לעבר מתג בצד ושתי מנורות עומדות גבוהות מציפות את החדר באור צהבהב. החלונות המרשימים משחירים.
    עכשיו אני רואה את השתקפותי בזגוגית: אסופה, פסיבית, ברכי צמודות. מי האישה הזו? היא איננה מי שהייתי. עיניה כחולות כתמיד, אך עצובות משהיו. פניה עגולות מעט, חיוורות ורזות משהיו. היא עדיין בלונדינית ויפה במידה - אך גם דהויה ונרפה; אישה בת שלושים ושלוש שנעוריה אבדו זה מכבר.
    והבגדים? ג'ינס שהיו באופנה לפני שנה. מגפיים שהיו באופנה לפני שנה. סוודר קשמיר סגול בהיר, די נחמד אבל בלוי, עם אניצי הצמר הזעירים שצצים אחרי כביסה אחת יותר מדי. אני מעווה את פני נוכח בבואתי. הייתי צריכה ללבוש משהו אלגנטי יותר. אבל למה שאלבש משהו אלגנטי יותר? אנחנו בסך הכול נפגשים עם עורך דין. ומשנים את החיים שלנו מן הקצה אל הקצה.
    רחש התנועה מהרחוב נשמע בחדר, כמו נשימה כבדה אך מקוטעת של בן זוג חולם. אני תוהה אם אתגעגע לתנועה של לונדון, לרעש הלבן המתמיד והמרגיע: כמו האפליקציות בטלפון שמחקות צליל של זרימת דם אל הרחם ושל הלמות לבה של אם כדי לעזור לך להירדם. התאומות שלי שמעו מן הסתם את הרעש הזה כשחיככו את אפיהן בתוכי. אני זוכרת שראיתי אותן באולטרסאונד השני. הן נראו כמו סמלי אצולה על שרוולי מעיל: זהות ומנוגדות. חד־קרן וחד־קרן.
    בעל צוואה. מוציא לפועל. ירושה. מתן תוקף...
    אנדרו ווקר מדבר אלינו כמו פרופסור באולם הרצאות; הוא נשמע כאילו הוא קצת מאוכזב מתלמידיו.
    הִנחיל. המנוח. יורש. שארים.
    בעלי אנגוס נאנח בקוצר רוח מרוסן. אני מכירה את האנחה הזו. הוא משועמם, וכנראה גם מעוצבן. ואני מבינה אותו, אבל יש לי סימפתיה גם לעורך הדין. לא קל לו, לאנדרו, לעמוד מול האב הלוחמני והאם האבלה עדיין - ולהסדיר את העיזבון הבעייתי הזה. אנחנו עניין לא פשוט. אולי ההגייה הזהירה, האטית והמדויקת שלו היא דרכו להרחיק את עצמו מהחומר המסובך שבטיפולו. אולי זו המקבילה המשפטית לשימוש בטרמינולוגיה רפואית.
    שטף דם בתריסריון וביתוק בקרום הנסיובי שגרמו לצפקת פעוטות קטלנית.
    קול חד קוטע את הדברים. ״כבר דיברנו על כל זה.״
    האם אנגוס שתה אלכוהול? הטון שלו מתקרב לתחום הזעם. אנגוס כעס מאז המקרה. והוא גם נהג לשתות הרבה. אבל היום הוא נשמע די צלול, וככל הידוע לי הוא פיכח. ״אנחנו רוצים לגמור עם זה לפני שהחור באוזון נכנס לפעולה, בסדר?״
    ״מר מוּרקרופט, כבר אמרתי שפיטר קֶנווּד בחופשה. אנחנו יכולים לחכות עד שהוא יחזור אם אתה מעדיף -״
    אנגוס מניד בראשו. ״לא. אנחנו רוצים לעשות את זה עכשיו.״
    ״אז אני חייב לעבור שוב על המסמך, ועל העניינים המהותיים, עד שתנוח דעתי. וזה לא רק זה. פיטר גם... איך להגיד...״
    אני מתבוננת בו. עורך הדין מהסס. המילים הבאות שלו מהודקות יותר, מנוסחות בזהירות יתרה. ״כמו שאתה יודע, מר מוּרקרופט, פיטר רואה את עצמו כחבר ותיק של המשפחה. יותר מעורך דין. הוא מכיר את הנסיבות. הוא הכיר טוב מאוד את סבתא שלך, גברת קארנַן המנוחה. לכן הוא ביקש ממני לוודא שוב ששניכם יודעים בדיוק לתוך מה אתם נכנסים פה.״
    ״אנחנו יודעים מה אנחנו עושים.״
    ״אתה מודע לכך שבקושי אפשר לגור על האי.״ אנדרו ווקר מושך בכתפיו במבוכה - כאילו המשרד שלו אשם בליקוי הזה, אך הוא להוט להימנע מתביעה פוטנציאלית. ״הקוטג' של שומר המגדלור הופקר, לצערי, לתנאי מזג האוויר שם. אף אחד לא היה שם כבר שנים. אבל מדובר בנכס מוכרז לשימור, אז אתה גם לא יכול פשוט להרוס אותו ולהתחיל מחדש.״
    ״כן. הכול ידוע. הייתי שם הרבה בתור ילד. שיחקתי בבריכות שבסלעים.״
    ״אבל אתה בטוח שאתה מעריך נכון את המשימה הזאת, מר מוּרקרופט? זה אתגר רציני. יש קשיי נגישות והצפות בוץ בזמן הגאות, ויש בעיות סמויות יותר של אינסטלציה, חימום וחשמל באופן כללי. וחוץ מזה גם אין שום כסף בצוואה כך שאין איך...״
    ״עשינו הערכה של הכול. אנחנו סגורים על זה.״
    הפוגה. ווקר מביט בי, ואז שוב באנגוס.
    ״אני מבין שאתם מוכרים את הבית שלכם בלונדון?״
    אנגוס נועץ בו מבט, סנטרו נוטה הצִדה, קורא תיגר. ״סליחה? מה זה קשור בכלל?״
    עורך הדין נד בראשו. ״פיטר מודאג מזה. כי... אה... בהתחשב באֵבל הקשה שעובר עליכם... הוא רוצה להיות בטוח לגמרי.״
    אנגוס מביט לעברי. אני מושכת בכתפי בחוסר ודאות. אנגוס רוכן לפנים.
    ״אוקיי. אז ככה... כן. אנחנו מוכרים את הבית בקמדֶן.״
    ״ומהמכירה הזאת יהיה לכם מספיק כסף לשיפוצים באל...״ אנדרו ווקר מעווה את פניו בעודו מנסה לקרוא את המילה. ״אני לא ממש יכול לבטא את זה. אל...?״
    ״איילין טוֹראן. זה בגאלית סקוטית. אי הרעם. האי טוראן.״
    ״כן, כמובן. האי טוראן. אז אתה מקווה לגייס מספיק כסף מהמכירה של הבית הנוכחי שלכם כדי לשפץ את הקוטג' של שומר המגדלור בטוראן?״
    אני מרגישה שאני צריכה להגיד משהו. ברור שאני צריכה להגיד משהו. אנגוס עושה את כל העבודה. אבל השתיקה מנחמת אותי. היא כמו שריון רך. אני מתעטפת בשתיקה שלי, כמו תמיד. זה הקטע שלי. תמיד הייתי שקטה, שלא לומר מסויגת.
    אנגוס היה מיואש מזה במשך שנים. על מה את חושבת? תגידי לי. למה אני זה שצריך לדבר כל הזמן?
    וכשהוא היה שואל הייתי מושכת בכתפיים והולכת; כי לפעמים השתיקה אומרת הכול.
    והנה, אני שוב שותקת, ומקשיבה לבעלי.
    ״יש לנו כבר שתי משכנתאות על הבית בקמדֶן. פיטרו אותי. קשה לנו כלכלית. אבל כן, אני מקווה שנעשה כמה גרושים.״
    ״יש לכם קונה?״
    ״הם עומדים בתור לכתוב את הצ'ק.״ ברור שאנגוס מסתיר את הכעס, אבל הוא ממשיך. ״תשמע. סבתא שלי הורישה את האי לי ולאחי, נכון?״
    ״כמובן.״
    ״ואחי בטובו אמר שהוא לא מעוניין בו, נכון? אמא שלי במעון לקשישים, כן? ככה שהאי הזה שייך לי, לאשתי ולבת שלי, לא?״
    בת. בלשון יחיד.
    ״זה בהחלט המצב.״
    ״אז לא ברור שזהו? אנחנו רוצים לעבור. אנחנו באמת רוצים לעבור. כן, האי במצב לא טוב. כן, הוא די מתפרק. אבל אנחנו נסתדר. כי בסופו של דבר,״ אנגוס נשען לאחור בכיסאו, ״עברנו דברים יותר גרועים.״
    אני מביטה בבעלי בכוונה יתרה. גם אילו פגשתי בו עכשיו לראשונה הייתי נמשכת אליו מאוד. בחור גבוה ואלגנטי בשנות השלושים לחייו, עם זיפים יפים בני שלושה ימים ועיניים כהות. הוא שרירי, מעשי. גם כשנפגשנו היו לו זיפים וזה מצא חן בעינַי: זה רק הדגיש את קווי המתאר של הלסת שלו.
    הוא היה אחד הגברים היחידים שפגשתי שהתואר ״נאה״ הלם אותם; אז, בטאפּאס־בר הגדול והרועש בקוֹבנט גרדן. הוא ישב עם חברים אל שולחן גדול וצחק. אני והחברות שלי ישבנו בשולחן הסמוך. צעירות מעט יותר, אך עולצות לא פחות.
    כולם שתו הרבה ריוֹחה, וכך זה קרה. אחד הבחורים זרק בדיחה לעברנו; מישהי מכיווננו החזירה עלבון מתגרה. ואז השולחנות התערבבו, זזנו והחלפנו מקומות ונדחקנו וצחקנו והתבדחנו והחלפנו שמות: זו זואי, זו סשה, אלכס, אימוֹג'ן, מֵרדית... וזה אנגוס מוּרקרופט, וזו שרה מילוֶורטוֹן. הוא מסקוטלנד, והוא בן עשרים ושש. היא חצי אנגלייה וחצי אמריקאית ובת עשרים ושלוש.
    עכשיו תבלו יחד את שארית חייכם.
    רעש המכוניות של שעת העומס מתחזק בחוץ, ואני נחלצת משרעפי. אנדרו ווקר מחתים את אנגוס על מסמכים נוספים. וכן, אני מכירה את התהליך הזה. חתמנו על כל כך הרבה מסמכים בשנה האחרונה. מסמכים שקשורים לָאסון.
    אנגוס כפוף מעל השולחן, משרבט את שמו. ידו נראית גדולה מדי עבור העט. אני מפנה את מבטי לתמונה ישנה של לונדון ברידג' על הקיר הצבוע צהוב.
    מתחשק לי לשקוע קצת בזיכרונות ולהסיח את דעתי. אני רוצה לחשוב על אנגוס ועלי, על הלילה הראשון ההוא. אני זוכרת הכול בבהירות: החל במוזיקה - סלסה מקסיקנית - ועד לטאפּאס הבינוניים: פּטָטָס בּראוָוס באדום בוהק, אספרגוס לבן בחומץ. אני זוכרת איך כל האחרים פרשו בזה אחר זה כדי לתפוס את הרכבת התחתית האחרונה ולישון - כאילו הרגישו שהוא ואני מתאימים; שקורה כאן משהו חשוב יותר מפלירט מצוי של שישי בלילה.
    איך הכול מתרחש בן רגע. מה היו חיי עכשיו אילו ישבנו בשולחן אחר, או נכנסנו לבר אחר? אבל אנחנו בחרנו בבר הזה, בלילה הזה ובשולחן הזה, ובחצות כבר ישבתי לבד, ממש לצדו של הבחור הגבוה הזה: אנגוס מוּרקרופט. הוא אמר לי שהוא אדריכל. הוא אמר לי שהוא סקוטי, ורווק.
    ואז הוא סיפר לי בדיחה מתוחכמת - לקח לי רגע להבין שזו היתה בדיחה. ואז צחקתי, וראיתי שהוא מסתכל בי במבט עמוק ושואל. אז הסתכלתי בו בחזרה.
    היו לו עיניים בצבע חום כהה ורציני. שׂערו היה גלי ועבה ושחור מאוד; ושיניו היו לבנות וחדות, כנגד שפתיים אדומות וזיפים כהים. וידעתי את התשובה. כן.
    שעתיים מאוחר יותר גנבנו נשיקה ראשונה לאור ירח מסביר פנים בפינת הכיכר של קובֶנט גרדן. אני זוכרת את הברק של אבני המרצפת הרטובות כשהתחבקנו; את המתיקות הקרירה של אוויר הערב.
    שכבנו כבר באותו הלילה, וכמעט שנה אחר כך - התחתנו. אחרי קצת פחות משנתיים נולדו לנו הבנות: תאומות זהות. ועכשיו נותרה לנו תאומה אחת.
    כאב גואה בי ועלי לנשוך את אגרופי כדי לדכא את הרעידות. מתי זה יעבור? אולי זה לא יעבור לעולם. זה כמו פציעה ממלחמה, כמו רסיס בתוך הבשר שעושה את דרכו אל פני העור במשך שנים. אולי אני צריכה לדבר. לשכך את הכאב, להשקיט את המחשבות.
    כבר חצי שעה אני יושבת כאן, כנועה ואילמת כמו עקרת בית פוריטנית. לעתים קרובות מדי אני סומכת על אנגוס שידבר; שיספק את מה שחסר בי. אבל עכשיו, לפי שעה, די לשתיקה.
    ״אם נשפץ את האי הוא יכול להיות שווה מיליון.״
    שני הגברים פונים לעברי בחטף. היא מדברת!
    ״רק הנוף הזה,״ אני אומרת, ״שווה מיליון. רק להשקיף על מֵצר סלייט, לכיוון נוֹידַרט.״ אני מקפידה מאוד לבטא את השמות כראוי. כותבים סליט אך מבטאים סלייט. זה מתחרז עם קייט. עשיתי שיעורי בית; זה היה אינסופי: חיפשתי בגוגל תמונות ועובדות היסטוריות.
    אנדרו מחייך בנימוס. ״ואת... אה, היית שם, גברת מוּרקרופט?״
    אני מסמיקה אבל לא אכפת לי. ״לא. אבל ראיתי את התמונות, קראתי את הספרים. זה אחד הנופים הכי מפורסמים בסקוטלנד, ויהיה לנו אי משלנו.״
    ״כן. בהחלט. אבל...״
    ״היה בית בכפר אוֹרוֹנסיי שביבשת, קילומטר מטוֹראן...״ אני מביטה ברשימות ששמרתי בטלפון, אף על פי שאני זוכרת את כל העובדות. ״שנמכר בשבע מאות חמישים אלף בחמישה־עשר בינואר השנה. בית של ארבעה חדרי שינה עם גינה ומרפסת וקצת רצפת עץ. נחמד מאוד, אבל לא בדיוק ארמון; ואנשים שילמו על זה שלושת רבעי מיליון.״
    אנגוס מביט בי ומהנהן בעידוד. ואז הוא מצטרף. ״אַיי. ואם נשפץ את זה יהיו לנו חמישה חדרי שינה, ויש שם ארבעה דונמים אדמה. הקוטג' גדול מספיק. הוא יכול בקלות להיות שווה מיליון.״
    ״בהחלט, מר מוּרקרופט. זה בקושי שווה חמישים אלף כרגע, אבל יש פוטנציאל.״
    עורך הדין מחייך חיוך מזויף. סקרנות תוקפת אותי: למה הוא כל כך לא רוצה שנעבור לטוראן, ולא מסתיר את זה? מה הוא יודע? איך בדיוק פיטר קנווּד מעורב? אולי הם מתכננים לקנות את זה בעצמם? זה הגיוני: קנווד מכיר את טוראן כבר שנים. הוא הכיר את סבתא של אנגוס, יש לו מן הסתם הערכה אמינה של ערך הנכס הבלתי־ממומש.
    האם זו התוכנית שלהם? מפתה להאמין בכך: לחכות שהסבתא תמות ולארוב לנכדים, בעיקר לזוג האבל והמבולבל, השרוי בהלם ממותה של ילדה ושקוע בקשיים כלכליים. ואז פשוט להציע להם מאה אלף, או פי שניים מזה אם צריך. להיות נדיבים ואוהדים, לחייך בחמימות ובה בעת בעצב. ברור שזה קשה, אבל אנחנו יכולים לעזור; לשחרר אתכם מהנטל. רק תחתמו כאן מעל הקו.
    ומכאן והלאה קלי קלות. מעמיסים אוטובוס מלא פועלי בניין פולנים לסקאי, משקיעים מאתיים אלף, ומחכים שנה עד שהם גומרים לעבוד. ואז הנכס היפהפה הזה, על אי פרטי במֵצר סליט המפורסם, יעמוד למכירה במיליון פאונד ורבע, או ההצעה הקרובה ביותר...
    האם זו התוכנית שלהם? אנדרו ווקר מביט בי ואני מרגישה דקירה של אשמה. אני בטח ממש לא הוגנת כלפי קנווּד ושות', אבל יהיו אשר יהיו המניעים שלהם, אני לא מתכוונת לוותר על האי הזה. הוא מסלול היציאה שלי, נתיב המילוט מהאבל ומהזיכרונות - וגם מהחובות והספקות.
    חלמתי על זה יותר מדי זמן. בהיתי בתמונות הזוהרות על מסך המחשב הנייד, בשלוש בבוקר, במטבח, כשקירסטי ישנה בחדר שלה ואנגוס שפוך מוויסקי על הספה. אני נועצת עיניים ביופי הזה. איילין טוראן. במֵצר סליט. אבודה בקסם של האיים ההֶבּרידיים הפנימיים והבית היפהפה הזה, על אי פרטי משלו.
    ״טוב, אם ככה אני רק צריך עוד כמה חתימות,״ אומר אנדרו ווקר.
    ״וזהו?״
    שתיקה רבת־משמעות. ״כן.״
    רבע שעה לאחר מכן אנגוס ואני יוצאים מהמשרד הצבוע צהוב אל המסדרון הצבוע אדום, ומשם אל הרטיבות של ערב אוקטובר בכיכר בֶּדפורד שבבּלוּמסבּרי. שטרי המכר מונחים בתרמיל הגב של אנגוס, שלמים וחתומים. העסקה הושלמה. אני מביטה בעולם שהשתנה. מצב רוחי מרומם, יחסית. אוטובוס אדום מתגלגל במורד רחוב גָאוֶור ושתי קומותיו מלאות בפרצופים אטומים שבוהים מהחלונות. אנגוס מניח יד על זרועי.
    ״כל הכבוד.״
    ״על מה?״
    ״שהתערבת. עיתוי מצוין. חשבתי שאני תכף מחטיף לו.״
    ״גם אני.״
    אנחנו מביטים זה בזה במבטים יודעי דבר ועצובים.
    ״אבל עשינו את זה, נכון?״
    אנגוס מחייך. ״עשינו את זה, מותק. לגמרי עשינו את זה.״
    הוא מרים את צווארון המעיל כנגד הגשם. ״אבל שרה... אני חייב לשאול שוב. את בטוחה? ממש?״
    אני עושה פרצוף. הוא ממהר להמשיך: ״כן, כן, אני יודע. אבל את עדיין חושבת שזה הדבר הנכון? את באמת רוצה...״ הוא מחווה בידו לעבר שורת אורות הגג הצהובים, הזוהרים בגשם, של המוניות הלונדוניות.
    ״את באמת־באמת רוצה לעזוב את כל זה? לוותר על זה? סקאי כל כך שקט.״
    ״מי שעייף מלונדון,״ אני אומרת, ״לא עייף מהחיים, אלא מהגשם.״
    אנגוס צוחק ומתקרב אלי. עיניו החומות מחפשות את עיני. אולי פיו מחפש את שפתי. אני מלטפת בעדינות את צד הלסת שלו ומנשקת את הזיפים שעל הלחי שלו ונושמת אותו. אין לו ריח של ויסקי, אלא של סבון; סבון וגבריות. נקי ומוכן לפעולה. הגבר שאהבתי, שאני אוהבת, שתמיד אוהַב.
    אולי הלילה נשכב, לראשונה זה שבועות רבים מדי. אולי אנחנו מתחילים להתגבר על זה. אפשר בכלל להתגבר על זה?
    אנחנו צועדים יד ביד במורד הרחוב. אנגוס אוחז בכוח ביד שלי. החזקנו ידיים הרבה בשנה האחרונה: הוא אחז בידי כששכבתי במיטה ובכיתי בלי סוף ובלי מילים, לילה אחר לילה. הוא אחז בידי מתחילתה ועד סופה של ההלוויה המזעזעת של לידיה; מ״אני התחייה והאור״ ועד ל״איתנו לנצח־נצחים״. אמן.
    ״תחתית או אוטובוס?״
    ״תחתית,״ אני אומרת. ״זה יותר מהר. אני רוצה לספר לקירסטי את החדשות הטובות.״
    ״אני מקווה שגם היא תחשוב ככה.״
    אני מביטה בו. לא, אני לא יכולה להניח לביטחון שלי להתערער. אם אעצור ואתחיל לחשוב על זה, כל ספק קטן יתחיל להתנפח ואנחנו ניתקע לתמיד.
    ״ברור שכן, אנגוס. מה, לא? יהיה לנו מגדלור משלנו, אוויר צח, דולפינים.״
    ״כן, אבל תזכרי, את ראית בעיקר תמונות מהקיץ. בשמש. זה לא תמיד נראה ככה. בחורף חשוך שם.״
    ״אז בחורף אנחנו - איך אומרים? נתבצר ונגן על הבית. זו תהיה הרפתקה.״
    כמעט הגענו לתחנה. שיטפון שחור של נוסעים שנעלמים במורד המדרגות הנעות; זרם שנבלע ברכבת התחתית של לונדון. אני מסתובבת לרגע להביט בערפילי אוקספורד סטריט. ערפל הסתיו של בלומסברי הוא סוג של רוח רפאים - או שריד של ביצות בלומסברי מימי הביניים. קראתי את זה איפשהו. אני קוראת המון.
    הפעם אני זו שאוחזת בידו של אנגוס, ובאצבעות שלובות אנחנו צוללים אל התחתית. אנחנו מחזיקים מעמד שלוש תחנות בצפיפות של שעת העומס, ואז נדחקים אל המעליות המרעידות של תחנת מורנינגטון קרֵסֶנט. כשאנחנו מגיעים אל הרחוב, אנחנו מתחילים לרוץ.
    ״הֵי,״ אומר אנגוס וצוחק, ״זה אירוע אולימפי?״
    ״אני רוצה לספר לבת שלנו!״
    ואני באמת רוצה. אני רוצה לבשר לבת השורדת שלי בשורות טובות, לשם שינוי. חדשות נחמדות שיש בהן שמחה ותקווה. התאומה שלה לידיה מתה לפני ארבעה־עשר חודשים. אני שונאת את העובדה שאני זוכרת בדיוק לפני כמה זמן זה קרה.
    עברה עליה שנה של יגון שאין לתארו: אובדן אחותה התאומה, נשמתה השנייה. במשך ארבעה־עשר חודשים היא היתה כלואה בתהום מבודדת. אבל עכשיו אני יכולה לשחרר אותה לחופשי: אוויר צח, הרים, ים, אגמים - והנוף של נוידרט מהעבר השני של המים.
    אני ממהרת אל דלת הבית הלבן הגדול שלא היינו צריכים לקנות; הבית שמעולם לא יכולנו להרשות לעצמנו. אימוג'ן עומדת בדלת. ריח אוכל של ילדים, כביסה חדשה וקפה טרי עומד בבית; הוא מואר. אני אתגעגע אליו. אולי.
    ״אימוג'י, תודה ששמרת עליה.״
    ״נו באמת. תגידי לי כבר. הכול עבר בשלום?״
    ״כן. סגרנו. אנחנו עוברים.״
    אימוג'ן מוחאת כפיים בשמחה. חברתי החכמה, כהת השיער, האלגנטית, שדבקה בי מאז ימי האוניברסיטה. היא רוכנת לחבק אותי אבל אני הודפת אותה ומחייכת. ״אני חייבת לספר לה. היא לא יודעת כלום.״
    גם אימוג'ן מחייכת. ״היא בחדר שלה עם החנוּן.״
    ״עם מי?״
    ״'יומנו של חנון', הספר. היא קוראת!״
    אני פוסעת במורד המסדרון, מטפסת במדרגות, ונעצרת מול הדלת שהמילים ״כאן גרה קירסטי״ ו״נא לדפוק״ מודבקות עליה באותיות שנגזרו ברישול מנייר מבריק. אני נוקשת בצייתנות. נשמע המהום קלוש, גרסת הבת שלי ל״נא להיכנס״.
    אני הודפת את הדלת ומוצאת את בתי בת השבע יושבת בשיכול רגליים על הרצפה בתלבושת האחידה של בית הספר שלה - מכנסיים שחורים וחולצת פולו לבנה - ואפה המנומש נעוץ בספר. תמונה מושלמת של תמימות; אבל גם של בדידות.
    אהבה ועצב מפעמים בי. אני רוצה כל כך לתת לה חיים טובים יותר, להפוך אותה ככל יכולתי לילדה אחת שלמה.
    ״קירסטי...״
    היא לא מגיבה. היא ממשיכה לקרוא. היא עושה את זה הרבה - משחקת משחק של לא־רוצה־לדבר. בשנה האחרונה היא עושה את זה יותר ויותר.
    ״מומין־קירסטי? קירסטי־קו?״
    עכשיו היא נושאת אלי את העיניים הכחולות שקיבלה ממני. אבל שלה כחולות יותר. כחול של האיים ההבּרידיים.
    ״אמא.״
    ״אני רוצה לספר לך משהו, קירסטי, יש לי חדשות נהדרות.״
    אני מתיישבת לצִדה על הרצפה, מוקפת בצעצועים הקטנים שלה: הפינגווינים ונמרי־הנמר החיבוקי והבובה עם היד האחת. אני מספרת לקירסטי הכול, ובמהירות: שאנחנו עוברים למקום מיוחד, מקום חדש שבו נתחיל מהתחלה, מקום יפה וטרי ונוצץ: אי משלנו.
    קירסטי מביטה בי כל הזמן הזה. עיניה ממוקדות. היא קולטת הכול. היא לא אומרת מילה. היא פסיבית, כמו בטראנס, שותקת אלי בחזרה; מהנהנת בחצי חיוך. אולי היא מבולבלת. אני מתקשה למצוא מילים.
    ״נו?״ אני אומרת. ״מה דעתך? אנחנו עוברים לאי משלנו. נכון שזה יהיה נהדר?״
    היא משפילה מבט אל הספר, וסוגרת אותו. ואז היא מביטה שוב למעלה, אלי, ואומרת: ״אמא, למה את קוראת לי קירסטי כל הזמן?״
    אני לא אומרת דבר. הדממה מהדהדת.
    אני מדברת: ״סליחה, חמודה, מה אמרת?״
    ״למה את כל הזמן קוראת לי קירסטי? קירסטי מתה. אני לידיה.״
    • ס
    • ס"ק טרמיין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות