הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שתהיי לי הסכין
    ספר מוגן
     
  • שתהיי לי הסכין

    גבר רואה אשה לא-מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם; היא נוגעת ללבו (מדוע?); הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל-אחד עם בנזוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מלים כתובות. פנייתו, הנואשת-כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?); היא נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך אותו ממלים כתובות לבשר-ודם של מציאות חיה. הספר מביא את התכתבותם, אך רק מצד אחד – מצדו של הגבר, יאיר. את מכתביה של מרים נותר לנו רק לשער. שניהם כותבים כדי להיות. הסיטואציה השברירית, של שני אנשים בתוך סוגריים משותפים הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, אמורה לאפשר לכל אחד מהם "להיות כל מי שמבטך יראה בי". התהייה למה כזה הוא הקשר ביניהם, למה נכנסו אליו, למה הוא נקטע (זמנית או סופית), זוכה שוב ושוב לתשובות משתנות, וההתמודדות השונה של כל אחד מהם עם התשובות הללו הופכת לסיפורו. דרך ארוכה עובר אדם עד שהוא גובר על הפחד לגעת נגיעה מלאה וחשופה בנפשו של אדם אחר. אולי יאיר (שמצטייר כבן-דמותו של אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי', לאחר שבגר ו"ניצל" – התחתן, הוליד ילד, מצא את מקומו בעולם) ייוולד מחדש כשיוותר על ההפרדות האלימות שהוא עושה בתוכו, ויאפשר לעצמו להתגלות בפני אדם אחר. ספר חשוף ואינטימי מאוד, בעל עומק רגשי בלתי מצוי.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  38 
    הוספה למועדפים שלי
  • יאיר

    3.4
    מרים,
    את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי. דווקא ניסיתי לא לכתוב, כבר יומיים אני מנסה, ועכשיו נשברתי.
    ראיתי אותך שילשום בכנס המחזורים, לא ראית אותי כי עמדתי לגמרי בצד ואולי בנקודה עיוורת שלך. מישהו אמר את שמך, וכמה נערים קראו לך המורָה, והיית עם גבר אחד גבוה, בעלך כנראה. זה כל מה שאני יודע עלייך, ואפילו זה קצת יותר מדי לי. אל תיבהלי - אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך, אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מיכתבים. כלומר - שאוכל לספר לך עלי (מדי פעם) בכתב. לא שהחיים שלי מעניינים מי יודע מה (הם לא, ואין לי תלונות), אבל אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת. אני מתכוון לדברים שאפילו לא חשבתי שאפשר לתת אותם למישהו מבחוץ, או בכלל לרצות לתת. מובן שזה לא מחייב אותך לכלום, את לא צריכה להגיב (ואני כמעט בטוח שלא תעני לי), אבל אם בכל זאת תרצי פעם לתת סימן שאת קוראת, אני רושם בחוץ מיספר של תיבת־דואר ששכרתי הבוקר ומיועדת רק לך.
    אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני.
    יאיר ו.

    7.4
    מרים, שלום,
    מאז המיכתב שלך אני לא עושה כלום, לא מסוגל, לא עבודה, לא חיים, רק רץ סביבך ושואג בַּלב את שמך, ואם היית פה עכשיו הייתי מחבק אותך בכל הכוח שלי ומפרק את שנינו יחד בכל מה שעולה בי אלייך ברגע הזה (אל תדאגי, אני לא חזק במיוחד), ואני גם מבטיח לענות על כל השאלות ששאלת, ומגיעות לך התשובות הכי כנות על מה שכתבת ועל זה שבכלל ענית! שהסכמת! שלא נבהלת ממיכתב ההתאבדות המאופק שלי (שתי טבעות עמוקות של סימני שיניים נשארו לי ממנו בִּפְנים־הלחיים), אבל לפני כן, לפני הכל, אני מוכרח לספר לך איך באמת נפגשנו (ענית לי! תוך יום אחד! לא צחקת על המטורף הזה, שפתאום התבקע מוּלך), ואני לא מתכוון לפגישה בבית־הספר לפני שבוע, ההיא שייכת למציאות, מה לנו ולמציאות, ואיזה מקום היא תהיה מוכנה לְפַנות לנו?
    מאיפה להתחיל, אילו היה אפשר להתחיל מכל המקומות בבת־אחת, וההרגשה הזאת שכל מלה מלאה פתאום אותיות מיותרות, נכון? שמישהו בקצה העט הופך את העברית לצרפתית... לא תיארתי לי כמה מסובך יהיה להסביר ולפורר את הרגש הזה למלים. כתבת שהזכרתי לך קצת את הנער עם מגפי קפיצת־הדרך, הלוואי, בחיי, לדלג בבת־אחת על שלב ההסברים ושלב ההיגיון, שכבר תדעי הכל, מייד, שתקבלי אותי כולי, שאהיה כלול בך, שאפקח עיניים ואראה אותך מחייכת מולי ואומרת זה בסדר, אפשר להתחיל (אני מפסיק כאן. יש לי הרגשה שכל מלה נוספת מקלקלת לי. עכשיו תורך).
    יאיר

    7.4
    (רק עוד כמה מלים.) שלחתי וחזרתי ולא נרגעתי, מי רוצה להירגע, הֵי מרים, אל תשימי לב לאוויל שמאז הבוקר מחייך חיוך לא נשלט, ושמרוב אושר היה רוצה עכשיו, תיכף ומייד, להתפשט ולהתערטל אֶפִּידֶרמִיס והכל, ולעמוד מולך בערייתו עד הגלעין הלבן של הנפש. הלוואי שידעתי לצייר לך, לנעור לך, לִצְנוֹף, לנבוח, אפילו לשרוק לך את מה שגואה בי (מזכיר לי שבגיל עשרים בערך חיפשתי דרכים להיות לָמֵד-וָוְניק חילוני, ותיכננתי שלפחות פעם בשבוע אתיישב באוטובוס מאחורי אשה בודדה, רצוי כמובן אשה בבגדי אלמנוּת שחורים, אבל אי אפשר להיות בררן, ובלי שתראה אותי אשרוק לה בשקט בשקט לתוך האוזן מנגינה מלאת אהבה, שתפזז לקונכיות הכי פנימיות שלה ותיגע שם בכל מה שנרדם ונואש ונקרש)...
    לא, אותי הזרות שבינינו לא מפחידה בכלל. להיפך, מובן שלהיפך - תגידי, מה יותר מושך ומטריף מהאפשרות לתת משהו יקר מאוד, הכי יקר, סוד או חולשה או בקשה מופרכת לגמרי, כמו שביקשתי ממך, ולהפקיד בידיים של זר גמור (ודווקא זר!), ולהתענות מרוב בושה וחרפה שהתפתיתי לאשליה שקופה כזאת, ושיש בי בכלל את הקבצנות הזאת, וככה במשך שלושה ימים ושלושה לילות, רגע אחרי רגע, כמו בתוך צינוק, או מלכודת, ואז, כשהייתי כבר בקצה הוויתור, בתיפלות, בשימחה לאיד, עכור ואפור, ופתאום היד הלבנה שלך -
    תראי, אולי את בכלל לא תופסת ממה אני מתרגש כל־כך, אבל המיכתב החם והקורן שלך, ובמיוחד הנ.ב. שבסוף, שורה אחת בסך־הכל, ובשבילי זה היה ממש כאילו באת ולקחת אותי בַּיד מהצל לאור, ככה הרגשתי, שנתת לי יד והעברת אותי את קו פרשת האור, ובפשטות גמורה, כאילו שלגמרי טבעי שאדם יעשה דבר כזה בשביל אדם זר.
    (והנה, גל קור. דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה, למה? כי טוב? גל קור עולה מהבטן, כמו אגרוף קר מתכדר מתחת ללב, תכירי.)
    הלוואי שתביני, אני באמת מדבר רק על מיכתבים, לא פגישה, אף פעם לא גוף, לא בשר, לא איתך, זה נעשה לי כל־כך ברור אחרי המיכתב שלך, רק במלים. כי פנים אל פנים זה יתקלקל לנו, יגלוש תיכף לשבילים המוּכּרים. וכמובן בסודיות גמורה, בלי לספר לאף אחד, שלא נַפנה את המלים שלנו נגדנו מבחוץ. רק המלים שלי פוגשות את המלים שלך, ושנרגיש איך לאט־לאט קצב הנשימות שלנו מתאחד. כל־כך מעייף אותי לכתוב ככה, לא העייפות הרגילה, אבל אחרי כל כמה שורות אני ממש חייב לעצור ולנשום ולהירגע.

    כבר ערב. עשיתי הפסקה. חזרתי קצת לעצמי. עשר שעות בדיוק מאז שמצאתי את המעטפה הלבנה שלך בתיבה שלי, עם שמי מצד אחד ושמך מצד שני (אולי לא הייתי צריך יותר מזה, בתור התחלה). ובפנים, על חצי עמוד (לא היה לך זמן?) התשובה שלך. וברגעים הראשונים לא הצלחתי להבין בכלל מה אני קורא. כאילו שמתוך כל מלה, אפילו המלים הכי סתמיות, בא אלי בוהַק מסנוור, כמו שיש במלה ״אני״ אם מתעמקים בה, רגע של הבנה, ואז מתחילה מין אפלולית כהה להתפשט במרכז ולשאוב אותי פנימה, וכשהגעתי לנ.ב., לַתודה על המַתָּנָה הבלתי־צפויה שלי (את עוד מודה לי!), וללבך שהתמלא פתאום געגועים אל עצמו כשהיה קטן -
    נכון שכבר אין מה לומר ברגע הזה? שהעיקר כבר נאמר?
    אבל תשמעי, קראתי פעם רעיון חז״לי, שיש בגוף עצם אחת קטנה, למעלה בקצה עמוד השידרה, לוּז שמה, שאי אפשר להכחיד אותה, והיא לא מתפוררת אחרי המוות ולא נשרפת באש, וממנה יתחילו לברוא את האדם מחדש בתחיית המתים. ואז היה לי מישחק קטן - הייתי מנסה לנחש מה הלוז של אנשים שהכרתי, מה הדבר האחרון שיישאר מהם, הלא־ניתן להכחדה, ושממנו הם ייבראו מחדש. וכמובן שחיפשתי גם מה הלוז שלי, אבל שום רעיון לא עמד בכל התנאים, ואחר־כך הפסקתי לשאול ולחפש, הלוז שלי הוכרז כנעדר, עד שראיתי אותך בחצר בית־הספר, ופתאום המחשבה ההיא התעוררה מהמתים, ויחד איתה עלתה בדעתי המחשבה המטורפת והמתוקה, שאולי הלוז שלי בכלל לא נמצא בי אלא באדם אחר?

    7.4
    בכל זאת אני. רגע לפני חצות. זה השלישי היום, אל תיבהלי, אין לך מושג כמה מיכתבים לא שלחתי לך היום, אבל זה היום הראשון המשותף שלנו, היום שבו הגיע מיכתב שלך ואני עניתי, וכל עוד לא הגיע ממך מיכתב נוסף, אני יכול להאמין שאת קוראת אותי בדיוק כפי שאני כותב לך, בְּנִים לא נים, בחצי הזיה (היום בעבודה ממש רקדתי תוך כדי הליכה), וככה אני יכול למלמל אלייך מַיִם מַיִם, בקול דקיק, מתדקק לי הקול כשאני חושב עלייך, מַיִם, תפכפכי אלי מַיִם, לא יודע למה, אולי בגלל המַיִם שבשם שלך (בלי ה״ר״ הקשה קצת, כמו מחסום לַזרימה), ואולי כי אין הפריה בלי נוזלים, ואני מרגיש, בַּגוף אני מרגיש, ששנינו זקוקים להמון מַיִם סביבנו, למפלים ונהרות, כדי פשוט להתחיל להיות.
    הגזמתי? נסחפתי? הרגשתי אותך מתכווצת (באמת: הגוף שלך עשה פרצוף), או אולי אמרתי איזו מלה פוצעת במיוחד? את צריכה לכוון אותי, להסביר לי איפה כואב ואיפה צריך בזהירות. או שסתם הצפתי אותך היום וכבר התעייפת?

    כי אותי זה מתיש, לכתוב לך, אמרתי לך. אף פעם לא הרגשתי חולשה כזאת בגלל כתיבה. חמש, עשר שורות, ואני מתחיל ממש להסתחרר. זה גם נעים, מזכיר את ההרגשה בתור ילד, ביציאה הראשונה לעולם אחרי מחלה ארוכה. תגידי, אולי נחליט מראש שזאת לא תהיה התכתבות ארוכה מדי? אולי נניח רק שנה אחת? או עד שזה יהיה כבר בלתי נסבל מרוב עונג? כי אם הגוף שלי אומר עכשיו את האמת, והגוף כידוע לא משקר -

    לא? לא משקר? וכמה פעמים שיקרתי עם הגוף? כמה פעמים חיבקתי ונישקתי ועצמתי עיניים באנחה, וגמרתי בתרועה, אבל בלי שום כוונה מיוחדת?
    וכמה פעמים את?
    מרים, אם מה שאני מרגיש אלייך כעת הוא נכון, אז גם שנה תהיה אולי יותר מדי לשנינו. אנחנו לא נעמוד בתקופה ארוכה יותר, וגם נזרע הרס בכל מה שסביבנו, ונדמה לי שלשנינו יש מה לאבד בחוץ, ולכן חשבתי, רעיון אידיוטי אבל בכל זאת, שאולי נחליט מראש? שנקבע לנו איזה תאריך, או נחכה עד שמשהו מסויים יתרחש בעולם, משהו מחוץ לנו ואדיש לנו לחלוטין, אבל שהוא יהיה הסימן הפרטי שלנו בלוח הכללי. מה את אומרת, זה קצת מרגיע אותך (נותן בכל זאת איזו מיסגרת)? וככה גם נדע מראש שהפרידה לא נתונה בכלל להחלטה שלנו, ושאנחנו חייבים להספיק הכל עד אליה. להיות הכל או לא כלום, מה דעתך?
    שוב התרחקת, בבת־אחת התקררת ונרתעת. טוב, אני הרי יודע שכתבתי פה שטות גמורה, ושבעטתי בדלי שלי עוד לפני שהתחיל בכלל להתמלא, אבל חכי, אל תחליטי כלום נגדי! תקשיבי: הכי קל לי כעת לתלוש את הדף הזה ולכתוב מחדש בלי השורות העלובות ההן ולא לאבד אותך ברגע.

    את רואה, הוא נשאר. בדיוק כמו שהוא. בלי אף מחיקה. כי ברגע שענית לי, החלטתי שכל מה שקורה לי בגללך יהיה שייך לך. נִרשם־בי־נִרשם־בך. כל מחשבה ורצון ותשוקה וחרדה, כל תינוק, עוּבָּר או נֵפל שנוצר בי בגללך, וזה לב החוזה שלי איתך ורק איתך, שאני מוותר בזאת על האיפור לצורכי חיזור, ועל הצנזורה הפנימית, ובכלל, על זכות ההגנה העצמית -
    (איזו הקלה, רק לכתוב את המלים האלה.)

    אבל הנה, קראתי עכשיו את מה שכתבתי.
    הלוואי שיכולתי לכתוב לך אחרת, הלוואי שהייתי איש שכותב אחרת. כל־כך הרבה מלים עבות. בעצם זה היה יכול להיות גם נורא פשוט, לא? זה כמו ׳תגיד לי ילד איפה כואב?׳ ואני עוצם עיניים בכל הכוח וכותב מהר: הלוואי ששני זרים גמורים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ואת כל צמרת הקרמלין המפוטמת שיושבת לכולנו עמוק־עמוק בנשמה, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת־אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף־סוף, את האמת, רוצֶה שאוכל לומר לעצמי ״איתה אני זבתי אמת״, כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה, מלה שלך, בכלל לא זכרתי שהיא מוּתרת, צליל כל־כך עדין ורך, מלה בלי עור (אם אומרים אותה כמה פעמים בקול, אפשר להרגיש כמו אדמה מלוחה, וקשה ברגע שהמַיִם מתחילים לפעפע בחריצים שלה). את עייפה, אני מכריח את עצמי לומר לילה טוב.
    יאיר

    • דויד גרוסמן
      צילום: יח"צ
    • דויד גרוסמן

      דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

       בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים